בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 319,263 ₪.
כללי;
1.הצדדים לתביעה הינם שותפים לשעבר בחברת כרסומטל (להלן: "החברה"); ביום 24.9.2012 חתמו על הסכם המסיים את השותפות ביניהם ומסדיר את חובות וזכויות כל צד בנוגע לסיום השותפות.
2.הצדדים חלוקים ביניהם לעניין פרשנות סעיפי ההסכם , התובע טוען לקיומה של הפרה יסודית של הוראות ההסכם אשר מזכה אותו בפיצויים ובכספים כפי שפורט בסעיף 129 לסיכומיו.
טענות התובע בתמצית:
2.התובע טוען כי בהתאם לסעיף 7 להסכם היה על הנתבע לשחרר את התובע מכל הערבויות הבנקאיות בבנקים שהחברה מנהלת בהם חשבונות, בפועל הוסרו ערבויות משלושת בנקים- ונותרה העברות בבנק הפועלים אשר שוחררה רק ביום 9.6.15 , באיחור ניכר ותוך הפרה יסודית של הוראות ההסכם.
3.התובע טוען כי בהתאם לסעיף 14 להסכם, הנתבע נטל על עצמו את כל ההתחייבויות של התובע שנוצרו עקב ערבותו לחברה ו/או המיוחסת לתובע בספרי החברה וללא יוצא מהכלל, לרבות שתי הלוואות שנלקחו כנגד שעבוד פוליסות ביטוח ופנסיה בחברת כלל.
4.התובע טוען כי בסעיף 15 להסכם הצהיר הנתבע כי הוא יפעל להעברת כל פוליסות הביטוח של התובע על שמו, ללא יוצא מהכלל, על כל מרכיביהן, לרבות מרכיב פיצויי הפיטורין ללא השלמות כלשהן. במידה ולא ניתן יהיה להעביר את הפוליסות לנתבע ו/או לשחררן בטווח המידי עקב אי פירעון ההלוואה שניטלה בזמנו ע"י התובע, התחייב הנתבע להשיב את ההלוואה לחברת הביטוח ו/או להמציא בטוחה אחרת באופן שהתובע יהא זכאי לשחרר את כל הכספים המעוכבים והמשמשים בטוחה להלוואות.
5.התובע טוען כי בפועל נלקחו 3 הלוואות – 2 הלוואות בשנת 2009 בסכום כולל של 200,000 ₪ ואחת מיום 13.3.11 בסכום של 83,910 ₪. כספי ההלוואות הופקדו בחשבון החברה לצרכיה.
6.התובע טוען כי הנתבע לא סילק את ההלוואות ולכן חברת הביטוח מגדל תבעה אותו בשנת 2012 בסכום של 198,300 ₪. הוא הגיע להסדר עם החברה לפיו יקוזז מהחוב סכום של 87,612 ₪ מפיצויי הפיטורין להם הוא זכאי בהתאם לפוליסת הביטוח והיתרה תשולם בתשלומים חודשיים בסכום של 8,000 ₪ לחודש. ההסדר נשלח לנתבע אולם הוא לא עמד בו ועל כן מדובר בהפרה יסודית של ההסכם ועל הנתבע להחזיר לו את הסכום בנוסף להחזרים החודשיים לפי לוח הסילוקין שצורף לכתב התביעה אשר עומד על 131,651.74 ₪ בנוסף לכל סכום עתידי שלא ישולם לסילוק ההלוואות.
7.בנוסף התובע טוען כי בהתאם לסעיף 16 ג להסכם היה על הנתבע להעביר בעלות ברכב שנותר בידי התובע וזאת עד לסוף 2013 אולם בפועל הרכב הועבר רק ביום 9.7.15 זאת בשל עיקול שרבץ על הרכב ושהיה על הנתבע להסירו ולא עשה זאת. מחדלו של הנתבע גם הוא מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
8.התובע טוען כי התנהלות הנתבע מהווה הפרה יסודית של ההסכם המזכה אותו בתשלום פיצויים מוסכמים בשיעור של 100,000 ₪ כאמור בסעיף 21 להסכם.
טענות הנתבע בתמצית:
9.הנתבע טוען כי כל התחייבויותיו בהסכם כפופות למילוי התחייבויות התובע לפי ההסכם; כאשר הוכח כי התובע פעל לאחר החתימה על ההסכם לגביית כספים המגיעים לחברה ולא העבירם אליה, בנוסף, הודיע ללקוחות החברה כי החברה מצויה בקריסה כלכלית דבר שהסב נזק כלכלי לחברה.
10.הנתבע טוען כי התובע לא יידע את החברה ולא העביר אליה את התביעה שהוגשה נגדו ע"י חברת הביטוח מגדל, למרות שהתביעה כוללת את שתי ההלוואות בהן התחייב לשאת הנתבע בתוך 24 חודשים מיום החתימה על ההסכם. רק לאחר שניתן נגד התובע פסק דין בהסכמה, השכיל התובע להעביר לבא כוח הנתבע ייפוי כוח.
