ת"א 17947-12-15 פלונית נ' הפניקס

התובעת, ילידת xx.xx.86, נפגעה בתאונת דרכים ביום 13.1.15, בהיותה נהגת.

בתאונה נחבלה התובעת, בעיקר בצווארה ("צליפת שוט") ובגב התחתון. כמו כן התלוננה התובעת על כאבי ראש, סחרחורות, בחילות וטינטון.

לבדיקת התובעת מונו שני מומחים מטעם בית המשפט, בתחומי האורתופדיה וא.א.ג.

בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה, לתובעת נותרה נכות בשיעור של 7.5% בגין מגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי ו-3% בגין מגבלת תנועה בעמוד השדרה המותני (וביחד נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 10% בתחום האורתופדיה).

בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום הא.א.ג. לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום זה.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה וביקשה לזמן תעודות עובדי ציבור, בין השאר לצורך קבלת תיקה של התובעת אצל מעסיקה. כמו כן העידה מטעם התובעת, הגב' מ.ר., מנהלת משאבי אנוש ב"xxx", מקטום עבודתה של התובעת בעת התאונה. הנתבעת מצידה הגישה תיק מוצגים (מסמכים רפואיים), ביקשה לזמן תעודות עובד ציבור, להגיש תצהירי חוקרים וכן לחקור את המומחה בתחום האורתופדיה. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה בתחום הא.א.ג..

אין מחלוקת אודות חבותה של הנתבעת, לפצות את התובעת על הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעה כתוצאה מהתאונה.

הנתבעת חולקת, בראש ובראשונה, על הקשר הסיבתי בין נכותה הרפואית של התובעת ובין התאונה. לטענתה, יש לייחס את שיעור הנכות האורתופדית שנקבעה לתובעת למצב קודם (וגם מאוחר) לתאונה. בהקשר זה אף עותרת הנתבעת בסיכומיה להשית על התובעת "הוצאות עונשיות בגין טיעוני סרק, עד כדי הונאה".

הנכות הרפואית של התובעת

בתאונה נחבלה, כאמור, בעיקר בצוואר ובגב, ונקבע כי נותרה לה נכות צמיתה בתחום האורתופדיה בלבד.

חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה

המומחה שמונה על ידי בית המשפט בתחום זה, ד"ר יאיר ברזילי, כתב בפרק הסיכום והמסקנות בחוות דעתו, כדלקמן:

ביחס לעמוד השדרה הצווארי: "בבדיקתה מגבלות תנועה קלות, ללא חסרים עצביים נלווים. בבדיקת ה MRI של העמ"ש הצווארי שינויים ניווניים קלים. לא הוצג תיעוד על קיומו של מצב קודם לעמ"ש הצווארי".

ביחס לגב התחתון: "סמוך מאד לתאונה, גברת ארזי מפתחת גם כאבים בגב התחתון. חודשיים אח"כ נוספות תלונות התואמות רדיקולופתיה מותנית גבוהה לימין, עם כאבים זרמים ורדימות בפיזור פמוראלי... טווחי התנועות של העמ"ש המותני מוגבלים באופן מזערי. בבדיקת ה MRI של העמ"ש המותני שינויים ניווניים עם בלט קל של דיסק L 2-3... הוצג תיעוד על חבלה לגב במהלך השירות הצבאי (2005), עם רגישות שרירית בגו, לא בגב התחתון ומשך תלונות קצר. ב- 9.2014 תלונה חוזרת של כאבים בגו, לא בגב התחתון".

בהמשך לכך קבע המומחה לתובעת שיעורי נכות כדלקמן:

נכות זמנית של 100% למשך של 277 ימים.

"נכות צמיתה של 7.5% לעמ"ש הצווארי, על מגבלות תנועה בין קלות מאד לקלות, ללא חסר עצבי נלווה. חלקיות סעיף מל"ל 37(7)א מכסה נכות זו".

"נכות צמיתה של 3% לעמ"ש המותני, על מגבלות תנועה מזעריות, עם תסמונת קלינית של רדיקולופתיה של L 2 , ללא לחץ על שורשים מותניים בבדיקת ה MRI, עם שינויים ניווניים קלים במרווח L 2-3 . חלקיות סעיף מל"ל מותאם 37 (7) א עונה על נכות זו".

"סך הנכות האורטופדית הנזקפת לתאונת הדרכים מתאריך 13.1.2015 הינה 10%."

שאלות ההבהרה שנשלחו למומחה על ידי התובעת, לא הביאו לשינוי כלשהו בחוות דעתו.

הנתבעת, מצידה, זימנה את המומחה להיחקר על חוות דעתו.

בחקירתו הבהיר המומחה כי תקופת אי הכושר שאישר לתובעת בהיקף של 277 ימים נסמך על תעודות המחלה שהומצאו לו, מבלי שהפעיל בענין שיקול דעת עצמאי (עמ' 18, ש' 19 ואילך).

