כהן בולקיה ואח' נ' שליבו ואח'

לפניי תביעה כספית אשר הוגשה על ידי ה"ה הוברט אברהם ורחמה כהן בולקיה (להלן – התובעים) נגד ה"ה עובד ואודט שליבו (להלן – הנתבעים), בטענה לאי פירעון מלא של הלוואה שניתנה לנתבעים במהלך שנות התשעים, בקשר עם רכישת נחלה במושב בית זית.

כנטען בתביעה, הנתבעים הכירו בחובם, לרבות בכתב, לאורך השנים, ומשעובר להגשת התביעה סרבו במפגיע לפורעה, הוגשה התביעה. לטענת הנתבעים לא מדובר היה בהלוואה אלא בשותפות, ולתובעים נותרו כיום זכויות שיוריות לא רשומות בנחלה. מכל מקום נטען שככל שהייתה הלוואה, הזכות לכיסויה התיישנה זה מכבר.

רקע

1. התובעים והנתבעים הם קרובי משפחה (הנשים בנות דוד). עד לפני שנים מספר התגוררו התובעים בצרפת, תוך שביקרו בארץ ואף פעלו לרכישת מקרקעין בה. הנתבעים מתגוררים במושב בית זית, תוך שנתבע 1 עם בנו, מר מאיר שליבו, מנהלים סוכנות תיווך מקרקעין.

2. לאורך השנים התקיימו בין הצדדים יחסים קרובים – הן במישור האישי והן במישור הכלכלי. ובכלל כך התארחו התובעים בביתם של הנתבעים; בשנת 1995 עשה התובע ייפוי כוח נוטריוני כללי על שם הנתבע (נספח 9 לתצהיר הנתבע); בנו של הנתבע, מאיר שליבו, רכש נכס על שמו לטובת התובעים; בשנת 2016 העמיד התובע לטובת הנתבע הלוואה בסכום נכבד, שאין טוען שלא הוחזרה, ועוד.

3. עניינו של ההליך בעסקה בה היו קשורים התובעים והנתבעים, הנוגעת לרכישת הזכויות בנחלה 32 בבית זית (להלן – הנחלה). כאמור, בהליך דנן חלוקים הצדדים אם סכומים ששולמו בידי התובעים על חשבון הנחלה, שנרכשה בסופו של דבר בשנת 1997 על שם הנתבעים, היו כספי הלוואה – כטענת התובעים; או השקעה מטעם התובעים כשותפים בנחלה (שנותרו כיום, כנטען, בעלים רק בזכויות שיוריות לא רשומות בנחלה). עוד חלוקים הצדדים בשאלה מה היו הסכומים ששולמו והוחזרו; האם ואיך יש לשערכם; והאם עומדת לנתבעים טענת התיישנות.

   עיקרי העובדות

4. עיקרי העובדות שבבסיס ההליך הן אלו:

5. מר אבנר שחל ז"ל היה בעליה של נחלה 32 בבית זית, נחלה הכוללת שני בתים שכונו בהליך "הבית הלבן" ו"הבית האדום", קרקע חקלאית וזכויות נלוות (לעיל ולהלן – הנחלה).

6. ביום 25.6.1997, לאחר הסכם קודם שנחתם בקשר לזכויות מסוימות בנחלה, התקשרו שני הצדדים, התובעים והנתבעים, בזיכרון דברים עם מר אבנר שחל לרכישת זכויותיו בנחלה 32. בהמשך, ביום 19.11.1997 היו אלו התובעים לבדם שהתקשרו עם מר שחל בהסכם רכישה. במסגרת חוזה זה הוסכם כי אם מסיבה כלשהי לא תינתן הסכמה המוסדות המיישבים, יהיו רשאים הקונים, התובעים, למצוא קונה חלופי אשר יאושר על ידי המוסדות המיישבים (נספח 2 לתצהיר התובע).

7. ואמנם, אגודה שיתופית בית זית לא אישרה את העסקה, והנתבעים באו בנעליהם של התובעים לעניין הסכם הרכישה (מהלך שאושר בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת תיק עזבון 1306/97 (בש"א 0016665/99), משום שמר שחל נפטר) (נספח 4 לכתב ההגנה של הנתבעים ונספח 4 לתצהיר התובע).

8. בשלב בו באו הנתבעים בנעלי התובעים, נעשה הסכם בין הצדדים ונרשם בו שהנתבעים יחזירו לתובעים סך 450,000$ ששולם בידי התובעים על חשבון רכישת הנחלה (נספח 13 לתצהיר הנתבע) (להלן – הסכם החילופין).

9. לטענת התובעים, המעוגנת באמור בנספח להצהרת הון מ-14.09.2014 שהגיש הנתבע לרשויות המס (ראו נספח 6 לתצהיר התובע), בהמשך העמידו הם גם סכום נוסף שאיננו נופל מ 150,000$, כהלוואה לנתבעים לטובת העסקה.

10. לטענת התובעים, הנתבעים התחייבו להחזיר להם את הכספים, ועד שיוחזרו הם בבחינת הלוואה לטובת הנתבעים בגינה זכאים התובעים גם להפרשי ריבית והצמדה.

11. לדבריהם, בזמנו, הואיל ורכישת הזכויות בנחלה העניקה לנתבעים זכויות עתידיות כגון הזכות לקבל קרקע לבניית בית נוסף ועוד כהנה וכהנה, אמרו להם הנתבעים שעם הבשלת אותן זכויות, תוך זמן קצר, הם יעבירו לתובעים את תמורת הזכויות שתהיה גבוהה בהרבה מסכום החוב וכך הוא ייפרע, דבר שלא נעשה עד עצם היום הזה (למעט סך 250,000$ שהוחזרו במחצית השניה של שנת 2011).