11.הנתבע טוען כי סעיף 15 להסכם מתחייב אך ורק לשתי ההלוואות שניטלו בשנת 2009 בסכום כולל של 200,000 ₪ אשר כספיהם הועברו לחברה אילו ההלוואה משנת 2011 לא ניתנה לחברה ובמהותה זו הלוואה אישית של התובע שהנתבע לא התחייב להסדירה. בנוסף, ביום הגשת התביעה טרם חלפו 24 חודשים מיום החתימה על ההסכם – המועד שניתן לנתבע להסדיר את ההלוואות- ומכאן שביום הגשת התביעה טרם נוצרה עילת התביעה.
12.הנתבע טוען כי התובע לא הוכיח כי הוא הפר את חיוב ההשתדלות לבטל את ערבויות בבנקים, נהפוך הוא, בסמוך לאחר ההסכם בוטלו כל הערבויות בשלושת הבנקים ומאחור וכשהתאפשר, בוטלה הערבות גם בבנק הפועלים, מה שמעיד כי הנתבע מילא את התחייבותו ע"פ ההסכם. מה גם שלתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מפעולות הנתבע.
13.הנתבע טוען כי הטענה בדבר אי העברת הבעלות ברכב מהווה הרחבת חזית מאחר ולא נטענה בכתב התביעה. ולגופו של עניין, סעיף 16ג לא הופר על ידו מאחר והוא קובע כי הבעלות ברכב תועבר ואם לא התובע יוכל להחזיר את הרכב ולקבל בתמורה 20,000 ₪, דבר אשר לא נעשה ע"י התובע והתובע לא הציג ראיה כי פנה אל הנתבע ודרש תשלום 20,000 ₪ ע"פ ההסכם; ובסופו של יום הבעלות ברכב הועברה לידי התובע לאחר שהעיקול שרבץ על הרכב בוטל.
דיון והכרעה:
אדון בנקודות העולות מטענות הצדדים אחת אחת;
א. האם אי סילוק הערבויות מהווה הפרה יסודית:
בסעיף 7 להסכם קיבל צד ב' על עצמו ניהול כל חשבונות הבנק של החברה ונקבע כי מיום החתימה על ההסכם: "צד ב' ינקוט בכל הפעולות הנדרשות לצורך להסרת שמו וערבותו של צד א' מהחשבונות בתוך 30 ימים ממועד חתימת הסכם זה. לצורך ביצוע האמור לעיל צד א' מתחייב לשתף פעולה באופן מלא ובכלל זה לחתום על כל מסמך נדרש. מובהר כי מדובר בהתחייבות שהיא מעיקרי הסכם זה והפרתה מהווה הפרה יסודית של הסכם זה".
הנתבע אינו חולק על חבותו לסלק את הערבויות אולם טוען כי סילוק ערבות בנק פועלים לא היתה בשליטתו וכי פעל לסלקה באופן סביר. הנתבע טוען כי חובתו מכוח ההסכם הינה השתדלות לשחרר את התובע מערבויות ולא חובה והוא אכן השתדל ובתוך 60 יום מיום חתימת ההסכם 3 ערבויות הוסרו אולם זו של בנק הפועלים לקח זמן לשחררה מסיבות שהיו תלויות בבנק והעד מטעמו ינקוביץ טוען כי הוא פנה לבנק הפועלים על מנת שהוא יחליף את התובע כערב במקומו.
אין מחלוקת כי הערבות של בנק פועלים סולקה באיחור רב.
האיחור הרב מהווה הפרה לתנאי ההסכם מאחר ומיום חתימת ההסכם עברו יותר מ- 30 יום, וההסרה היתה שנים אחרי חתימת ההסכם.
נראה כי אין חולק שמדובר בפנינו על חיוב השתדלות. "חיוב השתדלות הוא חיוב לנקוט באמצעים המתאימים למען השגת המטרה מבלי להתחייב להשגתה" (ע"א 2887/91 גול נ' אוריעל (לא פורסם, 28.9.95) בחיוב השתדלות ישא החייב באחריות רק אם אי השגת התוצאה המבוקשת קשורה להתרשלותו של החייב או לחוסר מיומנותו (עניין גול הנ"ל , פסקה 7 המפנה לאייל זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 בעמ' 35 (1994)). בעניין הוכחת הפרת חיוב השתדלות אמרה הנשיאה ביניש את הדברים הבאים-
"שאלת ההוכחה בדבר אי קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להמנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט בצעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים בהם מדובר בחיובי השתדלות.
במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על העדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו" (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 254)).
