ת"א 19130-08 ב. ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

מבוא 

1. התובע, אדריכל פנים במקצועו, יליד 18.1.43, נפגע לטענתו בתאונה שאירעה ביום 18.9.02. על פי המתואר בכתב התביעה אירעה התאונה במרכז המסחרי ברמת אשכול שבירושלים (להלן: "המרכז המסחרי") בשעה שהתובע עשה את דרכו לפגישת עבודה. בהגיעו לגרם המדרגות החליק התובע לפתע על שיפוע שנבנה על גבי המדרגות (להלן: "הרמפה").

2. התביעה הוגשה נגד נתבע 1 (להלן: "מנהל מקרקעי ישראל") כבעלים של המקרקעין; נגד נתבעת 2 (להלן: "שיכון ופיתוח") אשר בנתה את המרכז המסחרי בהתאם להסכם עם מנהל מקרקעי ישראל; ונגד נתבעת 3 (להלן: "עיריית ירושלים") שבשטחה המוניציפאלי נמצא המרכז המסחרי.

3. מנהל מקרקעי ישראל שלח הודעת צד ג' נגד שיכון ופיתוח, נגד צד ג'2 -נציגות הדיירים שהשטח שבו נמצאת הרמפה מוצמד לנכסיהם (להלן: "נציגות הבית המשותף"), וכנגד צדדי ג' 3-30 שהם 28 חוכרי החנויות והמשרדים שהשטח שבו נמצאת הרמפה מוצמד אליהם. צדדי ג'3 ו- ג'4 (בנק הפועלים בע"מ וטפחות בנק משכנתאות בע"מ שלחו הודעה לצדדי ד' 1-24 שהם חלק מחוכרי החנויות והמשרדים שאליהם מוצמד השטח שבו נמצאת הרמפה ונגד מנהל מקרקעי ישראל.

4. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התאונה, בשאלת האחריות וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה והפיצוי הראוי בגינו.

   נסיבות התאונה

5. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "ביום 18.9.02, בשעה 18:00, או בסמוך לה, הייתי בדרכי לפגישה עם קבלן בשם דודו עזרא, מחברת "מסד", אשר ביצע עבודות שיפוץ בבנק לאומי למשכנתאות בסניף שבמרכז המסחרי רמות בירושלים. הגעתי לחניה שליד המרכז המסחרי ברכבי וחניתי ברחוב הנמצא במפלס עליון של המרכז. לאחר שחניתי, הלכתי במהירות, בככר דוד טנה, לכיוון הבנק הנמצא במפלס אחד נמוך מהרחבה. כאשר הגעתי לגרם המדרגות היורד אל הבנק, הבחנתי ברגע האחרון ממש, כי כל שקיים לפני הוא שיפוע חד וחלק הנמצא על גבי מהלך מדרגות רחב. לא הצלחתי לעצור את הילוכי, החלקתי בשיפוע ונפלתי על גבי, כשרגלי לפנים ואני אוחז בימיני את תיק העבודה שלי ובידי השמאלית ניסיתי כפי הנראה באופן אינסטינקטיבי לבלום את המכה..." (סעיף 3). התובע הוסיף כי "כפי שניתן להיווכח מן התמונות, אין שום אפשרות לאדם סביר שאינו מכיר היטב את מקום התאונה, לדעת כי קיים מפגע מסוכן בדרך, גם בשעה שהוא נמצא במרחק מועט ביותר מגרם המדרגות. מדובר בנתיב אשר מיועד להולכי רגל בתחום שטח בנוי וכל אדם סביר יכול להניח כי הותאם לצרכים של הולכי רגל" (סעיף 4).

6. בחקירה הנגדית לב"כ מנהל מקרקעי ישראל סיפר התובע: "באתי לפגישה ... מאחר ולא מצאתי חנייה במפלס התחתון, נסעתי מסביב למפלס העליון של המרכז המסחרי, החניתי את המכונית בכביש העליון וירדתי דרך שיפוע שנמצא שם על המפלס לפני הבנק וממנו המשכתי ללכת לכיוון הבנק כאשר מצד ימין שלי אני רואה שיש מדרגות אל המפלס התחתון, ואז מאחר וחיפשתי איפה הבנק נמצא, הגעתי עד חצי מטר לפני המדרגות, הסתכלתי למטה ראיתי מדרגות ולא רמפה. כשעשיתי את הצעד כלפי הרמפה, זיהיתי שיש רמפה. ניסיתי לרדת והחלקתי, לא יכולתי לעצור את ההליכה שלי. החלקתי כאשר הרגליים כלפי מעלה, נפלתי על הגב, כפי הנראה שבלמתי עם יד שמאל כי ביד ימין היה לי תיק, ובלמתי והחלקתי עד תחתית הרמפה." (עמ' 5 שורות 27-34).

7. התובע השיב כי האירוע אירע בערך בשעה 18:00 בשעת אור דמדומים (עמ' 6 שורה 1). עוד השיב כי לא ניתן היה להבחין ברמפה (עמ' 6 שורות 9, 13). לשאלה האם היו עדים לתאונה השיב: "רק כשפגשתי את הקבלן וסיפרתי לו מה קרה והוא הפנה לי את הגב. זה הדבר היחיד. אני ממש לא כזה שאבוא ואספר על אירוע שלא קרה." (עמ' 17 שורה 7). לשאלה מדוע הקבלן שעמו נפגש לא זומן להעיד השיב "אין לי מושג" (עמ' 17 שורה 15). בחקירה הנגדית לב"כ צד ג' 27, מר בכבוד סימן טוב (להלן: "סימן טוב "), לשאלה האם האירוע אירע ביום עסקים רגיל השיב: "כן, זה יום עסקים רגיל. המרכז המסחרי במפלס תחנת הדלק, זה הקטע ההומה. בקטע שנפלתי, זה קטע כמעט מת. בזק בשעות האלה ומשרד החינוך לא עובד ושאר העסקים לא ראיתי אנשים. אף אחד לא בא לעזור לי לקום. הקטע הזה מודחק בצד. זה לא מרכז מסחרי והוא לא הומה בכלל." (עמ' 22 שורות 22-24).

8. כפי שנטען על ידי חלק מהצדדים בסיכומיהם, עדותו של התובע לא נתמכה בעדות נוספת, כגון הקבלן שעמו נפגש מיד לאחר התאונה, או אחראי התפעול בבנק לאומי, שהתובע סיפר לו כדבריו על התרחשות האירוע סמוך להתרחשותו. יש לזקוף את הימנעותם ממתן עדות תומכת לחובתו של התובע. התובע אף לא הגיש כתמיכה לגרסתו מסמכים רפואיים שנכתבו ביום האירוע או סמוך לו. המסמך הרפואי הראשון הוא מיום 24.9.02 שם נכתב כי התובע סובל מכאבי גב במשך כ- 10 ימים, מאז שהחליק על גבו. בתצהיר עדותו הראשית הסביר התובע כי סמוך לאחר התאונה לא הבין את חומרת הפגיעה. רק לאחר החמרה בכאביו פנה לטיפול רפואי (סעיף 6). כפי שציינו חלק מהצדדים בסיכומיהם הראיות שהציג התובע נאספו כ-6 שנים לאחר קרות האירוע. חרף האמור מצאתי שיש לאמץ את גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה. בראש ובראשונה, עדותו של התובע הייתה עדות אמינה ומהימנה, תיאור נסיבות התאונה היה קוהרנטי, והוא מתיישב עם קיומה של הרמפה במקום. אמנם התצלומים שהוגשו אינם מתקופת האירוע, ואולם אין למעשה מחלוקת על כך שהרמפה הייתה במקום במועד האירוע, בדיוק במתכונת שבה תוארה על ידי התובע, ובדיוק באותה מתכונת כפי שהייתה ביום שבו בוצעו תצלומים שונים שהוגשו בפני ואשר צולמו שנים מספר לאחר התאונה. תיאורו של התובע באשר לנסיבות התאונה נתמך גם בתביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי ביום 24.4.03, אשר נסיבותיה תוארו בטופס התביעה באופן דומה. כפי שהעיד התובע, לא היו עדים לתאונה ועל כן לא היה באפשרותו של התובע לזמן עדים ישירים לנסיבותיה.

9. לפיכך אני מאמצת את עדותו של התובע וקובעת כי התובע מעד במורד הרמפה בשעה שהתכוון לרדת בגרם המדרגות, כיון שלא הבחין בה. בשל מעידתו הוא התגלגל מטה ונחבל.

   האחריות

   חובת זהירות מושגית

10. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

11. לא אחת נדונה בהלכה הפסוקה חובת הזהירות המושגית המוטלת על בעל מקרקעין כלפי המוזמנים לשטחו (ראו למשל ע"א 146/64 ברשטלינגר נ' רובינשטיין, פ"ד יח (3) 215 (1964); ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757, 766 (1983) (להלן- "פרשת זוהר"); ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, פ"ד מו (1) 353, 356 (1991); ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ (2) 111 (1996); ע"א 10826/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט, (מיום 17.4.07), ורבים אחרים). חובת זהירות דומה חלה גם על מחזיק במקרקעין.

12. אשר לעיריית ירושלים, עולה מהראיות שהוצגו בפני כי היא אינה בעלת המרכז המסחרי, יחד עם זאת, וכפי שנפסק בהלכה הפסוקה מוטלת על רשות מוניציפלית חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרך ציבורית, למנוע קיומם של מפגעים בתחומה, מכוח פקודת העיריות (ראו למשל פרשת זוהר; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 131 (1985)). בסעיף 235 לפקודת העיריות נקבע: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

    1. תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבנייה של כל רחוב;

    2. תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

    3. תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

    4. תקרא שמות לכל הדרכים...;

    5. תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות".

13. עיון בסעיף מלמד כי בעוד שלגבי חלופת פסקה (2) מדובר במפורש ברחוב שאינו רכוש הפרט בלבד, שאר החלופות הרלוונטיות לענייננו, כגון אלו הקבועות בפסקאות (3) ו-(5), אינן מסויגות והן חלות גם לעניין "רחוב" המצוי בבעלות פרטית. בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] הוגדרו "רחוב" ו"דרך" בהתאם לשאלה האם הם משמשים למעבר הציבור או שהציבור נכנס אליהם, ולא בהתאם לבעלות בהם- ""רחוב" או "דרך"- לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו;"

14. גם בחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון), התשל"ח-1978 מוגדר רחוב כ"דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה לבתים אחדים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר או גן, וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים". בסעיף 39 לחוק העזר מפורט שאסור לאדם לשים מכשול ושראש העירייה רשאי לדרוש מאדם שהפר איסור זה לסלק את מה שנעשה.

15. אין ספק שהמדרגות שבהן בנויה הרמפה פתוחות לציבור ומשמשות למעבר הציבור, ועל כן אחריותה הסטטוטורית של עיריית ירושלים חלה גם במקום האמור. לאור הוראה זו מוטלת על עיריית ירושלים החובה למנוע קיומם של מכשולים במדרגות שבמרכז המסחרי, אף שהן אינן בבעלותה.

    חובת זהירות קונקרטית

16. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.

    הפרת חובת הזהירות הקונקרטית- הרמפה כמכשול

17. כפי שאפרט להלן, מצאתי כי הסיכון הטמון ברמפה להולכי רגל אינו בגדר סיכון סביר, וכי יכול היה האדם הסביר לצפות את הנזק שייגרם בעטיה. מהראיות שהוגשו על ידי הצדדים, ניתן להתרשם כי המרכז המסחרי שבו אירעה התאונה נמצא בין 2 רחובות (שדרות אשכול ורח' מדבר פארן). המרכז הוא בניין משותף הכולל 34 חנויות, 6 משרדים, 2 מחסנים ו-166 דירות מגורים. החלק של הבניין שמשמש למסחר בנוי ממספר מפלסים המחוברים ביניהם בגרמי מדרגות.

