מבוא
1.התובע, יליד 4.1.68, נפגע בתאונה בעת שעבד במפעל הנתבעת 1 (להלן: התאונה). לפניי תביעתו לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה.
2.התובע עבד במפעל לכיפוף פחים שבבעלות הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) כאיש אחזקה. ביום 23.9.02 נדרש לטפל בתקלה שנמצאה במערכת מיזוג האוויר שבחדר האוכל במפעל. לצורך הטיפול במערכת שבתקרת החדר עשה התובע שימוש בסולם עץ כפול. במהלך העבודה נפל מן הסולם ונגרם לו שבר מרוסק בברך שמאל.
3.התובע טוען כי הנתבעת כמעבידתו אחראית לתאונה ולנזקיו ומכאן תביעתו לפיצויים נגדה ונגד מבטחתה הנתבעת 2. הנתבעות מכחישות את אחריותן ואת גובה הנזק הנטען.
4.במסגרת הראיות העידו התובע, מטעמו, ומנהל הנתבעת מר דוד פארי (להלן: פארי) מטעם הנתבעות. יצוין כי פארי הינו דודו של התובע.
להוכחת הנכות הרפואית שנותרה לו בעקבות התאונה הגיש התובע חוות דעת רפואית מאת פרופ' מיכאל לוי, ומטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל.
בנוסף הגישו הצדדים מוצגים.
נסיבות התאונה
5.כך תיאר התובע את נסיבות התאונה בתצהיר עדותו הראשית:
"בתאריך 23.9.02 היתה נזילה במערכת מיזוג אוויר בחדר האוכל שבמפעל בגובה של 3-3.5 מטרים שטפטפה מים על הרצפה; אחד מהבעלים...הפנו את תשומת ליבי לדליפה בחדר האוכל וביקשו ממני לתקן את הנזילה במהירות האפשרית...
הדרך היחידה שלי להגיע לגובה התיקון היתה באמצעות סולם מעץ שהיה במפעל, סולם נפתח בגובה של כ- 2 מטרים. עליתי לסוף הסולם כדי שאוכל להגיע למקום התקלה ולפתוח את תריס האוויר משם היתה הנזילה. נאלצתי לקחת איתי למעלה בסולם כלי עבודה שכללו מקדחה ומפתחות שלא היה מקום להניח אותם; העמידה שלי על ראש הסולם עם כלי עבודה ללא משטח יציב מתחתי, כשאני נאלץ לבצע עבודה עם ידיים מורמות, הייתה מסוכנת, אבל לא הייתה לי ברירה הייתי חייב לתקן את הנזילה לפני שפועלים יחליקו במקום ויינזקו, ואלה היו כלי העבודה שברשותי לתיקון התקלה; כשהתחלתי לעבוד, אחזתי לצורך שיווי משקל בתקרה האקוסטית שמעלי שכנראה גם היא לא היתה יציבה; התקרה זזה, הסולם זז, ואני עפתי ונפלת מהסולם ונפצעתי" (ר' סעיפים 6-7 לתצהיר התובע).
6.הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את גרסתו באשר לנסיבות התאונה ובמיוחד לגורם לנפילתו, כך שבסופו של יום לא ניתן לקבוע מה גרם לנפילתו וכפועל יוצא לא ניתן לקבוע כי זו ארעה עקב רשלנות הנתבעת.
לטענת הנתבעות, לא ניתן ליתן אמון בעדות התובע ובגרסתו ובמיוחד משמדובר בעדות יחידה של בעל דין.
ראשית טוענות הנתבעות כי גרסת התובע כפי שפורטה בתצהירו שונה מגרסאות אחרות שמסר בהזדמנויות שונות. כך, בכתב התביעה טען כי "תוך כדי פירוק, הסולם התמוטט" (סעיף 4 לכתב התביעה), ובתביעתו למוסד לביטוח לאומי תיאר את נסיבות התאונה אחרת: "בעת שחרור הבורג הפעלתי כוח ידני והמברגה השתחררה מהמקום, וכתוצאה מזה אבדתי שיווי משקל ונפלתי עם הסולם..." (עמוד 34 למוצגי הנתבעות).
שנית נטען כי גרסתו של התובע או חלקים משמעותיים ממנה נסתרו בחקירה הנגדית, כי עדותו היתה רצופת סתירות ובלתי הגיונית וכי גרסתו עברה שינויים והתאמה בניסיון לבסס עילת תביעה יש מאין. כך למשל, בחקירתו טען התובע כי נפל בגלל תזוזת התקרה בשונה מהנטען בכתב התביעה (סע' 11 לסיכומי הנתבעות והציטוטים המובאים שם); בהמשך אישר כי נפילתו לא היתה קשורה למברגה או לתקרה אלא לכך שאיבד שיווי משקל (סע' 10 לסיכומי הנתבעות והציטוטים המובאים שם). בנוסף, בחקירתו אישר כי לא עמד על ראש הסולם כפי שנטען בתצהירו (סע' 12 לסיכומי הנתבעות והציטוטים המובאים שם), וגם טענתו כי הסולם לא היה יציב וגם המשטח עליו עמד לא היה יציב, הופרכו בחקירה הנגדית (סע' 13 לסיכומי הנתבעות והציטוטים המובאים שם).
ריבוי הגרסאות, הסתירות בחקירה הנגדית ועדותו הלא מהימנה של התובע מובילים, לטענת הנתבעות, למסקנה כי התובע נפל ככל הנראה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל וכי בכל מקרה לא הוכחה גרסתו אודות נסיבות התאונה ולא ניתן לקבוע ממצאים בדבר רשלנות הנתבעת כגורם לנפילה.
