פלונית נ' ל. ד. ואח'

לפניי תביעה לפיצויי בגין נזק גוף, שנטען כי נגרם בתאונת עבודה שארעה לתובעת עת שימשה כעובדת שכירה בחנות של אביה (זכרונו לברכה; שנפטר כ-4 שנים לאחר התאונה), שהיה מבוטח בפוליסת חבות מעבידים אצל הנתבעת 2. הצדדים חלוקים, בין היתר, לגבי חלקה של התובעת באחריות לקרות התאונה, ולגבי אפיונה של התובעת כעובדת הכפופה להוראות אביה, מעסיקה, ויישומן של הוראות הפוליסה בנסיבות ענייננו.

כפי שיפורט להלן, על פי הממצאים שקבעתי, יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי לקרות התאונה, אך מאידך - לא הוכח כי אשמה בלעדי. ועל כן, אני פוסק כי יש לפצותה בשיעור של 30% מנזקיה; כמפורט להלן.

התביעה וההגנה

1. התובעת, ילידת 1964, עובדת משנת 1991 בחנות מסגרות (לתמונות) שבבעלות אביה; עסק שהקים לפני עשרות שנים. לטענתה, נפגעה בתאונת עבודה שארעה לה בחנות ביום 25.03.2011, הוא יום שישי, קרוב לשעה 12:00, ונגרם לה נזק גוף, שהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר לה נכות בגינו; נכות לנפגע בעבודה. התביעה בענייננו היא תביעת פיצוי בגין נזקי גוף בתאונה זו, שנטען כי נגרמה בגין התרשלות אביה, מעסיקה, שהיא אחריות המבוטחת על ידי הנתבעת 2.

    

2. על פי כתב התביעה, תובעת התובעת את הנתבעת 1 - אמה, היא יורשת החנות או העסק (לאחר שאביה נפטר במרץ 2015), ואת הנתבעת 2 – חברת הביטוח שהוציאה לאביה המנוח למועד הרלוונטי פוליסת ביטוח "בית עסק", הכוללת פרק של ביטוח חבות מעבידים (נספח ב' לכתב התביעה; להלן: "הפוליסה"), בטענה כי אביה התרשל כלפיה - כמעבידה, ובהתרשלות זו נגרם לה נזק גוף שהיא זכאית לפיצוי בגינו הן מאביה המנוח (עזבונו), והן – מהמבטחת, הנתבעת 1, על פי הפוליסה, כאמור; אך את הסעד בגין התביעה מבקשת התובעת בתביעה ליתן - נגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בלבד.

    

3. על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה ארעה, כאשר במהלך עבודתה, לצורך הורדת מוצר מהמדף, צריכה הייתה התובעת להגיע למדף הגבוה אך במעט מטווח ידה. לשם כך עלתה על כיסא הנמצא בחנות; בעת שעמדה על הכיסא, הוא נשבר, והתובעת נפלה ונחבלה קשות בקרסול ימין (להלן: "התאונה"). התובעת טוענת ב-ס' 5 כתב התביעה כי: "היות והסולם הנמצא בחנות היה רעוע ומסוכן, בחרה התובעת לעלות על כיסא הנמצא בחנות.".

    

4. ומהי ההתרשלות הנטענת? הטענות בענין זה מקופלות ב-3 סעיפים בכתב התביעה, שראוי לצטטם:

    

   "13. אין מחלוקת כי בפני התובעת עמדה הברירה לעשות שימוש בסולם הנמצא בחנות ואשר סופק ע"י המעסיק. דא עקא, שהסולם היה רעוע והתובעת חששה לעלות עליו והעדיפה את הכסא שעמד בחנות והיה בטוח יותר.

    

   14. המעסיק התרשל באי אספקת אמצעי בטיחות סביר לעובדת בכך שלא סיפק סולם ראוי ולא הותיר בפניה ברירה אלא לעשות שימוש בכסא כדי למלא אחר תפקידה כמוכרת. טענה זו תוכח על ידי עדים.

    

   15. יתרה מזו, המעסיק אף מעולם לא הזהיר את התובעת כי ישנה בעיה בשימוש בכסא וכי עדיף לה לעשות שימוש באמצעי אחר.". (ההדגשה הוספה).

    

5. לאחר התאונה, הובאה התובעת לבית החולים "איכילוב", ושם אובחנה כסובלת משבר בקרסול ימין וחתך באורך 10 ס"מ המגיע עד לעצם [דו"ח חדר מיון, נספח ג' לכתב התביעה]. התובעת עברה ניתוח ותקופת החלמה של מספר חודשים.