הנתבעת התחייב להסיר את הערבויות תוך 30 ימים מיום חתימת ההסכם, סילק חלק גם באיחור, ובכל הקשור לערבות בבנק הפועלים זו הוסרה שנים לאחר חתימת ההסכם וזמן רב לאחר הגשת כתב התביעה.
מאז ניתוק הקשר בין התובע לחברה וחשבונותיה, המידע ביחס להליך הסרת הערבות נמצא בידיעתו הבלעדית של הנתבע. אין בידי התובע מידע לפניות הנתבע לבנק, אין בידיו מידע ביחס לפעולות שננקטו בידי הנתבע, אין בפניו עמדת בנק הפועלים ומה המכשולים להסרת הערבות של התובע. מידע זה בידיעתו הבלעדית של הנתבע.
כל שבידי התובע הצגת התוצאה המאוחרת, לפיה הנתבעת לא עמדת בלוח הזמנים של 30 ימים ביחס לכל הערבויות, אך עיקר העקרים ביחס לחשבון בבנק הפועלים, שאין מחלוקת, שהסרת ערבותו של התובע מחשבון זה, חרגה בצורה קיצונית מסד הזמנים הקבוע בחוזה והיא הוסרה שנים אחרי הגשת כתב התביעה .
פער זמנים זה מלמד לכאורה על חוסר השתדלות מטעם התובע, מה שמצדיק את העברת נטל הראיה לשכמי הנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו. (ראו: ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 254)).
על הנתבע להראות כי הוא קיים את חובתו והשתדל להסרת הערבות ואין די בכך בטענות גרידא.
הנתבע העיד בפני כי פנה לבנק הפועלים(עמ' 29 שורות 29-30), אך עדות לחוד וראיות לחוד. כל הוצג ולו בדל ראיה המתעד פניות אלו לבנק הפועלים, לא הוצגה ולא ראיה המציבה דרישות ותנאים מטעם בנק הפועלים. אכן בנק הפועלים אינו מחויב להסכם-משכך הוגדרה כהתחייבות השתדלות, אך היכן הפניה? היכן התשובה ? והיכן הם הקשיים שהערים בנק הפועלים בפני הפניה? לא הוכח בפני שהייתה פניה, לא הוכח שבנק הפועלים הקשה או לא הסכים להסרת הערבות, לא הוכח שבנק הפועלים, על אף הפניה, הציב תנאים לא סבירים. טענות לחוד ומעשים לחוד.
אין ולו מסמך אחד המראה כי פנו לבנק במסגרת ה- 30 יום להסרת העברות ואין ולו מסמך אחד המראה כי בנק הפועלים הערים קשיים על הסרת העברות וכי הנתבע המציא כל מסמך שהבנק דרש.
הנתבע נמנע מלזמן נציג מטעם בנק הפועלים כדי לחזק את גרסתו והוא נמנע מלשעות כן, נמנע מלהציג פרטים כלשהם, ובשל כך, נכשל מהרמת נטל הראיה שהועבר אליו, ובשל כך הנני קובע כי הנתבע הפר את הוראת סעיף 7 להוראות ההסכם.
אין חולק שלמקרא סעיף 7 וההסכם בכללותו, מדובר בהפרה יסודית, כפי ששני הצדדים ,קבעו בהוראות ההסכם. מדובר בהוראה מעיקרי ההסכם, והפרתה מהווה הפרה יסודית.
ב. אי העברת הרכב – הרחבת חזית:
העיקרון בדבר איסור הרחבת החזית עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתב הטענות כאשר שינוי החזית קשור קשר אמיץ ובלתי נפרד לנושא של פלוגתיות, הרי אין שינוי חזית ללא גיבוש פלוגתיות תחילה (א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, הוצאת סיגה , עם' 92).
הטענה בדבר אי העברת הרכב לא צוינה בכתב התביעה אלא רק בתצהיר לראשונה וחזר עליה בסיכומיו ללא בקשה לתיקון כתב התביעה. הנתבע התנגד להרחבת חזית גם בדיון וגם בסיכומים.
היה על התובע לבקש תיקון כתב התביעה משנוצרה העילה לתבוע הפרה יסודית בגין אי העברת הבעלות ברכב. מדובר בהרחבת חזית אסורה ודין הטענה להתקבל.
למעלה מן הדרוש אומר כי, לגופו של עניין ואם כתב התביעה היה מתוקן, הייתי קובע כי סעיף 16ג להסכם הופר יסודית. מחומר הראיות עולה כי העברת הבעלות ברכב בוצעה באיחור רב בשל עיקול שהיה מוטל על הרכב. אין כל חובה בסעיף כי התובע יפנה לנתבע לקבלת הכסף וזו חובתו של הנתבע שרואה כי אינו יכול להעביר את הבעלות, לפנות לתובע ולשלם לו ערך הרכב כפי האמור בהסכם.
