ת"א 21491-06-14 רבי נ' לקסמן

לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת לתשלום פיצויים בסך 150,000₪ בגין הוצאת לשון הרע.

טענות התובע

התובע הינו איש ציבור בעל מוניטין רב ובעלים של דירה במתחם "הקולוני ביץ'" בבת ים (להלן: "המתחם").

מדובר במתחם סגור, המונה כ- 370 דירות מאוכלסות ומתגוררים בו מאות אנשים, כאשר רמת החיכוך בין דיירי המתחם גבוהה ויום-יומית בגלל אופיו של המתחם הכולל בתוכו, בין היתר, בריכת שחיה הפועלת כל ימות השנה, סאונות, חדר כושר וגישה ישירה לחוף הים.

התובע מפרט את קורות חייו שבהם היה:

1. ראש עיריית רמלה בין השנים 1983-1986 ובין היתר יושב ראש איגוד ערים לחינוך על יסודי לוד-רמלה ויישובי הסביבה.

2. יושב ראש הועד למען השוטר ברמלה.

3. יושב ראש מועצת המנהלים של תיכון מקיף על שם ת' רקוסין.

4. עובד ציבור במשרד הפנים ואלה חלק מהמינויים:

   1. מזכיר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז.

   2. יושב ראש שלוש ועדות מקומיות לתכנון ולבניה.

   3. נציג שר הפנים בוועדות מקומיות לתכנון ובניה לוד, רמלה, רחובות ונס ציונה.

5. רשות הנמלים והרכבות - ראש אגף המקרקעין ויועץ בכיר בנושא מקרקעין בין השנים 1998 עד 2011.

הנתבעת, ככל שידוע לתובע, הינה או הייתה דיירת של דירה במתחם.

במסגרת אסיפת בעלי דירות שנערכה ביום 18/02/14, כחלק מאירועי הבחירות לנציגות הבית לניהול המתחם, הנתבעת, בנוכחות למעלה ממאה איש, האשימה, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי התובע, במסגרת פעילותו וכחלק מפעילותו בעבר בנציגות בעלי הדירות, לקח לכיסו כספים של בעלי הדירות שלא כדין.

במסגרת האסיפה הנ"ל הנתבעת צעקה בקולי קולות כנגד התובע וקראה לו וחזרה ואמרה "גנב", "אתה היית הכי גנב".

הנתבעת צעקה בפני כל הנוכחים כי יש לה ידיעה ברורה אודות ההאשמות שהיא מאשימה את התובע.

הנתבעת, בצעקותיה, ניסתה לייחס לתובע קבלת כספים מחברת "אזורים" כשוחד על מנת שסכום הפשרה שהושג בהליך יופחת באופן ניכר (על פרשת "אזורים" יורחב בהמשך).

הנתבעת, במודע ובמכוון, עשתה את מעשיה במהלך הליך הבחירות לנציגות על מנת להשחיר את שמו של התובע וכדי למנוע מהדיירים במתחם לבחור בו לנציגות.

התובע מדגיש כי מרבית האנשים בפניהם הנתבעת הציגה את שקריה הם אנשים אותם פוגש התובע כמעט מדי יום ביומו במתחם המגורים.

התובע ציין כי מאז אותו יום בו הופצה דיבתו הוא מרגיש כי חייו אינם חיים וכי שמו הטוב ההולך לפניו נפגע לאין שיעור, שהרי מה יש לו לאיש ציבור אם לא שמו הטוב ואם זה הוכתם, לא נותר לו דבר.

התובע מסביר כי פרשת "אזורים" הינה תובענה אזרחית שהגישו התובע ורעייתו על סך 8,571₪ שמתוכה 5,693₪ הוא סכום הקרן שהוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב-יפו.

לצורך הגשת התביעה, נשכרו שירותיו של עורך דין אברהם קורן ונבחרו התובע ורעייתו כמעין תובעים ייצוגיים, כאשר השיקול בבחירתו של התובע היה עברו של התובע כאיש ציבור נקי כפיים וללא רבב ואחד מהרוכשים הראשונים בפרויקט המתחם.

