ת"א 19451-03-14 בצלאל כהן נ' ע.נ. ואח'

לפני תביעה כספית על סך 830,850 ₪, בהמשך לעסקת מקרקעין שביצע התובע עם הנתבעת 1, כאשר הנתבע 2 היה עוה"ד שייצג את שני הצדדים בעסקה.

רקע

1. בשנת 2010 לערך, נפרדה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מבעלה, מר ב.ד.(להלן: "בן הזוג") ובין השניים התנהלו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (במסגרת תמ"ש 9258-09-10), כאשר הנתבע היה עוה"ד שייצג את הנתבעת בהליכים אלה.

    

2. במסגרת ההליכים האמורים, התמנתה עו"ד נירית קרסו ארמוזה (להלן: "כונסת הנכסים"), באת כוחו של בן הזוג, ככונסת נכסים לשם כינוס ומכירת הזכויות בבית המגורים המשותף של בני הזוג.

    

3. זמן לא רב לאחר מכן, הנתבעת זכתה בהתמחרות שנערכה לרכישת הבית ובהתאם לכך נערך הסכם מכר בינה ולבין בעלה לרכישת חלקו בבית. במקביל התקשרה הנתבעת עם התובע בהסכם מכר שנוגע למכירת הזכויות הקיימות שלה בבית המגורים. לו היו שני ההסכמים יוצאים לפעול, היו הנתבעת והתובע הופכים להיות שותפים שווים בבית.

    

4. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"") ייצג את התובע והנתבעת במשותף בקשר עם חתימת הסכם המכר ובקשר לחתימת הסכמים נוספים כפי שעוד יפורט להלן בהרחבה.

    

    

    

   הסכם המכר בין בני הזוג מיום 21.3.13

    

5. במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, קיימה כונסת הנכסים, ביום 7.3.13, התמחרות למכירת הזכויות שהיו שייכות לבני הזוג בבית המגורים הממוקם ברחוב מאיר עוזיאל 891 בישוב בית אריה, אשר שטחו 148 מ"ר ולו מחסן בשטח של כ-28 מ"ר (להלן: "הנכס").

    

6. בהתמחרות זו, זכתה הנתבעת, אשר הייתה הבעלים של המחצית השנייה של הזכויות בנכס. ודוק: קודם להתמחרות הנ"ל, התנהלה התמחרות קודמת, אשר במסגרתה זכה בן הזוג בזכות לרכוש את הזכויות בנכס, אולם הנתבעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר ביטל את תוצאות ההתמחרות האמורה ונקבע כי תתקיים התמחרות חדשה חלף ההתמחרות שבוטלה. בהתמחרות החדשה, זכתה, כאמור, הנתבעת.

    

7. לשם מימוש זכייתה של הנתבעת בהתמחרות, נחתם ביום 21.3.13, בין הנתבעת לבן הזוג הסכם מכר, אשר במסגרתו התחייבה הנתבעת לרכוש את מחצית הזכויות בנכס אשר היו שייכות לבן זוגה (להלן: "ההסכם בין בני הזוג").

    

8. ההסכם בין בני הזוג קבע מספר תנאים, ובהם, בין היתר, חובת אישור ההסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

    

9. כמו כן, נקבעו בסעיף 3 להסכם הוראות בדבר תשלום התמורה, לפיהן בתמורה לקבלת החזקה ורישום כל הזכויות בדירה, התובע ישלם לנתבעת סכום על סך 750,000 ₪ בצורה מדורגת, כדלקמן:

    

   • סכום על סך 75,000 ₪ (שבעים וחמישה אלף ₪) ביום חתימת ההסכם, אשר ישולם על דרך של המחאה בנקאית לפקודת כונסת הנכסים, אשר תפקיד את ההמחאה בחשבון נאמנות ייעודי שנפתח לצורך מכירת הדירה. כמו כן, נקבע כי עם ביצוע תשלום זה, יהיה רשאי התובע לרשום לטובתו הערה בהסתדרות הציונית.

      

   • סכום על סך 360,000 ₪, אשר ישולם לכונסת הנכסים בתוך 10 ימים ממועד קבלת אישור בית המשפט להסכם.

      

   • עוד צוין בהסכם כי על הנכס רובצת משכנתא שיתרתה (לרבות חוב הפיגורים) עומדת על סך של 428.541.48 ₪ וכי מחצית מסכום זה הוא חוב של בן הזוג כלפי הבנק. אשר על כן, בהתאם להוראות ההסכם, נקבע כי הנתבעת מתחייבת לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס ולחילופין, להעביר את מלוא המשכנתא על שמה לא יאוחר מ-30 ימים מיום אישור ההסכם. עוד נקבע כי מסכום התמורה יופחת חובו של בן הזוג במשכנתא.

      

   • את יתרת התמורה, בסך של כ-100,000 ₪, התחייבה הנתבעת לשלם כנגד מסירה החזקה.

      

10. להשלמת התמונה, יצוין כי בסעיף 16 להסכם נקבע כי: "עו"ד נחום יעקב ייצג את הקונה בהסכם זה ויירשום את כל זכויותיה בהסתדרות הציונית על שמה".

     

11. ביום 7.4.13, אישר בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת חני שירה) את ההסכם שבין בני הזוג, כך שלמעשה, לנתבעת, אשר הייתה הבעלים של 50% מהזכויות בנכס (אשר היו רשומים על שמה), אושר לרכוש את 50% האחוזים הנותרים הרשומים על שם בן הזוג, בכפוף להתקיימותם של התנאים הקבועים בהסכם בין בני הזוג, כמפורט לעיל.

     

12. עוד קודם לחתימתה על ההסכם בין בני הזוג, פנתה הנתבעת לתובע, באמצעות מכר משותף, מר פיני פרטוש (להלן: "פרטוש"), וביקשה ממנו הלוואה לשם מימון רכישת מחצית מהזכויות בנכס מבן זוגה.

     

13. לטענת התובע, הוא לא הסכים ליתן הלוואה, אולם הסכים להשקיע סכום כסף על סך 500,000 ₪, בתמורה לרישום מחצית מהזכויות בנכס על שמו. בשולי הדברים, יצוין כי מכתבי הטענות עולה כי מר פרטוש, אשר לטענת הנתבעים הוא בר סמכות בענייני מקרקעין, התלווה לתובע וייעץ לו בכל הנוגע להתקשרות בהסכמים השונים אשר עוד יפורטו בהרחבה להלן.

     

14. בהתאם לכך, פנו הצדדים לנתבע, עו"ד נחום, אשר לטענתו של התובע, הסביר לתובע כי עסקת הרכישה כשרה מבחינה חוקית והציע לייצג את התובע והנתבעת במשותף. בעקבות זאת, לטענת התובע, הסכים להתקשר עם הנתבעת בסדרת ההסכמים, אשר תפורט להלן.

     

15. עוד קודם לחתימת ההסכם שפרטיו יפורטו להלן, העביר התובע לנתבעת 75,000 ₪ בשיק בנקאי לפקודת כונסת הנכסים שמועדו 21.3.13 כדי שזו תוכל לשלם במועד חתימת ההסכם עם בן זוגה, את התשלום הראשון של אותו הסכם.

     

     

    הסכם המכר בין התובע לנתבעת מיום 14.4.13 ומסמך ההתחייבות

16. ביום 14.4.13 נחתם, אפוא, בין התובע לבין הנתבעת הסכם המכר הראשון (להלן: "הסכם המכר שבין הצדדים"), שנערך על ידי הנתבע אשר כאמור ייצג את שני הצדדים. במסגרת הסכם זה, התקשרה הנתבעת עם התובע למכירת זכויותיה הרשומות בנכס, אשר עמדו באותה עת על 50% מהנכס (להבדיל מזכויותיו של בן הזוג, שהיוו את יתרת ה-50%, אשר התחייבה הנתבעת לרכוש לפי ההסכם בין בני הזוג).

     

17. הסכם המכר בין הצדדים, כלל מבוא ארוך ומפורט אשר תיאר את השתלשלות האירועים וההליכים נשוא הנכס עד למועד חתימתו של ההסכם, לרבות מידע בדבר זכייתה של הנתבעת בהתמחרות מול בן הזוג, החתימה על ההסכם בין בני הזוג, אישורו של בית המשפט לענייני משפחה של ההסכם וכיוצא באלה.

     

18. כמו כן, נקבע בהסכם סכום התמורה בסך 500,000 ₪, וכן מנגנון תשלומים, כדלקמן:

     

    • צוין כי לפני חתימת הצדדים על ההסכם שילם התובע לנתבעת סכום של 75,000 ₪;

    • נקבע כי התובע ישלם לנתבעת סך של 360,000 ₪ עד ליום 20.4.13.

    • כמו כן, מאחר ועל הדירה רובצת משכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות – שיתרתה (לרבות חוב הפיגורים) עומדת ע"ס של 428,541.48 ₪ נכון ליום 10.3.13 (כאשר מחצית מסכום המשכנתא הינו חובו של בן הזוג), נקבע כי הנתבעת תסלק, תקפיא או תגרור מהנכס את חלקה בחוב המשכנתא, דהיינו מחצית מיתרת חוב המשכנתא.

    • יתרת התמורה ע"ס של כ-65,000 ₪ (הסך שיוותר לאחר סילוק, הקפאה, גרירת מחצית המשכנתא כאמור לעיל), תשולם ע"י התובע לנתבעת במעמד העברת החזקה בממכר מידי הנתבעת לידי התובע ו/או בהתאם להסכמות שיהיו, אם יהיו, בין הצדדים ביחס לכך;

    • נקבע כי סכום התמורה הינו סופי ולא יישא הפרשי הצמדה כלשהם;

    • כן נקבע כי באם ועד למועד מסירת החזקה בממכר לא יהיו בידי הנתבעת המסמכים הבאים: אישור על פטור ממס שבח, אישור מהמועצה המקומית להעברה בתוקף למועד המסירה (כולל אישור הוועדה לתכנון ולבניה בדבר פטור ו/או תשלום היטל השבחה), ייפוי כח בלתי חוזר או כל מסמך אחר ככל שיידרש להעברת ורישום מלוא הזכויות הממכר ע"ש התובע כשהן נקיות מזכויות צד ג' מכל מין וסוג שהוא, יופקד סכום על סך של 60,000 ₪ מיתרת התמורה בנאמנות אצל עו"ד יעקב נחום וזאת עד לקבלת כל האישורים הנחוצים להעברת הזכויות בדירה לידי התובע.

