נתוני רקע
1.התובע 1 (להלן, גם "רמזי") והתובע 2 (להלן, גם "איהאב") הם חברים רווקים, בני העדה הדרוזית. נטען בכתב תביעה שהונח בפניי שביום 16.12.06, שעה שהתארחו במועדון "המילניום" במפרץ חיפה, הם הותקפו באכזריות ונגרמו להם נזקי גוף.
2.נטען כי באותו יום, קצת אחרי חצות הלילה, הגיעו השניים לבלות במועדון. לא היה תור בכניסה, הם לא נבדקו על ידי שומר, לא נשאלו שאלות באשר לכלי נשק ולא היה גלאי מתכות. במועדון הם בילו עם בחורה צעירה יהודיה, העונה לשם רחלי. נטען כי בשעה 03:30 לערך אחד הבליינים במועדון ניגש לרחלי וסטר לה על פניה. מבירור עם רחלי עלה כי אותו בליין התרגז לנוכח העובדה שרחלי מתרועעת עם ערבים.
רמזי, כך נטען, ניסה להרגיע את הבליין ושאל אותו למה הוא סטר לרחלי. אותו בליין לא ענה, הפנה את גבו והתרחק. כעבור זמן קצר, ובמפתיע, הותקפו התובעים בתוך המועדון בצורה ברוטלית ואכזרית ונגרמו להם נזקי גוף. זהותם של התוקפים אינה ידועה וממילא הם אינם בחוג בעלי הדין שבפניי.
3.התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1 (להלן, גם "אורן") והנתבע 2 (להלן, גם "שלום"), שהם בעלי המועדון שבו נוהל, לשיטת התובעים, דיסקוטק. שלום נמצא בהליכי פשיטת רגל וההליכים כנגדו עוכבו. עוד נתבעה הנתבעת 3 (להלן, גם "העירייה") והנתבעת 4, היא מדינת ישראל – משטרת ישראל (להלן, גם "המדינה").
אורן, העירייה והמדינה התגוננו בפני התביעה.
4.הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, ולאחר מיצוי הליכי ביניים. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם-שלהם וכן תצהירו של מר פאדי ח'יר, אחד מאורחי המועדון. מטעם אורן הוגש תצהירו-שלו. מטעם העירייה הוגש תצהירה של גב' כהן רחל, עובדת אגף הפיקוח העירוני והביטחון. מטעם המדינה הוגשה תעודת עובד ציבור של גב' אילנה מזרחי, רכזת רישוי בתחנת זבולון של משטרת ישראל. תעודת עובד הציבור, כמוה כיתר התצהירים שבפניי, היו משופעים בנספחים לרוב.
5.לבקשת ב"כ הצדדים הונחו בפניי תחשיבי נזק, אם לעניין החבות ואם לעניין גובה הנזק. לאחר שהצעתי לגמר לא הבשילה קבעתי התיק לישיבת הוכחות. עוד טרם שמיעת ההוכחות הסכימו ב"כ הצדדים, כהצעתי, למתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.
להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי ובליבן לשאלות החבות שבתיק.
לעניינו של האירוע הנטען ולבחינת חבותם האפשרית של התובעים
6.האירוע הנטען נחקר על ידי המשטרה. הונחו בפניי עדויותיהם של רמזי ואיהאב שנגבו בזמן-אמת, שעה ששניהם היו בבית החולים, וכן עדותו של אורן. כמו כן עיינתי בדוח משטרתי. לימים, ומשהוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, וכמבואר, חזרו והונחו בפניי תצהיריהם של התובעים, רמזי ואיהאב.
7.עוד מתחילת הדברים, ועוד בטרם אדרש לניתוח ובחינת גרסאותיהם של בעלי הדין שבפניי, בולטת עד מאוד לחובתם של התובעים הימנעותם מלהגיש את תצהירה ולהביא את עדותה של רחלי. והרי, כך נטען, רק לכבודה של רחלי התפתחה התקרית האלימה המצערת. כבר בעדותו של רמזי במשטרה הוא ציין ש"הייתה איתנו גם ידידה בשם רחלי מספר טלפון 0547-866317". בהמשך העדות, ומשנחקר רמזי לעניין זהותם של התוקפים הוא ציין שהגם שהוא אינו מכיר אותם הרי "אני בטוח שהם חברים של רחלי".
ממילא הייתה חיונית עד מאוד גרסתה של רחלי. כך, ראש לכל, על מנת שתתמוך בגרסתם הגרעינית של התובעים, ובעיקר של רמזי. כך, מעבר לכך, על מנת שתזרה אור על הדינמיקה בה התפתחה התקרית האלימה, על מכלול רכיביה העובדתיים כפי שנגלו לנגד עיניה, וכאמור לכאורה לכבודה בלבד. וכך גם על מנת שניתן יהיה לעלות על עקבותיהם של התוקפים הנטענים, שמא לגבות את עדויותיהם ולשמוע את גרסתם.