18. התובע הגיע למרכז המסחרי מהמפלס העליון (הצמוד לרחוב שדרות אשכול) ונפל בגרם מדרגות המוביל מהמפלס האמצעי למפלס התחתון. עיון בעדויות ובתצלומים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות מלמד על כך כי מדובר בגרם מדרגות רחב ידיים שעל חלק ממנו (שאינו עולה על שישית מרוחב גרם המדרגות) נבנתה רמפה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "...אין שום אפשרות לאדם סביר שאינו מכיר את מקום התאונה, לדעת כי קיים מפגע מסוכן בדרך, גם בשעה שהוא נמצא במרחק מועט ביותר מגרם המדרגות. מדובר בנתיב אשר מיועד להולכי רגל בתחום שטח בנוי וכל אדם סביר יכול להניח כי הותאם לצרכים של הולכי רגל." (סעיף 4). התובע צירף לתצהירו תמונות מאזור התאונה- תמונות במבט מהמקום שממנו הגיע התובע (מבט על) ותמונות של המדרגות ממבט מלמטה. בתמונה א1 לא נראה גרם המדרגות ולא הרמפה, בתמונה א2 נראה כי הרמפה כמו "נבלעת" במדרגות עצמן ונראית כמוהן – מלבד חלק קטן בקצה השמאלי של הרמפה שעשוי מחומר אחר.

    חוות דעת מומחים

    חוות דעת מטעם התובע- אדריכל טימור

19. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מומחה- של האדריכל ומעצב הפנים גדעון טימור (להלן- "טימור"). בחוות הדעת פורט כי בתוכניות הבנייה שאושרו בהיתר הבנייה מופיעות המדרגות ללא הרמפה. עוד פירט כי הרמפה נבנתה בניגוד לתקנות (זווית הכבש, אי קיומו של מסעד משני צדי הכבש, שילוט אזהרה, פס צבע בולט בקצה העליון). כן פירט כי בשעות הערב קשה לזהות את תחילת הרמפה אלא ממרחק של 1.5 עד 1.7 מטרים, אך מאחר שלא קיים קונטרסט בין המשטח האופקי למשטח המשופע של הרמפה – היא לא זוהתה עד אשר הניח התובע עליה את כף רגלו.

20. בחקירה הנגדית השיב טימור כי אמו חכרה חנות במרכז המסחרי והוא ירש את החנות בשנת 1996 ולאחר מכן מכר אותה (עמ' 27 שורות 4-12). עוד השיב כי הוא מכיר את סימן טוב אישית (עמ' 27 שורה 16). טימור השיב כי הוא לא הכיר את הרמפה היטב ו"בשלב מסוים ראיתי שיש שם רמפה. אני לא גרתי שם." (עמ' 27 שורה 23). לשאלה מדוע הוא- כגורם מקצועי – לא התריע על הרמפה עוד בשנות ה-80 השיב "לא הייתי צריך, אני כמו כל אזרח אחר, על כל דבר שאני רואה ברחוב אני מתריע?" (עמ' 27 שורה 29). לשאלה האם הוא כאחד מבעלי החנויות במקום לא חשב שצריך לעשות משהו אם יש מפגע מסוכן במקום והשיב בשלילה (עמ' 27 שורות 30-32).

21. לשאלה האם חוות הדעת שלו מסתמכת אך ורק על מצג עובדתי שהציג בפניו התובע השיב: "מבחינת תאורה? מבחינת אור שמש? כי תאורה לא היתה שם. היא היתה שבורה ומקולקלת, ולא היתה של תאורה מלאכותית, וכך זה עד היום." (עמ' 28 שורה 6). לשאלה מאיזה מרחק אפשר לראות את המדרגות השיב "יש מדרגות שרואים מרחוק, אבל מהמקום שהוא עמד זה המקום הבעייתי. שם הוא לא ראה את העניין הזה של הרמפה" (עמ' 31 שורות 7-8). טימור אישר כי בכל מקרה אפשר להבחין ברמפה ממרחק של 1.5 מטרים (עמ' 31 שורה 10). עוד השיב כי "את המדרגות רואים מרחוק כבר, אבל בקטע הזה של הרמפה לא רואים, אלא אם כן אתה נמצא ממש קרוב, ובהליכה נורמלית, זה עניין של שניות, שאתה מגיע לקצה ואז אתה בבעיה. לא היה שם שום תמרור אזהרה, לא היתה תאורה." (עמ' 31 שורות 12-14). עוד הוסיף "לא היה שלט. לפני מדרגות או שינוי במפלסים, משנים טקסטורה או צבע כדי שזה יבלוט לעין ובן אדם ידע שהוא צריך להיעצר שם" (עמ' 31 שורות 16-17). טימור השיב "אם אני לא טועה יש תקנה בנושא של טקסטורה, בנושא של חומרים, אני לא זוכר אם גם בנושא של צבע" (עמ' 31 שורות 19-20). לשאלה האם יש תקנה בנוגע להצבת שלטי אזהרה לפני מדרגות השיב "יש גם היגיון בריא בזה... יכול להיות שאין תקנה, אני לא בטוח בזה." (עמ' 31 שורות 22-26).

22. כשהתבקש להסביר מה ההבדל בין מדרגות לרמפה השיב: "בעקרון, הבעיה היא רק בירידה, לא בעליה. כי בעליה את רואה את האור והצל, בירידה אתה מזהה את המדרגות או בעזרת תאורה נכונה, או בעזרת מעקה, או בעזרת שלט. כל הדברים האלה לא היו קיימים... לגבי המדרגות לא היתה בעיה, כי הן מאוד רחבות ורואים אותם מרחוק ומהצד. אם את נמצאת באותו מקום, את מסתכלת ימינה ורואה אותם אבל מול את לא רואה" (עמ' 32 שורות 1-6). לשאלה אם התובע היה נעצר כאשר הגיע למדרגות הוא היה רואה את הרמפה השיב "אם הוא היה עומד מול המדרגות לא היתה כל בעיה כי הוא היה רואה אותן, מדובר במדרגות מאוד רחבות... הוא ראה מדרגות מימין, והוא חשב שהמדרגות יהיו בהמשך" (עמ' 32 שורות 14-18).

23. לשאלה מה ההבדל בין להניח רגל על מדרגה נמוכה יותר לבין להניח רגל על רמפה השיב "ברגע שאת משנה את הזווית של הרגל את מאבדת את היציבות. אם שינית את זווית הרגל, ואת צריכה לרדת 17 ס"מ למדרגה אז אוטומטית הרגל שלך מתכוונת לזווית מסוימת. לעומת זאת כשאת עושה את הפעולה הזאת והרגל נתקלת באבן שנמצאת בשיפוע, שהוא לא שיפוע תקני לפי התקן של כבש מדרגות, ששם הוא הרבה יותר תלוי, הבן אדם מאבד את שיווי המשקל." (עמ' 33 שורות 5-8). בחקירה הנגדית לב"כ שיכון ופיתוח השיב טימור כי הוא לא ציין בחוות הדעת שסימן טוב בנה את הרמפה כיוון שהוא יודע זאת משמועה בלבד (עמ' 37 שורות 5, 9). לשאלה האם התובע נפל בגלל שציפה להניח את הרגל שלו על משטח ישר של מדרגה ובפועל הוא הניח אותו על שיפוע השיב "כן על שיפוע של 40 מעלות ובגלל זה הוא נפל." (עמ' 38 שורה 11). טימור אישר שאין תקנה המתייחסת לרמפה בשטחים פתוחים ובשל כך הוא הזכיר את תקנה 8.04 כיון ש"רמפה היא רמפה, השיפוע אותו שיפוע, והאנשים אותם אנשים" (עמ' 38 שורות 21-24).

24. לשאלה כיצד היה בידי בעלי החנויות לדעת שהרמפה אינה תקנית השיב "אני לא יודע מה אנשים אחרים אמורים לדעת. אני ידעתי רק בשלב מסוים שיש שם רמפה. אף אחד לא בא אלי בטענה, ואף אחד לא בא אלי וביקש ממני שאבדוק זאת ולא בדקתי זאת" (עמ' 39 שורות 31-32). לשאלה האם כאשר ראה את הרמפה הבין שהשיפוע הוא 30 או 40 מעלות ואין מעקה השיב "אני הבנתי שהרמפה נבנתה ע"י בכבוד, כדי שהוא יוכל להעביר את הבשר שהוא מוכר בעגלות. זה מה שהבנתי. לא בדקתי ולא הלכתי לבדוק את חוקי הבנייה, ולא הלכתי להתלונן." (עמ' 40 שורות 2-3). לשאלה האם כאשר ציין את בונה הרמפה כאחראי הוא התכוון שמבחינה בטיחותית הוא זה שיצר את הליקוי השיב "בדיעבד כן" (עמ' 41 שורה 29).

25. בחקירה הנגדית אישר טימור כי ההסכם בבניין הוא שהחלק של קומת המסחר מנוהל בנפרד מהחלק של בניין המגורים (עמ' 43 שורה 22). בחקירה הנגדית לב"כ של סימן טוב השיב כי עד כמה שהוא יודע שוכרי החנות שהייתה בבעלותו לא השתמשו ברמפה (עמ' 43 שורה 30). עוד השיב כי לא ידוע לו על עוד מישהו שנפל בגין הרמפה (עמ' 43 שורה 32). לשאלה האם באור יום אפשר לראות את הרמפה השיב "קשה לזהות גם באור יום, רואים זאת בצילומים... קשה לזהות אותה באור יום אפילו בשמש." (עמ' 45 שורות 22-23). לאחר שהופנה לתמונה הראשונה שצורפה לחוות הדעת ונשאל באשר לקיומו של מהלך שונה מהרמפה הכללית השיב "היתה פה רמפה צרה, ואז צד ג'27 [סימן טוב] הרחיב את הרמפה, ולכן אתה רואה גם את הישן וגם את החדש" (עמ' 45 שורות 25-26). טימור אישר כי בשאר המרכז המסחרי יש מקומות שיש שתי רמפות צרות על המדרגות (עמ' 46 שורה 2). עוד השיב כי הזווית של הרמפה הצרה היא "בסביבות 40 מעלות. זה אותו דבר, זה יושב על אותן מדרגות." (עמ' 46 שורה 10). לשאלה אם בשאר המרכז המסחרי לא היו מסעדים השיב כי "המסעדים לא היו בתחילה, הרכיבו אותם מאוחר יותר. הם לא מאותו סוג חומר ויתכן שהם הושמו בתקופות שונות" (עמ' 46 שורות 14-15). טימור השיב כי בשאר המרכז המסחרי לא היו שלטי אזהרה, שינוי בטקסטורה או בצבע ופס צבע בולט בקצה המשטח העליון (עמ' 46 שורות 19-22). לדבריו הרמפות הצרות אינן תקניות כיוון שהן תלולות מידי והיו צריכות להיות בשיפוע של עד 10% (עמ' 47 שורות 4-12). לשאלה מתי נבנו הרמפות הצרות השיב "לא יודע, זה לא היה בתכניות המקוריות שבדקתי. זה גם לא היה בהתחלה." (עמ' 47 שורה 14). לשאלה האם אמר לסימן טוב שהרמפה שבנה מסוכנת השיב "לא, אני חשבתי שלעגלות שלו זה בסדר. אני לא הייתי מעורב בזה. לא נתתי הנחיות לסימן טוב מה לעשות עם הרמפה, איך לבנות אותה" (עמ' 47 שורות 23-24).

    חוות דעתו של המהנדס אריה נאור

26. שיכון ופיתוח צירפה את חוות דעתו של המהנדס אריה נאור (להלן- "נאור"). בחוות הדעת פורט כי הבנייה במקום נעשתה על ידי שיכון ופיתוח בהתאם לתוכניות שאושרו על ידי גורמי התכנון המוסמכים. פורט כי הרמפה לא נבנתה במהלך בניית הפרויקט בשנות ה-70 ומדובר בתוספת בנייה שלא אושרה על ידי עיריית ירושלים. בחקירה הנגדית לב"כ התובע, כשנשאל האם לדעתו הרמפה בטיחותית השיב נאור "בוודאי שלא בטיחותית." (עמ' 57 שורה 5). לשאלה מדוע לא כתב זאת בחוות הדעת השיב "אני צריך לכתוב? כתבתי שמה שאני מבין, מאחר והרמפה בוצעה על ידי מישהו שלא שיכון ופיתוח, בשלב מאוחר יותר, צבע אבן שונה, דבר החורג מכל היגיון מקצועי. עובדה שלפני כמה זמן התברר שמישהו מסויים בנה את הרמפה הזאת, שבשיפוע של 40-130 מעלות, לא כל כך חשוב..." (עמ' 57 שורות 7-10). עוד הוסיף כי "האתר לפי מה שנבנה במקור היה בטיחותי וברגע שמישהו הוסיף את הרמפה זה כנראה הפך ללא בטיחותי..." (עמ' 57 שורות 13-14).

