בפני תביעה שעניינה אפליה בכניסה למועדון, על רקע צבע עורו הכהה של התובע והשתייכותו לעדה האתיופית. התביעה הוגשה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.
התובע הינו צעיר בן 29 הנמנה על העדה האתיופית, כיום שוטר, ובתקופה הרלוונטית עסק בפעילות חברתית למניעת אפליה נגד בני העדה ומגזרים אחרים. התובע אותר ע"י תחקירנית שפעלה עבור ערוץ 10, לצורך הכנת סדרת כתבות בנושא אפליית בני העדה האתיופית בהיבטים של שכירת דירות, קבלה למקומות עבודה וכניסה למועדונים, אשר תוכננה ע"י הכתבת מעיין פרילוק (להלן: הכתבת).
התובע הסכים להשתתף בסדרת הכתבות, ושיתף פעולה עם הכתבת לצורך צילום במצלמה נסתרת של נסיונותיו להכנס למספר מועדוני לילה, בהם סורבה כניסתו בתירוצים שונים. על פי התכנון, לצורך הוכחת האפליה, מספר דקות לאחר מכן הגיע לאותם מועדונים בן זוגה של הכתבת, כיום בעלה, אביחי שכטר (להלן: שכטר), שהינו בהיר עור ובעל חזות "אשכנזית", וכניסתו לאותם מועדונים אופשרה ללא כל עיכובים.
על פי עדויות התובע, הכתבת ושכטר, השלושה ערכו בליל ה- 13.1.12 ביקור מתועד בשלושה מועדוני לילה בת"א בזה אחר זה, שניים מהם במתחם המקורה של ה"לונדון מיניסטור" ואחד ברח' דיזנגוף 9 – הוא המועדון. תחילה ניסה התובע להכנס למועדונים, שוחח עם המארחות/סלקטוריות, כשהשיחה מצולמת ומוקלטת באמצעות מצלמה נסתרת שנשא על גופו, ובכל פעם נשמעת שיחה בה הוא נדחה בתירוצים שונים. לאחר מספר דקות מעזיבתו את המקום, הגיע שכטר לאותם מועדונים, כשגם הוא נושא מצלמה נסתרת על גופו, ביקש מהסלקטוריות להכנס והדבר התאפשר לו ללא כל עיכוב. בשונה ממה שנאמר לתובע, לא נטען כלפיו כי המקום מלא ולא נדרשה הצגת הזמנה, ס.מ.ס. מיחצ"ן וכיו"ב. גם הכתבת צילמה חלק מהצילומים הנראים בכתבה, לצורך הויזואליה של הכתבה ושילוב צילומים פנורמיים של המועדונים, התובע ושכטר יוצאים מהרכב וכיו"ב.
החומרים המצולמים שנאספו באותו ערב ע"י הכתבת, שכטר והתובע, נערכו ע"י הכתבת לכתבה של 2.5 דקות עם קריינות רקע של הכתבת, אשר שודרה יומיים למחרת בחדשות ערוץ 10 וכן פורסמה באתר ערוץ 10 באינטרנט.
הנתבעים 1-2 היו, על פי הנטען, במועד הרלוונטי, מבעלי המניות בנתבעת 6, חברה המפעילה מועדון בת"א שנקרא "דיזנגוף" (להלן בהתאמה: החברה, המועדון). הנתבע 2 היה, על פי הנטען, גם ממנהלי החברה. עם בעלי מניות ומנהל אחרים, הנתבעים 3-5, הגיע התובע להסכמה מחוץ לכתלי בית המשפט, והתביעה נגדם נדחתה. הנתבעת 7 היתה המארחת שעל פי הטענה ביצעה "סלקציה" בכניסה למועדון ומנעה כניסתו של התובע, בעוד שאפשרה את כניסתו של שכטר מספר דקות לאחר כן (להלן: המארחת).
הנתבעים כפרו בטענה כי נתבעים 1-2 היו בעלי מניות או מנהלים במועד הרלוונטי. נטען כי מי שהיו בעלי המניות באותה עת היו ה"ה ליאור פריבאי ואיתמר אברמצ'יק שרכשו את מניות החברה בנובמבר 2011, אך הדבר לא עודכן ברישומי רשם החברות.