בהמשך הבהיר המומחה כי היה קובע את אי הכושר בהתאם לנוכחותה של התובעת בעבודה ולא בהתאם לתעודות אי הכושר (עמ' 19, ש' 2). עוד הבהיר המומחה בעדותו, ביחס לפרופורציה בין הפגיעה וההעדרות של התובעת מעבודתה, כי "תסמונות כאלה שמתפתחות הן לא תמיד פרופורציונליות לפגיעה ודנים בכל מקרה לגופו. על פי המתואר לפחות בתקופה של כמה חודשים היו כאבים ולא יכלה להניע את הצוואר ולאחר פיזיותרפיה היא יכלה לחזור לעבודה". (עמ' 19, ש' 13).

המומחה הוסיף והבהיר בחקירתו, כי קרא בעיון את המסמכים הרפואיים "ולא מצאתי עדות על מצב קודם בעמוד שדרה מותני" (עמ' 20, ש' 24). ביחס לממצא בעמוד השדרה הצווארי (נודולה) הבהיר המומחה, כי "קשה מאד לקבוע אם זה חבלתי או לא" (עמ' 21, ש' 16). לדעתו "אם הממצא היה שקט ומעולם לא הטריד ולא בא לידי ביטוי ברישום או תלונה אני לא בהכרח מוריד על זה... במקרה שלנו לא ראיתי שזה בא לידי ביטוי קודם ולכן לא הורדתי" (שם, ש' 20). יחד עם זאת הסביר המומחה, כי הוא אינו יכול לשלול אפשרות ששינוי ניווני יכול להשפיע לטווח ארוך ללא קשר לתאונה (שם, ש' 27).

בנוסף אישור המומחה בחקירתו, כי התובעת העידה בעצמה שמצבה השתפר "אבל השיפור לא היה מלא. יש כאב שהיא מתמודדת איתו לדבריה והבדיקה העלתה שיש מגבלת תנועה. אדם לומד לחיות עם מה שיש לו אחרי שנתיים, וזה שהוא לא הולך לעוד טיפולים זה לא מעיד בעיני על עוד בעיה" )עמ' 22, ש' 25).

ביחס לתאונת הדרכים הנוספת שארעה לתובעת ולשאלה האם נדרשת בדיקה נוספת שלו הבהיר המומחה, כי "מאחר שהתאונה קרתה לאחר התאונה המדוברת, אני לא מבין מה בדיקה כזו רלבנטית" (עמ' 22, ש' 17).

בתשובה לשאלה של ב"כ התובעת הבהיר המומחה, כי במקרה דנן לא קיים "אפקט מצטבר" לשתי הנכויות שנקבעו. לדעתו "מדובר ב-2 נכויות קלות שלא גורמות להשפעה שהיא מצטברת אחת על השניה אלא כל אחת עומדת בפני עצמה... הנכות בעמוד השדרה המותני היא על גבול של כלום והנכות בעמוד שדרה צווארי לקחתי בחשבון את כל התמונה, כאב, מגבלות תנועה, הקרנה ליד, תסמונת כאב ולקחתי בחשבון ועשיתי את החשבונות שלי" (עמ' 24, ש' 16).

בהמשך לכך הבהיר המומחה, ביחס לתסמונת הכאב, כי "לתובעת היתה תקופה של תסמונת כאב סוערת בחודשים שלאחר התאונה ולאחר מכן התסמונת הזו נרגעה ולכן כרגע זה לא רלבנטי לדבר על זה" (שם, ש' 24).

טענות הצדדים ביחס לנכות הרפואית שנקבעה

בסיכומיה ביקשה הנתבעת ליתן את הדעת למצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה מושא תביעה זו, כעולה מתיק המוצגים אשר הוגש על ידה. בהקשר זה, הפנתה הנתבעת (בסעיף 3 לסיכומיה) לשלושה איזכורים של גב או צוואר במסמכים שהגישה, האחד "חבלה בצוואר, ראש וגב" בהקשר של תאונת עבודה מיום 27.12.16 (לאחר התאונה מושא תביעה זו), השני תלונה על כאבים בגב עליון מיום 7.9.14 והשלישי תלונה על כאבי גב תחתון לאחר החלקה (ביום 5.10.05, במסגרת השירות הצבאי).

לטענתה של הנתבעת, שגה המומחה מטעם בית המשפט בקביעתו "עת לא ייחס לפחות חלק מנכותה של התובעת בגין ע"ש מותני לעברה". לטעמה, היה מקום להפחית מהנכות שנקבעה בגין "שינויים ניווניים – עתידיים" (ס' 61 לסיכומים).

הנתבעת טוענת, כי בהיות בית המשפט, ולא המומחה הרפואי, הפוסק האחרון בשאלות רפואיות, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע כי חלק מהנכות בגין הגב התחתון יש לייחס לעברה של התובעת. יותר מכך, לטענת הנתבעת, נוכח הקשיים שנפלו בחוות דעת המומחה, הן בנוגע לתקופת אי הכושר שנקבעה על ידו מבלי שהפעיל שיקול דעת עצמאי והן ביחס לנכות הצמיתה, יש מקום לקבוע, כי לא התקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין התאונה נושא כתב התביעה לבין הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה. לטעמה של הנתבעת שגה המומחה בקביעתו, ונכותה של התובעת, ככל שקיימת, אינה קשורה לתאונה או לכל הפחות אינה כרוכה במלואה לתאונה.