ההנחה הייתה כי במידה ויינתן פסק דין לטובת התובע ורעייתו, המשמעות הרוחבית של פסק הדין תהיה שכלל הדיירים במתחם יוכלו לתבוע את חברת "אזורים", כך שהמשמעות הכספית האופרטיבית תעמוד על הסך הכולל של 1,676,240₪.

כתב התביעה הוגש בבית משפט השלום תל אביב-יפו ביום 18/08/05 במסגרת תיק 43557/05. חברת "אזורים" וחברת הבת שלה הגישו כתבי הגנה ומי שניהל בפועל את ההליכים המשפטיים הייתה הנציגות דאז שהתובע לא נמנה על חבריה, בליווי משפטי של משרד עורך דין קורן.

לאחר משא ומתן עם עורכי הדין של "אזורים" שנוהל על ידי עורך דין קורן והנציגות המכהנת דאז, במהלך 2007 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת התיק. יובהר כי התובע לא היה שותף למשא ומתן בין הצדדים ונודע לו על פרטי הפשרה בדיעבד.

לטענת התובע, התנהגותה של הנתבעת מהווה עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע והתובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בסך 150,000₪ או לחילופין כפל הפיצוי הקבוע בחוק הגנת הפרטיות. בנוסף, עותר התובע לחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות פומבית שתפורסם בקרב תושבי המתחם בכל דרך שבית המשפט ימצא לנכון.

טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, היא מעולם לא האשימה את התובע כי הוא לקח לכיסו כספים של בעלי הדירות שלא כדין.

הנתבעת מספרת כי בשנת 2005 הוגשה על ידי התובע ורעייתו תביעה כנגד חברת "אזורים" וזאת כדי לבחון את עילת התביעה של דיירי הפרויקט נגד חברת "אזורים" בגין ליקויים בהתנהלותה הכספית.

לדבריה, ביום 17/09/07 אושרה על ידי בית המשפט פשרה מוסכמת על ידי הנתבעות שבה הוסכם כי כנגד תשלום סך של 305,000₪ תביעת התובע ורעייתו תדחה ויתר בעלי היחידות בפרויקט מוותרים על טענתם כנגד חברת "אזורים".

הנתבעת טוענת כי בחודש מאי 2010 שלח התובע מכתב לנציגות הדיירים בעניין הסכם הפשרה ובו הביע את תדהמתו מהסכם הפשרה ומהוויתורים שנעשו בו. במכתבו מחה על כך שהסכם הפשרה נחתם בלא ידיעתו, לאור העובדה שגם על פי דעתו של התובע נעשה בהסכם הפשרה ויתור כספי גדול.

לאחר משלוח המכתב לדיירים, ביקשה הנציגות לברר את הדברים הנטענים במכתב, אולם בשלב מסוים סירב התובע, לטענת הנציגות, לשתף פעולה בבדיקה, למרות שהוא זה שעורר במכתבו את העניין סביב הסכם הפשרה.

אסיפת הדיירים אשר התקיימה ביום 18/02/14 התנהלה על רקע טענות כבדות משקל של הנציגות המכהנת ושל דיירים בפרויקט נגד המעורבים בהליך שנוהל נגד חברת "אזורים" ובהסכם הפשרה שהושג בסופו של יום בתובענה.

דבריה של הנתבעת במהלך האסיפה כוונו לטענות שיש לדיירים נגד מי שהיה מעורב בהליך נגד חברת "אזורים" ובדבריה היא ביקשה למחות נגד ההתנהלות במסגרת ההליך נגד חברת "אזורים" והסכם הפשרה אשר הושג בהליך זה, בו היה התובע צד, כבעל הדין התובע.