27. לשאלה כיצד היה צריך לבנות את הרמפה השיב : "לא היה צריך לעשות. אין שום מקום לעשות את הדבר הזה. מי שעשה את זה זה לא חוקי, לא תקני ולא בטיחותי. איך אפשר לעשות משהו לא טוב? עובדה אתה עושה משהו שלא מתאים לשום תקנה ולשום דבר. למה אתה שואל אותי איך הייתי עושה? לא הייתי עושה." (עמ' 58 שורות 1-3). כשנשאל לתקניות ה"רמפות" הצרות שהיו במקום בעבר השיב "דבר מסוכן ולא תקני ולא חוקי ולא צריך לעשות אותו. אותו משקל ואותו דבר. לא יכול להגיש שזה טוב יותר או פחות מאשר הרמפה." (עמ' 58 שורות 10-11). אשר לתקינות התאורה שצוינה בחוות דעתו כקיימת במקום, השיב "כן, שבור והרוס לגמרי. כנראה כבר הרבה שנים." (עמ' 59 שורה 27).

28. בחקירה הנגדית לב"כ מנהל מקרקעי ישראל, לשאלה האם מטרת חוות דעתו הייתה להסיר אחריות משיכון ופיתוח, השיב נאור "כן וגם מהמינהל." (עמ' 60 שורה 2). בחקירה הנגדית לב"כ של סימן טוב השיב כי את המדרגות במתחם בנה הקבלן שזכה במכרז עבור שיכון ופיתוח (עמ' 62 שורות 11-13). לשאלה האם היו על גבי המדרגות רצועות צרות לעגלות השיב "זה לא במדרגות, זה מישהו אח"כ הוסיף את הרצועות. לא יודע מתי. מישהו הוסיף וזה לא דבר שמתכננים ולא מתכננים ומבצעים דברים כאלה. מישהו בנה את זה לצורך הובלת סחורה. זה מה שאני חושב." (עמ' 62 שורות 15-17). לשאלה האם כאשר בונים מדרגות במרכז מסחרי צריך גם לבנות מסילות לנכים ולסחורה השיב בשלילה (עמ' 62 שורה 20). ולשאלה איך הם מצפים שסוחרים במתחם שהם תכננו ייקחו סחורה לחנויות השיב: "כנראה שזה תלוי, לא יודע מה סוג החנויות, יש חנויות למשל אטליז, אולי באמת הוא צריך משהו. אולי זה לא מקום מדויק בשביל אטליז. אולי זה לא מתאים עם כל כך הרבה מדרגות. אבל בנק או משרד הוא לא צריך שום רמפה ומסילה." (עמ' 62 שורות 22-24).

    חוות דעתו של יגאל ברגמן

29. סימן טוב הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, המהנדס יגאל ברגמן (להלן- "ברגמן") מיום 24.2.13. בחלק המסקנות נקבע כי אפשר להבחין ברמפה עוד לפני שמגיעים למדרגות (סעיף 4.א). כן נקבע בצורה חד משמעית כי "הפעולה שביצע מר בכבוד באמצעות בניית המשטח הרחב וחיפויו באבן מסותתת (בלתי מחליקה) שיפרה מהותית את הבטיחות בהשוואה למצב המקורי של רצועות צרות בחיפוי אבן מחליקה שהותקנו על המדרגות." (סעיף 4.ב). עוד קבע כי "קיימות סיבות אוביקטיביות לנפילתו של מר ברלינג שאינן קשורות למשטח שבנה מר בכבוד כדוגמת היעדר מעקות ותאורה לא מספקת היכולות לגרום לנפילה במדרגות..." (סעיף 4.ג).

30. בחקירה הנגדית לב"כ התובע לשאלה האם לבניית רמפה כזאת צריך להיות היתר בניה השיב ברגמן "אני מסופק", והסביר "כי אין בכך להוות בנייה, שמשמעו בניית מבנה." (עמ' 68 שורות 20-22). ברגמן השיב כי הרמפות הצרות שעליהן נבנתה הרמפה שאותה בנה סימן טוב לא היו בטיחותיות (עמ' 69 שורה 2). לשאלה האם בניית הרמפה שיפרה את הבטיחות השיב "אני טוען שהחיפוי אבן מסוטטת בצורה דקה משפר בהרבה את אפקט מניעת ההחלקה, בהשוואה לסיטוט האבנים המקורית." (טעויות כתיב במקור של הפרוטוקול- עמ' 69 שורות 7-8). לשאלה האם הרמפה בטוחה השיב "היא יותר בטוחה ממה שהיה קודם." (עמ' 69 שורה 15).

31. לשאלה האם מדובר במבנה בטוח או במבנה מסוכן כדעת 2 המומחים האחרים השיב "...גם מהתמונה שאתה מציג וגם מתמונות אחרות אנו מבינים שמדובר מגרם מדרגות רחב שלמעשה בנוי משני מתחמים, השטח של הרמפה תופס שליש ממחצית מהמדרגות, אין ספק שהליכה על מדרגות סטנדרטיות יותר בטוחה מהליכה על משטח משופע, אין ספק שהמשטח המשופע, כפי שהוא הוצע לאחרונה בטוח הרבה יותר מהמשטח המקורי..." (עמ' 69 שורות 19-22). והוסיף כי "אין ספק שככל שהמדרגות רחבות יותר, מידת השפעת הסכנה פחותה יותר, ככל שהמדרגות צרות יותר, המצב פחות בטיחותי" (עמ' 69 שורות 26-27). לדבריו "קיומו של משטח משופע, הוא מפחית מהבטיחות בהשוואה למדרגות רגילות, אבל בהשוואה למה שהיה שם במקור, המשטח הקיים זה שיפר את הבטיחות ולא פגע." (עמ' 70 שורות 2-4).

32. לשאלה האם זווית של הרמפה מתאימה להולכי רגל השיב "אני גם ניסיתי, נוחה היא לא, אבל היא אפשרית. בוא נזכור שאותו השיפוע שאתה מדבר עליו הוא השיפוע המקורי, והזווית לא השתנתה, הזווית היא אותה זווית של הרצועות המקוריות, היא לא נהיתה חדה יותר ולא תלולה יותר." (עמ' 71 שורות 14-16). בחקירה הנגדית לב"כ מנהל מקרקעי ישראל השיב כי "במקום שלא רואים את הרמפה אז גם לא ניתן לראות את המדרגות" (עמ' 74 שורה 28). לשאלה האם בדק מאיזה מרחק ניתן לראות את המדרגות השיב "לא. המרחק שממנו ניתן להבחין במדרגות מותנה בגובה האדם ההולך." (עמ' 74 שורה 29). ברמן אישר שלפי התקנות יש להציב במדרגות מעקה (עמ' 77 שורה 12). בחקירה הנגדית לב"כ צד ג'15 לשאלה כמה מעקות צריך לבנות השיב "אין ספק שיש צורך במעקה לאורך הקירות. בנוסף, המדרגות רחבות, יש להתקין גם מעקה אמצעי..." (עמ' 77 שורות 19-20). בחקירה החוזרת לשאלה האם יש כללים אחרים לרמפה ולרצועות השיב "אני חושב שזו אותה תקנה." (עמ' 78 שורה 2). לשאלה האם הרמפה נבנתה בניגוד לתקנות כלשהן ענה :"קשה לי להשיב לעניין תקנות. יתכן שיש עניינים של מהנדסי בטיחות." (עמ' 78 שורה 4).

    סיכום- הרמפה כמכשול

33. עולה מהמקובץ כי הרמפה, אשר נבנתה על ידי סימן טוב על גבי המדרגות לשם שינוע סחורה, מהווה מכשול להולכי רגל, הן כיון שהיא בנויה בשיפוע גבוה וחד, ללא מסעד או מעקה לתמיכה, והן מאחר שלא בכול מקרה היא נראית להולכי הרגל היורדים בגרם המדרגות. הולכי הרגל היורדים במדרגות אינם רואים בהכרח את הרמפה, ואינם מצפים לקיומה. הרמפה אינה צמודה לקיר, אף אינה מצויה באמצע גרם המדרגות, ועל כן קשה להבחין בה מזוויות מסוימות. קשה במיוחד להבחין ברמפה בשעות החשיכה או הדמדומים, כפי שהיה בענייננו, במיוחד נוכח בעיות התאורה, שעליהן ניתן ללמוד מכלל העדויות וחוות הדעת. עולה מהראיות שלא מוצבת במקום כל אזהרה על קיומה של הרמפה, וכפי שהבהיר טימור מטעם התובע, וכעולה מעדותו של התובע עצמו, הרמפה אינה בולטת לעין, לא קיימים שלטי אזהרה, אף לא סימונים על גבי המדרגות, בצבע או בחומר זוהר, המבליט את קיומה של הרמפה למרחוק. הרמפה אינה תחומה במעקה, ואדם היורד במדרגות ואינו מצפה לה אינו מבחין בה, עד שהדבר מאוחר מדי, כפי שאירע עם התובע.

34. העדפתי את חוות דעתם של המומחים מטעם התובע ומטעם שיכון ופיתוח על פני חוות דעתו של המומחה מטעם סימן טוב. שני המומחים: מטעם התובע ומטעם שיכון ופיתוח כאחד, הבהירו כי הרמפה אינה בטיחותית, מסוכנת להולכי רגל, ולא היה מקום לבנותה. שני המומחים הצביעו על העדר תאורה תקינה במקום. (למעשה חוסר בטיחותה של הרמפה עולה בין השורות גם מתשובותיו של ברמן בחקירה נגדית, אף שהוא לא אמר זאת במפורש, כגון תשובתו שהיא אינה נוחה להולכי רגל, וכיוצ"ב). טימור מטעם התובע הסביר את מנגנון הנפילה של התובע, את אופן איבוד שיווי המשקל בשעה שאדם הדורך על הרמפה מצפה לדרוך על מדרגה, את השיפוע המסוכן של הרמפה הגורם לנפילה מטה.

35. עיון בחוות דעתם של המומחים, בתצלומים שהוגשו, מעלה כי מדובר במכשול מסוכן להולכי רגל, וכי ניתן וראוי לצפות כי הולך רגל שיעבור במקום ולא יבחין ברמפה, הן מחמת הזווית שממנה הוא מגיע למקום, הן מחמת העדר תאורה מתאימה או שעת דמדומים, הן מאחר ויביט לחלק אחר בגרם המדרגות הרחב, עלול למעוד בגין השיפוע החד של הרמפה, ולהיחבל, כפי שאירע לתובע. לא מדובר ברמפה לנגישות של הולכי רגל באמצעות עגלות, שכן שיפועה חד מדי, ואינו מאפשר מעבר אדם. לפיכך מצאתי שיש לקבל את טענותיו של התובע שלפיהן מהווה הרמפה מכשול להולכי הרגל, ואינה בגדר סיכון סביר. לאור האמור מצאתי שהופרה בענייננו גם חובת זהירות קונקרטית (עוד אפרט בנושא זה בחלוקת האחריות לגבי כל אחד מהצדדים), ובשל הפרתה נגרמו לתובע הנזקים שבגינם הוגשה התובענה.

    חלוקת האחריות בין הצדדים לתובענה

36. כפי שציינתי, תבע התובע את מנהל מקרקעי ישראל, את שיכון ופיתוח ואת עיריית ירושלים. מנהל מקרקעי ישראל שלח הודעה לצדדים שלישיים, אחדים מהם שלחו הודעה לצד רביעי. אקדים ואציין כי כפי שנפסק בהלכה הפסוקה כי המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/9 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344). בהתאם לקביעות אלו יש לבחון את אחריותו של כל אחד מהגורמים.