       

19. עוד נקבעה בסעיף 11 להסכם שבין הצדדים הוראה העוסקת בפיצוי מוסכם, כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים כי צד שיפר את חוזה זה בהפרה יסודית, ישלם לצד הנפגע סך של 75,000 ₪ (שבעים וחמישה אלף ₪), בתור פיצוי מוערך קבוע ומוסכם מראש ללא כל צורך בהוכחת נזק כלשהו, וזאת לאחר שנשלחה התראה לצד המפר לתקן את ההפרה והיא לא תוקנה תוך 21 יום. פרט לכך, שמורה לכל צד שנפגע זכות לתבוע כל סעד אחר נוסף עפ"י כל דין או שביושר לרבות אכיפת חוזה זה".

     

20. כמו כן, בו ביום, נחתם בין התובע לנתבעת הסכם נוסף, אשר הוכתר בכותרת "הסכם והתחייבות" (להלן: "מסמך ההתחייבות"), ובמסגרתו נקבעו מספר פעולות שהוסכם כי יש לבצען לאחר העברת הזכויות ובהן, בין היתר, הוראה הקובעת כי הנתבעת תחדל מלהתגורר בנכס בתוך 45 ימים ממועד רישום הזכויות על שם התובע (והנתבעת במשותף): "בתוך 45 יום ממועד רישום הזכויות על הדירה על שמם של הצדדים, תחדל ע. להתגורר בדירה או בחלק ממנה, והצדדים יסכימו ביניהם על השכרת או מכירת כל הזכויות בדירה למרבה במחיר ובתיאום ביניהם". עוד נקבע בסעיף 4 להסכם הנוסף כי: " ע. מתחייבת לדאוג להעברת המשכנתא על שמה באופן בלעדי".

     

21. ביום 14.4.13 שילם התובע לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 5,850 ₪ בעד ייצוגו בעסקת המכר.

     

    דיווח לסוכנות היהודית על ההסכם

     

22. ביום 15.4.13, שלח עו"ד נחום מכתב לסוכנות היהודית (אצלה רשומות הזכויות על הנכס) שהוכתר בכותרת: "העברת 50% מהזכויות בדירה מנ. לכהן – רחוב מאיר עוזיאל 891 בית אריה".

     

23. למכתב צורפו מסמכים שונים למטרת טיפול בהעברת זכויותיה הרשומות של הנתבעת (להבדיל מזכויות שרכשה מבן הזוג בהסכם המותנה) וכן בקשה לרישום של מעין "הערת אזהרה" וזאת על מנת למנוע עריכת עסקה נוגדת בנכס.

     

24. במכתבו זה, ציין עו"ד נחום, בין היתר, כי: "50% הזכויות הנותרות שבדירה והרשומות ע"ש ב. ד. נרכשו אף הם ע"י הגברת ע. נוה, לאחר התמחרות שנערכה ע"י כונסת הנכסים ואושרה ע"י בית המשפט, וביחס להעברה זו, יועברו לכם המסמכים הרלוונטיים ע"י הכונסת ו/או ע"י הח"מ בימים הקרובים".

     

25. ביום 24.4.13 שילם התובע לנתבעת 250,000 ₪ נוספים בהמחאה בנקאית לפקודת הנתבע (אשר לטענתו העביר את הסכום לכונסת הנכסים) וכן 65,000 ₪ נוספים בהמחאה בנקאית לפקודת כונסת הנכסים.

     

26. ביום 25.4.13 שילם התובע לנתבעת 45,000 ₪ נוספים בהמחאה בנקאית לפקודת כונסת הנכסים.

     

27. ביום 25.4.13, השיבה הסוכנות היהודית למכתבו של עו"ד נחום וציינה כי קיימים מספר קשיים בדבר רישום הנכס על שמו של התובע ממספר טעמים ובהם, בין היתר, אי העברת מסמכי המקור, קיומה של משכנתא לטובת בנק המזרחי הרובצת על הנכס ואי צירוף מסמך ביטול התחייבות או הסכמה להעברה, היעדר כתב ויתור של הנתבעת, היעדר אישור מטעם אגודת בית אריה והיעדר אישורם של בית המשפט ושל כונסת הנכסים. עוד צוין כי חסרים מסמכים רבים מלבד המסמכים שצוינו וכי ממילא החטיבה להתיישבות אינה טאבו ואינה רושמת הערות אזהרה, אולם צוין כי החומר הוכנס לתיק על מנת להימנע מעסקה סותרת בעתיד.

     

28. ביום 28.4.13, שלח הנתבע מכתב נוסף לסוכנות היהודית בתשובה למכתבה הנ"ל, ובמסגרתו ציין, בין היתר, כי המדובר בעסקה למכירת זכויותיה הרשומות של הנתבעת, להבדיל מזכויותיו של בן הזוג וכי הנתבעת פועלת להעברת רישום המשכנתא על שמה באופן בלעדי ולקבלת הסכמת הבנק להעברה זו, וביקש את המשך הטיפול בהעברת רישום הזכויות על שם התובע.

     

29. ביום 3.6.13 שילם התובע לנתבעת 65,000 ₪ נוספים בהמחאה בנקאית לפקודת כונסת הנכסים.

     

30. עד למועד זה שילם, אפוא, התובע לנתבעת בסה"כ 500,000 ₪ וכן שילם מס רכישה בסך של 25,000 ₪.

     

    ההסכם השני שבין הצדדים מיום 28.6.13 לרכישת 5% נוספים וסיכום נוסף מיום 28.10.13 על השבת הזכויות שרכש התובע לנתבעת כנגד תשלום על סך 715,000 ₪ 

     

31. בחלוף חודשיים, ביום 28.6.13, לטענת התובע, פנתה אליו הנתבעת באמצעות עו"ד נחום והציעה למכור לו 5% נוספים מהנכס תמורת סכום נוסף על סך 50,000 ₪. לטענת התובע, עו"ד נחום אישר כי ניתן למכור לתובע 5% נוספים מהנכס.

     

32. אשר על כן, ביום 28.6.13 נחתם בין התובע לנתבעת הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני שבין הצדדים"), אשר נכתב בכתב יד ובמסגרתו נקבע כי התובע יעביר לנתבעת סכום נוסף על סך 50,000 ₪ בתמורה ל-5% נוספים בנכס. עוד צוין כי: "הסכם מפורט ייערך וייחתם בין הצדדים בימים הקרובים". אין מחלוקת כי התובע שילם לנתבעת 50,000 ₪ נוספים לפי ההסכם הנ"ל (ראה חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 31 ש' 21 – 25 לפר' וכן חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 34 ש' 23-24).

     

33. בשולי הדברים יצוין כי בדומה להסכם הראשון שבין הצדדים, גם ההסכם השני לא דווח לבית המשפט או לכונסת הנכסים.

     

34. לטענתו של התובע, ביום 28.10.13 התקיימה שיחה בין הצדדים, וזאת ביוזמתו, לאחר שראה כי קיימת התמהמהות בהעברת 55% מהזכויות בנכס על שמו. השיחה האמורה, תועדה בפרוטוקול בכתב ידו של עו"ד נחום, ובמסגרתו צוין כך: "שהוסכם בין בצלאל לע. כי חלקו של בצלאל בדירה (5% + 50% הזכויות), יועבר לע. ו/או למי מטעמה בתמורה לקבלת סך של 55% מ-1,300,000 (מיליון ושלוש מאות אלף ₪) כאשר סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) ישולם לבצלאל תוך 10 ימים מהיום והיתרה בתוך 3 חודשים".

     

35. בסמוך לכך, הועברו גם המסמכים הנחוצים לרשויות המס בישראל ביחס להעברה בין התובע לנתבעת והתקבלו האישורים הנחוצים של מס שבח ומס רכישה במהלך חודש נובמבר 2013.

     

    ההסכם השלישי שבין הצדדים מיום 13.11.13

36. ביום 13.11.13, נחתם בין התובע לנתבעת הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השלישי"), אשר במסגרתו נקבעו, בין היתר, ההוראות הבאות:

     

    "2. חלקו של בצלאל בדירה (50% הזכויות) (על בסיס החוזה כאמור במבוא דלעיל) יועבר לע. ו/או למי מטעמה בתמורה לקבלת סך של 715,000 ₪ (שבע מאות וחמשה עשר אלף ₪).

    3. ע"ח האמור לעיל תשלם ע. לבצלאל סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) עד ליום 21/11/13 ולא יאוחר מכך.

    4. עד ליום 30/11/13 ייחתם חוזה בין הצדדים ביחס לנ"ל המעגן את כל המוסכם בין הצדדים.

    5. מוסכם בין הצדדים כי בנוסף לאמור לעיל, תשלם ע. לבצלאל דמי שכירות חודשיים המבוססים על ההתחשבנות בין הצדדים, ע"ס של 2,500 ₪ כל חודש החל מיום 1/6/13, כאשר כל דמי השכירות מהיום הנ"ל ישולמו לבצלאל ביחד עם התשלום האחרון שע. תשלם על בסיס האמור לעיל (כפי שהדבר יבוא לביטוי בחוזה שייערך כאמור לעיל)".

     

37. דא עקא, אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובע סכום כלשהו מתוך הסכומים שהתחייבה לשלם לו לפי ההסכם השלישי הנ"ל.

38. בשל כך, לטענתו של התובע, בשלב זה הגיעו מים עד נפש והלה פנה לבא כוחו לקבלת ייעוץ משפטי. בהתאם לכך, התקיימה פגישה בנוכחות ב"כ התובע, הנתבעים עצמם וב"כ חדש של הנתבעים - עו"ד ערן סגל המייצג את הנתבעים בתביעה דנא.

