-
זוהי תביעה כספית על סך 98,296 ₪, להשבת הכספים ששולמו לנתבע מכוח הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 1/7/11.
-
התובע הינו תושב מטולה והבעלים של משק רזניק בגליל העליון המגדל ומעבד מטעים עצי פרי
-
הנתבע הינו תושב מטולה, בעל הזכויות בנחלה 159 באגודת החקלאי מטולה אגודה שיתופית בע"מ ובתוך כך בעל הזכויות בחלקת קרקע חקלאית, בשטח של 5.5 דונם, הידועה בשם "ניחות" (להלן: "הקרקע"), בה הוא החזיק מכוח הסכם משבצת שנחתם בין האגודה לבין רשות מקרקעי ישראל.
-
ביום 1/7/11 התקשר הנתבע עם התובע, בהסכם למכירת זכותו של הנתבע בקרקע, שהיא חלק מזכותו בנחלה החקלאית. התמורה שנקבעה בהסכם למכירת זכויות הנתבע, בסך 19,800 דולר ארה"ב בביצוע תשלום אחד (להלן: "ההסכם"). מאוחר יותר, נחתם נספח להסכם, לפיו, צומצם שטח הקרקע ל- 5 דונם, ובהתאם הופחת סכום התמורה.
-
עוד נקבע בהסכם, מאחר ובקרקע החזיק שוכר, מר זאב יעקובזון, מכוח הסכם שכירות שנחתם בינו לבין הנתבע, שתוקפו עד ליום 31/10/19, התובע יקבל חזקה ויחל לעבד את הקרקע בתום תקופת השכירות.
-
ביום 29/4/19, שלח הנתבע לתובע הודעת ביטול להסכם, בטענה שלא ניתן למכור את הקרקע ללא אישור רשות מקרקעי ישראל ו/או הסוכנות היהודית ו/או אגודת חקלאי מטולה. בסיום ההודעה כתב הנתבע "אבקשך לביטול ההסכם הנדון בהסכמת הצדדים בכך, את החזר כספך ולך לשלום בברכה" (להלן: "הודעת הביטול").
-
לאחר חליפת מכתבים בין התובע לנתבע, הגיש התובע בקשה בהולה לצו מניעה זמני ו/או צו עשה זמני, בבית המשפט המחוזי בנצרת, להורות לנתבע להימנע מכל פעולה בקרקע. על פי הבקשה, נטען כי הנתבע החכיר את הקרקע לאחר, מר ליאור וינברג, שהחל בעקירת עצים מהקרקע. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בבקשה, השיב הנתבע לשאלות בית המשפט, "אני אומר שיש הסכם ובו יש דברים מפורטים, אבל אני מבין עכשיו את דברי בית המשפט, אני כתבתי במפורש במכתב הראשון אליו שאני מוכן להחזיר את הכסף". לאור הצהרת הנתבע על כוונתו להשיב את הכסף, ביקש התובע למחוק את הבקשה, וכך הורה בית המשפט המחוזי.
טענות התובע
-
לטענת התובע, תמורת רכישת הזכויות בקרקע, שילם לנתבע סך של 86,133 ₪ כולל מע"מ, בשישה שיקים שכנגד הפקדתם ופירעונם הפיק הנתבע חשבונית מס' ביום 30.8.11 וכן שש קבלות. (ראו נספחים 3-4 לתצהיר התובע).
-
לטענת התובע, במשך כעשור לא העלה הנתבע כל טענה ביחס להסכם והתובע המתין כי תסתיים תקופת השכירות של מר זאב יעקובזון. לאחר עשור, פעל הנתבע להעברת הזכויות בקרקע לליאור וינברג. הנתבע ניסה להצדיק זאת בהודעת הביטול מיום 29.4.19 שמסר לתובע, בה גם הודה בחובתו להשיב לנתבע את כספי התמורה, חרף זאת הכספים לא הוחזרו. בהודעת הביטול נכתב כי ההסכם אינו חוקי משום שהחלקה מהווה חלק מהנחלה של הנתבע ובהתאם להסכם המשולש עם הסוכנות, המנהל, והאגודה, חל איסור על העברת הנחלה ללא הסכמתם.
-
התובע השיב להודעת הביטול במכתב, לפיו, הוא רואה בהודעת הביטול כהפרה יסודית של ההסכם, וככל שהנתבע עומד על כך עליו להשיב את כספי התמורה עבור רכישת החלקה, בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לחוק.