הנתבעים כפרו בטענה כי מדיניות הכניסה למועדון הינה מפלה על פי צבע עור או מוצא עדתי, וטענו כי בעת שביקש התובע להכנס למועדון השעה היתה 01:30 בלילה, שעה הקרובה לשעת סיום הכנסת מבלים למועדון שהיא שעה 02:00. לטענתם, המועדון היה אותה עת בתפוסה כמעט מלאה (המקסימום הוא 457 איש), ולפיכך, כדי להמנע מעבירה על תנאי רשיון העסק, אופשרה רק כניסת מוזמנים שהוזמנו ע"י יחצ"ן הפועל עבור המועדון, וכל מי שביקש להכנס נדרש להציג הודעה ס.מ.ס מהיחצ"ן שהזמין אותו, וכך תותר כניסתו. לטענת הנתבעים, הדבר נאמר במפורש לתובע, כפי שמופיע בכתבה, ועל כן לא אופשרה כניסתו, ומסיבה זו לא הוכנסו גם אנשים אחרים שעמדו אותה עת בכניסה למועדון, כפי שנראה בכתבה, ויש להניח כי גם לשכטר נאמר כך כשהגיע למועדון מספר דקות אחרי כן.
הנתבעים הצביעו על כך שבכתבה לא רואים שלשכטר הותר להכנס למועדון (בניגוד למועדונים האחרים שבהם רואים בכתבה כי לשכטר נתנו להכנס), וכן טענו כי מדובר בעריכה מניפולטיבית של הכתבה, במסגרתה הוצג הקטע של אי כניסתו של התובע למועדון ומיד לאחר מכן "הודבק" צילום כניסתו של שכטר למועדון אחר בלונדון מיניסטור, כדי ליצור מצג כאילו מדובר באותו מועדון. על כן טוענים הנתבעים כי הטענה לאפליה, בכך שלשכטר הותר להכנס למועדון בעוד שהתובע סורב, היא טענה שקרית ולא מוכחת.
במסגרת הדיונים המקדמיים בתיק, התבקש ע"י התובע צו לערוץ 10 למסירת מלוא חומר הגלם ששימש להכנת הכתבה, ניתן צו כמבוקש, אך התברר כי החומר לא נשמר ואינו בנמצא, לא בארכיון הערוץ ולא בידי הכתבת.
מטעם התובע העידו הוא, הכתבת ושכטר, וכן הוגשה הכתבה ששודרה בערוץ 10. מטעם הנתבעים העידו איתמר אברמצ'יק, שהיה אותה עת וכיום מנהל התפעול של המועדון (להלן: אברמצ'יק), המארחת ושני מאבטחים שעבדו באותו לילה ונראים בכתבה.
העדויות מטעם התובע
עדויות התובע, הכתבת ושכטר על כך שמספר דקות לאחר שסורבה כניסתו של התובע למועדון, הותרה כניסתו של שכטר ללא כל צורך בהצגת ס.מ.ס מיחצ"ן, היו מהימנות עלי.
השלושה תארו בעדויותיהם, כל אחד מזכרונו הסובייקטיבי, את אירועי אותו ערב, והתרשמתי כי העדויות היו כנות ומבוססות על זכרונם האותנטי של העדים, ללא מגמתיות וללא תיאום מראש ביניהם.
לתובע, לכתבת ולשכטר לא היה כל אינטרס להשמיץ את המועדון ולייחס לו בכתבה, ולאחר מכן בעדות, אפליה פסולה של התובע. נהפוך הוא. הוכח כי הכתבת ניסתה, בסמוך לאותו יום, לצלם כתבה על הפליית אתיופים בשכירת דירות, בהשתתפות התובע, ומשלא הצליחה לאסוף חומרים מתועדים שיוכיחו זאת – "ירדה" מהנושא וגנזה את הכתבה. לגבי אפליה בכניסה למועדונים, כבר היו בידי הכתבת שתי דוגמאות מצולמות לאפליה כזו, שצולמו במועדונים בדיזנגוף סנטר, בעת הגעתם למועדון. משכך, אילו צדקו הנתבעים בגרסתם, וגם לשכטר לא הותר להכנס למועדון, היו השלושה יכולים בנקל לגשת למועדון אחר ולצלם עוד דוגמא האפליה הנטענת, לצורך השלמת הכתבה. אין לי כל סיבה לייחס לכתבת, ו/או למי מהמשתתפים האחרים בהכנת הכתבה, שחיתות מוסרית אותה מבקשים הנתבעים לייחס להם, כאילו מתוך "עצלות" לגשת למועדון נוסף, העדיפו לטפול על המועדון עלילה שקרית בדבר אפליה.
על פי התרשמותי, דווקא צעיר דוגמת התובע, שחווה על בשרו את עגמת הנפש הנובעת מאפליה במועדונים, במקומות עבודה ובשכירת דירות, כעולה מעדותו שהיתה מהימנה עלי, ואשר רואה עצמו כלוחם למען צדק חברתי, לא היה נותן יד להשמצת שווא של מועדון שנהג בהגינות ולא נקט איפה ואיפה.