     

    המשך השתלשלות האירועים

     

39. כחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם השלישי, וביום 9.1.14, בוטל ההסכם שבין בני הזוג על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וזאת לאור אי עמידתה של הנתבעת בתנאי ההסכם בקשר עם הסדרת המשכנתא. בהחלטתו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כדלקמן: "בהתאם לחוזה המכר היה על המשיבה [הנתבעת – י.ד.] לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס או להעביר מלוא המשכנתא על שמה תוך 30 ימים מיום אישור ההסכם. לעת כתיבתה של החלטה זו חלפו כבר למעלה מ-10 חודשים והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה... לכן ובהמשך להחלטה מיום 09/12/2013 בטלה מכירת הזכויות בנכס למשיבה, יש מקום להתמחרות חדשה תוך 15 ימים בהתאם להוראות שבהחלטה זו".

     

40. ביום 13.1.2014, שלח התובע באמצעות ב"כ לנתבעת מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, ובו פורטה השתלשלות האירועים הנ"ל וכן צוין כי במסגרת ההסכמים, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סכום כספי על סך 715,000 ₪ בגין חלקו בנכס, תשלום דמי שכירות חודשיים על סך 2,500 ₪ ובסה"כ 20,000 ₪ בעד התקופה החל מיום 1.6.13 ועד 1.1.14.

     

41. עוד צוין במכתב כי על פי ההסכם הנוסף, התחייבה הנתבעת לפנות את הדירה בתוך 45 ימים, ומשלא עשתה כן, עליה לשלם את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם על סך 75,000 ₪, ובסך הכל סכום על סך 810,000 ₪. עוד צוין במכתב כי ככל שלא תסדיר הנתבעת את התשלום האמור, הרי שיהיה עליה לפנות את הנכס לאלתר.

     

42. מנגד, לטענתה של הנתבעת, במכתבו, לא איפשר התובע לנתבעת לקיים את החוזה, ובכלל זה להמתין להתמחרות הנוספת אשר תוכננה להתקיים בסמוך למועד שבו שלח התובע את מכתבו. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובע דחה על הסף כל אפשרות, הצעה או מתווה לקיומו של החוזה.

     

43. זאת ועוד, ביום 26.1.14, שלח התובע מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים גם לנתבע ובמסגרתו טען, בין היתר, כי הנתבע התרשל בתפקידו כעו"ד ואף פעל בכוונה להרע לתובע על מנת לקדם את ענייניו וענייני הנתבעת. עוד טען התובע כי הנתבע נתן לתובע לבצע עסקה משעה שידע שהנכס נשוא העסקה מצוי תחת כינוס נכסים וכי לא ניתן אישור בית המשפט לביצוע העסקה. עוד נטען במכתב זה כי הנתבע לא שמר את כספי הנאמנות באמתחתו כפי שאמור היה לעשות, לא עדכן את התובע בדבר תשובתה השלילית של החטיבה להתיישבות בדבר הבקשה לרישום העסקה או את בית המשפט וכונסת הנכסים אלא רק בדיעבד.

     

44. אשר על כן, צוין במכתב כי הנתבע נדרש לשלם 810,000 ₪, הכוללים את הסכום שהתובע שילם (בצירוף ריבית והצמדה), שכ"ט עו"ד ששולם לנתבע ושכ"ט עו"ד לבא כוחו החדש של התובע ופיצוי בעד ההתנהלות האמורה.

     

45. בעקבות האירועים אשר תוארו לעיל, ביום 9.2.14, התנהלו בין הצדדים מגעים אשר בסופם, חתמו התובע והנתבעת על הצהרה משותפת לרשויות מיסוי מקרקעין בדבר ביטול עסקת המכר שנכרתה ביניהם. הצהרה זו הוגשה לרשויות המס ביום 12.2.14.

     

46. במועד הסמוך לכך, הגיש הנתבע לבית המשפט לענייני משפחה הודעה ובה ציין כי הנתבעת מכרה לתובע את חלקה בנכס (50%).

     

47. כמו כן, לטענת הנתבעים, ביום 10.2.14, הוגשה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להורות לכונסת הנכסים להשיב לנתבעת את כספיה אשר הופקדו אצל הכונסת, וזאת על מנת לאפשר לנתבעת להשיב את הכספים לתובע.

     

48. יומיים לאחר מכן, ביום 12.2.14, הגישה הנתבעת, לטענתה, בקשה דחופה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר במסגרתה ביקשה בשנית להעביר אליה את הכספים שהופקדו אצל כונסת הנכסים. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה משעה שקבע כי כספים יחולקו רק בתום כל המחלוקות שבין הצדדים.

     

49. ביום 13.2.14, התקיימה התמחרות נוספת במשרדה של כונסת הנכסים, למכירת זכויות בן הזוג בנכס, אשר במסגרתה זכתה שוב הנתבעת בזכות לרכוש את המחצית השנייה של הנכס.

     

    הגשת התביעה דנא וההתפתחויות שלאחריה

     

50. ביום 11.3.14 הגיש התובע בקשה להטלת עיקולים (בטרם הגשת תביעה) על זכויותיה של הנתבעת בנכס וכן על כל הכספים של התובע אשר הוחזקו בידיה של כונסת הנכסים.

     

51. ביום 13.3.14, אישר כב' הרשם (כתוארו אז) אריה ביטון את הבקשה להטלת עיקולים כאמור, בכפוף להפקדת ערבות צד ג' על סך 100,000 ₪ צמודת מדד וכן עירבון על סך 10,000 ₪ צמוד מדד, וזאת נוסף על כתב ההתחייבות העצמית. עוד יצוין כי ביום 18.3.14 הוקטן סכום הערבות צד ג' ל-50,000 ₪ בהתאם לבקשת התובע.

     

52. בהמשך לכך, ביום 18.3.14 הוגשה התביעה דנא, אשר במסגרתה טען התובע כי הנתבעת הפרה את כל ההסכמים אשר כרתה עמו, כי הנתבעים פעלו בכוונה תחילה או למצער ברשלנות רבתי, עת גרמו לתובע לשים את כספו על קרן הצבי משעה שידעו (או שהיה עליהם) לדעת כי לא ניתן לבצע את עסקת המכר מלכתחילה וכי הם חבים בחובת זהירות כלפי התובע (ובפרט הנתבע כעורך דינו). עוד טען התובע כי כספו, אשר הועבר לנתבעים ומהם לכונסת הנכסים, הגם שאמור היה להיות מוחזק בנאמנות אצל הנתבע, שימש לכיסוי החובות והתשלומים השוטפים של הנכס, אותם אמורה הייתה לשלם הנתבעת.

     

53. זאת ועוד, התובע טען כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות שלו כלפיו, עת לא ייצג אותו נאמנה אלא פעל אך ורק לטובת קידום האינטרסים של הנתבעת.

     

54. אשר על כן, כך נאמר, תובע התובע מהנתבעים, ביחד ולחוד, סכום על סך 825,000 ₪, לפי הפירוט הבא:

    • 715,000 ₪ בעד הסכומים שהבטיחה הנתבעת לשלם לתובע במסגרת ההסכמים שנחתמו ביניהם;

    • 75,000 ₪ פיצוי מוסכם מאת הנתבעת, כמפורט בסעיף 11 להסכם הראשון;

    • 25,000 ₪ דמי שכירות (לפי חישוב של 2,500 ₪ עבור כל חודש, החל מחודש יוני 2013) לפי ההסכם השלישי שנחתם בין הצדדים ביום 13.11.13;

    • 10,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש;

    • שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

       

55. בנוסף, תובע התובע מהנתבע בלבד סכום נוסף על סך 5,850 ₪ בעד שכר טרחה ששולם לנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

56. מנגד, טוענים הנתבעים בכתב הגנתם כי ההסכמים עם התובע נחתמו בתום לב ומתוך כוונה מלאה לקיימם וכי התובע נחפז לבטל את ההסכם ולא איפשר לנתבעת לקיימו. עוד טוענים הנתבעים כי התובע הבין היטב על מה הוא חותם וזאת הן לאור ההקדמה המפורטת בהסכם הראשון וכן לאור העובדה כי הסתייע במר פרטוש, בעל ידע, כאמור, במקרקעין, לאורך כל הדרך. משכך, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה במלואה תוך חיובו של התובע בשכ"ט עו"ד, הוצאות משפט ומע"מ.

57. זמן לא רב לאחר הגשת התביעה דנא, ביום 1.4.14, ביטל בית המשפט לענייני משפחה את זכייתה של הנתבעת בהתמחרות השנייה וקבע כי בן הזוג הוא הזוכה בהתמחרות: "לא ניתן לעשות שימוש בכספים של המשיבה שאצל הכונסת לרכישת הדירה משעוקלו אלה על ידי המשיב 1 [בן הזוג – י.ד.] לטובת תביעתו הכספית ובידי צד ג'. המשיבה 2 [הנתבעת – י.ד.] ממשיכה לסבך את עצמה בניגוד לכל היגיון כלכלי או אחר כמו העיסקה שעשתה עם צד ג' כאשר הבית נמצא בהליך כינוס ובמהלכם של דיונים משפטיים. הביטחונות שהיא מציגה כיום אינם ישימים וברור שלאור ההסתבכות שלה עם צד ג' והעיקול של המשיב 1 אין לה איך לרכוש את הדירה ולא ניתן לאשר את הזכייה בהתמחרות. משכך הזוכה בהתמחרות הוא זה שהציע את ההצעה הקודמת לזו האחרונה של המשיבה 2. עיינתי בפרוטוקול ההתמחרות ומצאתי כי הייתה זו הצעתו של המשיב 1 שאינה נופלת בהרבה מזו של המשיבה 2 משכך הופך הוא לזוכה בהתמחרות".

     

58. בנוסף, ביום 18.2.15 הוטלו עיקולים נוספים על הכספים המוחזקים אצל כונסת הנכסים וזאת לטובתו של בנק לאומי, בסך של 126,417 ₪.

     

59. ביום 19.3.15, במסגרת דיון שנערך בפני מותב זה, אישרה כונסת הנכסים כי קיימת מניעה להעברת מלוא הכספים המופקדים בידה, בסך כולל של 527,380 ₪, בחזרה לנתבעת, וזאת לאור קיומם של עיקולים על הכספים, אשר הוטלו על ידי בנק לאומי ולאחר מכן על ידי התובע, כאמור.