7.איני מקבלת את טענת הנתבעות. לאחר שבחנתי היטב ובזהירות את גרסת התובע התרשמתי כי הסתירות והגרסאות השונות עליהן מצביעות הנתבעות אינן סתירות של ממש אלא תיאור מילולי קצת שונה לגרסה אחת בסיסית בה שוכנעתי.
אכן, התובע לא עמד על ראש הסולם כפי שנטען בתצהיר. הוא אישר זאת בחקירתו והעיד כי עמד על השלב השני או השלישי מלמעלה (עמ' 9 לפרוטוקול). אך לא התרשמתי כי מדובר בניסיון להעלות גרסה שקרית שנסתרה. תשובת התובע באשר לשלב עליו עמד ניתנה ללא כל היסוס או גמגום ולפי תומו. יתרה מכך, היה זה התובע שהעיד מיוזמתו בתשובה לשאלה אחרת שנשאל עוד קודם לחקירתו בנקודה זו כי "הסולם בערך 2 מטר ואני עמדתי לקראת הסוף" (עמ' 5 לפרוטוקול. ההדגשה שלי – י.א). התרשמתי כי האמירה בתצהיר לפיה עמד "על ראש הסולם" הינה ניסוח לא מדויק בעריכת התצהיר ולא מעבר לכך. מה שטען התובע, בניסוחים שונים, הוא, שנאלץ לעבוד בגובה, בעמדו על חלקו העליון של הסולם כשפלג גופו העליון ללא תמיכה.
אשר לסתירה לכאורה בין הטענה כי המברגה השתחררה מהמקום (כפי שמסר בתביעתו למל"ל) לטענה כי התקרה זזה, נחקר התובע והשיב כדלקמן:
"ש.כתבת שבעת שחרור הבורג הפעלת כוח ידני והמברגה השתחררה מהמקום וכתוצאה מכך איבדת שיווי משקל (עמ' 34 לתיק המוצגים).
ת.התקרה זזה.
ש.לא התקרה השתחררה או זזה, בעצם תוך כדי שאתה משתמש במברגה כדי לשחרר את הבורג המברגה השתחררה?
ת.מה זה המברגה התקרה זזה ועם זה המברגה. פעם ראשונה שאני שומע את מה שאתה מקריא.
ש.אני מציג לך את טופס התביעה לקביעת דרגת נכות. זה מה שאתה מילאת ? מי כתב את מה שכתוב בטופס?
ת.אני.
ש. איפה כתוב שהתקרה זזה?
ת.אז לא כתוב.
ש.למרות שאתה אומר לנו שהסיבה בגללה נפלת זה בגלל שהתקרה זזה?
ת.נכון. זה בדיוק מה שאמרתי לך.
ש. למרות זאת, לא מצאת לנכון לכתוב את זה בתביעה למל"ל ?
ת.מה שאמרתי עכשיו זה אותו דבר" (עמ' 11 לפרוטוקול).
גם בנקודה זו נראה כי מדובר בהבדלי ניסוח או הבדלים בדגשים שניתנו לפרטי המקרה. התובע הסביר בעדותו כי היה עליו לפתוח תעלה בתקרה בה עבר צינור מיזוג האוויר וכי: "התקרה עצמה היתה תפוסה בבורג. כדי לפרק את התעלה התחלתי לפתוח את הבורג, התקרה זזה ואני איבדתי את שיווי המשקל" (עמ' 7 לפרוטוקול). ברור מעדות התובע כי תוך כדי פעולת שחרור הבורג בתקרה באמצעות המברגה ארעה תזוזה של התקרה או חלק ממנה ויחד עמה זזה גם המברגה וניתקה מאחיזתה וכי תזוזה זו גרמה לתובע שעמד בגובה והחזיק בידיו את המברגה לאבד את שיווי המשקל. בהמשך חקירתו נשאל התובע: "זה לא קשור למברגה ולא קשור לתקרה?" והוא השיב: "לא, קשור שאיבדתי שיווי משקל בגלל כל העסק" (עמ' 11 בסוף, ההדגשה שלי – י.א). תשובתו זה של התובע ממחישה את התרשמותי כי גרסתו אחת היא וכי התיאורים השונים לכאורה אינם אלא ניסוחים שונים, מוצלחים יותר או פחות, לתאר את "כל העסק" שגרם לאיבוד שיווי המשקל ולנפילתו.
אין ממש גם בטענה כי הופרכה גרסת התובע לפיה הסולם או המשטח עליו עמד הסולם לא היו יציבים. ברור מן העדויות כי בדבריו: "העמידה שלי על ראש הסולם עם כלי עבודה ביד ללא משטח יציב מתחתי..." לא טען התובע לפגם בסולם או לפגם במשטח עליו הוצב, אלא שהאופן שבו עמד על שלב גבוה בסולם כשפלג גופו העליון ללא תמיכה הוא אינו יציב מעצם טבעה של עמידה כזו על סולם.
לסיכום, האמנתי לגרסת התובע. התרשמתי מכנות עדותו ולא מצאתי כי הסתירות לכאורה עליהן הצביעו הנתבעות הן סתירות שמפריכות את ליבת גרסתו או פוגמות בעדותו.
אשר לטענה כי התובע נמנע מהבאת עדים אציין, כי מעדות התובע עולה שלא היו עדי ראיה לתאונה וגם הנתבעת לא טענה כי היו עדים לתאונה אותם יכל התובע להעיד בתמיכה לעדותו.