משעה שחרף כל אלו התובעים אינם מציגים את תצהירה של רחלי, אינם מזמנים אותה למתן עדות, אף אינם מספקים בדל-הסבר בכל אחת מן ההזדמנויות הדיוניות שניתנו להם, לעניין מחדלם זה, ברי שהנתון האמור רובץ לחובתם. שמא לא היו דברים מעולם ולתגרה שהתפתחה אין קשר לרחלי, כל עיקר; שמא, הגם שהיו דברים מעולם במובן זה שאחד מבלייני המועדון סטר על לחיה, הרי התפתחות התגרה האלימה הייתה שלא כנטען על ידי התובעים, קל וחומר משעה שנחשפות סתירות מהותיות, כפי שאראה, בין גרסאותיהם.
אכן, ומעבר לדרוש, פליאה גדולה היא בעיניי הכיצד משטרת ישראל, שהחליטה לסגור את תיק החקירה לנוכח העובדה שלא נמצאו חשודים, לא ראתה, היא עצמה, לחקור ולדרוש. והרי למשטרת ישראל נמסר למצער מספר הפלאפון של רחלי, שמא ניתן היה להתחקות על כתובתה ובעקבות עדותה לעבות את החקירה, ולהתחקות אחר זהותם של יתר המעורבים בתגרה שהתפתחה.
אין תימה, לנוכח נתון משמעותי זה, שב"כ הנתבעים שבפניי עותרים לדחות את תביעת התובעים מכל וכל, ולו לנוכח מחדל משמעותי זה. והגם שאין בדעתי, כפי שיבואר, להיענות לעתירה זו הרי ברי לי שמחדל משמעותי זה של התובעים יעמוד במאזן שיקוליי, ולחובתם.
אדרש, איפוא, לבחינת עדויותיהם של רמזי ואיהאב במשטרה ולבחינת תצהיריהם שבפניי.
8.בעדותו במשטרה מסר רמזי, כאמור, על דבר הבילוי המשותף שלו ושל איהאב עם רחלי. ועוד הוא ציין כי בהמשך הבילוי גבר מסוים ניגש אל רחלי "וסטר לה בפנים". או-אז, "ושפניתי אליו ושאלתי אותו על מעשיו הוא לא ענה לי הפנה לי את גבו וכעבור דקות ספורות התנפלו עליי ועל חבר שלי איהאב חבורה גדולה של גברים יהודים תקפו אותנו בלי רחמים ברוע לב...".
מנגד איהאב, בעדותו במשטרה, לא מציין דבר אודות רחלי, הגם שהוא הגיע למועדון לבילוי משותף עם חברו רמזי. תחילת האירוע, כך כגרסתו, היא שבשעות הלילה "הבחנתי כי חבר שלי רמזי בויקוח (כך!) מילולי עם חבורה של גברים שהויקוח, התחיל להתחמם אני נכנסתי לתמונה כדי להרגיע את המצב ולקחת את חבר שלי משם ואז התנפלו עליי ועל רמזי כי עשרה גברים לערך ופוצצו אותנו מקות (כך!) מכל הכיוונים ואז אני מרוב המקות איבדתי הקרה (כך!)".
משמע, לגרסה זו, ובניגוד לגרסתו של רמזי על פיה בעקבות פנייתו לתוקפה של רחלי הלה הסב גבו אליו ורק לאחר זמן קצר, ובמפתיע, הוא הותקף על ידי חבורת התוקפים, הרי קדם לתקיפה האמורה, כגרסת איהאב, ויכוח מילולי בין רמזי לבין האחרים, אשר החל "להתחמם" וכתוצאה מכך נדרשה מעורבותו.
9.מנגד, שונים הם פני הדברים כאשר נמסרים תצהיריהם של רמזי ואיהאב. בתצהירים אלו מאוחדים השניים בכך שהם בילו עם רחלי. ואולם, כך לכאורה עולה מתצהירו של איהאב, הוא לא ראה את הסטירה שספגה רחלי, שהרי עניין זה נמסר לו לימים על ידי רמזי. וכן הוא מציין, שוב לפי דברים שנמסרו לו לימים על ידי רמזי, שבעקבות רצונו של רמזי להרגיע את הסוטר ולסיים את האירוע ללא אלימות, הרי ללא כל התגרות תקפה חבורת תוקפים את רמזי בצורה ברוטלית. ורק אז, כך ממשיך תצהירו של איהאב, "אני ניסיתי להפריד ולגונן על רמזי. קיבלנו בעיטות ומכות חזקות וקשות ביותר מאגרופים, כיסאות וחפצים אחרים שהיו במועדון" (סעיף 9).
משמע, לגרסה זו, מעורבותו של איהאב לא הייתה למראה ויכוח מילולי שהולך ומתחמם, אלא לאחר שעיניו חזו בתגרה שכבר מתחוללת, כאשר הוא נחלץ לעזרתו של רמזי ומנסה להפריד בין הניצים, ואז אף הוא סופג אלימות רבה וקשה.