12. התובעים טוענים כי במהלך השנים פנו הם אל הנתבעים אין ספור פעמים בבקשה כי אלו יחזירו להם את כספם, אולם בתגובה הנתבעים היו מבקשים שוב ושוב ארכות והתובעים נענו להן עד אשר עתה התכחשו הנתבעים לחוב ובהתאם הוגשה התביעה.

13. הנתבעים מצדם טוענים כי לא הייתה כל הלוואה, אלא מדובר בשותפות עסקית בינם לבין התובעים. שותפות זו לא הועלתה על הכתב ולא נרשמה, אך מכוחה היו בינם לבין התובעים מספר הסכמות בלתי כתובות. הסכמות אלו והשתלשלות העניינים שסביבן פורטו בידי ב"כ הנתבעים במסמך מסכם שהודפס וצורף כנספח לכתב ההגנה. להבנת המחלוקת, אסקור בקצרה הסכמות נטענות אלו, אף שחלק ניכר מהן לא תואר, בוודאי לא בצורה מלאה וסדורה, בתצהירים מטעם הנתבעים.

14. לפי גרסה זו, בתחילת התהליך, ההסכמה הייתה, בתמצית, שהתובעים יהיו בעלי הנחלה הרשומים והנתבעים יהיו שותפים לא רשומים. לפי הנטען בדברי ב"כ הנתבעים שבנספח 1 לכתב ההגנה, ההסכמה הייתה שהתובעים יקבלו בית מגורים אחד מתוך אלה שבנחלה (הבית האדום) תמורת 400,000 $ וכן את הזכויות באגודה תמורת 200,000 $; בעוד שהנתבעים, משפחת שליבו, יהיו שותפים לא רשומים וככאלה יהיו זכאים לקבל בית מגורים אחר (הבית הלבן, שאותו מכרו בהמשך לצד ג') תמורת תשלום 400,000 $.

15. לטענת הנתבעים, התובעים שילמו 450,000$ בלבד על חשבון העסקה, אולם משהתברר שלא יתאפשר להם להיות הבעלים הרשומים, אמרו התובעים שלא יוכלו להשלים את הסכום לו היו מחויבים – 600,000$. או אז, כדי לא להפסיד את הנחלה, הוסכם על מכירת הבית הלבן לצד ג' (בירן). ואכן, ביום 3.6.1999 מכרו הנתבעים, הבעלים הרשומים, את הבית הלבן לפי שווי של 550,000$, מתוכם, כך נטען, 150,000$ הועברו לעזבון המנוח שחל, על חשבון הסכום שהיו אמורים התובעים לשלם. על פי הנטען, בתמורה לכך הסכימו הצדדים להיות שותפים בבית האדום שנותר, ובמחצית השניה של שנת 2011, העבירו הנתבעים לתובעים סך של 250,000 $, על חשבון חלקם של התובעים בבית האדום. בהמשך הועבר הבית האדום בידי הנתבעים על שם בנם, מאיר שליבו, ללא תמורה.

    על רקע זה טוענים הנתבעים כי אין בידיהם כספים של התובעים ולא היה מדובר מעולם על הלוואה, אלא על שותפות בנחלה. לטענתם, לאחר ששני הבתים שבנחלה – האדום והלבן – נמכרו/ הועברו ללא תמורה (לצד ג' ולבנם של הנתבעים), נותרו לתובעים הזכויות השיוריות בנחלה ובאגודת בית זית.

16. מכל מקום, טוענים הנתבעים, שתביעת התובעים להחזר כספים שלגרסת התובעים הלוו להם לפני למעלה מעשרים שנה, התיישנה זה מכבר ודינה סילוק על הסף.

    ההליך

17. ביום 7.2.2022 התקיים דיון בו הוסכם שטענת ההתיישנות תידון בהמשך; ביום 24.10.2022 התקיימה ישיבת קדם משפט שבה הוסכם כי העדויות הראשיות של הצדדים יוגשו בתצהירים. ואכן, הוגשו תצהירים מטעם הצדדים עצמם וכן תצהירו של מר מאיר שליבו, בנם של הנתבעים ואף התקיימו חקירות, במסגרתן אף העידה עו"ד מירה לוי, מנהלת עזבון המנוח שחל. בשל פרוץ מלחמת חרבות ברזל המועד שנקבע לשמיעת סיכומים בעל פה בוטל והוגשו סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה. מכאן פסק הדין.

    דיון

18. הכרעה בתביעת התובעים מצריכה מענה לשאלות הבאות.

    • ראשית, שאלת סף שעניינה בטענת ההתיישנות: האם התביעה התיישנה משום שחלפו 24 שנה מהמועד בו על פי הנטען הלוו התובעים לנתבעים כספים; או שמא הוסכם על דחיית מועד הפרעון, כך שלא חלה התיישנות; או שלאור הודאת הנתבעים בכתב בחוב ובזכויות התובעים, לרבות במהלך 7 שנים קודם להגשת התביעה, לא התיישנה התביעה, מכוח החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

    • שנית: האם הסך ששילמו התובעים על חשבון הנחלה (600,000$ כשיטת התובעים או 450,000$ כשיטת הנתבעים) נזקף לזכות הנתבעים כהלוואה, או שנותר בידיהם לטובת שותפות מסוימת עם התובעים בנכס.

    • שלישית: אם אכן ניתן הסכום כהלוואה, מהו סכום ההחזר אותו על הנתבעים להחזיר לתובעים עתה, לאחר חלוף 24 שנה? בכלל כך, האם יש להוסיף לסכום זה ריבית והצמדה כפי שטוענים התובעים ואם כן, לפי איזה חישוב.