8.הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את טענתו באשר לגובה העבודה וגובה הסולם. לטענתן, התובע אישר בחקירתו כי לא מדד את הסולם או את גובה התקרה מהרצפה וכי לא טרח אף לצלם ולהגיש תמונות של המקום.
אכן, התובע לא הוכיח את המידות המדויקות. הוא העיד כי העריך את גובה הסולם בכשני מטרים ואת גובה התקרה העריך בין שלושה לשלושה וחצי מטרים (עמ' 5-6 לפרוטוקול), ואישר שמדובר בהערכה וכי לא ערך מדידות. עם זאת, אני מקבלת את הערכותיו משאלה נראות סבירות ומשום שלא נסתרו על ידי הנתבעת. אף שמדובר במפעל הנתבעת ובסולם השייך לה, וזו יכלה בנקל לסתור את הערכות התובע שכן הנתונים בידיה, היא לא עשתה כן. יתרה מכך, מנהל הנתבעת שהעיד מטעמה אפילו לא טען בתצהיר עדותו הראשית כי המידות בהן נקב התובע בתצהירו אינן נכונות. הימנעות הנתבעת ומנהלה מלהתייחס לטענת התובע ומהבאת ראיות לסתור את הערכותיו, מהווה חיזוק לגרסתו ולהערכתו את גובה הסולם והתקרה.
יצוין כי אין ממש בטענת הנתבעת שהמידות להן טען התובע אינן מתיישבות עם גרסתו. התובע העיד כי גובהו 1.77 מ' וכי עמד על אחד מהשלבים האחרונים מתוך 7 שלבי הסולם (שגובהו בסך הכול כ-2 מטרים). נתונים אלה אינם עומדים בסתירה לתיאור התובע את עבודתו בתקרה שגובהה כשלושה-שלושה וחצי מטרים.
9.לסיכום אני קובעת כי הוכח שהתאונה ארעה כך: התובע נדרש לבצע עבודה בתקרת חדר האוכל, בגובה של כשלושה-שלושה וחצי מטרים. הוא נעזר בסולם עץ כפול שהעמידה לרשותו הנתבעת שגובהו כשני מטרים. הוא עמד על אחד משלביו האחרונים של הסולם כך שפלג גופו העליון היה ללא תמיכה. לצורך שחרור בורג בתקרה הרים את ידיו, ביד אחת החל בפעולת הברגה וביד האחרת החזיק בתקרה האקוסטית. במהלך שחרור הבורג זזו התקרה והמברגה שהיתה מחוברת אליה, התזוזה גרמה לאובדן שיווי המשקל של התובע והוא נפל.
אחריות הנתבעת
10.התובע טוען כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות ובכללן הוראות הקבועות בתקנות הבטיחות (עבודה בגובה) התשס"ז-2007 ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 המטילות על מעביד או על תופס מפעל חובות שונות שתכליתן מיגון העובד בגובה. עוד טוען התובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידתו בשולחה אותו לעבוד בגובה ללא אמצעי בטיחות מתאימים, ללא הדרכה ראויה, ללא שיטת עבודה ראויה וזהירה וללא פיקוח אחר עבודתו.
11.לטענת הנתבעות, בהעדר הוכחה לרשלנות הנתבעת נראה כי מדובר בנפילה בשל אובדן שיווי משקל ולא כתוצאה ממעשה או מחדל של הנתבעת. הנתבעות מפנות לפסיקה אשר קבעה כי חובת המעביד אינה מוחלטת, וכי אין בקיומם של יחסי עובד-מעביד כשלעצמם כדי ליצור חובת זהירות יש מאין מקום בו מדובר בסיכון טבעי הכרוך בשימוש בסולם.
לחילופין טוענות הנתבעות כי התובע היה בעל ידע וניסיון בעבודה מסוג העבודה שבצע ועל כן הכיר או היה עליו להכיר את כול הסיכונים הטמונים בעבודה, אם היו כאלה. כמו כן נטען כי היתה לו עצמאות באופן ביצוע העבודה וככל שסבר שהעבודה מסוכנת היה עליו לנקוט באמצעים או לפנות לנתבעת בבקשה כי תספק לו ציוד או כלי עבודה מתאימים.
אשר לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה טוענות הנתבעות כי התקנות עליהן מבסס התובע את טענתו הותקנו לאחר התאונה ואינן חלות על המקרה, ובכל מקרה לא הוכח כי הופרה חובה חקוקה.
דיון והכרעה
12.צודקות הנתבעות בטענתן כי תקנות הבטיחות (עבודה בגובה) התשס"ז-2007 תוקנו לאחר התאונה ואין להוראותיהן תחולה על המקרה. בנוסף, על פי הגדרות התקנות ההוראות הקבועות בהן נוגעות לעבודה שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים. במקרה זה, לפי עדות התובע הוא עמד על שלב משלבי הסולם בגובה נמוך משני מטרים כך שנפילתו לא היתה לעומק העולה על 2 מטרים.
נראה שגם תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 אינן חלות על מקרה זה שכן לא מדובר בעבודות בניה כהגדרתן בתקנות, ולא הוכח כי התקיימו התנאים לעוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
עם זאת, ידוע כי החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שחייב בו האדם הסביר (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ. תנעמי פ"ד נח(1)1, 19 ופסקי הדין שהובאו שם). הוראות התקנות מצביעות על הסיכונים הכרוכים בעבודה בגובה, על אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת להגן על בטיחות העובדים בגובה, ועל חובת המעביד לנקוט בהם ובכל אמצעי אחר שיכול להקטין את הסיכון לנפילה.