לטענת התובעת יש לדחות את טענותיה של הנתבעת מכל וכל. לטעמה המומחה הפעיל שיקול דעת עצמאי ועמד על קביעותיו אשר פורטו בחוות דעתו ונתן הסבר מניח את הדעת לכל השאלות אשר הופנו אליו מטעם ב"כ הנתבעות. התיעוד הרפואי המלא הוצג בפני המומחה עובר לכתיבת חוות דעתו והמומחה התייחס אליו וחזר גם במסגרת חקירתו על עמדתו לפיה אין מקום לניכוי מצב קודם בנסיבות הענין.

בנסיבות אלה, טוענת התובעת, אין כל הצדקה שבדין לסטות מקביעות המומחה, ולא הובא על טעם של ממש המצדיק קביעת שיעור נכות רפואית נמוך יותר ממה שנקבע על ידי המומחה.

הנכות הרפואית – דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה, הגעתי למסקנה, כי אין מקום לסטות בעניננו מחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט ביחס לנכות הרפואית שנקבעה לתובעת כתוצאה מהתאונה נושא התביעה.

כעולה מחוות דעתו ומחקירתו של המומחה, כפי שפורטה לעיל, כל מסמכים הרפואיים באשר לעברה של התובעת עמדו בפניו, הוא היה מודע להם ושקל אותם טרם מתן חוות דעתו. המומחה אף הבהיר במפורש, בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת, מדוע לא מצא להפחית משיעור הנכות שנקבעה על ידו בגין מצב קודם ומדוע יש לדעתו לייחס את מלוא הנכות שנקבעה לתאונה מושא התביעה, והסבריו, שנזכרו לעיל, היו משכנעים והם מקובלים עלי.

בנסיבות אלה לא מצאתי, כאמור, לשנות משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בגין התאונה נושא התביעה.

שאלה נפרדת היא מה ההשלכה התפקודית שיש לייחס לנכות רפואית זו וכיצד יש בה כדי להשליך על כושר השתכרותה של התובעת.

ההשלכה התפקודית של נכות התובעת ושיעור הפגיעה בכושר השתכרותה

הראיות וטענות הצדדים

התובעת, כיום בת 34, בעלת תואר ראשון בהנדסת תוכנה מהמכללה האקדמית להנדסה.

עובר לתאונה עבדה התובעת כמתכנתת מחשבים ב"xxx", בשכר של כ-7,000 ₪ נטו לחודש (תלושי השכר ל-3 החודשים שקדמו לתאונה, אוקטובר-דצמבר 2014, צורפו כנספח ז' לתצהיר התובעת).

לתובעת אושרו ימי מחלה בהיקף כולל של 277 ימים, אולם אין חולק כי היא לא ניצלה ימים אלה במלואם והיא שבה לעבודה הרבה לפני כן. כפי שצוין לעיל, גם המומחה מטעם בית המשפט אישר כי יש לאשר לתובעת אי כושר זמני בהתאם לימי המחלה שנטלה בפועל ולא בהתאם לאלה שאושרו לה.

לטענת התובעת, היא נעדרה מעבודתה מיום התאונה (13.1.15) ועד 30.5.15, כארבעה וחצי חודשים, ואף ניסתה לשוב לעבודתה עוד קודם לכן, בחודש אפריל 2015. לטענתה, משהתקשתה מאד לעבוד בשל חוסר יכולת ישיבה ממושכת, כאבים, סחרחורות וטינטונים שהפריעו לה להתרכז בעבודה, היא הגישה את התפטרותה. לתצהירה צירפה התובעת כנספח ט', הודעה מיום 25.5.15 מטעם החברה על סיום עבודתה בחברה. הודעה זו באה במענה למכתבה של התובעת מאותו היום, לפיו הואיל והיא מתפטרת לרגל מצב רפואי ואינה יכולה להגיע לעבודה בפועל, אושרה התפטרותה מיום כתיבת המכתב.

לטענת התובעת, לאחר תקופה קצרה היא הגישה מועמדות לעבודה בxxx והתקבלה לקורס שהחל בחודש יולי 2015. הואיל והיא לא נמצאה זכאית לדמי אבטלה עד לתחילת עבודתה בxxx ובשים לב לימי המחלה שניתנו לה בתקופה זו, היא לא קיבלה שכר עד להתחלת עבודתה בxxx.

עם סיום קורס ההכשרה והחל מחודש אוגוסט 2015, הוצבה התובעת בבטחון xxx בתחנה בניו יורק בשדה התעופה JFK, שם היא עוסקת בבידוק של סחורה מסחרית אשר עולה או יורדת מהמטוסים למטרות בטחון. לטענתה, העבודה עצמה כרוכה בפתיחה וסגירה של סחורה, המשונעת על גבי מסוע, ובידוקה. עבודה זו מתבצעת על ידה לעיתים בעמידה ולעיתים בישיבה. התובעת טוענת כי אמנם מדובר בעבודה אינטנסיבית אולם גם גמישה במובן זה שמתאפשר לה להחליט אם לעמוד או לשבת ומתאפשר לה גם לקחת הפסקות מידי פעם כאשר היא חשה כאבים.

