רקע וטענות התביעה
בפניי תביעת נזיקין המתבססת על עילות לפי עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). התובע, כבן 17 בעת האירוע מושא התביעה, שוהה בלתי חוקי בישראל (להלן: "התובע"), עבד במאפיית "אבו-אלעפייה" ביפו-ת"א, אשר הייתה בבעלות הנתבעים. לטענתו ביום 16.7.2011, נלכדה ידו במכונה חשמלית, שגרמה לו שבר באצבעות ובכף יד ימין (להלן: "התאונה" או "האירוע") .
הנתבעים הגישו כתב הגנה ביום 25.6.15, ובו הכחישו את כל טענות התביעה, לרבות קרות האירוע, וממילא גם את חבותם לנזקים מושא האירוע.
ביום 7.10.15 הוגשה בקשה מטעם ב"כ הנתבעים להשתחרר מייצוג, וזאת מאחר והנתבעים ניתקו מגע עימו, וגם נמנעו מתשלום שכר הטרחה בגין הייצוג.
ביום 2.5.16 אמור היה להתקיים דיון, אך הופיע רק ב"כ התובע. ב"כ התובע ביקש שביהמ"ש ייתן פס"ד בהיעדר התייצבות הנתבעים. החלטתי לאפשר לתובע להגיש תחשיב נזק מלווה בתצהיר, על מנת לשקול מתן פס"ד ע"פ תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן:" התקנות").
התביעה טוענת, כי הנתבעים לא השכילו לספק מקום עבודה בטוח לתובע, ועל כן יש לחייבם בנזקיו. לדעת התביעה, בהיותם של הנתבעים מעסיקיו של התובע, הם הפרו את חובת הזהירות כלפיו, שהינה ברורה הן מהפן המושגי והן מהפן הקונקרטי.
ד"ר הרולד קלצ'ו, מומחה הרפואי מטעם התובע, ציין שהנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב הפציעה עומדת על שיעור של 20%, לפי סעיף 35 (2) ג לתקנות המל"ל.
מאחר והמדובר בנכויות אורתופדיות בידו הדומיננטית של התובע -יד ימין, בהיותו עובד כפיים, יש לפגיעות שלעיל השלכה משמעותית על תפקודו, ולכן ב"כ התובע טוען שיש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 40%.
נזק שאינו ממוני
לדעת ב"כ התובע המלומד יש לפצות את התובע בגין הכאב והסבל שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה בסך של 200,000 ₪, בהתחשב בנכות והשיקום הפיזותרפי הנדרש לתובע.
בסיס השכר
לדעת התביעה בסיס שכרו של התובע במועד האירוע היה כ 4,700 ₪ וזאת בשל היותו קטין ואילולא התאונה, היה משתכר לעתיד בשכר של 9,666 ₪, על סמך נתוני הלמ"ס בעניין השכר הממוצע במשק הישראלי.
הפסד השתכרות לעבר
לדעת התביעה בגין ראש נזק זה יש לפצות את התובע בסך של 272,600 ₪ לפי החישוב שלהלן: 58 חודשים מיום התאונה עד היום X 4,700 שכרו של התובע.
הפסד השתכרות לעתיד
לדעת התביעה יש לפצות את התובע בסך של 1,143,949 ₪ לפי החישוב שלהלן: 40% נכות תפקודית X 9,666 ₪ בסיס שכר X 295.86 כמקדם מחזורי עד גיל 67.
בנוסף לדעת ב"כ התובע, יש להוסיף לסכומים דלעיל סך של 212,482 ₪ בגין אבדן פנסיה וזכויות סוציאליות (לפי 15% הפרשת מעביד).
עזרת הזולת
לדעת התביעה לאור פציעתו של התובע, נזקק לעזרת בני משפחתו, ויש לפצות אותו בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.
הוצאות רפואיות
לדעת התביעה יש לפצות את התובע בגין הוצאות אשר הוצאו, ועתיד התובע להוציא בשל כאביו מושא התאונה, בסך של 20,000 ₪
דיון והכרעה
בהתאם לתקנה 157 לתקנות, הפעלתו של הכלי הדיוני הקבוע בהוראת התקנה שמורה למצב בו בעל-דין נעדר מדיון שנקבע, לרבות מקדם משפט (תקנה 147(ב) לתקנות). מושכלות ראשונים הם שעל הצדדים לכבד כל מועד שקבע בית המשפט להתייצבותם בפניו, ולכן אם הנתבע מנתק קשר עם העו"ד ששכר ואינו מתייצב לדיונים, המשפט יימשך בלעדיו, וניתן יהיה לדון בסוגיות התלויות ועומדות בהיעדרו וליתן פס"ד בתובענה (ראה: ע"א 172/86 בוחבוט נ' ויניגר, פ"ד מב (2) 173. ; אורי גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013). בענייננו נראה כי לא הייתה בכוונת הנתבעים לשתף פעולה בהליך המשפטי, ובכלל זה אי תשלום שכר טרחת עו"ד ואי הגעה לדיון כפי שאוזכר לעיל.
לגופו של עניין, נפסק לא פעם, שמעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין, חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכול במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות כגון תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [פורסם בנבו] (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם).
החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. על המעביד לפקח גם באופן יעיל על ביצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).
בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.