13.על חובת הזהירות המוגברת שחב מעביד כלפי עובדו אין חולק. כבר נקבע כי "ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים. אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות... נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה" [ר' ע"א 7895/08 אליעזר קלינה ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם בנבו 31.8.11)].
כן נקבע כי חובת המעביד חלה גם כלפי עובד רשלן, וכי חובה על המעביד לצפות אפשרות לחוסר זהירות מצד עובדו ולנקוט באמצעי זהירות לשמירה על שלומו ובטיחותו.
14.הנתבעות טוענות כי השימוש בסולם לעבודה והסיכון הכרוך בו הינו חלק מסיכוני החיים היומיומיים הטבועים בפעילות השוטפת הרגילה, ולכן אין הנתבעת אחראית לנפילת התובע מהסולם.
אכן, לעתים אין בשימוש בסולם יותר מכך, ונפילה ממנו, גם במסגרת עבודה, אינה יותר מהתממשות אותו סיכון יומיומי הטבוע בפעילות השוטפת הרגילה.
אך לא אלו הם פני הדברים במקרה זה.
במקרה זה נוצר סיכון מיוחד ומוגבר מהעבודה בגובה שהצריכה עמידה על שלביו הגבוהים של הסולם באופן שפלג גופו העליון של התובע לא נתמך, וזאת כששתי הידיים מושטות מעלה לתקרה ויד אחת עוסקת בפעולה הגורמת לדחיפה או תזוזה של האזור בו מבוצעת הפעולה. שילוב של גורמים אלה גרם לחוסר יציבות מוגבר של התובע, מעבר לזה הקיים בעמידה על סולם כשלעצמה, ולסיכון מוגבר לאיבוד שיווי המשקל ולנפילה (להשוואה ר' ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.8.93)].
מדובר בסיכון מיוחד שעל הנתבעת כמעבידה היה לצפותו, וחובה היה עליה לנקוט באמצעי זהירות למניעתו. בין היתר היה על הנתבעת להנהיג שיטת עבודה בטוחה בין אם באמצעות העמדת סולם אחר, אולי גבוה יותר, שהיה תומך טוב יותר בפלג הגוף העליון, או על ידי העמדת עובד נוסף לעזרת התובע, או על ידי רתימתו למקרה של נפילה. כן היה עליה להדריך את התובע באשר לשיטת העבודה ולסיכונים המיוחדים הכרוכים בה, ולפקח על קיום ההוראות.
יודגש כי חובת המעביד כלפי עובדיו אינה מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן. הטיעון לקיומה של חובה מצומצמת לא התקבל ונקבע כי "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים" (ע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225 ).
15.מן הראיות עולה כי הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים. התובע העיד בתצהירו כי מעולם לא הודרך לעבודה בגובה וכי לא סופקו לו אמצעים כלשהם לבד מהסולם (סע' 10 לתצהירו), ודבריו לא נסתרו. חיזוק לדבריו נמצא בתצהיר עדותו הראשית של מנהל הנתבעת. מהאמור בו, וממה שלא נאמר בו, עולה כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה כלשהי, לא הדריכה את התובע ולא הזהירה אותו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה בגובה בנתונים שנדרש להם כאמור לעיל, ובוודאי שלא פיקחה על עבודתו.
על חשיבות הדרכת העובד ניתן ללמוד מתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 המחייבות את המעביד ליידע את העובד בדבר הסיכונים שהוא חשוף אליהם ולהדריכו כיצד להימנע מהם. הוראות אלה מהוות אינדיקציה לכך שמחוקק המשנה לא סבר כי הימנעות מחובות אלו הינה בגדר "סיכון סביר" [(ר' ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט (3) 66].
16.לסיכום, הנתבעת שלחה את התובע לבצע עבודה בגובה, על סולם, בתנאים שמגבירים את הסיכון הטמון בעמידה על הסולם לכדי סיכון מוגבר ומיוחד, ומחייבים נקיטת אמצעי זהירות למניעת אובדן היציבות ונפילה. על הנתבעת כמעבידה מוטלת היתה החובה לצפות את הסיכון ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולהכשיר את התובע לבצעה, להדריכו ולפקח על עבודתו, ולספק לו כלי עבודה מתאימים או עזרה מתאימה לצורך ביצוע העבודה. אספקת סולם תקין (כלומר כזה שאינו פגום) אינה מספקת בנסיבות אלה.
הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע. על כן, אחראית היא לתאונה שארעה כתוצאה מכך ולתוצאותיה.
אשם תורם
17.בכל הקשור לאשם תורם של עובד שנפגע במסגרת עבודתו כבר נקבע כי "נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ע"א 7895/08 הנ"ל).
וכי: "אכן, הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד" [ע"א 133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט (3) 66].
"עם זאת", נקבע שם, "...יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית" (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס [20], בעמ' 457)".
18.במקרה דנן, התובע למד טכנאות מיזוג אוויר והחל לעבוד בתחום זה - עבודה שכוללת עבודה בגובה בדומה לעבודה שבצע - משנת 2000 (עמ' 1 לפרוטוקול); התובע העיד גם כי הכיר את הסולם וגם ביצע עבודות בהן נדרש לעלות על סולם פעמים רבות בעבר (עמ' 4 לפרוטוקול). בנוסף עולה מעדותו, כמו גם מעדות מנהל הנתבעת, כי התובע נהנה משיקול דעת ועצמאות באשר לאופן ביצוע עבודתו במפעל וכי כשהיה צורך לרכוש ציוד או חומרים כלשהם הוא הרגיש בטוח לפנות אל מנהלי הנתבעת ולבקש שירכשו אותם (עמ' 3 לפרוטוקול ותצהיר פארי). בהקשר זה יצוין כי מנהל הנתבעת הינו דודו של התובע.
