הנתבעת 1 לא פיקחה כראוי על מעשיהם או מחדליהם של שלוחיה.
6.הפרת חובות חקוקות - נטען כי הנתבעת 1 ושלוחיה הפרו חובות חקוקות אשר נועדו להגן על אנשים כדוגמת התובעת. החובות החקוקות שהופרו הן סעיפים 2 ו-7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו האוסרים על פגיעה בכבודו, בפרטיותו ובצנעת חייו של אדם וסעיף 3 לחוק יסוד חופש העיסוק הקובע כי כל אדם זכאי לעסוק בכל עיסוק או מקצוע.
פגיעה בפרטיות - נטען כי מעשיה או מחדליה של הנתבעת גרמו לפגיעה בפרטיותה של התובעת, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981, בהתאם לסעיפים 1, 2(4), 2(4א), 2(7) ו- 2(11) לחוק האוסרים על פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו, על הפרת חובת הסודיות ביחס לענייניו הפרטיים של אדם ופרסום עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם.
עבירות על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח – 1998 - נטען כי הנתבעת 1 או שלוחיה גרמה במעשיה או במחדליה להטרדתה המינית של התובעת. העוולות המתקיימות לעניין החוק האוסר הטרדה מינית הן בהתאם לסעיף 4 לחוק האוסר על הטרדה מינית וכן סעיפים נוספים, ס' 7(א) המחייב מעסיק לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית, ס' 7(א)(1) המחייב מעסיק לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית ולבירור התלונה, ס' 7(א)(2) המחייב מעסיק לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית שידע אודותיו ולעשות כל שביכולתו כדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה.
נטען כי הנתבעת 1 אחראית באופן ישיר לנזק שנגרם לתובעת. לחילופין, הנתבעת 1 נושאת גם באחריות עקיפה בגין הנזק שנגרם בשל הפגיעה בפרטיותה של התובעת, בשמה הטוב וביכולת העתידית שלה לעסוק בעתיד במקצוע ההוראה. בנוסף, על הנתבעת 1 מוטלת אחריות שילוחית בגין מעשי או מחדלי שלוחיה בשל יחסי שולח שלוח המתקיימים בינה לבין העובדים המועסקים אצלה.
טענות כלפי המנהלת
7.נטען כי יש למנהלת אחריות ישירה לנזק שנגרם לתובעת בשל רשלנותה ומחדליה וכן בשל מסע "ציד המכשפות" אליו יצאה לאחר שהתובעת סירבה לפעול בהתאם להנחיותיה. נטען כי הנתבעת 2 הייתה אמורה להיות מודעת לסכנות הטמונות בחשיפת תמונות התובעת בפני התלמידים לרבות לאפשרות שהתמונות תועדו על ידי התלמיד בעזרת הטלפון הסלולרי שברשותו וכי העובדה שהיא עצמה לא פנתה למשטרה באופן מידי, מעצימה את חומרת מעשיה. כמו כן נטען כי המנהלת הגישה משוב שלילי על התובעת ובכך מנעה את סיכוייה להשתקם.
טענות כלפי המדינה
נטען כי בעניינה קיימת אחריות עקיפה לנזק שנגרם לתובעת בשל רשלנותה ומחדליה, תוך הפניה לכל עילות התביעה. בכתב התשובה נטען כי המדינה התרשלה בפיקוח על הנתבעות השונות ולא אכפה כי ימלאו אחר החוזרים השונים שהפיץ המשרד.
יוער כי התביעה כללה כנתבעים גם את סגנית המנהלת, ומי שחנכה את התובעת ואף את עיריית אשקלון כלפיה נטען כי לא בדקה את הנעשה לאחר האירוע ואף אישרה למעולים כנגד התובעת להמשיך בתפקידם. התביעה כנגד נתבעים אלה נמחקה בהסכמת התובעת במהלך ניהול התביעה.
נזקי התובעת
8.נטען כי התובעת חשה מושפלת ומבוזה במשך תקופה ארוכה לאחר האירוע וכן חשה שהנתבעות לא התייחסו אליה כלפי שראוי להתייחס לנפגעים כמוה. תחושת הפגיעה התעצמה נוכח רדיפתה ע"י הנתבעת 2, מנהלת בית הספר, אשר יצאה למסע נקם אישי כנגדה ופעלה להקמת תשתית שתאפשר לה לפטר את התובעת בבוא העת וזאת בשל סירובה של התובעת "להשתיק" את האירוע. נטען כי מדובר בהתנהלות שיטתית של המנהלת כנגד כל מי שפועל נגד דעתה.
נזק נוסף שנגרם לתובעת נוגע לעתידה המקצועי. נטען כי היא שרויה בחוסר וודאות וכי הדבר גורם לה לפחדים וחרדות. התובעת דורשת פיצוי בסך 600,000 ₪ בגין נזקים כלליים ונזקים נפשיים שנגרמו לה, הפגיעה בפרטיותה וההשלכות העתידיות של האירוע בשל מחדליהן ורשלנותן של הנתבעות.
טענות דרכא - הנתבעת 1
9.דרכא תיארה בקצרה את מערכת ה"אנדרואיד" שפעלה במכשיר הטאבלט שקיבלה התובעת מבית הספר. הוסבר כי מדובר במערכת הפעלה המיועדת, בין היתר, למכשירים חכמים וטאבלטים והמופצת ע"י חברת "גוגל". המערכת קיימת בכל המכשירים שאינם "אייפון" וניתן להתחבר אליה באמצעות חשבון דואר אלקטרוני ב-Gmail.
נטען כי הנתבעת 1 לא התרשלה וכי אין כל קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת 1 לבין האירועים מושא התובענה ונזקיה הנטענים של התובעת. בנוסף נטען כי מעשיה של התובעת או מחדליה מנתקים את הקשר הסיבתי בין האירועים והנזקים הנטענים לבין מעשיה או מחדליה הנטענים של הנתבעת 1. למעשה נטען כי האירוע נגרם בשל חוסר זהירותה ורשלנותה התורמת של התובעת אשר לא טרחה לעשות שימוש בטאבלט קודם לשיעור בפני התלמידים וכן בכך שמסרה את המכשיר לשימושו של אחד התלמידים בכיתה. נטען כי רשלנותה מתבטאת אף בכך ששמרה את התמונות באופן שאינו בטוח ונהגה שלא כפי שאדם סביר ונבון במעמדה היה נוהג באותן נסיבות.
נטען כי הנתבעת 1 הקפידה לשמור על פרטיותה של התובעת אולם התובעת עצמה בחרה לפרסם את המקרה באמצעי התקשורת. ביחס לאחריותה של הנתבעת 1 למעשיה של הנתבעת 2 - הוכחשו הטענות לפיהן המנהלת הטיחה האשמות בתובעת, אסרה עליה לפנות למשטרה והוכחשה מכל וכל הטענה בדבר "מסע הנקם" המיוחס לנתבעת 2. נטען כי בנסיבות המקרה, לא היה מקום להרחיק את המנהלת מתפקידה והעובדה שלא אושרה לתובעת שנת ההתמחות איננה נוגעת כלל לאירוע מושא התובענה.
טענות המנהלת - הנתבעת 2
10.הנתבעת 2 לא חלקה על השתלשלות האירועים המתוארת בכתב התביעה אולם, ביחס להתנהלותה לאחר האירוע נטענה גרסה שונה. לטענת הנתבעת 2, התובעת היא אשר ביקשה לצאת לחופשה והדבר אושר לה. בהמשך הודיעה התובעת כי לא תגיע לבית הספר בימים הקרובים וטענה כי עליה להתייעץ עם עו"ד. הנתבעת 2 טענה כי פנתה, עוד ביום האירוע, למפקחת בית הספר במשרד החינוך ולסמנכ"לית לפיתוח ברשת דרכא ופעלה בהתאם להנחיות שניתנו לה. מכשיר הטאבלט כובה על ידה ואוחסן בכספת בית הספר, שם הוא נמצא עד עצם היום הזה.
בימים בהם שהתה בחופשה, התראיינה התובעת ביוזמתה באמצעי התקשורת וסיפרה כי תלמידי בית הספר הפיצו את תמונותיה בערום וכי הגישה נגדם תלונות במשטרה. התובעת הכפישה את הנתבעת 2 באמצעי התקשורת וטענה כי השעתה אותה מעבודתה על אף שהדבר אינו נכון. התובעת לא טרחה לעדכן את הנתבעת 2 בהתרחשויות ולא בחלה באמצעים כדי לפגוע בשמו הטוב של בית הספר ובשמה של הנתבעת 2. למעשה, לנתבעת 2 התברר לראשונה, באמצעות התקשורת, כי תמונותיה של התובעת הופצו וכי התובעת הגישה תלונה במשטרה כנגד כמה תלמידים. חרף התנהלותה של התובעת, לא פסקה הנתבעת 2 מלפעול כדי להגן על שמה ועמדה עמה בקשר בכדי לשאול לשלומה. במקביל, המשיכה הנתבעת 2 לפעול בהתאם להנחיות שניתנו לה, בין היתר ממשטרת ישראל ובהתאם להוראות חוזר מנכ"ל. משהודיעה התובעת כי היא מעוניינת לשוב לעבודתה. כיבדה הנתבעת 2 את בקשתה וכך היה.
ביחס לתפקודה של התובעת בשנה הרלוונטית, הנתבעת 2 טענה כי לבקשת התובעת, מונתה סגניתה, תהילה גואטה (הנתבעת 3 שנמחקה) להיות החונכת שלה, כמקובל בשנת ניסיון. במהלך שנת הלימודים הגיעו להנהלת בית הספר תלונות חוזרות ונשנות מצד המורים והתלמידים ביחס לתפקודה של התובעת. במהלך השנה התובעת לא הביעה רצון ולא עשתה השתדלות להשתפר ולהוכיח את יכולותיה. בנסיבות אלו סיכמה הסגנית את שנת הניסיון של התובעת כשנה "לא מוצלחת". מטעמים אלו הודיעה הנתבעת 2 לתובעת כי לא תחתום את שנת הניסיון שלה בהערכה. החלטה זו התקבלה בכובד ראש, מתוך אחריות מלאה ומחויבות לתלמידים ומערכת החינוך.
טענות המדינה – נתבעת 5
11.נטען כי המקרה אירע עקב אי הבנה מספקת מצידה של התובעת את תפקודו של המכשיר שסופק לה, אופן פעולתו וההשלכות של ההתחברות אליו באמצעות סיסמא וכתובת דוא"ל פרטיים. האחראים העיקריים לפגיעה המתוארת על ידי התובעת הם הקטינים אשר במעשיהם הביאו להפצת התמונות ברשת ולא הנתבעות המפורטות בכתב התביעה.
אשר לאחריותה של המדינה לקרות האירוע, נטען כי התובעת לא הועסקה על ידי המדינה ואין בין הצדדים יחסי עובד מעביד. בית הספר בו הועסקה התובעת הוא מוסד מוכר שאינו רשמי, המופעל על פי רישיון הפעלה המונפק על ידי מנכ"ל משרד החינוך. התובעת, הנתבעות, טכנאי המחשבים או מי מצוות המורים במקיף ה' אינם עובדי משרד החינוך.
האירוע מושא התביעה דווח לגורמי הפיקוח מטעם משרד החינוך בדיעבד והם השתתפו בפגישה שהתקיימה ביום 17.09.14 במשרדי ארגון המורים באשדוד. העמדה אשר הוצגה ע"י נציגות משרד החינוך בפגישה הייתה כי על התובעת לחזור ללמד בכיתה בליווי ותמיכה של יועצת בית הספר. גורמי הפיקוח מטעם משרד החינוך אף נפגשו עם התובעת כדי לחשוב יחד איתה כיצד תוכל לשוב ללמד בכיתה ואלו מסרים תעביר לתלמידים . למשרד החינוך אין כל מעורבות או ידיעה בכל הנוגע למחשוב בית הספר או בכל הנוגע להפסקת עבודתה של התובעת.
המדינה טענה בנוסף כי יש להורות על סילוק התביעה כנגדה על הסף בשל העדר עילה או העדר יריבות. נטען כי כתב התביעה אינו מעלה כל טענה עובדתית או משפטית המבססת את אחריותה של המדינה לאירוע או לנזקים הנטענים, פרט לטענה לפיה משרד החינוך לא בדק את הנעשה מיד לאחר קרות האירוע ואף אישר למעולים להמשיך בתפקידם. על התובעת היה לתאר את עילת התביעה ובכללה את הנסיבות המקימות לה עילה כנגד המדינה. נוכח העובדה שבית הספר שייך לרשת חינוך עצמאית "רשת דרכא" וכי המורים ואנשי הצוות אינם עובדי משרד החינוך, אין טענות התובעת מקימות עילת תביעה כנגד הנתבעת 5 ודין התביעה כנגדה להיות מסולקת על הסף.
דיון והכרעה
צילום התמונות, הגעתן לטאבלט והפצתן משם
12.בכל הנוגע לרכיב העובדתי העיקרי עליו מבוססת התביעה, הפצת תמונותיה של התובעת על ידי התלמידים, הציגה התובעת תשתית עובדתית דלה. עם זאת, בנסיבות העניין מבחינת טענות כל הצדדים וראיותיהם ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהוצגו כי עצם האירוע ואופן התרחשותו אינם שנויים במחלוקת.
לפי עדות התובעת, כפי שיפורט להלן, נודע לה כי תמונות אינטימיות שלה נחשפו לעיני הילדים, רק לאחר מעשה. מעיון בסיכומי שיחה שערכה המנהלת ותרשומת של התובעת, ביום בו נחשפו התמונות (נספחים לתצהיר המנהלת), עולה כי סמוך לאחר המקרה ראתה התובעת והמנהלת לראשונה את התמונות. התובעת ציינה בתרשומת כי להערכתה התמונות שצולמו על ידי בעלה נשמרו בענן ומשם עברו לטאבלט לאחר שהתחברה באמצעות ה gmail.
