פלונית נ' עוזרי

תביעה להשבת כספים שנתנה התובעת לנתבע ולפיצוי בגין לשון הרע שפרסם אודותיה.

הצדדים ומסגרת המחלוקת

1. התובעת היתה נשואה למר פלוני (להלן: הגרוש) וביום 22.12.2016 קיבלה ממנו גט לאחר הליך גירושין ארוך בו היה מעורב הנתבע מטעם הגרוש.

   הגרוש הורשע בתקיפה אלימה של התובעת והוטל עליו עונש מאסר בפועל ופיצוי כספי לתובעת.

2. הנתבע היה ראש ישיבה בה למד הגרוש והיה מעורה ומעורב בחיי בני הזוג.

3. בשנים 2007-2008, עת היו בני הזוג עוד נשואים, העבירה התובעת לחשבונו של הנתבע כספים בסך של כ- 360 אש"ח, על מנת שישמור עליהם ובעת הצורך ישמשו לצרכי גמ"ח.

4. במסגרת הליך הגירושין דרשה התובעת מהנתבע את השבת הכספים שמסרה לו.

   בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים במסגרת תיק הגירושין אף ניתנה ביום 17.2.2010 החלטה המורה לנתבע "להעביר לידי האשה את כל הכסף שהועבר לידיו בנאמנות על ידי הבעל או האשה". למרות האמור לא השיב הנתבע לתובעת את הכספים ועל פי הנטען אף השתמש בהם להגנתו של הגרוש.

5. מעורבות הנתבע לצידו של הגרוש הובילה, לטענת התובעת, להתארכות הליכי הגט וסירוב הגרוש ליתן גט, ואף לאחר מתן הגט העלה הנתבע ספקות שנדחו בדבר כשרות הגט.

6. בשלהי שנת 2016 הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבע ב'בית דין צדק בני-ברק' בנשיאות הרב קרליץ.

7. הליכי הבוררות התנהלו בשני 'סבבים' שיידונו להלן וניתן פסק בוררות המחייב את התובעת לקיים הסכם פשרה ועל פיו לחתום על כתב ויתור ולקבל סכום כסף שהופקד בבית הדין.

8. התובעת לא השלימה עם התוצאה והגישה את התביעה הכספית כאן, ללא אזכור פסק הבוררות או בקשה לביטולו.

   הנתבע ביקש את סילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין בבוררות, אך בהעדר נתונים מספיקים, העובדה שהצדדים המציאו מסמכים טיפין-טיפין ללא הצגת תמונה מלאה וברורה של הליכי הבוררות וכן קיומן של מספר החלטות בבוררות - נדרש בירור ראייתי לטענה זו.

9. כמפורט להלן נמצא שפסק הבוררות תקף, וזאת אף מעבר להעדרה של בקשה כדין לביטולו. לפיכך לא התבררה תביעתה הכספית של התובעת לגופה.

10. מנגד נמצא שהנתבע פרסם לשון הרע על התובעת בניסיונו להוציא לעז על הגט ועליו לפצותה.

     

    הבוררות

    השתלשלות ההליך הראשון

11. ביום 30.10.2016 כתבה התובעת וחתמה בכתב ידה ייפוי כוח המסמיך את גיסה, מר אלמוני, לייצג אותה ולנהל עבורה הליכים בבית הדין של הרב קרליץ בבני-ברק.

12. ביום 3.11.2016 נערך שטר בוררות בין התובעת ע"י אלמוני ובין הנתבע, כאשר על השטר חתמו אלמוני, כבא-כוח התובעת, והנתבע. בסמוך לאחר מכן, ככל הנראה ביום 16.11.2016, חתמה התובעת על טופס ייפוי כוח של בית הדין בו ייפתה את כוחו של אלמוני כמורשה מטעמה בתביעה בבית הדין נגד הנתבע בנושא השבת כספיה שהופקדו בגמ"ח בסך 300,000 אש"ח.

13. במאמר מוסגר אציין שהנתבע הגיש שטר בוררות נוסף מיום 24.11.2016 בין התובעת ע"י אלמוני ובין הגמ"ח ע"י הגרוש וכן הנתבע, כאשר חתומים עליו לכאורה אלמוני, הנתבע והגרוש בשם עצמו, ואולם אלמוני כפר במסמך זה ועמד על כך שמדובר בזיוף ושהוא והתובעת התנגדו להתדיין עם הגרוש בבית הדין (עמ' 16 ש 26-36 וכן עמ' 17 ש 1-17). לשטר זה אין השפעה לענייננו.

14. בחודשים ינואר-פברואר 2017 התקיימו שלושה דיונים בבית הדין וביום 24.5.2017 נתן בית הדין החלטה שכותרתה 'החלטת ביניים'.

    בהחלטה זו הוגדרו הגרוש כנתבע 1, הנתבע דנן כנתבע 2, והגמ"ח כנתבע 3.

    בהחלטה נקבע שהתביעה האישית נגד הנתבע דנן לא הוכחה, וכן שהוא הצהיר שהוא לוקח אחריות לפעול בעניין הגמ"ח על פי הוראות בית הדין, ועל כן עליו ועל הגמ"ח להפקיד בבית הדין שיק בטחון על-סך 292,000 ₪.

    עוד נקבע שבית הדין קיבל את הצעת הצדדים להיבדק במכונת אמת ועליהם להפקיד שיק לטובת המכון המבוקש כדי שבית הדין ינסח את השאלות הדרושות.

15. לאחר החלטת הביניים פנה אלמוני לבית הדין ובסעיף א בתשובת מזכיר בית הדין מיום 29.6.2017 נכתב: "לגבי בקשותיך לגבי החיוב האישי של הרב עוזרי, ולגבי דרישתך למסמכי החשבון בבנק הדואר. ביה"ד יקיים דיון בעניין זה לאחר ההחלטה העקרונית בתיק על עצם החיוב שיתקבל בסיוע בדיקת הפוליגרף".

