ד' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פתח דבר

1.עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התובע, יליד 22.08.1968, בעת קרות התאונה היה בן 42.5 שנה, טען בכתב התביעה, כי ביום 9.3.2011 נפגע בתאונת דרכים.

הנתבעת, חברה לביטוח בע"מ, ביטחה בעת הרלוונטית את הרכב המעורב בתאונה בביטוח חובה.

2.הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. משכך, תחילה יתמקד הדיון בשאלת האחריות.

נסיבות התאונה

3.משנסיבות התאונה לא פורטו בכתב התביעה, הגיש התובע "תצהיר נסיבות". כך תיאר התובע נסיבות התאונה ב-"תצהיר נסיבות" (ת/2):

"הנני להצהיר, כי ביום 09/03/2011 ביום ד' בשבוע בסמוך לשעה 18:00 נסעתי ברכב שלי, טנדר טיוטה, לניחום אבלים בכפרנו XXX אצל מכר ממשפחת ד' שאמו נפטרה. החניתי את הרכב לא הרחק מבית האבלים. לאחר שהשתתפתי בצער יצאתי מבית האבלים. בחוץ ירד גשם והיה קר ואני לבשתי גם כפפות. ניגשתי לרכבי שעמד בירידה קלה ופתחתי את הרכב מהשלט/מפתח מרחוק. היות והייתי חבול ביד ימין עקב תאונת עבודה החזקתי את המפתחות ביד שמאל. פתחתי את הדלת ביד שמאל ונכנסתי לרכב והתיישבתי במושב הנהג כאשר רגל הימנית הייתה ברכב ואילו רגל שמאל מונחת ונשענת על המדרגה של הרכב. בעוד המפתחות ביד שמאל והדלת פתוחה נעזרתי ביד ימין שנתנה קונטרה ליד השניה ע"מ להוציא/ לבחור את המפתח של הרכב כדי להתניע את הרכב. לצערי, המפתחות נפלו מידי אל מחוץ לרכב על הכביש. הוצאתי רגל שמאל אל מחוץ לרכב והתכופפתי בניסיון להרים את המפתחות ביד שמאל. עוד לא ברור לי הכיצד זה קרה, אך החלקתי ורגל ימין שנשארה בתוך הרכב נתקעה במדרגה של הדלת ושמעתי את העצם של רגל ימין נשברת והתעלפתי. התעוררתי לקולות אנשים שהתאספו סביב המכונית והרגשתי כאבי תופת וכולי נטפתי מים, הזעתי. מבין האנשים שנכחו וניסו להושיט לי עזרה זיהיתי את ה"ה ב' ד' וע' ד' שיצאו מבית האבלים והחישו אותי ברכבם לבית חולים העמק בעפולה".

4.הנתבעת הכחישה נסיבות התאונה ועצם התרחשותה. לטענתה, התובע לא עמד בנטל להוכיח את נסיבות התאונה ופגיעתו, כנטען על ידו, ובגרסתו נתגלו סתירות רבות ומהותיות באשר לנסיבות התאונה.

יצוין כי הנתבעת לא חלקה על הטענה שהנסיבות המתוארות, הגם שהן מוכחשות, מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. כן אין מחלוקת בדבר הכיסוי הביטוחי.

5.להוכחת נסיבות התאונה העיד התובע בעצמו והעדים מטעמו: ע' ד' (להלן: "ע'") וב'ד' (להלן: "ב'").

מטעם הנתבעת הוגשה קלטת ותמליל חקירה שבוצעה לתובע (סומנו נ/2 ו-נ/3). אלה הוגשו בהסכמה, וללא שהחוקר מטעם הנתבעת העיד או נחקר.

האם הוכחו נסיבות תאונה?

6.אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר ששמעתי את התובע ובחנתי את כלל הראיות שהובאו לפניי, באתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה, במידה הדרושה במשפט אזרחי, כפי שיפורט להלן.

7.בסמוך לאחר התאונה, הובהל התובע למרכז רפואי העמק, שם אושפז משך ששה ימים. בסיכום המחלה מיום 14.3.2011 (נספח 7 ל-ת/1) צוין: "הובא למיון לאחר שלדבריו, החליק בזמן שירד מרכבו ונפגע בשוק ימין". התובע לא הגיש את דו"ח המיון, אך גם לא נחקר על שום מה לא הגישו, ולא נשמעה כל טענה כנגד אי-הגשתו.