    

6. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, שקבע לתובעת 19.25% נכות צמיתה, החל מיום 03.12.2012. כמו כן, נקבעו לתובעת במל"ל - ממועד התאונה, לפי תקופות - אחוזי נכות זמנית, ושולמו לה תשלומים בגין מענק חד-פעמי [נספח ח' לתחשיב הנזק מטעם התובעת].

    

7. התובעת תובעת בתביעה הנדונה פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לטענתה ברשלנות, כאמור, בראשי הנזק המקובלים.

    

8. בכתב ההגנה מכחישות הנתבעות את התאונה הנטענת, ומציינות כי "גרסת התובעת מגמתית ונועדה ליצור יש מאין". הנתבעת 2 מפנה לכך שהכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה, מותנה בתנאיה, סייגיה והחרגותיה.

    

   הראיות שהוגשו

9. התובעת בחרה להגיש תצהיר עדות מטעמה בלבד; זאת, אף שכאמור, ב-ס' 14 לכתב התביעה הודיעה כי את טענתה להתרשלות המעביד תוכיח על ידי עדים (ברבים). לתצהיר צורפו כנספחים: הפוליסה, תעודות רפואיות, חוות דעת רפואיות, תלושי שכר וריכוזי שכר.

    

10. בתצהיר העדות הראשית של התובעת מיום 8.5.16, מופיעה העדות: "יצוין כי אבי היה הבעלים ומנהל החנות ואני הייתי באותה עת העובדת היחידה."; וכן , העדות: "יצוין כי ביקשתי מאבי מספר פעמים להחליף את הסולם בסולם אחר אולם לא נענתי."; כשקודמת לעדות זו בתצהירה הקדמה, לפיה אביה המנוח של התובעת ניהל את החנות מאז שהיה בן 16 "ביד רמה", קבע הכל, דאג לתשלומים ולהזמנת ציוד חסר והיה בקשר רציף עם הספקים. יצוין, כי עדות ברוח זאת, ניתנה כבר בקדם משפט, שנערך בנדון מעט קודם לכן - ביום 17.3.16.

     

11. לשון אחר, מתברר לאחר הגשת כתב התביעה כי גרסת התובעת, כפי שהיא מובאת בתצהיר עדותה הראשית, היא שבחנות הזאת היו שניים: אביה, שהוא בעלים ומנהל דומיננטי, שאינו נענה בהכרח לדרישותיה, והיא - בתו, שמשמשת רק עובדת שכירה במקום. עוד מתברר לאחר הגשת כתב התביעה, כי, לגרסת התובעת, הסולם הרעוע היה נושא לבקשה חוזרת ונשנית שלה מאביה, ועולה מגרסה זו כי שניהם (האב ובתו) היו מודעים לצורך החיוני להחליף את הסולם.

     

12. היינו, משתמע מגרסת התובעת, כתיקונה לאחר הגשת כתב התביעה, כי היא, כחובתה כעובדת מסורה המכירה את הוראות הדין התריעה למעסיקה על המפגע האפשרי בעבודה, והוא, כמעסיק כל יכול וריכוזי, המותיר אצלו את רכישות והזמנות "הציוד החסר" – התרשל במחדל למלא את חלקו – לפי הדין, ולתקן את המצב בעוד מועד, בתיקון הסולם או ברכישת סולם אחר, שיאפשר לה לטפס למדפים שלא בהישג ידה.

     

13. הנתבעת הזמינה למתן עדות את אמה של התובעת, הנתבעת 1, ואת אחיה, וכן הגישו במתווה הלכת סוויסה – תצהיר חוקר, שצירף תמלילי שיחות של החוקר עם התובעת ועם אחיה [סומן בהגשתו, לאחר שמיעת פרשת התביעה - נ/4].

     

14. במהלך שמיעת העדויות הוגשו מטעם הנתבעת גם: טופס הפניה לחקירה של המל"ל מיום 24.5.11 [נ/1], רישום הודעתה של התובעת לגובה ההודעה מהמל"ל מיום 5.6.12 [נ/2], וטפסי "ריכוז השכר התאמות 126" של העסק מהשנים: 2008 עד 2013 [נ/3].