-
לטענת התובע, הנתבע דבק בכך שההסכם מבוטל אך לא השיב את כספי התמורה ועל כן סבר התובע לתומו כי הנתבע חזר בו מביטול ההסכם. אלא ביום 30.10.19 יומיים לפני סיום הסכם השכירות עם מר יעקובזון, גילה התובע כי למרות שקיבל חזרה את כספי התמורה, ערך הנתבע הסכם להחכרת הקרקע למר לליאור וינברג. התובע הגיש צו מניעה נגד קבלת החזקה של מר וינברג על החלקה, ביום 31.10.19 נערך דיון בתיק 55084-10-19 רזניק נ' רוזנפלד שבסופו נמחקה הבקשה, לאור העמדה של השופט בדבר סיכוי תביעת האכיפה ולאור הספק בדבר חוקיות הסכם רכישת הזכויות, וזאת להבדיל מהזכות להשבה. בדיון זה גם הודה הנתבע בזכות התובע להשבת הכספים שנתקבלו אצלו.
-
חרף בטלות ההסכם והעברת הזכויות מכוחו למר וינברג ועל אף הודאות הנתבע כי עליו להשיב לתובע את כספי התמורה, הדבר לא נעשה על ידי הנתבע.
טענות הנתבע
-
ההליך נפתח בסדר דין מקוצר, ובהחלטה מיום 17.2.21 ניתנה לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה ונקבע כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן ישמש ככתב הגנה. בתצהיר, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה במלואה, בשל התיישנות, לחלופין, בשל שיהוי, שכן ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 1.7.11 ובוטל זמן קצר לאחר מכן על ידי הצדדים בהתנהגות בעוד שהתביעה הוגשה רק ביום 9.1.20.
-
לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות לגופה שכן דינו של ההסכם שנוסח על ידי המשיב בטלות מאחר ומדובר בהסכם בלתי חוקי שנוסח בניגוד לחוק ההתיישבות, וזאת על פי חוות דעת מיום 19.3.17 של היועמ"ש לאגודה חקלאית, בה נקבע כי "מכירה של חלקה כלשהי מהמשק אינה אפשרית שכן ניתן למכור נחלה בשלמותה ולא ניתן למכור חלק ממנה". על כן ביום 24.9.19 נשלח מכתב לתובע בו הודיע הנתבע על ביטול ההסכם.
-
לטענת הנתבע, התובע הוא חקלאי ותיק ובעלים של משק בן למעלה מ-100 שנה שהיה עליו לדעת כי מדובר בהסכם בלתי חוקי.
-
לטענתו, נוכח היות החוזה פסול, אין חובה להשבת הסכומים וזאת מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
-
עוד נטען כי התובע הפר את ההסכם הפרה יסודית עת לא ביצע מדידה של הקרקע כפי שנדרש על פי החוזה ולא שילם מלוא התמורה בגין ההסכם, דבר שגרם לנזקים כבדים שכן הנתבע הסתמך על קבלת התמורה, לצורך החזר הלוואה ממר ידידיה מלכא.
-
כן נטען כי, באם הטענה בדבר אי חוקיות ההסכם תדחה, אין חולק כי ההסכם בוטל על ידי הצדדים וכי הנתבע קיזז את נזקיו מהתשלום ששולם לו על ידי התובע, ולחלופי חילופין נטען כי, אם תתקבל התביעה יש לקזז מהסכום שיפסק לחובתו את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם בסך של 25,000 דולר ארה"ב.
טענות התובע בכתב התשובה
-
לטענת התובע, רק ביום 29.4.19 הודיע הנתבע לראשונה שהוא מבטל את הסכם הרכישה לפיכך, תביעת התובע להשבה מכוח ביטול הסכם הרכישה נולדה ביום 29.4.19 והעילה לא התיישנה.
-
כמו כן במהלך שנת 2011 הודה הנתבע במספר הזדמנויות שונות בכתב ובפני בית המשפט המחוזי כי התובע זכאי לקבל לידיו את מלוא הכספים ששילם מכוח הסכם הרכישה לפיכך, מניין הימים לצורך התיישנות החל רק במועד ההודאה המאוחר ביותר וזאת בהתאם לס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
-
לטענת התובע, דין טענת הקיזוז שנטענה בכתב ההגנה להידחות מחמת התיישנות עילת הקיזוז נולדה לכל המאוחר ב-1.8.11 אי לכך טענת הקיזוז אשר הועלתה על ידי הנתבע לראשונה, בעת הגשת הבר"ל התיישנה לפי כמעט 4 שנים.