16. בתיק לא נמצא תיעוד סמוך לאחר מכן להמשך המהלכים בבית הדין של הרב קרליץ, אך ביום 9.11.2017 הגיש אלמוני כבא כוחה של התובעת ל'בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות הישר והטוב' בקשה נגד הנתבע לקבלת היתר לפנות לבית המשפט בתביעה בגין 'גזילת כספי גמ"ח' שהפקידה התובעת אצל הנתבע. בטופס התביעה פירט אלמוני את השגותיו נגד ניהול ההליך בבית הדין בבני ברק, לרבות טענה שהנתבע הציג טענותיו במעמד צד אחד.

    הצדדים קיבלו זימון לדיון ליום 6.12.2017 אך בתיק לא נמצא תיעוד המלמד מה עלה בגורלה של פניה זו לבית הדין 'הישר והטוב'.

17. ביום 19.3.2018 נתן בית הדין של הרב קרליץ החלטה ממנה נלמד שהנתבע קיבל התראה בגין אי הפקדת השיק כפי שחויב בהחלטת הביניים לעיל, ושעל אף בקשת אורכה שהגיש – לא הפקיד בסופו של דבר את השיק הנדרש.

    בנסיבות אלו נקבע ש"הדבר מכריח את בית הדין להסתלק מהטיפול בתיק ולהתיר לתובעת לפנות לכל מקום שתמצא לנכון כאמור בהחלטת ביניים מתאריך ה' חשון תשע"ח".

18. למחרת פנה הנתבע לבית הדין וטען לקשיים בפתיחת חשבון לגמ"ח והמצאת המחאה כנדרש, ועל כן צירף המחאה אחרת וביקש את ביטול הסתלקות הבוררים והמשך הדיון בפניהם.

19. יום לאחר מכן, ביום 21.3.2018, הודיע מזכיר בית הדין לצדדים שמאחר שבית הדין כבר הוציא את החלטתו ולמרות שהנתבע הפקיד את שיק הביטחון - אין לבית הדין סמכות לחזור ולדון בתיק. עם זאת הבהיר המזכיר שמאחר שהנתבע והגרוש מעוניינים לדון בדין תורה, הרי שההיתר שניתן לתובעת לפנות 'לכל מקום' מתייחס רק למקום שדן עפ"י דין תורה.

20. כחודש לאחר מכן, ביום 26.4.2018, נשלח לנתבע מכתב התראה מעורך דין 'בשם התובעת המיוצגת ע"י אלמוני', והנתבע שב ופנה לבית הדין בבקשה לקבל חזרה את התיק לדיון.

21. ביום 23.5.2018 השיב בית הדין לפניית הנתבע והבהיר שבעניינו האישי כבר ניתן למעשה פסק דין סופי (החלטת הביניים לעיל) ועל כן אין לתבוע אותו באופן אישי באף ערכאה אחרת.

    ההשתלשלות להליך השני

22. ההליך השני נפתח כבר ביום 30.5.2018.

    במועד זה נחתם שטר בוררות של בית הדין שנערך על פי כותרתו בין התובעת ע"י אלמוני מצד אחד ובין הנתבע, הגמ"ח והגרוש מצד שני. על השטר חתמו אלמוני (מבלי לשוב ולציין בסמוך לחתימה שחתימתו בשם התובעת), והנתבע בשמו ובשם הגמ"ח. בית הדין נתן לשטר הבוררות את אותו מספר תיק מההליך הראשון.

23. בפרוטוקול הדיון שהתקיים באותו יום בבית הדין הנחו הבוררים בפתח הדיון את אלמוני ואת הנתבע לחתום על שטר בוררות ולתקנו כך שהנתבע יהיה מייצג הגמ"ח ולא נתבע.

    עם פתיחת הדיון הבהיר אלמוני שיש הסכם פשרה והתביעה כעת היא בסך 172 אש"ח נגד הגמ"ח והנתבע. בדבריו פירט אלמוני אי הבנה שהייתה בינו ובין התובעת לעניין סכומי התביעה ואת שיחת ההבהרה בינהם, וכן פירט את טענותיו נגד הנתבע - הן אישית (הלוואות, אשראי וכיוב') והן ביחס לכספים עצמם שהופקדו בגמ"ח.

    בתגובתו לא מחה הנתבע על התייחסות לתביעה אישית נגדו, על אף טענתו כיום לסופיות החלטת הביניים לעיל.

24. לתיק כאן הוגש 'הסכם פשרה והסכם בוררות' נושא תאריך 31.5.2018 בין אלמוני כבא-כוח התובעת והנתבע כבא-כוח הגמ"ח ונכתב בו שנעשה הואיל והתובעת הפקידה 362,000 ₪ לגמ"ח ובין הצדדים יש חילוקי דעות באשר להשבת הכספים.

    בהסכם קבעו הצדדים שהנתבע יפקיד בבית הדין סך של 190,000 ₪, וסכום זה יועבר לתובעת לאחר שבית הדין ייתן את החלטתו בעניין הגמ"ח וללא קשר לתוכנה של ההחלטה שתינתן.

    עוד הובהר ש"הסכום הנ"ל כולל בתוכו את תשלום הפיצוי שנקבע לה ע"י בית המשפט (וכמו שהיה בהסכם הגט שויתרה על הפיצוי הזה)" – היינו הפיצוי בו חויב הגרוש בהליך הפלילי.