10.חלק מן הסתירות האמורות הן מהותיות. שמא רצונו של רמזי, בעדותו במשטרה, לציין כי בעקבות הערתו לסוטר על לחיה של רחלי לא התפתח כל עימות מילולי שהרי הסוטר, ללא אומר ודברים, הפנה את גבו באופן שלכאורה סיים את הפרשה, מחפה על כך שמעורבותו של רמזי הייתה אקטיבית, שמא במידה רבה ביותר, והדבר משתלב עם גרסתו במשטרה של איהאב, כי הוא חזה בוויכוח מילולי ההולך ומתחמם.
שמא רצונו של איהאב, בעדותו במשטרה, לציין כי הוא התוודע לראשונה לוויכוח מילולי ההולך ומתחמם, נועדה להרחיק אותו מזירת ליבוי היצרים שאולי הוא היה שותף להם. והרי, כך מסתמנים פני הדברים, גם איהאב וגם רמזי היו שותפים לבילוי עם רחלי.
ובוודאי מעוררת חשד גרסתו של איהאב, בתצהירו, שבה לראשונה נזכרת רחלי, שנפקדה כל עיקר מעדותו במשטרה. אך, מנגד, נפקד לחלוטין מתצהירו תיאור הוויכוח המילולי שהלך והתחמם וקדם לתגרה, שהרי לגרסה מאוחרת זו איהאב נחלץ לעזרתו של רמזי רק כאשר התגרה כבר הייתה בעיצומה.
וממילא, אף לנוכח זאת בולט המחדל לשמוע את גרסתה של רחלי. שמא הייתה זו היא שליבתה את רמזי, ואולי אף את איהאב, להשיב מלחמה שערה בעקבות מעשה האלימות הנפסד והבזוי כנגדה. שמא הייתה זו היא שניסתה דווקא להרגיע את הרוחות ואולם רמזי, ושמא אף איהאב, לא נענו לה והם היו אלו שגרמו לליבוי הסערות והיצרים. ובעיקר: בעקבות גרסתה של רחלי שמא ניתן היה לעבות את חומר הראיות ולגבות עדויות של מעורבים בתגרה, ושמא של אורחים אחרים שלא היו מעורבים בה, שהיו זורים אור על הפרשה.
11.כאמור הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דיני בדרך הרגילה על יסוד החומר שבפניי. ממילא אין לי אלא להשתית הכרעתי על יסוד שיקולים של היגיון בריא ושכל ישר. ומשכך ברי לי שבדעתי, בוודאי, לקבוע שרמזי ואיהאב נחבלו בתגרה בה הם היו מעורבים. ועוד ברי לי שבדעתי לאמץ את גרסתו הגרעינית של רמזי אודות כך שאכן, ובעקבות בילוי משותף עם רחלי, ניגש מאן דהוא, ובאורח בזוי סטר על לחיה. הדברים מתיישבים כהגיוניים לנוכח העובדה שבהזדמנות הראשונה סיפק רמזי למשטרת ישראל את מספר הפלאפון של רחלי. אכן הוא לא יכול היה לשער את רשלנותה האפשרית של משטרת ישראל, שחרף נתון מובהק זה לא תנסה להתחקות אחר רחלי ולשמוע את גרסתה. והרי אם לא היו דברים מעולם יכול היה רמזי להסתפק במסירת שמה של הידידה המעורבת, רחלי, מבלי לציין את מספר הפלאפון שלה, ולהעמיד בסיכון את אמינות גרסתו, כאשר רחלי תתייצב לעדות ותגיד את דברה.
12.מנגד, ברי לי שכהנחת עבודה בדעתי להעדיף את הגרסאות שנמסרו למשטרת ישראל, בזמן-אמת, ולהעדיפן על אלו שנמסרו לאחר זמן, בגדר התצהירים שבפניי. ומשום כך ברי לי שאין בדעתי לרחוש אמון לגרסתו של רמזי אודות כך שהסוטר האלמוני, לאחר ששמע את הערותיו של רמזי, הפנה אליו את גבו. אין לי ספק כי בעקבות הסטירה האמורה החל דין ודברים בין רמזי לבין הסוטר האלמוני, ובהמשך בין רמזי לבין חבורה שהתגודדה במקום. משמע, אני מאמץ את גרסתו של איהאב אודות כך שקדם לתגרה דין ודברים סוער ואלים. ולא מן הנמנע, כך אני קובע, שבניגוד לגרסתו של איהאב, היה זה אף איהאב עצמו שנטל חלק בדין ודברים זה, באופן שלא הצטרף לאירוע, אם בעקבות דין ודברים ואם בעקבות תגרה המצויה בעיצומה, אלא נטל בו חלק אקטיבי, מראשיתו.
אני מתחזק בהנחתי זו לנוכח עדותו של איהאב במשטרה. ממנה אני למד שאיהאב הצליח להימלט מזירת האירוע והגיע לביתו. רק לאחר זמן ממושך הוא הגיע לבית החולים לקבל עזרה. כאשר נשאל על ידי חוקר המשטרה מדוע הגיע לטיפול רפואי כה באיחור הרי הוא השיב "עד שהתעוררתי כי שתיתי אלכוהול אך לא הייתי שיקור" (כך!). וכאשר הוא נשאל האם הוא יוכל לזהות את התוקפים בתמונות הרי הוא משיב "היה חשוך במועדון ועוד שתינו אני לא יכול".