הנתבע אשר ניהל את החברה באופן בלעדי שנה לפני חתימת ההסכם ולאחר חתימת ההסכם ידע את מצב החברה היטב ומצא לנכון להתחייב להעביר את הבעלות ברכב. הטענה בדבר אי הידיעה בדבר העיקול מוטב אילו לא היתה נטענת. על הנתבע היה להסיר את העיקול ולהעביר את הבעלות או לחילופין לשלם 20,000 ₪ וזאת עד לסוף 2013, ואין חולק כי הדבר נעשה באיחור רב ועל כן סעיף זה הופר ע"י הנתבע.
ג. אי סילוק ההלוואות:
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שלוש נקודות עיקריות;
הראשונה כי מדובר בהתחייבות לגבי שתי הלוואות משנת 2009 ולא ההלוואה משנת 2011 אשר נלקחה באופן אישי ע"י התובע ולא הופקדה בחשבון החברה;
השנייה כי התביעה הוגשה בטרם התגבשה העילה לסילוק ההלוואות;
האחרונה הינה כי התובע הגיע להסדר עם חברת הביטוח שתבעה אותו ללא שנתן לחברה את הזכות לטעון במקומו והודיע לה רק לאחר שהגיע להסדר עם חברת הביטוח.
הנתבע אינו חולק על הטענה לפיה היה עליו לסלק את שתי ההלוואות משנת 2009 ( ראה עדותו עמ' 23 שורות 10-12) וגם ראה הצהרת בא כוחו בדיון מיום 21.5.14 כי אין מחלוקת על שתי הלוואות משנת 2009. אולם הוא טוען כי ההלוואה משנת 2011 ניטלה ע"י התובע ושימשה אותו באופן אישי ולא לצרכי החברה ולכן ההסכם אינו כולל התחייבות להחזר הלוואה זו.
התובע העיד כי מלשון ההסכם ניתן ללמוד כי הנתבע התחייב להחזיר את 3 ההלוואות שהוא נטל: אחת משנת 2011 באופן אישי ושתיים משנת 2009.
לאחר עיון בחומר הראיות, הוראות ההסכם ושמיעת עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בידי לקבל טענת התובע בעניין זה;
ראשית,
מצד אחד, התובע אינו מכחיש כי ההלוואה משנת 2011 היתה לשימושו האישי אולם מעיד (עמ'10) כי הרציונל מאחורי התחייבות הנתבע היתה כי הוא קיבל חברה במתנה: " ש. מה הרציונל שהחברה תחזיר עבורך שתי הלוואות? ת. הוא קיבל את החברה במתנה. הוא קיבל את המניות שלי בכרסומטל, תמורת נזיד עדשים של 100,000 ₪, חברה ששווה מליונים".
בסיכומיו בסעיף 35 התובע אינו מכחיש כי היו חלים עליו תשלומים אישיים אך טוען כי הנתבע ידע זאת והסכים כי יישא בתשלומים החלים על החברה ועל התובע באופן אישי מכוח ההסכם.
מנגד, התובע מאשר בעדותו (עמ' 10) כי התחייבות החברה להחזיר את ההלוואות מושתת על זה שהכספים הוזרמו לחברה.
עוד העיד התובע בעמ' 11 לפרוטוקול כי חובות אישיים לא נכללים בהסכם: " ש. האם חובות אישיים שלך נכללים במסגרת ההסכם? ת. לא..".
נשאלת השאלה מה הרציונל שהנתבע יישא בפירעון הלוואה שלא הוכח כי כספיה הופקדו בחשבון החברה והיא לא ניטלה למען החברה? התשובה: אין!.
מהאמור לעיל, אני קובע כי התובע ידע והודה כי עליו לשאת בחובות אישיים וכי הנתבע נוטל על עצמו חובות של החברה בלבד.
שנית,
גם לשון הסעיף מלמדת כי הכוונה כי לכסות חיובים בגין כספים שניתנו למען או עבור החברה בלבד . (ראה סעיף 17 רישא להסכם) ויש לקבוע כי כוונת הסעיף הינה אך ורק להלוואות שניטלו ע"י התובע ואשר כספיהן הופקדו בחשבון החברה דהיינו ההלוואות משנת 2009.
שלישית,
עיון בלשון ההסכם ובמיוחד בסעיף 14 להסכם מלמד כי הצדדים ידעו לפרט את ההלוואות אליהם התכוונו וציינו במפורש קיומן של שתי הלוואות שנלקחו כנגד שעבוד פוליסת ביטוח ופנסיה וידעו לציין שהתחייבות הנתבע כוללת הלוואה של רבי אסף, ורבי אילן בחברת כלל המצויות בשלב של בירור, צא ולמד כי הצדדים ידעו לציין איזו הלוואות נכנסות בגדר ההתחייבות, והחריגו במודע את ההלוואה משנת 2011 שנלקחה ע"י התובע באופן אישי.