     

60. ביום 14.3.16 התקיים דיון הוכחות. בית המשפט שמע עדותם של בעלי הדין (התובע, הנתבעת והנתבע). בנוסף, בדיון שנערך כשנה קודם לכן, ביום 19.3.15, התייצבה כונסת הנכסים לדיון שנועד למתן הבהרות לבית המשפט. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

     

    דיון והכרעה

    חבותה של הנתבעת

61. התובע עותר לחייב את הנתבעת בסכום על סך 825,000 ₪ המורכב ממספר ראשי נזק. אדון בחבותה של הנתבעת ביחס לראשי הנזק הנ"ל לפי סדרם.

     

    715,000 ₪ 

62. כאמור, התובע והנתבעת כרתו ביניהם שורה של הסכמים, כפי שפורט בהרחבה לעיל. במסגרת ההסכם הראשון שבין הצדדים, הוסכם כי הנתבעת תמכור לתובע 50% מהזכויות בנכס בתמורה לסכום על סך 500,000 ₪ והתובע העביר את התמורה, בשלבים, לעו"ד נחום ולכונסת הנכסים, הכל כפי שפורט לעיל.

     

63. בחלוף חודשיים, כאמור, חתמו הצדדים על ההסכם השני אשר במסגרתו התחייבה הנתבעת למכור לתובע 5% נוספים מהזכויות בנכס תמורת 50,000 ₪ נוספים, אשר אף שולמו על ידי התובע (ראה חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 31 ש' 21 – 25 לפר' וכן חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 34 ש' 23-24).

     

64. ביום 28.10.13 הסכימו הצדדים כי תמורת הזכויות שרכש התובע מאת הנתבעת, תשלם הנתבעת לתובע סכום העולה כדי 55% מערך הנכס המוערך ב-1,300,000, המסתכם לכדי 715,000 ₪.

     

65. ביום 13.11.13, נחתם, כאמור, ההסכם השלישי, אשר במסגרתו נקבע בסעיף 2 כי "חלקו של בצלאל בדירה (50% הזכויות) (על בסיס החוזה כאמור במבוא דלעיל) יועבר לע. ו/או למי מטעמה בתמורה לקבלת סך של 715,000 ₪ (שבע מאות וחמשה עשר אלף ₪)".

     

66. הנה כי כן, במסגרת ההסכם השלישי, הוסכם בין הצדדים על מכירת הזכויות בנכס בחזרה לנתבעת תמורת סכום כספי על סך 715,000 ₪. למעשה, משמעותו הברורה של ההסכם הנה ביטול הסכם המכר הראשון, שהתייחס למכירת 50% מהזכויות בנכס לתובע וביטול הסכם המכר והשני, שהתייחס למכירת 5% נוספים מהזכויות לתובע.

     

67. ההסכם השלישי מאוחר בזמנו להסכם הראשון והשני וכאמור, גם על פי תוכנו, משמעותו ביטול הסכם המכר שבין הצדדים והשבת סכום של 715,000 ₪ לתובע בגין ויתורו על 55% מהזכויות בנכס שנמכרו לו על ידי הנתבעת ואשר שילם בגינן את מלוא התמורה המוסכמת. בשולי הדברים אציין כי נראה שנפלה טעות סופר בהסכם השלישי, כאשר נרשם 50% במקום 55%, שכן אין מחלוקת כי באותה עת נחתמו הסכמים לרכישת 55% וכאמור, התובע אף שילם בפועל את התמורה גם עבור אותם 5% נוספים.

     

68. כך או אחרת, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות המונח בפניי, מצאתי לקבל את תביעתו של התובע ביחס לראש נזק זה. הנתבעת אינה מתכחשת לחתימת ההסכם השלישי, אשר קובע במפורש כי עליה לשלם לתובע 715,000 ₪ בגין ויתורו על רכישת זכויותיה בנכס וכי 50,000 ₪ מתוך סכום זה ישולמו עד 21.11.13.

     

69. אין מחלוקת כי הצדדים פעלו במשותף לביטול הסכם המכר בכך שלבד מחתימת ההסכם השלישי שממנו הדבר עולה, חתמו הצדדים לאחר מכן וביום 9.2.14, על תצהירי ביטול ביחס לעסקה לרשויות המס ובכך מילא התובע את חלקו בהסכם השלישי. דא עקא, הנתבעת הפרה אותו, בכך שלא השיבה לתובע את הסכום של 50,000 ₪ עד יום 21.11.13 וגם לא את יתרת הסכומים שהתחייבה להשיב.

     

70. טענת הנתבעת מתמקדת בכך שהתובע מיהר לבטל את ההסכמים וגרם בכך וכן בעיקול שהטיל, לחוסר יכולתה של הנתבעת לקיים את הסכם המכר מול בן זוגה או כי לא נתן לנתבעת הזדמנות לבצע את העסקה. טענה זו דינה להידחות מכל וכל.

     

71. הנתבעת חתמה על הסכמי ביטול של העסקה מול התובע עוד בסוף חודש אוקטובר 2013 (הפר' בכתב יד) ובאמצע חודש נובמבר 2013 (ההסכם השלישי), היינו, עוד הרבה לפני שבית המשפט לענייני משפחה ביטל את זכייתה בהתמחרות וביטל את הסכם המכר שחתמה עם בן זוגה. די בכך כדי להביא לדחיית כל הטענות של הנתבעת.

     

72. אם הנתבעת עצמה החליטה לבטל את הסכם המכר מול התובע ולהשיב לו 715,000 ₪ ותשלומים נוספים, עוד לפני שבית המשפט ביטל את העסקה שבינה ולבין בן זוגה, כיצד יכולה הנתבעת להאשים את התובע בביטול ההסכם? לא ברור.

     

73. יתרה מכך, בפרוטוקול דיון קדם המשפט שנערך ביום 2.2.15, ציין ב"כ הנתבעת מפורשות כי: "אף אחד לא מתכחש לנושא שהתובע צריך לקבל את הכסף שניתן לתובעת", וכן "אנו לא כופרים בזכות התובע לקבל את מה שמגיע לו..."(פרוט' 2.2.15, עמ' 2, ש' 14; עמ' 3, ש' 18). הצהרה זו התייחסה אמנם לסכומים ששילם התובע בפועל ואשר מגיעים לכדי 550,000 ₪ ולא לסכום שהנתבעת התחייבה לשלם בהסכם השלישי, בסך של 715,000 ₪, אולם כפי שפורט לעיל, הנתבעת חתמה מרצונה על הסכם שלפיו היא מתחייבת להחזיר 715,000 ₪ דווקא (וסיבותיה עמה), כך שיש לאכוף עליה למלא אחר התחייבות זו, גם אם הסכום גבוה ממה ששילם הנתבע בפועל. הנתבעת לא טענה לביטול ההסכם השלישי מפאת טעות או פגם אחר ברצון או מפאת כל עילה אחרת וכנראה לא בכדי.

     

74. זאת ועוד ובבחינת למעלה מן הדרוש: הוכח כי התובע העביר לנתבעת בתקופה שבין 21.3.13 עד 3.6.13 את מלוא התמורה בסך של 500,000 ₪ וכן 50,000 ₪ נוספים לאחר חתימת ההסכם מיום 28.6.13 בגין תוספת 5% מהזכויות בנכס.

     

75. מנגד, הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה כלפי בן זוגה להסרת המשכנתא וזאת הסיבה שבית המשפט לענייני משפחה ביטל את הסכם המכר שלה עמו (ראה החלטתו מיום 9.1.14 בה נרשם: "בהתאם לחוזה המכר היה על המשיבה [הנתבעת – י.ד.] לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס או להעביר מלוא המשכנתא על שמה תוך 30 ימים מיום אישור ההסכם. לעת כתיבתה של החלטה זו חלפו כבר למעלה מ-10 חודשים והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה... לכן ובהמשך להחלטה מיום 09/12/2013 בטלה מכירת הזכויות בנכס למשיבה, יש מקום להתמחרות חדשה תוך 15 ימים בהתאם להוראות שבהחלטה זו".

     

76. לפי ההסכם בין בן הזוג, התחייבה הנתבעת לסלק את המשכנתא תוך 30 יום מאישור ההסכם על ידי בית המשפט, היינו עד 7.5.13. חלקו של בן הזוג במשכנתא עמד על כ-214,000 ₪. התובע שילם לנתבעת עד יום 24.4.13 סכום של 390,000 ₪. ברור אם כן שהיה בידי הנתבעת באמצעות סכומים אלה לסלק את חלקו של הבעל במשכנתא ולגרור על החלק שלה בנכס את חלקה במשכנתא.

     

77. דא עקא, מסיבות לא ברורות, היא לא עשתה כן תוך 30 יום וגם לא תוך חודשים רבים מעבר לכך. בשל כך בית המשפט ביטל את ההסכם שלה עם בן זוגה ולא בשל מחדל כלשהו מצד התובע שלא היה ולא נברא ובוודאי שלא בשל העובדה שהתובע ביטל עמה את ההסכמים שהרי כאמור, הנתבעת עצמה חתמה על הסכמי ביטול עוד קודם למועד שבו בית המשפט ביטל את עסקת המכר שלה עם בן זוגה.

     

78. יתרה מכך - הנתבעת טוענת כביכול שהתובע ביטל את ההסכם ועשה כן מוקדם מדי ולא אפשר לה לבצע את העסקה עמו או עם בן זוגה, אולם בפועל, התובע לא ביטל את ההסכם באופן חד צדדי, אלא שני הצדדים יחד בהסכם השלישי וזה שקדם לו, כפי שנזכר לעיל. מכתבי התובע שהנתבעת מכנה מכתבי ביטול של ההסכם, אינם אלא מכתבי דרישה המפצירים בנתבעת לקיים את ההסכם השלישי, שבו כבר בוטל הסכם המכר בין הצדדים בהסכמה ונקבע סכום מוסכם להשבה.

     

79. גם הטענה שלפיה התובע לא היה רשאי או גרם נזק בכך שהטיל את העיקול על כספי התמורה ששילם ואשר הגיעו לכונסת הנכסים, אין בה ממש מאותם הנימוקים. כלומר, ברגע שהנתבעת ביטלה בהסכמה את הסכם המכר והתחייבה עוד ביום 13.11.13 לשלם לתובע 715,000 ₪, כאשר 50,000 ₪ מתוכם ישולמו עד 21.11.13, וחרף זאת לא שילמה את הסכום הנ"ל עד למועד הנ"ל ולא עד בכלל, היה רשאי התובע לראות בכך משום הפרת ההסכם מיום 13.11.13 ולדרוש מהנתבעת לקיים את ההסכם, כפי שאכן דרש במכתבו מיום 13.1.14.

