מדינת ישראל ואח' נ' לבנון ואח'

לפניי תביעת שיבוב לפי סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים").

רקע עובדתי

1. ביום 29.5.2011 נפגע פלוני (להלן: "הנפגע"), יליד 9.7.92, בתאונת דרכים, שאירעה בשדרות משה דיין בירושלים. הנפגע היה אז חייל בשירות סדיר והנתבע 1 הסיע אותו על קטנועו. רכב אחר "חתך" את מסלול נסיעתם של השניים וגרם לכך שהנפגע עף מהקטנוע ונפגע באורח קשה, בעיקר בפלג גופו השמאלי (להלן: "התאונה").

    

2. כיוון שהנפגע היה חייל כבן 18 בשירות סדיר והואיל והקטנוע כרכב אזרחי היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "המאגר"), פתוחה בפני הנפגע הדרך לבחור בתגמולים שמשלמת התובעת לפי חוק הנכים, או בתביעה נגד המאגר לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

    

3. הנפגע בחר בתביעה נגד קצין התגמולים, שם עמד בפני ועדות רפואיות. נכותו הרפואית המשוקללת של הנפגע נקבעה בשיעור של 55.45%: 50% בגין שיתוק מלא לעצב הרדיאלי ביד שמאל, 10% בגין צלקות בזרוע שמאל ו-1% בשל מצב לאחר שבר בזרוע שמאל. התובעת נשאה בכל ההוצאות עבור הטיפולים והשיקום של הנפגע, שילמה ותשלם לנפגע קצבה חודשית.

    

4. סעיף 36 לחוק הנכים קובע:

   "(א)חייל משוחרר או נכה אשר זכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:

   (1)הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד;

   (2)שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים [...]".

    

   על פי הוראת הסעיף הנ"ל, זכאית התובעת לשיפוי מהנתבעים – נהג הקטנוע ומבטחו. זכאותה של התובעת מוגבלת לסכום הוצאותיה, לעבר ולעתיד, או לגובה החבות הנזיקית של הנתבעים על פי חוק הפלת"ד, לפי הנמוך מבין הסכומים.

    

   השאלות הדרושות הכרעה

5. כאמור, התובעת הגישה תביעת שיבוב נגד נהג הקטנוע ונגד המאגר. הצדדים חולקים על הנזקים שנגרמו לנפגע וגובה הפיצוי.

    

6. בכתב התביעה העמידה התובעת את תביעתה על סך של – 2,787,233 ₪, הסכומים שאותם תשלם לנפגע, לטענתה.

   בסיכומיה בכתב, לאחר שמיעת ראיות הצדדים, פירטה התובעת את ראשי הנזק השונים, ולפי חישוביה סכום הנזק על פי חוק הפלת"ד מגיע לסך של 2,755,507 ₪, הנמוך מסכום התביעה, ועל כן מבקשת שבית המשפט יפסוק לה את סך של 2,605,321 ₪ (ככל הנראה מדובר בטעות, והסכום היה צריך להיות 2,755,507 ₪ - א' פ'), בתוספת הוצאות ו- 13% שכר טרחת עו"ד ומע"מ.

    

7. הנתבעים בסיכומיהם הציעו לשלם לתובעת על פי תחשיביהם סך של ₪645,666 בלבד.

    

8. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא לגבי שיעור ההיוון שלפיו יש לחשב הפיצויים לעתיד.

    

9. אקדים את הדיון במחלוקת שבין הצדדים בנושא ההיוון, שכן יש לכך השלכה לשיעורי הפיצוי שייפסק.

   עיקרי טענות הצדדים בנושא ההיוון

10. לטענת התובעת, ביום 1.10.2017 שונה שיעור ההיוון הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון"), והורד מ-3% ל-2%, תוך קביעת מנגנון עדכון אחת ל-4 שנים (ראו תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון), התשע"ו-2016, וכן תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון) (תיקון), התשע"ו-2016).