8.גם בהודעת התובע במשטרה (נספח 4 ל- ת/1) מיום 4.5.2011, מפורט תחת תיאור המקרה, כי:

"בעת ירידה מהרכב טנדר טיוטה נתקע כף רגל בין המדרכה של הטנדר לבין המדרכה נפלתי עם סיבוב של השוק וקרסול ימין".

9.אין בידי לקבל טענות הנתבעת לפיהן גרסת התובע בתצהיר הנסיבות לתאונה סותרת גרסאותיו בבית החולים ובהודעת ובמשטרה. אומנם, צודקת הנתבעת כי אין זהות מוחלטת בין הגרסאות, כפי שהן עולות מחלק מן התיעוד הרפואי הראשוני שלאחר הפגיעה ומהודעתו במשטרה, לבין זו המופיעה בתצהיר נסיבות התאונה. עם זאת, אין לומר כי הגרסאות שונות בתכלית. עוד יש להביא בחשבון את העובדה, כי לעולם יהא שוני בין פרטים שמסר הנפגע לבין מה שנרשם במסמכים הרפואיים, שכן מי שמבצע את הרישום אינו הנפגע, והרישום אמנם מתעד את תלונות הנפגע ("לדבריו..."), אך אינו מצטט במדויק את שנמסר על ידו, ובסופו של דבר, נסיבות התאונה אינן בראש דאגותיו של הצוות הרפואי, אלא מתן הטיפול הרפואי הנחוץ.

10.ככל הנראה השוני בין הגרסאות המופיעות במסמכים שנסקרו לעיל, מקורו בשומעי הגרסה מפי התובע, כאשר כל אחד מהם העלה את תלונות התובע על הכתב, כפי שהבין את שאירע, ובמילותיו הוא; שהרי הבנתו של כל אדם הינה סובייקטיבית וכך גם תיאורו את ששמע והבין לבטח לא יהא זהה בין אדם לרעהו.

הדבים נאמרים כשאין המדובר בסתירה מהותית, אלא כזו שמקורה בהתנסחות שונה, בחוסר דיוק, או בתיאור תמציתי של הנסיבות.

דין דומה, ביחס להודעת התובע במשטרה. מה גם, התובע העיד כי השוטר הוא שמילא את ההודעה על התאונה: "אני לא יודע לקרוא, השוטר מילא את הטופס. אני לא יודע מה הוא רשם אפילו" (עמ' 16 ש' 29).

11.התובע תיאר בעדותו נסיבות קרות התאונה, כהאי לישנא:

"אני קודם עליתי לרכב (מדובר ברכב טנדר – ס"י), ידי הימנית היתה לאחר תאונה קשה כך שהתקשיתי להחזיק את המפתחות ואז החזקתי את המפתחות בידי השמאלית. המפתחות נפלו לי ואז הורדתי רגל שמאל כדי להרים את המפתחות מהאדמה שמתי רגל שמאל על האדמה בסמוך לרכב, נעלתי נעליים עם עקבים, ושמתי רגל ימין על המדרגה, ואני לא יודע בדיוק איך זה קרה אבל רגלי הימנית התעקמה ונתפסה בין המדרגה לדופן הרכב" (עמ' 15 ש' 4 עד 8).

12.כאמור, אף שאין אחידות וזהות מוחלטת בין גרסאות התובע במסמכים שסקרתי לעיל, התרשמתי כי עדותו, ככל שהיא נוגעת לאופן התרחשות התאונה ונסיבותיה, אמינה ומהימנה.

חיזוק למסקנתי זו, מצאתי בעדותם של עדי התביעה שהעידו לגבי נסיבות התרחשות התאונה. אומנם, לא מצאתי בהם עדים ישירים לקרות התאונה, אולם, מצאתי שיש בעדותם להוות עדויות נסיבתיות התומכות ומחזקות גרסת התובע. ע' העיד בחקירתו הראשית:

"ישבתי בבית התנחומים. שמענו קול של מישהו שצועק. יצאנו ואז ראינו את התובע כשהוא על הרצפה לאחר נפילה. הרגל שלו תפוסה ברכב וגופו על האדמה. התאספנו, הרמנו אותו, שמנו אותו ברכב והסעתי אותו לבית חולים" (עמ' 20 ש' 24-26) (ההדגשות שלי - ס"י).