19. אף שטענת ההתיישנות היא טענת סף, מטעמי נוחות לא אדון בה ראשונה, הואיל והדיון בה כולל התייחסות למסמכים הנוגעים לגוף העניין, מסמכים שייסקרו בהרחבה במסגרת הדיון בשאלת זיהוי הנסיבות בהן נותרו כספים ששולמו בידי התובעים על חשבון נחלה 32 בידי הנתבעים - כהלוואה כגרסת התובעים או שותפות ממנה נותרו לתובעים זכויות שיוריות לא רשומות בנחלה, כגרסת הנתבעים.

20. אדון אפוא בשאלות אחת לאחת.

    שותפות או הלוואה?

21. כעולה מן האמור, אין חולק שהתובעים השקיעו כספים ברכישת נחלה 32; אין חולק שכספים אלו, לפחות בחלקם, לא חזרו לידיהם; אין חולק שבפועל בסופו של דבר נרכשה החלקה על שם הנתבעים, אשר העבירו את הזכויות בשני הבתים שבה לבנם ולצד ג' ולתובעים לא נותרו זכויות, למצער זכויות רשומות, בנחלה.

22. על רקע זה נפנה למחלוקת המהותית העיקרית שבהליך זה: האם, כטענת התובעים, מדובר בכספים שהתובעים העמידו לטובת הנתבעים, על מנת שיוחזרו לכם כהלוואה; או שמא, כטענת הנתבעים, מדובר בהשקעה לטובת חלקם של התובעים בשותפות בנחלה, שביטויה הנוכחי הוא בזכויות שיוריות לא רשומות בה.

23. כפי שיפורט, מניתוח הראיות שהוגשו וטיעוני הצדדים, נראה כי גרסתם של התובעים כי מדובר בכספים שהועמדו לטובת הנתבעים, אשר התחייבו להשיבם, מסתברת מזו של הנתבעים ונתמכת בשורה של מסמכים שאינם עולים בקנה אחד עם גרסת הנתבעים. מנגד, גרסת הנתבעים, בדבר שותפות, נתמכת בשברי פרטים שאינם מקימים תמונה קוהרנטית או מסתברת, והיא מתנגשת עם תוכנם של מסמכים עליהם חתומים הנתבעים, בלא שהוצג מטעמם הסבר מספק לפערים.

24. המסמך העיקרי התומך בטענת התובעים כי מדובר היה בהלוואה הוא הסכם שצורף להליך בידי הנתבעים והוא מכונה בידיהם "הסכם החילופין" (נספח (כב) 3 לכתב ההגנה ונספח 13 לתצהיר עדות הראשית של הנתבע) – הוסבר כי הסכם זה נערך בין התובעים לנתבעים עת באו הנתבעים בנעלי התובעים בקשר עם עסקת הרכישה של נחלה 32 במושב בית זית, לאחר שהתובעים עמדו בפני ועדת קבלה של המושב ונדחו על ידה.

    בהסכם הוצהר והוסכם מפורשות כי התובעים (המכונים בהסכם "הקונים הראשונים") מוותרים לטובת הנתבעים (המכונים בהסכם "הקונים החלופיים") על כל זכויותיהם הנובעות מהסכם הרכישה שנחתם עם אבנר שחל ביום 19.11.1997.

    בהסכם החילופין לא מוזכרת כל שותפות, כנטען בידי הנתבעים. אדרבא, הוסכמה בו במפורש זכותם של התובעים לקבל מהנתבעים את הסכומים ששולמו בידיהם על חשבון הנחלה, כטענת התובעים. כלשון ההסכם:

    "הקונים הראשוניים [התובעים – הח"מ] יקבלו מהקונים החלופיים [הנתבעים – הח"מ] את הסך של 370,000 $ וכן את הסך של 80,000 $ אשר שולמו על ידם למוכר על חשבון רכישת זכויות המוכר במשק מס' 32" (סעיף 8 להסכם החילופין).

    מסמך זה תומך בבירור בגרסת התובעים כי מדובר בהלוואה, ואיננו מתיישב עם גרסת הנתבעים כי מדובר בשותפות. אמנם בכתב הגנתם (סעיף 31) מציגים הנתבעים הסכם זה כמלמד על שותפות. אלא שאין לטענה זו סימוכין בלשון ההסכם, וגם לא הוצג הסבר מספק מפי הנתבעים מדוע, לשיטתם, נכתבו הדברים כפי שנכתבו, למרות שכנטען אינם משקפים את המציאות.

25. שנית: גם בבקשה לפטור ממס שבח מקרקעין במכירת הבית הלבן לצד ג', בירן, מה-9.6.1999 מוזכר המימון שהעמידו התובעים לנתבעים לרכישת הנחלה (נספח 19 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). בהצהרה זו, נכתב על ידי הנתבעים כי שולמו עד כה 450,000 $ על-חשבון התמורה על-ידי התובעים המכונים "משפחתנו מצרפת".

26. זאת ועוד: בתצהיר הנתבע לרשויות המס מיום 12.12.99 אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה, שהוגש לרשויות במהלך תקופת רכישת הנחלה, מבהיר הנתבע כי לעניין רכישת הנחלה הנדונה באו הוא ורעייתו בנעלי התובעים (ולא מזכיר כל שותפות שקיימת ביניהם כביכול) (סעיף 2 לתצהיר הנתבע מיום 12.12.99). עוד מאשר הנתבע בתצהיר באופן מפורש כי מי שמימן את רכישת הנחלה עד כה והקדיש לכך תשלום בסך כולל של 600,000$, הם התובעים (סעיפים 4 ו 5 שם), וכי בעתיד יחזירו הנתבעים לתובעים סכום זה. כלשונו:

    "1. בהתאם לזיכרון הדברים מיום 25.6.97 רכשו קלמנוס ואברהם כהן בולקיה את זכויות של אבנר שחל ז"ל במשק מס' 32 במושב בית זית, בתמורה בשקלים השווה ל-1,000,000 $ למעט שטח של 1,600 מ"ר, אשר נרכש על ידי ועל ידי רעייתי אודט, על פי הסכם מיום 6.7.95.

