1.תובענה זו אני מקבל. ענינה ברצון-התובעת לפרק את השיתוף שבין הצדדים במקרקעין אשר בשכונת נווה-צדק בתל אביב-יפו, במכירתם לכל המרבה במחיר. נתבעים 2, 4 ו-5 (להלן: הנתבעים) מתנגדים לדרך-הפירוק המבוקשת. הם סבורים כי יש לפרק את השיתוף בדרך של רישומו של בית משותף וחלוקתן של היחידות בו בין הצדדים. היות, שמתווה אחרון זה נמצא לי בלתי-יעיל, ואת הטעמים לדבר אבאר להלן, אינני נעתר לו.
2.המקרקעין הנדונים הם חלקה בת מעט פחות מ-250 מטרים רבועים ברחוב כנרת 8 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 7420, חלקה 29. על המגרש בנוי בית ישן, חד-קומתי, בן כ-47 מטרים רבועים (29 מ"ר מבוּנה ועוד 18 מ"ר של מרפסת מקוּרה) ומחולק בפועל לשתי יחידות-דיור. אין זה מעלה, להשקפתי, ואין זה מוריד אם ניתן לראות באלו שני מבנים נפרדים או מבנה אחד. על המצב התכנוני חולשות כמה תוכניות וענינן במספר יחידות-הדיור – ארבע לכל היותר (בהקלה); במספר-הקומות שמעל הקרקע – שתיים; במרתפים ובחדרי-יציאה לגג אשר ניתן לבנות במקרקעין.
3.המקרה הוא מקרה קיצוני של שיתוף ובו לנתבעים, יחד, מעט למעלה מאחוז וחצי (1.56 אחוזים ובמלים אחרות: 2/128 חלקים) בזכות-הבעלות. היֶתר – קצת יותר מ-98 אחוזים או 126/128 חלקים – הוא לתובעת לבדה. אמנם, פירוק של שיתוף בפסק-דין איננו הליך רובני ואפילו לשותף, האוחז בשבריר של זכות במקרקעין – קול, הכוח להשמיעו וזכות כי יתחשבו בעמדתו. ברם, שיעורי-הבעלות אינם נטולי-שייכות לענין. ראשית, לפי מצוותו של סעיף 43 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 יש להתחשב במשאלותיהם של השותפים, ופער כה קיצוני בשיעורי-הבעלות הוא גורם רלוונטי, גם אם לא יחיד, במתן משקל למשאלתם של שותפי-הרוב. שנית, וחשוב מכך, אל-מולו של פער שכזה נראית כל דרך של חלוקה-בעין, על גווניה, מוקשה. היא מצריכה הצדקה מיוחדת. כזו – לא נמצאה לי במקרה דנן. ההפך הוא הנכון.
4.בגדר בחינתן של אפשרויות-הפירוק הקדים בית-המשפט, במצוותה של ההוראה שבסעיף 42(א) לחוק המקרקעין, וביקש את חוות-דעתה של המפקחת על רישום-מקרקעין בתל אביב-יפו. כבוד המפקחת הבכירה, עורכת-הדין מירה אריאלי, חיוותה ביום 21.4.2013 את דעתה כי לפי תשריט של מודד מוסמך אשר הונח בפניה אין מניעה לרשום, בכפוף לתיקונים מינוריים, את המבנה שעל המקרקעין כבית משותף. עם זאת, כידוע היטב, חוות-דעתה של המפקחת איננה נצרכת לבחירה בין אפשרויות שונות של פירוק. בעלת-תפקיד זו יוצאת ידי חובתה בקביעה אם אחת החלופות שלפי דין – פירוק בדרך של רישום בית-משותף – היא אפשרית, או שיש לשללה כבר לראשית.
5.לבחינתן של דרכי-הפירוק האפשריות והן, בנסיבות אלו, כל אחת מן הדרכים שלפי סימן ב' לפרק החמישי בחוק המקרקעין, מינה בית-המשפט (כבוד השופט עודד מאור) את מהנדס-הבנין ושמאי-המקרקעין, מר דן אורמן, למומחה מטעמו. המומחה בחן את הסוגיה באורח יסודי ואף עמד למבחנן של חקירות נגדיות משני הצדדים. חוות-דעתו שבכתובים ועל-פה ביכרה, באורח שאין מפורש הימנו ובהסתמך על בסיס הולם של הנמקה, פירוק בדרך של מכירה פומבית. היא שללה, בנחרצות שאיננה נופלת מכך, את חלופת הבית המשותף וחלוקה-בעין בכלל.
