ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
18071-12-15
02/11/2017
|
בפני השופטת:
פנינה נויבירט
|
- נגד - |
תובעת:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
|
נתבעים:
1. ליאור אליאס 2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
|
פסק דין |
לפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 05.11.14 ברמת אפעל בין כלי רכב נושא מספר רישוי 44-128-31 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 15-878-51 (להלן: "התאונה").
בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.
לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
עדותו של נהג התובעת היתה קוהרנטית ומהימנה. נהג התובעת העיד כי בעודו בעצירה מוחלטת הבחין במשאית סוטה לעברו אגב פניה שמאלה. הוא המתין בעצירה עד להשלמת פניית המשאית, ואז נפגע בידי המשאית. עדותו מתיישבת עם מיקומי הנזק ברכב התובעת ועם טופס ההודעה מטעמו (ת/3). בטופס ההודעה מסר נהג התובעת, כי חשש מפגיעת המשאית ולכן נתן למשאית להתחיל בנסיעה, ובלשונו: "מכיוון שהמשאית נעצרה קצת לפנינו (היתה בצומת לפנינו אנחנו הגענו אחריו). וחששתי מאוד מפגיע בנו (הרכב שלי היה חדש לגמרי הוצאתי אותו מהיבואן ערב קודם) האור התחלף לירוק ונתתי לו לנוע ראשון מפחד שיפגע בנו וכשהוא היה בסיבוב כמו שחששתי פגע בנו". בהמשך הודעתו מסר נהג התובעת: "נעצרנו שנינו באמצע הצומת", ומכאן משתמע כי רכב התובעת היה בנסיעה בעת שהתרחשה התאונה. נהג התובעת הסביר פשר האמור בכך שלאחר הפגיעה התקדם אל הצומת על מנת להשתחרר מתפיסת המשאית בכנף רכב התובעת (עמ' 7, שורה 9). בשים לב לתיאור המפורט שבטופס ההודעה לפיו בעת קרות התאונה היה רכב התובעת בעצירה כאמור, אני מוצאת לנכון לקבל הסבר זה, בפרט נוכח התרשמותי מגרסת הנתבעים כמפורט להלן.
גם העדה הנוספת מטעם התובעת היתה אמינה. אמנם בראשית עדותה העידה כי ישבה ליד הנהג ולאחר מכן כשעומתה עם עדות הנהג שינתה גרסתה והעידה כי ישבה מאחור, ברם איני מתרשמת כי די בכך כדי להפריך את גרסת התביעה, בשים לב למשך הזמן שחלף ממועד התאונה, ונוכח התרשמותי מגרסת הנתבעים כמפורט להלן. בנסיבות אלה, גם איני מתרשמת כי יש בכך שהנוסע הנוסף ברכב, נכדו של הנהג, לא זומן למתן עדות כדי להחליש את גרסת התביעה.
עדותו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") איששה הלכה למעשה את גרסת התביעה. בראשית עדותו פתח הנתבע והבהיר, כי אינו זוכר את פרטי התאונה בשל מצבו הרפואי (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 5 – 7). הוא לא ידע להסביר כיצד התרחשה התאונה ולא שלל האפשרות כי הוא זה שסטה אל עבר רכב התובעת, ובלשונו: "ממחיש ששני כלי הרכב היו בהטיה שמאלה מגיעים לכמעט אמצע הצומת ואז איפשהו נפגשנו לא יודע אם הוא סטה אלי, אני סטיתי אליו לא זוכר" (שם, שורות 9 – 10). הוא אמנם העיד כי התאונה התרחשה "באמצע הצומת", אך למעשה לא ידע להסביר כיצד התרחשה התאונה, היכן היה רכב התובעת ביחס למשאית, ומתי הבחין בו לראשונה. הוא אף לא שלל הטענה, כי לאחר התאונה הודה באחריות לה (שם, שורה 19).
לאור זאת אני מתרשמת כי התובעת הרימה הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה וכי יש להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנתבעים. מאחר שאליבא דגרסת התובעת היה נהג התובעת בעצירה מלאה בעת קרות התאונה איני מתרשמת כי יש לייחס לו אחריות כלשהי לתאונה. על כן דין התביעה להתקבל.
בהתאם, יש לחייב הנתבעים לשלם לתובעת סך של 93,580 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ואגרת משפט ששולמה.
שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8%.
הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.