משום כך אני מסיק שלא זו בלבד שאיהאב שתה לשוכרה, וחרף גרסתו המכחישה דומה שהוא היה שיכור כלוט, כמוהו היה אף רמזי עצמו. על רקע זה נהיר לי שכאשר חזו עיניו של רמזי, שמא אף עיניו של איהאב, את המעשה הבזוי של הסטירה על לחיה של רחלי, משום "חטאה" להתרועע עם ערבים, היו השניים "מתודלקים" ממילא. שמא נתון זה מתרץ את הסתירות בגרסאותיהם ואת ניסיונו של כל אחד מהם, לעניינו ובתורו, לגמד את חלקו באירוע.
13.לנוכח הנתונים האמורים עותרים אורן והמדינה, מכל מקום, לדחות את התביעה מכל וכל. כך, לשיטתם, משום שדרך המלך חייבה את התובעים, משעה שחזו באלימות כלפי רחלי, להזעיק בעצמם את המשטרה ולמצער לפנות לעזרה של בעל המועדון, שמא המאבטחים או הסדרנים שם, ולא לקחת הדין לידיהם ולגרום בכך, אולי, להתלקחות התגרה.
לנוכח גרסתם המיתממת של רמזי ואיהאב לא אעמיק חקר בשאלה האם לא הייתה עומדת להם טענת ההגנה של "הגנה עצמית". אכן קולמוסין רבים נשברו, בנסיבות דומות, אודות "חובת הנסיגה" של המעורב במעשה אלימות. פרופ' בועז סנג'רו, למשל, בספרו הגנה עצמית במשפט הפלילי, שייך למלומדים המטילים ספק ב"חובת הנסיגה". שהרי "נסיגה מפני תוקף עשויה לפגוע באופן חמור בכבודו של הנתקף הנסוג (אם שמעון ייסוג הוא עלול להצטייר כפחדן ומוג לב), בזכותו לאוטונומיה (הכוללת את החירות להישאר במקומו ולא לסגת) ובסדר החברתי-משפטי אשר תובע מאבק חסר פשרות בתוקף מפר חוק ולא נסיגה מפניו", כמצוטט במאמרו של שי עקביא ווזנר הגנה עצמית, דרישת הנחיצות וחובת הנסיגה בשולי פרשת שי דרומי (מחקרי משפט כז 315, בעמ' 320).
ואולם לנוכח גרסתם המיתממת של התובעים לא אעמיק חקר בעניין זה. שהרי איש מהם, לנוכח מכלול גרסאותיהם הסותרות כמבואר, לא ציין, למשל, שבנסיבות המקרה הוא פעל כפי שפעל, שמא לנוכח נסיבות חמורות שהעמידו את רחלי בסכנה חמורה יותר, שמא לנוכח הצידוקים האפשריים לאי חובת הנסיגה, כמבואר לעיל.
14.וחרף כל אלו, ובנתון להשגות האמורות, אין בדעתי להרחיק לכת ולדחות תביעתם של התובעים לנוכח מכלול הנתונים האמורים. ואולם ברי לי שבדעתי לייחס להם תרומה נכבדה להתחוללות התגרה שגרמה לנזקיהם.
התחבטתי במידת-מה ככל שעסקינן בשאלת חבותו האפשרית של איהאב. אכן, אילו הייתי מאמץ את גרסתו על פיה מעורבותו החלה רק משעה שהוא ראה את התגרה בעיצומה, שרק אז נחלץ לעזרתו של חברו רמזי, דומה שלא הייתי מייחס לו כל תרומת חבות. ואולם, כמבואר, איהאב לא מספק הסברים לאור סתירות שהתגלעו. לעניין המחדל להשמיע את גרסתה של רחלי הדבר מכריע את הכף, בעיקר לחובתו. משום כך בסופה של דרך מידת התרומה שאייחס לתובעים תהא שווה.
לעניין חבותו של אורן
15.אורן טוען שהתגרה התחוללה מחוץ לכותלי המועדון. משום כך, ולו מן הטעם הזה, הוא סבור שאין להטיל עליו כל חבות. טענה זו נדחית על ידי. נהיר לי, לנוכח מכלול חומר הראיות שבפניי, שהתגרה התחוללה בתוך כותלי המועדון. אכן לכל אורך הדרך ניסו התובעים להימלט על נפשם. משום כך איני מוציא מכלל אפשרות שבהמשך הדרך המשיכה להתחולל התגרה אף מחוץ לכותלי המועדון. מן הדוח המשטרתי אני למד על כך שעיני השוטרים חזו במהומה רבה בתוך כותלי המועדון הכוללת כתמי דם, כסאות ושולחנות הפוכים ושברי זכוכית. אני דוחה מכל וכל את גרסתו המיתממת של אורן שכתמי דם אלו הם פועל יוצא לכך שלאחר שהסתיימה התגרה חזר רמזי למועדון, אף קיבל עזרה ראשונה מאורן, וכי הכסאות והשולחנות ההפוכים הם פועל יוצא מזה שלאחר סיום פעילות המועדון, נעשה "סדר" במקום. אין צריך לומר שאף הסברים "יצירתיים" אלו אינם מבארים את פשר שברי הזכוכית.