וכך בחקירתו הנגדית:

"ש:וכשאתם הגעתם הוא היה מוטל מחוץ לרכב או בתוך הרכב.

ת:הגענו וראינו שרגלו הימנית תפוסה במדרגה של הרכב וגופו מוטל ארצה מחוץ לרכב" (עמ' 21 ש' 16-17) (ההדגשות שלי ס"י).

13.לצד עדות זו, העיד ב' בחקירה ראשית כי:

"ישבנו בבית התנחומים, שמענו קול צעקה, יצאנו החוצה. ראינו את התובע לאחר שנפל חצי בתוך הרכב וחצי מחוץ לרכב" (עמ' 22 ש' 27-28) (ההדגשות שלי - ס"י).

וכך בחקירתו הנגדית:

"ש:ספר לנו מה ראית.

ת:היינו יושבים, שמענו צעקות, יצאנו, היה גשם, השעה בין 16:00 – 17:00. ראינו אדם שנפל מהרכב, חצי גוף בפנים וחצי בחוץ. רגל ימין היתה בתוך הרכב.

ש:אתה הגעת אליו למקום.

ת:כן. והגיעו עוד הרבה אנשים.

ש:כשאתה הגעת והסתכלת על התובע , רגל ימין שלו היתה בתוך הרכב והוא היה מחוץ לרכב.

ת:הוא היה בתוך הרכב, הרגל שלו בפנים והגוף שלו נשען החוצה"(עמ' 23 ש' 17-23) (ההדגשות שלי - ס"י).

14.אין בידי לקבל טענת הנתבעת כי עדויותיהם של העדים סותרות זו את זו ואף סותרות עדותו של התובע. הגרסאות הנ"ל תואמות, ואין ביניהם סתירות כלשהן, של ממש. שני העדים העידו, כי הם הגיעו ומצאו את התובע צמוד לרכב ושרגלו הימנית תפוסה ברכב וחלק מגופו מחוץ לרכב. העדים נחקרו לאחר 5 שנים מיום התאונה, התאונה לא הייתה טראומטית עבורם, והשוני הקל בגרסאות, אם בכלל, אינו אלא שוני בסגנון והתנסחות.

אין המדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין, ולכל היותר מדובר באי-דיוקים מקובלים וסבירים, שיש בהם דווקא כדי לחזק התרשמותי מאמינות עדויות התובע ועדיו.

15.ועוד, לא מצאתי, כי עדותו של ב' שונה לחלוטין מגרסתו שמסר לחוקר מטעם הנתבעת. אדרבא, עדותו כפי שעולה מתמליל ההקלטה (נ/2) מחזקת את אמינות גרסתו כפי שהעיד בפניי, ואף מחזקת גרסת התובע. לדוגמא, ב' תיאר לחוקר מה שראה במו עיניו, ובלשונו : "את הרגל היתה בפנים ורגל בחוץ אז נפל ..."; ובחקירתו הנגדית חזר ב' והעיד כי : "...ראינו אדם שנפל מהרכב, חצי גוף בפנים וחצי בחוץ..." (עמ' 23 ש' 18-19), ועוד: "הוא היה בתוך הרכב, הרגל שלו בפנים והגוף שלו נשען החוצה" (עמ' 23 ש' 23).

ודוק, יתר תשובות ב' לחוקר לגבי נסיבות קרות התאונה, אינן רלוונטיות מאחר וכולן השערות בלבד, משאין המדובר בעד ישיר לעצם ההתרחשות.

16.לאור כל המקובץ לעיל, הנני קובע כי התובע נפגע בנסיבות כפי שתוארו בתצהיר נסיבות התאונה (ת/2). כאמור, אין מחלוקת משפטית כי הנסיבות הנ"ל מהוות תאונת דרכים.

17.לאחר ששאלת החבות הוכרעה, כל שנותר במחלוקת הוא שאלת גובה הנזק.

גובה הנזק

החבלה והנכות הרפואית

18.כתוצאה מהתאונה נחבל התובע, ואובחן כסובל משבר בשוק ימין בשליש הדיסטלי של הטיביה והפיבולה. בוצע לו קיבוע זמני בסד גבס והומלץ לו על ניתוח. ואכן, התובע עבר ניתוח שיחזור סגור עם קיבוע פנימי של השבר בעזרת מסמר מסוג TRIGEN.