התובעת צירפה לתצהירה תלושי שכר מבטחון xxx. כעולה מתלושים אלה, שכרה של התובעת משולם לה בדולרים אמריקאים, בסכומים משתנים. בהתאם לנתונים המצטברים המופיעים בתלוש האחרון שצורף, נכון לחודש מאי 2017 השתכרה התובעת סך של 16,752$ ברוטו ובניכוי מך הכנסה בסך של 1,515$ עמד שכרה המוצע של התובעת ל-5 החודשים הראשונים של שנת 2017 על סך של 3,047$ נטו לחודש. שער הדולר, כנקוב בתלוש מאי 2017 עמד על 3.619 ₪ לדולר. מכאן, ששכרה הממוצע של התובעת בחודשים הראשונים של מאי 2017 עמד על 11,000 ₪ נטו במעוגל.

לטענתה, מאז התאונה ועד היום, ובמיוחד לאחר יום עבודה אינטנסיבי, היא סובלת מכאבי גב עזים וממגבלת תנועה גבית, מקושי בישיבה ממושכת, הרמת משאות כבדים, הנעה חופשית של הצוואר, כיפוף גב ופעילות ספורטיבית אינטנסיבית. בנוסף טוענת התובעת כי היא סובלת מחולשה ברגלה הימנית ומתחושת נימול וזרמים ולעיתים גם גוררת רגל זו. בנוסף טוענת התובעת כי עד היום היא סובלת מטינטונים וצפצופים באוזניים, סחרחורות, אובדן שיווי משקל וכאבי ראש. לטענתה, הטינטונים והסחרחורות גורמים לה סבל רב, הפרעה קשה ביכולתה לעבוד ולהתרכז ומשבשים מאד את איכות חייה מאז התאונה.

בעדותה, אישרה התובעת כי זומנה למיונים בxxx עוד ביום 6.5.15 (עמ' 6, ש 30). הנתבעת מתבססת על כך כדי לטעון "רצית פשוט להחליף מקום עבודה, רצית ניו יורק וניסית לקבל כסף" (שאלת ב"כ הנתבעת בעמ' 7, ש' 18). התובעת הכחישה זאת וטענה כי לא החליטה לעבור לניו יורק לפני שעזבה את עבודתה בxxx (שם בהמשך). עוד טענה התובעת בעדותה, כי "בטחון בxxx זה לא החזון שלי לעבודה כי 15 שנים עבדתי בתחום המחשבים, מהתיכון, ושם רציתי לעשות קריירה" (שם, ש' 31).

עוד הבהירה התובעת בעדותה, לשאלת ב"כ הנתבעת, כי היא מניחה שהתבקשה למלא הצהרת בריאות לצורך עבודתה בבטחון xxx אולם ההצהרה נמצאת בxxx ואולי אצלה בבית (עמ' 9, ש'26). כמו כן אישרה התובעת כי לצורך עבודתה בxxx היתה צריכה להמציא אישור רפואי כי היא כשירה לעבוד וכי הרופאה "כתבה שאני כשירה לחזור לעבודה" (עמ' 10, ש' 14).

בנוסף, פירטה התובעת בעדותה מספר יעדים אליהם טסה לאורך 3 שנות עבודה בxxx. לדבריה היא טסה למקסיקו, פורטוריקו, קנדה, מיאמי, תאילנד, הרפובליקה הדומיניקנית, אריזונה, וגאס (עמ' 10, ש' 31).

התובעת גם אישרה בעדותה כי נפגעה בתאונת דרכים נוספת לאחר התאונה מושא תביעה זו (11, ש' 27). בגין תאונה זו נעדרה 90 יום מעבודתה ולאחר מכן הוגבלה בשעות עבודתה (עמ' 12, ש' 22)

לטענת התובעת, עדותה בדבר הקשיים מהם היא סובלת לא נסתרה, כמו גם טענתה בדבר התפטרותה מעבודתה בxxx, שהיתה כרוכה בישיבה סטטית ממושכת, נוכח קשיים אלה. בהקשר זה, הדגישה התובעת כי עבודתה בבטחון בxxx תואמת יותר את קשייה בהיותה של עבודה זו גמישה יותר ביחס לאופן ביצועה (עמידה וישיבה).

יחד עם זאת הדגישה התובעת כי ראתה את עתידה המקצועי בתחום אותו למדה, הנדסת תוכנה, ולא בתחום האבטחה, בו היא עוסקת כיום, בשכר שאינו משקף את פוטנציאל השתכרותה. לטעמה, לו היתה ממשיכה לעבוד בתחום המחשבים היה שכרה משביח עם השנים והיא היתה צפויה לקידום משמעותי. זאת לעומת צפי ואפשרויות התעסוקה שלה בתחום האבטחה. בהקשר זה טוענת התובעת, כי עבודתה באבטחה היא זמנית מעצם טיבה וטבעה, ולא ניתן להבטיח כי כאשר תידרש למקור פרנסה קבוע בתחום הכשרתה לא תשוב ותתקשה לעמוד בדרישות העבודה הכרוכות בישיבה ממושכת מול מחשב.