בנוסף לא נסתרה הטענה כי פורסם באמצעי התקשורת וברשת האינטרנט כי תמונות שונות הופצו על ידי תלמידים ואף הוגש כתב אישום בגין הפצת התמונות. למרות שניתן היה להרחיב את התשתית העובדתית מצד התובעת, מצאתי כי די בראיות שהוצגו כדי להוכיח את אופן הגעת התמונות למכשיר וכי הופצו לאחר מכן על ידי התלמידים. מידת החשיפה לתמונות תתברר בשלב בחינת הנזק.
נסיבות מסירת הטאבלט לתובעת וההדרכה שניתנה לשימוש בו
13.כאשר מבררים את המוץ מהבר, העילה העיקרית כלפי הנתבעות היא כי לא דאגו לקיומה של הדרכה ראויה בנוגע לשימוש בטאבלט וכי אילו ניתנה הדרכה טובה יותר מזו שניתנה, האירוע לא היה מתרחש. יתר הטענות בדבר התנהגות המנהלת לאחר המקרה, למעשה אינן מקימות עילת תביעה ונטענו יותר במישור שיעור הנזק וטענה להגדלתו עקב התנהגות זו.
התובעת טענה בתצהירה כי בשבוע הראשון לשנת הלימודים ניגש אליה איש המחשבים, שמי פרץ, ומסר לה את מכשיר הטאבלט. לדבריה, הראה לה כיצד מדליקים את המכשיר ושאל אותה אם יש לה חשבון דוא"ל ב- Gmail לצורך ביצוע התחברות ראשונית למערכת. התובעת מסרה לפרץ את כתובת חשבון ה- Gmail שלה וזה ביצע את ההתחברות לחשבון.
לטענת התובעת, לא עברה כל הדרכה בנוגע לאופן השימוש במכשיר ולא היה לה ידע קודם ביחס למשמעות חיבור הדוא"ל הפרטי לטאבלט והסכנות הטמונות בכך. נטען כי לרשת דרכא, לעומת זאת, יש את הידע והניסיון בהדרכה בסביבה ממוחשבת עוד משנת 2013. כתימוכין לטענה זו צירפה התובעת לתצהירה את העמוד הראשון מתוך חוזר מנכ"ל שפרסם משרד החינוך אשר תוכנו עוסק בסכנות הטמונות ברשת, אופן השימוש הנכון והמידע הנחוץ לצורך הדרכת מורים.
התובעת טענה בנוסף כי איש לא התריע בפניה שהגדרת הדוא"ל האישי שלה ב- Gmail של מכשיר הטאבלט תגרום לכך שכל הנתונים במכשיר הסלולרי האישי שלה יעברו באופן אוטומטי למכשיר הטאבלט. לדידה, האירוע מושא התובענה אירע כתוצאה מרשלנות הנתבעות ואיש המחשבים וכפועל יוצא מכך, נפגעה פרטיותה.
בתצהירו מסר שמי פרץ, איש המחשבים בבית הספר, כי במקביל למסירת הטאבלט לתובעת, נתן לה הסבר ביחס לתפעול המכשיר והסביר לה כי נדרש ליצור חשבון Gmail באמצעות הדוא"ל. כמו כן הבהיר לה כי יש באפשרותה ליצור חשבון חדש או להתחבר באמצעות כתובת קיימת. התובעת בחרה באפשרות השנייה.
פרץ טען כי לא ידע ולא אמור היה לדעת כי "על הענן" של התובעת קיימות תמונות אינטימיות שלה והתובעת אף לא אמרה זאת. לטענתו, התובעת יכולה הייתה למנוע את הסנכרון למכשירים אחרים באמצעות הטלפון הסלולרי האישי שלה, אולם לא עשתה זאת .
בעדותו, אישר פרץ כי לא רכש ידע בתחום אבטחת מידע. לדבריו, תחום זה אינו נכלל בהכשרת טכנאי מחשבים. במענה לשאלה האם ביצע הגדרות בטאבלט טרם מסירתו למורה השיב פרץ בשלילה. לדבריו, לא ידע שניתן לבצע הגדרות אבטחת מידע במכשיר טרם השימוש בו על מנת ליצור סביבה בטוחה יותר למשתמש.
במענה לשאלה האם, במהלך הפעלת המכשיר בפעם הראשונה, נשאלה התובעת אם היא בוחרת לסנכרן את הטאבלט החדש עם הענן הקיים, השיב פרץ: "יש מספר שאלות כאלה במהלך ההגדרה, רושמים הבא הבא הבא" (עמ' 73, שורה 9). במענה לשאלה האם התובעת בחרה אם לבצע סנכרון או לא, השיב פרץ: " כן, זה חלק מתהליך ההתחברות, ההרשמה... לא משנה מה עשית, אם התחברת לקיים או יצרת חדש, שאר התהליך הוא אותו תהליך." (שורה 11) פרץ אישר כי התובעת בחרה בעצמה באופציה של כתובת דוא"ל קיימת, הקלידה את הכתובת והסיסמא ובחרה בסנכרון המכשיר עם הענן.
לגישת הנתבעת 1 (כאמור בסיכומיה) עדותו של פרץ מהווה הוכחה לכך שהתובעת אחראית לסנכרון התמונות למכשיר הטאבלט מאחר ובחרה מיוזמתה שלא ליצור חשבון Gmail חדש והכניסה את שם המשתמש והסיסמא שלה וכן בחרה לסנכרן בין המכשירים. לפיכך, לטענת הנתבעת 1, היה על התובעת לדעת כי צד ג' יוכל לצפות בתמונות שהיו על הענן. הנתבעת 1 לא פסלה את האפשרות שהתובעת פעלה כפי שפעלה מתוך ידיעה שהתמונות נמחקו ולא נשמרו במכשיר הפלאפון שלה.
14.בניגוד לעדותו של פרץ, התובעת טענה כי איש המחשבים לא העלה את האופציה של יצירת חשבון חדש "הוא שאל אם יש אימייל, הכניס וזהו נגמר הסיפור" (עמ' 35, שורה 19).
אף אם אקבל את הגרסה לפיה עמדו בפני התובעת שתי ברירות, להגדיר חשבון חדש או להשתמש בחשבון קיים וכי הדברים נאמרו לתובעת על ידי איש המחשבים, אין חולק כי לא נאמר דבר בנוגע למשמעות שתהיה לבחירה בין האפשרויות השונות. קרי, איש המחשוב לא הסביר לתובעת, וככל הנראה גם ליתר המורים, כי אם יחליטו לעשות שימוש בחשבון הקיים שלהם, יבוצע בין המכשירים סנכרון ומידע המצוי במכשיר האישי שלהם יעבור למכשיר הטאבלט הבית ספרי. יתכן וחלק מהמורים הבינו את משמעות העניין בעצמם, מתוך ידיעה אישית, אולם יש לקבל את גרסת התובעת לפיה, מאחר ואיננה מתמצאת בתחום זה, לא ידעה מה תהיינה ההשלכות לבחירה בשימוש בחשבון קיים.
הדברים עולים בבירור מעדותה של התובעת לפיה לא ניתן תדרוך או הסבר לעניין הסנכרון אלא לעניין ההפעלה הטכנית של המכשיר והצגת תוכנת "לרני" באמצעותה הייתה אמורה ללמד,(עמ' 44, שורה 19). עצם העובדה כי התובעת הופתעה, בזמן אמת, מהעברת מידע אישי שלה למכשיר הבית ספרי מלמדת על העדר מודעות מטעמה לסוגיית הסנכרון דרך הענן.
עדותו של פרץ לפיה כי גם בית הספר ואף הוא לא סברו שיש למורים ידע בתחום המחשבים: "התחלנו את ההדרכה מנקודת הנחה שאין להן ידע"(עמ' 71, שורה 32), מחזקת את גרסת התובעת בדבר חשיבות ההדרכה שהייתה צריכה להינתן ולא ניתנה.
יש מקום להניח כי אילו התובעת הייתה מודעת לכל עניין הסנכרון ו"הענן", הייתה מבקשת ליצור חשבון חדש על מנת למנוע העברת מידע אישי לטאבלט, וזאת ללא קשר לתמונות שצולמו ובהתאם לגרסתה, נמחקו כליל ממכשיר הטלפון האישי שלה.
הדברים באים לידי ביטוי בעדותה של התובעת לפיהם איש המחשבים "היה צריך לדעת שאם מכניסים אימייל אישי כל החיים האישיים עוברים לטאבלט, ביחד, כולל תמונות, אנשי קשר, לוח שנה והכל. אם אתה מקבל עכשיו טאבלט אתה אמור להכניס מייל של עבודה ולא את המייל הפרטי." (עמ' 35, שורה 26) ובהמשך אמרה: "אני רוצה שלמכשיר של בית הספר לא תהיה שום נגיעה לחיים הפרטיים שלי ואם את זה הייתי מקבלת בהסבר אז הכל היה נמנע." (עמ' 36, שורה 13).
על כן, יש לדחות את טענת דרכא כי התובעת הייתה אדישה לעצם הסנכרון ועל כן בחרה להשתמש בחשבון קיים. התובעת לא הייתה אדישה אלא פשוט לא הייתה מודעת לכך שהגדרת החשבון הקיים תביא לכך שכל המידע ממכשירה האישי, כולל המידע שנוצר בעבר ונמחק, יועבר לטאבלט ויופיע בו לכל דורש. למעשה, נמנעה מהתובעת אפשרות לבצע בחירה מושכלת בין הברירות מאחר שלא ניתן לה הסבר ראוי בנוגע להשלכות שיש לכל ברירה.
15.הובאו עדויות נוספות מהן ניתן ללמוד על אופי ההדרכה שניתנה. תהילה גואטה, סגנית המנהלת, הייתה בעת הרלוונטית לאירוע רכזת שכבה ורכזת משאבי אנוש ושימשה כחונכת של התובעת. מעדותה עולה כי כאשר קיבלה את הטאבלט בראשית שנת 2013, התבקשה להגדיר בו "האימייל שלנו", (עמ' 77, שורה 3), משתמע מעדות זו כי הוכנסה כתובת אישית ולא חדשה. גואטה טענה בנוסף כי המורים התבקשו להמתין להדרכה מסודרת וכן כי ניתנה הנחיה שלא להעביר את הטאבלט של המורים לתלמידים.
העדה רחל פרץ העובדת כמורה בבית הספר החל מחודש ספטמבר 2014 מסרה בעדותה כי קיבלה הדרכה אחת על תוכנת "לרני" בנושא בית הספר המתוקשב. העדה אישרה כי כל ההדרכות שהתקיימו בנושא הנ"ל היו בנוגע לתוכנה הספציפית בה השתמשו בבית הספר. ביחס למעמד קבלת הטאבלט, העדה מסרה כי התובעת קראה לה לבוא עמה לאיש המחשבים כדי לקבל ממנו טאבלט. לדבריה, איש המחשבים הסביר איך מפעילים את הטאבלט ואמר כי עליהן להכניס כתובת Gmail. במענה לשאלה האם הן יכולות להשתמש בכתובת ה- Gmail האישית שלהן השיב איש המחשבים בחיוב. בהתאם לכך הגדירו היא והתובעת במכשיר את כתובות ה- Gmail שלהן.
העדה טענה כי לא זכור לה שנחשפה לחוזר מנכ"ל העוסק במידע בלתי רצוי באינטרנט במערכות חינוך וכן כי לא זכור לה שגורם כלשהו בבית הספר התריע בפניה מפני הסכנות ברשת האינטרנט.
במסגרת תשובת התובעת להחלטת בית המשפט מיום 16.01.17 הוגש תמלול שיחה שהתקיים בין התובעת לבין רחל פרץ. במסגרת השיחה הועלה עניין ההדרכה שניתנה קודם לשימוש בטאבלט. במענה לשאלת התובעת איזה מייל הכניסה בעת הפעלת הטאבלט, השיבה רחל פרץ כי הכניסה את המייל שלה אולם לאחר המקרה שאירע לתובעת, שינתה את הנתונים. רחל הסכימה עם דברי התובעת לפיהם לא ניתנה הדרכה בנוגע לשימוש בטאבלט כמו כן אישרה כי "מעמד" מסירת הטאבלט ארך חמש דקות בלבד.
בשיחה נוספת שהתקיימה ביניהם אמרה פרץ כי לא הוסבר להם על ידי איש המחשבים שניתן לבחור בין הגדרת חשבון קיים לבין חשבון חדש – "הוא לא הציג את זה... הוא שאל אותנו אם יש אז תקלידו פה." יוער כי ביחס לתמלולי השיחות שהוגשו, פרץ טענה כי לא ידעה שהתובעת מקליטה אותה. לדבריה, חשה שהתובעת מנסה "למשוך אותה בפיה" במהלך השיחה ולנסות להביא אותה להגיד דברים בגנות המנהלת. עם זאת, בחינת התמלול כמכלול לא מלמדת כי בנושא ההדרכה הוכנסו מילים בפי העדה.
העדה יסמין גיל, לימדה כמורה בבית הספר שנה אחת בלבד, באותה שנה בה לימדה התובעת. גיל מסרה בעדותה כי בתחילת שנת הלימודים ניתנה הדרכה בת כמה שעות בעניין השימוש בטאבלט שכללה הדרכה ביחס לאפליקציות השונות. במענה לשאלה האם ניתנה הדרכה בעניין הסכנות הטמונות בשימוש באינטרנט השיבה העדה כי, ככל שהיא זוכרת, ההדרכה הייתה טכנית בעיקרה.