בענייננו, וזאת בהסתמך רק על טענת התביעה, נראה כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע בכך שיצרו סביבת עבודה לא בטוחה, וכפי שהובא לעיל חובה"ז והצפיות הינם בבחינת ידועים מאליהם. לדידי מתקיימים הן היסודות בעוולת הרשלנות, הן היסודות בהפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, כמו גם בהפרת הוראות פקודת הבטיחות והתקנות שמכוחה.
משכך יש לראות את הנתבעים כחבים בנזקי התובע.
שאלת הנזק:
הנכות הרפואית
תקנה 127 קובעת בהי לישנא: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – חוות דעת).."
מאחר והמומחה הרפואי היחידי בתיק הינו מומחה התביעה ד"ר קלצ'קו, ומאחר ולא נחקר ולא נסתרה חוות דעתו ע"י חוו"ד נגדית, אני מקבל את חוות דעתו וקובע כי לתובע נכות רפואית בשיעור של 20%.
הנכות התפקודית
ע"פ הפסיקה, הנכות הרפואית משקפת בד"כ נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי הנכות התפקודית של התובע תהא בשיעור של 20%.
הפסדי שכר
עסקינן בראש נזק מיוחד אשר יש לבססו בראיות של ממש. ברם, בהתחשב בכך שהתובע עבד בתקופה שלפני התאונה, יש לפצותו בשל הנזקים אשר נגרמו לו.
בע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נגד עיד אברהים חסן, נפסק :
"הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי. ואולם, לעתים, הפסדי השתכרות בעבר - אלה שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין - הינם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק. " (ראה לעניין זה גם פס"ד ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284).
וכן ראינו בע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3),845:
"אם ניתן על פי הנתונים המוכחים בעת הדיון להגיע לכלל חישוב מפורט ואמין ומתקבל על הדעת, עדיף לחשב את הפיצוי בדרך הקונבנציונלית, שכן כוחו של חישוב זה ביותו משכנע, גלוי וברור לעין כל. מאידך גיסא באין נתונים מספיקים אלה, כל שיחושב יהא מאולץ, משוער ובגדר הימור מסוים ועל כן יועדף החישוב הגלובאלי ".
בהתחשב בכך שהתובע הינו שב"ח, ובהתחשב בכך שהיה קטין בעת האירוע, ולכן לא ברור בסיס שכרו עובר לאירוע, נתמך בפסיקה כאמור, אני מורה שהנתבעת תשלם לתובע בגין ראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 25,000 ₪ .
הפסדי שכר לעתיד
שאלת הפסד השכר העתידי לתובע, אינה פשוטה. עתידו התעסוקתי של התובע לוטה בערפל, בהיותו שב"ח, שכן לא ניתן לדעת עד מתי יכול היה התובע להמשיך לעבוד בישראל.
סבורני כי בנוסף לשאלה העובדתית, כלומר האם יעבוד התובע בעתיד בארץ, קיימת שאלת מדיניות שיפוטית ראויה. האם ראוי שביהמ"ש "יושיט יד" לתופעה שיש להילחם בה, והיא תופעת השוהים הבלתי חוקיים? סבורני שפסיקת פיצוי המסתמך על בסיס השכר הממוצע בישראל הוא בבחינת "עידוד" לתופעה. אם כן איפוא, לאור הקושי העובדתי לדעת היכן יעבוד התובע, ובכפוף לשיקול המדיניות בעניין זה, ייפסק פיצוי המבוסס על השכר הממוצע בשטחים (ראה: קציר, "פיצויים על נזקי גוף", עמ' 524; ראה הכרעות דומות בע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (05.05.10), ע"א 7113/10 מוחמד עלושי ואח' נ' יוסף מסרי ואח' [פורסם בנבו] (24.03.11), 7150/05 עזבון המנוח אפיאלא רדואן ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' [פורסם בנבו] (30.08.13), ולכן לפי ראש נזק זה אני קובע כי הנתבעת תשלמנה לתובע סכום גלובאלי, סביר והוגן בסך של 100,000 ₪
נזק שאינו ממוני
לעניין ראש נזק זה, לאור פציעתו, כאבו וסבלו, והצורך בביצוע ניתוח לתובע, סבורני כי יש לפצות אותו בשל כך בסך של 50,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד, ועזרת הזולת
עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, לא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). עם זאת, רופא קבע כי התובע ישהה 6 שבועות בחופשת מחלה, וברי הוא שנזקק לטיפול ממאן דהו, טיפול שאינו עניין שבשגרת בני משפחה. לכן, בכפוף לכלל כי "לא ייהנה מעוול מעוולתו", ככל שהעזרה חורגת מעזרה סבירה, אזי תזכה את הנפגע בפיצוי בגינה, ואין נפקות לכך שבסופו של יום לא שילם התובע עבורה ולא נתקבלו קבלות בגין כך (ראו ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997)).
לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סכום סביר בהוגן בסך של 3,000 ₪ .
הוצאות רפואיות
המדובר הוא בנזק מיוחד שיש להוכיחו בקבלות המעידות על חיסרון כיס מחמת הוצאות בגין טיפולים. ברם, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי גם בהיעדר אסמכתאות כאמור, (ראה לעניין זה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). לאור נכותו של התובע, סביר להניח כי התובע הוציא הוצאות שונות בגין משככי כאבים, ולכן יש לפצות אותו בשל כך בסכום סביר והוגן בסך של 1,000 ₪ .
הוצאות משפט ושכר טרחה
הנתבעות תשלמנה את הוצאות משפט של התובע וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.2% מהסכומים דלעיל.
ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ו, 03 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