    לפי התובעת, נכון לפסוק שיעור היוון זהה לפיצוי הנזיקי, בדומה לשיעור ההיוון על פי תקנות ההיוון של הביטוח הלאומי, היינו, בשיעור של 2%. בטענתה מסתמכת התובעת על פסיקת בית המשפט העליון, שעל פיה יש צורך בקיומו של קשר בין שיעור ההיוון הקבוע בתקנות ההיוון, לבין שיעור ההיוון של הפיצוי לעתיד במסגרת תביעת נזיקין, כך ששיעור ההיוון של השניים יהיה זהה, או לפחות לא יהיה הפרש ניכר ביניהם.

     

11. יצוין, כי התובעת הגישה את טיעוניה לעניין ההיוון במסגרת "סיכומים משלימים", לאחר שהנתבעים הגישו את סיכומיהם בתיק. כתוצאה מעריכת תחשיב על פי היוון בשיעור של 2%, עלה שיעור הנזק על פי התובעת לסך של 3,100,000 ₪. מאחר שסכום זה גדול מסכום התביעה, ביקשה התובעת לפסוק לה את סכום התביעה, היינו 2,787,233 ₪.

     

12. הנתבעים טוענים, כי התובעת מנועה מלטעון לשינוי שיעור ההיוון לאחר שהסתיימה מסכת הבאת הראיות ולאחר שהגישה את סיכומיה בתיק, וכי בקשתה היא בגדר "הרחבת חזית".

     

13. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי אין די בשינוי תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי כדי לשנות את שיעור ההיוון בבית המשפט, הקבוע על פי הלכה מושרשת של בית המשפט העליון. הנתבעים מציינים, כי ללא ראיות בנושא וללא חוות דעת מומחה ביחס לשיעור ההיוון הראוי היום, לא ניתן לשנות את ההלכה התקפה, לפיה שיעור ההיוון הוא 3%. עוד נטען, כי במקרה זה אין צורך לנכות תשלומי מל"ל מסכום הפיצויים, ועל כן תיקון שיעור ההיוון בתקנות המל"ל אינו צריך להשפיע על שיעור ההיוון של סכום השיבוב.

     

14. בתגובת התובעת לתשובת הנתבעים נטען, כי בית המשפט אינו יכול להתעלם משינוי הדין בעניין שיעור ההיוון, שהורד מ-3% ל-2%, ומכל מקום עניין זה תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון במסגרת ערעור על פסק דינו של חברי כב' השופט א' דראל בת"א 53143-09-12, שצפוי להיות נדון בקרוב, באיחוד עם כמה ערעורים על פסקי דין נוספים, כאשר אף נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה (ע"א 3751/17 וע"א 4268/17).

    בהודעה מיום 18.2.18 הודיעה התובעת, כי בית המשפט העליון דחה את הדיון בערעורים אלה עד לקבלת המלצותיה של ועדה בין-משרדית שהמדינה ביקשה למנות, המלצות שצפויות להתקבל בעוד שלושה חודשים. לאור זאת, ביקשה התובעת להמתין עם ההכרעה בסוגיית ההיוון בתיק זה, עד לאחר הגשת המלצות הוועדה.

    ב"כ הנתבעים ביקש ליתן הכרעה על בסיס המצב הנוכחי.

     

    דיון בנושא ההיוון

15. בפתח הדיון אומר, בכל הכבוד הראוי, כי לא ראיתי לנכון לעכב מתן פסק הדין עד לאחר קבלת המלצות הוועדה ומתן פסק הדין של בית המשפט העליון. יש לשער, כי גם לאחר שיתקבלו המלצות הוועדה יעבור פרק זמן נוסף עד להכרעת בית המשפט העליון בסוגיית ההיוון, ובהיעדר הסכמה בין הצדדים, אין ברצוני לגרום לעינוי דין למי מהם.

     

16. כאמור, סוגיית ההיוון עלתה לא מכבר במספר פסקי דין בתי המשפט המחוזיים והשלום, וקיימות פסיקות סותרות בעניין.

     

17. הנחת היסוד העומדת בבסיס היוון הפיצויים לעתיד היא, כי הנפגע יוכל להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה בטוחה המניבה תשואה המתאימה פחות או יותר לריבית ההיוון.