העד יואל מלכה, מורה ומחנך בבית הספר העיד כי קיבל את הטאבלט מאיש המחשבים אשר אף הדריך אותו כיצד להשתמש בו. לדבריו, הייתה לו אפשרות לבחור בין יצירת חשבון חדש לבין שימוש בחשבון קיים. "בחרתי באפשרות של Gmail חדש כי לא רציתי לחבר בין דברים אישיים לצורכי בית הספר, זה היה כלי עבודה" (עמ' 69, שורה 8). מעדותו של מלכה עולה כי בחירתו ביצירת חשבון חדש נבעה מידיעה אישית שבחירה באלטרנטיבה השנייה תגרום לחיבור לנתונים אישיים וכי ביקש למנוע אפשרות כזאת. ניתן להבין כי העניין לא הוסבר לו ע"י איש המחשבים.
העדה פנינה שלום אשר הייתה מורה בבית הספר בשנים 2013-2015 מסרה בעדותה כי המורים קיבלו הדרכה כיצד לעשות שימוש בטאבלט וכיצד ליצור מערך שיעור מתוקשב. העדה מסרה כי היא קיבלה את הטאבלט ממנהלת בית הספר. בשלב ההדרכה על המכשיר, מאחר ולא היה ברשותה חשבון Gmail, פתחה חשבון Gmail חדש לצורך החיבור לטאבלט.
במענה לשאלת ב"כ הנתבעת 1 האם פתחה Gmail חדש מאחר וקיבלה הוראה לעשות זאת השיבה העדה: "נכון" (עמ' 26, שורה 15) . עולה כי האופציה לחיבור באמצעות חשבון קיים לא הייתה קיימת מאחר ונדרש כי יהיה זה חשבון Gmail שכאמור, לא היה לה. העדה טענה כי לא קיבלה הדרכה לעניין הסכנות ברשת האינטרנט בשנים בהן לימדה בבית הספר.
העדה ליאת שגב עבדה כמורה לספרות, רכזת מקצוע ומחנכת בשכבה יא בבית הספר באותה שנה בה לימדה התובעת. שגב מסרה בתצהירה כי מעולם לא קיבלה הדרכה בנוגע לשימוש בטאבלט או בנוגע לסכנות הטמונות בשימוש במערכות מחשוב וברשת האינטרנט. בעדותה מסרה שגב כי סירבה לקבל מכשיר טאבלט מאחר וחשבה שאין זה נכון להשתמש במכשיר בתחום מקצוע הספרות. עם זאת, במסגרת עבודתה עשתה שימוש במחשב האישי שלה אליו העלתה תכנים שונים. לדבריה, לא קיבלה כל הדרכה ביחס לשימוש במחשב מלבד הסבר כיצד להעלות קובץ.
16.מבחינת מכלול העדויות בעניין זה עולה כי הנתבעת 1 העסיקה בבית ספר המוגדר כ"מתוקשב", איש מחשוב שלא היה לו מספיק ידע (או ידע בכלל) בתחום אבטחת מידע. ההדרכה שנתן איש המחשבים למורים חדשים בבית הספר בעניין מכשיר הטאבלט הייתה הדרכה שטחית, בעיקרה טכנית, וכלל לא נגעה לעניין הסכנות ברשת. בפרט לא נאמר דבר ביחס לאפשרות העברת מידע אישי למכשיר הבית ספרי, במידה וישתמש המורה בחשבון הדוא"ל הפרטי שלו.
על רקע מסקנה זו אבחן להלן האם התרשלו הנתבעות.
האם התרשלו הנתבעות
17.כדי להטיל על הנתבעות אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה תנאים: קיומה של חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות (התרשלות), קיומו של נזק וזיהוי קשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק.
במסגרת ת"א 505/07 הפניתי למושכלות יסוד בבחינת שאלת האחריות בנזיקין, אשר לאור שאלת האחריות בהליך זה ראוי להביא את הדברים במלואם. לאחרונה בחן מחדש בית המשפט העליון את מושכלות היסוד של עוולת הרשלנות. נפסק כי למרות קולות לבחון את חובת הזהירות לאחר הרשלנות והקשר הסיבתי, יש להעדיף את הסדר המסורתי של בחינת החובה תחילה תוך שאופן בחינת החובה ישתנה לפי מורכבות השאלה שבמחלוקת. מודל מוצע מפורט בפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל בע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, 22.6.14. הפעלת המבחנים שם מובילה למסקנה כי המקרה הנדון נופל בגדר מקרה עובדתי בו חובת הזהירות טרם הוכרה ומחייבת בחינתה ברמת הפשטה כללית כדי לאתר את התשובה מעקרונות של צדק ומדיניות משפטית. עקרון היסוד בבחינת חובת הזהירות הוא יסוד ה"שכנות". קירבה או זיקה בין המזיק לניזוק המקימה מסקנה, הנובעת משיקולי מדיניות משפטית, כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות.
ניתן להקיש למקרה הנדון מאופן בחינת האחריות בע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, 18.11.13 שם נשלל קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית של קיבוץ לעבירות מין שבוצעו בשטחו מחמת העדר צפיות טכנית. ניתן להקיש מניתוח האחריות שם למקרה הנדון ולכן מצאתי להפנות לאמות המידה שנקבעו בעניין פלוני (פסקאות 31-76):
"חובת זהירות מושגית מכוח החזקה במקרקעין מבוססת על הרציונאל לפיו המחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם. חובה זו מתקיימת הן לגבי סיכונים שנגרמו עקב המצב הסטאטי של המקרקעין, והן לגבי "יצירת מצב, שיש בו משום שינוי או פעילות, אשר סכנה כרוכה בהם, כאשר המחזיק בקרקע יודע, כי על אדמתו מצויים אנשים, העשויים להיפגע מאותו מעשה"....
במקרה דנן, לעמדתי, לא קמה חובת זהירות מושגית מכוח החזקה במקרקעין. עסקינן במחדל במניעת פשע על ידי גורם שלישי, במסגרתו הזיקה היחידה בין המקרקעין לבין העוולה הוא בעובדה הפשוטה כי המעשים נעשו על קרקע של הקיבוץ.....
המישור המושגי עוסק בשאלה אם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות סוג הנזק. המישור הקונקרטי, בוחן שאלה דומה לזו שהוצגה לעיל, אולם ברמת הפשטה נמוכה יותר; כלומר: האם המזיק הספציפי חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין סוג הפעולה הספציפי שהביאה להתממשות סוג הנזק הספציפי....
קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית נבחן על פי מבחן הצפיות, המבקש לבדוק "מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה, ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית)" (פרשת גורדון, בעמ' 129). מקום שקיימת צפיות במישור הטכני (קרי – ניתן היה לצפות או הלכה למעשה נצפה הנזק), מתקיימת גם צפיות במישור הנורמטיבי – זוהי חזקת הצפיות. מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, בהינתן שיקולי מדיניות השוללים את החובה כדוגמת הרתעת יתר, הצפת בתי המשפט בתביעות, וכדומה...
נוכח הפגיעה הקשה באוטונומיה מעצם הטלת אחריות בגין מחדל טהור, נקבע כי אחריות מעין זאת תוטל במשורה, ורק בהתקיים מספר תנאים: זיקה ויחסים מיוחדים בין המזיק לניזוק והסתמכות....
עוד אציין כי בפרשת ולעס, נקבעו מבחנים פרטניים לבחינת יסוד הצפיות:
"האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" (שם, פסקה 14).
...
עוד אציין כי גם אם מסקנתי הייתה שקיימת חובת זהירות, הן במישור המושגי והן בקונקרטי, נראה כי נוכח היעדר צפיות קונקרטית, לא קיים קשר סיבתי משפטי בין היעדר הפיקוח לבין ביצוע העבירות. אמנם, "מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין" (פרשת ולעס, פסקה 18). אולם, הקשר יתקיים, רק מקום בו הגורם שנטען כלפיו שהוא התרשל, היה יכול לצפותו."
18.כאמור לעיל, חובת הזהירות עיקרה בשאלה האם לאדם יש "באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג" (ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון, 29.11.17, באותו עניין נדחתה תביעה על הסף בהעדר חובת זהירות כללית למקרה המיוחד שנדון שם).
במקרה הנדון הנתבעת 1 היא המעבידה של התובעת ולכן אין חולק כי חבה כלפיה בחובת זהירות מושגית:
"ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו... ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי מעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים... הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים." (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' מוחמד יאסין, 31.08.11)
עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כי היקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד מעביד רחבה יותר, אם כי אין המדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון שנוצר במהלך העבודה. "ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה."
הטאבלט שניתן למורים המועסקים ברשת דרכא, הינו כלי עבודה לכל דבר ועניין. כשם שמוטלת על מעביד החובה לספק לעובדיו כלי עבודה תקינים ובטוחים, כך מוטלת על הנתבעת 1 החובה לספק מכשירים בטוחים לשימוש באמצעות הכשרה והדרכה ראויה ביחס לשימוש בטאבלט או באמצעות הגדרת חסימות לצורך אבטחת מידע. העובדה כי התובעת נפגעה בין כותלי בית הספר וכתוצאה משימוש שעשתה בכלי בית ספרי, מחזקת את המסקנה כי יש להטיל חובת זהירות רחבה יותר הכוללת גם את סוג הנזק הכללי של פגיעה בפרטיות.
19.משנמצא כי הנתבעת 1 חבה חובת זהירות כלפי התובעת, יש לברר האם מתקיים יסוד ההתרשלות. בבחינת שאלת ההתרשלות על בית המשפט להידרש לשאלה העובדתית בדבר מסכת האירועים אשר יצרה את הנזק. יש לבחון בנוסף, האם התנהגות הנתבעת 1 חרגה מסטנדרט הזהירות האובייקטיבי לפיה היה פועל אדם סביר באותן נסיבות כך שיש להטיל עליו אחריות.
מקום שהמזיק יכול, מבחינה פיזית, לצפות את הנזק, הוא צריך בדרך כלל, לצפות את הנזק ולנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע אותו. מבחינה טכנית בית הספר יכל לצפות את סוג הנזק, קרי פגיעה בפרטיות מורה עקב זליגת תכנים אישיים למכשיר שסיפק בית הספר. גם אם היה קשה לצפות את הנזק המסוים, מבחינת מדיניות משפטית היה על בית הספר לצפות נזק מהסוג שארע. לאור יחסי הקרבה בין בית הספר למורה ומאחר ובית הספר סיפק את המכשיר, היה עליו לפעול כדי למנוע העברת מידע אישי של המורה למכשיר הבית ספרי. אין זה משנה אם סוג מידע אישי, כפי שנחשף, לא היה צפוי מבחינת בית הספר, אלא די באפשרות לצפות פגיעה בפרטיות.
התרשלותה של הנתבעת 1 נובעת מכך שלא צפתה את הסיכון העלול להיגרם למורה שאינו מתודרך כראוי בנושאים הרלוונטיים למכשיר שהיה מיועד לשימוש במסגרת ההוראה בבית הספר ובכך שלא נקטה אמצעים להפחתת הסיכון. בכך הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות המוטלת עליה.
היה בכוחה של הנתבעת 1 למנוע את האירוע באמצעות מתן הדרכה מספקת למורים באופן ישיר או עקיף באמצעות איש מחשבים אשר מודע לחובתו להגן על פרטיות המורים. כאמור לעיל, איש המחשבים נשכר על ידי הנתבעת 1 לבצע מטלות טכניות שונות ולא היה מודע כי חלק מחובתו לוודא כי פרטיות המורים נשמרת. ניתן היה למנוע את האירוע באמצעות פעולה פשוטה ביותר והיא הבהרת אפשרות סנכרון המידע, חיוב המורים ביצירת חשבון דוא"ל חדש לצורך עבודה עם המכשיר או חסימת אפשרות לסנכרון המידע לאחר הגדרת האימייל האישי של המורה במכשיר הטאבלט על ידי בחירת האפשרות המתאימה בעת הפעל המכשיר. הנתבעת 1 פעלה מתוך אדישות לאפשרות כי עלול לזלוג מידע אישי של המורה למכשיר שנעשה בו שימוש במסגרת בית הספר ובכך התרשלה.
20.כראיה לחובת המוטלת על מוסד חינוכי לדאוג להדרכה הולמת בנושא השמירה על הפרטיות והגנה בסביבה לימודית מתוקשבת, צירף ב"כ התובעת מספר חוזרי מנכ"ל. בין היתר הפנה ב"כ התובעת לחוזר מנכ"ל מיום 02.03.03 "שמירה על הפרטיות באתרי האינטרנט הבית ספריים" . בסעיף 3 לחוזר נכתב כי "על כל העוסקים בחינוך- מפקחים, מנהלי בית ספר, גננות ומורים- להקפיד של קיום השמירה על הפרטיות של התלמידים והעובדים במוסדות החינוך,
בתוך המוסד החינוכי ומחוצה לו."
חוזר נוסף מיום 01.12.11 אליו הפנה ב"כ התובעת עוסק ב"אתיקה ומוגנות ברשת האינטרנט". בהתאם לאמור בחוזר זה, בכל מוסד חינוכי יוקם על ידי המנהל צוות "חיים ברשת" שיפעל לקידום התנהגות נבונה ובטוחה ברשת האינטרנט. הצוות יכלול רכז חברתי, רכז תקשוב, יועץ חינוכי ומורה מוביל. בין אוכלוסיות היעד שהפעילות תכוון אליהן נכללו מורים ותלמידים. תפקידו של הצוות "לפרוס בפריסת מניפה את נושא האתיקה והמוגנות ברשת"(עמ' 7).