     

    העדויות, הממצאים וההכרעה

15. בחקירתה של התובעת לפניי בדיון ההוכחות, עומתה מול גרסתה בהודעתה למל"ל מיום 5.6.12 [נ/2]. שם העידה:

     

    "אבא שלי כבר הרבה שנים לא פעיל בעסק, רק אני עובדת בעסק, עובדת שכירה. אני עושה את המסגרות, חותכת מחברת ומכרת ללקוחות. רק אני עובדת בעסק. אני עובדת שנים רבות בעסק. אבא שלי כבר הרבה שנים לא עובד מסיבות בריאותיות. בעבר עבדתי יחד איתו ולפני מספר שנים הוא הפסיק להיות פעיל ואני עובדת לבד.

    ש.ת. אני עובדת שכירה ושכרי משולם במזומן וגם בצ'קים.". (ההדגשות - הוספו)

     

16. עוד יש לציין, כי אחיה של התובעת, שלפי עדותו והקלטתו היו זמנים שעבד וסייע בחנות– לפני ואחרי מות אביהם (גם התובעת אישרה זאת), הוקלט מאשר לחוקר בשיחתם כי אביהם הוא הבעלים של המקום "אבל הוא לא עובד", ועל כן אחותו, התובעת הייתה בזמן התאונה לא רק עובדת כי אם גם המנהלת [עמ' 3 לתמלול השיחה עימו ב-נ/4].

     

17. למול אמירות אלה של אחיה לגבי היותה מנהלת המקום, עימם עומתה בחקירה הנגדית, אימצה התובעת את האמירה שאחיה משקר [ש'21-24 בעמ' 10 לפרו'].

     

18. למול הצהרתה למל"ל [נ/2] עמה עומתה, כי אביה כבר שנים רבות לא פעיל בעסק, כאמור, מעידה התובעת בחקירתה הנגדית, כי, בעצם, כוונתה בגרסה שמסרה למל"ל היתה מצומצמת - לענין העבודה על המסגרות; אבל, אביה "בפועל היה בחנות כמעט כל יום, עד כחודשיים לפני המוות." [ש' 16-26 בעמ' 9 ו-ש' 25-30 בעמ' 10 לפרו'].

     

19. התובעת אף מטילה בתשובותיה בחקירתה הנגדית ספק במה שמקריא לה בא-כוח הנתבעות מהודעתה: "רק אני עובדת בעסק", ומהרהרת או מערערת: "'רק... רק... רק...' נשמע מוזר אפשר לשמוע את זה?". במהלך עדות התובעת התרשמתי, כי פעלה בתשובותיה בענין זה בחקירתה הנגדית "לסנן" גרסה העונה בהתאם לצרכיה. אין לי אימון בגרסתה המורכבת, שניתנה לפניי בעדות כבושה ומתפתלת, לפיה, אף שלפי הצהרתה למל"ל - מסיבות בריאותיות אביה לא פעיל בעסק כבר הרבה שנים ורק היא עובדת בעסק, הרי ש"להביא סחורה" [ש' 23 בעמ' 9 לפרו'] – זה נשאר באחריות "המנהל האמיתי", זה שמאחורי הקלעים, אביה.

     

20. עוד יש לציין כי, לפי הודעתה למל"ל [נ/4], כשצעקה בעקבות התאונה, היא מזכירה את אמה שמתגוררת בסמוך לחנות, ואת בעלה שבגלל סמיכות השביל הגיע למקום לעזור לה, אך – איננה מזכירה כלל את אביה.

     

21. אזכיר, כי על התובעת שמייחסת בכתב התביעה התרשלות ל"מעסיק", להוכיח שאכן המעסיק התרשל בענייננו. והנה מתברר מעדותה, כפי שמצאתי, כי בפועל "המעסיק" לא ניהל את העסק, וכי משך שנים היא העובדת היחידה והבודדה בעסק; והיא המנהלת אותו בפועל.

     

22. למותר לציין, כי עדות התובעת בענייננו היא "עדות בעל דין יחידה". התובעת אמנם מציגה טפסים ותלושי שכר, מהם עולה כי לכאורה היא שכירה של העסק של אביה, וכן מעידה שקיבלה ממנו שכר במזומן בכל שבוע; אך לא מצאה לנכון להביא עדים לסיוע ככלל, ובפרט – לטענתה כי מעסיקה התרשל. הכל בנוי על עדותה שלה, היחידה, שקיים בעסק סולם, שהוא רעוע, ושאביה על אף תחינותיה לא מטפל בענין; לא מחליף אותו.