19.התובע שוחרר מבית החולים ביום 14.3.2011 (לאחר 6 ימי אשפוז), והיה במעקב וטיפול רפואי במרכז רפואי העמק, במרפאות חוץ, ובמסגרת קופת חולים.

20. ד"ר חיים שטארקר, מומחה אורתופד שמונה מטעם בית המשפט, התייחס לתלונות התובע ולממצאים הקליניים, וסיכם את חוות דעתו כדלקמן:

"הנני בדעה כי מצבו הרפואי של מר' ד.ו. לאחר התאונה בתאריך 09.03.2011 תואם נכות צמיתה בשיעור: 10% בגין מצב לאחר שבר בשוק ימין לפי סעיף מותאם 35.(1).(ב) לתקנות המל"ל".

21.הצדדים אינם חלוקים באשר לקביעות המומחה כתוצאה מהתאונה.

עם זאת טוען התובע לנכות תפקודית בשיעור 15%. בעוד הנתבעת טוענת, להעדר נכות תפקודית.

רקע אישי, עבודה והשתכרות עובר לתאונה

22.התובע היה בן 42.5 במועד התאונה, נשוי ואב ל- 5 ילדים. עובר לתאונה עבד כשכיר בעבודות נגרות בעסק משפחתי עד שעבר העסק לבעלותו. מאז עבד כעצמאי ומנהל העסק של הנגרייה, העוסקת ביצירת והתקנת דלתות וארונות (ראו: סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית).

יצוין, כי עובר לתאונה נחבל התובע באצבע 2 ובאגודל יד ימין, עקב תאונת עבודה מיום 28.12.2010, אשר הותירה אצלו נכות בשיעור 16.4% לצמיתות (19% לאחר הפעלת תק' 15) לפי קביעת ועדת נכות של ה-מל"ל (להלן: "תאונת העבודה").

אין מחלוקת, כי במועד התאונה התובע שהה באי-כושר עקב תאונת העבודה (נ/1).

23.לטענת התובע, הכנסתו בשלוש השנים האחרונות שלפני התאונה עמדה על סך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש בממוצע. לטענתו, בהתחשב בנכותו כתוצאה מתאונת העבודה תעמוד הכנסתו על 81% מהסך המלא של ההכנסה הממוצעת, היינו, בסך של 6,480 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום תעמוד על סך של 7,380 ₪.

24.עיון בשומות המס אשר צירף התובע לתצהיר עדותו הראשית מלמד, כי הכנסתו החודשית הממוצעת עובר לתאונה היתה כלהלן:

בשנת 2008 - 5,687 לחודש; בשנת 2009 - 8,386 ₪ לחודש; ובשנת 2010 - 5,889 ₪ לחודש.

התובע צירף שומת מס לשנת קרות התאונה (2011) לפיה הכנסתו החודשית הממוצעת הייתה 11,247 ₪. לטענת התובע, באותה שנה אכן הוא היה באי כושר, אולם בנו ו.ד. סייע לו בעבודות הנגרות בעקבות תאונת העבודה (ראו: עמ' 8 לסיכומי התובע, ותלושי השכר שצורפו לתצהיר עדותו הראשית). לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורף טופס 106 לשנים בהן עבד ו' בנגריה, על פיהן הכנסתו החודשית היתה כלהלן: בשנת 2011 בסך 4,800 ₪, בשנת 2012 בסך 4,400 ₪, בשנת 2013 בסך 4,200 ₪, בשנת 2014 בסך 4,200 ₪ ( בשנה זו עבד 8 חודשים ולאחר מכן הועבר העסק לבעלותו).

הנכות תפקודית והפסדי השכר לעבר ולעתיד

25.הלכה פסוקה היא, שאחוזי הנכות הרפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן השתכרות או אובדן כושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הנפגע ובטיב הפגיעה בבריאותו (ראו: ע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (1978)). מאידך, כלל הוא שברגיל, נקבע שיעור הנכות התפקודית כדי גובה הנכות הרפואית. עם זאת, הנטייה היא לסטות מהכלל הנ"ל כלפי מעלה, כאשר מדובר בפגיעה אורטופדית, (אך לא רק), של אדם שעיסוקו בעבודות פיזיות, כגון נגרות (במקרה שלנו).