    אחריותו של סימן טוב

37. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהרמפה נבנתה לפני שנים רבות בידי סימן טוב, לשם שינוע סחורה לחנות שניהל במרכז המסחרי. על פי האמור בתצהיר עדותו הראשית, בשנות ה-80 הוא הפעיל חנות במרכז המסחרי ברמת אשכול, ובשנים האחרונות הוא משכיר את החנות לאנשים שונים (סעיפים 3,6). עוד הצהיר כי "על מנת להקל על שינוע סחורות הן לחנותי והן לעסקים נוספים, הקמתי בשנות ה-80 של המאה הקודמת, רמפה קטנה על גרם המדרגות הסמוך לחנותי, שבה השתמשתי אני וכן השתמשו בעלי העסקים האחרים בסביבה..." (סעיף 14). עוד הוסיף כי "הרמפה נבנתה על רצועות האבן המשופעות שהיו קיימות במקום בכל מקרה, ושלא נבנו על ידי ואינן באחריותי." (סעיף 16). סימן טוב הצהיר כי "אני בניתי את הרמפה מאבן מסותתת (בלתי מחליקה), וכך למעשה אפילו שיפרתי את הבטיחות בהשוואה למצב המקורי של רצועות משופעות צרות בחיפוי אבן מחליקה שהותקנו על המדרגות." (סעיף 17).

38. בחקירה הנגדית השיב סימן טוב כי משנות ה-80 ועד לפני 9 שנים הוא הפעיל אטליז בחנות הקרובה לרמפה (עמ' 97 שורה 29, עמ' 98 שורות 1-7). עוד השיב שהוא ואחיו – שהיה שותף שלו – החליטו לבנות את הרמפה "באותה תקופה הייתי מוריד משטחים של בשר ועופות בידיים, ואז החלטנו לבנות את הרמפה הזאת על מנת להקל עלינו את העבודה, וכך עשינו 40 שנים." (עמ' 98 שורות 17-20). לשאלה האם שאלו את בעלי החנויות האחרות באזור השיב "לא, כל כך התחלפו בעלי חנויות שלא היה לנו את מי לשאול" (עמ' 98 שורה 22). לשאלה האם הביאו בעלי מקצוע לבנות את הרמפה השיב "לא, גיסי הוא בזמנו היה עובד בשיפוצים וגם אני עבדתי בבניין, כך שיש לנו ידע בעבודות בניין ואנו בנינו במו ידינו." (עמ' 98 שורות 24-25). סימן טוב הוסיף כי הבנייה נעשתה בתוך 3-4 שעות (עמ' 98 שורה 27).

39. סימן טוב השיב כי איש לא ניגש אליהם בזמן שבנו את הרמפה ושאל אותם מה הם עושים (עמ' 99 שורה 1). לשאלה האם חשבו לבנות מעקה השיב "כשאני מוריד סחורה אני לא צריך מעקה." (עמ' 99 שורה 6). לעניין התאורה במקום השיב שפעם הייתה תאורה נהדרת ואחר כך "אני לא זוכר, אני חושב שהיה שם בלגן שהיה שם קצר. הערבים היו גונבים את העמודים, ולוקחים אותם, את הפנסים לקחו שם (עמ' 99 שורות 19-22). לשאלה האם מישהו ביקש ממנו להוציא את הרמפה השיב "לא, אם היו מעירים לי הערה קטנה באותה שנייה הייתי מפנה אותה." (עמ' 99 שורה 29). בחקירה הנגדית לב"כ שיכון ופיתוח השיב כי החנות שלו הייתה במפלס העליון ובעלי החנויות של המפלס התחתון לא צירפו אותם לוועד שלהם (עמ' 102 שורה 24). לדבריו הוא לא קיבל מהעירייה הודעה המחייבת אותו לערוך שיפוץ במפלס שלו (עמ' 102 שורה 29). עוד השיב כי לא היה עד לתאונה של התובע (עמ' 103 שורות 7-13). סימן טוב השיב כי שתי הרמפות הצרות שעליהן בנה את הרמפה הקיימת היו שם מהרגע שקיבל את החנות (עמ' 103 שורה 25).

40. סימן טוב אפוא הוא זה שיצר את המכשול. בבנותו את הרמפה הוא לא שקל את הסכנה הטמונה להולכי רגל בקיומה של הרמפה במקום, אף שהיה עליו לצפות את האפשרות שהולכי רגל, בעיקר אלו המזדמנים למקום לשם ביקור בחנויות המרכז המסחרי ואינם מודעים לקיומה של הרמפה, עלולים למעוד על גבי הרמפה מכיוון שלא יבחינו בה. הוא לא נקט באמצעי בטיחות מינימאליים, כגון שלטי אזהרה, סימון בולט, מעקה, אף לא קיבל ייעוץ מקצועי כיצד יש לבנות רמפה לשינוע סחורה לצרכיו בדרך שלא תהווה סיכון. למותר לציין שסימן טוב לא קיבל היתר כדין לבניית הרמפה, אף שלאור הוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1967, טעונה בניית הרמפה קבלת היתר.

41. התובע לא תבע את סימן טוב במישרין, ועל כן אחריותו של סימן טוב, אשר נתבע בהודעה לצד ג', מותנית בקבלת התביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל, והיקף אחריותו נגזר מהיקף האחריות של מנהל מקרקעי ישראל לנזקי התובע. כפי שאפרט להלן, מצאתי שהיקף אחריותו הכוללת של סימן טוב הוא בשיעור של 60% מהפיצוי שייפסק.

    אחריות מנהל מקרקעי ישראל

42. לטענת התובע, מנהל מקרקעי ישראל אחראי לנזקיו כבעלים של השטח שבו נמצאת הרמפה, שטח שלא הוצמד למי מבין בעלי הנכסים במרכז המסחרי. נטען כי בנסיבות שבהן הוצמדו שטחים ציבוריים לעשרות חוכרים שונים, מוטלת על הבעלים לדאוג לסידורים המתאימים לניהול שטחים אלו. מנהל מקרקעי ישראל טען מנגד בסיכומיו כי הוא אינו הבעלים, המחזיק או בעל השליטה ברמפה ולפיכך הוא אינו חב בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע.

43. על פי גרסת מנהל מקרקעי ישראל הוקצתה הקרקע ביום 22.9.74 לשיכון ופיתוח לצורך בניית מרכז מסחרי שמעליו יחידות דיור. על פי הסכם הפיתוח, אחראית שיכון ופיתוח למכירת יחידות הדיור שבנכס ולהפניית הרוכשים אל מנהל מקרקעי ישראל לצורך חתימה על חוזי חכירה. נטען כי משעת העברת הנכס לחזקת שיכון ופיתוח הועברה לשיכון ופיתוח גם האחריות. עוד פורט כי כל היחידות שאליהן הוצמד השטח שבו מצויה הרמפה נמכרו על ידי שיכון ופיתוח ומרבית הרוכשים חתמו על חוזי חכירה ורישומם הוסדר בלשכת רישום מקרקעין (מוצגים נ/7 ו- נ/8). אשר ליחידות שרישומן טרם הוסדר נטען כי הן נמכרו לרוכשים שונים והן רשומות על שם "מדינת ישראל" כרישום פורמאלי בלבד.

44. מטעם מנהל מקרקעי ישראל הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' ענת אבו צדקה - ראש תחום מידע מקרקעין ורישום במנהל מקרקעי ישראל מרחב עסקי ירושלים. על פי האמור בתצהירה "ביום 22.9.74 הקצה מנהל מקרקעי ישראל... לחברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ... קרקע בשכונת רמת אשכול לבניית מרכז מסחרי ובניית יחידות דיור מעליו... הנכס שנבנה ע"י חברת שו"פ מצוי בגוש שומה 30246 חלקה 15... חברת שו"פ... היתה אחראית למכירת היחידות שבנכס והפניית רוכשי היחידות למנהל לצורך חתימה על חוזי חכירה." (סעיפים 3-5). עוד הצהירה כי "על פי נתוני כתב התביעה שהועבר לעיוני ובדיקה שבוצעה בנכס, הקרקע בה מצויה הרמפה נשוא התביעה מסומנת בתשריט הבית המשותף באות א' בשטח של 7,371 מ"ר הצמודה בהצמדה מיוחדת על פי צו רישום הבית המשותף ליחידות 1-7, 32-37, 62-67, 92-97, 122-132, 206-209..." (הדגש במקור, סעיף 8).

45. גב' אבו צדקה ציינה כי "יחידות מס' 2, 5, 7, 35, 64, 65, 67, 92, 95, 97, 122, 125, 126, 130, 131, ו-207 רשומות על פי נסח הרישום על שם מדינת ישראל. ככל שהיחידות הנ"ל נמכרו ע"י חברת שו"פ, אך רישומן לא הוסדר במנהל מקרקעי ישראל (דהיינו טרם נחתם לגביהן חוזה חכירה) הרי שהחזקה ו/או האחריות לגביהן היא של חברת שו"פ ו/או רוכשי היחידות. ככל שהיחידות טרם נמכרו ע"י חברת שו"פ החזקה ו/או האחריות לגביהן היא של חברת שו"פ וזאת על פי הסכם הפיתוח וכמי שנטלה על עצמה את עבודות הבניה והשיכון." (סעיף 13). כן ציינה כי לא אותר הסכם הפיתוח בתיק הנכס (סעיף 6). בחקירה הנגדית אישרה העדה כי בהנחה שנחתם חוזה חכירה עם כל המשתכנים בנוגע לכל היחידות – אין עוד חובות על החברה המשכנת על פי חוזה הפיתוח. כמו כן הדגישה כי "החברה המשכנת אחראית מהקמת הנכס ועד הרישום בטאבו." (עמ' 49 שורה 18). עוד אישרה כי מי שרשום בטאבו חתם על חוזה חכירה, וחוזה החכירה נחתם עם המנהל (עמ' 49 שורות 25-31). לשאלה האם לאור הנתונים שהציגה ב"כ שיכון ופיתוח - כי חלק מהמשתכנים שלטענתה לא חתמו על חוזה חכירה למעשה כן חתמו – יש מקום לערוך בדיקה נוספת השיבה "יכול להיות שכן." (עמ' 51 שורות 13-15).

46. מנהל מקרקעי ישראל צירף את המסמכים הבאים:

    • צו רישום בפנקס הבתים המשותפים – שלפיו הבעלות על כל היחידות תירשם על שם מדינת ישראל, כן נכתב בנוגע לזיקת הנאה כי "בדף הרישום של הרכוש המשותף תרשם הערה: "נהנית מזכות גישה ומעבר חופשי להולכי רגל ולכלי רכב ובזכות חניה חופשית לכלי רכב... מיום 24.4.91";

    • תקנון מוסכם לנכס- בסעיף 3 לתקנון פורטו החובות של בעלי הדירות בכל אגף על הרכוש המשותף ששייך לאותו אגף כדלקמן: "...תחול חובת ההחזקה, הטיפול והניהול... האמור לעיל יחול לגבי הגגות, חדר המדרגות, המעליות, מקלטים, מחסנים, מתקנים משותפים אחרים וכל חלק אחר של הרכוש המשותף [המצוי בתוך אותו אגף ] ולא הוצא ממנו במפורש בתקנון זה.". כן נקבע שכל אגף יבחר נציגות. בהמשך נקבע כי "למרות הצמדת הקרקע של המרכז המסחרי... תהיה הקרקע של המרכז המסחרי פתוחה, בכל עת, לשימושו של כלל הציבור. הנציגות... תהיה חייבת, במסגרת ניהולה של הקרקע של המרכז המסחרי, לבטח כל צד ג' המשתמש בקרקע של המרכז המסחרי בסכום שיקבע על ידם, מזמן לזמן...";

    • חוזי חכירה שנעשו עם דיירי המקום הרלבנטיים לאזור התאונה – החוזים הם לתקופה של 49 שנה עם אפשרות הארכה לעוד 49 שנה. בסעיף 7 לחוזה פורט כי "לענין הוראות כל דין שמטילות חובות על הבעלים של מקרקעין לרבות תשלומים כלשהם או אחריות כל שהיא לכל מעשה או מחדל, לרבות אחריות בנזיקין, ופצויים בגינם יראו לגבי הדירה את החוכר בלבד כבעלים והוא בלבד ישא בכל החובות והתשלומים וכן ישא בכל הוצאה או קנס בשל אי מילוי הוראה או בשל אותו מעשה או מחדל";

    • העתק נסח הרישום ובו פרטי החוכרים;

    • מכתב של מר אמנון גרינשטיין מחברת שיכון ופיתוח אל עורכת הדין של מנהל מקרקעי ישראל מיום 26.3.09 - למכתב צורפה רשימה של רוכשי חנויות בנכס שטרם נרשמו בלשכת רישום מקרקעין והערות בנוגע לסיבת אי הרישום.