חוות-דעתו של המומחה נערכה עוד קודם להשלמתה של החזקת-התובעת בשיעור-הבעלות האמור לעיל. הכתוב בחוות-דעת הוא, אפוא, מקל וחומר ומתחדד על רקע העובדה כי מאז שזו נכתבה הידקה התובעת את אחיזתה בנכס. במצב, שעמד לנגד עיניו של המומחה באותה עת, אחזו שותפיה של התובעת ב-1/32 חלקים בבעלות – מה שהיו אז, בשווה-כסף, כ-234,000 ש"ח מתוך כשבעה מיליונים וחצי ש"ח – שוויים המוערך של המקרקעין בשלמותם. המומחה פסק: "לא ניתן לבצע חלוקה בעין של החֶלקה" (סעיף 10.1.8 לחוות-דעתו מיום 24.1.2013). הוא פסל חלופה שהציעו הנתבעים ולפיה יזכו הם, בגדרה של חלוקה-בעין, במבנה הישן לבדו. הטעם לכך היה כי מבנה זה נמצא שווה כמעט פי ששה משווי חלקיהם, יחד, של הנתבעים בבעלות. הערכת-המומחה נסמכה, והדבר אך מובן, על שווי-חלקיהם של הנתבעים במגרש פנוי, שטרם "הועמסו" עליו הוצאות-בנייה. "לבנות [בנין חדש]", הוא הסביר בבית-המשפט, "עולה כסף, אגרות בנייה, תכנון, מימון. לכן כשאני בא להעריך את שווי הנכס ואת החלק של 1/32 מהקרקע, זה רק החלק בקרקע עצמה, ולא מה שיהיה בעוד 5, 6 שנים כשיהיה מבנה" (פרוטוקול, בעמ' 34, בש' 22-20).
מדוכן-העדים הוסיף המומחה וביאר, לשאלות באי-כוחם של הצדדים, את מסקנותיו. ראשית העיד כי לְמה שראו עיניו עם ביקורו במקרקעין "אפשר לקרוא שני מבנים או אחד, מבחינתי זה מבנה אחד. בשטח לא ניתן לזהות [שני מבנים נפרדים]. אני ראיתי בשטח מבנה אחד, וכך תיארתי בסעיף 8.1 לחוות דעתי" (שם, מש' 32). המומחה הסביר כי המצב התכנוני, ובהתאם לו תכנית שכבר הגישה התובעת למוסדות-התכנון, מאפשרים לבנות במקרקעין, לכל היותר, ארבע יחידות-דיור, בשטח כולל של כ-530 מטרים רבועים. שטחה של כל אחת מיחידות-הדיור, כך בדק המומחה ומצא בדרישותיהם של גורמי-התכנון, לא יוכל להיות צר מ-72 מטרים רבועים. הוא הסביר:
"היום עיריית תל אביב החליטה להילחם בכל נושא הפיצולים של הדירות הקטנות וקבעה מינימום שטח [של כך וכך מטר] מרובע לדירות. אם ייגשו היום לטאבו, העירייה צריכה לתת אישור כדי לרשום את הדירות כבית משותף, והיא לא תאשר את זה בגודל הזה. המינימום הוא 72 מ'ר" (פרוטוקול, בעמ' 35, ש' 13-10).
אכן, לפי עמדתו של מומחה בית-המשפט אשר לא נסתרה בשום נתון שהוא, המצב התכנוני אינו מאפשר את בנייתן של יחידות קטנות מ-72 מטרים רבועים. "אם נחלק את השטח [534 מ'ר לפי התכנית שהוגשה] ב-32", הסְבּיר המומחה בהתייחס לחלקם של הנתבעים בעת הכנתה של חוות-דעתו הכתובה, "נגיע לשטח של 16.7 מ'ר. ברור מאליו שעם 16.7 מ'ר אי אפשר לבנות דירה". "אי אפשר", הוא הוסיף את הברור מאליו, היות שבפירוק-שיתוף עסקינן, "לתת ל[נתבעים] חלק מתוך דירה, שברור שזה אבסורד" (שם, בעמ' 31, ש' 24-22).