לכך יש להוסיף כי הסיכון הטמון בעבודה בגובה על הסולם בנסיבות בהן הידיים מושטות מעלה תפוסות בכלים ומפעילות כוח הוא ברור וגלוי, ודאי למי שהוא בעל ניסיון בעבודות מסוג זה.
בנסיבות אלה דומני כי התובע יכל לפנות אל מנהליו בבקשה להעמיד לרשותו עובד נוסף לעזרה או לספק לו כל אמצעי אחר למניעת הסיכון לנפילה.
לאור האמור, ראיתי להעמיד את שיעור אשמו התורם של התובע על 15%.
הנזק
הפגיעה והנכות הרפואית
19.ממקום התאונה הובהל התובע אל ביה"ח בלינסון שם אובחן שבר מרוסק בברכו השמאלית. השבר קובע וביום 11.10.02 שוחרר התובע לביתו כשהמקבע קבוע על רגלו. ביום 24.3.03 נותח בשנית לשם הסרת המקבע וקיבוע השבר באמצעות פלטה אשר קובעה ע"י ברגים, והשתלת עצם. התובע שוחרר לביתו ביום 7.4.03. ביום 20.12.04 אושפז בשלישית לשם הוצאת הברגים ותיקון מפרק הברך. בהמשך טופל באמצעות טיפולים פיזיותרפיים ותרופתיים.
20.התובע הגיש חוות דעת רפואית שערך פרופ' מיכאל לוי אשר קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 37%: 30% נכות בגין השבר המרוסק בברך שמאל לפי סעיף ליקוי 35(1) ד' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) ו-10% בגין הצלקות בברך לפי סעיף ליקוי 75(1) לתקנות.
מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' יואל אנגל, אשר מצא כי לצד שחזור המפרק נותרו לתובע שינויים ארטריטיים, אך בניגוד לקביעותיו של פרופ' לוי קבע כי מצבו של התובע אינו תואם קשיון או יציבות קשה של הברך. לאור ממצאיו העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% נכות לפי סעיף ליקוי 35(1)ג' לתקנות הביטוח הלאומי.
לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים מונה ד"ר מריו אייכנבלט כמומחה אורתופד מטעם בית המשפט. בחוות דעתו ציין המומחה כי התובע סבל משבר מרוסק של עצם הטיביה הפרוקסימאלית עם מעורבות של מפרק הברך השמאלית. הוא מצא כי התובע סובל משינויים ארטריטיים ניכרים בברך השמאלית עם הגבלת תנועות ודלדול שרירים, ולאור ממצאיו קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף ליקוי 35(1)ד' לתקנות הביטוח הלאומי.
הצדדים ויתרו על חקירת המומחים מטעמם וגם ד"ר אייכנבלט לא נחקר על חוות עדתו.
על כן, אני מאמצת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר אייכנבלט, וקובעת כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף ליקוי 35(1)ד' לתקנות הביטוח הלאומי, בגין מצב בו ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות.
עבודה ושכר
21.התובע יליד 1968, סיים בית ספר תיכון עם בגרות חלקית. בצה"ל שירת כאיש טכני. לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1989 עבד בעבודות שונות חלקן כשכיר חלקן כעצמאי. בין היתר עבד בחברה לעיבוד שבבים, וכבעל חנות בגדים (עמ' 2 לפרוטוקול).
בשנת 2000 למד התובע חשמלאות ומיזוג אוויר במכללה מטעם משרד העבודה ובחודש אפריל 2000 סיים את לימודיו כטכנאי שירות במגמת קירור ומיזוג אוויר (נ/1). בחודש ספטמבר באותה שנה החל את עבודתו אצל הנתבעת כאיש אחזקה.
במקביל לעבודתו במפעל הנתבעת פתח התובע, בשנת 2000, בית קפה ובית מאפה, יחד עם אחותו שניהלה את העסק. הוא עבד בעסק בשעות הערב לאחר שסיים את עבודתו במפעל הנתבעת.
בנוסף ביצע מעת לעת עבודות תיקון מזגנים פרטיות, בהיקף מצומצם (ר' עמ' 13 לפרוטוקול).
22.מתלושי השכר עולה כי שכרו אצל הנתבעת בשנת 2002, עד לתאונה שארעה ב- 23.9.02, עמד על סך של 4,740 ₪ לחודש, ונראה שעל כך מסכימים הצדדים בסיכומיהם. בהצמדה להיום מדובר בשכר בסך 5,820 ₪.
אשר להכנסות מעסק, משומות המס שהגיש התובע עולים הנתונים הבאים:
בשנת 2000 הסתכמה ההכנסה השנתית מעסק בסך של 5,003 ₪ ובשנת 2001 בסך של 9,163 ₪. בשנת 2002, שנת התאונה, אין הכנסה מעסק (ר' שומות מס הכנסה ת/4). מהודעה על הפסקת פעילות העסק שהגיש התובע (ת/5) עולה כי העסק חדל מפעילות בשנת 2002.