26.לטענת התובע, נוכח גילו, ומקצועו הפיזי, ובהעדר מקצוע אחר, יש להעריך את מידת פגיעתו התפקודית כתוצאה מהתאונה בשיעור של 15%. לטענת התובע, הוא שהה בחופשת מחלה ממושכת בת 8 חודשים, וראיה לכך אישורי מחלה שצורפו לתצהיר עדותו הראשית. בתקופה זו, ובעקבות תאונת העבודה, בנו ו' סייע לו זמנית בעבודה, אך וכתוצאה מתאונת הדרכים נאלץ התובע להמשיך להעסיקו בנגריה כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי לקוחותיו. לבסוף נקב התובע בסכום 135,423 ₪, כפיצויי בגין הפסד השכר לעבר, ו- 192,200 ₪ כפיצויי להפסד שכר לעתיד.

27.מנגד, לטענת הנתבעת, נכותו של התובע הינה קלה ואין בה כשלעצמה לגרום לירידה בהכנסתו ולפגוע בתפקודו. לטענתה, התובע לא חזר לעבודה בעקבות תאונת העבודה, שתוצאותיה מבחינה תפקודית היו משמעותיות, בייחוד כשמדובר במקצוע נגרות (פיזי) המצריך עבודת כפיים. מכאן, יש להעריך את נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 0%.

לטענת הנתבעת, התאונה התרחשה כאשר שהה התובע באי-כושר כתוצאה מתאונת העבודה. הדבר נלמד גם מבקשתו מיום 5.3.2012 אשר הוגשה לוועדת הרשות מטעם למל"ל על סמך תקנה 18 א' – להכיר בו נכה נזקק (נ/1). במסגרת אותה בקשה הצהיר התובע, כי טרם חזר לעבודה בעקבות תאונת העבודה, וכי עסקו עדיין פעיל, דבר המעיד כי טענותיו לגבי המשך עבודתו של בנו ו' בעקבות תאונת הדרכים הינן מופרכות. ומשכך, לא נגרם לתובע כל הפסד שכר לעבר ולעתיד.

28.סבורני, כי בבואנו לבחון מידת ההשפעה של הפגיעה כתוצאה מהתאונה במישור התפקודי, אין להתעלם מצבר הנכויות האורטופדיות של התובע כתוצאה משתי התאונות. מאידך, מדובר באדם שבעת שנפגע בתאונה היה עדיין באי-כושר מלא כתוצאה מתאונת העבודה. מכאן יקשה עלינו לקבוע מידת ההשפעה של כל תאונה ותאונה בנפרד על תפקודו. אילו מדובר היה בנפגע אשר הספיק לחזור למעגל העבודה לאחר תאונת העבודה, ובטרם תאונת הדרכים, ניתן היה לקבוע את "השתכרותו במומו" כבסיס השכר לחישוב הפסדיו כתוצאה מתאונת דרכים. הקושי בקביעת נכותו התפקודית, נכון גם באשר לחישוב הפסדי שכרו לעבר, משאין בפנינו חו"ד רפואית באשר למידת ההשפעה של תאונת הדרכים על התארכות תקופת אי-הכושר "לעבר".

29.כעולה מתיק המוסד לביטוח לאומי, אשר הוגש ע"י הנתבעת, בגין תאונת העבודה (סומן נ/1), אנו למדים, כי: התובע היה באי-כושר מלא לתקופה של 3 חודשים מיום תאונת העבודה; אחריהם נקבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור של 40% לתקופה מיום 29.3.2011 עד 30.6.2011; אחריהם נקבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור 25% לתקופה מ- 1.7.2011 עד 31.1.2012; ולבסוף, נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 16.40% החל מ- 1.2.2012 (19% כולל הפעלה חלקית של תקנה 15).

עוד יצוין, כי תביעתו של התובע להכיר בו כנכה נזקק )ע"פ תקנה 18א') לתקופה מ- 29.3.2011 עד 31.1.2012 נדחתה ע"י המל"ל. בנימוקי הדחיה נרשם, כי התובע "עצמאי שעסקו עדיין פועל ויש לו הכנסות מהתעסקות".

30.ועוד במישור התפקודי: בסעיף 11 לחוות דעת המומחה, תחת כותרת 'סיכום וממצאים', צויין מפורשות:

"הנני בדעה כי בעקבות השבר המדובר קיימת הפרעה קלה בתפקוד של שוק ימין" (ההדגשות שלי - ס"י).