    2. רכישת המשק על פי זיכרון הדברים הנ"ל לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות אגודת בית זית, ועל כן הוגשה בקשה לבצע חילופי קונים ואני ורעייתי קיבלנו את אישור בית המשפט להפוך לקונים החלופיים במקום הקונים המקוריים ולהיכנס בנעליהם.

    3. הגב' קלמונס כהן בולקיה הינה בת דודתה של רעייתי וסוכם בין שתי המשפחות כי הכספים ששולמו על ידם על חשבון התמורה יוחזרו להם בעתיד.

    4. על חשבון התמורה שילמו ה"ה כהן בולקיה עד ליום 27.11.97 (יום פטירת המנוח אבנר שחל), סך של 450,000 $.

    5. לאחר פטירת המנוח שחל ז"ל שולם על חשבון תמורת המכירה סך של 150,000 $ נוספים, תשלום זה בוצע אף הוא באמצעות ה"ה כהן בולקיה".

    הנה כי כן, תוכן התצהיר עליו חתום הנתבע, תואם לחלוטין את גרסת התובעים, אודות הלוואה בסך 600,000$ שעל הנתבעים להחזיר התצהיר, ואיננו מזכיר ולו ברמז, שותפות, כגרסת הנתבעים.

27. דברים דומים מופיעים בנספח להצהרת הון של הנתבע, נושא תאריך 14.9.2014 (נספח 3 לכתב התביעה) התומך אף הוא בטענת התובעים ושולל את טענת הנתבעים. בנספח זה הצהיר הנתבע (בסעיף 3) בשמו ובשם רעיתו, הנתבעת, כי הוא ורעיתו, הנתבעת, רכשו את הנחלה בשלמותה, כשסך 600,000$ מעלות הנחלה מומנה כהלוואה שהתקבלה מהתובעים. סך 250,000 $ הוחזרו בשנת 2011, ונותר חוב לטובת התובעים בסך 350,000$:

    "בתאריך 25.6.1997 רכשנו את יתרת נחלה 32 במושב בית זית. סכום הרכישה היה 1,000,000 $ (3,526,000 ₪) – מתוכם 600,000 $ התקבלו כהלוואה ממשפחת בולקיה ... במהלך אוגוסט – נובמבר 2011 החזרתי למשפחת בולקיה סך של 250,000 $. מהחוב של 600,000 $ נותר חוב של 350,000 $ (1,233,400 ₪)" .

    עיננו הרואות: נוסח נספח זה עליו חתום הנתבע גם הוא תואם לחלוטין את גרסת התובעים, אודות הלוואה בסך 600,000$ שעל הנתבעים להחזיר. התצהיר, ואיננו מזכיר ולו ברמז, שותפות, כגרסת הנתבעים.

28. בדומה, גם בהעתק הבקשה לפטור ממס שבח מקרקעין במכירת "הבית הלבן" לצד ג' (בירן) בשנת 2000 (נספח 20 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע) נכתב בסעיף כ' בפירוט מקורות המימון כי "רוב התמורה מומנה כהלוואה ממשפחתנו מצרפת – יוברט וקלמונס בולקיה, ויתרת התמורה שולמה ממשפ' בירן – הרוכשים".

29. ראיה נוספת התומכת בגרסת התובעים היא הצהרה לבנק לאומי בע"מ מיום 24.3.2015 מטעם מר מאיר שליבו, בנם של הנתבעים (נספח 11 לתצהיר עדותו הראשית). בהצהרה זו חזר בנם של הנתבעים על גרסת אביו בהצהרה לרשויות המס, שאף צורפה להצהרת הבן, כי התובעים הלוו לאביו סך 600,000$ לרכישת הנחלה, וכי נותר חוב בשווי 350,000$ שעל הנתבעים, הוריו, להשיב לתובעים. כלשונו: "במסגרת מערכת יחסים קרובה זו, בני הזוג כהן בולקיה הלוו לאבי בשנים 1997-1998 עובד שליבו סכום של 600,000$ לצורך רכישת נחלה מס' 32 במושב בית זית, כפי שדווח לרשויות המס. היום חייב אבי לבני הזוג בולקיה סכום של 350,000$ כפי שדווח לרשויות המס. מצ"ב נספח הצהרת הון".

    אכן אין מדובר במסמך שהנתבעים עצמם חתומים עליו, אך גם לאופן הצגת הדברים בידי בנם של הנתבעים יש משמעות ראייתית. בפרט משעסקינן בבן שמשתתף עם האב בעסקיו, ושהיה חלק ממערכת היחסים שבין התובעים לנתבעים במשך השנים, בין היתר בקשר לעסקה דנן. בכלל כך, חלק מהנחלה (הבית האדום) הועבר בידי הנתבעים לבן, ללא תמורה; סך ה 250,000$ שנרשם שהוחזרו לתובעים על חשבון ההלוואה ע"ס 600,000$ לרכישת הנכס, הועברו אליהם מחשבון הבנק של הבן; לא זו אף זו, הבן הגיש תצהיר מטעם הוריו הנתבעים בתיק זה.

30. אמנם, בתצהיר עדות ראשית ציין הבן כי במועדים הרלבנטיים לעסקה בשנות התשעים הוא לא היה חלק ממנה (בחקירתו אמר שהיה אדם צעיר מאוד באותן שנים). אלא שלצד זאת הוא מציין שבמשך השנים הוא ידע, לדבריו, אודות טיב העסקה – שותפות, כטענתו.