גם אם נניח לצורך הדיון בלבד כי לגבי הלוואה זו הנתבע לא ידע על קיומה, הרי התובע שהיה מודע לקיומה, לא דאג כי הלוואה זו תצוין במפורש בהסכם; אילו רצו שני הצדדים להכליל את ההלוואה משנת 2011 היו מציינים זאת מפורשות כפי שטרחו לעשות כן ביחס ליתר ההלוואות או בדומה להלוואה מכלל.
עצם העובדה כי הלוואה זו לא נכללה מפורשות, כיתר ההלוואות, בגוף ההסכם, מלמדת כי היא מוחרגת מהסיכום במודע ובהסכמה.
הצדדים ידעו להתייחס לכל הכספים שנלקחו למען/לטובת החברה ולא לצרכים אישיים כפי שסעיף 17 מבהיר בצורה ברורה והדבר אך מחזק את הפרשנות העולה מלשון סעיף 14 ו- 15 להסכם המדברים על החזר הלוואות, והכוונה היא אך להלוואות הקשורות לחברה.
רביעית,
בפניי לא הוצגה אף ראיה כי ההלוואה משנת 2011 ניטלה למען החברה;
לא הוצגה ראיה המראה כי כספי ההלוואה משנת 2011 הופקדו בחשבון החברה. ולא הוצגה ראיה המוכיחה כי החזר ההלוואה משנת 2011 נעשה ע"י החברה, דבר שיכל לחזק את המסקנה כי נטל את הכספים בשביל החברה.
מבלי לדון בקבילות הכרטסת שהומצא באיחור לתיק ביהמ"ש, אומר כי הכרטסת אינה מראה כי כספי ההלוואה בשנת 2011 הוזרמו לחברה. כל שרואים העברות בודדות של התובע לחשבון החברה ואין ללמוד מכך כי אלו כספי ההלוואה שנלקחה בשנת 2011. מה גם שהסכומים שהופקדו הם בסכומים הרבה יותר נמוכים מסכום ההלוואה מה שמחזק את המסקנה לגבי העדר היחס בין ההפקדות לבין ההלוואה.
מעבר ,לכל האמור, אוסיף עוד;
עדותו של רואה החשבון של החברה דאז, בנציון רבי (עמ' 15-16) מבהירה בפירוש כי כספי ההלוואה משנת 2011 אינם נראים במאזן הבוחן וממאזן הבוחן לא ניתן ללמוד אם הוזרמו כספים לחברה ומה מקורם(ת/3). מכאן שעדותו זו אינה תומכת בגרסת התובע כי הכספים הועברו לחברה.
מכל האמור לעיל אני קובע כי ההסכם בין הצדדים כולל התחייבות הנתבע לסלק 2 ההלוואות שניטלו בשנת 2009 מחברת מגדל, ואשר לא סולקו ע"י הנתבע עד לכתיבת שורות אלו.
יתרת החוב עומדת נכון ליום 9.8.12 על 108,538 ₪ לפי נספח ה' לתביעה שהוגשה ע"י מגדל בתיק 26336-10-12, סכום זה נושא הפרשי הצמדה ובתוספת ריבית פיגורים צמודה בשיעור 7.05 לשנה, כמפורט בכתב התביעה ובהסכם ההלוואה, החל ממועד 9/8/12 ועד התשלום בפועל.
אין עוד מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובע את הסכום ששולם ולאפשר לנתבע, נוכח התנהגותו בעבר, לשלם את יתרת ההלוואה על פי לוח הסילוקין. באחריות התובע כעת לשלם את החוב על פי יתרת החוב, ולגבות את מלוא החוב מהנתבע עצמו , על פי פסק דין זה.
אי לכך חייבתי את הנתבע לפי פסק דין זה במלוא החוב בגין שתי ההלוואות, לטובת התובע, ועליו לגבות את הסכום ולהעבירו לידי חברת הביטוח לסילוק החוב בגין שתי ההלוואות ולדאוג לכסות את ההלוואה האישית בעצמו.
אי עמידת התובע בחלקו בהסכם- תנאים שלובים?:
הנתבע טען כי התובע קיבל כספים שמגיעים לחברה לאחר החתימה על ההסכם עם הנתבע.
לא צלחה דרכו של הנתבע להוכיח טענה זו. נספח נ/4 שבו ג'מיל חסן – קבלן – רושם כי נתן כספים לתובע, לא מצוין עליו כל תאריך ולכן אינו יכול להוכיח טענת הנתבע. בעדותו, חסן לא ידע להצביע על תאריכים מדויקים בהם נתן כספים לתובע ובכך לא הוכח בפניי כי התובע נטל כספים ששייכים לחברה לכיסו האישי לאחר חתימת ההסכם. משכך דין הטענה , להידחות.