מעיון בחוזרים עולה כי אינם עוסקים בהיבטים הטכניים של אפשרות לזליגת מידע ממכשירים פרטיים לרשת בית הספר, אלא עוסקים בפן העקרוני של פרטיות ברשת ומניעת פרסום עניינים אישיים ברשת בית ספרית. כך גם בכל הנוגע לסכנות ברשת, תכלית החוזרים לספק ידע שיועבר לתלמידים בהקשר של ניצול מיני או אחר ברשת האינטרנט. על כן אני סבור כי לחוזרים השונים אין משקל רב בקביעת חובת הזהירות, ולכן אין ליחס משקל לעובדה כי הרשת לא בחרה להעיד את רכז התקשוב במועדים הרלבנטיים.
עם זאת, החוזרים האירו את סוגיית הפרטיות ולכן הגבירו את החובה לוודא כי תינתן הדרכה מספקת טרם שימוש ראשוני. מאחר ודרכא לא דאגה לכך שתסופק הדרכה מקיפה וראויה למורים, טרם השימוש בטאבלט, יש לקבוע כי היה עליה לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לתובעת וכי הפרה את חובת הזהירות הרחבה החלה עליה.
באשר לטענה לפיה יש להחיל במקרה זה את "כלל הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח שמתקיימים שלושת התנאים להוכחת הכלל באופן המצדיק העברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת. לא הוכח כי חל התנאי הקובע כי לתובע לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר הביאו לקרות הנזק וכן לא הוכח כי חל התנאי השני קובע כי לצורך החלת הכלל נדרש שהנכס היה בשליטה מלאה של הנתבע. הנכס במקרה זה הינו הטאבלט אשר היה בשליטת התובעת. כמו כן, לא ניתן לקבוע כי לתובעת לא הייתה יכולת לדעת בדבר הסנכרון ואפשרות הופעת התמונות בטאבלט.
הקשר הסיבתי
21."המבחן הבסיסי לקיומה או להיעדרה של סיבתיות עובדתית הוא מבחן "הסיבה שבלעדיה אין"... על פי מבחן זה, התנהגות עוולתית תיחשב לגורם עובדתי לנזק כאשר הנזק לא היה נגרם אלמלא... התנהגות זו."
ובהמשך: "ראוי לעיתים לייחס נזק לאדם גם כאשר התנהגותו העוולתית אינה גורם הכרחי לנזק אלא גורם מספיק, או כאשר התנהגות זו תרמה משמעותית לסיכון. במצבים אלה מתעוררות השאלות של הגמשת מבחן "הסיבה שבלעדיה אין" או של חריגה ממנו. ההכרעה בשאלות אלה חורגת מהממד העובדתי אל הממד הנורמטיבי, וכרוכים בה שיקולים הנוגעים למטרות דיני הנזיקין ולהצדקת האחריות.
קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ההתנהגות העוולתית לנזק אינו מספיק להכרה בזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק. תנאי מצטבר אחר הוא קיומה של זיקה משפטית נדרשת בין השניים. ככלל, יש להכיר בזיקה שכזו כאשר הנזק שנגרם עובדתית הוא התממשות של "סיכון עוולתי", סיכון שבשלו אופיינה ההתנהגות כעוולתית". (ישראל גלעד "דיני נזיקין- גבולות האחריות", כרך א', עמ' 39,40)
במקרה דנן, יש קשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית שהינה אי נקיטת פעולות למניעת סנכרון מידע פרטי למכשיר הבית ספרי, לבין הנזק שהינו הפצת התמונות.
כאמור לעיל, אכן בכל הנוגע לאופן מעבר התמונות והפצתן, הציגה התובעת בסיס עובדתי דל. עם זאת, בנסיבות המיוחדות של העניין עלה כי למעשה הנתבעות לא חלקו על טענה בסיסית זו, למרות שלא הובאו ראיות ברורות באשר לאופן בו עבר המידע הפרטי לטאבלט. המדינה למעשה מודה בעקיפין בעובדות אלה, עת הובהר כי הוגש כתב אישום כנגד קטין או קטינים, בגין הפצת התמונות. אין חולק כי מדובר היה במכשיר חדש ואין טענה כי התמונות צולמו בעזרת מכשיר זה. על כן המסקנה העובדתית היא כי התמונות עברו כתוצאה מהכנסת חשבון הדוא"ל הפרטי של התובעת למכשיר ואישור ההגדרות המאפשרות סנכרון. לו הייתה נקטעת חוליה זו בשרשרת הנסיבות העובדתיות, לא היה נגרם הנזק.
בבחינת אחריות המדינה, אדון בנפרד בשאלת גורם זר מתערב והאשם התורם, והאם ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת 1 לנזק.
22.בסיכומי התובעת נטען לרשלנותן של הנתבעות בנושא הדרכת התלמידים אודות שימוש במכשירי טלפן ניידים וסכנות באינטרנט. ראשית, מדובר בטענות שלא הועלו בכתב התביעה ולפיכך הן מהוות הרחבת חזית. מדובר בטענות כלליות שלא ברור מה חובת הזהירות שהופרה, ואין די בטענה כי יש לחנך טוב יותר את התלמידים. ככל שהכוונה כי היה על הנתבעות להסביר לתלמידים כי אסור להפיץ תמונות פרטיות של אדם אחר, לא מצאתי כי גם אם הופרה חובה זו מהווה הדבר עילה לפיצוי התובעת. כנגד התלמיד שהפיץ את התמונות ננקטו הליכים פליליים כך שעל פניו, ניתן לקבוע כי אותו תלמיד נהג כפי שנהג למרות שידע שמדובר במעשה אסור. פועל יוצא מכך שלא ברור כלל האם מתן הדרכה בעניין זה הייתה מרתיעה את האחראים למעשה מלבצעו, וממילא אין טענה זו מהווה חלק מעילת התביעה. התובעת לא טענה לרשלנות בכך שהתלמידים הפיצו את התמונות. כפי שיובהר להלן, לטעמי מעשיהם המכוונים של מפיצי התמונות לא ניתקו את הקשר הסיבתי בין העוולה לנזק.
עוולות אחרות – הפרת חובה חקוקה, פגיעה בפרטיות והטרדה מינית
23.מאחר ומצאתי כי יש להטיל אחריות על הנתבעת 1 מכוח עוולה הרשלנות, מתייתר הצורך לדון בעוולות נוספות. התובעת לא הבהירה את העוולות הנוספות וטענה באופן כללי בסיכומיה כי הופרו חובות חקוקות וגרמו להטרדה מינית שלה. ככלל, האחריות להפרת חוק של אחר מוסדרת במסגרת עוולת הרשלנות.
התובעת לא הוכיחה את התנאים להטלת אחריות על מי מהנתבעות מכוח הפרת חובה חקוקה, ואין די בטענה כי נפגעה זכות היסוד שלה לפרטיות וכבוד. חוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, אולם לשון החוק מכוונת לפעולות של האדם שביצע את העוולה של צילום אדם ברשות היחיד או פרסום של תמונה מעין זו. התובעת לא הוכיחה אחריות שילוחית של הנתבעים לפעולות מפיצי התמונות ואין מקום להטיל אחריות מכוח חוק זה.
דין דומה חל על הישענות התובעת על חוק למניעת הטרדה מינית. חוק זה כולל הוראות דומות לחוק הגנת הפרטיות שאף הן מכוונות למי שפרסם את התצלום. גם בעניין זה לא הוכחה אחריות שילוחית וההוראות בחוק העוסקות במניעת הטרדה מינית על ידי מעביד אינן רלבנטיות למקרה זה וממילא לא נטענו להפרתן במפורש ולא הוכחה הפרת הוראה חוקית בעניין זה. על כן לא נמצא מקור אחר להטלת אחריות על הנתבעות בכלל ועל נתבעת 1 בפרט.
האם יש להטיל אחריות אישית על המנהלת
24.מנהלת בית הספר אחראית על התובעת בבית הספר, אולם אינה מעבידה של התובעת. בעדותה אישרה הנתבעת 2 כי היא הסמכות העליונה בבית הספר, (עמ' 59, שורה 17). ניתן לקבוע כי באופן כללי, כאחריות המנהל, מוטלת עליו החובה להבטיח את שלומם של אנשי הצוות המועסקים בבית הספר אותו הוא מנהל.
בעדותה טענה הנתבעת 2 כי תהליך מסירת הטאבלט למורים היה תהליך מסודר. בפירוט הדברים טענה כי המורים נדרשו להגיע לבית הספר בימי ההערכות בסוף החופש הגדול על מנת לעבור הדרכה. לדבריה, שוחחה עם המורים החדשים והסבירה להם על השימוש בטאבלט במסגרת בית הספר וכן הודיעה להם שיוזמנו לקבל טאבלט בתיאום עם איש המחשבים, יעברו הדרכה טכנולוגית על ידו ובהמשך הדרכה פדגוגית.
ביחס לאיש המחשבים, הנתבעת 2 מסרה כי ראיינה את פרץ יחד עם מנהל התפעול של דרכא ונמצא כי הוא מתאים לביצוע התפקיד מאחר ועסק בתחום המחשבים והיה בקיא בו. הנתבעת 2 לא זכרה האם יש לו תואר ולדבריה, לא ראתה תעודות ביחס להשכלתו בעניין אבטחת מידע.
בהמשך טענה כי בשנת 2014 טרם מונה רכז תקשוב בבית הספר וכי טכנאי המחשבים לווה את המורים. בתגובה למסמך שהוצג בפניה (מקיף ה' דרכא אשקלון- בעלי תפקידים) לפיו בשנת 2014 הייתה רכזת תקשוב בבית הספר בשם ענת דאבוש, השיבה הנתבעת 2 כי "יכול להיות שהשנים לא הסתדרו לי, ענת דבוש אמרתי שהיא רכז תקשוב אולי היא הייתה אז, אני לא זוכרת" (עמ' 60, שורה 31). במענה לשאלה מדוע לא הביאה תצהיר מטעם הגב' דאבוש השיבה הנתבעת 2 כי תפקידו של רכז התקשוב הוא להנחות את המורים כיצד לעשות שימוש בכלי תקשובי שנכנס לבית הספר ולא למסור את הטאבלט למורים "יש בבית הספר רפרנט טכנאי מחשבים שהוגדר ע"י דרכא" (עמ' 61, שורה 15).
ב"כ התובעת הפנה את הנתבעת 2 לחוזר משרד החינוך בעניין "מינוי רכז תקשוב בית ספרי - תשע"ז" המגדיר את תפקיד רכז התקשוב כ"אחראי להטמעת תחום התקשוב בכל ההיבטים הניהוליים, הארגוניים והפדגוגיים המשולבים בתהליכי ההוראה, למידה והערכה בבית הספר. בהקשר לכך נשאלה הנתבעת 2 האם יש לגב' דאבוש את ההכשרה הנדרשת לתפקיד כפי שהוא מוגדר בחוזר זה. במענה לכך השיבה הנתבעת 2 כי יש לה את ההכשרה הנדרשת וכי עשתה את ההשתלמויות של משרד החינוך על מנת להיות רכזת תקשוב והיא מקבלת גמול בשכר עבור תפקיד זה.
במענה לשאלה איזו הכשרה יש לה בתחום אבטחת המידע, השיבה הנתבעת 2 כי אין לה הכשרה בתחום זה. לדבריה, כאשר היא נתקלת בשאלות בתחום זה, היא פונה לאנשים המקצועיים בבית הספר- טכנאי המחשבים ומורה להנדסה ומומחים נוספים בתחום זה.
הנתבעת 2 מסרה כי ידעה ש"ענן מרחף מעל ראשנו" (עמ' 62, שורה 7) ולפיכך מקבלים התלמידים מידי שנה הדרכה מסודרת בעניין הסכנות ברשת המדיה. לדבריה, גם המורים נוטלים חלק בהדרכות הללו. בתגובה לדברי ב"כ התובעת לפיהם טענתה סותרת עדויות קודמות מהן עולה כי לא ניתנה הדרכה מעבר לתפעול התוכנה, טענה הנתבעת 2 כי היו ארבע הדרכות: "תפקידי להנחות תלמידים... אני יוצאת מהנחה שאנשים מבוגרים שלמדו חינוך באוניברסיטה וחשופים לנעשה לקורות אותנו לא צריכה להדריך אותם... יודעים שהיום אין פרטיות ולא מהיום" (עמ' 62, שורה 13).
ביחס לטענה שהעלתה בסעיף 68 לתצהיר לפיה הזמינה לבית הספר מרצה בשם גלעד האן, הנתבעת 2 אישרה כי היה זה לאחר האירוע. לטענתה, לפני האירוע הגיעו מרצים אחרים. במענה לשאלה, מדוע לא צירפה הוכחות להרצאות שניתנו טרם האירוע בעניין הסכנות באינטרנט השיבה הנתבעת 2 כי איננה חושבת שהיא צריכה להוכיח זאת. במענה שוב לשאלה האם לא ראתה לנכון להציג בפני בית המשפט הוכחה להדרכות שניתנו בעניין הנ"ל, השיבה הנתבעת 2 כי לא ראתה לנכון.
על אף שלא הציגה ראיה ביחס להדרכות שהועברו בבית הספר בנוגע לסכנות ברשת האינטרנט, עמדה הנתבעת 2 על טענתה כי המורות שהעידו אינן דוברות אמת. "המורות שהעידו משקרות. ניתנה הדרכה טכנית בשנה של 2014 ובשנה שלפני כן גם פדגוגית, והמורות חלקן אמרו שלא הייתה הדרכה והן לא דוברות אמת" (עמ' 65, שורה 16).
25.בתמיכה לגרסתה העידה תהילה גואטה, סגניתה של הנתבעת 2, כי בכל שנה הובאו לבית הספר אנשי מקצוע בתחום אבטחת מידע אשר העבירו הרצאות בנושא והסבירו על הסכנות ברשת האינטרנט. בתגובה לטענה לפיה ארבע מורות העידו שלא קיבלו הדרכה בעניין הסכנות ברשת, טענה גואטה כי היא מלמדת בבית הספר מזה שבע שנים ובכל שנה ניתנה הדרכה לתלמידים בעניין זה, לה היו שותפים אף המורים.