31. כלומר, על אף הטענה כי הוא איננו בקי בעסקה, בפועל בתצהירו הוא מציג עצמו כמי שהיה מודע לטיב העסקה לאורך התקופה (תוך שטענתו היא שידיעתו היא על עסקת שותפות). אם מקבלים אנו את דברים של הבן בתצהיר כי הוא מודע לטיב העסקה, הרי שהוא היה מודע לטיבה גם בעת שערך את הצהרה האמורה בשנת 2015, והעלה בה גרסה התואמת את דברי התובעים. דברי הבן בהצהרה בכתב שמשנת 2015, מהווים איפוא אסמכתא נוספת לגרסת התובעים.

32. אשר להסבר שהציע הבן בחקירה הנגדית כי באותו הזמן היה לו נוח לומר לרשויות המס כי מדובר בהלוואה אף כי אין זו הלוואה (ס'24 בעמ' 117 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023) – ההסבר איננו מספק. עדותו של אדם על עצמו שלא תאר את הדברים כמות שהם בהזדמנות אחרת, מקשה לתת בו אמון כשמבקש הוא לצדד בגרסה שאיננה מתיישבת עם דבריו הקודמים. מה גם שדבריו הקודמים מופיעים בכתב, ונתמכים במסמכים נוספים כאמור לעיל.

33. באופן דומה, טען האב, נתבע 1, בדיון מיום 14.9.2023 כי דברים אותם הצהיר לרשויות המס כאמור לעיל לא היו אמת. כך למשל בעמ' 191, שורות 4-10: "ש: לא, החוב הוא למי? ת: אני כותב מסמך לרשות המיסים, ש: כן, ת: שיש לי חוב כלפי בולקיה של 600 אלף שקל. ש: 600 אלף? אה.. דולר סליחה. ש: אוקיי זה אמת או לא? ת: לא.". אף שאין לשלול הסבר זה, אינני סבורה שיש ליתן לו משקל המאפשר שלילת מסקנה עובדתית המסתמכת על מספר מסמכים מזמן אמת, כאמור לעיל (לענין הקושי ליתן אמון בגרסתו של מי שמעיד על עצמו שלא אמר אמת ראו למשל ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם במאגרים; 01.05.2019).

34. הדברים חזרו בהודעת דוא"ל ששלח הבן לתובע ביום 7.6.2019 (נספח 14 לתצהירו של מר מאיר שליבו), על רקע טענותיו כנגד אי פירעון יתרת החוב בסך 350,000$. במענה לפניה זו משיב הבן כי קיימות הצהרות פורמליות, אותן הוא מצרף, בהן נכתב שאכן קיים ועומד חוב בסכום זה לטובתו – הצהרתו של הבן לבנק לאומי משנת 2015, בקשר עם רכישת בית אחר בבית זית (בית מס' 276), וכן הצהרת האב לרשויות המס, הנזכרות לעיל. וכך כתב מר מאיר שליבו בהודעת הדוא"ל:

    "Hello Hubert,

    As you asked again a declaration regarding the remaining debt. This email was sent to you back on march 24, 2015 after I gave the bank a declaration regarding the selling of your house 276 in Beit Zayit (I attached to this email only the relevant declarations you asked from Ovad). You can see 2 documents of ovad shalibo to the tax authorities, where it is written that the reaming debt to you is $350,000.

    Shabbat Shalom & Chag Sameach,

    Meir"  

35. כלומר, הבן, מאיר שליבו, שחולק עסק ומקום עבודה עם אביו, ובקיא מאוד בעניינו, כפי שעלה מתצהירו ומדבריו בבית המשפט (שורה 24 בעמ' 132 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023), סבר שיש מקום להרגיע את חששותיו של התובע שהנתבע יתכחש לחובו, ולשם כך העביר לו מסמך שהנתבע חתם לטובת רשויות המס ובו הצהרה על הכרה בחוב לתובע. בשונה מגרסתו כיום, בזמנו לא השיב הבן, כנטען כיום, כי מדובר בשותפות ואין כל חוב. גם בדברים אלו יש כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובעים כי לא מדובר היה בשותפות אלא בחוב שעל הנתבעים לפורעו. בחקירתו הנגדית התקשה הבן להסביר מדוע מסמך המעיד על הלוואה שלא היתה, כנטען, אמור להרגיע את חששות התובע בדבר התכחשות לשותפות שהיתה, כנטען (עמ' 176 שם).

36. אמנם, כאמור, הבן סייג עצמו בתצהירו, וטען כי "לא היה לו קשר" לעסקה (סעיף 5 לתצהיר). עם זאת, הבן גם הצהיר ארוכות לגבי מה ששמע מאביו לאורך השנים ומה שהיה ידוע לו לגבי העסקה, גם אם מפי השמועה. בנסיבות המקרה, משגרסת התובעים נתמכת במסמכים מזמן אמת וממסמכים שהוגשו לרשויות המס, ואף נתמכת בהתנהלותו של הבן המעורה בענייני אביו, נראה כי יש בדברים כדי לתמוך בגרסת התובעים ולהעדיפה על גרסת הנתבעים. זאת אף אם מקור המידע של הבן הוא, כנטען, "מפי השמועה".

37. עוד בהקשר זה: הנתבעים טענו כי אין מקום להיאחז בדבריו הכתובים של הבן, מ- 2019, משום שהם נאמרו שלא על דעת הנתבע, זמן קצר לאחר שחרור הנתבע, האב, מבית החולים לאחר אירוע מוחי חריף, כנטען, תוך שיכולותיו נפגעו מאוד באותה עת. הטענה בדבר פגיעה רפואית במצב של האב הנתבע נתמכה במכתב שחרור מבית חולים הדסה מיום 31.5.2019 (נספח 7 לתצהיר הנתבע), והצדדים חלוקים על משמעותו.