     

23. את גרסת התובעת, שלא מועלית בכתב התביעה, כאמור [וגם לא בגרסתה למל"ל או בהקלטות של החוקר], שדרשה מאביה החלפת הסולם "מספר פעמים", וזה לא בוצע, עליה הנטל להוכיח. בנסיבות, בהן מדובר בעדות "בעל דין יחידה", בתביעה שהוגשה 4 שנים לאחר התאונה, וכחודש לאחר פטירת אביה של התובעת, היה על התובעת להביא ראיות לתמיכת נקודה זו. התובעת לא פעלה לכך, וגם לא פעלה לחקור את אחיה, שהובא לעדות מטעם הנתבעות, ומכנה את אביה בעדותו הראשית "בעל הבית" [מה שאיננו סותר את גרסתו בהקלטה, שהאב הוא הבעלים, אך לא המנהל], לרבות - בכל הקשור ל"שקר" שטענה לו, כאמור, או לכך שהאבא העקשן או הרשלן לא פעל להחלפת הסולם הרעוע, אף שכגרסת התובעת היו על כך "דיבורים" חוזרים בינה לבין האב. בנסיבות, הימנעות זו מחקירה נגדית של האח שהוא עד מרכזי שהובא לפתחה "לעשות בו שימוש", עלול להצביע על כך, שיש לתובעת חשש מדברים נוספים שיאמר האח בהקשרה של תביעה זו.

     

24. מאידך, כפי שיפורט להלן התובעת הוכיחה כי היה במקום העבודה סולם, וכי היא חששה לעלות עליו כי הוא נחזה לה להיות רעוע. בתיק זה בחרה התובעת להביא סולם לאולם לקדם משפט שהתנהל בנדון ביום 17.3.16 [בפני מותב קודם]. בפרוטוקול נכתב לאחר העדת התובעת: "הערת בית המשפט: הובא סולם לאולם. הסולם אכן רעוע.". [ש' 16-17 בעמ' 3 לפרו' מיום 17.3.16]. שצף קצף יצא בענין זה בסיכומי שני הצדדים. הנתבעת טוענת: לא די בכך! יש להוכיח בשלב הראיות - הן את קיומו של סולם בחנות, והן את זה שהוא רעוע, וזאת – על בסיס חוות דעת מומחה. התובעת, מצידה, טוענת כי הסולם, לבות הקביעה שהוא רעוע, התקבל כראיה קבילה ואמינה על ידי המותב הקודם, בקדם המשפט, כאמור; ואף מפנה להוראת תקנות 148 ו-149 (א) לתקסד"א, לפיה עדות והודעה של בעל דין שנרשמו בקדם המשפט הן ככל עדות שנמסרת במשפט, והחלטה שניתנה היא מההחלטות הניתנות במשפט; וכי רק באישור בית המשפט ניתן לפתוח "ענין שהוחלט בו בקדם המשפט". לטענת התובעת הנתבעת בחרה שלא "לערער" בשלב הראיות על החלטת המותב הקודם שנתנה בשלב קדם המשפט, ובחרה שלא לפתוח החלטה שניתנה.

     

25. ובכן, לטעמי, בענין זה "החלטת" המותב הקודם, שרשומה כהערה, יש בה את מה שיש בה; היינו נקבע כי "הובא סולם לאולם". אמנם, לא נקבע כי אמירתה של התובעת בעדותה באותו יום בקדם המשפט: "יש לנו סולם רעוע בחנות והבאתי אותו" [ש' 22-23 בעמ' 2 לפרו' מיום 17.3.16] מתקבלת כקביעה משויכת, היינו שזה אכן הסולם שהיה בחנות. אך, מאידך, אין ספק שלפי הדין היתה בקדם המשפט עדות על חפץ שהוצג, שלפי עדות התובעת בקדם המשפט הוא "סולם רעוע" שהיה בחנות בעת התאונה.