16.אין לי ספק בתיאור של התגרה, כמתואר על ידי רמזי ואיהאב. רמזי מציין ש"הכניסו לנו אגרופים בעיטות שברו לנו כסאות על הראש ודקרו אותי בכל גבי ובמותניים מזל שאני בחיים זה תאמין לי נס". איהאב מציין ש"פוצצו אותנו" במכות וכי הוא אף איבד את ההכרה.
כפי שיבואר לרמזי נותרו צלקות רבות, הגם שנטושה מחלוקת לעניין הנכות שהן מותירות. לאיהאב נחבלו חלק משיניו.
17.נטענו רוב טענות נגד אורן, לעניין העובדה שעסקו מתנהל ללא רישיון. בדעתי לא להידרש למרבית הטענות האמורות, שהרי הן נעדרות כל קשר סיבתי לחבות אפשרית של אורן. אכן שוכנעתי כי מרבית הדרישות שהוצבו לעניין הענקת רישיון קוימו, למעט לעניין תיכנוני הקשור לשימוש חורג. ועם זאת די לי בנתונים שבפניי על מנת להטיל חבות על אורן.
18.ראש לכל נהיר לי שאורן, המנהל עסק הכולל דיסקוטק וממכר משקאות משכרים, אמור לצפות התפתחות של תגרות אלימות. אין צורך בדמיון רב לנוכח עובדת האלימות הפושה בעסקים כגון דא, והרי הדברים ברורים ונהירים. מנגד, ועל פי דרישות כל דין, יש לשקול, ולו במסגרת זכות העיסוק, את העובדה שבנתון לדרישות אלו או אחרות, ניתן לקיים עסקים כאמור.
ומשכך, כך הורתה למשל כב' השופטת וסרקרוג ב-ת.א. (חי') 1586/94 דוידוביץ ליאור ז"ל נ' שחף סיני (במאגרי "נבו"), "יש מקום להניח שמי שבא לבלות בדיסקוטק לצורך ריקודים, או אפילו לפאב לצורך שתייה בצוותא, רואה בהתפרעות ובשתייה לא מבוקרת התנהגות בלתי צפויה, וחובה היא במקרה כזה, על הבעלים של אותו מועדון לנקוט בצעדים נדרשים לצורך מניעת התנהגות כזו, ואם לא עשה כן לשאת בנזק שנגרם" (סעיף 14). משמע, כהנחת עבודה, נושא אורן בחבות הן מכוח חובת הזהירות המוגברת החלה עליו בתור מזמין המתארחים שבמועדון, הן מכוח חובת הזהירות הייחודית, לעניין ההתנהגות הבלתי צפויה, אף האלימה, שיכולה להתרחש בבית עסק, כזה שניהל.
19.ומשכך יש למקד את המבט, הן לעניין המאבטחים בכניסה לבית העסק והן לעניין הסדרנים, בתוך בית העסק. בעקבות האירוע האמור, כך נהיר לי, החליטה משטרת ישראל להוציא צו סגירה לעסקו של אורן. הדבר נעשה לאחר שהתקיים לאורן שימוע. במסגרתו של שימוע זה נשאל אורן "השומר שלך בעסק עבר קורס הכשרה במועדונים". על כך הוא השיב "אני לא יודע. הייתה לי בפאב מאבטחת מחברת אבטחה ואני לא יודע אם היא עברה את הקורס".
לכך חוברת העובדה שבצד מחדלם של התובעים להביא את עדותה של רחלי, רובץ מחדלו של אורן להביא את עדותה של המאבטחת, מסתבר האחת והיחידה, לאחר שבתצהירו הוא ציין ש"התובעים, כמו כל באי המועדון, נבדקו על ידי המאבטח בכניסה למועדון, אשר כללה תשאול מילולי ובדיקה גופנית, הן על ידי המאבטח והן באמצעות מכשיר לגילוי מתכות, בו השתמשו המאבטחים כדרך קבע" (סעיף 5). משמע, מול "מאבטחת" נטענת, נמסרת גרסה אודות "מאבטח" נטען, שמא אודות "מאבטחים".
20.ולא זו בלבד שלא נמסר כל תצהיר על ידי מאבטחים, מאבטח או מאבטחת, הונח בפניי אישור סתמי של חברת "התאמה". באישור זה נרשם ש"על פי בדיקה שנעשתה בחברתנו בתאריכים 15 + 16 לחודש זה, לא נרשם כל אירוע חריג במועדון". די בנתון זה על מנת להצביע על חוסר רצינותו של האישור. האם האירוע הנדון כאן באמת איננו "אירוע חריג"?
ועוד נרשם ש"הרינו לאשר כי המאבטחים שעבדו באתר זה צוידו בכל הציוד הנדרש לביצוע עבודתם לרבות מכשיר מגנומטר, וכל המבקרים נבדקו בכניסה למועדון". והרי אף נתון זה מצביע על חוסר רצינות האישור. על שום מה לא מציין המאשר מי הוא, מי היא, או מי הם, המאבטח, המאבטחת, או המאבטחים, שבפועל מילאו את עבודתם ביום הקונקרטי?