    כן הובהר שסמכות הבוררים היא לדון על יתרת הסכום שהופקד לצורך הגמ"ח בלבד, וכן שעם העברת הסך של 190,000 ₪ לידי אלמוני – עליו לחתום על מסמך המונע ממנו לתבוע את הנתבע בכל ערכאה שהיא, והכל כפי שינוסח ע"י בית הדין.

25. ביום 13.6.2018 התקיים דיון נוסף בפני בית הדין וגם בו השיב הנתבע בפרוטרוט לגבי טענת החיוב האישי נגדו, המוגבל לדידו ל- 190 אש"ח ומנותק מיתר הטענות בעניין הגמ"ח.

26. ביום 18.7.2018 ניתן פסק הדין שדחה את תביעת התובעת נגד הגמ"ח וקבע שעל הצדדים לקיים את הסכם הפשרה לעיל, כך שהתובעת תקבל את הסכום של 190,000 ₪ שהפקיד הנתבע וזאת בכפוף לחתימתה על מסמך שקבע בית הדין.

27. לאחר מתן פסק הדין ניהל אלמוני דין ודברים מול בית הדין, בכתב ובעל פה בדיון שהתקיים, הן באשר לטענותיו שבית הדין שמע את הנתבע במעמד צד אחד והן באשר לכסף שהפקיד הנתבע במרכז לגביית קנסות בגין הפיצוי שהושת על הגרוש בפסד הדין הפלילי.

    בית הדין דחה בדיון את טענות אלמוני לפגישה עם הנתבע במעמד צד אחד ולאחר חישוב הכספים שהופקדו במרכז לגביית קנסות ונמשכו ע"י התובעת קבע בית הדין בפסק דינו מיום 27.3.2019 שיש להעביר לתובעת סך של 118,233 ₪ מתוך הסך שהפקיד הנתבע.

28. ביום 10.4.2019 שלח מזכיר בית הדין הודעה הממוענת ישירות לתובעת והודיע לה שלצורך העברת הכספים לחשבונה עליה להתייצב בבית הדין ולחתום על מסמך שהמחלוקת הסתיימה.

29. לאחר תכתובת נוספת בין אלמוני לבית הדין בה מסר את תנאי התובעת לחתימה, שלח אלמוני ביום 16.5.2019 וביום 23.5.2019 הודעות לבית הדין שהתובעת 'מסכימה לחתום כרצונכם' וביקש לקבוע דיון בהתאם.

30. ככל הנראה ביום 26.5.2019 שלח אלמוני הודעה נוספת לבית הדין בה הודיע שהסכם הפשרה נעשה שלא בידיעת התובעת אך הוא המשיך בהליך על סמך האמון שיש בינו ובין התובעת וכיוון שהיה משוכנע שהיא תסכים לכך בדיעבד.

    אלמוני המשיך ופירט את טענותיו נגד ניהול ההליך בבית הדין ואת טענתו שבית הדין שמע את הנתבע במעמד צד אחד ונתן לו פסקי דין מראש ובטרם נשמעה התובעת, ועל כן הודיע שהוא מבקש לדון עם הנתבע בדין תורה אחר שלא מכיר את הצדדים, ובהעדר הסכמה – לפנות לערכאות (ההודעה צוטטה בתגובת התובעת לבקשה לסילוק התביעה דנן על הסף).

    כעבור כשבועיים הוגשה התביעה דנן לבית המשפט.

     

    תוקפן של החלטות הבוררים ומשמעותן

31. הצדדים חלוקים בשאלת מעמדם של פסקי הבוררות שניתנו על ידי הבוררים במהלך האירועים המפורטים לעיל והאם יש בהם כדי למנוע את בירור ההליך כאן מכח מעשה בי-דין.

32. לטענת התובעת הסתלק בית הדין מהבוררות בטרם השלים את הדיון וההכרעה בה כך שלהחלטת הביניים אין כל תוקף וממילא משלב שהודיעו הבוררים על התפטרותם – פקעה סמכותם ואין לכל החלטה שניתנה לאחר מכן כל תוקף מחייב.

33. לטענת הנתבע עומדים כל פסקי הבוררים בתוקפם, משמעותם היא שהתביעה נגדו נדחית, למעט קיום הסכם הפשרה שכבר קוים על ידו, ומשעה שהתובעת לא עתרה לביטול הפסק הוא מהווה מעשה בי-דין ומונע ממנה לתבוע אותו.

     

    החלטת הביניים

34. בהחלטה זו מיום 24.05.2017 דחו הבוררים את הטענה לחוב אישי של הנתבע לתובעת וזאת להבדיל מהקביעה שיש לברר את תביעתה להשבת כספים שהופקדו בידי הנתבע לצורך גמ"ח.

    גם אם לכאורה התייחסו הבוררים לגמ"ח כ'ישות נפרדת', אף שאינו אישיות משפטית כלל (העמותה הנושאת שם דומה נפתחה במועד מאוחר לאירועים הרלוונטיים), הרי ממילא משעה שנקבע שהנתבע אחראי לקיום כל החלטה שתינתן נגד הגמ"ח ניכר שההבחנה המהותית היא בין חוב אישי של הנתבע (למשל לאור טענה להלוואות וכספים שנטל לשימושו האישי) ובין חוב של כספי הגמ"ח שגם לו אחראי הנתבע.

35. סעיף 1 בחוק הבוררות מגדיר "פסק בוררות" כפסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים.

    בפסיקה הובהר שההבחנה בין "פסק ביניים" ל"החלטה אחרת" של בורר נעשית על פי אותם מבחנים המשמשים לצורך הבחנה בין פסק דין חלקי ל"החלטה אחרת" של בית המשפט ובפרט בהתאם לשאלה האם הדיון במחלוקת העומדת על הפרק הושלם "ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (רע"א 6749/20 שכטר נ' חברי קבוצת שרונה, 15.11.2020; רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 510 (1991)).