ההכנסה הכוללת - מעבודתו כשכיר אצל הנתבעת ומהכנסותיו כעצמאי – הממוצעת, לשנים 2000-2002 (עד למועד התאונה) מסתכמת ב- 5,170 ₪, ובהצמדה להיום – 6,350 ₪.
23.לא הוכחה טענת התובע כי נאלץ לסגור את עסקו כתוצאה מהתאונה ומפציעתו.
מדו"ח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי (נ/2) עולה כי התובע דווח כעצמאי מחודש 1/1999 ועד לחודש 10/2002, כלומר עד ימים או שבועות בודדים לאחר התאונה בטרם היתה לפציעתו השפעה על פעילות העסק (שנוהל ממילא על ידי אחותו).
סגירת העסק בסמוך מאוד לאחר אירוע התאונה והעדר הכנסות מעסק באותה שנה (עד לתאונה שאעה בסופה), אינם מתיישבים עם הטענה כי העסק נסגר כתוצאה מהתאונה. בחקירתו הנגדית לא שכנע התובע כי העסק היה פעיל וכי הניב רווחים בשנת התאונה. הוא לא סיפק הסבר להעדר הכנסות מדווחות מהעסק באותה שנה ולסגירתו מיד לאחר התאונה, ולא הניח תשתית ראייתית שסותרת את התמונה העולה מראיות אלה ולפיה נראה כי העסק לא הניב לו הכנסות עוד קודם לתאונה וללא קשר אליה ולכן נסגר בסמוך לאחריה. בחקירתו העיד התובע כי אינו מבין בעניינים הכספיים ובדיווחים השונים. למרות זאת ואף שנטל הוכחת נזקיו עליו, נמנע התובע מהעדת מנהל החשבונות שטיפל בענייניו כדי לשפוך אור על הנתונים או להסבירם, וכן נמנע מהעדת אחותו שניהלה את בית הקפה ויכלה לתמוך בגרסתו בעניין זה.
המסקנה העולה מן הדברים היא כי עסק בית הקפה לא הכניס לתובע הכנסות גבוהות, וכי לאחר כשנתיים של פעילות נסגר וזאת ללא קשר לתאונה.
24.התובע היה כבן 34 במועד התאונה, מאחריו שנות עבודה לא מעטות. למרות זאת, הוא לא הציג ראיות על שכרו לאורך השנים ולא הוכיח כי בעבר השתכר שכר גבוה יותר משכרו אצל הנתבעת.
עם זאת, מהראיות עולה שבתקופת עבודתו אצל הנתבעת לא הסתפק התובע בעבודתו אצלה ועבד במקביל בעבודה נוספת, ויש בכך כדי להצביע על חריצותו. לכך יש להוסיף כי בשנת 2000 למד התובע והשתלם כטכנאי שירות בתחום הקירור ומיזוג האוויר והחל לבצע עבודות פרטיות בתחום זה, גם אם בהיקף קטן.
בהתחשב בכל האמור ראיתי לקבוע כי פוטנציאל השתכרותו של התובע אלמלא התאונה הוא בסכום של 6,350 ₪ בערכי היום, כשכרו הממוצע בשלוש השנים עובר לתאונה.
25.התובע העיד כי בעקבות התאונה ועקב מצבו לא עבד כלל במשך שלוש שנים. באותה תקופה, או במרביתה, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי. כשנתיים וחצי לאחר התאונה הופנה על ידי המל"ל להסבה מקצועית ונשלח לקורס לטכנאות מחשבים (סע' 11-12 לתצהירו).
בחודש אוגוסט 2006 מצא התובע עבודה בחברת איי.סיקס מערכות תוכנה בע"מ חברה העוסקת בספירת מלאי, בה הוא עובד עד היום, במשרה חלקית באחוזי משרה משתנים לפי צרכי החברה (סע' 14 לתצהירו).
מטפסי 106 שהגיש התובע (ת/6) עולה כי שכרו הממוצע בשנים 2007-2009 הסתכם בכ- 5,038 ₪ לחודש, ובהצמדה להיום כ– 5,460 ₪.
השפעת הנכות על כושר ההשתכרות
26.לתובע נגרם שבר מרוסק בברך שמאל עם מעורבות של מפרק הברך. הוא נותח מספר פעמים ועבר קיבועים חיצוניים ופנימיים אוסטיוטומיה והשתלת עצם. התובע נותר עם שינויים ארטריטיים ניכרים בברך עם הגבלת תנועות ודלדול שרירים. באשר להשפעה התפקודית של הפגיעה קבע המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אייכנבלט, כי התובע מוגבל בביצוע עבודה עם מאמץ פיזי ועומס על הברך השמאלית או עבודה הדורשת עמידה והליכה ממושכות.
עוד ציין המומחה כי סביר להניח שהתובע יזדקק לניתוח החלפת ברך שמאל בעתיד.
27.התובע, בן 34 שנים במועד התאונה, בוגר תיכון ללא תעודת בגרות, עם הכשרה מקצועית כטכנאי מיזוג אוויר. למרות הכשרתו לא עבד באופן מסודר בתחום זה ואצל הנתבעת עבד כאיש אחזקה כללי. עם זאת, את הכשרתו בתחום קיבל כשנתיים וחצי בלבד לפני התאונה.
אין ספק כי לאור רקעו ונתוניו מרבית העבודות בהן סביר שיעסוק התובע הן כאלה הכרוכות במאמץ פיזי ובשימוש ברגליו. אין ספק שלנכותו ולמגבלת התנועה ברגלו תהיה השפעה על כושרו לעבוד ולהשתכר בעבודות אלה.