הנתבעת מעולם לא טענה נגד התובע כי הוא גנב כספים ממנה או מדיירי הפרויקט וכוונתה הייתה להביע מחאה נגד השתלשלות העניינים בתובענה, נגד הסכם הפשרה ונגד אופן התנהלות המעורבים בהליך נגד חברת "אזורים", שהיה בו משום גניבת דעתם של דיירי הפרויקט בהשגת פשרה בתביעה (אשר כאמור היה התובע צד לה) על חשבון כל דיירי הפרויקט, מבלי לידע את הדיירים ומבלי לקבל הסכמתם לפשרה. טענות הנתבעת היו כי באופן ניהול ההליך נגד חברת "אזורים" נמנע מכל דיירי הפרויקט הזכאים לכך לקבל כספים המגיעים להם מחברת "אזורים".

הנתבעת טענה כי לא הייתה כל כוונה להאשים את התובע בגניבת כספים כלשהם וכי יש לבחון את דבריה על רקע הטענות הכבדות שהוצגו על ידי דיירי הפרויקט כנגד מי שהיו מעורבים בהליך נגד חברת "אזורים", כאשר היה לה יסוד סביר להאמין כי הסכם הפשרה הושג בידיעת התובע. מה גם שהתובע נמנע משיתוף פעולה מלא עם הנציגות לבדיקת אופן הסכם הפשרה.

הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין יש לה הגנות מכח חוק איסור לשון הרע ו/או מכח פקודת הנזיקין.

לטענת הנתבעת, סכום התביעה מופרז, מוגזם ואינו מידתי וככל שהתובע נפגע באופן כלשהו, אין לנתבעת התנגדות לפרסם התנצלות לפי שיקול בית המשפט ההולם את נסיבות המקרה.

ראיות התובע

התובע הגיש לבית המשפט תמליל הקלטת האסיפה וקובץ וידאו על גבי החסן נייד שבו הוקלטה האסיפה, לרבות הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת.

בתצהירו של התובע, הוא חזר ופירט את שנאמר בפרק "טענות התובע" ואין מקום לשוב ולפרט טענות אלו פעם נוספת.

בחקירתו הנגדית, נשאל התובע בעמוד 4 לפרוטוקול, שורה 24:

ש'אני מפנה אותך לסעיף, 7 שאתה אומר שהנתבעת בצעקותיה ניסתה לייחס לך שוחד. תפנה אותי היכן בדברי הנתבעת היא האשימה אותך בקבלת שוחד בתמליל.

ת'היא אמרה לי שאני גנב, שאני הכי גנב, שאני קטסטרופה וכדי לחזק את זה היא מספרת עוד שקר: שבאו אלי בתקופה שהייתי חבר נציגות, לפני עשר שנים. היא אמרה לי אתה גנב, אני אומר לה תפרטי, אני מנסה לשכנע אותה שתרד מזה, היא אורמת לי אתה קטסטרופה ומספרת לאנשים במן הצגה באנו אליו בתקופה שהיה חבר נציגות והתחננו שאני אפסיק לגנוב. לגנוב מאיפה? או מאנשים או מחברת "אזורים". ההקשר היה אך ורק מה שקורה בבניין "קולוני ביץ'". לא מדובר על דברים אחרים, ולכן זה שוחד או גניבה.

ש'שוחד זה דבר שאתה מבין אותו, לא דבר שהיא אמרה.

ת'היא אמרה שאני גנב. כל השנים הייתי אדם מאוד-מאוד מוערך, אני עברתי בתפקידי האחרון, בגלל הערכה המשיכו להעסיק אותי עשר שנים לאחר גיל הפרישה.

בתמליל שצורף לכתב התביעה נרשם:

דובר א':מה גנב?

דוברת ב':גנבת את כל הכסף.

דובר א':מה גנבתי? אה! אה!

ולמטה מכך, בשורה 14:

דוברת ב':אתה היית הבן אדם הכי גנב.

דובר א':נכון.

דוברת ב':שכולם ידעו.

דובר א':מאחר וכולם שמעו אותך,

דוברת ב':... בצעקות

דובר א':אני מודיע לך, אני הולך להגיש נגדך תלונה במשטרה.

דוברת ב':גם עכשיו אתה ... יאללה, יאללה.

דובר א':ונראה, נראה.

דוברת ב':כולם מסתכלים – יודעים מה אתה עשית.