טענת ההתיישנות
-
את עיקר הסיכומים הקדיש הנתבע לטענת ההתיישנות. לטענת הנתבע, התובע ידע על אי חוקיות ההסכם בשנת 2011, בסמוך לחתימה על ההסכם, אז נולדה התביעה והתגבשה עילת התביעה, ולכל המאוחר עד לינואר 2013 ועל כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. בנוסף טען הנתבע כי ההסכם בוטל על ידי הצדדים בהתנהגות זמן קצר לאחר כריתתו, בין היתר לאור הפרה יסודית שגרם התובע. עוד נטען בסיכומים, כי עברו מעל 7 שנים עד שביקש התובע לקבל את כספו בחזרה, לכן אין חולק שהתביעה התיישנה.
-
הדיון בשאלה אימתי בוטל החוזה מתייתרת, נוכח הקביעה בהמשך פסק הדין כי, במקרה דנן החוזה לא בוטל אלא דינו בטלות (void) .
-
בהלכה שנקבעה ברע"א 6774/19 אפרידר נגד עיריית ראש העין, (פורסם ביום 8/3/21), נפסק כי המועד להתיישנות של תביעת השבה, בגין חוזה בלתי חוקי, הוא מועד ביצוע התשלום מושא תביעת ההשבה. על פי ההלכה, ובשים לב למועד התשלום מושא תביעת ההשבה, התביעה התיישנה. בעניין זה, טען התובע שיש להחיל את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
-
ס' 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".
-
"סעיף 9 לחוק מבטא את אופייה הדיוני של הגנת ההתיישנות. ההתיישנות הדיונית חוסמת את כוחו של התובע לקבל סעד מבית המשפט בגין תביעה שהתיישנה, אך אינה מבטלת את הזכות המהותית גופה. הטעם שבבסיס הכלל הוא שאין לאפשר לתובע לאכוף את זכותו באמצעות בית המשפט אם השתהה בהגשת התביעה, בשל טעמי ההתיישנות. ברם אם הנתבע הודה בזכותו של התובע ולא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה, רואים בהודאתו הסכמה שהתובע יקבל סעדים הנובעים מהפגיעה בזכות המהותית. במצב כזה ההצדקה להגן על האינטרס של הנתבע באמצעות חסימת התביעה פוחתת, ולכן יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש." (טל חבקין התיישנות, 2014, עמוד 195).
-
בענייננו, נמצא שהנתבע הודה הן בכתב והן בפני בית המשפט. ההודאה בכתב הייתה ברורה ומפורשת בהודעת הביטול ששלח הנתבע לתובע מיום 29/4/19, שם כתב בזו הלשון: "אבקשך לביטול ההסכם הנדון בהסכמת הצדדים בכך , את החזר כספך ולך לשלום בברכה". ואף הודה במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה שהגיש התובע, דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 31/10/19, שם השיב הנתבע לשאלה כיצד העז למכור לתובע מחד ולהחכיר למר וינברג מאידך ולא השיב את כספי התמורה כך:" לשאלת בית המשפט איך עשיתי דבר כזה – אני משיב זה עניין של השתלשלות ...אני לא מכרתי לו את כי אי אפשר למכור... אני כתבתי במפורש שאני מוכן להחזיר לו את הכסף שקיבלתי". ובהמשך: "אני שומע מבית המשפט שאת הכסף שהוא נתן לי אני צריך קודם כל להחזיר לו בלי קשר. הבנתי עכשיו את דברי בית המשפט... אני כתבתי במפורש במכתב הראשון אליו שאני מוכן להחזיר את הכסף ...הכל זה פרוצדורה של ניירות אם חותמים לא חותמים כן חותמים ...יש גם בעיה עם החשבון שהוא שילם". (ההדגשות של הח"מ).
-
הנה כי כן, במקרה דנן חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, על פיו מניין הימים לצורך התיישנות צריך להימנות רק ממועד ההודאות שניתנו בשנת 2019, על כן דין טענת ההתיישנות – להידחות.