     

80. משלא ניצלה הנתבעת את ההזדמנות לתקן את ההפרה, היה רשאי התובע לנקוט בהליכים משפטיים כנגדה לרבות הטלת עיקול, כפי שעשה ואף זאת עשה רק בחודש מרץ 2014.

     

81. הצדדים אמנם לא קבעו בהסכם השלישי את מועד התשלום לגבי עיקר הסכום מתוך 715,000 ₪ (רק לגבי 50,000 ₪ מתוכו נקבע כי ישולם עד 21.11.13), דבר שצריך היה להיעשות בהסכם שאמור היה להיחתם עד 30.11.13 (ראה סעיף 4 להסכם), אולם משלא נחתם ההסכם הנ"ל ומשהפרה הנתבעת את חובתה לשלם את הסכום של 50,000 ₪, ברי כי היה רשאי התובע לדרוש את תשלום מלוא הסכום של 715,000 ₪, בין אם מכוח טענה של הפרה צפויה ובין אם מכוח העובדה שמועד שלא נקבע על ידי הצדדים לתשלום הסכום, יש לשלמו תוך זמן סביר.

     

82. בנסיבות שבהן הסכם המכר בוטל למעשה עם חתימת ההסכם השלישי באמצע חודש נובמבר, הרי שאמצע חודש ינואר, מועד שבו נשלח מכתב ההתראה, יותר מ-30 יום לאחר חתימת ההסכם השלישי והפרת ביצוע התשלום הראשון של 50,000 ₪, יש לראותו כזמן סביר. בוודאי שבחודש מרץ 2014, עת הגיש התובע את התביעה ואת בקשת העיקול, היה כבר רשאי לדרוש את מלוא הסכום של 715,000 ₪.

     

83. אשר על כן, התובע זכאי לקבל מאת הנתבעת את הסכום של 715,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

     

    75,000 ₪ פיצוי מוסכם

84. התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו 75,000 ₪ וזאת כפיצוי מוסכם בהתאם לסעיף 11 להסכם הראשון הקובע כך: "מוסכם בין הצדדים כי צד שיפר את חוזה זה בהפרה יסודית, ישלם לצד הנפגע סך של 75,000 ₪ (שבעים וחמישה אלף ₪), בתור פיצוי מוערך קבוע ומוסכם מראש ללא כל צורך בהוכחת נזק כלשהו, וזאת לאחר שנשלחה התראה לצד המפר לתקן את ההפרה והיא לא תוקנה תוך 21 יום...".

     

85. לשיטתו של התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם וזאת משעה שהנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים. מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה.

     

86. לאחר ששקלתי את הדברים, נחה דעתי כי דין התביעה, ביחס לראש נזק זה, להידחות. כפי שצוין לעיל, ההסכם בין הצדדים וההסכם השני אשר עסקו בממכר זכויות בנכס לתובע הוחלפו בהסכם השלישי, אשר במסגרתו גילו הצדדים דעתם "לבטל" את עסקת מכירת הזכויות ולהחזיר את המצב לקדמותו, תוך ששקלו משתנים וסכומים שונים כפי שעולה מהפרוטוקול שערך הנתבע ביום 28.10.13 ובמסגרתו נקבע כי: "שהוסכם בין בצלאל לע. כי חלקו של בצלאל בדירה (5% + 50% הזכויות), יועבר לע. ו/או למי מטעמה בתמורה לקבלת סך של 55% מ-1,300,000 (מיליון ושלוש מאות אלף ₪) כאשר סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) ישולם לבצלאל תוך 10 ימים מהיום והיתרה בתוך 3 חודשים".

     

87. אשר על כן, משעה שההסכם השלישי, כאמור, החליף את שורת ההסכמים שקדמו לו, ובהם הסכם המכר הראשון, הכולל את הוראת סעיף 11, העוסקת בפיצוי מוסכם, אין התובע יכול עוד לתבוע סכומים כלשהם על בסיס ההסכם הראשון ובוודאי שלא את הפיצוי המוסכם.

     

88. ודוק: אמנם נכון הדבר כי ייתכנו מקרים בהם יבוטל הסכם, אולם סעיף בהסכם העוסק בפיצוי מוסכם ימשיך לעמוד בתוקף, אולם לא כך הדבר בענייננו משעה שהצדדים גילו דעתם להסדיר את יחסיהם וכלל הסכומים במסגרת ההסכם השלישי שהחליף את הראשון ושקללו לתוכו את כל הסכומים ששולמו בעד כל הזכויות וסכומים נוספים, כפי שמשתקף בהסכם עצמו ובפרוטוקול השיחה שערך הנתבע כשבועיים לפני מועד חתימת ההסכם.

     

89. דומה כי התובע ליקט סעיפים ממגוון ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, ללא כל הבחנה ביניהם, ומבלי לתת את הדעת לעובדה כי ההסכם השלישי אשר עסק בהשבת המצב לקדמותו, החליף את ההסכמים הקודמים, וכל מסקנה אחרת אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.

     

90. אשר על כן, דין הטענה בדבר חובת הפיצוי המוסכם על סך 75,000 ₪ להידחות, אפוא.

     

    25,000 ₪ תשלום דמי השכירות 

91. התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שכירות על סך 25,000 ₪, לפי סעיף 5 להסכם השלישי הקובע כך: "מוסכם בין הצדדים כי בנוסף לאמור לעיל, תשלם ע. לבצלאל דמי שכירות חודשיים המבוססים על ההתחשבנות בין הצדדים, ע"ס של 2,500 ₪ כל חודש החל מיום 1/6/13, כאשר כל דמי השכירות מהיום הנ"ל ישולמו לבצלאל ביחד עם התשלום האחרון שע. תשלם על בסיס האמור לעיל (כפי שהדבר יבוא לביטוי בחוזה שייערך כאמור לעיל)".

     

92. התובע תובע את הסכום האמור החל מיום 1.6.13 ועד למועד הגשת התביעה (ככל הנראה לפי חישוב של 9 חודשים כפול 2,500 ₪ השווים ל-22,500 ₪).

     

93. כאמור, היות וההסכם השלישי הוא ההסכם הרלוונטי, הרי שהוראת סעיף 5 להסכם השלישי, העוסקת בדמי השכירות, שרירה וקיימת (בניגוד לסעיפים מהסכמים קודמים, כדוגמת סעיף 11 להסכם הראשון שעסק בפיצוי מוסכם, כפי שפורט לעיל), ומשכך, זכאי התובע לקבל את דמי השכירות כפי שהוסכם.

     

94. ער אני לכך שבמסגרת ההסכם השלישי, קבעו הצדדים בסעיף 4 כי: "עד ליום 30/11/13 ייחתם חוזה בין הצדדים ביחס לנ"ל המעגן את כל המוסכם בין הצדדים". ברם, הנתבעת לא טענה שההסכם השלישי משולל כל תוקף משלא נחתם חוזה כאמור וגם לא טענה כי ההסכם השלישי נעדר המסוימות או גמירות הדעת הנדרשים כדי שייחשב כתקף.

     

95. ודוק: מן ההסכם השלישי ניכרת גם גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בו וגם מסוימות, ובפרט הוראת סעיף 5 המפורטת, העוסקת בתשלום דמי השכירות הכוללת התייחסות לסכום דמי השכירות (ואף צוין בהסכם כי דמי השכירות מבוססים על ההתחשבנות בין הצדדים) והתאריך שהחל ממנו יהיה על הנתבעת לשלם את דמי השכירות וכי המועד לתשלום דמי השכירות הנו עם התשלום האחרון בגין הסכום של 715,000 ₪ וגם כאן קמה זכותו של התובע לקבל את התשלום במועד הגשת מכתב ההתראה ולכל המאוחר במועד הגשת התביעה על ידו וזאת מאותם הנימוקים שניתנו על ידי לעיל, ביחס למועד שבו הפך התובע זכאי לקבל את יתרת הסכום שמעבר ל-50,000 ₪ ועד 715,000 ₪.

     

96. אשר על כן, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 22,500 ₪, שהוגדרו כדמי השכירות וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

     

    10,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש

97. התובע עותר לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 10,000 ₪ וזאת בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהלותה של הנתבעת, כמפורט לעיל.

     

98. אין ספק שנגרמה לתובע עוגמת נפש רבה וזאת לאור העובדה שהתובע השקיע את מיטב כספו בעסקה דנא ונאלץ להמתין במשך חודשים ארוכים להשלמתה, לשווא, ובסופו של דבר אף נוכח לגלות כי הוטלו על כספו עיקולים על ידי צדדים שלישיים, וכל זאת מבלי לדעת האם ומתי יוכל לקבל את כספו בחזרה.

     

99. מצב זה של חוסר ודאות באשר לסכום כסף משמעותי ששילם התובע, ודאי הסב לתובע עגמת נפש רבה, כמו גם הידיעה שכספו לא ניתן להחזר וכי הוא, מצד אחד ביטל בהסכמה עם הנתבעת את הסכם המכר ומצד שני, למרות שברור לחלוטין כי הוא זכאי לכך, לא קיבל עד היום ולו אגורה שחוקה מהכספים ששילם ויתרה מכך לא קיבל את הסכומים הנוספים שהנתבעת התחייבה לשלם לו מעבר לכך במסגרת ההסכם השלישי וכי הוא נותר מול שוקת שבורה כביכול.