במענה לשאלה איזו הדרכה קיבלה בשנת 2013 בנושא אבטחת מידע והסכנות ברשת, השיבה גואטה: "הייתה לנו השתלמות במהלך השנה שלמדנו כיצד להשתמש בטאבלט ואיך ללמד את התלמידים. ההדרכות על הסכנות ברשת כל הזמן" (עמ' 77, שורה 17).
גואטה העידה בנוסף כי קיבלה בשנת 2013 קיבלה מכשיר טאבלט מאיש המחשבים בבית הספר. לדבריה, ניתנה הנחייה שלא להעביר טאבלט של מורה לתלמיד וכן לא להעביר מתלמיד לתלמיד.
26.בניגוד לגרסת הנתבעת 2, עולה כי קיים בסיס לטענה לפיה המורים לא עברו הדרכה מסודרת ביחס לשימוש ברשת האינטרנט. כמפורט לעיל, מדובר בבית ספר "מתוקשב" המשלב במערך הלימודים שימוש באינטרנט באופן שיטתי. בבית הספר קיימת רכזת תקשוב האמונה על ניהול והטמעת הלמידה המתוקשבת בבית הספר ועל השתלמות המורים בתחום התקשוב ( צורף נספח בעניין בעלי התפקידים בבית הספר).
למרות שהיה על הנתבעות לדאוג לקיומה של הדרכה רצינית ועמוקה יותר מזו שניתנה לתובעת ולכלל המורים, העדר הדרכות הכלליות ביחס לסכנות האינטרנט, לא הן שמהוות את עילת התביעה. כמפורט לעיל, העובדה שאיש המחשבים לא תודרך להנחות את המורים שעליהם להיזהר מפני הגדרת האימייל האישי שלהם , היא זו שהקימה את האחריות לרשת. לא הוכח כי המנהלת חרגה מהתנהגות מנהל סביר ואחריותה הכללית לכל המתרחש בבית הספר, אינה משתרעת על פעולות טכניות שבאחריות רשת דרכא, עת בחרה להשתמש בעזרים טכנולוגיים לחינוך. על כן לא מצאתי כי יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעת 2, ולאור נכונות הנתבעת 1 מראשית ההליך לשאת בכל תשלום שייקבע, גם אם ייקבע כי נעשה בגין מחדלי המנהלת, לא היה צורך מעשי בניהול ההליך כנגדה.
האם התנהלות המנהלת לאחר האירוע מהווה עוולה המקימה עילת תביעה?
27.הנתבעת 2 טענה בתצהירה כי לאחר שגילתה את האירוע קראה לתובעת למשרדה על מנת לברר את העניין. כפי שטענה התובעת בגרסתה, מסרה הנתבעת 2 כי התובעת טענה בפניה כי אינה יודעת במה מדובר וכי אין לה כלל תמונות בטאבלט. הנתבעת 2 מסרה בנוסף כי במענה לשאלתה, התלמיד שהיה שותף לגילוי התמונות במכשיר טען כי התמונות לא הופצו וציין שמות של תלמידים נוספים שראו את התמונות. בהמשך נערך בירור עובדתי עם כל תלמיד ותלמיד שהוזכר כמי שנכח באירוע ובהתכנסות כוללת הוסברו להם ההשלכות של פגיעה בפרטיותו של אדם והודגש בפניהם כי במקרה של הפצת התמונות תיתכן מעורבות משטרתית.
בהמשך, בפגישה שקיימה עם התובעת ואיש המחשבים הנחה האחרון כי יש לבדוק את גלריית התמונות בטאבלט כדי לגלות אם מאוחסנות בו תמונות. בבדיקה שעשו התגלו התמונות המביכות. לדברי הנתבעת 2, התובעת הייתה נסערת מאוד וטענה כי אינה מבינה כיצד תמונות שהיו שמורות בנייד האישי שלה, הועברו לטאבלט. לדברי הנתבעת 2, שאלה את התובעת מה בכוונתה לעשות בהמשך וציינה בפניה כי עליה להתייעץ עם דרכא ועם משרד החינוך על מנת לברר כיצד עליה לפעול במקרה כזה. לטענתה, שוחחה עם המפקחת ועם סמנכ"לית הפיתוח של דרכא ושתיהן הורו לה שלא לעשות דבר ואף לא לנקוט בפעולות ענישה כלפי התלמידים אלא תחילה, להרגיע את התובעת ולאפשר לה לצאת לחופשה.
בניגוד לגרסת התובעת לפיה הנתבעת 2 הטיחה בה כי איננה מוסרית וערכית, אסרה עליה להמשיך ללמד ואף הורתה לה לקחת חופשת מחלה באופן מידי, טענה הנתבעת 2 בתצהירה כי התובעת ביקשה ללכת לביתה והיא אישרה את בקשתה ואף ביקשה לדעת כמה זמן תיעדר על מנת להיערך למילוי מקומה.
אין ספק כי מדובר באירוע חריג אשר הסעיר הן את התובעת והן את המנהלת. בנסיבות אלו קשה לקבל את גרסת המנהלת כי נהגה באיפוק הנטען ולא הביעה בפני התובעת את מורת רוחה מהמקרה. תימוכין לגרסת התובעת לעניין זה מצאתי בנספח ד' לתצהירי הנתבעות 2 ו-3 : "העתק גרסת התובעת כפי שנכתבה בזמן אמת על ידה". לקראת סוף המסמך מיום 08.09.14 כותבת התובעת כי היא מרגישה שהיא יכולה להמשיך ללמד מכיוון שלא ביצעה כל עבירה וכי התמונות היו במכשיר ללא ידיעתה ומדובר בטעות שנעשתה בתום לב.
28.האופן בו התייחסה הנתבעת 2 לאירוע והגישה שנקטה כלפי התובעת רלוונטית ביחס לטענה לפיה הנתבעת 2 התנכלה לתובעת בשל האירוע מושא התובענה ויצאה ל"מסע נקם אישי" כנגדה. הנתבעת 2 טענה בתצהירה כי לאורך הטיפול בפרשייה דנן, פעלה בהתאם להנחיות משרד החינוך והנתבעת 1 וכי דאגה שלא לפגוע בתובעת ובפרטיותה. נטען כי בימים שלאחר האירוע התקשרה מספר פעמים אל התובעת על מנת לדרוש בשלומה ולברר אם היא זקוקה לסיוע כלשהו אולם התובעת סירבה והודיעה כי היא מטפלת בעניין בדרכיה שלה.
תימוכין לטענת הנתבעת 2 לפיה אין יסוד לטענת התובעת כי אסרה עליה להתלונן במשטרה, ניתן למצוא בגרסתה של הגב' עדה נגר, מפקחת בית הספר דרכא מטעם משרד החינוך. בתצהירה טענה נגר כי הנתבעת 2 פנתה אליה יום לאחר האירוע ועדכנה אותה באשר למה שאירע. לדבריה, נערכה במחוז התייעצות וסוכם להנחות את בית הספר להשאיר את המורה בתפקידה ולברר אפשרות להעביר תלמידים מעורבים לכיתה אחרת. לטענתה, בשום אופן לא ניתנה הנחיה שלא להגיש תלונה במשטרה.
עולה כי גם אם הביעה המנהלת כעס על התובעת בגין עצם הגעת התמונות לעיון התלמידים, אין הדבר מהווה עוולה כלפי התובעת.
האם הוכח קשר בין הערכתה הסופית של התובעת בסיום שנת הלימודים לבין המקרה מושא התובענה והאם הוכח כי הנתבעת 2 התנכלה לתובעת בשל האירוע מושא התובענה?
29.כמפורט לעיל, למעשה התובעת זנחה בסיכומיה טענות אלו כחלק מעילת התביעה. עם זאת, מאחר וחלק ניכר מהבירור העובדתי עסק בשאלות אלו וכל סיכומי הנתבעת 2 עוסקים בשאלה זו, מצאתי מקום לדון בטענה זו. בעדותה טענה התובעת כי הנתבעת 2 הפקירה אותה לאחר האירוע ואמרה לה שהיא מתחרטת שהעסיקה אותה. לטענתה, הנתבעת 2 החליטה על פיטוריה מהיום שביקשה ממנה להתפטר בשל האירוע והיא לא הסכימה. בהמשך טענה כי ידעה בבירור שתפוטר בסוף השנה לאור דבריה של הנתבעת 2 בפניה כי היא שקרנית, חסרת מוסר ולא ראויה להיות אשת חינוך.
במענה לשאלה, כיצד מתיישבת גרסתה לפיה הנתבעת 2 החליטה לפטר אותה בתחילת השנה עם העובדה שסיימה את שנת הלימודים במלואה, השיבה התובעת כי על מנת לפטר מורה באמצע השנה נדרשות נסיבות חריגות ביותר "על גבול האחריות הפלילית" (עמ' 43, שורה 27). בהתייחס לכך שנדרשה לבצע שנת התמחות נוספת ולא נקבע כי לא עברה כלל את שנת ההתמחות הראשונה אמרה התובעת: "יש מושג שנקרא בריונות במקום העבודה ובמצב זה פועלים לפי כל הכללים אבל עדיין גורמים לעובד נזק נפשי מאוד גדול. היא דאגה לעשות הכל לפי הספר." (עמ' 44, שורה 5)
התובעת טענה בנוסף כי לאורך כל השנה בה לימדה הרגישה עויינות כלפיה מצד הנתבעת 2 "לאורך שנה לא שמעתי ולו מילה אחת טובה" (עמ' 52, שורה 23) "התייחסה אלי כאל אויר... כל דבר רע יוחס אלי. כל דבר טוב התעלמו" (שורה 27)
העדה ליאת שגב טענה בתצהירה כי, בהתאם לידיעתה האישית, הנתבעת 2 התנכלה לתובעת באופן אישי לאחר האירוע מושא התובענה וניסתה להשפיע על דעת צוות המורים בעניין זה. העדה טענה בנוסף כי מרבית ההורים והתלמידים שלימדה התובעת, העריכו את עבודתה ואת תפקודה כמחנכת.
30.אל מול גרסת התובעת ניצבת גרסתן של הנתבעות 1 ו-2 לפיה ההחלטה שלא לאשר לתובעת את שנת ההתמחות נבעה מתפקודה הלקוי של התובעת בשנה בה לימדה בבית הספר. הנתבעת 2, מנהלת בית הספר, טענה בתצהירה כי במהלך שנת הלימודים היו בעיות משמעת קשות וכי התובעת לא הצליחה ליצור תקשורת סבירה עם תלמידיה ואף התבטאה בביטוי גזעני כלפי אחת התלמידות. באופן כללי נטען כי תפקודה של התובעת לא תאם את הסטנדרטים הנהוגים בבית הספר וכי התובעת לא הביעה רצון או נכונות להשתפר. נטען כי ההחלטה על סיום עבודתה של התובעת בבית הספר בתום שנת הלימודים התקבלה באופן ענייני, בכובד ראש ומתוך אחריות מלאה לתלמידים ולמערכת החינוך וכי להחלטה הנ"ל לא היה קשר לאירוע מושא התובענה אשר אירע בתחילת השנה.
תימוכין לטענה לפיה תפקודה של התובעת כמורה היה לקוי, הגישה הנתבעת 2 "תיעוד שיחה אישית" מיום 21.10.14 שהתקיימה בנוכחות התובעת, הנתבעת 2 וסגניתה, תהילה גואטה (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). בתיאור האירועים נכתב כי התובעת התלוננה על חוצפה וחוסר כבוד מצד התלמידים. בסעיף "החלטות וסיכומים" נכתב כי חשוב להקפיד על הטון והשיח מול התלמידים, לבנות קרקע ליצירת אוירה לימודית, להעביר מידע בזמן אמת ולקיים מספר שיחות הורים ששמות ילדיהם צוינו בתיעוד.
נספח ז' הוא מכתב בו מתלוננת אם תלמידה שלמדה בכיתה בה לימדה התובעת כי האווירה בכיתה אינה נעימה וכי הדבר נובע מהתנהלות התובעת. לדבריה, הדברים באים לידי ביטוי בהתבטאות לא נאותה כלפי התלמידים, כעס, הרמת קול, חוסר הקשבה לתלמידים, זלזול פוגעני והעלבה. בהמשך מכתבה הובאו מספר דוגמאות להתנהלות התובעת, האחרונה שבהן נגעה באופן אישי לביתה של כותבת המכתב ובה נטען כי התובעת התקשרה לאמה של אחת התלמידות וטענה בפניה כי ביתה של כותבת המכתב איננה טובה ויש למורים נוספים תלונות לגביה.
בהתייחס למכתב זה ציינה התובעת בעדותה כי היא מסתייגת מן האמור בו. לטענתה, האם שכתבה את המכתב עשתה זאת בשל יחסה של התובעת לביתה התלמידה, אשר לא התנהגה כראוי בכיתה. התובעת טענה בנוסף כי מדובר באם אחת מתוך כלל ההורים וכי לא את כולם ניתן לרצות.
31.מקרה בולט אשר צוין כמקרה בו התנהלותה של התובעת הייתה בלתי תקינה, הינו אירוע בו, לטענת הנתבעות, נקטה התובעת כלפי אחת התלמידות בביטויים גזעניים. בהקשר זה צורף מכתב שכתבו הוריה של התלמידה למנהלת בית הספר בנוגע לאירוע (נספח ט') וכן מכתב התלמידה אשר גולל את פרטי האירוע (נספח ח').