    בהלכה שנקבעה בע"א 469/74 זדה נ' בכר, פ"ד ל(1) 169 (1976) (להלן: "הלכת זדה"), הועמד שיעור ההיוון לגבי תשלומים לעתיד על 3%. לאחרונה נשמעים קולות הקוראים לבטל הלכה זו ולהפחית את שיעור ההיוון, בטענה כי בתנאים השוררים בשנים האחרונות אין אפשרות להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה בטוחה וסולידית הנושאת ריבית בשיעור של 3%, וכי הפער בין שיעור ריבית ההיוון, המניחה תשואה ריאלית של 3%, לבין התשואה שניתן לקבל בעת הזו על השקעות סולידיות, מעורר בעייתיות (ראו: מנחם (מריו) קליין, "אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי "יש לחשב מסלול מחדש" שימוש במקדמי היוון אנכרוניסטים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקים", נבו (2016)).

     

18. במקרים שהובאו ראיות לשיעור ההיוון הראוי, מצאו בתי המשפט, לעיתים, לשנות משיעור ההיוון המקובל בפסיקה.

    כך, למשל, בפסק דין מקיף שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז (ת"א (מרכז) 53580-05-12 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018), כב' השופטת בלהה טולקובסקי). שם, לאחר דיון מעמיק בטענות הצדדים ובמצב המשפטי הנוהג כיום ביחס לשיעור ההיוון, הפחיתה השופטת טולקובסקי את שיעור ההיוון מ-3% ל-2%. זאת, בין השאר, על סמך חוות דעת שהונחו לפניה בעניין זה ועדויות מומחים.

     

19. במקרים אחרים נדחו טענותיהם של המבקשים להפחית את שיעור אחוז ההיוון, מפני שלא הניחו תשתית ראייתית מספקת (ת"א (מחוזי י-ם) 29349-12-12 ר' ר' נ' שירותי בריאות כללית (17.8.2016); ת"א (מחוזי י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (28.3.2017) כב' השופט ארנון דראל).

     

20. על שני פסקי הדין האחרונים הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3751/17 וע"א 4268/17). הדיון בערעורים אוחד בכל הנוגע לשאלת ריבית ההיוון. בהחלטה מיום 12.2.2018, אישר בית המשפט העליון את צירוף עמותת "אופק חזרה לחיים", כידיד בית המשפט לצורך הטיעון בשאלת ריבית ההיוון, ועוד נקבע כדלקמן:

     

    "לאור בקשת המדינה, אנו מעכבים המשך הדיון למשך שלושה חודשים. זאת, מתוך הנחה ותקווה כי הוועדה תוקם בימים הקרובים ותסיים עבודתה בפרק הזמן של שלושה חודשים מהיום, בהתחשב בדחיפות העניין ובהשלכות הרוחב של הסוגיה" (ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פלוני (12.2.2018) מותב בראשות כב' השופט יצחק עמית).

     

21. כאמור, סוגיית ריבית ההיוון תלויה ועומדת להכרעת בית המשפט העליון. אציין, כי בפסק דינה של השופטת טולקובסקי צוין כי נושא ההיוון תלוי ועומד בבית המשפט העליון, אך לאור העובדה שהצדדים לפניה תמכו עמדותיהם בחוות דעת של מומחים, מצאה לנכון להכריע בסוגיה על בסיס הראיות שהובאו בפניה. עוד אציין, כי השופטת טולקובסקי התייחסה לתיקון בתקנות המל"ל, אך כאינדיקציה נוספת לתמיכה בטענה כי יש להפחית את ריבית ההיוון לצורך חישוב הפיצויים נוכח התשואה שניתן להשיג באפיקי השקעה בעלי רמת ביטחון גבוהה, ומנגד ייחסה משקל רב לחוות הדעת שהוגשו (ת"א (מרכז) 53580-05-12 הנ"ל, בפסקה 61 לפסק דינה).