התובע, הכתבת ושכטר העידו שלושתם כי שכטר הוכנס למועדון סמוך לאחר שהתובע סורב, וזאת מבלי שהציג למארחת כל הודעת ס.מ.ס או שנדרש להציגה.
שכטר העיד כי מיד בהגיעו הוכנס למועדון ללא כל עיכוב, אך כל הפרטים הנוספים שנשאל עליהם לגבי המועדון, מבנהו ותיאורו מבפנים, האם פגש במאבטח/קופאית בחדר הכניסה, האם נדרש לשלם דמי כניסה, מאין יצא מהמקום, נענו בתשובה כמעט גורפת של העדר זכרון. עם זאת, עולה בבירור מעדותו כי לא הגיע עד הקופאית ולא שילם דמי כניסה, שהרי לא התכוון לבלות במועדון אלא ביקש לצאת מיד כלעומת שבא, לאחר שהשלים את משימתו. הדבר מתיישב עם עדות התובע, כי שכטר יצא מאותה דלת ממנה נכנס. לפי תיאור המועדון בתצהירי הנתבעים, לאחר דלת הכניסה יש מסדרון המוביל לדלת כפולה (למניעת רעש), שמאחוריה יושבת הקופאית. מאחר ששכטר הצהיר כי לא שילם דמי כניסה, והדבר אך הגיוני שהרי לא ביקש לבלות במקום, עולה בבירור כי שכטר לא נכנס בדלת הפנימית אלא הסתובב ויצא החוצה, באותה דלת שנכנס, ועל כן לא יכול היה לזכור את תיאורו של המועדון מבפנים, או את העובדה שמי שנכנס פנימה לתוך המועדון צריך לצאת מדלת אחרת.
התובע העיד כי בהיותו ברכב ראה את שכטר נכנס ללא כל עיכוב למועדון, ולאחר מכן יוצא מאותה דלת כניסה.
הכתבת העידה כי לא ראתה את כניסת שכטר למועדון בעת האירוע אלא כאשר צפתה בחומר המצולם בחדר העריכה, וזכור לה כי היה תיעוד לכניסת שכטר למועדון בחומר המצולם, אך היא לא הכניסה אותו לכתבה מחמת קוצר הזמן המוקצב לכתבה.
בחינת העדויות מגלה מספר סתירות בין גרסת התובע לבין גרסאות הכתבת ושכטר. שני האחרונים העידו כי בהעדר חניה מוסדרת בקרבת המועדון, הועמד רכבם מול המועדון, בצד השני של הכביש. תחילה יצא התובע מהרכב עם המצלמה הנסתרת, וניסה להכנס למועדון, כשהשניים האחרים ממתינים ברכב, ולאחר מספר דקות בהן לא עלה בידו לשכנע את המארחת להכניסו, חזר לרכב, ואז לאחר מספר דקות יצא שכטר עם ציוד הצילום והוכנס למועדון ללא כל עיכוב. לעומתם העיד התובע כי כששכטר יצא, יצאה איתו גם הכתבת, אשר לא ניסתה להכנס למועדון אלא צפתה מהצד. מכאן, שבניגוד לגרסאות שני העדים, שהכתבת נשארה ברכב כל העת בזמן שחנה מול מועדון הדיזנגוף, טען התובע כי הכתבת יצאה מהרכב והיתה קרובה למועדון בעת כניסת שכטר למועדון. בנוסף, הכתבת העידה כי ראתה את כניסתו של שכטר למועדון רק מתוך החומר המצולם, בו צפתה למיטב זכרונה רק בחדר העריכה של ערוץ החדשות. לעומת זאת, העיד התובע כי בהיותו ברכב ראה איך שכטר נכנס למועדון. מכאן עולה השאלה, אם התובע יכול היה לראות מהרכב את כניסת שכטר למועדון, איך יתכן שהכתבת, שלגרסתה ישבה איתו ברכב, ולגרסתו יצאה והתקרבה אף יותר למועדון, לא ראתה במו עיניה את כניסת שכטר למועדון אלא רק בחומר המצולם.
התרשמתי, כי הסתירות דנן אינן מלמדות על אמירת שקר ע"י מי מהעדים אלא נבעו מחלוף הזמן, זכרון סובייקטיבי ואי תיאום גרסאות.
בעדויות המארחת והמאבטחים מטעם הנתבעים לא היה, מטבע הדברים, זכרון של האירוע הספציפי עליו נסבה התביעה, בהיותם מי שנמצאים מתוקף תפקידיהם בסיטואציות דומות, מדי לילה. עדויותיהם התבססו על שגרת העבודה במועדון ועל הנראה בכתבה. שלושתם העידו כי נוכח השעה המאוחרת והקיבולת הכמעט מלאה של המועדון אותה עת, לא אופשרה כניסתם של מוזמנים שלא היתה להם הודעת ס.מ.ס מיחצ"ן שהזמין אותם למועדון, וכך היה גם לגבי התובע. מטבע הדברים, לא יכלו לזכור אם שכטר הגיע ואם הותר לו להכנס או שסורב.