דובר א':בסדר. בסדר. בסדר. בסדר.

דוברת ב':כל החבר'ה שלך.

דובר א':בסדר. בסדר. בסדר.

...

דוברת ב':זה קטסטרופה, הוא קטסטרופה.

דובר א':אה, אולי.

דוברת ב':אתה קטסטרופה.

דובר א':בסדר, תודה רבה.

דובר ג':תני לו לדבר.

דובר א':תודה רבה. השפה שלך מעידה על הרמה שלך, תודה.

דוברת ב':קטסטרופה.

דובר א':תודה רבה לך.

דוברת ב':באנו אליו הביתה, התחננו שהוא יעזוב.

דובר א':טוב, תודה רבה.

ראיות הנתבעת

הנתבעת הגישה תצהיר ובו הצהירה כי על הדברים שנאמרו על ידה באסיפה כלפי התובע היא התנצלה בפניו ואף שלחה לכל משתתפי האסיפה מכתב התנצלות אותו צירפה כנספח א' לתצהירה. מכתב זה הוכנס לתיבות הדואר של הדיירים בבניין ונשלח בדואר לבעלי הדירות שאינם מתגוררים בבניין. בנוסף, הודבק מכתב ההתנצלות על לוח המודעות בכניסה לבניין החל מתחילת חודש יולי 2015 ועד לתחילת חודש אוגוסט 2015. כמו כן, נשלח מכתב ההתנצלות ישירות לביתו של התובע ולבא כוחו.

התובעת מצהירה כי באסיפה לא נאמרו על ידה דברים לפיה האשימה את התובע כי הוא לקח לכיסו כספים של בעלי הדירות בבניין ולא נאמרו על ידה מילים מהם היה יכול להשתמע כי ניסתה לייחס לו קבלת כספים מחברת "אזורים".

בדבריה באסיפה ביקשה הנתבעת למחות, אם כי במילים עליהם התנצלה כאמור, נגד כל ההתנהלות בהגשת ההליך נגד חברת "אזורים" והסכם הפשרה שהושג בהליך האמור, אשר התובע היה צד לו.

הנתבעת חזרה והצהירה כי היא מוכנה להתנצל בפני התובע בכל דרך נוספת אם אין די בהתנצלותה הפומבית הנ"ל, מאחר שלא התכוונה לפגוע בתובע.

בחקירתה הנגדית, אישרה הנתבעת כי היא מצולמת בקטע הוידאו שהוקרן בבית המשפט ושבו צולמה אסיפת הדיירים. הנתבעת אמרה כי אינה שומעת את קולה בהקלטה אלא שהיא רק ראתה שהיא זו המצולמת, הנתבעת חזרה והתנצלה במהלך חקירתה.

בעמוד 5 לפרוטוקול, שורה 28, נשאלה הנתבעת:

לשאלת בית המשפט

ש'את אמרת את הדברים האלה שהוא גנב ומה שטוענים שאמרת?

ת'אני לא זוכרת, פשוט היה הרבה צעקות, יכול להיות שאמרתי ואני מתנצלת ומבקשת סליחה שוב.

המשך חקירה נגדית

ש'את אמרת בקטע הוידאו "אתה גנבת את כל הכסף", נכון או לא?

ת'אני לא שמעתי.

ש'[משמיעים שוב]

ת'אני פשוט מתנצלת. יכול להיות שבין כל הצעקות שמה...

לשאלת בית המשפט

ש'זה את אמרת "אתה היית הבן אדם הכי גנב"?

ת'יכול להיות.

ש'זה הקול שלך?

ת'יכול להיות, כבר שנתיים עברו ואני לא זוכרת. את התמונה שלי אני רואה ויכול להיות שבאמת אמרתי, כולם צעקו וגם אני צעקתי, אבל עוד פעם אני מתנצלת.