36. בענייננו כאמור הוכרעה בהחלטה זו כל טענה לעניין חוב אישי של הנתבע מעבר לכספי הגמ"ח ומכאן שלא הייתה מניעה לראות בהחלטה זו כפסק סופי ומחייב בסוגיה.

37. לפיכך יש לקבוע שבשלב זה נדחה נדבך אחד בתביעת התובעת בבוררות וההחלטה על דחייתו תקפה, כאשר התובעת לא ביקשה לבטלה – לא תוך 45 יום ממועד פסיקתה ולא תוך 45 יום ממועד סיום ההליכים בפני הבוררים בשנת 2018 ('ההליך הראשון').

38. למען שלמות התמונה אציין שהצדדים אומנם המשיכו וטענו לעניין החיוב האישי בדיונים בפני בית הדין, אך תוקפה של החלטת הביניים לא נגרע ע"י בית הדין ומכל מקום ניתן פסק סופי שסיים את הבוררות כולה. היינו, אף אם עלתה טענה לספק מעצם הדיון המאוחר בסוגיה זו – הרי שהפסק הסופי חתם את ההליך כולו.

     

    החלטת ההסתלקות

39. בהחלטתם מיום 19.3.2018 הודיעו הבוררים על הסתלקותם מההליך, תוך מתן היתר לתובעת לתבוע את הנתבע בכל ערכאה אחרת, ובכך למעשה הסתיים 'ההליך הראשון'.

40. למחרת ההודעה פנה הנתבע לבית הדין בבקשת ארכה ובבקשה שיקבלו את ההמחאה שמסר וימשיכו את הדיונים.

41. בתגובה לפניה זו נמסרה הודעה ממזכיר בית הדין אשר הודיע ביום 21.3.2018 שהבוררים כבר 'אמרו את דברם' ואין מהם חזרה, אך ההיתר לתובעת הוא לתבוע את הנתבע רק במקום הדן על-פי דין תורה.

42. סוגיה אחרונה זו של הגבלת מקום התביעה ל'דין תורה' אינה משליכה לענייננו אך למען הבהירות ייאמר שלכאורה התייחסות המזכיר ל'דין תורה' אינה מעלה ואינה מורידה שכן היא אינה בגדר פסק בורר 'חדש' או מחייב והחלטת ההסתלקות עומדת בתוקפה כל עוד לא הסכימו הצדדים אחרת.

    עם זאת, ככל שאישרו הבוררים את הודעת המזכיר ונתנו לו הרשאה מראש או בדיעבד להודיע לצדדים את האמור בה – מקבלת הודעה זו תוקף מלא (הפ"ב (מחוזי י-ם) 14920-08-18 שירת דוד בית דין לדיני ממונות נ' יעקב יארמיש, 06.02.2019).

43. דא עקא, כמפורט להלן, הצדדים הסכימו אחרת, חתמו על 'הסכם פשרה והסכם בוררות' והמשיכו את ההליך לגופו בפני אותם בוררים.

     

    תוקפו של ההליך השני

44. ההליך השני נפתח ביום 30.5.2018 בחתימת אלמוני והנתבע על שטר בוררות חדש.

45. לטענת התובעת בשלב זה כבר פקע יפוי הכח שמסרה לאלמוני שכן ההליך הראשון הסתיים ועל כן לא היה בכוחו לחייב אותה בשטר בוררות חדש ולדידה ניכר שאף בית הדין סבר כך, כאשר עמד על חתימת שטר בוררות חדש ולא הסתפק ב'המשך' ההליך מכח שטר הבוררות הראשון.

    התובעת אף עמדה על טענתה שלא ידעה על ההליך השני, לא הסכימה לו ולהסכם הפשרה שנחתם בפתחו, ובהתאם – היא אינה כפופה לו.

46. דא עקא, אף אם ישנו ספק בדבר ידיעת התובעת על ההליך השני במהלך ניהולו, הרי שהראיות שהוצגו מלמדות שיש לחייב את התובעת בתוצאות ההליך השני הן משעה שלא ניתן לקבוע שהשליחות של אלמוני אכן הסתיימה והן מכח הסכמתה של התובעת בדיעבד לקבל את תוצאותיו, גם אם אכן לא ידעה עליו בזמן אמת.

     

    ידיעה והרשאה בפועל

47. לטענת אלמוני הוא פנה להליך השני ללא ידיעת התובעת שכן אם הייתה יודעת – הייתה מונעת זאת ממנו (עמ' 18 ש 6-11). עם זאת הסביר שכתב בראש שטר הבוררות השני שהוא בא כוח לאה חמד "על סמך האמון שהיה עם חמד והיא הסכימה" (עמ' 19 ש32-36).

48. באשר לאמירתו המפורשת בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 14.3.2019 שהוא מייצג אותה שם (שורה 19 בנספח כ' לראיות הנתבע) השיב אלמוני שהיה בדיון 'מצב מאוד מביך' שכן האשים את הבוררים בשחיתות ו'לא היה לו נעים ועל כן יתכן שלא דייק בדבריו' (עמ' 20 ש4-9).

49. אין בידי לקבל טענות אלו.

    בעת ניהול ההליך השני בפני בית הדין טען אלמוני מפורשות שהוא מייצג את התובעת ופועל על דעתה. בסיום ההליך, לאחר קבלת הפסק והצגת המסמך לחתימת התובעת כתנאי לקבלת הכספים, כתב אלמוני לבית הדין במפורש שהתובעת מסכימה לחתימת המסמך וביקש לקבוע מועד דיון לחתימתה (ראו פניותיו בכתב לבית הדין לאורך חודש מאי 2019).