21.ברי לי, שהרי ראש לכל הדברים מדברים בעד עצמם, כי ככל שבמקום הייתה מאבטחת בודדה, היא כשלה בעבודה זו. והרי מסכת הדקירות שנדקרו התובעים מצביעה על כך שחבורת תוקפים נכנסה למועדון כשהיא מצוידת, מן הסתם, בנשק קר ומסוכן. אכן ב"כ אורן, בסיכום טענותיו, מנסה להעלות השערות שונות ומשונות, למשל אודות סכין שנגנב מן המטבח, וכל כיוצא באלה. אין בדעתי לרחוש אמון להשערות אלו, הגובלות בספקולציה גרידא.
22.ככל שעסקינן בסדרנים במקום חזר ונשאל אורן על ידי השוטרים בשימוע "יש לך סדרנים בתוך המועדון" ועל כך הוא השיב "אני והשותף שלי צ'רלי נוכחים כל הזמן במועדון". ברי שתשובה זו לאו תשובה היא. אף היא מצביעה על מידה רבה של אדישות. אילו היו סדרנים במקום, מיומנים ומקצועיים, הם היו ערוכים לעמוד בפרץ מול גילויי אלימות, שמא למנוע אותם בעודם באיבם, שמא למזער את נזקיהם , ככל שלא ניתן היה למנוע אותם מכל וכל.
23.הוברר לי כי במקום לא היו בעת האירוע מצלמות. לא מקובלת עליי עמדת ב"כ התובעים שגרסה זו של אורן היא שקרית, לנוכח אישור על קיום מצלמות משנת 2002. מקובלת עליי גרסתו של אורן שהמצלמות הוסרו לנוכח העובדה שמשטרת ישראל, במועדים הרלונטיים, לא דרשה קיומן של מצלמות לעת יום האירוע.
וחרף כל אלו דומה בעיניי כי בעל עסק סביר אמור להתקין במקום מצלמות, ואף לגרום לכך שציבור המבלים אצלו ידע על קיומן. לא מן הנמנע כי דבר זה ירתיע גילויי אלימות. והרי בהעדרן של מצלמות לא מן הנמנע, כפי שקרה בפרשה שבפניי, שמא חבורת ביריונים אלימה, גם תימלט מאימת הדין הפלילי גם מאפשרות החיוב האזרחי, וכדי ביזיון וקצף. אכן העדרן של המצלמות מנוגד אף לאינטרס הציבורי. שהרי מבלי לקבוע מסמרות, והרי דברם של התוקפים הנטענים לא נשמע, אינטרס הציבור הוא שפרשות אלימות אלו ייחקרו על ידי משטרת ישראל ושתוקפים נטענים אלו יעמדו בסיכון של חיוב אזרחי. בפרשה שבפניי, כך בדעתי לקבוע, לא יהא בכך כדי לא לזכות את התובעים בפיצוי, ולו בנתון לתרומת אחריותם. ואולם העדרן של מצלמות, בפרשה אחרת, יכול לגרום לכך שתביעה תידחה מכל וכל, שמא ללא כל צידוק.
24.משום כך בדעתי לייחס חבות אף לאורן.
לחבותה של העירייה
25.ככל שעסקינן בעירייה הרי נהיר לי שלא אחת הגישה העירייה תביעות נגד העסק ואף עתרה לסגירתו, משום העדר רישוי. בתי המשפט, השלום ולעניינים מקומיים, כך טוענת העירייה, לא הוציאו צווי סגירה נגד העסק. משום כך יצאה העירייה ידי חובתה.
26.ב"כ התובעים טוען שהעירייה, כל העת, חדלה בכך שלא הציגה בפני בתי המשפט את המצג האמיתי שבמקום מתנהל דיסקוטק, ולא רק פאב, בית קפה או משחקי סנוקר. לו בתי המשפט היו מתוודעים לנתון האמור, אין זאת אלא שהיה משתנה מאזן שיקוליהם, והיו מוּצָאים צווי סגירה נגד המקום.
27.בדעתי לדחות מכלול הטענות האמורות. עיינתי בקפידה במכלול הנתונים שהוצבו בפניי ודומה בעיניי שמאזן שיקוליהם של בתי המשפט לא היה משתנה, כהוא-זה, לו היה ניצב בפניהם הנתון שבמקום מתנהל אף דיסקוטק. זאת ועוד: שוכנעתי שלא בקלות יתירה מוצאים צווי סגירה על ידי בתי המשפט, וככל שאלו מוצאים הם לא ניתנים בדרך כלל לצמיתות, כאשר יש לאזן בין שיקולי טובת הציבור לשיקולים של חופש העיסוק.
28.משום כך אין בדעתי למצוא כל חבות בפועלה של העירייה.