מכאן, טוענת התובעת, כי אף שמומחה בית המשפט לא קבע כי לשילוב הנכויות מהן סובלת התובעת יש השפעה סינרגטית, הנסיון להפריד בין הנכויות והשפעתן המצטברת על כושרה של התובעת הינו מלאכותי, ועל כן יש לראות במלוא שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה (בשיעור של 10%) כמשקפת את נכותה התפקודית וחופפת לה.

לטענת הנתבעת, אין מקום לסמוך על עדותה היחידה של התובעת שלא נתמכה במסמכים או ראיות. לגרסתה, מדובר ב"עדות בעל דין יחידה ללא סיוע, אשר לא נקיה מאמירת חצאי אמיתות - בלשון המעטה, ומגוזמאות". בהקשר זה טוענת הנתבעת כי התובעת הסתירה את העובדה שסבלה מבעיות גב לפני התאונה. כמו כן, כך נטען, הסתירה התובעת את העובדה שעזבה את מקום עבודתה הקודם מאחר שפעלה להתקבל לעבודה בxxx ולא מחמת מצבה הרפואי, וכי במהלך התקופה בה עברה מיונים וקורס בxxx המשיכה לבקש ולקבל תעודות אי כושר בגין התאונה. כך לגבי מועד תחילת עבודתה בחו"ל וכך ביחס לנסיעותיה הרבות לחו"ל, שגם את קיומן הסתירה. עוד הסתירה התובעת, כך לטענת הנתבעת, כי עברה תאונה נוספת לאחר התאונה מושא תביעה זו, תאונה בגינה שהתה בתקופת אי כושר ממושכת והיקף עבותה הוגבל.

בנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת הסתירה מסמכים רלבנטיים ביחס למועד פנייתה לxxx, מסמכי רישום והצהרת בריאות שחתמה עליה וכיוצא באלה.

נוכח טענותיה לעיל, כינתה הנתבעת בסיכומיה (ס' 7.2) את התנהלותה של התובעת בתביעתה כ"הונאה לשמה", בגינה אין ליתן אמון בטענותיה או לבסס ממצא על עדותה ומשכך לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה.

דיון והכרעה

בעניננו, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה, הגעתי למסקנה שיש מקום לקבוע כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת ושיעור הגריעה מכושר השתכרותה נמוכים משיעור נכותה הרפואית, כפי שיפורט להלן.

כפי שפורט לעיל, התובעת, בת 34 היום, רכשה השכלה אקדמית ומקצוע בתחום המחשבים והיא מהנדסת תוכנה. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי ענייננו במקצוע הכרוך בשעות ישיבה לא מעטות מול מחשב. בנוסף, הנכות שנקבעה לתובעת היא נכות אורתופדית (מגבלות תנועה בעמוד השדרה הצווארי והמותני), אשר נקודת המוצא או ההנחה המקובלת בעניינה היא כי היא משקפת בדרך כלל גם את שיעור הנכות התפקודית.

בעניננו מצאתי שיש מקום לסטות מנקודת מוצא זו וזאת בראש ובראשונה נוכח קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט. כזכור, הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת היא שיקלול של שתי נכויות נפרדות, כאשר כל אחת מהן בפני עצמה משקפת, על פי קביעת המומחה, מגבלת תנועה שהיא פחות מקלה.

כנזכר לעיל, על פי קביעת מומחה בית המשפט, מגבלות התנועה מהן סובלת התובעת בעמוד השדרה הצווארי הן מגבלות המוגדרות על ידו "בין קלות מאד עד קלות" ושיעור הנכות בגינן הוא 7.5%. מגבלות התנועה בעמוד השדרה המותני הן אף פחותות מאלה, מוגדרות על ידי המומחה כ"מזעריות" ושיעור הנכות בגינן הוא רק 3%.

אכן שיעור הנכות המשקלל שקבע המומחה לתובעת עומד על 10%, אולם המומחה הבהיר במפורש (בתשובה לשאלת הבהרה), כי במקרה דנן לא קיים "אפקט מצטבר" לשתי הנכויות שנקבעו. לדעתו "מדובר ב-2 נכויות קלות שלא גורמות להשפעה שהיא מצטברת אחת על השניה אלא כל אחת עומדת בפני עצמה... הנכות בעמוד השדרה המותני היא על גבול של כלום והנכות בעמוד שדרה צווארי לקחתי בחשבון את כל התמונה..." (עמ' 24, ש' 16).

מעדותה של התובעת עולה, כי מספר חודשים לאחר התאונה, עברה מיונים לתפקיד בבטחון של xxx, נמצאה כשירה גם פיזית לעמוד בו, התקבלה לתפקיד והחלה לעבוד בו. תפקיד זה כולל, על פי עדותה גם פעילות פיזית (פתיחה וסגירה של סחורה) הן בעמידה הן בישיבה וגם נהיגה.