ההסכם בין הצדדים
-
כאמור, ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 1.7.201. אין חולק כי הקרקע הושכרה לעיבוד למר זאב יעקובזון עד ליום 31.1019 על פי הסכם שכירות בינו לבין הנתבע. כמו כן אין חולק כי ביום 24.9.19 שלח הנתבע מכתב לתובע – הודעת ביטול ההסכם שנחתם ביום 1.7.11 בה ציין כך:
" 1. בעקבות הבאת ההסכם על ידך נגלה לפני ליקויים חמורים ביותר לבקשתך לחתימתי בדרישה להסכם הנדון.
-
אין מכירת קרקע לפי דרישתך ללא אישור רשות מקרקעי ישראל ו/או הסוכנות היהודית ו/או אגודת החקלאי מטולה.
-
אין הקצאת קרקע הנדונה למכירה וחתימתי על ההסכם אינה מקנה זכויות מכירה.
...
4. אבקשך לביטול ההסכם הנדון בהסכמת הצדדים בכך, את החזר כספך ולך לשלום בברכה".
-
במקרה דנן, אין צורך להידרש לשאלת ביטול החוזה, וזאת משום שהוראות חוק ההתיישבות אינן מאפשרות את קיום ההסכם. חוק ההתיישבות קובע באופן מפורש וברור, איסור על העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע או בחלק ממנה.
-
מכאן, אין כל התלבטות בקביעה, שההסכם הוא הסכם בלתי חוקי בעצם כריתתו ובבחינת תוכנו. משכך, דינו של ההסכם – בטלות. ראו סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".
-
על פי הוראת סעיף 31 לחוק החוזים, המפנה להוראת סעיף 21 לחוק החוזים, "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל.", קמה חובת השבה הדדית מחמת היותו בלתי חוקי.
-
על פי הראיות שהוגשו, ואין עליהם חולק, החזקה במקרקעין לא הייתה בידי התובע מיום כריתת ההסכם ועד היום, שכן המקרקעין הושכרו עד ליום 1.11.19 לידי מר יעקובזון ולאחר מכן הוחכרו על ידי הנתבע למר וינברג, ראו הסכם מיום 20.10.19, צורף כנספח 13 לתצהיר הנתבע שהוגש במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן. על כן לא היה צורך שתושב החזקה במקרקעין, שכן זו לא הועברה אליו.
-
מכאן שעל פי דין, על הנתבע להשיב את מלוא התמורה ששולמה לו מכוח ההסכם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום, הוא מועד חתימת ההסכם ועד מועד התשלום בפועל.
האם השיקים נפרעו לחשבון הנתבע
-
סלע המחלוקת בין הצדדים ובעניינו נשמעו ראיות, נוגע לטענת הנתבע כי התמורה לא נתקבלה אצלו, כלומר, השיקים שניתנו על ידי התובע לא נפרעו על ידו. למען הסדר הטוב, יודגש, הנתבע אינו טוען שלא קיבל לידיו את השיקים, אלא, שהוא לא הגיש אותם לפירעון.
-
הנתבע הצהיר בסעיף 17 לתצהירו כך: "לאחר עיון בתצהיר שהגיש רזניק לבית המשפט לאחרונה עולה כי אותם ששת השיקים (נספח 6) תוקנו ע"י מי שרשם אותם (ככל הנראה רזניק עצמו ואביו יוסף ז"ל) כך שהמילים "למוטב בלבד" וה-"קרוס" נמחקו ולצד המחיקה הוספו 2 חתימות; משמע, עולה כי רזניק החליט לבטל את הסחירות של השיקים ואני מכחיש שהם הופקדו לחשבון שבבעלותי או נפרעו על ידי; למען ההגינות חלק מן השיקים נפרע (למיטב זכרוני, שיק אחד נפרע ע"י המלווה, ידידיה מלכה). (ההדגשה אינה במקור). בסעיף 18 הצהיר הנתבע "אין כל הוכחה ששיקים אלה נפרעו בחשבוני או על ידי". במהלך הדיון העיד הנתבע "...בית המשפט אומר לי שניתנו ב-2011 ונפרעו ב2011, אני משיב שאין לי מושג מה נפרע ומה לא נפרע שיציגו ונראה".
-
כאמור, אין חולק כי באוגוסט 2011 ניתנו 6 שיקים (שמספרם 171-176 ) לפקודת הנתבע בסך של 86.133 ₪ (ראה העתק ששת השיקים נספח 2 לתצהיר התובע, העתק חשבונית מס/ קבלה על מלוא הסכום - נספח 3 לתצהיר התובע וכן העתק שש הקבלות נספח 4 לתצהיר התובע).