הנתבעת המשיכה לטעון כי היא לא בטוחה כי הדברים המושמעים בהקלטה הינם דבריה, אולם במהלך חקירתה אמר ב"כ הנתבעת בעמוד 7 לפרוטוקול, שורה 11 "היא פשוט לא שומעת טוב. אנחנו מודים שמה שכתוב בתמליל נאמר על ידה. גם בישיבת קדם המשפט לא הכחשנו".

דיון והכרעה

לטענת התובע, הנתבעת הוציאה נגדו לשון הרע בדברים שאמרה בפומבי נוכח קהל המשתתפים באסיפת הדיירים.

אין חולק כי הדברים המיוחסים לנתבעת על ידי התובע אכן נאמרו על ידה והדברים שנאמרו הם: "גנבת את כל הכסף!", "אתה היית הבן אדם הכי גנב", "אתה קטסטרופה".

למרות שהנתבעת ניסתה להתחמק במועד חקירתה הנגדית ולא השיבה בצורה ישירה כאשר נשאלה האם היא מזהה את קולה בהקלטה, היא לא הכחישה בהגנתה כי הדברים נאמרו על ידה ובא כוחה הודה במפורש כי הדברים המיוחסים לה נאמרו על ידה.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" ו/או "החוק"), שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."

הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.

סעיף 7(א) לחוק קובע:

(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.

..."

פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט הגנות, שיכול ויחולו על מפרסם לשון הרע בנסיבות המפורטות בסעיפים אלו, אשר בהתקיימן, פרסום לשון הרע לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ו/או יהווה הדבר הגנה טובה במשפט כאמור.

עוד חשוב לציין בהקשר זה כי סעיף 19 לחוק קובע שורה של הקלות, שבגינן רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע. וכך קובע סעיף 19:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3) הוא לא נתכוון לנפגע;

(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים." [ההדגשות הוספו - ע"א].

מהוראות החוק עולה כי בעוולת לשון הרע אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק. גם בלא הוכחה כאמור אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה אשר בוצעה כלפיו.

ודוק: לפי סעיף 1 לחוק די בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם, ואין חובה להוכיח פגיעה כאמור בפועל או נזק. לפיכך, אין הכרח בקיומה של תוצאה בפועל בעקבות האמירה הפוגענית (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 273; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 569).

בפסיקה נקבע כי "דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה "פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, בפסקה 50). וכן: "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (שם, בפסקה 55).

לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים במקרה מסוים, יפות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (02.11.2004), בעמוד 8 כדלקמן:

"האיסור על הוצאת לשון הרע נועד לאזן בין זכות האדם לשם טוב ובין חירותו של זולתו לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו הן יחסיות והאיסור על דבר לשון הרע מהווה את הבלם התוחם את חופש הביטוי, כדי להעמידו בגבולות הסביר וההוגן בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב של האדם. המקור של שתיהן הוא ב"כבוד האדם", אם כי הזכות לשם טוב נובעת גם מאינטרס ההגנה על הפרטיות וצנעת הפרט (ראו בפירוט: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518-519). ואכן, החברה הדמוקרטית אינה יכולה להסתפק אך ורק בהגנה על שלמות גופו של האדם. שֹומה עליה להגן גם על שמו הטוב של כל אחד ואחד מבני החברה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-857).

על רקע האמור, סכום הפיצויים שעל בית-משפט לפסוק בעוולת לשון הרע צריך לצאת מנקודת מבט ראשונית של האיזון הראוי והנכון בין השמירה על שמו הטוב של אדם הנפגע ובין חופש הביטוי של חברו הפוגע (שם, 874 מול ו'). רק לאחר מכן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הפרטניים.

ובהמשך בעמודים 10-12 לפסק הדין נאמר לעניין תכלית הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, בזו הלשון:

"באשר לתכליתם של הפיצויים נפסק: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד." [ההדגשות הוספו - ע"א].