22. במקרה שלפניי, טענותיה של התובעת לעניין ההיוון הועלה במסגרת שני עמודים של "סיכומים משלימים", לאחר השלמת מסכת הראיות בתיק וסיכום טענות הצדדים, כאשר הנימוק העיקרי להפחתת שיעור ההיוון הוא התיקון שנקבל לאחרונה בתקנות המל"ל. לדעתי, אין בכך תשתית מספקת, ולא כל שכן תשתית ראייתית, לדיון ולהכרעה בשאלת ההיוון, אשר מטבע הדברים טומנת בחובה השלכות רוחב. לכך יש להוסיף כי במקרה זה אין צורך לנכות תשלומי מל"ל מסכום הפיצויים, ועל כן תיקון שיעור ההיוון בתקנות המל"ל אין בו להשפיע על שיעור ההיוון של סכום השיבוב.

     

23. אשר על כן, מסקנתי היא, כי אין מקום לשנות במקרה דנן משיעור ההיוון המקובל בפסיקה המנחה עד היום, היינו, שיעור של 3%.

     

    דיון בראשי הנזק

24. התובעת טוענת, כי עיקר הנזקים שנגרמו לנפגע ובגינם יש לחשב את הפיצויים הם: הפסדי שכר; אובדן כושר השתכרות ופנסיה; עזרת הזולת לעבר ולעתיד; הוצאות מיוחדות בגין ניידות; כאב וסבל; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

     

25. הנתבעים טוענים, כי דרישות התובעת מוגזמות, וכי לא הוכח כי לנפגע נגרמו נזקים של ממש שיש לזקוף אותם לחובת הנתבעים.

     

    הפסדי שכר – לעבר ולעתיד

    הפגיעה התפקודית

26. עיקר פגיעתו התפקודית של הנפגע היא ביד שמאל. כאמור, הנפגע סובל משיתוק מלא של עצב רדיאלי ביד שמאל, בגינו קבעה לו הוועדה הרפואית של קצין התגמולים נכות צמיתה של 50%. יתר הנכויות שנקבעו לו (10% בגין צלקות בזרוע שמאל ו-1% בגין מצב לאחר שבר בזרוע שמאל) – אינן משפיעות על תפקודו של הנפגע.

     

27. התובעת טוענת, כי בנסיבות העניין, בהן הנפגע אדם צעיר שעיסוקו לעתיד עדיין לא היה ידוע בזמן התאונה ואף לא כעת, וכאשר השימוש בשתי ידיו חיוני לכל עיסוק בו יבחר – מדובר בפגיעה קשה ביותר, המגבילה את יכולותיו להשתכר ולתפקד ביום-יום, בשיעור העולה על הנכות הרפואית.

     

28. לעומתה טוענים הנתבעים, כי מחצית מדרגת הנכות שיש לה אופי פונקציונאלי – היינו, הנכות בגין השיתוק בעצב בלבד – היא הרלוונטית לענייננו. בין השאר מסתמכים הנתבעים על קביעת ועדת אי כושר של קצין התגמולים מיום 5.7.13, שעל פיה הנפגע יכול לעבוד במשרה מלאה, כזו שתתאים לו לפי נכותו (פרו' עמ' 35, שו' 28-24).

     

29. הנכות התפקודית באה לבטא את מידת הפגיעה של הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע המסוים, והיא מהווה שיקול נוסף לקביעת מידת השפעת הנכות על כושר ההשתכרות. בקביעת הנכות הפונקציונאלית מתחשב בית המשפט, בין השאר, בגילו של הנפגע, מקצועו ועיסוקו טרם התאונה, הגבלתו התפקודית ומידת השפעתה על עיסוקו, מידת הפגיעה בהשתכרות בפועל בעקבות הנכות, מגבלה קודמת שהייתה לנפגע ועוד (ראו גם דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 250-237 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: "ד' קציר")). הסטייה מן הנכות הרפואית יכולה להיות כלפי מעלה או כלפי מטה (ע"א 3049/93 גירוגסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 (1995)).

     

30. במקרים שבהם לא ניתן להסיק מסקנה באשר לשיעור ההפסד שנגרם לנפגע, על יסוד קורותיו לאחר הפגיעה בהשוואה לעבר, אפשר שאחוז הנכות הרפואית ישמש לקביעת הנכות התפקודית (שם, בפסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור). כך, כאשר הנפגע אינו עושה להקטנת הנזק, ונמנע מעבודה, בלא הצדקה – עשוי אחוז הנכות שלו לשמש קנה מידה יחידי לקביעת הפסד השתכרותו בעבר ובעתיד, כאחד (ד' קציר, עמ' 470 -473 והאסמכתאות המובאות שם).