     

100. אשר על כן, סבורני כי יש בהתנהלותה של הנתבעת כדי להסב לתובע עגמת נפש רבה ומשכך, אני מקבל את התביעה ביחס לראש נזק זה באופן מלא ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש על סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

      

     לסיכום חבות הנתבעת

101. סיכומו של דבר, הנתבעת תשלם לתובע 715,000 ₪ וכן 22,500 ₪ ובנוסף 10,000 ₪ ובסה"כ 747,500 ₪ והכל הצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

      

     חבותו של הנתבע – עו"ד נחום

102. לאחר שהכרעתי בשאלת חבותה של הנתבעת כלפי התובע, אעבור לבחון את חבותו של הנתבע, עו"ד נחום. יצוין כבר עתה כי לאחר עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות המונח בפניי, נחה דעתי כי דין תביעתו של התובע כנגד הנתבע להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

      

103. מטבע הדברים, לנתבע, אשר ייצג את התובע, חובת אמון וחובת זהירות כלפיו. התובע טוען כי הנתבע התרשל במילוי תפקידו במספר היבטים: הראשון, בכך שהנתבע לא יידע אותו בדבר קיומו של ניגוד עניינים בייצוגו במשותף עם הנתבעת; השני, בכך שלא מנע ממנו לבצע את העסקה אשר נוכח קיומו של כינוס הנכסים הייתה מורכבת ובעייתית ולכל הפחות היה צריך לדווח על העסקה מלכתחילה לכונסת הנכסים ולבית המשפט לענייני משפחה; והשלישי, בכך שלא שמר על כספיו של התובע כיאות. התובע אף מאשים את הנתבע בתרמית ובקנוניה עם הנתבעת.

      

104. מנגד, טוען הנתבע כי אין שחר לטענה לפיה היה הנתבע נגוע בניגוד עניינים, שכן התובע והנתבעת פנו לנתבע במשותף, תוך החלטות וסיכומים שהיו מקובלים עליהם ותוך שהתייעצו קודם לכן עם גורמים נוספים, ואילו הנתבע רק העלה על הכתב את ההסכמות ביניהם ברוח הדברים שנקבעו והוסכמו על ידם בצורה הדדית. כמו כן, טען הנתבע כי כל פרטי העסקה הובאו לידיעתו של התובע באופן מפורט ביותר ולידי יועצו, מר פרטוש, והובאו לידי ביטוי בשורת ההסכמים שנכרתו בין התובע לנתבעת. הנתבע טוען כי לא התרשל בדבר ובוודאי שלא רימה חו"ח את התובע. לטענתו, התובע אשם בכך שהעסקה לא יצא לפועל מקום שנמהר לבטל את ההסכם ולהטיל עיקולים. כן נטען כי הכספים נשמרו בנאמנות אצל כונסת הנכסים.

      

      

      

     ניגוד עניינים

105. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת החומר שלפני, נחה דעתי כי לא נפל פגם בעובדה שהנתבע ייצג את התובע והנתבעת במשותף. במה דברים אמורים?

      

106. סעיף 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986 קובע כדלקמן:

     14.(א)לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל ענין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.

     (ב)לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו ענין.

     (ג)בענין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לענין הוראה זו, "לקוח קבוע" - לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע.

     (ד)הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין.

      

107. איני סבור כי היה קיים חשש בנסיבות כי הנתבע לא יוכל למלא אחר חובתו המקצועית כלפי התובע בשל חובת הנאמנות שלו כלפי הנתבעת כמי שייצג גם אותה לא רק בהסכם מול התובע, אלא בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה.

      

108. כעיקרון, ההסכם מול התובע אמור היה להשתלב עם ההסכם שנחתם בין הנתבעת לבעלה לשעבר וגם יכול היה להשתלב עמו, לו הנתבע היה דואג לנסח את ההסכם כדבעי ולשמור על כספי התובע, כפי שעוד יפורט להלן. שעה שניתן היה לשמור על האינטרסים של שני הצדדים, איני סבור כי עצם העובדה שהנתבע ייצג את הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה ובהסכם שלה עם בעלה לשעבר, היה אמור למנוע, אפריורי, מהנתבע לייצג את התובע ואת הנתבעת במשותף בהסכם המכר שביניהם.

      

109. הדין אינו אוסר על עו"ד לייצג שני צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין, ככל שמדובר בעריכת הסכם וכאשר שני הצדדים אישרו בכתב את הסכמתם לייצוג משותף כמפורט בסעיף 14(ד) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986.

      

110. זאת ועוד: כאשר מדובר בעריכת הסכם ועוה"ד מייצג את שני הצדדים במשותף בהסכמתם ובתנאי שהוא נאמן לשניהם באותה שווה, אין שום סיבה שלא ניתן יהיה להגיע להסכמות המשקפות איזון ראוי בין הצדדים.

      

111. לסיכום, איני סבור כי הנתבע פעל בניגוד עניינים.

      

     ביצוע העסקה ואי דיווח עליה לבית המשפט לענייני משפחה

112. הטענה של התובע שלפיה לא היה צריך הנתבע להמליץ לו לבצע את העסקה מלכתחילה דינה להידחות. במועד שבו חתם התובע על ההסכם הראשון עם הנתבעת, הנתבעת כבר חתמה על הסכם מכר עם בעלה לשעבר וההסכם כבר אושר על ידי בית המשפט. לפיכך, לא הייתה לכאורה מניעה לכך שהיא תמכור את חלקה בנכס.

      

113. עם זאת, היה על הנתבע להעמיד את התובע על הסיכונים הקיימים בביצוע העסקה והעיקר – היה חייב לדאוג שבית המשפט לענייני משפחה יאשר את ההסכם מראש, שכן הנכס כולו היה תחת משטר הכינוס ועל כן לא הייתה הנתבעת רשאית לעשות עסקה כלשהי ולו בחלק הנכס שהיה רשום על שמה מאז ומתמיד וזאת ללא אישור בית המשפט.

      

114. זאת ועוד – אם הסכם המכר שבין הנתבעת ובעלה לא היה יוצא לפועל, כפי שאכן קרה, המשמעות הייתה שהנכס כולו היה מוצע מחדש למכירה ובמקרה כזה, אם בעלה של הנתבעת (כפי שאף קרה) או צד ג' בסופו של דבר היה זוכה בנכס, הנכס כולו היה נמכר, באופן שמבטל למעשה את הסכם המכר של הנתבעת עם התובע אשר היה נדחה מפני מכירה שכזו.

      

115. טענת הנתבע שלפיה הצדדים הסכימו על ביצוע העסקה והתובע היה מודע לכל פרטיה, לא יכולה לעמוד. מדובר בעסקה מורכבת. גם אם פלוני אלמוני שלפי הטענה מבין בענייני מקרקעין (אותו פרטוש), ליווה את התובע, הרי שהנתבע, כבא כוחו של התובע, ייצג את התובע והיה חייב להסביר לו את הסכנות הטמונות בעסקה ובעיקר לדאוג לקבלת אישור מראש של בית המשפט לענייני משפחה לעסקה, להתנות את העסקה בכך ולדאוג לכך שכספים כלשהם של התובע לא יועברו לכונסת הנכסים או לנתבעת בטרם אישור העסקה על ידי בית המשפט ויתרה מכך בטרם סילוק המשכנתא, כפי שעוד יפורט.

      

116. לפיכך, לדידי, הנתבע התרשל בכך שלא דאג לקבלת אישור מראש של בית המשפט לעסקה בין התובע לנתבעת. עם זאת, איני סבור כי בית המשפט היה נמנע בהכרח מלתת את אישורו להסכם, כל עוד הוא כפוף להצלחת ביצוע הסכם המכר שבין הנתבעת לבעלה. מסיבה זו וגם מהסיבה שבסופו של דבר ההסכם שבין הנתבעת לבין התובע לא יצא אל הפועל בשל אי עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה כלפי בעלה במסגרת ההסכם שביניהם, איני סבור כי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות של הנתבע באי קבלת אישור של בית המשפט לענייני משפחה ולבין הנזקים שנגרמו לתובע.

      

      

     רשלנות בשמירת כספי התובע

117. מנגד, סבורני כי הנתבע כשל בשמירת כספי התובע וכאן דווקא ישנו קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזקים.

      

118. התובע טוען כי היה על הנתבע להעביר את הכספים ששילם לו התובע וכן את הכספים ששולמו לכונסת הנכסים ישירות לבנק לשם סילוק המשכנתא ולא ישירות לכונסת הנכסים או שהיה עליו לקבל את הסכמתו של הבנק נותן ההלוואה, להעברת המשכנתא באופן בלעדי על שמה של הנתבעת בטרם העברת התשלומים.

      

119. מנגד, טוען הנתבע כי אלמלא היה התובע נחפז להטיל עיקול על הנכס, הרי שהיה בידי הנתבעת, באמצעות כונסת הנכסים, להשיב זה מכבר לתובע את כספו, מבלי שצד שלישי כלשהו יכול היה להניח על הכספים את ידו, אולם התובע במעשיו הפזיזים סיכל זאת.

      

120. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וכן מחומר הראיות המונח בפניי, נחה דעתי כי בעניין זה, התנהלותו של הנתבע עולה כדי התרשלות. במה דברים אמורים?

      

121. בצדק טען התובע כי הנתבע התרשל בכך שלא שמר על כספיו של התובע, אם בנאמנות ואם בהעברתם במישרין לבנק לסילוק המשכנתא. עו"ד נחום לא הוסיף להסכמים סעיפים שהיה בהם כדי להגן על התובע, על אף שבנסיבותינו עסקינן בעסקה שהייתה כפופה לעסקת מכר מותנה ולאישור בית המשפט לענייני משפחה וכונסת נכסים. לא הייתה כל ודאות שהנתבעת תצליח לעמוד בתנאי ההסכם בין בני הזוג ותשלם המשכנתא במלואה או כי הבנק נותן ההלוואה יסכים להעביר את המשכנתא במלואה על שמה של הנתבעת. יתרה מכך היה ברור כי רק באמצעות כספי התובע תוכל הנתבעת לעשות כן והרי זו הסיבה היחידה שחתמה עמו על ההסכם, כי הייתה חסרה האמצעים הכלכליים לרכוש את חלקה של בן זוגה בנכס.

      

122. בנסיבות אלה היה על הנתבע להכניס להסכם סעיף שקובע כי כל עוד לא סולקה המשכנתא או הועברה על חלק הנכס שלא נמכר לתובע, כספי התמורה בשווי סכום המשכנתא, שעמדו אז על כ-428,000 ₪, לא ישולמו עד לסילוק המשכנתא ועד אז לכל היותר יוחזקו בנאמנות על ידי הנתבע עבור התובע, או כי הכספים ישולמו ישירות לבנק לסילוק המשכנתא. מדובר אגב בסעיף סטנדרטי לחלוטין, הקיים ולכל הפחות אשר חייב להיות קיים, בכל הסכם מכר שבו קיימת משכנתא על זכויות המוכר.