עיננו רואות, כי במסגרת קביעת סכום הפיצויים, על בית המשפט להביא בחשבון הן שיקולים עקרוניים חברתיים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, והן שיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה הקונקרטי. בכלל השיקולים הקונקרטיים, ניתן להביא בחשבון את היקף הפרסום, חומרתו, מטרתו של הפרסום, דהיינו - האם נאמר במטרה לפגוע, סגנונו של הפרסום ועוד. שני שיקולים חשובים, הרלבנטיים אף לנסיבות התביעה דנן הן מעמדו הציבורי של התובע מחד, והתנצלותה של הנתבעת מאידך.

בהתייחס לחשיבותם של שני שיקולים אלה עת ניגש לקבוע בית המשפט את מידת הפגיעה בשמו הטוב של התובע ואת גובה הפיצויים שיושת על הנתבעת, יפים הדברים ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 524, בעמוד 525:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

גם התנהגות הניזוק והמזיק לפני ואחרי האירוע צריכה להיות רלוונטית להערכת שיעור הפיצויים. כך, למשל, התנצלות מצד המזיק על דברי לשון הרע עשויה לצמצם את שיעור הנזק והפיצויים (סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965)."

עוד יפים לעניין זה הדברים בת"א (שלום הרצליה) 2723-05 גולן זריהן נ' יוסי גבעתי (07.04.2010):

"השיקול הראשון במעלה, לענין הנזק, ולענין סכום הפיצוי, הוא - חומרת ההאשמות המיוחסות לתובע. ככל שהאשמה המיוחסת לתובע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה ביהמ"ש פרסום המייחס לתובע ביצוע של עבירה פלילית, וכן ייחוס כוזב של שחיתות ציבורית (א' שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, תשנ"ז - 1997, מובן מאליו, כי פרסום תיקון או התנצלות עשוי להקטין את נזקו של הנתבע, בעוד שסירוב לפרסם תיקון עשוי להשתמע כעמידה מאחורי הטענות שבפרסום המשמיץ, דבר שיש בו כדי להגדיל את הנזק. בפסיקת סכום הפיצוי, יקל ביהמ"ש עם נתבע שהביע חרטה כנה, ויחמיר עם נתבע שהתנהגותו מעידה כי אינו מצטער על העוול שגרם לתובע (א' שנהר, עמ' 395)." [ההדגשות הוספו - ע"א].

בענייננו, מילא התובע בעבר תפקיד ציבורי, כפי שפורט לעיל, על כן, לטענתו, הפגיעה בשמו הטוב היא אף חמורה יותר.

לעניין זה נקבע בפסיקה, כי מחד - הביקורת על אנשי ציבור חשובה היא, אף אם נושאת בחובה לשון הרע, ועל כן, תינתן לה הגנה רחבה יותר. מאידך, התייחסה הפסיקה לכך שהפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור מפרסום לשון הרע, עשויה להיות חמורה יותר, שכן שמו הטוב של איש הציבור הוא הנכס החשוב ביותר שבאמתחתו.

בת"א (מחוזי מרכז) 23738-04-11 מחמוד עאסי נ' סולימן אבו עיד (09.05.2013) בעמוד 9 נקבע:

"ענייננו בהליך זה בקביעת גבולות חופש הביטוי, כאשר שמו הטוב של איש ציבור עומד למבחן. בעניין זה קבע בית המשפט העליון את הנורמה הבאה:

"ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים במפלס דומה במידרג זכויות האדם. האיזון ביניהם הוא איזון אופקי, המניח יחסיות ביניהם. בגדר יחסיות זו, מקבל חופש הביטוי משקל מיוחד כאשר מדובר באיש ציבור ובשיח ציבורי, נוכח חשיבותו של ערך זה להבטחת הליך דמוקרטי חופשי. אולם חופש זה, גם בגדר השיח הציבורי, אינו חופש ללא גבולות. גם בגדרו נמתחים קווים אדומים, שמעבר להם פורש המשפט את הגנתו על כבודו של איש הציבור, ועל שמו הטוב, לבל יהא הפקר. בגדרו של האיזון בין הערכים האמורים, כשהוא מוחל על איש ציבור, יש משקל מסוים גם לעוצמה המיוחדת של פגיעת לשון הרע במי שממלא תפקיד ציבורי ותלוי תלות מוחלטת באמון הציבור לצורך מילוי תפקידו". (ע"א 89/04יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, פורסם בנבו, 04/08/2008)."