     

31. במקרה שלפנינו, הנפגע לא החל להשתלב במעגל העבודה באופן רציף ולא בחר לו עיסוק, ועל כן יש קושי בקבלת אינדיקציה להשפעת נכותו הרפואית על כושר השתכרותו מנתונים אובייקטיביים הניתנים להיבחן במבחן המעשה.

     

32. על פי עדותו של הנפגע, הוא נעזר בסד לתמיכה ביד, על מנת שהיא לא תתנדנד או תיפול, והסד אף עוזר לו בתפקוד עם היד, כגון אחיזה קלה, כמה שהוא יכול (פרו' עמ' 17-16).

     

33. בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי מיום 18.5.17 (נ/1), לאחר התאונה הנפגע עבד רק כחמישה חודשים בשנת 2013, וביחס ליתר התקופות מאז התאונה ועד היום אין דיווח על הכנסה.

     

34. הנפגע העיד, כי עד עתה נמנע מלחפש עבודה:

    "אז בזמנו ניסיתי בקיוסקים, וזה, ו-, נעניתי בשלילה ודברים כאלה וזה הוריד אותי עוד יותר למטה בגלל זה אני לא כל כך רואה את עצמי מחפש זאת אומרת יותר אמרתי אתה לא יכול לעשות את זה ו-, נמנעתי מלחפש" (פרוט' עמ' 37, שו' 20-17).

     

35. לשאלות בית המשפט השיב הנפגע:

    "ש. איפה אתה היום?

    ת. היום אני לא עושה כלום.

    ש. כמה זמן אתה לא עושה כלום?

    ת. מאז שעזבתי את העבודה בטו גו אני לא עושה כלום... סביבות ה 9-8 חודשים, משהו כזה" (פרו' עמ' 32, שו' 9-3).

     

36. זאת ועוד. הנפגע נמנע מלהיעזר במחלקת השיקום של קצין התגמולים על מנת למצוא תעסוקה, משום שלדבריו "לא התרשם" מעובדת הרווחה ועל כן לאחר פגישתם הראשונה לא פנה אליה יותר (פרו' עמ' 26, שו' 3-1).

     

37. הנה כי כן, הנפגע נמנע מלעשות מאמץ רציני למצוא עבודה ולהשתכר בכוחות עצמו. בנסיבות אלו, איני סבור, כטענת התובעת, כי יש לקבוע את השפעת הנכות הרפואית על יכולתו של הנפגע להשתכר כגבוהה מהנכות הרפואית הממשית של הפגיעה ביד שמאל.

    לפיכך, אני קובע, כי הנכות הרפואית שנקבעה לו בגין השיתוק בעצב ביד שמאל (50%) תשמש כמדד לצורך חישוב הפסדי השכר שלו בעבר וכושר השתכרותו בעתיד.

     

    בסיס השכר

38. התובעת טוענת, כי בהיות הנפגע צעיר אשר תחום עיסוקו עדיין אינו ידוע, יש לחשב את הפסדי השכר של הנפגע לעבר ולעתיד על פי השכר הממוצע במשק, בדומה לקטינים.

     

39. לטענת הנתבעים, נתוניו הנמוכים של הנפגע בצירוף העובדה כי אינו עושה מאמץ לעבוד, יש לחשב את הפסדי השכר שלו לעתיד לפי 2/3 מהשכר הממוצע במשק.

40. הנפגע בוגר 9 שנות לימוד בלבד, ואינו בעל השכלה נוספת. במועד התאונה היה כמעט בן 19 שנים, בשירות צבאי. הנפגע המשיך את שירותו בצבא כחודשיים לאחר התאונה (פרו' עמ' 30, שו' 2). כחצי שנה לאחר התאונה הסתבך באירוע של תקיפה, בו דקר אדם בנסיבות מחמירות, ונעצר על ידי המשטרה ארבעה חודשים לאחר מכן. בתום ניהול המשפט ריצה מאסר בכלא לתקופה של 8 חודשים, מתוך 12 חודשים שנגזרו עליו (פרו' עמ' 30, שו' 13-12). לאחר מכן, וכאמור, הנפגע לא מיצה את יכולותיו בתחום התעסוקה.