38. בהעדר חוות דעת רפואית, ברי כי לא ניתן לבסס מסקנה אודות מצב רפואי ויכולות פיזיות וקוגניטיביות של אדם, וודאי לא על יסוד מכתב שחרור לא ברור המוגש לתיק בית המשפט. הוכחת דבר שברפואה מחייבת חוות דעת רפואית, וזו איננה לפניי (תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 וראו גם: רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל (פורסם במאגרים; 08.05.2012)). מכתב שחרור איננו תחליף לחוות דעת רפואית בהקשר זה.

39. מכל מקום, אף אם אכן היה הנתבע באותה עת במצב רפואי קשה, כדבריו, אין בכך כדי לשנות מכך שדברים שכתב הבן, שיש לתת להם משקל ניכר לאור מעורבותו בעסקי אביו וידיעותיו עליהם, מחזקים את גרסת התובעים בדבר קיומו של חוב שיש לפרוע, וסותרים את גרסת הנתבעים כי מדובר בשותפות גרידא.

40. בהקשר זה יודגש כי הבן עצמו העיד בהליך, כך שדבריו שלו אינם מפי השמועה. בהקשר זה הצהיר הבן מטעם הנתבעים, כי אביו הנחה אותו באותה עת שישיב לטענות התובע כפי שיימצא לנכון (סעיף 76 לתצהירו). כלומר, גם הנתבע עצמו סבר שיש בכוחו של הבן להשיב תשובה עניינית. ההסבר שמציע הבן, כי כתב מה שכתב בדוא"ל, בלי לדעת על מה הוא מדבר, איננו משכנע ואין לקבלו.

41. אשר לטענת הנתבעים כי אין לקבל את גרסת התובעים, מקום בו התובעים לא מציגים אסמכתא מזמן אמת לתשלום של 150,000 $ אשר התובעים טענו כי העמידו כהלוואה לנתבעים ובהעדר נתונים בדבר מועד ספציפי בו בוצע תשלום זה – אכן התובע ציין בכתב התביעה אין לו כיום מידע על מועד התשלומים, ואף אישר שאין לו מסמכים משלו בעניין (להבדיל ממסמכים מטעם הנתבעים, בהם הם מאשרים זאת) (ראו סעיף 6 לתצהיר התובע ועמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023). אינני סבורה כי נוכח חלוף השנים, לאור יחסי הקרבה בין הצדדים, דברים אלו פוגעים בגרסת התובעים, הנתמכת, כאמור, בדברים שבכתב מטעם הנתבעים, ומסתברת מזו של הנתבעים.

42. אשר לטענת הנתבעים לחוסר אמינות בהעדר אסמכתא בכתב לדרישות להחזר ההלוואה לאורך רוב התקופה – התובע הסביר כי לא היו פניות בכתב משום ששררו בין המשפחות יחסי קרבה שבמסגרתם "הכל בעל פה" (עמ' 64, שורה 3 לפרוטוקול). אמנם, כפי שטענו הנתבעים, בינם לבין התובעים היו גם מסמכים כתובים בהם הוסדרו יחסים עסקיים והלוואה שניתנה במהלך התקופה. עם זאת, אין בכך כדי ללמד שכשלא קיים מסמך, לא ארע דבר – גרסה שאיננה מתיישבת עם דברי הנתבעים עצמם.

43. בהקשר זה יוטעם כי למעשה, טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים, כי מדובר בהסכם שותפות, היא שנעדרת כל תיעוד בכתב. משאלו פני הדברים, טענתם כי אין ליתן אמון בתובעים משום שהסכמות עסקיות בין הצדדים נעשו דווקא בכתב, מוקשית ואין לקבלה.

44. מבט כולל על חומר הראיות מלמד, כאמור, על מספר אסמכתאות משמעותיות בכתב לגרסת התובעים, שאל מולן בולט החוסר באסמכתאות לגרסת הנתבעים.

45. כך, הנתבעים מבקשים לבסס את טענתם לקיומה של שותפות מורכבת כמפורט בנספח 1 לכתב ההגנה, כהסבר לאי החזרת הכספים, על דברי הנתבע בתצהירו ועל דברי הבן מאיר שמצהיר שלמעשה לא היה מודע לעסקה ולפרטיה בזמן שנעשתה. כן מבקשים הנתבעים לבסס את גרסתם על שברי דברים, שעיון בהם מעלה שאין בהם משום תמיכה של ממש לגרסתם בנספח 1 (גרסה שכאמור, למעשה לא מופיעה ברובה בתצהירים):

46. ב"כ הנתבעים מפנה לדברים שנרשמו בסיכום שיחה במס מיסוי מקרקעין מיום 14.2.2000 (סעיף 46 לתצהיר הנתבע ונספח 17 לתצהירו). בסיכום זה נרשם בכתב יד שהעסקה בשומה 97151880 (רכישת משק 32) היא במהותה עסקה בנאמנות עבור בולקיה. עם זאת, אין הצהרה בדבר נאמנות, כנדרש לצרכי מיסוי מקרקעין, אף אין פרוט מה היא אותה "נאמנות" ואין כל אזכור לשותפות, כטענת הנתבעים בהליך זה.

47. סבורה אני שאין די באמירה כללית מעין זו שתוכנה ומשמעותה אינם נהירים כלל ועיקר, ומכל מקום גם איננה מדברת על "שותפות", כדי להעמיד את גרסת הנתבעים המתנגשת, כאמור, עם דברים אחרים שכתבו הם במפורש במספר הזדמנויות כאמור לעיל.