בסיכום שיחה שקיימה הנתבעת 2 עם התובעת (נספח י') טענה כי תלמידה מכיתה יא' 2 הגיעה לחדרה כשהיא בוכייה ומסרה שהתובעת אמרה בפני תלמידי הכיתה כי היא מפלה אותה מאחר והיא אתיופית. תגובת של התובעת, כפי שנרשמה ב"סיכום השיחה", הייתה כי לאחר שהעירה לתלמידה בנוגע לבעיית משמעת טענה זו כי התובעת "שונאת אותה" מאחר והיא "שחורה". "אמרתי לתלמידה שההתנהגות שלה לא מכבדת ורק אל תגידי שאני אמרתי את זה בגלל שאת אתיופית." בתגובה לדברים הציגה הנתבעת 2 בפני התובעת את חוסר שביעות רצונה מתפקודה כמורה להיסטוריה ומהתקשורת הבינאישית שלה עם התלמידים. בהמשך שוחחה עם אמה ואחותה של התלמידה ודיווחה על האירוע לגורמים שונים בעירייה ובמשרד החינוך.
העניין לא הסתיים בכך. ביום 26.01.15 התקיימה שיחת בירור בנוכחות התובעת ועורך דינה, הנתבעת 2, גורמים מרשת דרכא וראש מנהל החינוך בעיריית אשקלון.
אחות התלמידה הנ"ל, הגב' מצהיט ברהן, הוזמנה להעיד בפני. בעדותה טענה ברהן כי אחותה סיפרה לה אודות האירוע מיד לאחר שאירע. לטענתה, אחותה התקשרה אליה בזמן שהייתה בעבודה ואמרה לה כי "המורה אמרה אתיופית" (עמ' 67, שורה 24). לדבריה, למחרת האירוע נפגשו היא ואחותה הגדולה עם הנתבעת 2 ואמרו לה כי הן מתכוונות להגיש תלונה במשטרה בשל אמירותיה של התובעת. הנתבעת 2 הרגיעה את הרוחות ואמרה שתטפל בעניין.
במענה לשאלה האם יתכן כי דבריה של התובעת הוצאו מהקשרם, ברהן טענה כי אחותה נפגעה מדברי התובעת ולפיכך החליטה אמן שלא תוותר- "היא אמרה את הדברים האלה ואמא שלי לקחה את זה קשה... אני לא יודעת אם הדברים נאמרו בהלצה, הדברים שהיא אמרה פגעו באמא שלי..." (עמ' 66, שורה 26)
בעדותה טענה התובעת כי הדברים הוצאו מהקשרם- "אותה תלמידה... כל פעם שרציתי להעיר לה ... אמרה את מעירה לי כי אני אתיופית. אמרתי לה, יכול להיות שלא ניסחתי טוב, אל תגידי שאני מעירה לך בגלל שאת אתיופית שאני מעירה לכולם באותו אופן..." (עמ' 51, שורה 32) התובעת טענה כי הייתה מוכנה להתנצל בפני התלמידה אולם לא עשתה זאת מאחר והנתבעת 2 אסרה עליה ליצור עמה קשר.
32.לאור עדותה של התובעת לא ניתן לקבוע כי הדברים לא הוצאו מהקשרם. מגרסת התובעת עולה למעשה כי טענות אלו הינן טענות העוסקות ביחסי עבודה ובקדם המשפט הערתי כי לא אדון בשאלת "פיטוריה" של התובעת החורגת מסמכותו העניינית של בית המשפט. עם זאת התובעת הותירה בתצהיריה את הטענות ביחס להתנהלות המנהלת לאחר האירועים, והיא מצידה נגררה אחר קו טיעון זה אשר הסיט את הדיון מן העיקר אל הטפל. יוער כי תימוכין לגרסת התובעת מצאתי בעדותה של ליאת שגב שמסרה כי היא מכירה את המקרה וכי הדברים יצאו מהקשרם.
33.תהילה גואטה טענה בתצהירה כי הערכתה המקצועית של התובעת בסיום שנת הלימודים, נבעה מתפקודה המקצועי במשך השנה וכי אין לכך כל קשר לאירוע מושא התובענה. נטען כי ידוע לה כי בשנה בה עבדה התובעת בבית הספר, התגלו בעיות משמעת קשות בכיתות בהן לימדה וכי התובעת לא הצליחה ליצור תקשורת סבירה עם התלמידים. במקרה מסוים נקטה התובעת בביטוי גזעני כלפי אחת התלמידות וכן נטען כי השיח של התובעת על תלמידיה ואף עם הוריהם אופיין כ"שיח מתוח" הכולל הטחת האשמות משני הצדדים. כמו כן צוין כי תפקודה של התובעת לא תאם את הסטנדרטים הנהוגים בבית הספר והובאו מספר דוגמאות להמחשת הטענה. נטען כי התובעת סירבה לשתף פעולה באופן עקבי עם ההמלצות שניתנו לה והביעה התנגדות לכל בקשה, דבר שהקשה מאוד את העבודה וההתנהלות מולה. במסגרת הערכת החונך שנדרשה למלא בנוגע לתפקודה של התובעת, ציינה גואטה כי לתובעת יש קשיים בניהול קשרים משמעותיים עם תלמידים והוריהם וכן כי לא הקפידה על עמידה בנהלים, (דו"ח ההערכה צורף לתצהיר).
מקרה שהובא בתצהירה של תהילה גואטה כהוכחה להתנהלות בלתי תקינה של התובעת נגע לטיול בית ספרי אליו אמורה הייתה התובעת להצטרף. לטענתה של גואטה יום טרם היציאה למסע הודיעה התובעת כי איננה יכולה להצטרף מאחר והיא חולה. כאשר ביקשה לבדוק האם אישורי התלמידים תואמים להצהרות הבריאות, גילתה כי ההצהרות אינן. נטען כי אף לאחר שחזרה התובעת ממחלתה, לא נמצאו הצהרות הבריאות והיה צורך להחתים מחדש את ההורים. לטענת גואטה אירע מקרה נוסף בו שכחה התובעת להחתים הורים על טפסים, כפי שהתבקשה לעשות.
34. בחינת מכלול הטענות בנוגע להתנהלות המנהלת לאחר חשיפת התלמידים לתמונות והפצתן, ומנגד הטענות ביחס לתפקוד התובעת במהלך שנת הלימודים, מלמדת כי לא הוכחה עוולה שבוצעה כלפי התובעת בגין אופן טיפול המנהלת במקרה. התובעת התמודדה עם תפקיד תובעני, בשנתה הראשונה למקצוע, ולמרבה הצער החלה את דרכה ברגל שמאל, במקרה המצער של חשיפת תמונותיה. אין ספק כי מקרה מעין זה הקשה על שילובה של התובעת בבית הספר ולא מצאתי כי ניתן לסמוך רק על עדותה כי יכלה להמשיך כרגיל ללא השלכות על תפקודה.
לא הוכחה התנכלות מכוונת מצד המנהלת כלפי התובעת, וגם אם מצאה לנכון לבחון בקפידה יותר את התנהלותה, לא עלתה התנהגותה לכדי "מסע נקמה" או כל פעולה מכוונת להכשלת התובעת. על כן לא הוכח כי התנהגות המנהלת העצימה את הנזק שנגרם לתובעת. גם אם מבחינה סובייקטיבית חשה התובעת נרדפת, לא הוכחה עוולה המצדיקה סעד בגין האירועים המאוחרים לפרסום התמונות.
שאלת אחריות המדינה - משרד החינוך
35.כאמור לעיל, בית הספר הנו מוסד מוכר שאינו רשמי המופעל ע"י רשת דרכא. עם זאת, אין חולק כי בית הספר נתון לפיקוח משרד החינוך ומחויב לקיים את הוראותיו ולפעול בהתאם לחוזרי מנכ"ל. לטענת התובעת, יש לייחס למדינה אחריות ישירה ואחריות שילוחית. אחריות ישירה, מכוח חובת הפיקוח המוטלת עליה, ואחריות שילוחית.
המדינה טענה כי לא ניתן לייחס לה אחריות שילוחית מאחר ועובדי בית הספר אינם עובדי משרד החינוך ולפיכך, אינם שלוחיה. הגב' עדה נגר המשמשת כמפקחת במשרד החינוך ומפקחת בית הספר משנת 2013 טענה בעדותה כי משמעות הפיקוח הינה מהבחינה הפדגוגית. ביחס לכך שמדובר בבית ספר מתוקשב טענה הגב' נגר כי ישנה מפקחת על התקשוב בבתי הספר. בהמשך הבהירה כי לא היה לה קשר עם רכזת התקשוב בבית הספר.
בתצהירה מסרה כי המקרה נודע לה עקב פנייתה של מנהלת בית הספר יום לאחר האירוע בה עדכנה אותה באשר למה שהתרחש. בהיוועצות שקוימה במחוז סוכם להנחות את בית הספר להשאיר את התובעת בתפקידה ולברר אפשרות העברת התלמידים המעורבים לכיתה אחרת.
ביום 17.09.14 נערכה פגישה במשרדי ארגון המורים בהשתתפותה ובנוכחות המפקחת על הייעוץ, הגב' צביה דרורי, במסגרתה מסרו היא והגב' דרורי את עמדת משרד החינוך.
36.כפי שנטען בסיכומי המדינה, הטענות כלפיה בתביעה ובראיות היו עמומות ולא ניתן היה לדלות מהן טענה ברורה ביחס לחובה שהפר לכאורה משרד החינוך. מאחר שקבעתי כי לא הוכחה עוולה במסגרת התנהלות בית הספר לאחר האירוע, ממילא לא ניתן להטיל כל חבות על המדינה בכך שלא פעלה להפסיק את עבודתה של מנהלת בית הספר. ממילא לא פורטה כל עוולה בגין מחדל נטען זה.
מאחר ובית הספר הינו רשת עצמאית, ממילא המדינה לא אחראית באחריות שילוחית למעשיו ולא ניתן להטיל אחריות בדרך זו על המדינה. גם הטענה שעלתה בסיכומים כי המדינה התרשלה בפיקוח על אופן בחירת חונכת לתובעת, מעבר להיותה הרחבת חזית, לא הוכחה. התובעת לא הוכיחה כי סגנית המנהלת התרשלה בחונכות ומצאתי ממילא כי האחריות לעניין מסירת הטאבלט והדרכת אופן השימוש בו הינה של הרשת ולא של הצוות החינוכי.
גם הטענות להעדר עדות מטעם המפקחת על התקשוב לא מלמדות על רשלנות המדינה. כאמור לעיל, חוזרי המנכ"ל אליהם הפנתה התובעת העוסקים בשמירה על הפרטיות באתרי אינטרנט הבית ספריים ואתיקה ומוגנות ברשת האינטרנט נועדו להנחיל ערכים להתנהגות נבונה ברשת האינטרנט תוך שמירה על אתיקה ופרטיות. החוזרים לא עוסקים בהיבטים הטכניים של הציוד בו יבחר המוסד החינוכי לעשות שימוש אלא נוגעים לתכנים החינוכיים. התובעת לא הציעה על מחדל של משרד החינוך שהוביל לקרות הנזק, ואין די בחובת הפיקוח הכללית של המשרד.
37.מוכן אני להניח כי קיימת חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי מורה לכך שלא תפגע פרטיותו עקב שימוש באמצעים טכנולוגיים אשר העמיד לרשותו המוסד החינוכי. עם זאת, לא הוכחה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות העניין, שעה שמשרד החינוך לא שותף בהחלטה להפיכת בית הספר למתוקשב, לא בחר את הכלי הטכנולוגי בו נעשה שימוש ואין מקום מבחינה נורמטיבית להטיל עליו אחריות להתממשות הסיכון הנדון.
ניתן להקיש לעניין זה משאלת האחריות של משרד החינוך למפגעי בטיחות בבית ספר, ביחס אליהם נקבע בע"א (חי') 3699-10-09 מדינת ישראל משרד החינוך התרבות והספורט נ' שובל, 20.2.11, פסקאות 7-12 לפסק דינו של כב' השופט ע' גרשון:
"אין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר. אין ספק שחובה זו קיימת במערכת היחסים שבין תלמיד במערכת החינוך במדינה לבין המשרד המופקד על החינוך בה, כמו גם במערכת היחסים שבין תלמיד למורה. חובה זו הוכרה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון (לשיקולים בקביעתה של חובת זהירות מושגית כזו וגבולותיה ראו את ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 (1993)) .
השאלה המרכזית המתעוררת בעניין שלפנינו היא, האם הוכח שמשרד החינוך הפר חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי בתובע במקרה דנן. התשובה לשאלה זו נגזרת מן החובות החלות על משרד החינוך מכוח הדין וההלכה הפסוקה ומנסיבות העניין הספציפיות.
בית המשפט העליון קבע לא אחת כי המדינה איננה בגדר "מבטחת על" ואין להרחיב את אחריותה לכל ליקוי בטיחותי המתרחש בארץ בכל זמן נתון: ראו: ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אל קאדר (ניתן ביום 7.9.10), בפסקה 31 לפסק דינו של כב' השופט עמית; וראו גם את ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (2005), בפסקה 32.
חובת הפיקוח של משרד החינוך איננה כוללת חובה להיכרות מעמיקה עם כל אחד מגורמי הסיכון הייחודיים (להבדיל מאלה הכלליים) בכל אחד מבתי הספר ולמציאת פתרונות מקומיים לסיכון".