     

41. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע את בסיס השכר של הנפגע על סמך נתוניו הסובייקטיביים, שכן לא העמיד עצמו במבחן העבודה. אשר על כן, ולנוכח גילו הצעיר, ועל פי המגמה בפסיקה, ראיתי לנכון להעמיד את בסיס השכר לחישוב אבדן שכר בעבר ואבדן כושר עבודה בעתיד על השכר הממוצע במשק (ד' קציר, בעמ' 484-480)).

     

    הפסדי שכר בעבר

42. התובעת טוענת, כי לנפגע מגיעים הפסדי שכר לעבר מגיל 20 ועד גיל 23 לפי שכר של 4,500 ₪ לחודש; ומגיל 23 ועד היום לפי השכר הממוצע במשק.

     

43. לטענת הנתבעים, לנפגע לא מגיע כל פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר. נטען, כי בתקופה שבסמוך לאחר התאונה בפועל היה הנפגע חייל בשירות סדיר גם לאחר פציעתו, ולא שוחרר מיידית מן הצבא. לאחר שחרורו מן השירות הצבאי היה התובע מעורב בפלילים, כאשר חלק מהזמן ברח מרשויות החוק ובחלק האחר ישב בכלא. לטענת הנתבעים, תקופה זו אין להביא בחשבון הפסדי השכר.

    אשר לתקופה שלאחר שחרורו מן הכלא ועד היום נטען, כי אין לפסוק לו דבר בשל הפסדי שכר בעבר, משום שכלל לא רצה לעבוד ולא חיפש עבודה, ועל כן אין לראות את הפסדי השכר שלו כנובעים מן התאונה.

     

44. בעדותו מאשר הנפגע, כי היה מנוטרל מהרצון לעבוד במשך תקופה של כשנתיים, עקב אירוע הדקירה (פרו' עמ' 23, שו' 20 – עמ' 24, שו' 3).

     

45. לטעמי, יש לפסוק לנפגע הפסדי שכר לעבר, בניכוי 24 חודשים (על פי הודאתו), שכוללים את התקופה בה נמלט מרשויות החוק (4 חודשים, אשר יש להניח כי לא יכול היה לעבוד בהם מפאת מנוסתו), ניהול המשפט ותקופת ריצוי מאסרו בפועל (8 חודשים). יום תחילת החישוב היה צריך להיות יום שחרורו מצה"ל, בחודש יולי 2011. לאור הניכוי האמור בגין אירוע הדקירה, יחל החישוב לעבר מחודש יולי 2013 ועד היום.

     

46. בהתאם לאמור לעיל, נכון לחשב את מכפלת אחוז הנכות בשכר הממוצע במשק.

    על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר החודשי הממוצע במשק בשנת 2013 עמד על 9,109 ₪. השפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותו יחושב בשיעור של 50%, כאמור. לפיכך, בסיס שכרו של התובע יעמוד על סך של 4,555 ₪ (מעוגל).

     

47. הפסד שכרו של התובע לעבר מחודש יולי 2013 ועד למתן פסק הדין הוא 266,500 ₪ (מעוגל. 4,555X57 חודשים, סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית).

     

    אבדן כושר השתכרות

48. על בסיס הקביעות לעיל, אבדן כושר השתכרותו של הנפגע יחושב על פי השכר הממוצע במשק, בשיעור גריעה של אחוזי הנכות (50%), ובהיוון של 3%. השכר הממוצע ברוטו במשק עומד כיום על סך של 10,208 ₪. לפיכך, בסיס השכר החודשי של הנפגע לצורך החישוב יעמוד על 5,104 ₪ ברוטו, לפי מקדם היוון 283.4866.

     

49. אבדן כושר השתכרותו של הנפגע מיום פסק הדין ועד הגיעו לגיל פנסיה, עומד על סך של 1,302,224 ₪.