50. טענות התובעת ואלמוני בסוף חודש מאי 2019, שהתובעת לא ידעה על ההליך ולא הרשתה לאלמוני לנהלו, הועלו בדיעבד לאחר סיום כלל הליכי הבוררות וערב הגשת התביעה דנן.

    ודוק – פסיקת הבוררים במהות הטענות ניתנה כבר בחודש יולי 2018 ורק התדיינות אלמוני על חישוב הסכומים ותנאי מסמך הוויתור האריכו את העיסוק במימוש הפסק.

51. הנטל להוכחת טענה שלילית ("לא ידעתי") הוא נטל קשה, ובמצב הדברים לעיל אין בידי לקבוע שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח שלא ידעה דבר על ההליך השני ושאין לראות באלמוני כמי שפעל בידיעתה ומכח הרשאתה.

     

    השליחות לא הסתיימה

52. בסעיף 14 בחוק השליחות תשכ"ה-1965 נקבע ששליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח (בענייננו לא חלות חלופות הסעיף לעניין פטירה, גריעת כשרות או פשיטת רגל).

    ניכר, אף לגרסת התובעת עצמה, שהיא לא הודיעה לאלמוני או למן-דהוא על ביטול השליחות, אלא לכל היותר הניחה את 'פקיעתה' מעצם הסתלקות הבוררים ומה שהיא ראתה כ'סיום הליך הבוררות'. כעולה מלשון החוק, הדין אינו מכיר ב'פקיעה' שכזו.

    יתר על כן, אלמוני מצדו ראה את יחסי האמון בינהם כממשיכים ומאפשרים את הצגתו כבא-כוחה.

53. כפי שנקבע לא אחת, רשימת האפשרויות לסיום השליחות המפורטות בסעיף 14 בחוק אינה רשימה סגורה, ואולם נקודת ציון משפטית של ביטול ההרשאה או סיום השליחות צריכה להתקיים (ר' לדוג' בג"ץ 4689/94 דן אבי יצחק נ' השופט ד"ר יעקב צמח, מח(5) 070 (1994)).

    אם נקבע בהרשאה תנאי מפסיק והתנאי התקיים – השליחות תסתיים;

    אם השולח קבע מראש מועד לסיום השליחות, השליחות מסתיימת במועד זה ללא כל צורך בפעולה נוספת, ואם לא נקבע מועד לסיום השליחות היא תסתיים בתום מועד סביר לקיומה;

    אם השליחות באה להגשים פעולה משפטית מסוימת וזו הוגשמה, בין על ידי השלוח ובין שלא על ידיו, השליחות באה על סיומה.

    בענייננו לא התקיים כל אקט, מועד או תנאי כאמור.

54. במקרה שכזה, כאשר ייפוי הכוח המקורי שנתנה התובעת מלמד שאין בו כל הוראה המגבילה את תוקפו או קובעת מועד מסוים לפקיעתו – שליחותו של אלמוני יכולה להסתיים רק בביטולה (ה"פ (מחוזי מרכז) 11358-06-14 יצחק יופה נ' נאסר רהים יעקובי, 25.11.2015)‏‏.

55. חוק השליחות אף לא דורש צורה מסוימת לביטול ההרשאה על ידי השולח ומדובר בפעולה משפטית חד צדדית התאלמוניה ברצון השולח. הוא יכול להודיע עליה בעל פה גם אם ההרשאה המקורית נעשתה בכתב, הוא יכול לעשותה במפורש או במשתמע ובמקרה אחרון כאמור הביטול ישתמע אם התנהגותו של השולח אינה מתיישבת עם המשך קיומה של ההרשאה (ה"פ (מחוזי מרכז) 3896-06-09 חיים דהאן נ' ניצה לייזר, 26.09.2011)‏‏.

    גם אפשרויות אלו לא נמצאו בענייננו.

56. יתרה מזאת, בפתח מכתב ההתראה שנשלח באפריל 2018 בשם התובעת לנתבע צוין שהתובעת מיוצגת ע"י אלמוני. אם לאחר החלטת ההסתלקות ולצורך משלוח מכתב התראה ראתה עצמה התובעת כממשיכה להיות מיוצגת ע"י אלמוני, גם אם בסיוע עורך-דין, לא ניתן לקבל את טענתה שייצוג זה לא היה תקף חודש לאחר מכן, עת נחתם הסכם הפשרה והבוררות והחל ההליך השני.

    במהלך חודש זה לא אירע 'קרע' או אירוע מיוחד אחר בין התובעת לאלמוני, ובוודאי לא אירע דבר שהיה בידיעת הנתבע או בית הדין.

    הסברי אלמוני בעדותו, שניתן ללמוד על ביטול ייפוי הכח שנתנה לו התובעת מהודעת עורך הדין במכתב ההתראה ש'מכאן ואילך יהיה הליך אזרחי' (עמ' 20 ש 25-36) אינה יכולה להתקבל ואין בה כל ביטול שליחות קודמת, מה גם שאותו מכתב נפתח בהגדרת התובעת כמיוצגת על ידי אלמוני.

     

57. סעיף 15(א) בחוק, הקובע סייגים לסיום השליחות, מבהיר שכל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת.

58. מדברי אלמוני עצמו לא ניכר שחשב שמבחינת התובעת השליחות הסתיימה. אלמוני לא רק הציג את עצמו באופן מפורש כבא-כוחה של התובעת בהסכם הפשרה ובבוררות, אלא גם הודיע לבית הדין באופן מפורש על הסכמת התובעת לחתום על המסמך שנקבע כתנאי לקבלת הכסף.

59. רק בפתח הודעתו של אלמוני לבית הדין ביום 26.5.2019, אשר נועדה לבסס את טענת אי ידיעת התובעת על ההליך, כתב אלמוני שהוא המשיך בהליך על סמך האמון שיש בינו ובין התובעת וכיוון שהיה משוכנע שהיא תסכים לכך בדיעבד. מדובר בהודעה שנשלחה לבית הדין כעשרה חודשים לאחר מתן פסק הדין הסופי.