שלושת העדים נשאלו לגבי מדיניות מפלה של המועדון כלפי מגזרים כאלה ואחרים, ושלושתם שללו זאת באופן גורף. שניים מהעדים אף העידו כי מנסיונם הרב, גם במועדון זה וגם במועדונים אחרים, לא נתקלו באפליה כזו, ורק אחד מהמאבטחים, רועי סרג', העיד כי בעבודתו כמאבטח במועדונים אחרים נתקל באפליה כזו, אך לא במועדון זה. העדויות הושמעו כשמעסיקם של העדים, מר ליאור פריבאי, יושב באולם בית המשפט ומאזין למוצא פיהם, ביודעם כי מה שיאמרו עלול להביא לחיוב המעסיק בממון רב, והתרשמתי בבירור כי העדים לא אמרו את האמת בנקודה זו.
הקטע המשודר בכתבה
בקטע המצולם ששודר בכתבה ביחס למועדון, סמוך לפני שיחתו של התובע עם המארחת והפצרותיו כלפיה לאפשר לו להכנס, נראה כי פרט למארחת ולשני המאבטחים, נכחו לפחות עוד שלושה אזרחים מחוץ למועדון, סמוך לכניסה, ונראו כעומדים וממתינים. מדובר בקטע קצרצר בו המצלמה חולפת על פניהם, ואין לדעת ממנו האם אותם אנשים המתינו לחבר שקבעו עמו מפגש כדי להכנס יחד למועדון, או שיצאו לעשן/להתאוורר במהלך הבילוי, או שסיימו את הבילוי וחיכו לחבר שעוד היה בפנים ועמד לצאת. הנתבעים טענו כי המדובר באנשים שהמתינו לאישור להכנס ולא מבלים שיצאו לעשן או להתאוורר. יש לציין כי איש מאותם שלושה, שהמצלמה חולפת על פניהם, אינו נראה פונה אל המארחת בבקשה להכניסו, כפי שעושה התובע בקטע המצולם. המארחת, לאחר שאמרה לתובע שהמקום מלא ולכן לא מכניסים אנשים שלא הוזמנו מראש, ולאחר שהפציר בה באומרו שהגיע מרחוק והוא לוחם בצה"ל ואף היה נכון להציג לה תעודת לוחם, אמרה לו: "יש ס.מ.ס – בכיף, אין ס.מ.ס. – אין לי איך. מאמי, אני לא נגדך, אני צריכה שתהיה מוזמן, בדיוק כמו כל האנשים שעומדים פה בכניסה, אני אומרת לך שהמקום מלא ובשעה אחת וחצי בלילה אתה לא יכול לבוא לדרוש כלום, זה רק לפי ס.מ.סים".
התובע בחקירתו הנגדית לא זכר שהיו עוד אנשים שהמתינו בחוץ בעת חילופי הדברים בינו לבין המארחת. לפי זכרונו, כל מי שהיו בתור לפניו נכנסו, והוא נשאר לבד עם המארחת והמאבטחים.
סביר להניח, כי התובע לא התייחס לאנשים הנראים עומדים בסמוך לכניסה, משום שלא ביקשו מהמארחת להכנס אלא עמדו בצד, ואיש מהם אינו נראה או נשמע כשהוא מבקש להכנס למועדון. כמו כן, ברי כי אילו היו הללו שומעים מהמארחת כי ללא ס.מ.ס לא תותר כניסתם – היו הולכים כלעומת שבאו, כמו התובע, או מנסים ליצור קשר טלפוני/מסרוני עם מי שהזמין אותם, כדי שישלח להם/למארחת ס.מ.ס כזה. ברם, איש מהם אינו נראה משוחח בטלפון או מסמס, או ממתין עם טלפון ביד לקבלת שיחה/הודעה.