     

50. הפיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12% הוא בסך 156,267 ₪ (מעוגל).

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

51. לטענת התובעת, הנפגע מתקשה בפעולות היום-יום בבית כגון הגשת אוכל וניקיון, ויזדקק לעזרת אחרים כל ימי חייו ולהתאמות מיוחדות של אביזרים לפעולות בסיסיות. התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה לעבר בסך של 62,400 ₪ ובגין העתיד סך של כארבע מאות אלף ₪.

     

52. לטענת הנתבעים, הנפגע העיד כי לא הזדקק לעזרת הזולת בעבר, ועל כן יש להניח שלא יזדקק לכך בעתיד. בהיעדר ראיות מטעם הנפגע, ועל מנת שלא לקפח, הציעו הנתבעים לפצות בעניין זה בסכום גלובלי של 25,000 ₪.

     

53. בתצהירו, שלא נסתר, הצהיר הנפגע, כי לא נעזר בעזרה בשכר אלא בצוותים רפואיים ובמשפחה, וכי הוא מתקשה לבצע בעצמו הרבה מפעולות היומיום. עוד הצהיר, כי אינו יכול להפעיל כוח ביד שמאל; אינו יכול להרים חפצים כבדים שדורשים כוח בשתי הידיים; יכול לבצע פעולות כגון: לאכול, להתלבש, לנקות וכדו' – רק ביד ימין, מה שגורם להתארכות זמן הפעולות.

     

54. הנפגע העיד, כי מאז התאונה היו תקופות שגר עם אמו והיו תקופות שגר לבד, וכי בשמונת החודשים האחרונים ממועד עדותו חזר לגור עם אמו, בשל קושי לעמוד בתשלום דמי השכירות (פרו' עמ' 38).

     

55. על אף שלא נעזר בעבר בעזרה בשכר, הנפגע זכאי לעזרת צד ג', כאשר יש בסיס להניח כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה היה זקוק לעזרה רבה יותר. מאחר שלא הוכיח עזרת הזולת בעבר, ואף העיד כי היו תקופות שגר לבדו בלא קבלת עזרה, מצאתי לנכון לפסוק לו סכום גלובלי נכון להיום של 10,000 ₪ בגין התקופות בהן גר עם אמו.

     

56. אשר לעזרת הזולת בעתיד. בשים לב לכך שעד עתה הסתדר הנפגע לבד ולא נזקק לעזרה בשכר או לעזרת בני משפחה, ובשים לב למגבלה בתפקודו ביד שמאל, לדעתי היקף עזרה בשווי של 1,000 ₪ בחודש הינו סביר בנסיבות העניין. על כן, אני פוסק סכום של 326,666 ₪.

     

    ניידות

57. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של הכלכלן מר משה קצין – בעניין עלות ניידות והחזקת רכב. בהתאם לחוות דעתו מיום 22.9.16, חישב מר קצין את הוצאות הנפגע בגין ניידות לפי המקובל לנכה הזכאי לניידות על פי הסכם הניידות במוסד לביטוח לאומי, כאילו פנה למל"ל במקום לקצין התגמולים. על פי חוות הדעת, סך כל ההפרש בעלויות החזקת המכונית המותאמת לנפגע אל מול עלות מכונית טיפוסית משומשת הוא 301,528 ₪.

58. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין לעלות ניידות והחזקת רכב.

    לפי חוות דעתו מיום 10.11.17, לתובע אין נכות בגפיים התחתונות והוא לא הוכר כמוגבל בניידות על ידי משרד הבריאות והמוסד לביטוח לאומי, ועל כן אינו זכאי לרכב מותאם בגין נכותו או לגמלת ניידות. מר מוגילבקין ציין, כי בהתאם למסמכים שהוצגו בפניו קיבל הנפגע "רכב רפואי" ממשרד הביטחון, אולם רכב זה ניתן לו בהתאם לנהלים של משרד הביטחון, ללא קשר לאי מוגבלותו בניידות. על פי חוות הדעת, מחמת נכותו זקוק הנפגע למכונית בעלת תיבת הילוכים אוטומטית, הגה כוח וגולה על גלגל ההגה. לשיטתו, התוספת היחידה שצריך להוסיף לנפגע היא גולת ההגה, בעלות חד-פעמית של 480 ₪ בלבד. המומחה הוסיף, כי הנפגע, שאיננו מוגבל בניידות, יכול לנסוע גם בתחבורה ציבורית, או ללכת ברגל או לנהוג במכונית פרטית, כפי שהיה נוסע גם אילולא נכותו.