48. אשר לטענת הנתבעים בתמיכה לטענת השותפות (במהלך עדותם ובסעיף 4 לסיכומיהם), כי בעבר קיבלו התובעים קיבלו מחצית מדמי השכירות שנגבו בגין הבית בנחלה – כאמור, התובעים לא הפנו לאסמכתא של ממש לטענה זו. למעט אמירה כללית מפי הנתבע בחקירה הנגדית בעניין זה (עמ' 217 לפרו'), אין בתיק ראיה ולו לכאורית לטענה זו המאפשרת ביסוס ממצא בהקשר זה (כאמור, פירוט עובדתי רב מוצג על ידי ב"כ הנתבעים במסגרת מה שכתב הוא בנספח 1 לכתב ההגנה, אך לא בתצהירים. לא נראה שלאמור בפירוט זה ערך ראייתי. אולם, יש רגלים לסברה שניתן להסיק מסקנות ממה שלא מופיע במסמך זה. בהקשר זה ייאמר שלא נזכרת במסמך טענה בדבר חלוקת דמי השכירות).

49. לסיכום, התמונה הכוללת העולה מן הראיות היא שמספר מסמכים מזמן אמת ומהשנים שחלפו, על עיקרם חתום הנתבע עצמו, תומכים בגרסת התובעים כי מדובר בכספים שהיה על הנתבעים להשיב לתובעים, כהלוואה, ולא בגרסת הנתבעים כי מדובר בשותפות. גרסת הנתבעים לעומת זאת איננה נתמכת במסמכים דומים, ואין די בעדויות בעל פה לגביה כדי לבססה. לאור זאת, מעדיפה אני את גרסת התובעים על גרסת הנתבעים.

50. אשר לסכום ההלוואה ולטענת הנתבעים, לחלופין, כי אף אם מדובר בהלוואה, היא הסתכמה ב-450,000$ כאמור בהסכם החילופין ולא 600,000$, כנטען – אין לקבל טענה זו. ראשית, דומה שהנתבע איננו יכול לבסס טענה זו על דבריו שלו, משום שגרסתו העובדתית הפוזיטיבית היא שאין כל הלוואה. ממילא לא יכול שתהיה לו גרסה פוזיטיבית בהליך אודות שיעורה.

51. מנגד, טענת התובעים כי מדובר ב 600,000$ מעוגנת במספר מסמכים שהגיש הנתבע לרשויות המס בהם נקב בצורה מפורשת בסכום זה כסך ההלוואה שניתנה לו בידי התובעים, ואף נקב בסך יתרת ההלוואה שעליו להשיב לתובעים (350,000$).

    אמנם בהסכם החילופין נזכרת השקעה בסך 450,000$ מצד התובע בנחלה בטרם הסכם החילופין והעברת הזכויות לטובת הנתבעים. אך מדובר במסמך שנעשה בשלב מוקדם, ואין בו כדי לסתור את מה שנכתב מפי הנתבע בהמשך, בהצהרותיו לרשויות המס החל משנת 99' אודות הלוואה בסכום כולל של 600,000$, שם גרסתו היא שההשקעה המקורית של התובעים ברכישת הנחלה אכן הסתכמה ב-450,000$ כאמור בהסכם החילופין, ובהמשך, לאחר החילופין ומשנפטר מר שחל, שולם על חשבון הנחלה סכום נוסף של 150,000$ אותו מימנו התובעים, כהלוואה. כלומר, אמנם בתחילה מדובר היה ב 450,000$, ובהמשך ניתנה הלוואה נוספת בסך 150,000$, ומכאן הסכום הכולל של 600,000$, בו למעשה הודה הנתבע בכתב.

    טענת ההתיישנות

52. אשר לטענת הנתבעים כי מדובר בתביעה כספית שהתיישנה זה מכבר משום שהכספים ניתנו לנתבעים, לפי גרסת התובעים, עוד בשנות התשעים – אינני מקבלת טענה זה.

53. אשר לתחילת מרוץ ההתיישנות – סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי מנין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה.

54. בענייננו, כעולה מהסכם החילופין, מדובר בחוב שלא נקבע מועד מסוים לקיומו (כאמור בסעיף 6 להסכם החילופין, החוב ישולם "עם דרישתם הראשונה").

55. התובע העיד כי עד למועד הסמוך להגשת התביעה, הנתבעים ביקשו לעכב את פירעון החוב, והוא נענע להם (למשל עמ' 83 לפרוטוקול). משנענע התובע לנתבעים, רשאים היו הם לדחות את מועד הפירעון ולא ניתן היה לתובעם, וממילא לא החל מרוץ ההתיישנות.

56. לא זו אף זו, והוא עיקר: גם אם החל מרוץ ההתיישנות לפני למעלה משבע שנים, לא נראה כי תביעה זו התיישנה, לאור הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 הקובעת חריג להתיישנותה של תביעה ולפיו: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

57. בענייננו, הודו הנתבעים בכתב בקיומו של החוב לטובת התובעים במספר הזדמנויות: הצהרת הנתבעים בשנת 1999 במסגרת הדיווח לרשות המיסים (נספח 19 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע); הצהרת הנתבע מספר 1 מיום 14.9.2014 במסגרת הצהרת ההון שהוגשה על ידו (נספח 6 לתצהיר התובע).

58. לגבי המסמך האחרון טוען ב"כ הנתבע כי מדובר במסמך שנרשם בו שהוא משקף הון ליום 31.12.13, ולכן אין בו כדי להועיל לתובעים שהגישו תביעתם ביוני 21'.

59. אינני מקבלת טענה זו. המסמך נעשה, כאמור בו, ביום 14.9.14, ומועד עשיית המסמך בכתב הוא הקובע לעניין הודיה בחוב. למותר לציין כי ההודיה בכתב לרשויות המס לא כללה כל סייג כי מדובר בחוב עבר שהתיישן או שבמועד עריכת הצהרת ההון הנתבע כופר בו (וגם כיום אין טענה כזו. במסמך מיום 14.9.14 נרשם בלשון הווה "נותר חוב של 350,000$(1,233,400 ₪)".