    נוסח ההודעה יכול ללמד אולי על העלאת טענה של אלמוני שמא חרג מתנאי השליחות אך אין בהודעה זו אמירה מפורשת שהוא והתובעת סברו שהשליחות הסתיימה אך הוא בחר להמשיך ולהתחזות לשליח מורשה.

60. בחקירתו, ועל אף טענותיו הרבות נגד הבוררים, הודה אלמוני שלא אמר לבוררים במפורש שהסכם הפשרה והבוררות לא היה על דעתה של התובעת (עמ' 19 ש28).

    נתונים אלו מלמדים כולם שהתובעת לא ביטלה את שליחותו של אלמוני.

61. אם בכך לא די, הרי שסעיף 15(ב) בחוק השליחות מבהיר שאם לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת. קביעה זו מעגנת אף היא את תוקפו של הליך הבוררות השני כלפי התובעת והיא מחויבת בתוצאותיו (ת"א (מחוזי ת"א) 18959-09-15 עופר קדם נ' איתן אליהו פרנקפורט, 27.05.2018, והאסמכתאות שם).

62. לאור האמור שליחותו של אלמוני לא הסתיימה בסיום ההליך הראשון, הרשאתו עמדה בתוקף, ולא הייתה לנתבע או לבית הדין כל סיבה להניח שהיא בוטלה. מכאן שפעולותיו של אלמוני בהליך השני תקפות ומחייבות את התובעת.

     

    הסכמה בדיעבד

63. אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת שלא ידעה על ניהול ההליך השני בעת ניהולו או שאלמוני חרג מהרשאתה, הרי שחל בעניינה סעיף 6(א) בחוק עת אישרה שנתנה את הסכמתה בדיעבד.

    כדבריה, "אמרתי לו שאפילו לא ידעתי מזה שהוא ממשיך בכל התהליכים אבל אמרתי לפחות אפשר להציל את זה. ואז אחרי כמה זמן לקחתי את הכסף והוא אומר לי "תקשיבי אני לא ידעתי, הם עשו לנו פה תרגיל ששמעו אותו במעמד צד אחד וכבר פטרו אותו". ואז אמרנו שגמרנו. אנחנו לא ממשיכים שם. סיימנו." (עמ' 25 ש23-30).

64. דא עקא, בשלב זה הבוררות כבר הסתיימה וטענות חדשות אלו לא הניבו את ההליך המשפטי המתבקש של בקשה לביטול פסק בורר. נהפוך הוא, התובעת הגישה את תביעתה דנן ללא כל אזכור להליך שכזה.

65. אלמוני בעדותו חזר אף הוא על סדר הדברים האמור ואישר שעם קבלת הפסק פנה לתובעת, עדכן אותה בתוצאותיו, הורה לה למשוך את הכסף מ'לשכת הקנסות' והבהיר לה ש'אין מה לעשות כדי להילחם יותר'.

    בהמשך, כדבריו, 'מה שהשתנה' הוא שרק לאחר מכן נודע לו כטענתו שהנתבע פגש את הבוררים במעמד צד אחד והם נתנו 'פסק מראש' עוד לפני הליך הבוררות (עמ' 19 ש 15-24).

66. טענה אחרונה זו אינה עולה בקנה אחד עם כתב התביעה שהגיש אלמוני שנה וחצי קודם לכן נגד הנתבע. כמפורט לעיל, כבר ביום 9.11.2017 פנה אלמוני בשם התובעת ל'בית דין צדק הישר והטוב' וביקש לקבל היתר לפנות לבית המשפט - בין היתר לאור פגמים אלו שמצא בניהול ההליך בבית הדין של הרב קרליץ.

67. ודוק, בפניות אלמוני לבוררים בעניין הגיאלמוני לפיו פגשו את הנתבע במעמד צד אחד לא העלה אלמוני את טענת התובעת שלא ידעה על ההליך או לא הסכימה לו - אלא התייחס להתנהלות בית הדין מול הנתבע ולזאת בלבד.

68. מכאן שלא ניתן הסבר משכנע לטענת אלמוני והתנהלותו מאז נובמבר 2017 ועד חתימת הסכם הפשרה והבוררות וניהול ההליך השני. אם חוסר אמון "חדש" זה הוא הראיה הנסיבתית עליה נסמכת התובעת כהסבר לאי-הסכמתה לקבל את ההליכים עליהם לכאורה לא ידעה, הרי שעניין זה כבר היה ידוע לה ולאלמוני כשנה וחצי קודם לכן וגם בגרסתם החדשה הדבר התעורר לאחר שכבר הסכימה לפסק הבוררים ופעלה על פיו במשיכת כספי הפיצוי.

     

69. זאת ועוד, אף שהחלטת ההסתלקות ניתנה כבר בחודש מרץ 2018, הוגשה התביעה דנן רק למעלה משנה לאחר מכן, ולמעשה סמוך לאחר החלטות בית הדין בדבר תחשיב הכסף למשיכה.

70. התובעת לא נתנה הסבר להמתנה ממושכת זו ולעיתוי הגשת התביעה לאחר קבלת תוצאות ההליך השני. במצב דברים זה ובהינתן יתר המפורט לעיל אין אלא להניח שהתובעת המתינה לתוצאות הפסק, קיבלה את כספי הפיצוי ומשלא הייתה שבעת רצון מתוצאות התחשיבים - ביקשה להמשיך ולהעלות את טענותיה בערכאה נוספת.

    התנהלות שכזו נדחית מכח מעשה בי-דין.