אמנם, משנת 2006 עובד התובע ומשתכר באופן רציף שכר ממוצע הנמוך מפוטנציאל השתכרותו בכ- 15% בלבד, אך עבודתו חלקית ותלויה בצורכי החברה המשתנים, וכן מדובר בעבודת משמרות שחלקה לפחות מבוצע בשעות הלילה (ר' עמ' 17 לפרוטוקול). ככל שיפלט מעבודתו מסיבה כלשהי בעתיד ברור כי מגבלותיו תפגענה באופן משמעותי ביכולתו למצוא עבודה דומה ולהשתכר שכר דומה. בעניין זה יש להתחשב גם בקביעת המומחה הרפואי כי סביר להניח שבעתיד יזדקק התובע לניתוח החלפת ברך שמאל.
לאור כל האמור, אני קובעת כי שיעור נכותו התפקודית של התובע והשפעתה על כושרו לעבוד ולהשתכר בעתיד הוא כגובה נכותו הרפואית, בשיעור 30%.
כעת אעבור לדון בראשי הנזק השונים שתבע התובע כמפורט בסיכומיו.
הפסדי שכר לעבר
28.ד"ר אייכנבלט העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור מלא למשך שנתיים מיום האירוע, וכן קבע אי כושר חלקי בשיעור 50% למשך שישה חודשים נוספים.
המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותו הזמנית של התובע בשיעור מלא 100% מיום האירוע ועד ליום 30.6.05 (33 חודשים). החל מיום 1.7.05 קבע את נכותו הצמיתה בשיעור 20% נכות.
התובע העיד כי שב למעגל העבודה בחודש אוגוסט 2006. בחקירתו הנגדית אישר כי עבד עוד קודם לכן, כסדרן, במספר מקומות עבודה, אך מדובר בתקופות קצרות ולא סדירות (ר' עמ' 16-17 לפרוטוקול). מדו"ח רציפות של המוסד לביטוח לאומי שהגישה הנתבעת (נ/2) עולה כי התובע חזר לעבוד כבר בחודש מאי 2006. עם זאת, הדו"ח מאשר את טענת התובע כי ממועד התאונה לא עבד במשך תקופה ארוכה, עד לשנת 2006, אז חזר למעגל העבודה.
29.סביר בעיני כי גם בתקופה בה העריך המומחה את נכותו של התובע בשיעור של 50% היה התובע מוגבל באופן מוחלט מעבודה בתחום הכשרתו ועיסוקיו המקצועיים ועל כן ראיתי לפסוק לו פיצוי מלא לכל התקופה, היינו מיום התאונה ולמשך שנתיים וחצי, עד ליום 23.3.05.
לאור הממצאים לפיהם עסקו של התובע (בית הקפה) לא הניב רווחים בשנת התאונה והתובע סגר את העסק, ראיתי לחשב את הפסדיו לתקופה זו על פי השתכרותו אצל הנתבעת ולא על פי השכר הפוטנציאלי שקבעתי. זאת, מן הטעם שסביר להניח שהתאוששותו מכישלון העסק והתחלה של עסק או עבודה אחרת היה אורך זמן ולא מיידי. לאחר אותו מועד יחושב ההפסד לפי השכר הפוטנציאלי.
ההפסד לתקופה זו: 30 X 5,820 ₪ = 174,600 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 229,750 ₪.
30.כפי שצוין, התובע שב למעגל העבודה בחודש מאי 2006 והחל מחודש אוגוסט 2006 הוא עובד ברצף בחברת איי. סיקס.
לתקופה שמתום אי הכושר ועד לחודש מאי 2006, בה לא עבד התובע ולא השתכר, יחושב ההפסד לפי שיעור הנכות התפקודית משכרו הפוטנציאלי.
החישוב: 13 חודשים X 30% X 6,350 = 24,765 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 30,330 ₪.
אשר לשכרו של התובע מאז שב לעבודה, התובע הגיש ראיות לגבי שכרו בחברת איי. סיקס בשנים 2006-2009 בלבד. לטענת הנתבעות העובדה שבחר שלא להגיש את תלושי השכר לשנים 2010 ואילך מלמדת כי שכרו עלה והשביח וכי הלכה למעשה לא נגרם לו הפסד שכר.
אף שראוי היה שהתובע יציג את נתוני השכר במלואם, גם הנתבעת יכלה להגיש ראיות בעניין זה או למצער לחקור את התובע אודות השתכרותו בשנים אלה. משלא הובאו הנתונים מסקנתי היא כי שכרו בשנים האחרונות הוא כממוצע השכר בשנים 2007-2009 (יצוין כי אין לקחת את ההכנסה בשנת 2008 כמייצגת את שכרו של התובע כטענת הנתבעת, שכן התובע העיד כי הוא עובד במשרה חלקית בהיקף משתנה לפי צורכי החברה. טופסי 106 שהגיש תומכים בכך ולא ניתן לראות בהם מגמה של עליה בשכר משנה לשנה).
בהשוואה לשכרו הפוטנציאלי של התובע מדובר בהפסד חודשי בסכום של 890 ₪.
לפיכך, הפיצוי לתקופה ממועד חזרתו של התובע למעגל העבודה ועד היום יחושב לפי הפסד חודשי בסך 890 ₪ (בערכי היום).
ההפסד לתקופה זו: 99 X 890 ₪ = 99,680 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה = 105,120 ₪.