     

26. לגבי חלקה השני של הערת בית המשפט, "הסולם אכן רעוע", זהו רישום של התרשמות בית המשפט, מאותו סולם, שהתובעת העידה שהוא סולם רעוע מהחנות; בית המשפט מסכים כי אכן כהערכת התובעת, רעוע. טוענת הנתבעת כי, בכל מקרה, החלטה שקובעת כי הסולם רעוע, חייבת להסתמך על חוות דעת מקצועית או בטיחותית, באשר, בפרפרזה על טענות הנתבעת: לא בידיעתו של השופט לקבוע שסולם רעוע, וגם אם הסולם טולטל פיזית (הביאס קורפוס) אל מול בית המשפט, אין בידיעת בית המשפט לאמר - מהי הגמישות או מהן התכונות שיכול לגלות סולם שאיננו "רעוע" או – שהסולם רעוע. על כן, טוענת הנתבעת, אין לראות ב"הערת בית המשפט" החלטה על ממצא; ואם בית המשפט מסתמך בסוף הדרך על התרשמות בית המשפט בקדם המשפט – הרי שבית המשפט יפעל כאן על פי ידיעה שיפוטית, מקום בו הדבר אסור.

     

27. ובכן, אני מוצא כי לדרוש שהתובעת תגיש חוות דעת באשר לקביעה אם הסולם שהוצג בבית המשפט רעוע, היא דרישה שחורגת מהנדרש בנסיבות ענייננו. התובעת, לגרסתה, לא עלתה על הסולם (וגם לא היתה טענה כזאת מאת הנתבעת); התאונה לא ארעה – ישירות - כי הסולם היה רעוע והתובעת נפלה ממנו. יש לזכור כי התובעת טוענת כי לא עלתה בסולם כי חששה, כי הוא (בעיניה) רעוע, ומסוכנת יותר (בעיניה) עליה בו מאשר עליה על כיסא פלסטיק, כפי שפעלה.

     

28. לטעמי, לצורך התרשמות בענין סבירות טענת התובעת, שלא עלתה על הסולם כי חששה כי הוא רעוע, די בהתרשמות של "האדם הסביר", שהוא בידיעתו של השופט היושב בכסאו, כשהסולם מוצג לו. האם עובד סביר בחנות כזאת היה צריך לחשוש לעלות על הסולם שהוא מעיד שהיה בחנות, בשל כך שהוא רעוע? זאת השאלה. ולא – האם הסולם "באמת" רעוע? ובית המשפט ענה עליה, בקביעה שהיא החלטה. הנתבעת יכולה היתה לתקוף את סבירות החשש שהעלתה התובעת בכתב התביעה ובעדותה - בקדם המשפט ובתצהיר עדותה הראשית, לעלות על הסולם, ואף אולי להוכיח שאין לתששה על מה לסמוך, וכי בעצם הסולם איננו רעוע, וכי התובעת פשוט התעצלה לפתוח אותו. אך הנתבעת בחרה לא לעשות כן, לא בהפניית בקשה לחקור בקדם המשפט, ולא – בדיון ההוכחות.

     

29. אכן, "קשירת" הסולם למקום העבודה היא על פי עדות בעל דין יחידה של התובעת; ונכון שגרסת קיומו של סולם שהתובעת חששה להשתמש בו - בחנות, עלתה רק בעת הגשת התביעה ולא בפניה למל"ל (לטענת התובעת, כי במל"ל הנקודה הזאת לא נדרשה); אך בנסיבות בהן התובעת יכולה היתה לטעון גם שלא היה סולם כלל, ושאביה לא נענה לדרישתה לקנות סולם (להבדיל - מלהחליף אותו), ואף טרחה ועמדה על "גרירת" סולם שנחזה רעוע לאולם בית המשפט, די לי בכך להוכחת הטענה שסולם היה בעבודה.

     

30. לסיכום, התובעת טענה כבר בכתב התביעה, כי היה בעבודה סולם, אך היא חששה לעלות בו כי ראתה בו - רעוע, ולכן בחרה לעלות על כסא, וארע מה שאירע. התובעת העידה על כך בקדם המשפט והציגה את הסולם. הנתבעת בחרה שלא להעלות טענות בענין או לחקור – לא בקדם המשפט ולא בעת שמיעת הראיות. הנטל להפריך את סבירות עדות בעל דין יחידה המצביע על החפץ שהביא לאולם, וטוען כי "בזמן אמת" חשש ממנו כי הוא סולם רעוע (טענה סובייקטיבית), הוא על הנתבעת, שבחרה לא להרימו. בית המשפט התרשם שסביר היה מבחינת התובעת לראות בסולם שהציגה באולם - סולם רעוע, והנתבעת לא פעלה לתקוף התרשמות זו. וכאן, הדין בהחלט מאפשר בהוראותיו, בכל הקשור לממצאים שנקבעו בקדם המשפט [תקנות 148 ו-149 (א) לתקסד"א], שיקבעו על ידי מותב אחר מזה הדן בהוכחות.