      

123. הרשלנות בקביעת תנאי שלפיו 360,000 ₪ יועברו עד 24.4.13 לידי הנתבעת ללא קביעת סילוק המשכנתא כתנאי לכך, לא פחות מזועקת לשמים ובפרט כשמדובר בעו"ד עם ותק של כ-30 שנים (פרוט' 14.3.16, עמ' 23, ש' 29-30), אשר העיד כי הוא עוסק בתחום המקרקעין באופן קבוע מזה שנים (פרוט' 14.3.16, עמ' 24, ש' 1-4). לפיכך אין ספק שעו"ד נחום יכול וצריך היה לצפות שמחדלו, המתבטא באי הוספת סעיפים לחוזה אשר יפרשו הגנה מעל התובע בהקשר זה, עשוי בסבירות גבוהה להזיק לתובע.

      

124. גם כאשר נשאל הנתבע על הסכום של 60,000 ₪, אשר אמור היה לפי ההסכם להישמר אצל הנתבע בנאמנות עד לקבלת מסמכי העסקה השונים לפי סעיף 3ה' להסכם הראשון, אישר הנתבע בחקירתו כי חרף האמור בסעיף, לא הפקיד את הסכום בנאמנות אצלו, אולם טען כי העברת הכספים לכונסת הנכסים הייתה לא פחות מהחזקתם בנאמנות: "...המסמכים שלהבטחתם היה צריך להשאיר את הסכום הזה הגיעו, כל הכספים גם התובע קונה שהעביר אותם בשיקים היו רשומים על שם כונס הנכסים והיו אצלה, כפי שאמרתי קודם, זה היה לא פחות מהנאמנות שזה היה אצלי" (פרוט' 14.3.16, עמ' 27, ש' 20-26).

      

125. כאשר נשאל הנתבע על הסכום על סך 65,000 ₪ אשר אמור היה להיות משולם לנתבעת במעמד העברת החזקה בנכס, לפי סעיף 3ד' להסכם הראשון, העיד כי: "הסכום מיועד להבטיח את קבלת המסמכים הרלוונטיים לרישום על שם התובע את הנכס, לרשום את מחצית הזכויות של הדירה על שם התובע. במידה ויש את המסמכים האלה אין ורך בהבטחת הדבר הזה כי האישורים של מס שבח, ייפוי כוח וכו' היו דבר אחד. דבר שני הכספים כפי שהתובע יודע וציים אצל כונסת הנכסים, הכספים הועברו לכונסת הנכסים מבחינת מהות העניין השארת הכסף אצלה, לאור המסמכים הרלוונטיים לא פחות מהשארת הכסף אצלי".

      

126. בהמשך, כאשר שאל ב"כ התובע האם הנתבע דאג שיישאר אצל התובע סכום על סך 65,000 ₪ שכן הוא ייצג גם אותו, השיב הנתבע: "זה לא אומר שהסכום הזה בניגוד למה שאמרת יישאר אצל הקונה. הסכום הזה אני חוזר מיועד להבטיח את הקונה מבחינת המסמכים" (פרוט' 14.3.16, עמ' 27, ש' 7-19).

      

127. הנה כי כן, הנתבע, עו"ד נחום, אפשר בפועל העברת כל כספי התמורה לידי לכונסת הנכסים בטרם סולקה המשכנתא, בטרם התקבלו כל המסמכים הנדרשים לרישום הזכויות על שם התובע ובטרם מסירת החזקה לתובע, הכל בניגוד לחוזה ובניגוד לחובת הזהירות הברורה שחלה עליו בעניין זה.

      

128. העברת הכספים לכונסת הנכסים כמוה כהעברה לנתבעת עצמה, ומשעה שהפכו הכספים להיות כספיה של הנתבעת, הרי שהדרך להטלת עיקולים על הכספים הייתה סלולה לכל מי שחפץ בכך. לפיכך, טענת הנתבע שלפיה העברת הכספים לכונסת כמוה כשמירת הכספים בנאמנות, דינה להידחות.

      

129. המחדל הראשוני ועיקרי של הנתבע היה כאמור מחדלו מלקבוע את סילוק המשכנתא כתנאי לזכותה של הנתבעת לקבל את התשלום של 360,000 ₪ וכל תשלום נוסף. לו היה מוכנס תנאי שכזה להסכם, הרי כל עוד לא סולקה המשכנתא, לא הייתה קמה החובה לשלם לנתבעת כספים כלשהם והכספים של התובע, בין אם היו מוחזקים בנאמנות אצל הנתבע ובין אם אצל הכונסת, לא היו ניתנים לעיקול בשל חובות הנתבעת, שכן היו נחשבים כספי התובע, שלנתבעת טרם קמה כלל הזכות לקבלם.

      

130. ברם, משעה שבהסכם נקבע כי על התובע לשלם לנתבעת את הסכום של 360,000 ₪ ללא תנאי ותוך זמן נקוב, פשיטא כי ברגע שעברו הכספים לידי הכונסת, מדובר היה בהעברת הכספים כתשלום לנתבעת ולא העברתם בנאמנות (כספים מועברים לנאמן אם ישנו תנאי לתשלומם לצד שכנגד, אחרת אין צורך בנאמנות). כך, מרגע שהגיעו הכספים לכונסת הנכסים, הם הפכו ברי עיקול בגין חובות הנתבעת לכל אדם, וכך עוקלו לטובת בנק לאומי.

      

131. טענתו של הנתבע לפיה הטלת העיקול על ידי התובע פגעה באפשרות להשיב לתובע את כספו, היא טענה שאין בה ממש, שכן מכתבי ההתראה בטרם נקיטת הליכים נשלחו לנתבעים, כאמור, בימים 13.1.14 ו-26.1.14 ואילו בנק לאומי הטיל את העיקול ביום 18.2.15, דהיינו, התובע דרש את כספו עוד עובר להטלת העיקול על ידי בנק לאומי.

      

132. ממילא היה כספו של התובע חשוף לעיקולים החל ממועד העברתו לכונסת הנכסים עם חתימת ההסכם בין הצדדים ביום 14.4.13, משעה שהנתבע לא החזיק אותם בנאמנות עם תנאי לסילוק המשכנתא או לא דאג שאלה ישולמו ישירות לבנק לצורף סילוק חוב המשכנתא. במילים אחרות, אין קשר סיבתי בין ביטול ההסכם והטלת העיקולים על ידי התובע, לבין הטלת העיקול על ידי בנק לאומי על כספו של התובע.

      

133. בצדק טוען התובע גם כי הנתבע יכול היה להעביר את הכספים במישרין לבנק, על חשבון כיסוי המשכנתא, וכך למעשה היה מוודא כי הכספים לא יעוקלו על ידי צד שלישי במסגרת סכסוכים אחרים הזרים לעסקה שבמסגרתה שולמו אותם כספים.

      

134. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע התרשל בכך שלא הקפיד לקבוע את סילוק המשכנתא כתנאי לתשלום הכספים ובכך שלא דאג ליצור מנגנון נאמנות בהקשר זה ולחילופין בכך שלא ערך סעיף הקובע כי הכספים יועברו ישירות לבנק לשם כיסוי המשכנתא.

      

135. הרשלנות של הנתבע גרמה גם לביצוע תשלום יתרת התמורה (בסך של 65,000 ₪) בטרם עת. מסעיף 3ד' להסכם, המתייחס לסכום הנ"ל, משתמע כי עליו להיות משולם לאחר סילוק המשכנתא. כמו כן, נקבע תנאי נוסף לתשלום הסכום הנ"ל שלא התקיים והוא מסירת החזקה בנכס לתובע. אין טענה מצד הנתבע כי לא ידע על הכוונה להעביר סכום זה בטרם עת כאמור. חרף זאת, הנתבע לא מנע את העברת הסכום הנוסף הנ"ל לכונסת הנכסים.

      

136. הסכום הראשון ששילם התובע לנתבעת, בסך של 75,000 ₪, שולם עוד ביום 21.3.13 ולפני שהנתבע ייצג את התובע ולפני חתימת ההסכם בין הנתבעת לבין התובע, כך שאין לראות את הנתבע כאחראי לסכום זה. אין ראיה ממשית שמוכיחה כי הנתבע יעץ לתובע להעביר סכום זה לנתבעת בדרך שנעשה, ללא בטחונות ולפני חתימת הסכם המכר.

      

137. הנה כי כן סכום של 425,000 ₪, ששולם במספר תשלומים בתקופה שמיום 24.4.13 ועד 3.6.13, היו זוכים להגנה אלמלא רשלנות הנתבע.

      

138. מאחר וחלק מהכספים ששילם התובע עדיין מוחזקים אצל כונסת הנכסים, כאשר הם מעוקלים הן על ידי התובע והן על ידי בנק לאומי, הרי שאני קובע כי הנזק שגרם הנתבע לתובע וחובו של הנתבע כלפי התובע, יעמוד על 425,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בהפחתת כל סכום שיקבל התובע חזרה מאת כונסת הכנסים. בעניין זה כבר ניתן פסק דין בטען הביניים שהגישה כונסת הנכסים. חלוקת הכספים לפי פסק הדין לבנק לאומי והתובע המתין עד היום לפסק דיני זה, אשר יספק את הנתונים הדרושים לחלוקת הכספים והם, הטלת חבות על הנתבעת כלפי התובע וקביעת שיעור החבות.

      

139. בשולי הדברים אציין כי טענת התובע שלפיה הנתבע אחראי לשלם לו את הסכום שנקבע בהסכם השלישי, בסך של 715,000 ₪, דינה להידחות שכן לא הייתה כל רשלנות מצד הנתבע ביחס להסכם זה והרי הנתבע לא ערב להתחייבויות הנתבעת לפי אותו הסכם.

      

     השבת שכר הטרחה ששולם

140. התובע עותר להחזר שכר הטרחה ששילם על סך 5,850 ₪ בשל רשלנות הנתבע והנזקים שגרם לו. מנגד, טען הנתבע כי יש לדחות את טענותיו של התובע. 