47. עולה מהראיות כי אף שמנהל מקרקעי ישראל חתם על הסכמים שונים עם שיכון ופיתוח כחברה משכנת, ועם רוכשי היחידות, חלק מהיחידות עדיין רשומות בלשכת רישום מקרקעין כמצויות בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. לטענת מנהל מקרקעי ישראל האחריות לכך מוטלת על שיכון ופיתוח, אשר לא פעלה לרישום היחידות על שם הרוכשים. שיכון ופיתוח טענה מנגד כי היא השלימה את מלאכתה לפני שנים, מכרה את כלל היחידות, וכי החתימה על החוזים בין הרוכשים לבין המנהל לא הושלמה בשל גורמים שאינם תלויים בה, אלא במנהל מקרקעי ישראל. לעניין זה העדפתי את עמדת שיכון ופיתוח שלפיה הבעלות לא נרשמה כנדרש בשל טעמים הקשורים במנהל מקרקעי ישראל, ולא בשל מחדלים שמקורם בשיכון ופיתוח. במהלך דיון ההוכחות נמצא כי גם לגבי היחידות האמורות נחתמו חוזי חכירה עם המנהל, אף שבתחילת ההליך טען המנהל כי הם כלל לא נחתמו, וניתן היה להתרשם כי תיק המנהל בנושא זה אינו מסודר, והליקויים בו גרמו גם לליקויים בהשלמת הרישום.

48. אף שהיחידות נמכרו לפני שנים, אינני סבורה כי אין בענייננו כל משמעות לרישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין מבחינתו של התובע. סביר הוא שניזוק יגיש תביעתו נגד הבעלים הרשום כמזיק, ואין באפשרותו לתבוע את מי שאינו רשום כבעלים, ואינו מופיע כלל כבעל זכויות. לא זו אף זו. בענייננו עולה מהראיות כי התובע פנה למנהל מקרקעי ישראל מספר פעמים בניסיון להתחקות אחר שמות החוכרים, ואולם לא עלה בידו לקבל מידע אודות בעלי היחידות הרלוונטיים שמספרם רב, ושזהותם התבררה למהל מקרקעי ישראל עצמו רק במהלך ניהול ההליך בתיק זה. מדובר במבנה גדול, בעל מספר יחידות רב (מסחר ומגורים כאחד), שהרכב הבעלויות וההצמדות בו מורכב, שכן הרכוש המשותף אינו מוצמד לכלל היחידות. זאת ועוד, לתובע לא היה מידע כלשהו בעת הגשת התביעה באשר לזהות מקים הרמפה, ובוודאי שלא הייתה מבחינתו אפשרות להגיש תביעה נגד מי שאינו רשום כבעלים. כפי שטען התובע בצדק בסיכומיו, מטיעוני הצדדים ניתן להתרשם כי הרחבה שבה מצויה הרמפה היא שטח הפקר, והאחראים לה מנסים להתנער מאחריות בטענות שונות. במיוחד בנסיבות האמורות אני סבורה שמוטלת אחריות על מנהל מקרקעי ישראל כלפי התובע, כבעלים הרשום של חלק מהיחידות שאליהן מוצמד השטח שבו נבנתה הרמפה, (אף שיתכן שעומדת למנהל מקרקעי ישראל עילת תביעה נגד רוכשי היחידות כצדדי ג', ובמיוחד נגד המעוול הראשי, כפי שאפרט להלן).

49. בנסיבות האמורות מצאתי שמנהל מקרקעי ישראל חב באחריות בגין הנזקים שנגרמו לתובע, וכי היקף האחריות שיש לייחס לו כבעלים הוא בשיעור של 70%. (כפי שאפרט להלן זכאי מנהל מקרקעי ישראל לפיצוי ולשיפוי מצדדי ג').

    אחריות שיכון ופיתוח

50. התובע טען כי האחריות מוטלת על שיכון ופיתוח בשל היותה זו שבנתה את המרכז המסחרי- בין אם היא זו שבנתה את הרמפות הצרות על המדרגות ובכך הובילה לבניית הרמפה ובין אם היא לא זו שבנתה את הרמפות הצרות והשאירה את הסוחרים ללא כל דרך לשנע את סחורותיהם. שיכון ופיתוח טענה מנגד כי היא למדה על קרות התאונה רק עם קבלת כתב התביעה נגדה. שיכון ופיתוח סיימה לבנות את המקום במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת. בשל חלוף הזמן לא עלה בידה לאתר את תכניות הבנייה ואת היתרי הבנייה שניתנו. לטענתה אין מחלוקת ששיכון ופיתוח לא בנתה את הרמפה, אשר נבנתה על ידי סימן טוב בלבד, והתובע לא הצביע על כל חובה שבדין שמכוחה היה על שיכון ופיתוח להרוס את הרמפה לאחר שסיימה את תפקידה במקום. עוד טענה כי לא היא בנתה את הרמפות הצרות. אשר לטענות בדבר ליקויים שונים במקום- בגרם המדרגות, היעדר מסעד יד, היעדר תאורה בגרם המדרגות – טענה שיכון ופיתוח כי הוכח שנפילת התובע הייתה בעטיה של הרמפה וכל הטענות בדבר ליקויים אחרים הן טענות בעלמא שאין להן קשר סיבתי לתאונה.

51. מעיון בראיות עולה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את אחריותה של שיכון ופיתוח לנזקים שנגרמו לו. ניתן אכן ללמוד מהראיות כי עבודות הבנייה שבוצעו על ידי שיכון ופיתוח הסתיימו לפני כ- 40 שנה, בשנות ה- 70. שיכון ופיתוח מכרה את כלל היחידות, והרוכשים הופנו למנהל מקרקעי ישראל לשם חתימה על חוזי חכירה. הרמפה לא נבנתה בידי שיכון ופיתוח, אלא בידי סימן טוב, לאחר ששיכון ופיתוח סיימה את עבודתה במקום. אמנם הובאו בפני ראיות לכך שלפני בניית הרמפה היו על המדרגות שני פסים צרים כנראה לשם שינוע של סחורה, ושאותם מיזג סימן טוב לכדי הרמפה הקיימת היום, ואולם לא רק שלא הוכח כי שיכון ופיתוח בנתה את אותה רמפה היסטורית, המכשול שעליו מעד התובע הוא מכשול אחר, הרמפה שנבנתה על ידי סימן טוב. לא מצאתי מקום להטיל על שיכון ופיתוח אחריות בשל התאורה. עולה מהראיות כי בשעה ששיכון ופיתוח מסרה את המרכז המסחרי לידי הרוכשים, לא היו כל בעיות תאורה במקום. סימן טוב עצמו העיד על כך בחקירתו הנגדית, ונראה כי בעיות התאורה נוצרו בשל הזנחה ממושכת של הרכוש המשותף במהלך השנים. לפיכך לא מצאתי מקום להטיל על שיכון ופיתוח אחריות כלשהי.

    אחריות עיריית ירושלים

52. כפי שציינתי, מוטלת על עיריית ירושלים חובת זהירות מושגית מכוח החובות הסטטוטוריות המוטלות עליה למנוע מפגעים ברחוב. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, כפי שעולה מהראיות מדובר במכשול מסוכן למעבר הולכי הרגל. ראוי לציין כי מהראיות שהובא בפני עולה כי בשנת 2000 ביקשה עיריית ירושלים לסייע בשיפוץ המרכז המסחרי, ואולם התוכנית לא יצאה לפועל.

53. העירייה צירפה תעודת עובד ציבור של מר קובי סדן הממונה על נכסי העירייה שבה פורט כדלהלן:

    • "המרכז המסחרי ברמת אשכול הוא שטח פרטי. אין זה שטח ציבורי והוא איננו בהחזקת העירייה. המקרקעין עליהם נבנה המרכז המסחרי ידועים כגוש שומה 30246 חלקה 15, והם מהווים בית משותף, לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969." (סעיף 1).

    • מר סדן צירף את התקנון המוסכם של הבית המשותף (כמפורט לעיל בראיות הנתבע 1), ואת תיקון התקנון שאושר על ידי המפקח על רישום המקרקעין ביום 31.1.95. בתיקון נקבע כי סעיף 4(ב) לתקנון המקורי מבוטל ובמקומו יבוא: "4(ב)(1) המעבר בתוך החניון... והמעברים בשטח 4,744.20 מ"ר המסומנים באות "יא" וצבועים בצבע צהוב (להלן- המעברים) צמודים בצמידות משותפת לבעלי הדירות באגף 1, הדירות באגף 2, הדירות באגף 3 והדירות באגף 4. חובת ההחזקה והניהול של החניון והמעברים וחובת ההשתתפות בהוצאות ההחזקה וניהולם יחולו על בעלי היחידות המנויות לעיל, בשיעור חלקיהם בחניון ובמעברים כמפורט בנספח ד' לתקנון המקורי. לשם ההחזקה והניהול יבחרו בעלי היחידות הנ"ל, מביניהם, נציגות בת 4 חברים, אחד מכל אגף המנויים לעיל. (2) למרות הצמדת המעברים כמפורט לעיל, יהיו המעברים פתוחים, בכל עת, לשימושו של כלל הציבור. (3) הנציגות הנזכרת לעיל תהיה חייבת, במסגרת ניהול החניון והמעברים לבטח כל צד ג' המשתמש בחניון ובמעברים בסכום שיקבע על ידם..."

    • מר סדן צירף מסמכים (מכתבים, סיכום של דיונים) שמהם עולה, לטענתו, כי מדובר בשטח פרטי ושחובת ההחזקה והניהול מוטלת על הבעלים וכי בעלי החנויות היו מודעים לכך (סעיפים 6-7).

54. מתצהיר התשובות לשאלון (מוצג נ/2) עולה כי עיריית ירושלים ידעה על קיומה של הרמפה, וחרף האמור היא לא עשתה דבר להסרתו, בין במישרין, בין באמצעות גרימה לבעלי המקום או המחזיקים בו, להסירו. כפי שפירטתי לעיל, הרמפה הינה מכשול מסוכן המצוי על גבי המדרגות, שהעירייה הייתה מודעת לו. לא מדובר בסיכון סביר, ועל כן הפרה העירייה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בכך שנמנעה מלהביר את המכשול חרף סמכויותיה הסטטוטוריות. מבחינת היקף האחריות מצאתי שיש להטיל על עיריית ירושלים אחריות בשיעור של 30% לנזקיו של התובע.

    הודעה לצדדים שלישיים

55. מנהל מקרקעי ישראל שלח כאמור הודעה לצד השלישי לרוכשי היחידות, לרבות סימן טוב, וכן לנציגות הבית המשותף. מנהל מקרקעי ישראל טען בסיכומיו כמגיש הודעה לצדדי ג' כי אין מחלוקת על כך שרוכשי היחידות שהשטח שבו נמצאת הרמפה הוצמד אליהן בהצמדה מיוחדת ושרישומן הוסדר בלשכת רישום מקרקעין, חבים חובת זהירות מושגית כלפי עוברי אורח במרכז המסחרי. נטען כי בחוזי החכירה מצוין כי החוכר הוא הבעלים וכך מוטלת עליו אחריות גם בנזיקין. בנוסף על כך גם תקנון הבית המשותף קובע את חבותם בעניין. עוד טען מנהל מקרקעי ישראל כי סימן טוב הוא המעוול העיקרי כיוון שהוא זה שבנה את הרמפה ועשה זאת ללא היתר.

56. כפי שציינתי, עולה מהראיות שלגבי כלל היחידות נחתמו חוזי חכירה עם המנהל, הרחבה שבה נבנתה הרמפה צמודה ליחידות מסוימות, והאחריות לנעשה בה הועברה לחוכרי היחידות, כפי שניתן ללמוד מתקנון הבית המשותף ומחוזי החכירה. מבחינת אחריותם של בעלי היחידות אין נפקות לכך שזכויותיהם ביחידות טרם נרשמו בלשכת רישום מקרקעין. משעה שקיבלו חזקה ביחידות שאליהן צמודה הרחבה אחראים הם להסרת המפגעים, ולמעשה רשאי המנהל לתבוע מהם את כלל הנזקים הנגרמים לו.