     

31. ודוק. שאלה נפרדת היא, האם העלייה על הכיסא פחות מסוכנת מעליה בסולם, כהערכתה של התובעת, שלעדותה - חששה ממנה פחות. לטעמי, משלא הוצג הכיסא בבית המשפט או חוות דעת בענין, לא הוכח כי "הבחירה" של התובעת לעלות על הכיסא, היא בחירה מושכלת של "הרע במיעוטו", כשבפועל כבר התברר, שלא בהכרח. גם בבחירה לעלות על הכיסא קיימת התרשלות, כך לטענת התובעת עצמה, שיודעת שלא נועד מבחינת בטיחות בעבודה לטפס למדפים.

     

32. אם כן, מצאתי שהתובעת ניהלה את המקום לבדה, כבר משך שנים טרם התאונה, וכי היה במקום סולם, שהיה בעיניה רעוע מכדי להשתמש בו; היה במקום, ובעצם מצוי בו עד היום – "אבל לא בשימוש" [ש' 18-19 בעמ' 10 לפרו']. עוד מצאתי, כי התאונה ארעה בקריסת כיסא פלסטיק תחת רגליה של התובע [ראו תמליל חקירת החוקר, מסמכי בית החולים, עדות התובעת במל"ל ובתצהיר עדותה כאן]. בנסיבות כאלה, בהיות התובעת המנהלת של המקום, על התובעת הנטל להוכיח שפנתה לאביה (שאיננו פעיל ואיננו מעורב) והוא סירב להקצות לכך כספים; גרסה כזאת לא נטענה. התובעת העידה מאוחר יותר, כי פנתה אל אביה, אך הוא "משך" את זמן הטיפול בענין, "הוא אמר טוב טוב, והוא לא החליף" [ש' 23 בעמ' 2 לפרו' מיום 17.3.16]. לא הובא כל סיוע גם לגרסה כבושה זו, שאיננה נטענת בכתב התביעה, ואין לייחס לה משקל.

     

33. בנסיבות בהן קיבלתי שהתובעת היא מנהלת יחידה ועובדת יחידה במקום, שנים, יש לראות בה "בעלת ענין" תרתי משמע. לא מצאתי שהוכח, שהיה לתובעת קושי מעשי לפעול להחלפת הסולם טרם התאונה; התובעת, לגרסתה, ידעה טרם עלייתה על הכיסא שיש סיכון בכך, וכי הזהירות המתבקשת היא שימוש בסולם תקין, שאחרת לא היתה לגרסתה "מנדנדת" לאביה להחליף את הסולם, ולא היתה גוררת לאולם בית המשפט סולם. אף שבעלה של התובעת נפטר בנסיבות מצערות מספר חודשים לאחר אירוע התאונה שעברה אשתו, ואביה נפטר כ-4 שנים לאחר התאונה וכחודש טרם הגשת התביעה, לא שוכנעתי שלא היה בידי התובעת להביא עדים לתמיכה בגרסתה, ובמיוחד - לקושי בפעולה להחלפת הסולם (קמצנות בעל הבית, למשל).

     

34. אמנם, לפי הניירת התובעת מרוויחה משכורת, ותו לא; אך בהיותה הנושאת היחידה בפועל לסיכון שנוצר בשל קיומו של סולם רעוע בעבודה, משך שנים, עולה תמיהה האם התובעת יכולה ליהנות מחסינות נזיקית של עובד "שהתריע בשער", רק בגלל ש"על הנייר" היא עובדת, כששנים אביה בעצם כלל לא פעיל בעסק. התובעת הודיעה, שאמה לא היתה מעורבת בחנות ואין לה ידיעה באשר לניהולה, ועל כן הנתבעת הודיעה כי איננה מביאה את האם לעדות; התביעה הוגשה רק לאחר פטירתו של האב, ולא הובאו עדים אחרים בענין. אחיה של התובעת לא נחקר בענין המורכבות של העסק המשפחתי, לאחר שאישר בתמליל כי אחותו המנהלת ואביו רק בעלים, כאמור. הנתבעת מצביעה על כך שהמל"ל העלה סימני שאלה לגבי תביעות חוזרות של התובעת כעובדת שנפגעה [נ/1], ובאת-כוח הנתבעת הסבירה שבעסק משפחתי, תמיד המל"ל בודקים בדיקות יתר. בנסיבות אלה, נשאלת השאלה מהי באמת החבות הנזיקית שניתן לייחס לאביה של התובעת, בנסיבות?