לחבותה של המדינה
29.למקרא סיכומי ב"כ התובעים שוכנעתי, כטענת ב"כ המדינה, כי נגד משטרת ישראל נטען שהמשטרה התעלמה מכך שבמקום מתקיים דיסקוטק, וכן שמשטרת ישראל התרשלה בכך שלא סגרה את העסק לאחר אירוע תקיפה נוסף שהתרחש ביום 18.11.06, דהיינו כחודש לפני האירוע שבפניי.
30.עיינתי במכלול חומר הראיות שבפניי ושוכנעתי שמשטרת ישראל פעלה באורח סביר, מדוד ושקול במכלול הנסיבות. מן הנתונים שבפניי עולה שמשטרת ישראל ערכה, לאורך השנים, שורה של בדיקות בעסק האמור ולא מצאה בו ליקויים, בוודאי לא משמעותיים. ככל שעסקינן במאזן שיקוליי מצאתי כי בחלק מן הבדיקות וידאה משטרת ישראל שבמקום נוכחים מאבטחים חמושים ובודקים ביטחוניים, לכאורה בעלי רישוי. משטרת ישראל אף לא דרשה, עת רבה, קיומן של מצלמות במקום. וגם, כמבואר, אם אין בכך כדי לפטור את בעל העסק מלעשות כן, ולו מיוזמת עצמו, אין בכך כדי לגרוע משיקול דעתה המקצועי של משטרת ישראל. מן הנתונים שבפניי עולה כי אכן התרחש אירוע תקיפה נוסף, אחד ויחיד, ביום 18.11.06. ואולם אירוע זה הגיע לידיעת המשטרה כתוצאה מיוזמת בעלי המועדון, והוא כולו התרחש מחוץ לכותלי המועדון. בנסיבות אלו שיקול הדעת של המשטרה שלא להוציא צו סגירה, לעת ההיא, אף הוא היה סביר.
31.אכן הונח בפניי פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג, ב-ע"א 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד העבודה פ"מ, כרך תשנ"ט, חלק שני 510. בגדרו של זה הטעימה השופטת וסרקרוג כי "מבחינת המדיניות ולאור העקרונות של תחום הנזיקין בכלל, ראוי להבחין בגין גורם הסיכון הישיר לבין חובת הפיקוח הכללית. הסיכון צריך שיהיה מוטל על מי ש'מוכר' שירות או נותן העבודה. שוק הביטוח הפרטי יכול לתת פתרון ראוי להקטנת הסיכון הישיר המוטל על המעביד. בכל מקרה לא ראוי ואולי אף לא נכון מבחינה כלכלית להביא לפיזור הסיכונים, במיוחד במקום בו קיים שוק ביטוחי פרטי" (עמ' 514).
וככל שעסקינן באחריות רשויות הציבור איבחנה השופטת וסרקרוג בין כך ש"קיים הבדל בין רשלנות בביצוע לבין רשלנות בפיקוח". ומשום כך יש לשקול הטלת חבות על המדינה רק כאשר המדינה היא "בעלת הסמכויות לשלוט על מהלך האירועים, וכן יכולה וצריכה הייתה לנקוט אמצעים הדרושים כדי למנוע את התוצאה הנזיקית שנגרמה" (עמ' 516).
32.ועוד הופנתה תשומת לבי לפסק דין נוסף שניתן על ידי השופטת וסרקרוג בפרשת דוידוביץ הנ"ל. במקרה שנדון שם התובע ניסה להפריד בין מתקוטטים בדיסקוטק ונדקר למוות במהלך ניסיונו זה. לנוכח נסיבות חריגות אלו, בהם נקלע התובע המנוח לריב לא-לו, וכאשר מצאה השופטת רשלנות נמשכת בניהול הדיסקוטק שם לאורך שנים, אף בעניינם של שומרים ומאבטחים, ראתה השופטת לחייב אף את המשטרה.
אין לי ספק שבפניי לא קיימים נתונים חריגים אלו. התובעים, כך הראיתי, לא "נקלעו" לריב לא-להם, שהרי קבעתי שהם נטלו חלק משמעותי ב"התגלגלות" האירוע. העסק שנוהל על ידי אורן, כך הראיתי, לא היה בבחינת "שור מועד" לפני האירוע שהתרחש. ביסודו של דבר מצאתי את חבותו של אורן, בעקבות רשלנות נקודתית ומאותרת, לעניין יום האירוע עצמו, בהקשר לרשלנותה האפשרית של מאבטחת והעדרם של סדרנים.
ומשכך, ואף זאת כעולה מפסק דינה של השופטת וסרקרוג בפרשת אורנים סיילנסר בע"מ הנ"ל, בנדוננו יש להחיל את "נקודת המוצא כפי שפורטה ב-ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי... שלא כל אחריות ציבורית או אף אחריות מדינית ומוסרית מטילה על השלטון אחריות בעוולת הרשלנות" (עמ' 513).
33. לנוכח כל אלו לא מצאתי שיש לייחס למדינה חבות בפרשה שבפניי.
חלוקת האחריות
34.מצאתי, עד הנה, כי יש לפטור מן החבות את העירייה ואת המדינה. מצאתי שיש לחייב את אורן. מצאתי שיש לייחס תרומת חבות לתובעים.