המהנדס אורמן הוסיף והסביר כי לשם השׂאת-ערכם של המקרקעין מתחייבת הריסתו של המבנה הקיים, וממילא אין תוחלת לאמוּר בתשריט אשר הונח בפניה של המפקחת על רישום המקרקעין ומחַלֵק מבנה זה לשניים. בלשונו –
"המבנה הקיים הוא ישן, לא רק שלא תורם לשווי, אלא מוריד ממנו. כדי להגיע לניצול המרבי של החלקה צריך לבנות מרתף בכל התכסית של קומת הקרקע, ואם יבנו כזה, יצטרכו להרוס את המבנה [הישן], אי אפשר להשאיר את המבנה הזה בתוך מבנה קיים. ברגע שישאירו מבנה ישן בתוך חדש, פוגעים משמעותית בשווי הנכס, כי לא יכולים לבנות מרתף ולא יכולים לבנות שתי דירות בצד. בנוסף להיותי שמאי, אני מהנדס בניין, וז[ו] פשוט הצעה שהיא בכלל לא סבירה. היא פוגעת גם בשווי הנכס... ברגע שאני משאיר את המבנה, אני לא יכול לבנות את ארבע הדירות, ואז שווי הנכס יורד מ-7.5 מיליון ש'ח לאולי 5 מיליון ש'ח, ולכן זה לא ניצול מיטבי של הנכס להשאיר מבנה ישן שאי אפשר לבנות בו לא מרתף, לא קומה שלישית וכו'" (בעמ' 32, ש' 6-1; עמ' 49, ש' 30-27).
ההוצאות אשר כרוכות בהריסתו של המבנה הקיים, קבע המומחה מטעמו של בית-המשפט, אינן מרכיב מהותי בהערכה. הן בטלות בששים ביחס לערכו של המגרש כשהוא פנוי. "הריסה של מבנה כזה", הוא המחיש בדבריו, "תהיה מקסימום 10,000 ש'ח ושווי הנכס [הוא] 7.5 מיליון ש'ח" (שם, בש' 12-11).
לפי תוכנית, שסימונה תא/ע/1, פורסמה למתן-תוקף ביום 18.3.2003 ומתירה בנייתם במקרקעין של מרתפים (סעיף 9.4 לחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט), ניתן לבנות בכל אחת מן היחידות שבקומת-הקרקע של מבנה עתידי שתי קומות של מרתף. אלא, שמומחה בית-המשפט בדק ומצא כי במקרקעין הנדונים לא יהא זה משתלם כלכלית לבנות יותר מקומה אחת של מרתף בכל יחידה. "כשמאי וכמהנדס", הוא קבע, "אני אומר שלחפור בקומה שנייה עם דיפונים, אין כלכליות, ודבר נוסף – קומה מינוס 2 היא לחניה בלבד, וכדי להגיע לחניה צריך לעשות רדיוס סיבוב, וכך נגמר כל שטח המרתף של מינוס 1. גם בעלי הקרקע של ה-98%, 99% [התובעת], שהגישו תכניות לעירייה, רצו לנצל את מקסימום המגרש, והגישו תכניות בלי קומת מינוס 2" (פרוטוקול, בעמ' 34, ש' 14-11).
רעיון נוסף שהעלו הנתבעים, ולפיו הם ירכשו מן התובעת את אותו חלק מזכויותיה, שיאפשר להם להיות בעליה העתידיים של יחידת-דיור במידת-המינימום הנדרשת, פסל המומחה, ובדין הוא עשה זאת. אין פירושו של רעיון כזה אלא החלפתו של שיתוף אחד באחֵר, תוך יצירתו של מצב-דברים שאיננו קיים היום רק כדי להורות, בשלב שלאחר מכן, על פירוק בדרך הנראית לנתבעים. לא לכך מכוונים דיני-הפירוק וגם דבר זה פשיטא הוא. דינים אלה מבקשים לכונן מציאות חדשה, שבגדרה זוכֵה כל שותף בבעלות בנכס נפרד, לפי שיעורה של זכותו בנכס המשותף דהיום. אין הדין מתיישב עם יצירתה של מציאות חדשה של שיתוף. כפי שציין, בצדק, גם המומחה מטעמו של בית-המשפט: "אם [הנתבעים] ירכשו חלק מהמקרקעין, מהקרקע, על מנת שיוכלו בסופו של יום לקבל שווי קרקע שמצדיק לקבל יחידת דיור אחת מתוך הארבע שייבנו, אנחנו שוב נכנסים להליך של מושע. לקנות ולהיכנס עוד פעם לשיתוף, זה לא פירוק שיתוף" (שם, בעמ' 38, ש' 3-1; עמ' 49, ש' 12).