הטיעון לפיו התובע אמר לצדדי ג' כי החברה בפשיטת רגל או שלא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה גם הוא לא הוכח.
העד מטעם הנתבע- יובל ינקוביץ, העיד אמנם כי התובע אמר ללקוח קניין גדול- רפאל- כי העסק סגור, אך אמירה זו לפי העד, נאמרה עוד כשהתובע היה חלק מהחברה ולפני ההסכם. מה גם שרפאל עדיין לקוח של החברה לפי עדותו של ינקוביץ (עמ' 29). עדותו הכללית לפיה ספקים הגיעו והתובע הוציא אותם, אין לה תימוכין ואין לה חיזוק נוסף והיא נורתה עירומה ללא חיזוק.
לעניין העברת התיק של חברת הביטוח התובע העיד (עמ' 9) כי לא היה צורך להעביר את הטיפול לחברה, ובפועל ההסדר הועבר לחברה לאחר חתימתו. הנתבע טוען כי מכוח סעיף 14 להסכם היה על התובע להעביר את הטיפול בתביעה לחברה. סעיף 14 להסכם קובע כי: "... צד א' מצהיר כי הוא יסייע לחברה בכל הדרוש בניהול הליכים משפטיים ככל שהדברים נוגעים לחיובו בגין ערבותו לחברה, החברה שומרת על זכותה לנהל את ההליכים הנ"ל בשמו ולשאת בכל חבות כתוצאה מהם..".
לשון הסעיף ברורה והיא חלה במקרה שבו חברת הביטוח תבעה את התובע בסכום ההלוואה שהוא נטל על שמו ואשר מכוח ההסכם האחריות לסלקה עברה לנתבע. על התובע היה להודיע לחברה על הגשת התביעה נגדו מיד עם היוודע לו דבר הגשתה, זאת על מנת לאפשר לחברה להתגונן ולנסות להגיע לפשרה שהנתבע יוכל לעמוד בה ולא להעביר לנתבע הסכם שקיבל תוקף של פסק דין המעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת.
מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 15 של 24 חודשים הינה עבור הסילוק והפירעון המלא עד כדי סילוקן של שתי ההלוואות, אין בכך היתר שאת התשלום החודשי לא ישולם בידי הנתבע וכלשון ההסכם בסעיף 15 להסכם : "להשיב את ההלוואה לחברת הביטוח", אך אין בתקרת הזמן שנקבעה, היתר לאי החזרת התשלום החודשי, עד לסילוקה של כל ההלוואה תוך 24 חודשים. הנתבע לא שילם את התשלום החודשי, לא סילק תוך 24 חודשים, ועלף ההליך המשפטי שננקט בידי התובע בפני, לא טרח לסלק א את ההלוואות גם בזמן ניהול התביעה.
הנתבע מלין על כך שהתובע חתם הסכם פשרה עם חברת הביטוח, טענה שהיה ראוי לא להעלותה כלל ומשהועלתה דינה דחייה. מה מצופה מאדם שנתבע ואין לו כל טענת הגנה, האם לא ראוי שיקטין את נזקו ויגע להסכם סילוק! מה הנתבע עשה ? נקט במדיניות שב ואל תעשה ובכך הוא הפר את הוראות ההסכם הפרה יסודית, ובפיו גם טענות, שאין להם ידיים ורגליים.
במהלך ניהול התביעה, ניתנה לו ההזדמנות להוכיח שבכוונתו לעמוד בתשלום החוב ולסלקו, אך הוא ישב בחיבוק ידיים, תוך העלאת טיעונים אלו, שאין להם כל בסיס , ובכך הוא המשיך את ההפרה היסודית של הוראת סעיף 4 להסכם.
פיצויים מוסכמים:
סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970 קובעי כי:
" (א)הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
(ב)הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה."
התערבות ביהמ"ש בפיצויים מוסכמים – אימתי?
א. ביהמ"ש מוסמך מכוח סע' 15(א) סיפא, להתערב בשיעור הפיצויים המוסכם אך זאת בכפוף לאמור באותו סעיף, כאשר ובאופן כללי הפעלת אותה סמכות תהיה "מצומצמת ונדירה" (ג' שלו, דיני חוזים, בעמ' 594).
ב. בבואו לשקול את התערבותו בגובה הפיצוי המוסכם, לא מתייחס ביהמ"ש לנזק הממשי שנגרם לנפגע עקב ההפרה (אם בכלל). ב- ע"א 126/84, יצחקי נ' שור – פ"ד לח(3) 620 בעמ' 627, אומרת השופטת נתניהו:
"... המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו שארעה בפועל"; בהמשך קבעה כי, אי-הוכחתו של נזק אינה רלוונטית, ש"הרי זו משמעותו של סעיף 15 כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק... ואף אם בפועל לא נגרם כלל נזק".