בנוסף, אין להתעלם מהגיון הדברים. יש לזכור, כי מדובר בקומץ אנשים בלבד, ובקיבולת מועדון מותרת של מעל 450 איש. בהינתן השעה המאוחרת, הקור והגשם, כשכבר כמעט לא מגיעים מבלים חדשים, וצפוי כי חלק מהשוהים בפנים יסיימו את הבילוי תוך זמן קצר ויצאו לבתיהם, הטענה כי בגלל שהמקום היה "כמעט מלא" לא ניתן היה להכניס את הקומץ שעמדו בחוץ, ובכללם התובע, נראית תמוהה ובלתי הגיונית. לא סביר שמנהל מועדון, שהינו עסק המנוהל למטרת הפקת רווחים, יעדיף לוותר על הכנסות בטוחות ולאכזב לקוחות שהגיעו במיוחד, בשל חריגה אפשרית של 4 - 3 אנשים מהמכסה המותרת, שגם היא כנראה לא היתה מתרחשת, כי על פי דברי המארחת, למי שהציגו ס.מ.סים הותרה הכניסה – וזאת עדיין תוך שמירה על הקיבולת החוקית. מכאן, שסביר כי לא היה בהכנסתם של קומץ אנשים נוספים כדי להוות חריגה מהקיבולת המותרת. יתר על כן, כשנערכת במועדון ביקורת פתע של רשויות החוק, הערכת מספר השוהים במקום אינה נעשית בספירה פרטנית "לפי גולגולת" אלא באומדן והערכה (ראו סעיף 11 לתצהיר ליאור מתן), ועל כן לא היה באותם שלושה אנשים, או אף אילו היו עשרה, כדי להעלות או להוריד.
לפיכך אני קובעת כי הימצאותם של מספר אנשים נוספים ליד הכניסה למועדון אינה מוכיחה שאותם אנשים ביקשו, כמו התובע, להכנס למועדון ולא אופשר להם, ונראה כי הצבעת המארחת על אותם אנשים באזני התובע היתה בין נימוקי הסרק שהשמיעה באזניו כדי להסביר לו מדוע סורבה כניסתו, לנוכח הפצרותיו.
עריכת הכתבה ואי שמירת חומרי הגלם המצולמים
הכתבת הסבירה, כי נוכח הצורך לדחוס את חומר הגלם לכתבה של 2-3 דקות, ערכה חיתוך והדבקה של הקטעים המצולמים באופן שישרת הן את מטרת הכתבה, הן את הויזואליה הנדרשת, וייצור רצף סיפורי אפקטיבי. כך לדוגמא, לצורך המחשת הנקודה שגם בקהילה הגאה יש אפליה על רקע צבע עור, הכניסה את הקטע המתייחס למועדון ה"גאה" לאחר הקטעים המתייחסים לשני המועדונים האחרים, למרות שבפועל היה השני ברצף. לפי עדותה, השמטת הקטע בו נראית כניסתו של שכטר למועדון היתה משיקולי קוצר הזמן והעדפת צילום פנורמי של שכטר נכנס למועדון, שהתאפשר בלונדון מיניסטור, על פני צילום נוסף במצלמה הנסתרת שנשא על גופו, כפי שנכלל ביחס למועדונים האחרים. הסברים אלה היו הגיוניים ואמינים.
הנתבעים טוענים, כי התובע גרם להם נזק ראייתי בכך שלא דאג, באמצעות הכתבת וערוץ החדשות שהחזיק במלוא החומר שצולם באותו אירוע, לשמור בידו עותק מלא של התיעוד הצילומי שהינו הראיה הטובה ביותר למתרחש באירוע, ואשר יכול היה לשפוך אור חד משמעי בשאלה, האם הוכנס שכטר למועדון ללא כל דרישת ס.מ.ס, מיד לאחר שהתובע סורב, אם לאו.
מהעדויות שנשמעו מפי התובע, שכטר והכתבת עולה כי התיעוד הצילומי היה של שלושתם, כשכל אחד מהם החזיק בחלק מהזמן במצלמה הנסתרת שהיתה חבויה בתוך תיק פאוץ' שהיה תלוי על הכתף, וצילם את המתרחש: התובע צילם את הדיאלוגים עם המארחות בעת שניסה להכנס לשלושת המועדונים, שכטר צילם בתורו את הדיאלוגים שלו עם אותן מארחות, וכיצד אפשרו לו להכנס אחרי שהתובע סורב, ואילו הכתבת צילמה מרחוק, במצלמה נסתרת, את השניים יוצאים מהרכב בחניון הלונדון מיניסטור ואת שכטר כשהוא נכנס לאחד המועדונים בלונדון מיניסטור. התיעוד הצילומי שנשמר על גבי הכרטיס המגנטי במצלמה הועבר לערוץ החדשות, שם נערכה הכתבה ע"י הכתבת תוך בחירת הקטעים שישודרו ועריכתם בסדר הרצוי לכתבת, עם הוספת קריינות וקטעי ראיון שנערך ע"י הכתבת עם התובע.
הכתבת העידה כי לאחר שערכה את הכתבה הועבר החומר הגולמי לגיבוי בארכיון, הכרטיס המגנטי הוחזר למצלמה לצורך שימוש חוזר והוקלטו עליו צילומים אחרים, ומעבר לכך לא היתה לה נגיעה לחומר הגלם המצולם.
מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע עולה כי התובע פנה לעורכי הדין לצורך הגשת תביעה כשבועיים-שלושה לאחר שידור הכתבה, ואלה פנו במכתבים בשמו, לחברה ולערוץ 10, ביום 7.2.12. התובע נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא ביקש מהכתבת לשמור עבורו את מלוא חומר הגלם הצילומי, לצורך התביעה, והשיב כי לתפיסתו מאחר שהכתבה שודרה בטלויזיה, די היה בקטעים שנכללו בה כדי להוכיח את אפלייתו. לאחר שפנה לעורכי הדין והתייעץ עמם לגבי תביעה, ביקש בהנחייתם את חומר הגלם המלא מהכתבת, אך זו לא מסרה לו את החומר בנימוק שהוא נמצא בידי ערוץ החדשות. משכך, פנו הללו בשמו לערוץ החדשות בבקשה לקבל את מלוא חומר הגלם המצולם, אך נענו מספר ימים לאחר מכן כי חומר הגלם הינו רכושה הבלעדי של חברת החדשות והיא אינה מעבירה אותו אלא על פי צו של בית המשפט. שנה לאחר מכן, כשניתן לב"כ התובע צו ע"י ביהמ"ש והתבקשה שוב העברת החומר מערוץ 10, נמסר להם דיסק הכולל את הכתבה בלבד וחומרים אחרים לא רלוונטיים, ובבירור נוסף עם ארכיון ערוץ 10 נמסר לב"כ התובע כי אין בידי הערוץ כל חומר צילומי נוסף על הכתבה, וכל חומר הגלם נמחק זמן קצר לאחר שידור הכתבה.
התרשמתי כי התובע אכן האמין בתום לב כי הכתבה ששודרה, יחד עם עדותו ועדויות שני המשתתפים האחרים, די בהן להוכחת האפליה הנטענת, ועל כן, עד להתייעצות עם עורכי דינו, לא היה מודע לחשיבות שבשמירת מלוא התיעוד הצילומי הגולמי שנאסף באותו אירוע. עובדה היא כי התובע ובאי כוחו פנו, סמוך מאד לאירוע, אל ערוץ החדשות, בבקשה לקבל את מלוא התיעוד, אלא שנדחו בטענה כי נדרש צו בית משפט. על פי עדות התובע, הגשת התביעה לקחה זמן של מספר חודשים נוספים, שכן היה צריך לשלם לעורכי הדין, ועד לקיום דיון בו ניתן צו לחברת החדשות, כבר לא היה החומר הגולמי בנמצא.
סביר לדעתי להניח, כי אילו חשבו התובע וב"כ שהחומר הגולמי יעמוד להם לרועץ, לא היו מבקשים צו לגילויו ע"י ערוץ החדשות, ואף היו חוששים להגיש את התביעה ביודעם כי החומר זמין לצד שכנגד ויכול לקעקע את טענותיהם בדבר אפליה.
על כן אני קובעת כי חומר הגלם המצולם לא היה בשליטת התובע בשום שלב, הוא נאסף במצלמה השייכת לערוץ 10 והועבר ע"י הכתבת לערוץ החדשות מבלי שנשמר אצלה עותק ממנו. ספק רב אם הכתבת היתה רשאית, על פי תנאי העסקתה, למסור עותק מחומר הגלם לתובע, בהיותו קניינו הרוחני של ערוץ החדשות, גם אילו ביקש ממנה זאת לפני מועד עריכת הכתבה. לאחר שהתגבשה כוונת התובע להגיש תביעה והוא התייעץ עם עורכי הדין, פנו אלה בשמו לערוץ החדשות, אך נענו ע"י ערוץ החדשות כפי שנענו.
לפיכך לא התרשמתי כי התובע גרם במתכוון או ברשלנות לאי שמירת הצילום המלא מאותו ערב, ונראה כי הדבר ארע כתוצאה מכך שהחומר הצילומי היה שייך לערוץ החדשות, ולא לכתבת, ומרגע העברתו לערוץ החדשות, לא היה בידי התובע לגרום לכך שיימסר לו ו/או יישמר, לאחר שהחליט להגיש תביעה על האירוע, על אף שפנה לכתבת (ולאחר מכן לערוץ) בבקשה לקבלו.
מכאן, שאין להחיל על התובע את דוקטרינת הנזק הראייתי, קרי: חזקה ראייתית שהחומר המצולם היה פועל כנגדו, אילו נשמר.