חשוב אף יותר, מר אורמן הוסיף והסביר כי החלוקה המיטבית של בנייה במקרקעין, בהיבט של מִקסום שוויים, היא בנייתן של ארבע דירות גדולות יחסית, בשטח גדול מ-110 מטרים רבועים; ולא של שלוש דירות גדולות ועוד דירה קטנה בת 72 מ"ר:
"אם אני מנסה לתכנן דירה של 72 מ'ר, תהיה לי בעיה רצינית מבחינת שווי המקרקעין, כי צריך לתכנן את חדר המדרגות במקום מסוים, ובונים דירה מעל דירה, וברגע שאני מעביר שטח של 72 מ'ר מדירה אחרת, אני צריך לפזר את השטח בין הדירות, ומבחינה תכנונית ומבחינת השוליות שיורדת משווי הדירות שכבר גדולות מדי, השווי של הקרקע במקרה הזה יורד מ-7.5 מיליון ש'ח ל-6 מיליון או 5 מיליון ש'ח. המצב המיטבי זה דירות שגודלן 147 מ'ר, 135 מ'ר, פחות או יותר. תאורטית אולי אפשר לעשות 72 מ'ר, אבל מעשית זו בעיה רצינית" (שם, בעמ' 40, ש' 19-14).
הנתבעים לא אמרו נואש, אך גם חלופה נוספת שהציעו פסל השמאי המומחה. "כמה תמ'א 38 יש בנווה צדק? בתל אביב [בכלל]?", הוא התייחס להצעתם. "העירייה לא נותנת בכל האזורים לעשות תמ'א 38. זה מגרש של 247 מ'ר, ויש בעיה של תקן חניה ושל מס' יחידות דיור. לכן הנושא של התמ'א הוא בסימן שאלה מאוד גדול. יש גם שווי שוק, הערכתי [את] שווי [ה]שוק של הקרקע, ואם ייתנו לך במצב היפותטי תמ'א, האם תוכל להוסיף אותה, ויש מגבלה של מגרש קטן. כך שבמקרה הזה אני לא חושב שהתמ'א תורמת לשווי. עיריית תל אביב מאוד מקשה על תמ'אות, ובטח לא בנווה צדק ובטח לא במגרש כזה קטן. תמ'א 38/2 [היא] על הריסה, גם ככה הורסים את המבנה, אבל יש בעיה שעיריית תל אביב לא נותנת 2.5 קומות ברוב המקומות. כל אזור יהודה המכבי והצפון היא נותנת קומה אחת. ועכשיו העירייה בכלל עצרה את התמ'א. בכל מקרה הזכויות לא היו תורמות לשווי, כי אין אפשרות להגדיל את המבנה, ואם אפשר היה להגדיל, זה לרעת הנתבעים" (שם, בעמ' 41, בש' 31-23; עמ' 42, ש' 22-19).
מה אעשה, ואת עמדתו של השמאי אישר עובד בכיר בעיריית תל אביב-יפו, שדווקא הנתבעים הם שקראוהו לעדות? לאחר שהִרבה להישאל, בידי בא-כוחם המלומד של הנתבעים, על תמ"א 38, השיב העד, מר דניאל לס, לשאלה יחידה בחקירה הנגדית: "האם חלה תמ"א 38 על נווה צדק?" – בפשטות, כך: "לא. על פי מדיניות העירייה" (שם, בעמ' 81, ש' 26-22).
6.חוות-דעתו של מר אורמן לא נסתרה בכל ראיה שהיא. לא עלה בידי הנתבעים לערער, בחקירה הנגדית, את המסד לה. הם לא הציגו חוות-דעת אחרת של שמאי, של מהנדס-בנין או של כל מומחה אחר. ממילא, לא הראו הנתבעים כל יסוד לחרוג מן ההלכה הפסוקה בדבר המשקל, שניתן לחוות-דעתו של מומחה מטעמו של בית-המשפט, בהיותו מקצועי, ניטראלי ואינו מחויב למי מן הצדדים. כל טענה, ולוּ משתמעת, בדבר פניוּת מצדו של מומחה זה יש לדחות, מכל וכול. אפילו קצה-קצהּ של תמיכה בדבר לא נמצא. ניסיונותיהם של הנתבעים להביא, כמו מן הגורן ומן היקב, מיני-רעיונות והמצאות – הכול כדי להציע חלופה, כמו לשם החלופה, לחוות-דעתו של מר אורמן – לא הוליכו אלא לתהייה מדוע זה נדרש להם מאמץ כה רב בסילוקה מעל הדרך של עמדה הגיונית, אחוזה בנתונים, מנומקת היטב, אשר בהיותה החלופה הטובה ביותר מבחינתם של השותפים כולם, אינה מרעה עמם.