    אחריות נציגות הבית המשותף

57. נגד נציגות הבית המשותף ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

    טענות צדדי ג' 1, 3, 4, 7, 8, 10, 22, 29

58. צדדי ג' מספר 1, 3, 4, 7, 8, 10, 22 ו-29 הגישו כראיות מטעמם תצהיר עדות ראשית של מר עופר בן עמי – מנכ"ל "נציבים נכסים וציוד בע"מ", חברה בבעלות מלאה של בנק מזרחי טפחות המנהלת את נכסי הבנק. מר בן עמי הצהיר כי מקום התאונה המשמש כמעבר ציבורי להולכי רגל הוא לכל היותר רכוש משותף של כלל בעלי היחידות במרכז המסחרי (סעיף 3). כן הבהיר שהרמפה לא נבנתה על ידי בנק מזרחי טפחות (סעיף 4). בחקירה הנגדית השיב כי יכול להיות שהוא ראה את הרמפה אך הוא לא התמקד בה. עוד השיב שאם הרמפה הזו הייתה מונגשת לנכים הוא היה זוכר דבר כזה (עמ' 94 שורות 3-5).

59. בחקירה הנגדית לב"כ מנהל מקרקעי ישראל השיב כי הוא לא בדק איך נוהלו השטחים המשותפים שצמודים לסניף הבנק בשנת 2002, וכי אינו יודע אם הבנק שילם דמי ניהול לחברת ניהול בשנת 2002 (עמ' 95 שורות 8-10). בחקירה הנגדית לב"כ העירייה השיב "אנו לא שילמנו בשנת 2000 וגם השנה סכומים שמנהלת את המקום, מה שסברנו שזה רכוש של העירייה, להגיד אם זה גובר על נתוני הנסח או לא, אני לא יודע." (עמ' 95 שורות 20-21). והוסיף "לפי הערכתי, כיוון שהמקום נקי ומתנהל, הערכתי שיש גורם שמנהל את זה ושמטפל בניקיון. זה נראה כמו רחבה ציבורית לכל דבר, אני אומר זאת מהערכה ולא מידיעה." (עמ' 95 שורות 28-29). לשאלה האם יש חברת ניהול שמנהלת את הרכוש המשותף השיב "אנו לא שילמנו ולא משלמים היום דמי ניהול או וועד בית למיטב ידיעתי." (עמ' 96 שורה 21). והוסיף וענה כי הוא לא שאל בסניף האם יש נציג שמשתתף באספות הדיירים (עמ' 97 שורות 11-17).

60. כמו כן הגישו תצהיר עדות ראשית של מר אריה ברוקר- מפקח נכסים בבנק הפועלים. מר ברוקר הצהיר כי מקום התאונה המשמש כמעבר ציבורי להולכי רגל הוא לכל היותר רכוש משותף של כלל בעלי היחידות במרכז המסחרי (סעיף 3). כן הבהיר שהרמפה לא נבנתה על ידי בנק הפועלים (סעיף 4). בחקירה הנגדית לב"כ מנהל מקרקעי ישראל השיב כי "אחריותי לדאוג שהסניף יהיה בסדר, ויש חב' ניהול שמתחזקת את כל הרחבה... אנו פשוט אחראים לסניף, ולא יותר" (עמ' 89 שורות 7-9). לשאלת בית השפט השיב : "אני לא יודע כמה המרחק של הרמפה מהבנק, אני מעריך שזה בסביבות 200 מ', היא רחוקה מאוד." (עמ' 90 שורות 19-20). בחקירה הנגדית לב"כ העירייה אישר כי לסניף הבנק יש אחריות מסוימת ברכוש המשותף (עמ' 92 שורה 3). עוד השיב כי "לפי התקנון היתה צריכה לקום חב' ניהול, לא בדקתי נכס שהיה לפני 30 שנים מי היתה חב' הניהול. אני לא יודע אם יש לנו רישומים משנת 2002.". העד אישר כי משנת 2013 יש להם חברת ניהול (עמ' 92 שורות 6-9).

    טענות צד ג'15

61. צד ג'15 טען בסיכומיו כי אכן מנהל מקרקעי ישראל אינו המחזיק במקרקעין. לטענתו אין בזכות הקניין שלו כחוכר שאליו הוצמד השטח שבו מצויות המדרגות כדי להטיל עליו אחריות כיוון שהוא אינו המחזיק למעשה. עוד טען כי המעברים, הרחבות וגרמי המדרגות שבמרכז המסחרי הם בגדר "רחוב", והעובדה שרחוב זה הוא רכוש הפרט אינה מעלה ואינה מורידה.

    לטענתו הואיל ואין בידי בעלי זכויות הקניין למנוע את מעבר הציבור באותם מעברים, רחבות ומדרגות אשר בתחום המרכז המסחרי - ממילא אין לראותם מחזיקים ולהטיל עליהם אחריות החלה על תופש מקרקעין בלבד. לפיכך האחריות חלה על עיריית ירושלים מתוקף חובת הזהירות החלה עליה בכל הנוגע למכשולים ברחוב. העירייה ידעה על הצורך לשפץ ולתקן את המעברים, הרחבות והמדרגות במרכז המסחרי אך לא עשתה דבר לצורך קידום העניין. בידי העירייה מצויות סמכויות מלאות להסרת המכשול.

62. צד ג'15 הוסיף וטען כי היה על מנהל מקרקעי ישראל – כשולחת הודעת צד ג'- להצביע על קיומה של עילת שיפוי. עצם אחריותו הנטענת של צד ג'15 כלפי התובע אין בה די, אלא צריך היה להראות אחריות של צד ג'15 כלפי שולחת ההודעה. לטענתו, תקנון הבית המשותף הוא הסכם בין בעלי הדירות ואין הוא בבחינת חוזה לטובת מנהל מקרקעי ישראל. לפיכך אפילו היו הוראות התקנון מטילות חובת תחזוקה על צד ג'15 – חובות אלה אינן חלות במישור היחסים אשר בין רשות מקרקעי ישראל לבין צד ג'15. עוד טען כי במערכת היחסים של צדדי ג' בינם לבין עצמם יש להטיל את מלוא האחריות על סימן טוב בכבוד כיוון שהוא זה שבנה את הרמפה.

    טענות צד ג'16

63. צד ג'16 טען בסיכומיו כי אין לצפות ממנו שידע שהרמפה אינה בטיחותית. לטענתו אף המומחה מטעם התובע, שהייתה לו חנות במקום לא ציפה לזה. עוד טען כי מר בכבוד בנה את הרמפה לשימושו הפרטי והבלעדי מבלי שיידע או ישאל מי משאר בעלי החנויות. לטענתו הבניה נעשתה במהירות ולכן הוא לא יכול היה להבחין בבניית הרמפה וממילא להעיר על כך ובהמשך לדעת שמדובר במפגע.

    טענות צדדי ג' 23-24

64. צדדי ג' 23-24 טענו בסיכומיהם כי הם מצטרפים לטענות מנהל מקרקעי ישראל לעניין האחריות – ככל שקיימת אחריות כלשהי על הנתבעים היא חלה על שיכון ופיתוח כמי שבנתה את המרכז המסחרי ועל עיריית ירושלים שאחראית על השטחים הציבוריים שבמרכז המסחרי.

    טענות צדדי ג' 25-26

65. צדדי ג' 25 ו-26 טענו בסיכומיהם כי הם מצטרפים לטענות מנהל מקרקעי ישראל בדבר האחריות. עוד טענו כי ככל וישנה אחריות מעבר לאחריותו של התובע הרי שהיא רובצת על שיכון ופיתוח בשל היותה זו שבנתה את המרכז המסחרי או על עיריית ירושלים כמי שאחראית על מעברים ציבוריים בתחום שיפוטה. עוד טענו כי התאונה נגרמה בשל הרמפה ולפיכך האחריות רובצת לפתחו של בונה הרמפה- סימן טוב- אשר בנה אותה בצורה לא בטיחותית וללא היתר בניה.

    אחריות צדדי ג'- סיכום

66. כפי שציינתי, מצאתי כי שיכון ופיתוח סיימה את חלקה בבניית המרכז המסחרי, במכירת היחידות לרוכשים, בהעברת החזקה, ובהפניית הרוכשים למנהל שם חתמו על חוזי חכירה. לפיכך אין לשיכון ופיתוח זכויות ברחבה, אין לה חזקה ברחבה, ואין היא חבה באחריות כלפי המבקרים בה. לא הוכח שהאחריות לכך שהבעלות ביחידות שנרכשו לא נרשמה בלשכת רישום מקרקעין מוטלת על שיכון ופיתוח ולא על מנהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל לא הצביע על עילה, חוזית או סטטוטורית, שמכוחה זכאי הוא לפיצוי או שיפוי מאת שיכון ופיתוח ועל כן יש לדחות את ההודעה נגדה.

67. אשר לצדדי ג' האחרים, מצאתי שיש לקבל את ההודעה נגד שאר הצדדים השלישיים. מעבר לאחריותו של סימן טוב כמעוול העיקרי שבנה את המכשול, שאותה אמדתי ב- 60% מכלל הנזקים שנגרמו לתובע, מוטלת גם על צדדי ג' שלחנויותיהם מוצמד השטח שבו נבנתה הרמפה החובה כלפי הבאים בשעריהם. בעלי החנויות המזמינים לקוחות חבים בחובת זהירות כלפיהם, עליהם לוודא כי הרחבה נטולת מכשולים, ובהתעלמותם מהמכשול הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליהם כלפי התובע. אציין ואדגיש כי חלק מצדדי ג' ידעו כי הרמפה נבנתה על ידי סימן טוב, ואיש מהם לא פנה אליו לשם הסרתה. גם אם חלקם סברו שהאחריות במקום מוטלת על עיריית ירושלים, כפי שניתן להבין מעדות נציגם, איש מהם לא פנה לעירייה על מנת שתסיר את המכשול. מנהל מקרקעי ישראל רשאי לתבוע את בעלי היחידות מכוח היותם מעוולים במשותף, על כן מצאתי שיש לקבל את הודעת צד ג' נגד צדדים 3,4,7,8,9,10,15,16,17,19,22,23,24,25,26 ו- 29 (נגד צדדים שלישיים 2,5,6,12,13,19,21,28 ו- 30 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 18.10.10). האחריות המוטלת על צדדי ג' האמורים היא בשיעור 10% מהנזקים לתובע, בהתאם לשיעור חלקם ברכוש המשותף שהוצמד ליחידותיהם. כיון שהם מעוולים במשותף, הם אחראים ביחד ולחוד.

68. לאור האמור אני מקבלת את ההודעה לצד ג' באופן חלקי וקובעת שעל צדדי ג' שהם בעלי היחידות המוזכרים בסעיף 67 מוטלת האחריות לשלם למנהל מקרקעי ישראל תשלומים כדלקמן: סימן טוב ישלם 60% מהפיצוי שנפסק לתובע, לרבות חלק יחסי באותו שיעור בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד שנפסקו לטובת התובע, בהיותו לא רק אחד מבעלי היחידות הרלוונטיים אלא גם יוצר המכשול. כמו כן ישלם סימן טוב למנהל מקרקעי ישראל הוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 10,000 ₪; יתרת צדדי ג', למעט שיכון ופיתוח (ולמעט הצדדים שהתביעה נגדם נמחקה), ישלמו 10% מנזקו של התובע, בתוספת חלק יחסי באותו שיעור של ההוצאות שנפסקו לטובתו, וכן את הוצאות מנהל מקרקעי ישראל בסכום של 2,500 ₪. את התשלומים האמורים ישלמו בהתאם לחלקם ברכוש המשותף שהוצמד ליחידותיהם.