דברים אלה נתקבלו כאמירתם, והם מהווים ביטוי להלכה הפסוקה כפי שהיא מקובלת עתה. (ראה ע"א 795/86, פ"ד מא (3) בעמ' 652).
ג. בבואם ליישם את הוראות סע' 15(א), נקטו בתי המשפט משנה זהירות לבל ימצאו את עצמם שולחים את ידיהם לחוזים ולפגוע בכך ביציבות המסחר. אומרת על כך השופטת בן פורת ב- ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. - פ"ד לב (3) 682 בעמ' 686:
"בתור כלל יש איפוא לכבד את רצון הצדדים ולתת תוקף לפיצוי כמוסכם ... הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל", שהודגשה על ידי היא הנוחות שהתערבותו של בית – המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ההדגשות במקור).
ד. סמכות ביהמ"ש להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים נותרה בעינה בהצעת הקודקס האזרחי (סעיף 569 (א) לקודקס האזרחי חוק דיני ממונות – נוסח לעיון הציבור (תשס"ד)). פרופ' מ' דויטש מציין (פרשנות הקודקס האזרחי חלק א' (תשס"ה), עמ' 358) כי משמעות הביטוי "כל" (במינוח "ללא כל יחס סביר") היא "שקיים חופש פעולה יפה לצדדים בקביעת הפיצוי המוסכם, והפסיקה מכבדת חופש פעולה זה".
לאור הנ"ל, ברי כי הזמן שבו צריך לבחון את כוונות הצדדים הוא זמן חתימת החוזה ולא כל נקודת זמן לאחר מכן, כטענת ב"כ הנתבעת.
ה. את הבדיקה יש לערוך בשני שלבים כדברי השופט ש. לוין בת"א (ת"א) 2334/75, שינדלר נ' גריסרו, פ"מ תשל"ז (א) 86 בע"מ 91:
"יש לערוך את הבדיקה בשני שלבים: בשלב הראשון יש לקבוע אם בפועל התכוונו הצדדים לחוזה שהסכום שנקבע כפיצויים ישולם עקב ההפרה הקונקרטית; בשלב השני יש לבדוק, לפי מבחן אובייקטיבי, אם אמנם נקבע הסכום האמור אם לאו ... ללא כל יחס סביר ... לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".
ו. לסיכום, כב' השופט א' רובינשטיין (בהסכמת הנשיא (בדימוס) ברק וכב' השופט ס' ג'ובראן) סקר בהרחבה את הפסיקה והספרות בסוגיה זו ב-ע.א. 4630/04 קניונים נכסים בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (אתר נבו) (13.12.06) (להלן: "פרשת קניונים"), כדלקמן:
"לפרשנות הוראה זו ראו שלו, 593-597; ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 (המשנה לנשיא בן פורת); ע"א 5806/02 ארביב ואח' נ' קרני, פ"ד נח(5), 193, 200 (השופטת חיות). ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ע"א 30/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב(3) 682, 686 (השופטת - כתארה אז - בן פורת). המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל (ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' דוד זיזה, פ"ד מח(4) 89, 93 (הנשיא שמגר); ע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד ל"ח(3) 620, 626 (השופטת נתניהו)); "המבט" - כהכוונת המחוקק הוא אל המועד שבו נכרת החוזה; אולם, שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום.." (ע"א 3745/92 פסקל ואח' נ' מזרחי פ"ד מח(2) 359, 363 (הנשיא שמגר)). בעת קביעת סוגי הנזק נשוא תניית הפיצוי המוסכם יש להתחשב "במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון, אם לאורן ניתן היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי" (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 265 (הנשיא שמגר)). דברים אלה מעוגנים כמובן בהיגיון הכלכלי ובשכל הישר. הסמכות להתערבות היא שעה שהפיצוי עומד "ללא כל יחס סביר" (ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566; ראו גם ג' שלו וי' אדר, "תרופות בשל הפרת חיוב", קרית המשפט, ו' (תשס"ו), 185, 222). ואכן, לא למותר לציין, כי סמכות בית המשפט להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים נותרה בעינה בהצעת הקודקס האזרחי (סעיף 569(א) לקודקס האזרחי חוק דיני ממונות - נוסח לעיון הציבור (תשס"ד)). פרופ' מ' דויטש מציין (פרשנות הקודכס האזרחי חלק א' (תשס"ה), עמ' 358), כי משמעות הביטוי "כל" (במינוח "ללא כל יחס סביר") היא "שקיים חופש פעולה יפה לצדדים בקביעת הפיצוי המוסכם, והפסיקה מכבדת חופש פעולה זה". (שם, פסקה ח').