7.ניתן היה להסביר זאת בטעם חלופי לזה הכספי, אילו אך הוכח. אלא, שלא זו בלבד, שמבחינתו של שווי-כספי עמדתם של הנתבעים איננה מתקבלת על הדעת, והדבר כמוהו כפשיטא, אלא שנימוק נוסף ובו הם נאחזו נדמה בעיני קלוש. כה קלוש הוא, עד כי נמצאת תוהה אם אין ממש בעמדת-התובעת, היינו, כי אין שורשיה של עמדת-הנתבעים אלא בניסיון לחלץ מכיסה של התובעת כספים, העולים על כל ערך-שוק סביר של זכויות הנתבעים. נתבעת 2 סיפרה על קשר רגשי של הנתבעים אל המקרקעין. קשר זה, לפי טענתה, מקים לנתבעים זיקה אל המקום ואותה הם חפצים לשמר גם לאחר פירוקו של השיתוף. כך היא העידה:
"זה נכס שסבתי גדלה בו, היא גם גידלה אותי בילדותי, זכור לי שהיא רצתה לשמור על הנכס הזה. זו הייתה ירושת אבות. היה שם סיפור עם כל הירושה הזו, סבתי ביקשה לשמור את הנכס הזה. בְּנה נפטר במלחמת השחרור, היה בית כנסת ממול, כל הסיפור המשפחתי קשור בנכס הזה. לשאלת בית המשפט האם הסיפור הרגשי שקשור בחלקת המקרקעין הזו הוא הסיפור הרגשי של הסבתא או של הנתבעים, אני משיבה שסבתא ביקשה ממש מאבא שלי וגם מאתנו לא למכור את זה, זה הנכס שלה והזיכרון שלה מהחיים שלה. זה לא 'אחד חלקֵי', זה בנאדם שגדל שם. היחס הוא שמראש זה נכס יקר רגשית, לא נכס שאנו פודים אותו כספית. יש לו ערך של מסורת. סבתא הספידה את הבן שלה בבית הכנסת ממול. כל החיים שלה היא הייתה שם" (שם, מעמ' 65, ש' 28).
במלוא כובד הראש ומבלי למעט מרגשותיו של איש, התקשיתי להשתכנע ברצינותו של נימוק זה. לא אקבע – לשונו של כבוד השופט צבי ברנזון בע"א 263/65 שרייטר נ' "חלץ" בע"מ, פ"ד כ(1) 178, 185 (1966); לשון כבוד השופט דב לוין בע"א 734/89 פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נ' פקיד שומה, גוש דן, פ"ד מו(5) 309, 313 (1992) – כי הוא מצוץ מן האצבע. אך זהו טעם מוקשה, מוקשה עד מאד. בהמשך עדותה נשאלה הנתבעת מתי לאחרונה היא פקדה את הנכס היקר לה, והשיבה: "מעולם לא ביקרתי בו" (פרוטוקול, בעמ' 65, ש' 28). אחר כך הודתה כי איש מן הנתבעים לא טרח לשמור על אותו זיכרון שבבית-הכנסת הסמוך: "בית הכנסת הזה ממשיך להתקיים, אני לא יודעת איזו עסקה עשו עם בית הכנסת, הגיעו להסדר איתו, אבל הזֶכר של דוד שלי כבר לא קיים שם, וכל ההנצחה שלו לא קיימת שם" (שם, בעמ' 66, ש' 9-7). כיצד זה משמר, תחת זאת, מבנה ישן ומתפורר למדי את זכרו של הנופל – זאת מותר, במלוא הזהירות, לתהות. "הנכס עומד במצב הזה כמה זמן?", נשאלה הנתבעת, והשיבה: "שנים על שנים" (שם, בעמ' 69, בש' 8-7). "האם פעלתם מול הרשויות על מנת לעשות בהנצחה של מי שנפל?" – הייתה השאלה הבאה, והתשובה לה: "לא, אנחנו עוסקים בטיפול בנפגעים, בהנצחה. לא בנכס הספציפי" (שם, בעמ' 69, ש' 6-5). לסיום-העדות התברר כי את הזיקה הרגשית העמוקה אל הנכס מוכנה הנתבעת להמיר בתשלום: "אם בית המשפט מחליט שהדירה לא בחזקתי, ושאני צריכה לצאת ממנה, אני רוצה את ערכה, ולפי מה שחוקי ולא לפי קבוצת לחץ. לפי הערך האמתי שלה. אם יש לי חלק שם, מה שמגיע לי אני צריכה לקבל כמו כל אדם אחר" (שם, בעמ' 68, ש' 31-29). אידך זיל גמור.