    הודעה לצדדים רביעיים

69. כפי שציינתי, צדדי ג' 3 ו- 4 שלחו הודעה לצדדים רביעים, לסימן טוב, לבעלי הזכויות האחרות, וכן למנהל מקרקעי ישראל. בסיכומיהן טענו צדדי ג' כי הם נאלצו לשלוח את ההודעה רק מאחר ובשלב הראשון נמנע מנהל מקרקעי ישראל לשלוח הודעת צד ג' נגד כלל בעלי היחידות, ואולם לאחר שתיקן את תביעתו, התייתרה ההודעה. עוד נטען כי נוכח זהות הצדדים אין מקום להשית הוצאות. מצאתי שיש לקבל עמדה זו, להורות על דחיית הודעה לצדדים רביעים, ללא צו להוצאות, אף שראוי היה לבקש למחוק את ההודעה מיד לאחר שההודעה לצד ג' תוקנה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, וזאת מהטעם שהצדדים הרביעים היו ממילא צדדים לתובענה או להודעה לצד ג', וההודעה לצד ד' לא דרשה מהם נקיטת הליכים נוספים.

    אשם תורם

70. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). הנתבעות וצדדי ג' טענו בסיכומיהם כי יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי, שכן הוא הלך לדבריו במהירות, וניתן היה לצפות, לאור גילו של התובע, מקצועו כאדריכל פנים וניסיון החיים שצבר, שינהג ביישוב הדעת, בזהירות ושלא ילך במהירות וישים לב למקום מדרך רגלו. נטען כי התובע בחר במודע לרדת ברמפה ולא במדרגות שהירידה בהן בטוחה יותר. התובע טען בסיכומיו מנגד כי אין מקום להשית עליו אשם תורם ולטעון כי הוא "בחר" לעלות דווקא על מכשול שהוצב בדרכו. לטענתו אין לצפות מעובר אורח שילך עם עיניו מושפלות לקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר.

71. בחינת משקל המעשים והמחדלים של כל צד בענייננו מעלה שאין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. המכשול שבו מדובר אינו בתחום צפיותו הסבירה של אדם היורד במדרגות. בענייננו היה המכשול לא גלוי, ובלתי אפשרי היה להבחין בו עד ההגעה סמוך אליו. לא מוטל על אדם סביר לצפות שבמרכזו של מהלך מדרגות תמצא רמפה תלולה, שאינה מתאימה למדרך אדם.

    בנסיבות האמורות אין מקום לייחס לתובע אשם תורם.

    הנזקים

    הנכות הרפואית

72. התובע הגיש חוות דעת של מומחה בתחום האורתופדיה מטעמו, ד"ר ערן לין, שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 46%; מנהל מקרקעי ישראל הגיש חוות דעת של מומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' יעקב נרובאי, שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% . בשל הפערים בין חוות הדעת מינה בית המשפט את ד"ר מיכל עמית-כהן כמומחית מטעמו.

73. בחוות דעתה מיום 25.5.11, סקרה ד"ר עמית-כהן את תלונותיו של התובע, את תולדות המקרה, את ממצאי בדיקתה ואת ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניה. אשר לנסיבות התאונה ציינה המומחית שהתובע נפגע כאשר החליק על רמפה אשר נבנתה על גבי מדרגות, נפל, נחבל בגב ובלם את עצמו ביד שמאל. התובע לא נבדק במיון בסמוך לתאונה. ב- 24.9.02 נבדק במרפאה של קופת חולים והתלונן על כאבי גב תחתון במשך 10 ימים לאחר שהחליק על גבו. בבדיקה נמצאה הגבלה קלה בתנועות (מתניות). צילומי עמוד השדרה המתני תקינים. הומלץ על טיפול אנטי דלקתי בויוקס ופיזיותרפיה. ב-10.11.02 נבדק במוקד רפואי והתלונן על כאבים בכתף שמאל מאותו היום והגבלה בתנועות. נרשמה אבחנה של בורסיטיס וניתן טיפול בזריקת וולטרן.

74. המומחית פירטה את התלונות הנוכחיות של התובע כדלהלן: מאז התאונה נותרה בעיה בכתף שמאל; יש כאבים כולל בלילה; יש הגבלה בתנועה ובעיה בתנועה מהירה. יש כאבים בגב התחתון ובעיה של שליטה על רגל שמאל. לשאלת המומחית בנוגע תלונות קודמות מסר כי בעבר נתפס לו פעם שריר בגב. המומחית פירטה את תוצאות בדיקות העזר שנערכו לתובע : צילום רנטגן של עמוד שדרה מתני מיום 24.9.02, שהדגים הצרות קלה במרווח 4-5L. מיפוי עצמות מיום 22.3.03, שהדגים מעט קליטת יתר באקרומיאון מימין. אין קליטה מוגברת משמאל. M.R.I כתף שמאל מיום 26.3.03, שהדגים שינויים ניווניים בלברום. לא נראה קרע בגידי השרוולית. CT עמוד שדרה מתני מיום 10.4.03, שהדגים בגובה 4-5L בלט דיסק אחורי מוחק את השומן האפידורלי הקדמי ולוחץ על השק. מיפוי עצמות מיום 27.11.04, שהדגים הדגשה קלה בריכוז באקרומיאון דיסטאלי כתף ימין. אין ממצאים נוספים. צילום רנטגן כתף שמאל מיום 24.1.05, שהדגים שמפרק הכתף נראה שמור. מנח תקין ללא שינויים שחיקתיים. CT עמוד שדרה מתני מיום 14.7.08, שהדגים היפרלורוזיז מתני וסקוליוזיז תורקולמברי קל. בגובה 2-3L בלט קדמי דו צדדי קל של האנולוס. בגובה 4-5L הצרות ניכרת של המרווח עם תופעת וואקום זיזים קדמיים ואחוריים בלט דיסק היקפי של האנולוס המוחק את השומן האפידורלי הקדמי ולוחץ על השקהדוראלי. הזיזים הדיסק משיקים למוצא העצב הימני.

75. בבדיקת התובע מצאה המומחית באשר לכתפיים: דלדול קל של שריר הכתף משמאל; אין רגישות באזור המפרק האקרומיאוקלויקולי דו צדדית; רגישות בכתף שמאל קדמית; אין קושי בהתחלת תנועת אבדוקציה; אין קרפטציות בהנעת הכתף; המומחית פירטה את תווך התנועות; תנועה פסיבית טובה יותר; מבחן מגרה שלילי, כתף יציבה; אין בליטה של הסקפולה; שריר ביצפס שלם כח שמור; כח שריר דלתואיד שמור. באשר לעמוד שדרה מתני: ללא ספזם שרירי, רגישות ממוקמת משמאל; מבחן הרמת רגל ישרה חיובי ב-70 מעלות מימין ו-60 מעלות משמאל; טווח: הגבלה קלה בתנועה לכל הכיוונים כולל כיפוף, יישור, סיבובים והטיות; מסוגל לעמוד על עקבים ואצבעות; ללא ממצא נוירולוגי בגפיים תחתונות- תחושה, כח גס והחזרים גידיים ברגליים תקינים; לא הופקו החזרים פתלוגיים.

76. בחלק הסיכום והמסקנות פירטה המומחית בהתייחס לעמוד השדרה המתני כי מנגנון התאונה יכול להתאים לחבלה מתנית ויש דיווח על כאבים באזור הזה בפעם הראשונה שנבדק ב-24.9.02 ורצף תלונות וטיפול המשך. בעברו דיווחים על כאבי גב תחתון ולכן יש מקום לחלק את הנכות המתנית. בהתייחס לכתף שמאל: מנגנון התאונה שתואר יכול להתאים לחבלה בכתף שמאל אך אין דיווח על כאבים בכתף בסמוך לתאונה. לאור פערי הזמן קיימת שאלה האם לייחס את הממצאים בכתף לחבלה בתאונה. עקרונית ייתכן איחור בדיווח כאשר יש תלונה דומיננטית אחרת – כמו הפגיעה בגב במקרה זה, אולם מדובר בפער זמן של כחודשיים שהוא פער זמן גדול ובדרך כלל סביר פער זמן קצר הרבה יותר. בהתייחס לדיווח בעברו על כאבים בכתף שמאל ולאופי הממצאים ולשאלת הזמן יש מקום לחלוקת הנכות.

77. המומחית קבעה כי לתובע נכות צמיתה בגין הגבלת התנועה בעמוד השדרה המתני בשיעור 10% בהתאם לפרט 37(7(א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). 5% מהנכות מיוחסת לעבר ו-5% לתאונה. בגין הגבלת התנועה בכתף שמאל בשיעור 15% בהתאם לפרט 41(4)ב' לתוספת לתקנות. 7.5% מהנכות בשל מצב ניווני ו-7.5% בגין החבלה בתאונה. המומחית העריכה כי נכותו הזמנית של התובע הייתה בשיעור 100% למשך 3 חודשים; בשיעור 50% למשך 4 חודשים נוספים; בשיעור 30% עד לניתוח ארתרוסקופי שנערך ביום 27.1.05; בשיעור 100% למשך חודשיים לאחר הניתוח; בשיעור 50% למשך חודש נוסף; ובשיעור 30% למשך חודשיים נוספים.

78. המומחית לא זומנה לחקירה נגדית ומצאתי שיש לאמץ את חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט. המומחית לא זומנה לחקירה. המומחית פירטה את ממצאיה ואת מסקנותיה, התייחסה לממצאי בדיקתה, לנתוני העבר, לבדיקות שנערכו לתובע, והסבירה את קביעותיה באופן מקצועי. לפיכך אני קובעת שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 12% (במעוגל).

    הנכות התפקודית

79. התובע טען בסיכומיו כי לאחר התאונה ועד לשובו לעבודה בהיקף מלא בשנת 2006 נפגע תפקודו באופן קשה. חלק ניכר מעבודתו הוא ביקורים אצל לקוחות ונוכחות באתר העבודות ועקב פגיעתו לא היה באפשרותו לבצע חלק ניכר מאותן עבודות- כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברמת הכנסותיו באותן שנים. עוד טען כי עד למועד התאונה לא היה כל ביטוי לנכויות הרפואיות שמהן סבל לטענת המומחית הרפואית, ולאחר התאונה הן קיבלו ביטוי חריף ובולט ברמת תפקודו בחיי היום-יום. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור זהה לנכותו הרפואית – 12%. בדרך כלל משקפת הנכות האורתופדית גם את שיעור הנכות התפקודית, (ראו למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792), ובנסיבות העניין, לא מצאתי שיש לסטות מההנחה האמורה.

    נזק לא ממוני

80. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע, הניתוח שעבר, ההשפעה של הפציעה על עבודתו ועל הכנסותיו בשנים הסמוכות לתאונה, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצויי בסכום של 45,000 ₪. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין.

    הפסד הכנסות וגריעה מכושר השתכרות

81. התובע טען בסיכומיו כי יש לחשב את הפסדי השכר לתקופת הנכויות הזמניות בהשוואה בין הכנסותיו לפני התאונה, בשנים 2001-2002, לבין הכנסותיו בשנים 2006-2007 לאחר שובו לעבודה בהיקף מלא. התובע הסביר כי הכנסותיו לשנת 2000 לא הובאו בחשבון כיוון שהתובע צמצם את היקף עבודתו במידה ניכרת באותה שנה עקב מחלתה של אשתו, ועל כן הכנסותיו בשנה זו אינן משקפות את הכנסותיו קבועות. אשר לגריעה מכושר ביקש התובע לחשבה לפי הנכות התפקודית ובהנחת עבודה עד הגיעו לגיל 70. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי אין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שלא עלה בידי התובע להוכיח הפסדי שכר כלל. נטען כי בשל היותו עצמאי קיימת תנודתיות רבה בהכנסתו של התובע והירידה בשכר אינה קשורה לתאונה. נטען כי ההכנסה המדווחת לשנת 2001 דווחה לאחר האירוע, ועל כן היא מוטה. לחילופין נטען כי יש לפצות את התובע בהתאם לנכויות הזמניות שקבעה המומחית לתקופה שמיום 19.9.02 עד ליום 27.6.05 . לאחר מכן לא נגרם לתובע כל הפסד ולפיכך אין מקום לפיצוי.

82. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי בחצי השנה הראשונה לאחר התאונה היה מרותק למיטתו, עם יכולת תנועה מוגבלת (סעיף 7). כתוצאה מפגיעותיו נזקק לתקופה בת 134 ימים של אי כושר עבודה (סעיף 11). רופא תעסוקתי קבע כי הוא כשיר לעבוד במשרה חלקית בלבד לתקופה בת שנה וחדשיים. בשל כך נפגעה עבודתו, הכרוכה בביקורים אצל לקוחות ונוכחות פיזית באתרי בנייה (סעיף 12). בחקירה הנגדית השיב התובע כי "אני גם היום לא עובד בהיקף מלא, מאז התאונה מהלך העבודה שלי הוא לא תמיד מלא. יש לי ימים שאני לא מסוגל לעשות שום דבר, שאני תפוס עם הגב והיד ולא מסוגל לעבוד, אז כמות העבודה יורד. " (עמ' 12 שורות 21-23). עוד השיב שלא זכור לו שהוא דחה עבודות בשנים 2002 – 2005 (עמ' 15 שורה 31).

83. מהראיות שהוגשו ניתן ללמוד כי הכנסותיו של התובע בשנים 1998 עד 2010 היו כדלהלן:

    • בשנת 1998- 205,398 ₪;

    • בשנת 1999 – 73,000 ₪ ;

    • בשנת 2000 – 103,758 ₪ ;

    • בשנת 2001- 436,261 ₪ ;

    • בשנת 2002- 303,415 ₪ ;

    • בשנת 2003- 213,015 ₪ ;

    • בשנת 2004- 238,867 ₪ ;

    • בשנת 2005- 240,968 ₪ ;

    • בשנת 2006- 446,660 ₪ ;

    • בשנת 2007 – 580,445 ₪ ;

    • בשנת 2008- 327,849 ₪ ;

    • בשנת 2009- 158,416 ₪ ;

    • בשנת 2010- 73,926 ₪ .

84. עיון בנתוני השכר מלמד אמנם על תנודתיות בשכרו של התובע, שאינו שכר קבוע, אלא תלוי בהכנסות מעבודות שבוצעו בפועל. יחד עם זאת ניתן לאבחן מגמה של עלייה בשכרו של התובע בשנת 2001, השנה שקדמה לשנת התאונה, לאחר ירידה בשכר בשנתיים הקודמות לה. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי בחודש דצמבר 1997 עברה אשתו ניתוח ולאחריו נזקקה לטיפולים אינטנסיביים גם בשנים 1998-2000, בשל הצורך לסייע לה נפגעה הכנסתו בשנים האמורות (סעיף 13), ויש בדברים האמורים כדי להצביע על כך שהשכר באותן שנים אינו משקף את פוטנציאל שכרו של התובע אלמלא התאונה. היקף שכר דומה לשכרו של התובע בשנת 2001 ניתן לזהות גם בשנת 2002 עד מועד התאונה, וכן בשנים 2006 ו- 2007, בתום תקופת הנכויות הזמניות הניכרות שנפסקו לתובע. כזכור נכותו הזמנית של התובע לאחר התאונה הייתה בשיעור 100% למשך 3 חודשים; בשיעור 50% למשך 4 חודשים נוספים; בשיעור 30% עד לניתוח ארתרוסקופי שנערך ביום 27.1.05; בשיעור 100% למשך חודשיים לאחר הניתוח; בשיעור 50% למשך חודש נוסף; ובשיעור 30% למשך חודשיים נוספים. הנכויות הזמניות באות לידי ביטוי בולט בנתוני ההכנסה של התובע בשנות הנכות הזמנית, המלמדים על הפסדי שכר ממשיים. התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי בשנת 2013, מועד הגשת התצהיר, הוא עדיין עובד כאדריכל פנים, ואולם החל בשנת 2009, שנה שבה הגיע לגיל פרישה, צמצם את היקף עבודתו באופן משמעותי.

85. על יסוד הנתונים האמורים, מצאתי שיש להעריך את פוטנציאל שכרו של התובע אלמלא התאונה בסכום של 420,000 ₪ לשנה, ממוצע השכר לשנים 2001 ו- 2002 (וזאת בהנחה ששכרו של התובע בשנת 2002 עד התאונה, המבטא שכר בגין שלושת רבעי השנה, משקף שכר של כ- 100,000 ₪ לרבעון, ועל כן ההכנסה השנתית הצפויה לשנת 2002 הייתה כ- 400,000). אציין כי לא מצאתי שיש לקבל את הטענות שלפיהן הייתה הטיה בהכנסתו המדווחת של התובע, שדווחה לרשות המס לאחר התאונה. השכר תואם את השכר המדווח לביטוח הלאומי, ואשר שימש כשכר לצורך תגמולי המל"ל, ומבטא עלייה ממשית בשכרו של התובע בשנים 2001 ו- 2002. כמו כן הוא תואם גם את רמות השכר בשנים שלאחר תום תקופת הנכות הזמנית, ועל כן אין יסוד לטענות הנתבעים בנושא זה.

86. בהתאם למפתח האמור, נגרם לתובע הפסד שכר של 100,000 ₪ בשנת 2002; של 207,000 ₪ בשנת 2003; של 182,000 ₪ בשנת 2004; ושל 180,000 ₪ (במעוגל) בשנת 2005. לאחר מכן הייתה השבחה בשכרו של התובע. הירידה בהכנסות בשנים שלאחר מכן- 2008 ו- 2009, אינה בעטיה של התאונה, ועל כן לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי נוסף בראש נזק זה, מעבר לסכום של 669,000 ₪ שפירטתי לעיל. (במאמר מוסגר אציין כי חישוב הפסדי השכר על יסוד השכר החודשי לצורך גמלאות המוסד לביטוח לאומי (47,168 ₪ לחודש) ושיעור הנכות הזמנית, מוביל לתוצאה הבאה: 141,504 ₪ לשלושת חודשי הנכות הזמנית בשיעור של 100%; 94,336 ₪ ל-4 חודשים של נכות בשיעור 50%; 297,150 ₪ לתקופה בת 21 חודשים שבהם הייתה נכותו של התובע בשיעור 30%; 94,336 ₪ עבור תקופה בת חודשיים שבה הייתה נכותו הזמנית בשיעור של 100%; 23,584 ₪ עבור תקופה בת חודש של נכות בשיעור 50%; 28,300 ₪ עבור תקופה בת חודשיים של נכות בשיעור 30%, ו- 67,920 ₪ עבור 6 חודשים של נכות בשיעור הנכות הקבועה- 12%; סה"כ- 747,130 ₪, הכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית).

87. לפיכך אני פוסקת לתובע סכום של 669,000 ₪ בגין הפסדי שכר. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

    עזרה וסיעוד

88. התובע עתר בסיכומיו לפיצוי עבור העזרה המוגברת שקיבל מבני משפחתו סך של 30,000 ₪. הנתבעים טענו מנגד כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה.

89. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "בחצי שנה הראשונה שלאחר מועד התאונה הייתי מרותק למיטתי, עם יכולת מוגבלת ביותר לתנועה. בתקופה זו וגם לאחריה אשתי טיפלה בי, עזרה לי לצאת מן המיטה, להתלבש ולהתרחץ." (סעיף 7). עוד הצהיר כי לאחר טיפולי הפיזיותרפיה נותר מצבו ללא שינוי (סעיף 9), ולאחר מכן "מצבי התפקודי הלך והחמיר, עד שהגעתי למצב בו לא יכולתי להניע את ידי השמאלית למרחק של יותר מ-30 ס"מ מהגוף, ואשתי נאלצה לסייע לי בפעולות הרחצה, הנעלה, לבישת בגדים ועוד..." (סעיף 10). עוד הצהיר כי "כיום חל שיפור בתפקודי, אולם אני עדיין סובל מכאבי גב ומן המגבלות בכתף." (סעיף 16). מ' ב', אשתו של התובע, הצהירה בתצהיר עדות ראשית כי "החל מעת שבעלי נפגע בתאונה... ומשלא היה מסוגל לתפקד בעצמו בבית, בפעולות היום-יום, הייתי לצידו וסייעתי בכל פעולה שלא היה יכול לבצע. כך, הייתי עוזרת להתפשט לקראת רחצה, לרחוץ חלקי גוף שלא היה יכול להגיע אליהם עכב המגבלות בתנועה. עזרתי לו להתלבש, גריבת גרביים, רכיסת נעליים, וכל בגד עליון ללא כפתורים או רוכסן, היה צורך לעזור לבעלי להכניס את היד לשרוול. כיוון שלא היה יכול לנהוג, אני נהגתי ברכב לכל ביקור רופא ולכל בדיקה שהיה צריך לעבור. בתקופה שבה לבעלי היה מותר לעבוד במשרה חלקית, לפי הוראות רופא תעסוקתי, לפני הניתוח בכתפו וגם אחריו, נאלצתי לנהוג ברכב כדי להסיע אותו למקום העבודה, לפגישות עסקיות, ולביקורי רופא וטיפולים." (סעיפים 3-5). בחקירה הנגדית השיבה שבתקופה שבה עזרה לבעלה היא לא לקחה עזרה בשכר ורק היא עזרה (עמ' 14 שורה 24).

90. בשים לב לנכות שנקבעה לתובע, ולנכות הזמנית, לרכיב הנכות מהעבר ולטיב עבודתו של התובע, ניתן להניח שהתובע נזקק לסיוע מהזולת, מעבר לחובה המוסרית של קרוביו. בשים לב לזמן שחלף מצאתי שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד, בערכי יום מתן פסק הדין.

    הוצאות רפואיות ונסיעות 

91. בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בסכום של 1,750 ₪ עבור הוצאות לצורך טיפולים רפואיים אשר לא הוחזרו לה על ידי קופת חולים. סכום זה נגזר מסך האסמכתאות שהמציא להוכחת הוצאות אלו, ובסכום של 10,000 ₪ עבור נסיעות לטיפולים רפואיים. כיון שמדובר בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה, אין מקום לפסיקת הוצאות בראש נזק זה.

    ניכויים 

92. כיון שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, ולתובע שולמו סכומים שונים בגין גמלאות המוסד לביטוח לאומי (על פי תחשיבה של שיכון ופיתוח- סכום של 498,296 ₪), יש להפחיתם מהפיצוי האמור (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין).

    סיכום

93. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים 1 ו- 3 לשלם לתובע סכום כמפורט להלן:

    נזק לא ממוני- 45,000 ₪;

    הפסד שכר - 669,000 ₪;

    עזרת הזולת- 15,000 ₪;

    סה"כ- 729,000 ₪.

94. לסכומים בגין נזק בלתי ממוני והפסד הכנסות יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מהסכום האמור יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. כמו כן ישלמו הנתבעים 1 ו-3 לתובע את הוצאותיו, לרבות הוצאות בגין תשלום הוצאות לשיכון ופיתוח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%. מנהל מקרקעי ישראל ישלם לתובע 70% מהסכומים האמורים, ועיריית ירושלים תשלם לתובע 30% מהם.

95. התביעה נגד שיכון ופיתוח נדחית, והתובע ישלם לה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

96. אני מקבלת את ההודעה לצד ג', באופן חלקי, ודוחה אותה ככל שהיא מופנית נגד שיכון ופיתוח. מנהל מקרקעי ישראל ישלם לשיכון ופיתוח הוצאות בסכום כולל של 2,000 ₪.

97. אני מחייבת את סימן טוב לשלם למנהל מקרקעי ישראל 60% מהפיצוי שנפסק לתובע, חלק יחסי באותו שיעור בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד שנפסק לתובע, וכן הוצאות כוללות למנהל מקרקעי ישראל, בסכום של 10,000 ₪; יתרת צדדי ג', (למעט שיכון ופיתוח והצדדים שהתביעה נגדם נמחקה), ישלמו למנהל מקרקעי ישראל 10% מהפיצוי שנפסק לתובע, בתוספת חלק יחסי של ההוצאות באותו שיעור, וכן הוצאות כוללות למנהל מקרקעי ישראל בסכום של 2,500 ₪. את התשלומים האמורים ישלמו בהתאם לחלקם ברכוש המשותף שהוצמד ליחידותיהם.

98. ההודעה לצדדי ד' שהיו כולם צדדים בתביעות האחרות, נדחית ללא צו להוצאות.

99. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

     

    ניתן היום, י"א אב תשע"ה, 27 יולי 2015, בהעדר הצדדים.