אי שמירת סרט הצילום של מצלמת האבטחה
התובע טוען כי הנתבעים לא שמרו את סרט מצלמות האבטחה אשר תעד את המתרחש בכניסה למועדון בשעת האירוע, על אף שהכתבה שודרה יומיים לאחר האירוע, בעת שעדיין הסרט היה זמין להם וטרם הוקלט עליו מחדש. לטענתו, נשלח ע"י באי כוחו מכתב דרישה לחברה כשלושה שבועות לאחר האירוע, באמצעות בא כוחה עו"ד אילן שרקון, בו נדרשה החברה לשמור את סרטי מצלמת האבטחה, אך היא התעלמה מכך.
התובע טוען כי בין שהנתבעים התעלמו מקיומו של סרט מצלמת האבטחה ולא דאגו לשמרו, ביודעם כי נכללת בו ראיה רלוונטית, ובין אם צפו בו ומאחר שהיה לרעתם דאגו לאי שמירתו, הרי שגרמו נזק ראייתי לתובע וחזקה עליהם שהראיה דנן, אילו נשמרה והוצגה, היתה פועלת לחובתם.
הוכח, כי הכתבה שודרה במשדר חדשות 10 בשעת צפייה מירבית, והגיעה תוך יממה לידיעת בעלי המועדון ומנהליו, וכן המארחת והמאבטחים המעורבים באירוע.
לטענת אברמצ'יק, שהיה העד היחיד מהדרג הניהולי ומבעלי המניות בחברה, הוא לא ביקש, ואף לא איש מהמנהלים ובעלי המניות האחרים, לצפות בסרט מצלמת האבטחה כדי לראות מה שבאמת קרה באותו אירוע, בין אם לצרכי בקרה פנימית והפקת לקחים ובין לצורך בדיקת אמיתות הכתבה ופניה בדרישה לכתבה מתקנת מערוץ 10, כמו גם כדי להערך לאפשרות הלא בלתי סבירה שתוגש תביעה בגין אפליה ע"י התובע.
הסבריהם של אברמצ'יק ושל המאבטחים כי ההנהלה לא ראתה מקום לצפות בסרט ולבחון לאורו את הנטען בכתבה ואת הסברי המאבטחים והמארחת, אינו בגדר התנהלות סבירה של הנהלת מועדון שנטענת נגדו בפרסום בולט טענת אפליה קונקרטית ובידיה כל האמצעים לבדוק אמיתות הטענה.
אני מקבלת את טענת הנתבעים לגבי כך שמכתב באי כוחו של התובע, שנשלח לעו"ד אילן שרקון, מי שרשום ברשם החברות ככתובת להמצאה לחברה, ובו נדרשה החברה לשמור את סרט מצלמת האבטחה, לא הגיע אליהם, שכן אותו עו"ד אינו בא כוחה הקבוע של החברה אלא רק טיפל ברישומה ו/או בענייני רישוי בעת פתיחת המועדון.
עם זאת, בין אם היה למנהלי החברה צפי ממשי לתביעה כספית או דרישה לשמירת הסרט, ובין אם לאו, יש לצפות כי לנוכח הפרסום השלילי הגלום בכתבה, היו עושים את הבדיקה הנדרשת ובעיקר בוחנים את הראיה האובייקטיבית המצויה ברשותם ובשליטתם, והיא סרט מצלמת האבטחה. גם אם שידור הכתבה לא הטריד יתר על המידה את מנהלי המועדון, בהקשר העסקי, התדמיתי או המוסרי, הרי שהיו מודעים לצפי האפשרי לתביעה כספית בגין אפליה, כפי שעולה מעדות אברמצ'יק ומתביעות קודמות שהוגשו נגד המועדון בשל אפליה. יתר על כן, הוכח בעדות המאבטח סרג' כי המנהל אברמצ'יק תשאל אותו, ולהבנתו גם את המאבטח האחר והמארחת, אודות האירוע.
בנסיבות בהן הוכח כי נערך בירור ע"י ההנהלה לגבי האירוע, אין זה סביר שאיש מהמנהלים או מהמעורבים לא פנה לבדוק את הנראה בסרט האבטחה.
לפיכך, התרשמתי כי מנהלי החברה פעלו ביודעין ובכוונה להעלים ראיות, כאשר לא דאגו לשמירת סרט מצלמת האבטחה.
עובדה זו פועלת לחיזוק ראיות התובע.
לפיכך אני קובעת כי על פי מאזן ההסתברויות הוכח שהתובע הופלה לרעה בכך שכניסתו למועדון לא הותרה בתירוצים כוזבים, שעה שדקות ספורות לאחר מכן הותרה כניסתו של שכטר, בעל החזות הבהירה, ללא כל בדיקה ודרישת ס.מ.ס. זאת, מבלי שחל כל שינוי משמעותי במספר השוהים במועדון.