עוד קולעים לעניין זה הדברים בת"א (שלום תל אביב-יפו) 27120-08 חברת סיטינט בע"מ נ' שלמה מן (22.02.2015) בעמוד 24:

"הנתבעים טוענים כי שתי התובעות מהוות "איש ציבור" כמובנו בחוק איסור לשון הרע. התובעות אינן חולקות על טענה זו, והמחלוקת שבין הצדדים לעניין זה, היא המשמעות שיש לכך לגבי "הגמישות" שבה יש לבחון את פרסומי לשון הרע שנעשו כלפי התובעות. הנתבעים טוענים כי גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שאין לחייבם בפיצוי בגין כך שכן הם מותרים בהתחשב בכך שהתובעות מהוות "איש ציבור" כאמור, שעליהן לצפות כי יעמדו במוקד ביקורות נוקבות, ויש להן עמידות בפני ביקורת כאמור ואמצעים להתגונן נגדה.

קיימים שיקולי כבדי משקל המצדיקים צמצום האיסור מכוח החוק בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור. ביקורת על אנשי ציבור עשויה להיות כרוכה בפרסום לשון הרע אך יש בה חשיבות חברתית העשויה להצדיק גישה מקלה עם המפרסמים (ראה שנהר, שם בעמ' 70.) בנוסף אנשי ציבור, ממהותם, מגלים נכונות מפורשת ומשתמעת לחשוף עצמם לעיני הציבור ולביקורתו, ויש ביכולתם להתגונן מפני פרסום ביקורת אודותיהם. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי גם הנזק הנגרם לאנשי ציבור, כתוצאה מפגיעה בשמם הטוב, גדול ממידת הנזק הנגרמת לאדם פרטי. עיקר חיותם וקיומם יונקים משמם הטוב, וזה - אינו הפקר. במיוחד כך, כאשר בפרסומים אין אמת." [ההדגשות הוספו - ע"א].

אין ספק כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת באסיפת הדיירים מהווים לשון הרע ויש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, אשר היה איש ציבור רב פעלים ואשר רבב לא דבק בשמו.

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת, דברים בלתי ראויים ומיותרים, נאמרו על ידה במטרה לפגוע בתובע, אלא שדבריה הפוגעים נאמרו בלהט אסיפת הדיירים על רקע של אי שביעות רצון מהסכם הפשרה בעניין "אזורים".

התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כלכליים וטענת בא כוחו בסיכומים לפיה חדלו מלזמן את התובע למילוי תפקידים כאלה ואחרים הועלתה לראשונה בסיכומים ולא הוכחה בכל צורה שהיא. לפיכך, את הפיצויים שיש לפסוק בתיק זה יש לפסוק ללא הוכחת נזק לפי העקרונות שהותוו בפסיקה.

כמו כן, בבואי לפסוק פיצויים לזכות התובע, עלי להביא בחשבון את העובדה לפיה הנתבעת התנצלה בפני התובע ואף שלחה מכתבי התנצלות לכל משתתפי האסיפה ודיירי הבניין ותלתה את מכתב ההתנצלות על לוח המודעות של הבניין. הנתבעת אף חזרה והתנצלה בפני התובע מספר פעמים במהלך הדיון. אמנם אין בהתנצלות כדי לרפא את הפגיעה, אולם יש בה כדי להביא להפחת שיעור הפיצויים אותם יש לפסוק.

לאחר ששקלתי את כל הטיעונים והשיקולים הצריכים לעניין, החלטתי כי שיעור הפיצוי הנכון במקרה זה יהיה בסך של 25,000₪.

אינני סבור כי עלי לחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות נוספת, שכן הנתבעת כבר התנצלה על דבריה בפני כל הגורמים הנוגעים בדבר.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 25,000₪ בצירוף אגרת בית משפט כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום

ניתן היום, ד' שבט תשע"ו, 14 ינואר 2016 בהעדר הצדדים.