-
אין חולק כי ששת השיקים נפרעו במלואם בחשבון התובע. התובע צירף לתצהירו העתק תדפיס בנק לאומי שנמסר לו בקריית שמונה שחלקו מושחר המעיד כי ששת השיקים נפרעו במלואם בחשבונו, בתאריכים 17.8.11, 15.9.11, 18.9.11, 18.10.19, 17.11.11, 23.12.11, כמו כן צירף לתצהירו צילום חתימת הנתבע על גבי ששת השיקים כפי שנמסר לתובע על ידי בנק לאומי (נספחים 5 ו-6 לתצהיר התובע). התובע הצהיר בסעיף 6 לתצהירו כי, עובר לפירעון השיקים הנתבע ביקש ממנו למחוק את המילים "למוטב בלבד" מן השיקים.
-
לצורך בירור השאלה האם השיקים נפרטו על ידי הנתבע, הובאה על ידי התובע עדותה של הגב' מיכל חביב מנהלת סניף קריית שמונה בבנק לאומי ( להלן: "מיכל"). בסעיפים 3 ו- 4 לתצהירה, הצהירה מיכל כי נבדקו 6 שיקים שנמשכו בשנת 2011 מחשבון 421400/28 שהתנהל על שם ישראל רזניק לפקודת אילן רוזנפלד.
-
בס' 4 לתצהירה הוצהר כך:
" אשר לחמשת השיקים הראשונים הנזכרים לעיל – לנוכח החתימות מאחור יחד עם מספר תעודת הזהות , ובהתאם לבדיקות פנימיות שנערכו על ידינו, ניתן לאשר כי סכומי השיקים נמשכו במזומן בדלפק הסניף ע"י אילן רוזנפלד".
-
מיכל העידה בבית המשפט לגבי נוהל פריטת שיקים בעמוד 21 שורות 3-16 :
"ש: האם קיים נוהל בקשר לפריטת שיקים במזומן בקופה.
ת: כן.
ש: האם התייחסת בתצהירך לגבי הנוהל הזה.
ת: כן.
ש: כשאדם מבקש לפרוט שיק מזומן מה אתם בודקים בשיק.
ת: בודקים את היתרה של בעל החשבון אם היא מאפשרת, תעודת זהות של הלקוח שרוצה לפדות את השיק, שהמוטב מתאים לתעודת זהות ומושכים את השיק לפי שלושת הכללים האלה אם הם מתקיימים.
ש: איך אתם מוודאים את זהות פורט השיק.
ת: חייב להציג תעודת זהות.
ש: על פי הנוהל חייב לצלם תעודת זהות.
ת: לא. אבל מ- 2011 הרגולציה השתנתה כל כך, ב- 2011 היה אפשר לזהות את הלקוח וזהו, בשנים אחרונות עם הרגולציה צריך לצלם תעודת זהות עם כל חוק המזומנים נוצרה ההנחיה הזאת.
-
מיכל עמדה על כך בעדותה, שלא ייתכן מצב שבו התובע משך כסף מבלי שזוהה על ידי תעודת זהות והדגישה שבשנים האחרונות הנוהל הוא גם לצלם תעודת זהות.
ראו גם עדותה בעמוד 22 שורות 6-7:
"ש: הבנת שקיימת מחלוקת לגבי אותם שיקים ומי פרט אותם.
ת: כן.
אני יכולה להגיד חד משמעית שאין מצב שלקוח יגיע לבנק אם צריך לצלם תעודת זהות או לא, בלי תעודת זהות הוא לא יכול למשוך".
-
למעלה מכך, סעיפים 30 (ג) ו-31 (1) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובעים כי הדרך לסחר בשטר פירעון לפקודה היא באמצעות חתימת היסב של מי שלפקודתו נמסר השיק.
-
השיקים היו לפקודת הנתבע. על גבי חמשת השיקים הראשונים הייתה חתימת היסב אחת השייכת לנתבע (ראה נספח 6 לתצהיר התובע), על כן הוא היחיד שיכול לפרוע את השיקים. מסקנה זו מתיישבת עם עדות מיכל כי חמשת השיקים הראשונים נמשכו על ידי הנתבע בעצמו במזומן.
-
באשר לשיק השישי, הצהירה מיכל בסעיף 5 לתצהירה כך:
"באשר לשיק האחרון הנזכר לעיל – מספר החשבון בבנק דיסקונט מוטבע בגב השיק, לבנק לאומי אין יכולת לדעת מיהו בעל החשבון הנ"ל".