8.בהתחשב בשיעור-בעלותה של התובעת במקרקעין, בצידוק שבחיסכון בהוצאות נוספות ובעדיפות לסיומה של כל מחלוקת בפשרה, קביעתי היא כי עד ליום 15.12.2015 תעמוד לצדדים האפשרות להסכים בינם כי התובעת תרכוש את חלקיהם של הנתבעים – כך ולא אחרת – ותשלים בזאת בעלוּת מלאה במקרקעין. ככל שלא תגובש הסכמה כאמור, וענין הוא לכל הצדדים לענות בו לפי רצונם, יהא פירוק-השיתוף בדרך של מכירה פומבית של המקרקעין במלואם, כמצוותם של סעיף 40(א) לחוק המקרקעין ושל תקנות 68-66 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979. אך מובן כי הצדדים יוכלו להימנות עם מגישי-ההצעות. ההצעה הגבוהה ביותר היא שתזכה.
בהתחשב באורח שבו נחלקת הבעלות, ובחובת-הנאמנות לבית-המשפט אשר אין יסוד לחשש כי תופר, אני ממנה, מיום 15.12.2015 ואילך, את בא-כוחה של התובעת, עורך-הדין בן-חיים, לבדו, לכונס מטעמו של בית-המשפט על הנכס כולו לשם ביצועה של המכירה. הכונס נדרש, ומוסמך בזאת, מבלי לגרוע מכל סמכות אחרת שלפי דין, להביא את דבר-המכירה לידיעתו של הציבור הרחב, לאפשר פרק-זמן הולם לקבלתן של הצעות, לשקול באורח שוויוני כל הצעה, לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר, להיקשר בכל הסכם נדרש, לחתום על כל אישור נדרש לרשויות-המס והמִנהל ולחלק בין הצדדים, כפי חלקו הנפרד של כל אחד מהם בבעלות, את תמורתה של המכירה לאחר ניכוין של הוצאות-הכינוס. ביצועו של הפירוק, ושל פסק-דין זה בכלל, יהא בדרך שבה מבצעים כל פסק-דין. בית-משפט זה לא יוסיף וילווה את הביצוע, אלא במה שאינו בסמכותם של רשמי ההוצאה לפועל לִתן בו הוראות ולהכריע.
9.בהתחשב במספרם הרב של דיונים שנתקיימו בתיק זה – לא פחות מתשעה, מהם שני דיונים לשמיעתן של ראיות אשר התארכו מעל ומעבר לדרוש, באחריות הנתבעים; במספרן של בקשות שלהן נדרשה התובעת; בהיקפה הרב של העבודה המשפטית שנצרכה זו להעמיד; בהוצאות שהוצאו במינויו של מומחה מטעם בית-המשפט ובהזמנת-עדים; בקלישוּת עמדתם של הנתבעים, כמפורט לעיל ובעיכוב שזו חוללה בהכרעה בדבר פירוק, אני מחייב את נתבעים 2, 4 ו-5, יחד ולחוד, לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה, הוצאות-משפט בסך 6,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך 59,000 ש"ח (סכום זה כולל מע"מ). בנוסף, בתוך אותו פרק-זמן ישלמו נתבעים אלה, יחד ולחוד, לאוצר-המדינה סך של 3,500 ש"ח בגין חריגה ממשית, ונאסרה מפורשות, מהיקף-סיכומיהם בהליך זה.
המזכירות מתבקשת לוודא כי כל מוצג, שהוּסף במהלך-הדיונים, סרוק לתיק הממוחשב. עוד תוודא המזכירות את גבייתן של ההוצאות לאוצר-המדינה.
ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ו, 25 נובמבר 2015, שלא במעמד הצדדים.