     

59. שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם.

     

60. לטענת התובעת, יש להעדיף את חוות דעתו של מר קצין ולפסוק לנפגע בגין ניידות לעבר ולעתיד 301,528 ₪.

     

61. לטענת הנתבעים, אין בעובדה שהנפגע מקבל רכב מהמדינה כדי להעיד שהמדינה זכאית להחזר בגין כך, משום שלו היה הנפגע תובע ישירות את הנתבעים, הוא לא היה זכאי לקבל מהם פיצוי בגין ניידות. על כן, לשיטתם, יש להעדיף את חוות דעתו של מר מוגילבקין.

     

62. לדעתי, בשל אופי הפגיעה ושיתוק ביד שמאל, יתקשה מאד הנפגע להתנייד בנסיעה באוטובוס, ויהא עליו לנסוע ברכב פרטי או במוניות, דבר המביא לתוצאה כי יש מקום לקבלת הטענה בדבר פסיקת פיצוי להוצאות בגין ניידות. עם זאת, כפי שעלה מחוות הדעת של מר מוגילבקין, הנפגע אינו זכאי לרכב בעל התאמות מיוחדות למעט תפוח הגה, שעלותו נמוכה יחסית.

     

63. בשקלול הטענות והנתונים, אני פוסק בגין ניידות לעבר ולעתיד סכום גלובלי של 30,000 ₪.

     

    כאב וסבל

64. אין מחלוקת בין הצדדים על רכיב זה, כי לאור גילו של הנפגע, נכותו הרפואית הצמיתה ו-5 ימי אשפוז, יש לפסוק פיצוי על פי התקנות הרלוונטיות. סכום זה נכון למועד מתן פסק הדין עומד על סך של 105,843 ₪.

     

    הוצאות בגין טיפולים ותרופות

65. על פי תצהירו של הנפגע, משרד הביטחון נשא בכל הוצאותיו הרפואיות. התובעת צירפה לכתב התביעה קבלות ופירוט בגין הוצאות רפואיות, שכללו בעיקר הוצאות ניתוח וטיפולים שונים על סך של 20,511 ₪. לטענת הנתבעים, טיפולים אלו נכללים בסל הבריאות וממומנים על ידי קופת החולים ועל כן התובעת אינה זכאית להחזר מהם בגין ההוצאות הרפואיות.

     

66. מעדותו של הנפגע עולה, כי למעשה כיום אין לו הוצאות רפואיות מלבד הסד ליד, שעלותו 300 ₪ ויש להחליפו כל 3 חודשים (פרו' עמ' 24, שו' 16-13):

     

    "ש. היום למעשה חוץ מזה שאתה מקבל את ההחזר עבור הסד אין

    לך הוצאות רפואיות נוספות?

    ת. לא".

     

67. בגין רכיב זה אני פוסק לעבר ולעתיד סכום גלובאלי של 25,000 ₪.

     

    סוף דבר

68. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

     

    הפסדי שכר לעבר ולעתיד (סע' 50-38 לעיל) - 1,724,991 ₪

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד (סע' 51 – 56 לעיל) -  336,666 ₪  

    ניידות (סע' 57 – 63 לעיל) -  30,000 ₪ 

    כאב וסבל (סע' 64 לעיל) - 105,843 ₪ 

    הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד (סע' 65 – 68 לעיל) - 25,000 ₪ 

     

    סך הכל - 2,222,500 ₪ 

     

69. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בגין הליך זה, לרבות חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה, וכן בשכר טרחת עורך דינה של התובעת בסך של 338,042 ₪ (הסכום כולל מע"מ).

     

    המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

     

    ניתן היום, א' אייר תשע"ח, 16 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.