אובדן השתכרות לעתיד
31.בהמשך לקביעתי באשר לשיעור הנכות התפקודית והשפעתה על כושר השתכרותו של התובע בעתיד, יחושב הפיצוי לעתיד לפי 30% מהשכר הפוטנציאלי בהיוון עד גיל הפרישה המקובל, 67: 6,350 ₪ X 30%X 183.57 (מקדם היוון) = 349,700 ₪.
הפסדי פנסיה
32.מכוח צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08, הוחלו חובות ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, והמעבידים חויבו להפריש תשלומים לצורך זה בשיעורים ובתקופות שפורטו בצו.
לפיכך, ומשקיימת חובה בדין להפריש תשלומים אלה, זכאי התובע לפיצוי על הגריעה בשיעור הפרשות המעביד לפי הגריעה מכושר השתכרותו.
על כן, ובהתחשב בשיעורי ההפרשות הקבועים בצו (החל מ-2008), אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הפגיעה בהפרשות לפנסיה.
נזק לא ממוני
33.לאור נכותו, תקופות האישפוז, מספר הניתוחים שעבר ביניהם קיבוע המפרק והשתלת עצם, התקופה הארוכה בה שהה באי כושר מלא וסבל מנכות זמנית בשיעור גבוה, וכאביו וסבלו של התובע, אני פוסקת לו פיצוי בסכום של 250,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. הסכום בערכי יום פסק הדין.
עזרת הזולת
34.בתצהירו סיפר התובע כי בסמוך לאחר התאונה, עקב מצבו הרפואי והכלכלי הוא עבר יחד עם אשתו ובנו להתגורר בבית אחותו אשר סייעה לו וסעדה אותו (סע' 9 לתצהירו). על מצבו סיפר כי תקופה ארוכה היה מוגבל ונדרש לעזרה בפעולות היומיום כגון רחצה, הכנת אוכל, כביסה וכיוצ"ב (ר' סע' 11 לתצהיר).
מחקירתו הנגדית עולה כי במהלך האשפוז סעדה אותו אשתו, ובהמשך סייעה לו אחותו לתקופה מסוימת של מספר חודשים עד לחזרתה לעבודה (ר' עמ' 19 לפרוטוקול).
35.ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסכום של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת, לרבות עזרת מיטיבים. הסכום בערכי היום.
הוצאות רפואיות והוצאות ניידות ונסיעות
36.התובע טוען כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות לטיפולים נדרשים מעבר לאלה המכוסים על ידי קופת החולים והמוסד לביטוח לאומי.
בנוסף טוען התובע כי עקב המגבלה בברכו נגרמו ויגרמו לו הוצאות מוגברות לצורך ניידות בשל הקושי להתנייד בתחבורה ציבורית והצורך לשימוש מוגבר במוניות או ברכב פרטי. התובע העיד כי הוא מתקשה בהליכה ועלייה לאוטובוס (ר' סע' 17 לתצהירו).
37.סביר בעיני כי נוכח מגבלת התנועה הניכרת ברגלו נגרמו וייגרמו לתובע הוצאות מוגברות בגין ניידות.
אשר להוצאות רפואיות, לא הוכח כי התובע יזדקק לטיפולים משמעותיים שאינם מכוסים על ידי המל"ל (שהכיר בתאונה כתאונת עבודה), אך מקובל עלי כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות בגין השתתפות בתרופות או בטיפולים ומעת לעת יגרמו לו הוצאות מזדמנות לטיפולים ונלווים שאינם מכוסים באופן מלא על ידי המל"ל.
בעניין זה יש להתחשב גם בקביעת המומחה כי סביר להניח שהתובע יזדקק לניתוח החלפת ברך שמאל בעתיד.
אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי על הוצאותיו מכול סוג, בעבר ובעתיד, בסכום של 25,000 ₪ בערכי היום.
ניכויים
38.התאונה הוכרה כתאונת עבודה ויש לנכות את התגמולים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה.
סך התגמולים על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר שהגישו הנתבעות עומד על 702,232 ₪, נכון למועד עריכת חוות הדעת 16.9.12. חוות הדעת לא נסתרה ואני מקבלת אותה. אשר להשגה שהעלה התובע בסיכומיו יצוין כי האקטואר נקב בגובה הקצבה למועד עריכת חוות הדעת (9/2012) והתובע מתייחס בסיכומיו לקצבה בשנת 2011. אין בדברים כדי לסתור את חוות הדעת.
את סך תגמולי המל"ל המעודכנים ליום פסק הדין יש להפחית מסכום הפיצויים לאחר הפחתת שיעור אשמו התורם של התובע.
הנתבעת תעדכן את חוות הדעת האקטוארית מטעמה ליום פסק הדין, והצדדים יחשבו את הניכוי בהתאם לפסק הדין. ככל שתתגלע מחלוקת בין הצדדים לעניין הניכויים בעקבות חוות הדעת המעודכנת, יפנו לבית המשפט.
סוף דבר
39.התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובע פיצויים כדלקמן:
הפסד שכר בעבר-365,200 ₪
הפסד השתכרות בעתיד -349,700 ₪
הפסדי פנסיה-60,000 ₪
נזק לא ממוני- 250,000 ₪
עזרת הזולת-20,000 ₪
הוצאות -25,000 ₪
סך הכול-1,069,900 ₪
בהפחתת אשם תורם 15%- 909,415 ₪
מהסכום המתקבל ינוכו תגמולי המל"ל לפי חוות דעת אקטוארית עדכנית כמפורט לעיל.
לסכום הפיצוי לאחר הניכוי יתווסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 23.60% מסכום פסק הדין, וכן הוצאות המשפט.
לסיום אבקש להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