ייתכנו מקרים בהם תוכח רשלנות בפיקוח ולעיתים אין די בנהלים וחוזרים ויש להראות כי ההנחיות בהם הוטמעו (השווה ת"א (מח' ב"ש) 3001/06 א' ח' ס' נ' מדינת ישראל – משרד החינוך, 3.5.13). אולם במקרה הנדון לא הוכחה רשלנות בפיקוח ואף לא נטען כי היה על המדינה לכלול בחוזרים מטעמה הנחיות בדבר הכלי הטכנולוגי בו רשאי בית הספר לעשות שימוש והוראות כיצד למנוע נזק מהסוג שארע. יחסי הקרבה בין התובעת למשרד החינוך אינם מצדיקים פיקוח במידה מעין זו ולכן לא הוכחה הפרת חובה מטעם המדינה ואין להטיל עליה אחריות לנזקי התובעת.
קשר סיבתי – גורם זר מתערב
38.המדינה טענה כי גם אם ייקבע כי הפרה חובת זהירות, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק עקב חוסר זהירות רבתית של התובעת ובעיקר מאחר והנזק ארע עקב מעשה מכוון של תלמידי הכיתה שהפיצו את התמונות.
אשר לאשם התובעת, עניין זה יידון להלן, בכל הנוגע לשאלת פטור מאחריות מחמת התנהגות הקטינים, בחינתה רלוונטית לכל הנתבעים. בנסיבות העניין אין מקום לפטור מאחריות מחמת הכלל של גורם זר מתערב. לעניין פטור מאחריות עקב מעשה פלילי מכוון, הכלל הוא כי הפטור יינתן מקום בו לא היה המזיק יכול לצפות את הפעולה הפלילית. כאשר נקבע כי בית הספר היה צריך לפצות כי מידע אישי של מורה עלול להגיע למכשיר הטאבלט ומשם לתלמידים, היה עליו לצפות את האפשרות כי התלמידים ימשיכו ויפיצו את המידע שהגיע אליהם. לא מדובר בתרחיש דמיוני, מאחר ותופעת שיתוף תמונות מוכרת וידועה.
לעניין הקשר הסיבתי ניתן ללמוד מע"א 2303/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' עואודה, 24.6.14, שם נקבעה אחריות המדינה להתפוצצות רימון יד. בפסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות:
"במילים אחרות, חזקת ההתרשלות אינה מצומצמת לסוגיית האשם בלבד והיא מקפלת בתוכה גם חזקה בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לנזק. על מנת לסתור היבט זה של חזקת ההתרשלות מוטל על המערערת הנטל להוכיח קיומו של "גורם זר מתערב" אשר ניתק את הקשר הסיבתי האמור. בענייננו, לא הרימה המערערת נטל זה שכן על מנת לעמוד בו היה על המערערת להוכיח כי אותו "גורם זר" אשר בגין מעשיו התפוצץ הרימון במהלך ההתקהלות, פעל באופן שאותו לא יכולה הייתה המערערת לצפות בעת שהתרשלה בהשגחה על הרימון. לעומת זאת התנהגות צפויה של "גורם זר" אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 846-845 (2001); ע"א 5154/10 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' כלפון נווה ארזים בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 25-23 (22.8.2012); ישראל גלעד "על ההיקף הראוי של הכרה בסיבתיות משפטית בעוולת הרשלנות" מחקרי משפט כט 169 (2013)). בהיעדר מידע כלשהו על נסיבות העברת הרימון לאותו "גורם זר", לא ניתן לקבוע כי מדובר באירוע לא צפוי וכפי שהעיר בהקשר זה חברי השופט זילברטל (ראו פס' 21 לחוות דעתו), דומה כי ככלל לא ניתן לומר ששימוש ברימון לשם פגיעה באנשים אשר עימם מצוי המשתמש בסכסוך, דוגמת ריב חמולות, הינו בלתי צפוי. אוסיף ואומר עוד כי לצערנו דומה כי שימוש ברימון שהגיע לידיים הלא נכונות ופגיעה באמצעותו בחפים מפשע באירוע טרור, אף הוא אינו בלתי צפוי במקומותינו ובעניין זה אני שותפה לביקורת שמתח חברי השופט זילברטל על הכלל שנקבע בע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337, 346-345 (1983) לעניין הצפיות, בהיותו צר מדי".
יישום מבחנים אלו על המקרה הנדון מלמדת כי היה על דרכא לצפות אפשרות כי אם יגיע מידע אישי של מורה לידי תלמידים, אז יפיצו הם את המידע הלאה. על כן אין מקום לשלול אחריות מחמת הכלל של גורם זר מתערב.
אשם תורם
39.כל הנתבעים מבקשים לייחס לתובעת אשם תורם. הטענות נוגעות לעצם חוסר הזהירות של התובעת בשמירה על פרטיותה בכך שאפשרה מעבר של תמונות ממכשיר הטלפון האישי שלה לענן והן באופן השימוש בטאבלט.
הכלל בפסיקה הוא כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו: "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק... מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 הנ"ל).
עם זאת, נסיבות המקרה שונות במהותן לתאונה "רגילה" במהלך העבודה. מדובר באירוע שנולד עקב מעשה רצוני של התובעת, מחוץ לעבודתה, אשר אפשר את הפגיעה בהמשך בפרטיותה. בעולם הקיים של מערכות מחשב באינטרנט, רשתות חברתיות ושיתוף הסביבה במודע או במחדל עם פעולות הפרט, האחריות לשמירה על פרטיות חלה ראש ובראשונה על הפרט, המשתמש. התובעת יכלה למנוע את הנזק לו הייתה מודעת לאפשרות מעבר תמונות ממכשירה הפרטי לענן וכן לאפשרויות מניעת סנכרון המידה בענן עם מכשירים אחרים.
עצם העובדה כי התובעת העידה כי סברה כי התמונות נמחקו ולא ידעה כלל איך עברו לענן ומשם לטאבלט, מלמדת כי התרשלה בשמירה על פרטיותה. במיוחד לאור אופי התמונות שצולמו ניתן היה לצפות לנקיטת אמצעי זהירות כלשהם ביחס לאפשרות מעבר התמונות מהמכשיר לענן שברשת האינטרנט. מחדלה של התובעת לדאוג לפרטיותה ובחינת האשם המוסרי של שני הצדדים בכל הנוגע למעבר התמונות לטאבלט, מצדיק הטלת אשם תורם בשיעור משמעותי על התובעת.
40.אשר לטענה לפיה התובעת פעלה באופן בלתי סביר בכך שהשימוש הראשון שעשתה בטאבלט היה במסגרת השיעור בכיתה, לעניין זה משקל נמוך יותר לטעמי. ב"כ התובעת טען (בסיכומיו) כי התובעת לא התכוונה להעביר את השיעור בעזרת הטאבלט ולפיכך, השאלות לעניין הסבירות בעשיית שימוש ראשון במסגרת השיעור טרם בדיקת הנתונים הקיימים במכשיר, אינן רלוונטיות.
טענה זו איננה מתיישבת עם גרסתה של התובעת. בתצהירה טענה התובעת כי ביום 07.09.14, במהלך שיעור היסטוריה בכיתה יא, עשתה שימוש ראשון בטאבלט ומכיוון שלא כל התלמידים הביאו את הטאבלט איתם, נתנה את שלה לתלמידה על מנת שתוכל לעשות בו שימוש. עולה כי אף אם התובעת לא התכוונה להפעיל את הטאבלט טרם השיעור, הרי שהחליטה לעשות זאת בעת השיעור או בסמוך לתחילתו, כך שיש מקום לבחינת סוגיית הסבירות בעשיית שימוש ראשון במכשיר במסגרת שיעור בכיתה.
לשיטת דרכא, אין זה סביר כי מורה לא יפעיל טרם השימוש הראשון את מכשיר הטאבלט ויבחן את אופן פעולתו. לטענתה, לו הייתה נוהגת כך התובעת סביר כי הייתה רואה כי תמונותיה עברו למכשיר. בעניין זה הוצגו מטעמה מספר עדויות הנוגעות לשימוש הראשון בטאבלט.
העדה רחל פרץ אישרה כי פתחה את הטאבלט לפני שעשתה בו שימוש ראשון במסגרת השיעור בכיתה. במענה לשאלה, האם הייתה מגלה את הסנכרון במידה והייתה בסיטואציה בה הייתה התובעת, השיבה פרץ כי מן הסתם שהייתה מגלה. לטענתה, אין זה סביר שמורה תעשה שימוש ראשון בטאבלט במהלך שיעור וכן, אין הדבר מקצועי.
העד יואל מלכה אישר כי טרם השימוש הראשוני שעשה באמצעות הטאבלט במסגרת שיעור בבית הספר, הפעיל את הטאבלט, בחן את תוכנו והעלה לתוכו חומרים ומערכי שיעור. כמו כן אישר כי בדק את התכנים הקיימים בגלריה של המכשיר. העד אישר כי לא העלה על דעתו לפתוח את הטאבלט בפעם הראשונה בנוכחות התלמידים וכי בעיניו, מעשה זה אינו סביר.
העדה יסמין גיל אישרה כי לפני שהעבירה לתלמידים שיעור באמצעות הטאבלט, הפעילה את הטאבלט ובחנה אותו באופן בסיסי על מנת להתכונן לשיעור.
העדה פנינה שלום העידה כי טרם שעשתה שימוש בטאבלט בשיעור בבית הספר, פתחה את הטאבלט ועיינה בתוכנו. במענה לשאלה, האם מורה סביר שמכין מערך שיעור אמור להכיר את המכשיר, לפתוח אותו ולבדוק את תוכנו, השיבה העדה: "... אנחנו קיבלנו הדרכה, לא היינו אמורים." ( עמ' 26, שורה 28) .
בתגובה לטענה לפיה פעלה באופן בלתי סביר בכך שפתחה את הטאבלט בפעם הראשונה רק בעת השיעור, התובעת טענה כי נערכה לשיעורים הראשונים והכינה מערכי שיעור בהם נעזרה. הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בטאבלט נועדה לבדוק האם המכשירים פועלים כראוי והאם לכולם יש מכשיר. לדבריה, בעת שאירע האירוע, לא התכוונה לעשות שימוש במכשיר לצורך למידה.
בהמשך נשאלה התובעת האם שינתה מגרסתה בתצהיר וטענה שלא התכוונה לעשות שימוש בטאבלט לצורך למידה, לאחר שהבינה שפעלה באופן רשלני וכי יתר המורים מצאו לנכון לבדוק את הטאבלט ותכניו באופן אישי, טרם שעשו בו שימוש במסגרת הכיתתית.
בתגובה לשאלה טענה התובעת כי הטאבלט מבחינתה היה כמו ספר או עיפרון שהיא משאילה לתלמידה: "ואם אתה סומך על ילדים בכיתה י"א שיעשו את זה בבית ויבדקו אז אני יכולה להגיד שעד סוף שנה לא עבד כל הפרויקט הזה של הטאבלטים." (עמ' 42, שורה 9)
התובעת אישרה כי יתכן שאילו הייתה פותחת את הטאבלט טרם השיעור ובוחנת את תוכנו, כל האירוע היה נמנע. עם זאת הכחישה שנהגה ברשלנות וטענה שלא הייתה לה סיבה לחשוב שהטאבלט מסונכרן עם מכשירה האישי ושהיה סנכרון לענן שעל קיומו כלל לא ידעה.
מהראיות עולה כי אין לקבל את גרסת התובעת לפיה לא התכוונה להשתמש במכשיר לצורך למידה. לא ברור כיצד השאלת המכשיר שלה לתלמידה תשרת את המטרה שלשמה, לטענתה, נועד השימוש הראשוני בטאבלט, דהיינו, מבדק כללי של המכשירים בכיתה ובדיקה האם כולם הביאו מכשיר.
בתצהיר תשובות לשאלון, במענה לשאלה 27 מסרה התובעת כי אחת התלמידות הייתה ללא טאבלט "ומכיוון שהטאבלט משמש כספר לימוד, רציתי שתשתתף בשיעור, אז השאלתי לה את הטאבלט למשך השיעור."- מדברים אלו עולה כי התובעת החליטה לעשות שימוש בטאבלט לצורך למידה.
41.גם אם התנהגות התובעת אינה סטייה ממשית וחמורה מרמת הזהירות הנדרשת בכך שלא הפעילה את הטאבלט טרם השימוש הראשוני בכיתה, בנסיבות העניין יש לייחס גם לנתון זה משקל בבחינת האשם התורם.
לדידה של התובעת, מדובר היה במכשיר חדש שטרם עשה בו שימוש והאפשרות שיופיעו בו תכנים אישיים שלה, לא הייתה קיימת מבחינתה בשל חוסר מודעותה לעניין ה"ענן". מבחינה מקצועית, ראוי היה שהתובעת תפעיל את הטאבלט טרם השימוש בכיתה על מנת לתרגל את אופן השימוש בו. שעה שהתובעת טוענת כי היה על המעביד לצפות כי תכנים אישיים שלה יכולים לעבור למכשיר הבית ספרי, דין דומה חל עליה ולו הייתה בוחנת את תוכן המכשיר טרם מסירתו לתלמידה, ייתכן והיה נמנע הנזק.
לאחר בחינת מכלול הנסיבות מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מחצית מנזקיה.
שיעור הנזק
42.תצהיר התובעת כמעט ואינו מתייחס לשיעור הנזק, למעט טענה כללית בסעיף 10 כי נפגעה פרטיותה והוכפש שמה ברבים בכך שנכתבו כתבות אשר העצימו את העוולות. צורפו לתצהיר, באופן חלקי, שני פרסומים אשר דנים באירוע, אולם לא עולה מהם כי שמה של התובעת אוזכר בהם.
אל מול שיעור הנזק שנתבע, 600,000 ₪ לפי ראשי נזק שונים בכתב התביעה, בולטת בהעדרה תשתית עובדתית באשר לשיעור הנזק. למעשה נותרה התובעת עם טענה לנזק כללי, הדומה במהותו לעגמת נפש או לפיצוי לא ממוני בגין פגיעה בפרטיות.