60. בנוסף, גם בהודעת הדוא"ל ששלח בנם של הנתבעים לתובע, ביום 8.6.2019 הודה הבן בקיומו של חוב, וזאת בסמוך להגשת התביעה. ניתן לומר בהקשר זה, כי יתכן והבן משמש גם כשלוחו של האב. שכן, לפי סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, שליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם. ואכן, כאמור, במקרה זה, הצהיר הבן בשם האב, כי האב אמר לבן לענות כפי שהוא מוצא לנכון (סעיף 76 לתצהירו). דהיינו, נוצרה הרשאה בעל פה.

61. אשר לטענת הנתבעים, כי התובעים לא רשאים להתגונן מפני טענת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות וההודיות בכתב שנעשו לאורך השנים, משום שלא הגישו כתב תשובה בתגובה לכתב ההגנה בו הועלתה טענת התיישנות, ואף לא ביקשו לתקן את כתב תביעתם בעקבות טענה זו – דין הטענה להידחות. העובדות שמקימות את ההגנה של התובעים מפני טענת ההתיישנות נמצאות בכתב התביעה. הן הטענה אודות הסכמה לדחות את מועד הפירעון, ובעיקר הטענה שהנתבע הודה בחוב בכתב במספר הזדמנויות. בהתאם, רשאים היו התובעים לבסס טיעון משפטי על נתוני עובדה אלו הן בתגובה לבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות והן בסיכומים שבסוף ההליך.

     

    שיעור החוב העדכני

62. בכתב התביעה מחשבים התובעים את גובה החוב לפי שער הדולר ב-30.9.2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיקלית עד ליום 5.7.2021 (שלושה ימים לפני הגשת התביעה). לטענתם, תוך הפניה לפסיקה בעניין ע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, 503, לא מדובר באמצעי לענישת הנתבעים אלא אמצעי שמבטיח שלמרות חלוף העיתים ישולם סכום המשקף את ערך הסכום המקורי ביום התשלום בפועל. לפיכך, סכום החוב (בהפחתת ההחזר ששולם בין החודשים אוגוסט לנובמבר 2011) לדידם עומד על 4,680,231 ₪.

63. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, לא נראה כי קמה עילה לחייב את הנתבעים בריבית בגין התקופה שמקבלת הכספים בידיהם ועד להגשת התביעה. כאמור, התובע העיד שלאורך שנים הסכים לדחיית הפרעון. בנוסף, בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא היה סיכום על ריבית, ואילו נפרע החוב בטרם הוגש ההליך, לא היה דורש לשלם ריבית. כך, בעמ' 56, שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023 אומר התובע גם ביחס להלוואה אחרת שהוחזרה בשנת 2016 כי לא הייתה לו כל דרישה לקבל בגינה ריבית: "ש. טוב. כמה ריבית אתה רוצה על ההלוואה הזאת? ת. 0 שקל". בהמשך, בעמ' 60, שורה 3-4 השיב באופן כללי לגבי הלוואות למשפחה ולנתבע שאין הוא דורש ריבית ואף היה מסרב לקבל ריבית מבני משפחה: "ש. ואתה לא דרשת ממנו לקבל ריבית...ת. לא. אני הייתי מסרב לקבל, זה משפחה". בהקשר זה ראו גם דברי התובע בעמ' 50 שם, בהם הוא מאשר כי נתבע 1 פעל למענו בתחום הנדל"ן, בלא ששולמה לנתבע 1 כספים בגין כך עם זאת טען שמנגד, הוא הלווה כספים לנתבעים, ובכך גמל על העזרה והסיוע שקיבל. גם דברים אלו תומכים בכך שמדובר היה בהלוואה לא מסחרית, ללא ריבית.

64. עם זאת, התובעים זכאים לקבל את הסכומים כשהם צמודים. הצמדה, כשמה נועדה לשמר את ערך הכסף לאורך זמן, ובלעדיה למעשה יוחזרו הסכומים בחסר, תוך פגיעה בתובעים. כפי שנפסק בעניין ע"א 9298/07 רבקה דיל נ' אברהם נביאי (פורסם במאגרים; 28.08.2012):‏‏ ".... הצמדת סכום הפיצוי משרתת את התכלית של שמירה על ערך הקנייה ה"ריאלי" של הסכום שמועבר למערערים." אשר להצמדה לשער הדולר, ולא למדד המחירים לצרכן – כך מורה אני לאור האמור בהסכם החילופין, אשר לפיו שולמו הכספים בדולרים (בעניין זה ראו ענין דיל לעיל, גם שם נעשתה הצמדה לשער הדולר, לאור דברי המערערים).

65. לסיכום, אין מקום לפסיקת ריבית במקרה דנן בגין התקופה שעד להגשת התובענה. ההלוואה צמודה לדולר, ברוח דרך ההתחשבנות שהוסכמה בין הצדדים. לפיכך, הנתבעים יחזירו לתובעים את הסכום אשר שילמו במקומם ברכישת הנחלה (600,000 $) בניכוי ההחזר שאותו החזירו הנתבעים בין החודשים אוגוסט עד נובמבר 2011 (250,000 $) - קרי סך של 350,000 $ - כשווים בשקלים לפי השער היציג של דולר ארה"ב הידוע במועד הגשת התביעה. ממועד הגשת התביעה יישא סכום שקלי זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

    סיכום

66. התביעה מתקבלת בחלקה כך שהנתבעים ישלמו לתובעים סך 350,000$ בשקלים לפי השער היציג של הדולר הידוע ביום 31.7.2019, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

67. הנתבעים יישאו גם בשכר טרחת עו"ד לטובת התובעים בסכום של 120,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין וישאו בהוצאותיהם בגין אגרת בית משפט ששולמה.

    המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ד, 22 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

    תמר בזק רפפורט, שופטת    סגנית הנשיא