35.לעניין שיקול זה, בחנתי אלו מול אלו את רשלנותם של התובעים עצמם ורשלנותו של אורן לאור מבחני "האשמה המוסרית". שקלתי את העובדה שכל אחד מהם נושא בתרומת חבות לא מבוטלת. ומשכך סבור הייתי שיש לייחס לאורן 65% מן החבות לאחר ניכוי תרומת אשם תורם משמעותי לתובעים של 35%. הפועל היוצא מכך גוזר שהתובעים יזכו ב- 65% מנזקם שיוכח. אדרש לכך עתה.
גובה נזקו של רמזי
36.בעקבות מעשי החבלה והתקיפה של רמזי הוא הועבר לטיפול בבית החולים. מצבו הרפואי ונזקי פגיעתו נסקרו בחוות דעתו הרפואית של ד"ר ש. גולדן. הוא מנה 8 צלקות בחלקי גופו השונים של רמזי. הוא ציין ש"לפנינו אדם צעיר אשר נפצע מדקירות סכין מרובות אשר נרפאו עם צלקות מכאיבות ומכערות הגורמות לו מבוכה ואי נוחיות, כמו כן הגבלה בחשיפת גופו העליון. המצער שצלקות אלו אינן ניתנות לתיקון מבחינה ניתוחית". משום כך הוא קבע נכות פלסטית צמיתה בשיעור של 10%.
37.הונחה בפניי חוות דעת נוגדת של פרופ' יצחק פלד. הוא סבור היה, מספר שנים לאחר שניתנה חוות דעתו של ד"ר גולדן, ש"הצלקות הגלידו היטב, ללא רגישות מקומית, ללא סימני דלקת או גירוי, לא גורמות להגבלה תפקודית. מצב הצלקות לא מסביר את תלונותיו הסובייקטיביות. הצלקות הן מזעריות ולפי טיבן ומקומן לא מהוות גורם כיעור". משום כך, רק ככל שעסקינן בצלקת מזערית בשפה העליונה, נפסקה נכות צמיתה בשיעור של 1% בלבד.
38.לאחר ששקלתי כה וכה סבור הייתי שיש לפסוק לתובע נכות רפואית בשיעור של 5%.
39.לא הונחה בפניי כל ראיה על הפסד כושר השתכרות בעבר של רמזי. לא הונח בפניי כל תלוש שכר שלו ממנו יכול הייתי להתוודע על רמת השתכרותו. אין לי ספק כי מכל מקום, לנוכח מקצועו הנטען של רמזי, אין לדבר על הפסד כושר השתכרות לא בעבר אף לא בעתיד.
40.מנגד יש לשקול את נכותו הצמיתה של רמזי, אף את האירוע הטראומטי שהוא היה קורבן שלו. על דרך האומדן בדעתי לפסוק לרמזי אף פיצוי בגין עזרת צד ג' כלשהי בעבר.
41.משכל אלו לנגד עיניי ראיתי לפסוק לרמזי פיצוי גלובלי בשיעור של 60,000 ₪. לנוכח אשמו התורם של רמזי הוא זכאי ל-65% מן הסך הנ"ל, דהיינו לסך של 39,000 ₪ נכון ליום 10.3.14, יום הגשת סיכום הטענות.
גובה נזקו של איהאב
42.מחוות דעתו של ד"ר אדווין הופנברג למדתי על נזקי השיניים של איהאב. נטען שהוא חייב לעקור שלוש משיניו וחייב לסתום שן רביעית ואולי עם כתר. העלות על פי חוות דעתו של ד"ר הופנברג עולה כדי 11,200 ₪.
43.אף ככל שעסקינן באיהאב לא הונחה בפניי ולו תחילת ראיה אודות הפסד השתכרות בעבר. אף בעניינו לא הונח בפניי תלוש שכר או אישור של המעביד. אף ככל שעסקינן בו בדעתי להכיר במלוא העלות על פי חוות הדעת האמורה ולפסוק לאיהאב פיצוי גלובלי בגין הכאב והסבל והאירוע הטראומטי אותו הוא חווה.
44.מששקלתי כל אלו בדעתי לפסוק לאיהאב סכום גלובלי בשיעור של 30,000 ₪. לנוכח אשמו התורם הוא זכאי ל- 65% מסך זה, דהיינו לסך של 19,500 ₪, נכון ליום 10.3.14.
סוף דבר
45.לפיכך הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע 1 סך של 39,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 10.3.14 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה כמתחייב ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% על הסך הנ"ל.
הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע 2 סך של 19,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 10.3.14 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה כמתחייב ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% על הסך הנ"ל.
הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.
46.הנני דוחה תביעת התובעים נגד הנתבעת 3 והנתבעת 4.
הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם הן לנתבעת 3 והן לנתבעת 4 הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו, בהתאמה, לידיהם הנאמנות של ב"כ הנתבעת 3 וב"כ הנתבעת 4 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.
47.המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ז טבת תשע"ה, 08 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
_________________________
שלמה לבנוני, שופט
סגן נשיא