לנוכח העובדה שההבדל היחידי בין התובע לשכטר הינו ההבדל החזותי – צבע העור הכהה, ה"ראסטות" בשיער וההשתייכות לעדה האתיופית, מול העור הבהיר והחזות של יוצא אשכנז, שוכנעתי כי החברה, באמצעות המארחת, נקטה כלפי התובע אפליה על רקע גזע וארץ מוצא.
יובהר בנקודה זו, כי אין לי ספק שלא דעותיה האישיות של המארחת הן שהובילו ל"סלקציה" הפסולה, אלא ההוראות שקיבלה מהדרג הניהולי. לפיכך, הסבריה של המארחת שהיא עצמה, כעולה מרוסיה, ספגה עלבונות וגידופים על רקע ארץ מוצאה, אינם ממין העניין, שהרי כמי שביקשה להתפרנס מעבודתה כמארחת, במשך שנים רבות כדבריה, נאלצה למלא אחר דרישות מעסיקיה כדי לשמור על מקום עבודתה, ובוודאי שלא היתה במעמד שאיפשר לה להחליט באופן עצמאי ובניגוד להוראות המעסיק.
תופעת האפליה במקומות בילוי ומועדונים בפרט הינה רעה חולה הפוגעת ברגשותיהם ובהערכתם העצמית של צעירים רבים, המבקשים לבלות כמו בני גילם ונדחים בתירוצים ואמתלות שונים, כשהם רואים שוב ושוב כיצד אותם תירוצים ואמתלות אינם מושמעים באזני מי שהינם בעלי הצבע או החזות הנכונים והרצויים, ואשר מוכנסים למקומות הבילוי ללא עיכובים. החוק נועד לבער תופעה פסולה זו על ידי הטלת חיוב בפיצוי כספי נכבד, של 50,000 ₪ (נכון לשנת 2000, סכום המגיע כיום לכ-65,000 ש"ח), ללא הוכחת נזק.
לאחר ששקלתי את נסיבות האירוע, לרבות העובדה כי מדובר בהענות התובע ליוזמה של הכתבת, לצורך עריכת כתבה שתציג את האפליה כלפי בני העדה האתיופית, להבדיל ממקרה של יציאה לבילוי מתוך ציפיה להכנס למועדון, ועגמת הנפש ובושת הפנים הנגרמות ממניעת הכניסה בנוכחות בן/בת זוג, חברים או מכרים, אני מעמידה את הפיצוי לתובע על 25,000 ₪. זאת גם בהתחשב בכך שקיבל סך של 12,000 ש"ח מהנתבעים 3-5, במסגרת הסכמה לדחיית התביעה נגדם.
לא מצאתי כי בנסיבות האירוע מתקיימת עילת תביעה על פי חוק לשון הרע, שכן לא הוכח כי היו עדים שהאזינו לשיחת התובע עם המארחת, או כי מי מהנוכחים בסמוך למקום עמידת המארחת, באם שמעו את השיחה, הבינו כי כניסת התובע מסורבת בשל חזותו או מוצאו. לפיכך התביעה על פי חוק לשון הרע נדחית.
לעניין חבות הנתבעים - לא שוכנעתי כי לנתבע 1 היה קשר לאירוע נשוא התביעה. הנתבע 1 היה בעל מניות מיעוט וללא תפקיד ניהולי, ואין לו כל זיקה לאירוע נשוא התביעה. לפיכך התביעה נגדו נדחית ללא צו להוצאות.
הנתבע 2 היה, על פי דו"ח רשם החברות בעל מניות עיקרי ומנהל בחברה, מאז הקמתה, ואף הוצג מסמך העברת מניות של הנתבע 1, הנושא את חתימתו של הנתבע 2 כמנהל החברה, מחודש אפריל 12', היינו לאחר האירוע. הנתבע 2 בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו ובכך לא שלל את הקשר בינו לבין האירועים נשוא התביעה, ואת אחריותו כמנהל בחברה לאותם אירועים. אמנם, אברמצ'יק העיד כי בפועל הוא היה מנהל התפעול במועדון ובעל מניות, והמנהל ובעל המניות העיקרי היה ליאור פריבאי. ברם, הוא לא התייחס לתפקידו הניהולי של הנתבע 2 בחברה, שכעולה מהמסמכים נמשך גם לאחר האירוע.
לפיכך התביעה מתקבלת כנגד הנתבעים 2, 6 ו-7.
נתבעים אלה, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הפיצוי שנפסק, וכן ישאו בהוצאות המשפט של התובע בסך 7,000 ₪, וכן הוצאות העדים כפי שנפסקו ואגרת המשפט.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ה, 04 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