     

    סיכום סוגיית הבוררות

71. מכל האמור לעיל עולה שטענות התובעת בעניין כספים שמסרה לנתבע ולא הוחזרו לה לא יתבררו בהליך זה מחמת מעשה בי-דין.

72. פסק הבוררות שניתן בהליך בין הצדדים תקף ויש לקיימו בהתאם להוראת בית הדין – חתימה ומשיכת הכספים המופקדים שם.

     

    לשון הרע

73. לטענת התובעת פעל הנתבע להתנכל לה בדרכים שונות ובין היתר פנה למשפחתה בטענה שגירושיה אינם תקפים (עמ' 26 ש 8-15).

74. בעדותו תיאר אלמוני שתי פניות של הנתבע:

    הראשונה, לאחר מתן הגט, התקשר הנתבע לאלמוני והודיע לו שהתובעת עדיין נשואה, למרות שקיבלה גט בבית הדין הרבני, שכן הגרוש מסר הודעה לביטול הגט ולכן היא עדיין אשת-איש.

    ההודעה השניה הייתה לאחר נישואיה השניים, שאז פנה הנתבע ואמר לאלמוני שאילו היה יודע על החתונה 'היה מביא איתו 40 תלמידים מהישיבה למחות שהיא אשת איש'.

    במענה לשאלת אלמוני כמה יכול הנתבע להתאכזר לתובעת - עמד לטענתו הנתבע על דעתו שהוא מציל אותה מאיסור אשת איש (עמ' 13 בפרוטוקול, ש 20-29 וכן עמ' 15 ש26 – עמ' 16 ש10).

75. הנתבע בתצהירו ביקש להרחיק את עצמו מהדברים וטען שסוגיית כשרות הגט עלתה כאשר אחיה של התובעת ביקש לשוחח עמו בנושא ולכן הנתבע יצר אתו קשר וסיפר ש'נודע לו על גישתם האמורה של בתי הדין לעניין תקפות הגט" (סעיף 89 בתצהיר הנתבע).

76. הנתבע טען שלמעט שיחה זו 'מעולם לא התבטא בנושא', וסייג את דבריו בכך שיתכן שבמהלך השיחות בהמתנות בבית הדין בבני ברק עלה נושא זה בשיחותיו עם אלמוני. הנתבע אף הוסיף וטען ש"מעולם גם לא ערערתי מעצמי על תוקפו של הגט" (סעיפים 88-93 בתצהירו).

77. התובעת שלחה לנתבע שאלון ובו נשאל בשאלה 41 האם נכון שפנה מספר פעמים לאחיו של בן זוגה הנוכחי של התובעת וטען באוזניו שהתובעת אינה מגורשת כדין והנה אשת איש.

    על כך השיב הנתבע "לא נכון. אני לא טענתי מאומה בעניין תוקף הגט. איני מוסמך בנושא זה. נכון כי שוחחתי עם האח לבקשת חיים יגאל. אמרתי לו ששמעתי שיש דיינים בבני ברק שמטילים ספק בכשרות הגט. לא הבעתי עמדה כלשהי בעניין". למותר לציין שקיומם של 'דיינים' עלומים אלו או עמדתם הנטענת מעולם לא הוכחו.

78. בחקירתו הנגדית של הנתבע התברר שהתמונה אינה כה תמה ונקייה כפי שביקש להציג.

    הנתבע הודה מפורשות שפנה מיוזמתו לדיין כלשהו מחוץ למערכת בתי הדין, שלח לו מסמכים מבית הדין הרבני ואף המשיך ושוחח עמו טלפונית בעניין. לטענת הנתבע השיב לו הדיין 'שהוא לא מצליח להבין את כשרות הגט' (עמ' 33 ש27 – עמ' 34 ש3).

    מכאן והלאה, כמתואר לעיל, הפיץ הנתבע את דבריו לאחרים.

79. אני דוחה לפיכך את טענת הנתבע בסיכומיו שרק 'שוחח בעניין זה במישור העקרוני הלכתי עם דיין בבני ברק' וש'אין מקום להניח שהנתבע פירט את זהות האישה'.

    אין אמת בטענה חדשה זו והיא סותרת את עדותו המפורשת של הנתבע שפנה מיוזמתו לדיין כאמור, התקשר אליו, שלח לו חומר ספציפי מדיוני התובעת והגרוש בבית הדין הרבני ואחר כך פנה לקרובי משפחתם של התובעת ושל בן זוגה, כמתואר לעיל, ואמר להם את הדברים.

80. עדות הנתבע ואלמוני מלמדות, אם כן, שהנתבע פעל לפרסם אמירה לפיה הגט של התובעת אינו כשר ושלכאורה עוד הייתה נשואה לגרוש בעת נישואיה השניים (וההשלכות לעניין נישואיה השניים ומעמדו של בנה מנישואים אלו ברורות).

    כל זאת כאשר מדובר בדברי הבל, כאשר בית הדין הרבני שהנתבע היה מעורב בהליכים מולו אישר את גירושיה, וכאשר אף הנתבע עצמו, במסגרת ההגנה מתביעה זו, לא העז לעמוד על טענות שווא אלו וכפר בהן.

81. סעיף 1 בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 קובע לענייננו שלשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, או עלול לבזות אדם בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו.

82. הוצאת לעז על גט היא לשון הרע שחומרתו ייחודית הן בשל נגיעתו בעניינים אינטימיים הזוכים להגנה מיוחדת והן בשל השלכותיו הקשות והרוחביות על הנפגעת ועל המשך חייה ומשפחתה. הדברים ברורים ומקבלים משנה תוקף של חומרה במגזר החרדי אליו משתייכים הצדדים, עניין אותו טרח דווקא הנתבע להדגיש כ'צידוק' לעיסוקו הפסול בנושא (לסקירה מקיפה בנושא ר' תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 17454-08-15 פלונית נ' פלוני, 02.08.2018).