מן הכלל אל הפרט;
לחלק מן ההפרות היסודיות של ההסכם , וחרף קיומה של הפרה, לא מזכה את התובע בסעד הביטול(ראו הפרת סעיף 7 להסכם), משכך נקודת האיזון, אמורה להיות ביתר הסעדים שזכאי להם התובע, ובין היתר בפיצוי המוסכם.
שוכנעתי כי יש מקום לפסוק את הפיצוי המוסכם במלואו, זאת בשל התנהלות הנתבע במכלול הנתונים ונסיבות שנפרסו בפני. מדובר בהפרות מהותיות , יסודיות שנפרסו על ציר הזמן לתקופה ממשוכת , ללא כל הצדקה עניינית.
כאמור לעיל, גם הגשת התביעה, לא הניעה את הנתבע לעמוד בתנאי ההסכם ,ולא טרח בשל הפרת חובותיו לסלק את הערבויות הבנקאיות בזמן, לסלק את ההלוואות משנת 2009 ובכך , הוכיח שגם הליך משפטי, לא הביאו לקיים את הוראות ההסכם ועד עצם היום הזה טרם פרע את החובות לחברת מגדל.
זאת ועוד נגרם נזק של ממש לתובע בעיכוב שחרור כספי הפיצויים;
ראשית, הנתבע ניהל בפועל את החברה וידע את מצבה המשפטי והכלכלי עת בחר לחתום על הסכם לרכישת זכויות התובע בחברה. הוא היה מעורב בניסוח ההסכם , הוראותיו הינן על דעתו ובהסכמתו ותוך כדי ידיעת כל פרטי העסקה ובכך אחריותו מלאה על כל הפרה מצדו.
שנית, הנתבע לא הציג בפניי סיבה המניחה את הדעת לאי שחרור התובע מכל הערבויות והאם העיכוב בשחרור התובע מהעברות בבנק הפועלים אינו באשמתו כאשר הוא עושה את כל המוטל עליו ללא שיהוי וללא השתהות.
שלישית, אי סילוק ההלוואות, אלו שאינן במחלוקת, כפי שהצהיר עליהן בא כוחו בדיון בפני במאי 2014 מהווה התנהלות שלא בתום לב מצד הנתבע ובמיוחד שהינו מודה בחובתו זו אך לא עושה מאומה כדי למלא אחריה.
הנתבע לא שש לשלם את מה שהוא בעצמו מודה כי הוא חייב בו, לא אחרי החתימה על ההסכם, לא אחרי הגשת התביעה ע"י מגדל נגד התובע ולא לאחר מתן פסק דין נגד התובע, ואפילו לא לאחר שהצהיר בפניי ב- 2014 כי הוא יסלק את ההלוואות. במשך כל הזמן משנת 2012, ועל אף שהנתבע ידע את חובתו, הוא לא שש לשלם ולסלק את ההלוואות והדבר מהווה הפרה יסודית של הוראות ההסכם.
מהמקובץ, יש מקום לחייב את הנתבע לשאת בפיצויי המוסכם הקבוע בסעיף 21 להסכם.
לא מצאתי להתערב בסכום הפיצוי המוסכם מאחר ומדובר בסכום שהינו מידתי לטיב ושווי ההפרות. מכלול התנהלות הנתבע לפי הוא עיכב את ביצוע חלקו בהסכם ללא שום סיבה מניחה את הדעת אם ע"י עיכוב שחרור התובע מערבותו ואם ע"י אי העברת הרכב על שמו של התובע בזמן שהתחייב לו ואם ע"י אי סילוק ההלוואות, כל אלו מהווים הפרות יסודיות שמזכות יחדיו בפיצוי המוסכם ובשל הצטברותן מהוות סיבה שלא להפחית מהסכום שנקבע בהסכם.
סוף דבר;
דין התביעה להתקבל.
1. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 100,000 ₪ (הפיצוי המוסכם) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
2. הנני מחייב , בנוסף את התובע לשלם לנתבע סך 108,538 ₪ , סכום זה נושא הפרשי הצמדה ובתוספת ריבית פיגורים צמודה בשיעור 7.05 % לשנה, כמפורט בכתב התביעה ובהסכם ההלוואה, החל ממועד 9/8/12 ועד התשלום בפועל.
3. הנתבע יחזיר לתובע את שכ"ט ששילם התובע בסך 7,019 ₪ על מכתב חברת מגדל מיום 15/1/13, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל ממועד זה( 15/1/13) ועד התשלום המלא.
4. הנתבע ישיב לתובע הוצאותיו : האגרה בסך 8,054 ₪ , הוצאות העד בסך 1,500 ₪; בנוסף ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד 21,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
5. להמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
6. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ו, 25 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.