     

35. התובעת טוענת שאין מחלוקת בין הצדדים כי היתה כאן תאונת עבודה, שכן - גם המל"ל קיבל את הטענה. אמנם, הנתבעת חלקה על נסיבות התאונה; אך, כאמור, קבעתי כי הארוע של קריסת הכיסא תחת התובעת אירע. ואז, נשאלת השאלה, האם כטענת התובעת - יש לה עילה שהוכחה, נגד המבטחת, לא רק כעובדת שחבות המעביד כלפיה כלפי מבוטחת על פי הפוליסה, אלא - כמנהלת, לפי סעיף הרחבה מיוחד. טוענת התובעת, כי גם אם בית המשפט יקבל שהיא "המנהלת" – הרי שקיים סעיף בפוליסה [ס' ח' בעמ' 5 לפוליסה] המרחיב את חבות המבטחת גם לחבות מול תובע שהוא "בעל שליטה" העובד כמנהל שכיר, והמבטחת פטורה מתשלום על פי ההרחבה, רק בהתקיים חריג של ההרחבה: "הרחבה זו לא תחול באם מקרה הביטוח ארע עקב רשלנותו הבלעדית של הנפגע עצמו.". לשון אחר, לטענת התובעת, בנסיבות, גם לשיטת הנתבעת - על הנתבעת להוכיח כי מדובר בהתרשלות בלעדית של אותה מנהלת; ועל כן, לטענת התובעת, משאין מחלוקת כי התאונה ארעה בעבודה, די היה בענייננו לתובעת להביא את עדותה היא, ללא סיוע, והנתבעת צריכה להרים את נטל ההוכחה בענין הרשלנות הבלעדית; מה שלטענת התובעת לא בוצע.

     

36. ודוק. אין לקבל בענייננו פרשנות של סעיף ההרחבה שאיננה נגד המנסח, ויש להעדיף פרשנות המאפשרת למבוטח להיות מפוצה על פי הפוליסה [ראה: ע"א 410/88 רותם" חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ, מג (4) 761 (פורסם, 10.12.1989); ע"א 300/97 יהודה חסון נ' יהודה חסון, נב (5) 746 (פורסם, 12.01.1999)]. משלא סויגה אחריותה של המבטחת כלפי התובעת מפורשות במסגרת פוליסה, אין לקבל את הפרשנות לפיה, משלא נרכשה הרחבה, אזי אין כיסוי ביטוחי. על מנת לשלול את הכיסוי הביטוחי היה על המבטחת להחריג את תחולת הפוליסה מפורשות [ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, מט (2) 749 (פורסם, 30.07.1995)].

     

37. לצורך ההכרעה, אסקור תחילה את מפת האינטרסים שבבסיס המדיניות המשפטית שראוי שאיישם בנדון. אביה של התובעת מוחזק על ידי כמי שביטח עצמו בדיוק לאירוע מסוג זה. לשון אחר, אם יתרשל ויגרם נזק באשמו – העובדת שלו, בתו, תפוצה. הוא מוחזק גם כיודע את הדין; על כן, גם אם לא היה פעיל בחנות, הוא מצפה שבתו תפוצה על פי הפוליסה - אם במחדלו לדאוג לחנות, ואם - כמנהלת "בעלת ענין". בפועל, כאמור התביעה הוגשה לאחר פטירתו, כשמצאתי כי בתו היתה "המוציא והמביא" בחנות משך שנים, והיא זאת שניהלה בפועל את החנות.

     

38. אם כן, שוכב לו כאבן שאין לה הופכין בקרן החנות סולם, שבמשך השנים יכול שהוא מתבלה, ומשום שהשימוש בו נדיר ["כנראה בגלל שאני לא משתמשת הרבה בסולם הוא לא עשה את זה" - ש' 24 בעמ' 2 לפרו' מיום 17.3.16], לא המנהלת ולא הבעלים –מוצאים להחליף אותו (למעט, דיבורים על כך). בלי קשר, הם מפתחים שגרת עבודה מסוכנת בה התובעת "בשביל 10 ס"מ", כלשונה, עולה על כיסא פלסטיק ומורידה ממדפים. פתאום קורה, שכיסא קורס, ועתה מחפשים "אשמים" ופיצוי. המבטחת ביטחה את האב, אך יודעת כי בעצם מנהלת את החנות לפי הניירת, הבת – המבוטחת, כאמור בחריג. למבטחת האינטרס לשלם רק על פי הפוליסה, ורק בגין נזק שנגרם באשם המכוסה על פי הפוליסה.