-
באשר לשיק השישי (176) שעל גבו יש שתי חתימות אחת של הנתבע ועוד חתימה. הוגש מכתב של בנק דיסקונט, מכוח החלטת בית המשפט מיום 4.8.21, וזה תוכנו:
"במענה למכתבך שבסימוכין ובהתאם לצו שניתן על ידי בית המשפט ביום 4.8.21 להלן פרטי החשבון אליו נפרע שיק מס/ 500176 וזאת בהתאם לרישומי הבנק בנוגע לחשבון.
שם בעל החשבון :אירית מלכא
מספר תעודת זהות 058070020
מען :חומה ומגדל 17 קריית שמונה".
-
אם כן, האמור במכתב זה מתיישב עם עדותו של הנתבע עצמו, בסעיף 17 לתצהירו, כי שיק אחד נפרע על ידי המלווה, ידידיה מלכא.
-
לכל זה יש להוסיף את העובדה, שהנתבע מסר לתובע שש קבלות וחשבוניות מס עבור ששת השיקים (ראה נספחים 3-4 לתצהיר התובע), נסיבה המצביעה על קבלת השיקים ותמורתם על ידי הנתבע.
-
לאור האמור, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי, הנתבע קיבל לידיו את התמורה הכספית שנקבע בהסכם והתובע שילם לנתבע סך של 86,133 ₪, באמצעות שישה שיקים שנפרעו. חמישה נפרעו במזומן על ידי הנתבע בדלפק הבנק והשיק השישי הוסב למר ידידיה מלכא על ידי הנתבע ונפרע לחשבונה של הגברת אורית מלכא.
מהימנות גרסת הנתבע
-
הנתבע העיד בפניי בעמוד 12 שורות 9-31 :
"ש: נשאלת אם ששת השיקים נמסרו לידך, ענית כן ואת ההמשך לא הבנתי, מה קרה עם ששת השיקים אחרי שנמסרו לידך.
ת: רזניק פנה אלי שהוא רוצה את השיקים חזרה אין לו כסף בחשבון. הייתה לי תקופה מאוד חשוכה, ניסיתי ביום שבת לראות מה קרה פה.
ש: מפנה אותך לסעיף 12 לתצהיר שצורף לבר"ל, ישראל ביקש ממך לפרוס את התשלומים אתה אומר שזה היה קרה ואז אתה רושם "בהתאמה מסר המשיב מספר שיקים", העובדה שנמסרו לך 6 שיקים ואחרי זה ישראל לקח לך חלק מהם היא עובדה חשובה, איפה זה מופיע בתצהיר שלך.
ת: ב- 2013 ניתן פסק דין כשהוא בא אלי זה היה ב- 2011. הוא בא וצעק עלי מכרת לי קרקע לא שלי והוא רוצה את השיקים חזרה. לקח את השיקים, לא רק זה למה הוא לא עשה מדידה. אני הייתי גמור, הייתי באבל, רק עכשיו חזרתי לחיים.
ש: ישראל חטף לך חלק מהשיקים.
ת: אמרתי לו אתה רוצה לבטל את ההסכם נבטל, קח את השיקים שלום, ב- 2011 הייתה מחלוקת עם לויט, ב- 2013 ניתן פסק דין.
ש: כמה שיקים לקח ממך בחזרה, אתה זוכר.
ת: לא זוכר. אולי 5.
ש: אבל אתה זכור שהוא לקח.
ת: כן.
ש: למה זה לא מופיע בתצהיר שלך העובדה הדרמטית שלך.
ת: לא יודע.
ש: ענית שחמישה מתוך ששת השיקים חתמת עליהם מאחורה.
ת: חתמתי על כל השיקים שקיבלתי מאחורה.
ש: על 6 שיקים .
ת: על כולם. חוץ מהחמישי אני חושב שזה זיוף".
-
גרסת הנתבע היא גרסה בלתי מהימנה מלאת סתירות ואיני מוצאת לתת בה אמון. גרסתו היא גרסה בעל פה כנגד מסמכים בכתב. מדובר גם בעדות יחידה של בעל דין שלא נתמכת בראיות אף לא בראיה אחת, על כן אין לתת לה כל משקל.