      

141. לאחר ששקלתי את הדברים, נחה דעתי כי אין עילה להשבת שכר הטרחה. הנתבע ייצג את התובע בהסכם המכר וגם לאחר מכן. לפיכך, הנתבע נתן תמורה עבור שכר הטרחה שקיבל.

      

142. העובדה שהתרשל בייצוג, אינה מקנה החזר של שכר הטרחה, אלא תשלום הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהייצוג הרשלני, כפי שנפסק בפרק הקודם.

      

143. אשר על כן, עתירת התובע בדבר השבת שכ"ט, נדחית, אפוא.

      

     תרמית

144. התובע טען כי הנתבע הסתיר ממנו עובדות מהותיות, לאורך כל הדרך, ובין היתר את מכתב התשובה השלילי לביצוע העסקה שקיבל הנתבע מהחטיבה להתיישבות. עוד טען התובע כי הנתבע ציין בפניו שבית המשפט לענייני משפחה אישר את ביצוע העסקה (ס' 23 לסיכומי התובע, המפנים לעדות התובע בפר' 14.3.16, עמ' 20, ש' 18-19).

      

145. עוד טען התובע כי הנתבע אף הסתיר את המכתב שקיבל מאגודת בית אריה לפיו לא ניתן להעביר את מחצית הזכויות בנכס על שמו של התובע, לא פעל בהתאם לאמור במכתב וכן לא עדכן את בית המשפט לענייני משפחה וכונסת הנכסים בהתרחשויות הנ"ל.

      

146. מנגד, הכחיש הנתבע את טענותיו של התובע וטען כי התובע מנסה להצטייר כקורבן וכאדם שרימו אותו, אולם אין כך הדבר שכן התובע היה מיודע כל העת וכי פרטי העסקה הובאו לידיעתו ולידי יועצו מר פרטוש באופן מפורט ביותר וכן הובאו לידי ביטוי במבוא להסכם הראשון בצורה מפורטת ביותר.

      

147. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי התובע לא הוכיח קיומה של תרמית.

      

148. לא הוכח בפניי כי עו"ד נחום ידע כי אין באפשרותה של הנתבעת לעמוד בתנאי ההסכם בין בני הזוג. בטענת מרמה או תרמית מסוג זה, נטל ההוכחה ביחס אליה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל במשפט אזרחי (ר' ע"א 400/86 עיזבון המנוח בין ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה שטנה קריגר (פורסם בנבו, 19.1.89)(.

      

149. עו"ד נחום הכחיש טענה זו ולא הובאה ראיה ממשית בנושא לבד מעדות התובע שהנה בבחינת השערה בלבד. אמנם הנתבע העיד כי ידע שיש לנתבעת קשיים עם המשכנתא, אך ציין כי "בסופו של דבר זה קוזז מסכומים שהיא שילמה אותם לכונסת" (פרוט' 14.3.16, עמ' 26, ש' 16-22), וממילא אין בכך כדי להוכיח כי הנתבע ידע שהנתבעת לא תצליח לעמוד בהתחייבויותיה לפי ההסכם, שכן הכספים ששילם לה התובע אמורים היו לכסות את המשכנתא.

      

150. עצם העובדה שעו"ד נחום ייצג את הנתבעת בהליכים אחרים, אין בה כדי להוכיח כי הנתבע ידע כי אין ביכולתה של הנתבעת לעמוד בתנאי ההסכם בין בני הזוג ואף על פי כן עודד את התובע להתקשר בעסקה עמה או כי עו"ד נחום עשה יד אחת עם הנתבעת כדי להונות את התובע ולגזול את כספו חס וחלילה.

      

151. לא מצאתי די ראיות לבסס את המשקל הראייתי המוגבר הנדרש להוכיח את שאר הטרוניות וטענות של התובע כלפי הנתבע, בהקשר של פעולה בזדון ותרמית.

      

152. אשר על כן, דין הטענה בדבר התרמית, להידחות, אפוא. בשולי הדברים אציין כי מבחינת התוצאה הכספית של פסק הדין, לא היה ממילא כל הבדל, לו קבעתי כי הנתבע פעל בתרמית, בניגוד לפעולתו ברשלנות.

      

     הפיצוי המוסכם ודמי השכירות

153. תביעת התובע את הפיצוי המוסכם מההסכם הראשון נדחתה ביחס לנתבעת וצריכה על כן להידחות גם כנגד הנתבע מאותם הטעמים.

      

154. גם את עתירת התובע כלפי הנתבע ביחס לדמי השכירות יש לדחות. מדובר בהתחייבות של הנתבעת בהסכם השלישי שלגבי עריכתו לא הוכחה ואף לא נטענה על ידי התובע רשלנות מצד הנתבע.

      

155. מיותר לצין כי הנתבע לא מהווה ערב להתחייבויות הנתבעת בהסכמים השונים.

      

156. משעה שכך, אינני מוצא לחייב את עו"ד נחום לשלם לתובע את דמי השכירות.

      

     פיצוי בגין עוגמת נפש

157. ולבסוף, עותר התובע לחייב את הנתבע, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בפיצוי על סך 10,000 ₪ וזאת בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהלותם של הנתבעים והנזקים שספג, כמפורט לעיל.

      

158. כפי שציינתי לעיל בפרק העוסק בחבותה של הנתבעת, אין ספק שנגרמה לתובע עוגמת נפש רבה כתוצאה מהתנהלותם של הנתבעים. עצם העובדה שעו"ד נחום, כבא כוחו של התובע, התרשל בשמירה על כספו ודאי גרמה לתובע לעגמת נפש רבה משעה שחש שאינו יכול לסמוך על מי שלמעשה הופקד על הטיפול המשפטי בענייננו ואשר אמון היה להבטיח את השמירה על כספו.

      

159. משכך, מצאתי לחייב את הנתבע, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בפיצוי בגין עגמת הנפש שסבל התובע על סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

      

     סוף דבר

160. על בסיס כל האמור לעיל, אני מחייב בזאת את הנתבעת לשלם לתובע סכום על סך 747,500 ₪ (715,000 ₪ + 22,500 ₪ + 10,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, בנסיבות, תשלם הנתבעת לתובע את אגרות המשפט בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומם לגזברות ועד לתשלום בפועל לתובע וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

      

161. מאחר וחלק מהכספים ששילם התובע ואשר נכללים באותם 715,000 ₪ שנפסקו לו כמפורט לעיל, מוחזקים על ידי כונסת הנכסים ואמורים להיות מועברים בחלקם לתובע, לאחר ביצוע חלוקה בין התובע ולבנק לאומי על ידי כונסת הנכסים, לפי פסק הדין שניתן בטען הביניים (ה"פ 40361-05-15) ולפי פסק דיני זה, שקובע את גובה החוב של הנתבעת לתובע, כל סכום שיקבל התובע מאת כונסת הנכסים לפני שהנתבעת תשלם לתובע את הסכומים שבהם חויבה בפסק דיני זה, יקוזז מהסכומים שעל הנתבעת לשלם לתובע לפי פסק דיני.

      

      

162. התובע לא רשאי להיפרע מהסכומים שפסקתי לו בפסק דיני זה ומהסכומים שיקבל מכונסת הנכסים יחד, סכום העולה על הסכום שנפסק לו כנגד הנתבעת בפסק דיני זה.

      

163. כל הסכומים שפסקתי כנגד הנתבעת ישולמו על ידה לתובע בתוך 60 יום מקבלת פסק הדין.

      

164. הנתבע ישלם לתובע 435,000 ₪ (425,000 ₪ + 10,000 ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכן בנוסף מחצית מאגרות המשפט ששילם התובע בצירוף ריבית והצמדה כדין וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ והכל בהפחתת כל סכום שיקבל התובע חזרה מאת כונסת הכנסים. מועד התשלום של הנתבע את הסכומים שבו חויב לפי פסק דיני, יחול תוך 30 יום מהמועד שבו יקבל התובע בפועל לידיו את הכספים מהכונסת והנתבע יקבל מהתובע אסמכתא בכתב ביחס לסכומים שקיבל כאמור, שכן רק אז ניתן יהיה לדעת את הסכום המדויק לתשלום שבו חויב הנתבע לשלם לתובע לפי פסק דיני זה.

      

165. בשולי הדברים ולעניין שכר הטרחה שפסקתי לחובת הנתבע, אציין כי גם אם הסכום שיחויב הנתבע לשלם לתובע לפי פסק הדין, יסתבר בסופו של דבר כנמוך וזאת לאחר הפחתת הסכומים שיקבל התובע מאת הכונסת, התובע עדיין זכאי לתשלום שכר טרחה מאת הנתבע בשיעור שקבעתי לעיל וזאת מאחר והתובע זכה במחלוקת העיקרית שבינו ולבין הנתבע בנושא שאלת הרשלנות של הנתבע בשמירה על כספו וכן אלמלא רשלנות הנתבע, סביר להניח כי התובע לא היה נצרך כלל בהגשת התביעה, לא נגד הנתבעת ולא נגד הנתבע, שכן אלמלא הרשלנות בשמירה על כספי התובע, סביר להניח כי לא היה צורך כלל בחתימת ההסכם השלישי ונזקו של התובע היה מסתכם אך ורק באותם 75,000 ₪, ששילם לנתבעת ביום 21.3.13, עוד קודם לחתימת ההסכם שבו יוצג על ידי הנתבע. מאוד יתכן כי סכום בסדר גודל כזה, היה בידי הנתבעת להשיב ללא הליך משפטי וגם אם לא, תביעת התובע ונזקו היו מסתכמים בכל מקרה בסכום נמוך בהרבה מהנזקים שנגרמו לו בפועל וכך גם הוצאותיו המשפטיות להגשת התביעה.

      

166. התובע רשאי להיפרע מאת הנתבעת והתובע יחד, לא יותר מהסכום שפסקתי לתובע כנגד הנתבעת, לרבות אגרות המשפט ושכר טרחת עו"ד, בתוספת 10,000 ₪ בגין פיצוי על עגמת הנפש שנפסק כנגד הנתבע וכן בתוספת 25,000 ש"ח שכר טרחה שנפסק לחובת הנתבע.

      

     ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ז, 15 אוקטובר 2016, בלשכתי.