31.אמנם, הוצגו ע"י התובע אישורי מחלה לתקופה של 8 חודשים, שלא נסתרו. עם זאת, בהתחשב בכך שלתובע נקבעה נכות אורטופדית משמעותית ביותר, בשיעור של 40%, כתוצאה מתאונת העבודה, לתקופה מ- 29.3.2011 עד 30.6.2011, ואחריה נכות זמנית נוספת בשיעור 25%, כאמור לעיל, וכן בהתחשב בבקשת התובע להכיר בו כנכה נזקק משום אי-יכולתו לעבוד עקב תאונת העבודה, אין מקום לפסוק לתובע פיצויי בגין הפסדי שכר מלאים לעבר, מיום תאונת הדרכים, בהתאם לתעודות המחלה. הרי התובע בעצמו הודה כי לא היה מסוגל לעבוד עקב תאונת העבודה.

32.סבורני, כי בהתחשב במכלול הנתונים שהובאו לעיל, הן לגבי השתכרות התובע ועיסוקו והן לגבי הנכות עקב התאונה, וזו שקדמה לתאונה, ובהתחשב בחלוף זמן ארוך מאז התאונה ועד היום (כ- 79 חודשים), יש להעמיד את הפיצויי בגין הפסדי שכרו לעבר, על דרך האומדנה, על סך 60,000 ₪.

מאותם טעמים, הנני מעמיד את הפיצויי בגין הפסדי כושר השתכרותו לעתיד, כפיצוי גלובלי, על סך של 80,000 ₪.

כאב וסבל

33.התובע מבקש לחשב את הפיצויי בגין כאב וסבל לפי נכות צמיתה שנקבעה לו בשיעור 10%, וכן לפסוק לו פיצויי עבור 6 ימי אשפוז, ובסה"כ 22,690 ₪ (ראה סעיף 13 לסיכומיו).

מנגד, מציעה הנתבעת פיצויי לפי חישוביה בסך של 18,518 ₪ (ראו: עמ' 5 לסיכומיה).

הסכום המקסימלי נכון ליום התאונה עמד על סך 166,135 ₪.

166,135 × 0.002 × 6 ימי אשפוז = 1,994 ₪.

166,135 × 10% (בניכוי 13% הפרשי גיל) = 16,613 ₪. 

סה"כ = 16,147 ₪

וכשהם משוערכים להיום: 18,100 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד

34.לטענת התובע, יש לפסוק בגין רכיבים אלו סכום גלובלי, בהתחשב בנכות הצמיתה שנותרה אצלו והכאבים וההגבלות מהם סובל עד היום. כן, יזדקק, לטענתו, למעקב רפואי ועזרת הזולת. התובע עותר לפיצוי בגין הרכיבים הנ"ל בסך של 66,000 ₪.

מנגד, לטענת הנתבעת, התובע לא הניח כל תשתית ראייתית לראשי הנזק הנ"ל, וככל שקבל עזרת צד ג' אזי הדבר היה בגין תאונת העבודה, ולכן, אין לפסוק כל פיצוי.

35.אכן, לא הוצגה בפניי כל אסמכתא אשר תעיד על הוצאות בגין עזרת צד ג', ולא צורפו קבלות או ראיות להוצאות אחרות שנגרמו לתובע. אולם, כבר נפסק, אין הכרח לשמור כל קבלה, ומשברור שהנפגע נזקק לנסיעות והוצאות רפואיות יש לשום את שיעור ההוצאות (בת"א (מחוזי ירושלים) 1334/98 מור נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, (3/09/2000)).

בהתחשב באמור לעיל, ובפרט חומרת הפגיעה, ימי האשפוז, הגבס והמעקב הרפואי, סבורני, כי פיצוי בסכום של -7,000 ₪ יהלום נזקי התובע בגין ראשי הנזק הנ"ל.

לסיכום

36.הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע, פיצויי בגין נזקיו כדלקמן:

א. הפסד שכר לעבר60,000 ₪

ב. אובדן כושר השתכרות לעתיד80,000 ₪

ג. נזק לא ממוני (כאב וסבל) 18,100 ₪

ד. הוצאות נסיעה, רפואיות ועזרת צג ג' לעבר ולעתיד7,000 ₪  

סה"כ 165,100 ₪

לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, והוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ח, 28 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.