-
וביתר פירוט, הנתבע טען כי השיקים לא נפרעו על ידו אך נמנע מלהסביר כיצד ייתכן שאדם אחר פרע אותם, כאשר חתימתו היא החתימה היחידה על גבי חמישה מהם. גרסתו הנה גם גרסה מתפתחת, כך בתחילה טען כי הוא קיבל מספר שיקים אשר למיטב זכרונו חלק מהם נפרע (ראה האמור סעיף 12 לבקשת רשות להתגונן) אולם, בהמשך, הכחיש שהשיקים נפרעו על ידו (ס' 17 לתצהיר הנתבע) ובמקביל הודה כי שיק אחד נפרע על ידי ידידיה מלכא שממנו לווה כסף (ס' 17 לתצהיר הנתבע).
-
כשהעיד בבית המשפט, העלה גרסה חדשה והיא, במועד בו נמסרו לו ששת השיקים, הוא חתם עליהם בטעות למעט שיק אחד (176) שחתימתו עליו זויפה, כאשר זמן קצר לאחר מכן התובע חטף מידיו חמישה מתוך ששת השיקים כפי שפורט לעיל.
-
בעדותו בבית המשפט הוא לא נתן מענה לשאלות שעולות מהגרסה שהציג, כגון מי זייף את החתימה על השיק השישי? מדוע נדרש הנתבע לחתום על השיקים בעת הפקדתם? כיצד השיק שחתימתו זויפה הוא השיק שנפרע על ידי ידידיה מלכא? מדוע הגרסה שהשיקים נחטפו לא נזכרה בתצהיר? ואם התובע אכן חטף את השיקים כפי שטוען, אזי כיצד הם נפרעו כאשר על גבם יש חתימה של הנתבע בלבד?
-
הגרסה החלקית והמתפתחת הנ"ל, מעידה על העדר מהימנות גרסת הנתבע. עדותו תמוהה, מגמתית ומלאת סתירות ואין לתת לה כל משקל.
טענות הנתבע בדבר הפרת החוזה על ידי התובע
-
הנתבע טען שהתובע הפר לכאורה את ההסכם ביניהם באופן יסודי כאשר לא מדד את הקרקע לאחר קנייתה וכן כאשר לא שילם את מלוא התמורה במועדה ואיחר בתשלום (ס' 11 לבר"ל עמ' 16 שורות 7-8). לטענת התובע הפרות אלה גרמו לו לנזקים שמקנים לו זכות קיזוז.
-
טענה זו יש לדחות. הלכה היא כי במידה שחוזה בטל בשל היותו לא חוקי, בטלים החיובים ולא ניתן לתבוע מכוחו. בית המשפט אינו נוטה להורות על סעד של פיצוי בגין הפרת חיובים (בין אם זה חיוב לערוך מפה או תשלום בזמן) במסגרת ס' 31 לחוק החוזים ועל כן דין הטענה להידחות. ראה לעניין זה בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית דין לעבודה בירושלים פ"ד מ"ט(4) 749 שם נקבע כי לעניין קיום החוזה, נקודת המוצא היא, כי החיובים הנובעים מהחוזה הפסול הם בטלים, ואין חובה לקיימם. למעלה מן הצורך אומר כי, לא הוכח כי הנתבע טען עד להודעת הביטול על הפרה כלשהי ולא הוכחו הנזקים הנטענים בס' 20 לתצהירו כגון הסתמכותו על הכספים לצורך החזר הלוואה שלקח מידידיה מלכה שכן ידידיה הנ"ל כלל לא הובא לעדות.
סוף דבר
-
לאור האמור, התביעה מתקבלת במלואה, הנתבע ישלם לתובע סך של 98,296 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה ועד לתשלום בפועל.
-
בשים לב להתנהלות הנתבע הן בצד המהותי והן בצד ההתנהלות הדיונית, אני מוצאת לנכון לחייב אותו בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
-
בהתאם לתקנה 106 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 אני מורה על השארת העיקול שהוטל בתיק זה בתוקפו. ככל וישלם הנתבע את הסכומים שנפסקו תוך שלושים יום, יגיש בקשה הנתמכת באישור התובע המעיד על קבלת הכספים, והעיקול יבוטל. ככל ולא ישלם הנתבע את הסכומים שנפסקו, רשאי התובע בתום שלושים יום לפעול למימוש העיקול, עד לסכום שנפסק.
-
המזכירות תשיב לתובע את הפיקדון שהפקיד בסך 2,000 ₪.
ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