אמנם בנסיבות אחרות ניתן היה לדחות את התביעה מחמת העדר הוכחת שיעור הנזק כפי שטענה הנתבעת 1 בסיכומיה, אולם לא מצאתי כי ראוי לעשות כן. בנסיבות העניין ניתן להעריך את שיעור הנזק, שממילא אינו נזק ממוני, על בסיס הראיות שנשמעו (השווה ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001)).
על מחדל התובעת להוכיח את שיעור הנזק מצטרף מחדלה להוכיח את היקף הפרסום. לאחר עדותה, ולאחר שהסתבר כי לא הוגשו כראיה התמונות שהפצתן מהווה את עילת התביעה, התרתי בהחלטה מיום 26.6.17 (עמ' 56) את הגשת התמונות. את הפצת התמונות ניסתה התובעת להוכיח על ידי חקירה נגדית של עדי הנתבעת באשר למה שנראה בתמונות כהפצתן.
מהראיות עולה כי התובעת לא הוכיחה את היקף הפרסום, אם כי מתמונות ת/1, ת/2 ו-ת/4 ניתן ללמוד כי התמונות הופצו ברשתות החברתיות בשל הכיתוב המופיע בחלק העליון של התמונה. מעיון בשלוש תמונות אלה עולה כי הינן אותה תמונה, אשר ניתן להסיק כי הופצה בשלוש קבוצות שונות בוואטסאפ.
בעדותה אישרה התובעת כי לא הביאה הוכחה לכך שהתמונות הופצו באתרי אינטרנט וכן לא הציגה את הוואטסאפ שבאמצעותו פורסמו התמונות. עם זאת ממכלול נסיבות העניין ניתן לקבוע כי התמונות אכן הופצו על ידי התלמידים בקבוצות ששמן מופיע בתמונות, אם כי היקף התפוצה לא הוכח, כמו כן לא הוכח כי התמונות הופצו באינטרנט. ביחס לטענה לפיה הכתבות באתרי האינטרנט פורסמו ביוזמתה, העידה התובעת כי לא יזמה כתבות אולם שכרה עורכי דין שיגיבו לידיעות שפורסמו בשמה מאחר ונותרה לבדה במערכה לאחר שהגורמים בבית הספר הפנו לה גב בעקבות האירוע. לא הוכח כי התובעת יזמה את הכתבות ולכן בחינת הנזק תתבסס על פרסום התמונות בקבוצות הוואטסאפ.
43.ב"כ התובעת טען כי התמונות צולמו באמצעות הטלפון הנייד של אחד התלמידים בכיתה ובהמשך הופצו על ידו ברשתות החברתיות. לטענתו, הוכחה לכך הם שני הפסים המוארים המופיעים חלק העליון של התמונה הינם למעשה השתקפות מנורות הכיתה שהוצגו בעת צילום התמונה באמצעות המכשיר הנייד, וכי ניתן להבחין (לדוגמא בת/4, ת/3) כי הטאבלט מונח על הרצפה שנראית ברקע הצילומים.
בעדותו, נשאל שמי פרץ מהם הפסים הלבנים המשתקפים מהתמונה. במענה לכך השיב פרץ: "פלאש" (עמ' 72, שורה 11). גם יתר העדים התחמקו ממתן תשובה פשוטה למה שעולה מהתמונות והנסיבות, כי תלמידים הניחו את הטאבלט על הרצפה, צילמו ממנו את התמונות ומשם העבירו לחבריהם בקבוצות הוואטסאפ. מצאתי כי ניתן להגיע למסקנה המבוקשת מעיון בתמונות ומכלול נסיבות העניין ולכן מצאתי כי הוכח כי התמונות שהוגשו הופצו בקבוצות הוואטסאפ.
44.עיון בתמונות, ששלוש מהן הן תמונות זהות, מלמד כי מדובר בתמונות של התובעת בהם היא נראית יושבת עטופה במה שנראה כסדין המכסה את החלק התחתון של חזה, אולם אין חולק כי מדובר בתמונה חושפנית שצולמה בנסיבות אינטימיות של התובעת. בתמונה נוספת (ת/3) נראה חזה חשוף ללא פנים, אולם תמונה זו ברור כי צולמה מתוך הטאבלט ולכן לא נסתרה טענת התובעת כי גם תמונה זו נחשפה לתלמידים, אם כי לא הוכח כי הופצה ברשתות החברתיות. מאחר והנתבעת 2 טענה כי הטאבלט עם התמונות עדיין שמור בבית הספר, יכלו הנתבעים בנקל לסתור את הטענה כי תמונה זו לא נחשפה לתלמידים, אולם נמנעו מלעשות כן.
בסיכומיה טענה התובעת כי הנזק ניתן לאומדן מאחר ומדובר בפגיעה נפשית עקב חשיפת התמונות ברבים, בושה ושיברון לב, פגיעות שבמהותן הן עגמת נפש. בעדותה נשאלה התובעת ביחס לתיעוד רפואי או הוצאות שנגרמו לה בעקבות המקרה. במענה לכך השיבה התובעת:
"אני לא צריכה להוכיח נזק שישבתי בדיכאון והייתי צריכה להסתכל על המשפחה שלי בעיניים ולא ידעתי מי באשקלון ראה אותי בלי חולצה ומי לא, זה שאין לי מסמכים רפואיים לא אומר כהוא זה אם נפגעתי או לא נפגעתי, אני בחורה חזקה ואני אצא מזה. אני לא עובדת היום. אף מנהל לא רוצה להתעסק איתי. אף הורה לא רוצה שתלמד את הילד שלו מורה שראו אותה בלי בגדים בכל העיר. לא תמיד צריך ללכת לפסיכיאטר בשביל להוכיח נזק נפשי. (עמ' 38, שורה 2).
נוסף על הנזק הנפשי, נטען כי לתובעת נגרם גם נזק כלכלי בשל כך שלא הצליחה להתקבל לשנת התמחות נוספת במוסד לימודי ובשל כך, נאלצה לעזוב את מקצוע ההוראה.
התובעת טענה כי ניסתה להתקבל לשנת התמחות נוספת בבית ספר אחר ואף נפגשה עם נציג ארגון המורים באשקלון אשר הפנה אותה לבתי ספר שחיפשו מורים מחליפים אולם לא הצליחה להתקבל לעבודה כמורה. לדבריה, סיפרה בראיונות עבודה שנערכו לה כי היא המורה שהייתה קשורה לפרשה בענייננו מאחר ולא רצתה שהדברים יתגלו לאחר שתתקבל לעבודה.
התובעת הודתה כי אין הסבר או חישוב לפיו הוחלט על סכום התביעה. עם זאת טענה כי בין היתר היא רוצה פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל כך שאיבדה את מקצועה כמורה מאחר ואף אחד איננו מוכן להעסיק אותה.
45.כמפורט לעיל, מידת הראיות להוכחת שיעור הנזק הייתה מצומצמת. בנסיבות העניין לא הוכח קשר סיבתי בין אבדן הכנסות של התובעת למקרה ולא מצאתי כי ראוי לפסוק פיצוי לפי אמון מידה של אבדן כושר השתכרות שלא הוכח ונטען רק בעקיפין. שיעור הנזק ייקבע כנזק לא ממוני בגין תחושות הבושה ואי הנחת שנגרמו לתובעת מפרסום תמונותיה.
כדי לקבל אמת מידה לשיעור הפיצויים הראוי, בחנתי מספר מקרים בהם נפסק פיצוי בגין פרסום תמונות חושפניות. בת"א (של' נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר אליעד, 6.2.06 דובר בפרסומים בעיתון של תמונת התובעת שצולמה בחוף הים כשפלג גופה העליון חשוף ופניה מטושטשות (התובעת זוהתה בשל כלבתה שהופיעה בצילום) ופרסום שני בו נראית התובעת יוצאת מן המים כשפלג גופה העליון חשוף והיא נראית רק מגבה. נקבע כי הפרסומים מהווים פגיעה בפרטיותה של התובעת ולשון הרע ונפסק פיצוי בסך 25,000 ₪.
בת"א (של' הרצ') 21945-07-14 פלוני נ' אריאל סמל, 31.1.16 נדונו פרסומים חדשים באמצעי מדיה שונים של תמונות שצולמו לפני כ-30 שנה, בעירום מלא ובעירום חלקי בצורה מביכה ופרובוקטיבית. נקבע שם כי יש לתת לתובע פיצוי בגין התחושה הקשה שאפפה אותו עם הידיעה על הפרסומים והקושי שהפרסום יצר לגביו שאף מנע ממנו להסתובב ברבים במקום בו מכירים אותו. נפסקו פיצויים בשיעור משמעותי: 55,000 ₪ בגין פרסום התמונות בספר, 35,000 ₪ בגין פרסום התמונות בפייסבוק , 40,000 ₪ בגין הפרסום באתר של מגזין.
בתמ"ש (פ"ת) 19229-07-11 פלונית נ' פלוני, 14.12.15 התקבלה בחלקה תביעת איש לפגיעה בפרטיותו בגין נספח שהגישה האישה במסגרת תביעה נזיקית שהגישה נגדו ובו תמונות עירום שלו במצב אינטימי עם אישה אחרת. נקבע כי גם אם נדרשה האישה להשתמש בצילום לצורך ההליכים בבית הדין הרבני, עדיין אין בכך הכשר להצגתו בפני גורמים אחרים. ביחס לצירוף התמונות כנספח להליך המתנהל בדלתיים סגורות, נקבע כי ניתן היה למצוא דרך חלופית להצגת התמונות בפני בית המשפט על מנת למנוע חשיפתן בפני המעיינים בתיק וכי "אדם זכאי להניח כי צילומו במערומיו לא יופץ." בית המשפט חייב את האישה לשלם לאיש פיצוי בסך 40,000 ₪.
בת"א (של' ת"א( 39123-12-10 זלאיט נ' ארד, 30.06.12 נדונה תביעת אישה אשר שכרה את שירותי הנתבעות לצורך ביצוע צילומי הריון אומנותיים. כשנה וחצי לאחר צילום התמונות נודע לתובעת כי הנתבעות פרסמו את תמונותיה האינטימיות, בהן נראית בטנה ההריונית חשופה לגמרי, במקומות ציבוריים מבלי שניתנה רשותה לפרסום זה. נקבע כי פרטיותה של התובעת הופרה בשלושה מקרים בגינם תהא זכאית לפיצוי בסך 90,000 ₪.
46.לאחר שקלול מכלול הנסיבות, מהות התמונות ואופן הפצתן מצאתי כי הנזק שנגרם לתובעת הוא משמעותי נוכח הפגיעה הקשה בפרטיותה ובכבודה. למרות שלא הוכח היקפו של הפרסום, די בידיעה כי התמונות מתגלגלות באמצעים שונים ועלולות לצוף ביום מן הימים, כדי להבין את שיעור הפגיעה. פרסום באמצעים הטכנולוגיים היום היקפו לא ברור, והאפשרות למנוע הפצתו ברורה עוד פחות. העניין דומה לאמרה "אבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציא אותה", כך גם מניעת הפרסום קשה.
מימד המחמיר את הפגיעה נעוץ בהיות התובעת מורה בעת הפרסומים וחשיפת תלמידיה לתמונות ומשם לחבריהם והסוף מי יישורנו. על כן מצאתי כי ראוי לאמור את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת בסך של 80,000 ₪.
עם זאת, מאחר ומצאתי כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של מחצית מנזקיה, אזי הנזק בר הפיצוי עומד על סך של 40,000 ₪.
סוף דבר
47.תמונות אישיות ואינטימיות של התובעת עברו למכשיר הבית ספרי ומשם הופצו על ידי תלמידים. בית הספר לא נקט באמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע פגיעה בפרטיות התובעת, אולם יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מחצית מנזקיה, לאור מחדלה לשמור על פרטיותה ולמנוע מעבר תמונות ממכשיר הטלפון האישי לענן.
אשר למנהלת, לא מצאתי מקום להטיל חבות אישית מאחר ולא חרגה מרמת הזהירות הנדרשת ממנהל בנסיבות העניין. האחריות לקביעת האמצעים הטכנולוגיים איתם יעשה שימוש והאופן הטכני בו יופעלו מוטל על המעביד, רשת דרכא, ולא באופן ישיר על המנהלת.
ביחס למשרד החינוך לא מצאתי כי הפר חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.
על כן אני מחייב את הנתבעת 1, דרכא בתי ספר, לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪.
אשר להוצאות המשפט, התובעת הגישה תביעה על סכום מופרז של 600,000 ₪ כלפי נתבעים שלא היה זדון בפעולתם ובנסיבות בהן שאלת חובת הזהירות אינה ברורה. בנסיבות אלו זכאית התובעת לשיפוי רק על חלק מהוצאותיה באופן יחסי לנזק שנגרם לה. לא מצאתי מקום לחייב את התובעת בהוצאות בגין קבלת חלק קטן מתביעתה.
על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט בשיעור של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.
למרות דחיית התביעה כנגד המנהלת, הנתבעת 2, מצאתי כי אופן ניהול ההגנה האריך את הדיון שלא לצורך והסיט את המחלוקת לעבר שאלת מקצועיותה של התובעת כמורה. אמנם התובעת החלה בקו טיעון זה, עת ייחסה למנהלת טענות של רדיפה שלא הוכחו, אולם הטחת האשמות בתובעת הייתה מיותרת. התוצאה הסופית לפיה בסופה של שנה קשה לתובעת לא המשיכה את דרכה במוסד החינוכי, מצדיקה בבחינת מכלול נסיבות העניין לא לפסוק הוצאות לחובתה.
הוא הדין ביחס למדינה, אשר טרחתה בהליך זה הייתה מצומצמת יחסית. על כן התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 5, נדחית ללא צו להוצאות.
ניתן היום, י"ב טבת תשע"ח, 30 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