יותר מכך, בתיאורה (בתצהירה) של התובעת את הקשיים מהם סבלה בתפקיד זה, כמו גם בתיאורה את הסיבה לעזיבת מקום עבודתה הקודם, שמה התובעת דגש גם על תלונותיה בדבר סחרחורות וטינטונים שהפריעו לה להתרכז בעבודתה הקודמת. לדבריה, היא סובלת, בין השאר, מטינטונים, סחרחורות, כאבי ראש ואובדן שיווי משקל. לטענתה, הטינטונים והסחרחורות גורמים לה סבל רב, הפרעה קשה ביכולתה לעבוד ולהתרכז ומשבשים מאד את איכות חייה מאז התאונה.

במילים אחרות, בתפקודה סובלת התובעת לא רק (ואולי גם לא בעיקר) מהנכות האורטופדית שנקבעה לה, כי אם ממגבלות אחרות. אלא שבתחום מגבלות וקשיים אלה נקבע במפורש, על ידי מומחה בית המשפט בתחום א.א.ג, כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה והתובעת לא חלקה על חוות דעת זו.

לכך יש להוסיף, כי קשה לקבוע שהתובעת עזבה את מקום עבודתה והחליפה אותה בעבודה אחרת עקב (או במיוחד עקב) הפגיעה שנפגעה בתאונה. בהתאם לתיאורה של התובעת עצמה את עבודתה בבטחון מטענים בxxx דומה שעבודה זו טומנת בחובה פעילות פיזית רבה יותר מזו שהיתה כרוכה בעבודתה הקודמת. קשה לקבוע כי עצם היכולה לבצע עבודה גם בעמידה היא כשלעצמה היותה השיקול העיקרי או המרכזי שהכריע את הכף אצל התובעת. התובעת אף לא טענה כי ידעה זאת עוד טרם התקבלה לעבודה.

יותר מכך, נוכח קביעות המומחה מטעם בית המשפט, דומה שאין בסיס רפואי לטענה כי התובעת אינה מסוגלת לבצע עבודה הדורשת ישיבה ממושכת. אף התובעת עצמה לא טענה כי בעבודתה הקודמת לא התאפשר לה לקחת הפסקות כאלה ואחרות או לכל הפחות לקום מידי פעם.

כעולה מעדותה של התובעת, את קורס ההכשרה החלה מעט יותר מחודש לאחר שעזבה את עבודתה הקודמת, כאשר את הזימון למבחני המיון קיבלה כחודש לפני שעזבה את עבודתה הקודמת. התובעת לא הבהירה מתי פנתה לראשונה לxxx, פניה שהביאה בסופו של דבר לזימונה למבחני המיון. יותר מכך התובעת עצמה הבהירה כי לצורך קבלתה לעבודה בxxx קיבלה אישור רפואי שהיא כשירה לעבודה.

בהקשר זה צודקת הנתבעת בכך שיש לזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שלא ציינה מתי בדיוק פנתה לxxx לראשונה ומה בדיוק כתבה בטפסי הקבלה לעבודה ביחס למצבה הבריאותי ויכולתה למלא את התפקיד שהוצע לה מבחינה פיזית.

אכן, התובעת נפגעה פגיעה אורתופדית בתאונה מושא התביעה, שהותירה לה נכות צמיתה, אלא שבסופו של דבר התובעת בחרה בעבודה מאתגרת (גם פיזית) לא פחות מזו הקודמת, שהועסקה בה לפני התאונה, במסגרת עבודתה החדשה היא מרוויחה סכומים גבוהים בהרבה מאלה שהשתכרה בעבודתה הקודמת והיא אף מרבה לטוס ולטייל בחו"ל. כפי שהבהיר גם המומחה, "לתובעת היתה תקופה של תסמונת כאב סוערת בחודשים שלאחר התאונה ולאחר מכן התסמונת הזו נרגעה..." (עמ' 22, ש' 24).

כידוע, הלכה היא כי יש להבחין בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית ובין שתי אלה לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כאשר לא תמיד קיימת זהות בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק (ר' רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.12)).

בנסיבות המפורטות לעיל ובמיוחד העובדה כי שיעור נכותה של התובעת מורכב משתי נכויות שהן פחות מקלות וקביעותיו של המומחה בענין זה, מצאתי לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית ממנה סובלת התובעת, כמו גם שיעור הגריעה מכושר השתכרותה נמוכים משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה.

בנסיבות שתוארו לעיל, בהתחשב בכך שהתובעת השביחה, משמעותית, את שכרה לאחר התאונה מחד, ומאידך בכך שאין המדובר בעבודה בתחום השכלתה ויש לקחת בחשבון שתבקש בעתיד לחפש לעצמה עבודה אחרת, במומה (גם אם מדובר בנכות קלה מאד, כמפורט לעיל) יש לטעמי לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת לא עולה על מחצית משיעור נכותה הרפואית.

הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות

כמפורט לעיל, התובעת הוכיחה כי שכרה כיום (נכון למועד הדיון) עומד על סך של 11,000 ₪ בממוצע. הנתבעת לא חלקה על עובדה זו.

בחישוב המבוסס על משכורתה של התובעת בסך 11,000 ₪ מקדם היוון עד גיל 67, היינו ל-33 שנים (257.155) ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כפי שנקבע לעיל (5%), בצירוף הפסדי פנסיה (12.5%), עומד הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות של התובעת (לרבות פנסיה כאמור) על סך של 160,000 ₪ במעוגל.

כאב וסבל

בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון) תשל"ו-1976, בהתחשב בשיעור נכותה הרפואית של התובעת (10%) ובניכוי גיל יש לפסוק לה סך 18,500 ₪ (במעוגל), נכון להיום, בראש נזק זה.

הפסד השתכרות לעבר

כנזכר לעיל, בחקירתו אישור המומחה כי תקופת אי הכושר שאישר לתובעת בהיקף של 277 ימים נסמך רק על תעודות המחלה שהומצאו לו (עמ' 18, ש' 19 ואילך) וכי יש לקבוע את אי הכושר בהתאם לנוכחות התובעת בעבודה ולא בהתאם לתעודות אי הכושר (עמ' 19, ש' 2). בהתאם לקביעת המומחה "מתואר לפחות בתקופה של כמה חודשים היו כאבים ולא יכלה להניע את הצוואר ולאחר פיזיותרפיה היא יכלה לחזור לעבודה" (עמ' 19, ש' 13).

התובעת אישרה, כי במהלך תקופת העדרותה מהעבודה (עד להתפטרותה) שולם לה שכר על חשבון ימי מחלה וחופשה אשר היו צבורים לזכותה, באופן ששכרה שולם במלואו בתקופה זו (עמ' 13, ש' 13).

בעדותה אישרה התובעת, כי קיבלה תעודות מחלה לתקופה של חודש עד חודשיים ברצף ו"ייתכן שנסעתי לחו"ל בגין תפקידי בבטחון xxx" (עמ' 8, ש 19). את אישור המחלה האחרון קיבלה ביום 1.8.15 והוא היה תקף לחודשיים (עמ' 8, ש' 31).

דומה כי הצדק עם הנתבעת, כי יש טעם לפגם בקבלת תעודות אי כושר לתקופה בה נסעה התובעת חו"ל, השתתפה במבחני מיון, עברה קורס הכשרה ואף החלה לעבוד בחו"ל.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתייחס אלא לימי המחלה והחופשה שניצלה התובעת עד להתפטרותה ממקום עבודתה בסוף מאי 2015.

דרישת הפיצוי של התובעת לתשלום שכר בגין חודש יוני 2015 אינה מבוססת. בראשית יוני זומנה התובעת למבחני מיון והחלה קורס הכשרה כחודש מאוחר יותר (בתחילת יולי), מכאן שמבחני המיון היו בחודש יוני. התובעת לא הבהירה מתי בדיוק התקבלה לעבודה בxxx, אולם הדבר קרה, מן הסתם, בין מבחני המיון ותחילת קורס ההכשרה, היינו אי שם בחודש יוני. משכך, ממילא אף לא ניסתה התובעת לעבוד בחודש זה, וכמפורט לעיל, גם לא הוכח בפני שהתובעת התפטרה בשל התאונה (ואף לא בעיקר בשל התאונה).

מכל מקום, ביחס לניצול ימי מחלה ופדיון החופשה, צירפה התובעת תלושי שכר וכן העידה מטעמה את מ.ר., מנהלת משאבי אנוש בxxx. בהתאם לעדות זאת, כל עוד יש יתרת ימי מחלה לזכות העובדת היא ממשיכה לקבל שכר, ימי המחלה הסתיימו לתובעת בקירוב לסיום עבודתה (עמ' 25, ש' 31), בינואר נעדרה 11 ימים (עמ' 26, ש' 8) בפברואר 6.16, באפריל 25 יום (עמ' 26) ובנוסף יכול להיות ניצול ימי חופשה. בהתאם לתלוש חודש אפריל, בחודש מרץ ניצלה התובעת 1 יום מחלה.

בסכומו של דבר בחודשים ינואר עד מאי 2015 ניצלה התובעת 43 ימי מחלה.

כמו כן מימשה התובעת 4.5 ימי חופשה (בתלוש חודש מאי).

לטענת התובעת, בהתאם לתלושי השכר שלה עומד שווי יום עבודה על סך של 239 ₪ במעוגל.

לטענת הנתבעת יש לדחות תביעת התובעת בענין זה שכן התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפדיון כספי בגין אי ניצול ימי מחלה ובנוסף לא הובאה כל ראיה ביחס לשיעור הפדיון.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין הגעתי למסקנה כי יש מקום לפצות את התובעת בגין ניצול 43 ימי מחלה, לפי שווי יום עבודה בסך של 239 ₪, בהתאם למקובל בשירות הציבורי, היינו לערך השווה ל-8/30, ובסה"כ 2,740 ₪ (במעוגל).