83. בתי המשפט בישראל עמדו פעמים רבות על חשיבות ההגנה על שמן הטוב של נשים שקבלו גט בבית דין רבני, וזאת גם מתוך האיסור ההלכתי להוציא לעז על הגט.

    במסגרת זו דחו בתי המשפט ובתי הדין הרבניים ניסיונות פסולים שונים לערער על גט שניתן לאחר שכבר היה מעשה עשוי ובוודאי לאחר שהאישה נישאה והביאה לעולם ילדים מנישואיה החדשים (בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, 30.03.2017; תיק 970523/3 בית הדין הרבני הגדול, פלונית נ' פלוני, 8.3.2017; תיק 352036/24 בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פלוני נ' פלונית, 25.3.2014; בג"ץ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, 20.12.2006).

84. הנתבע מצדו הכחיש כללית את קיומו של לשון הרע ולא טען לכל הגנה בחוק, שאכן לא קיימת בענייננו.

85. מהתנהלות הנתבע ניכר שהפרסום נעשה על ידו בחוסר תום לב, על מנת לפגוע בתובעת ומתוך הזדהותו היתרה של הנתבע עם הגרוש עת היה מעורב בהליכי הגירושין ואף ניהל בשמו משא ומתן כספי כתנאי למתן הגט. כל זאת תוך שהשלכת הדברים על הנתבע באופן אישי ברורה, שהרי כספי התובעת היו בידיו אף לפי בית הדין הרבני והבוררות בבית הדין של הרב קרליץ.

    (ראו להשוואה את פעולת הנתבע להביא את הגרוש לדיון בתיק כאן ואת החלטתי המורה על הרחקת הגרוש מהאולם בהתאם לסעיף 69(ב) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984).

     

    שיעור הפיצוי

86. במסגרת קביעת פיצוי בגין לשון הרע "יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510).

87. בענייננו פרסם הנתבע לשון הרע חמור על התובעת והטלת הספק בכשרות הגט נועדה לפגוע בה קשות ולערער את חייה. במהלך ניהול התיק לא הביע הנתבע חרטה או התנצלות, ואף הזמין את הגרוש של התובעת להיות נוכח בדיון ההוכחות על מנת להלך עליה אימים.

88. בנסיבות אלו יפצה הנתבע את התובעת בגין לשון הרע שהוציא בסך 55,000 ₪.

     

    סוף דבר והוצאות

89. ענייננו בתביעה להשבת כספים שנתנה התובעת לנתבע ולפיצוי בגין לשון הרע שפרסם אודותיה.

90. בין הצדדים נוהלה בוררות בעניין הכספים שנמסרו וזו הסתיימה בפסק בוררות, אך אף צד לא הגיש בקשה לאישורו או ביטולו. משעה שפסק הבוררות נמצא תקף אין לקבל את התביעה הכספית הדנה במחלוקות מושא הבוררות מחמת מעשה בי-דין.

91. שונה הדבר ביחס לטענות התובעת ללשון הרע שנמצא להן תימוכין ועל הנתבע לפצותה בגינן.

92. לעניין הוצאות יש לבחון את שני נדבכי התביעה.

    בנדבך הראשון, טענת התובעת לעניין כספי הגמ"ח שמסרה לנתבע לא התבררה בפניי מחמת מעשה בי-דין אך לא ניתן להתעלם מאופן ניהול ההליך ע"י הנתבע ומהסתירות הקשות בעדותו בעניין זה.

    כך לדוגמא לעניין ניהול הגמ"ח טען תחילה "שאלה אותי על הגמח אם הוא מתנהל בסדר אמרתי לה כן. אני מנהל בצורה ברורה מסודרת הכל רשום" (עמ' 28 ש 19-20), אך מייד אחר כך טען "לא הייתי קשור לחשבון הזה בשום ענין בשום שלב. חוץ מהפעם שפתחתי חשבון בבנק הדואר לא היה לי קשר לחשבון הזה" (עמ' 28 ש 27-28).

    עוד סתירה נמצאה לדוגמא בעניין שימושו האישי של הנתבע בכספים שנתנה התובעת כאשר טען תחילה "אני כמעט ולא לקחתי אף פעם הלוואה. אני משער. ההלוואות היחידות שאני כן לוקח זה בעיקר לישיבה" (עמ' 29 ש32-33), אך כשעומת עם אמירותיו במקום אחר השיב "אמרתי במפורש שמדי פעם לוויתי" (עמ' 29 ש36) ובהמשך אף הרחיב והודה "יש הלוואות שלקחתי לענינים האישיים שלי ומדי פעם לישיבה בד"כ לתקופות קצרות מאוד" (עמ' 30 ש7).

     

     

     

    בנדבך השני נמצא כאמור שהנתבע הוציא לשון הרע, לא התחרט ולא התנצל, וכמפורט לעיל לגוף הדברים גם בסוגיה זו לא החזיק בגרסה אחידה ועקבית. בנדבך זה חויב הנתבע בפיצוי התובעת בסך של 55,000 ₪.

     

93. פסיקת הוצאות ושיעורן מתחשבת בין היתר בתוצאות ההליך, במשאבים שנדרשו לניהולו, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון ובשווי הסעד שנפסק והיחס שבינו ובין הסכום שנתבע.

94. בענייננו קיים פער משמעותי בין סכום התביעה ובין תוצאותיה ועל כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת על הצד הנמוך בסך של 5,000 ₪ בלבד.

95. כמו כן יישא הנתבע בשכר טרחת עורך הדין לטובת התובעת בסך של 15,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ב, 28 יוני 2022, בהעדר הצדדים.