כמו כן זכאית התובעת לתשלום בגין פדיון 4.5 ימי חופשה בהתאם לשווי יום עבודה כמצוין לעיל, בסך 1,076 ₪ (במעוגל).

בסה"כ זכאית התובעת בענין זה לפיצוי של 3,800 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

לטענת התובעת, בעת התאונה התגוררה בבית הוריה אשר טיפלו בה, סעדו אותה, ליוו אותה לטיפולים רפואיים, בדיקות והסעות. עוד טענה התובעת, כי כיום היא מתקשה בביצוע עבודות משק הבית השוטפות. יחד עם זאת בעדותה הבהירה התובעת כי היא מבצעת בפועל את עבודות משק הבית שלה. לטענתה אין להסיק מכך שלא קיימת לה מגבלה ולא מן הנמנע כי תזדקק בעתיד לעזרה בשכר.

לטענת הנתבעת אין כל ראיה לכך שהתובעת נזקקה או תזדקק לעזרת הזולת בעבר או בעתיד והיא אף נמנעה מלהביא עדים רלבנטיים בענין.

לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי לכל הפחות בסמוך לאחר התאונה שהתה התובעת בתקופת אי כושר ונזקקה לעזרת בני משפחתה, עזרה שניתן להניח שחרגה אף אם במעט מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. אף המומחה מטעם בית המשפט הבהיר כי לתובעת היתה תקופה של תסמונת כאב סוערת בחודשים שלאחר התאונה, כנזכר לעיל.

בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי, בגין עזרה לעבר בסך כולל של 5,000 ₪.

בנסיבות המפורטות לעיל, ובהתחשב בין השאר בנכותה של התובעת, לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרה לעתיד.

הוצאות וניידות

לטענת התובעת היא נשאה בהוצאות רבות בגין התאונה.

לתצהירה צירפה קבלה בגין תשלום של בדיקת MRI בסך של 3,726 ₪, שבתשלומה, כך טענה, נשאה באופן אישי ולא קיבלה החזר (עמ' 13, ש' 18). בנוסף ביצעה טיפולי פיזיותרפיה רבים הן בארץ (17 טיפולים), הן בחו"ל (10 טיפולים בעלות כוללת של $170). בנוסף צורפו קבלות שונות בסך של כ-250 ₪ וכן קבלה בסך 1,300 ₪ עבור מדרסים לכפות הרגליים (עמ' 14, ש' 8). עוד צורפה קבלה בסך $450 בגין צילום רנטגן שביצעה התובעת בחו"ל (אשר בחקירתה אישרה כי לא נעשה עקב התאונה – עמ' 16, ש' 18).

התובעת מוסיפה וטוענת, כי מעבר לקבלתו שצירפה נשאה בעלויות נסיעה, חניה לצורך קבלת טיפול רפואי, תרופות ומשככי כאבים והתייעצות עם מומחים רפואיים בגינם לא נשתמרו בידה קבלות.

לטענת הנתבעת עסקינן בנזק מיוחד אותו שומה היה על התובעת להוכיח בראיות ממשיות ומשלא עשתה כן אין לפסוק לה פיצוי. לטענת הנתבעת התובעת ביצעה בדיקת MRI באופן יזום על ידה, ללא קבלת אישור של קופת חולים, והיא אינה יכולה "לפעול ככל העולה על רוחה". יותר מכך התובעת לא ידעה לומר אם קיבלה או לא קיבלה החזר בגין הבדיקה (עמ' 14 לעדותה). הנתבעת טוענת שהוא הדין ביחס למדרסים.

מקובלות עלי טענות הנתבעת כי משלא הוברר הצורך הרפואי בביצוע בדיקת ה-MRI והקשר שלה לתאונה ובדומה לא הוברר הצורך הרפואי במדרסים או הקשר שלהם לתאונה, אין מקום לפסוק לתובעת החזר בגינם. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת אכן הוציאה הוצאות כאלה או אחרות בגין טיפולי פיזיותרפיה, נסיעות, חניה, משככי כאבים וכיוצא באלה, גם אם לא נשתמרו בידה מלוא הקבלות בעניינים אלה.

לפיכך, ובהתחשב באמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובעת סכום כולל בגין החזר הוצאות שהוציאה בעבר בסך של 2,500 ₪.

בנסיבות דלעיל ובהתחשב גם בנכות שנקבעה לתובעת לא מצאתי לקבוע לה פיצוי בגין החזר הוצאות בעתיד.

סיכומם של דברים

על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה כדלקמן:

כאב וסבל 18,500 ₪

הפסד בגין ניצול ימי מחלה וחופשה3,800 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות160,000 ₪

עזרה לעבר 5,000 ₪

הוצאות וניידות לעבר 2,500 ₪

בסה"כ הנזק (במעוגל)190,000₪

בסך הכל זכאית התובעת לפיצוי מאת הנתבעת בסך של 190,000 ₪ (במעוגל).

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה (אגרת בית המשפט) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.