     

39. על פי הממצאים שקבעתי ובנסיבות, והואיל והאב מכיר את החנות טרם מסר את הניהול בידי הבת התובעת, ויודע את שגרת אי-השימוש בסולם או השימוש הפסול בכיסא ונהנה מכך שאין הוצאה חריגה בהחלפתו, ומאידך - לבת היה הכוח, היכולת והחובה לשנות את המצב הבטיחותי הזה, אני קובע לתובעת אשם תורם משמעותי לקרות התאונה, אך לא הוכח לי כי רשלנותה בלעדית. לאור מה שמצאתי לעיל, אני קובע כי אשמה התורם של התובעת לקרות התאונה הוא בשיעור של 70%; ועל כן, יש לפצותה בשיעור של 30% בלבד מנזקיה.

     

    הנזק והפיצוי

40. לאחר התאונה מעידה התובעת כי בעלה לקח אותה לבית החולים והיא אובחנה כסובלת משבר פתוח BIMALLEOLAR EQUVELANT בקרסול ימין וחתך באורך 10 ס"מ המגיע עד לעצם. כמו כן, בהמשך התגלה גם "קרע של ה- DELTOID LIGAMENT". ביום 26.03.2011 עברה התובעת ניתוח לקיבוע השבר בחלק "הלטראלי". ביום 28.03.2011 שוחררה התובעת מבית החולים עם הנחיות מנוחה ומעקב. ביום 28.6.11 הוצא הבורג הסינדסמוטי. התובעת מטופלת עד היום בפיזיותרפיה והידרותרפיה; בנוסף סובלת מצלקת מכערת ומכאיבה לאורך הקרסול.

     

41. פרופ' חיים צינמן, מומחה אורתופד מטעם התובעת העריך כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"] מותאם, או לחילופין סעיף 48(3)ב' לתקנות המל"ל; בנוסף, העריך נכות בגין צלקת מכערת ומכאיבה בשיעור 5% לפי סעיף 75(1) בין א' לב' לתקנות המל"ל. משכך, התובעת טוענת כי יש להעריך את נכותה המשוקללת בשיעור 24% לצמיתות.

     

42. התובעת מפנה לכך שד"ר נוף, מומחה מטעם הנתבעת, אשר בדק אותה כשלוש שנים לאחר בדיקת הוועדה הרפואית של המל"ל ומציין כי מצבה החמיר, אך עם זאת בחר שלא להעלות את אחוזי נכותה ולהשאיר את קביעת אחוזי הנכות שנקבעו במל"ל על כנם. התובעת טוענת, כי הדבר מביא למצב כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' צינמן אשר מראה את החמרת מצב התובעת על פני חוות דעתו של ד"ר נוף.

     

43. ד"ר מתתיהו נוף, מומחה רפואי מטעם הנתבעת, קבע לתובעת בחוות דעת רפואית שנתן בעניינה, נכות אורתופדית בשיעור 15% לפי סעיף מותאם בחלקו 48(3) בין א' ל-ב לתקנות המל"ל, ולחילופין - לפי סעיף 35(1) בין ב' ל-ג לתקנות המל"ל; בנוסף, קבע 5% לתובעת נכות בענין הצלקת, לפי סעיף 75(1) לתקנות המל"ל.

     

44. יש לציין, כי לצורך אי-העדת המומחים עלו בין הצדדים הצעות להסכמה על נכות רפואית מסוימת, שמשום מה לא גובשו להסכמה. הנתבעת טוענת כי היא עמדה על דרישתה חקירת המומחה מטעם התובע, ומשלא הובא לעדות על ידי התובעת, אין לראות את חוות הדעת הרפואית מטעם התובעת כמוגשת.

     

45. כרקע, אזכיר כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל; ולהשלמת התמונה אציין כי, בוועדות המל"ל נקבע כי נכות זמנית בשיעור 100% מיום 25.03.2011 ועד ליום 30.09.2011; נכות זמנית בשיעור 50% - מיום 01.10.2011 ועד ליום 31.12; ונכות זמנית בשיעור 30% - מיום 01.01.2012 ועד ליום 29.02.2012. וכאמור, נכות צמיתה בשיעור 19.25% [15% + 5%] נקבעה - החל מיום 03.12.2012.

     

46. לאחר עיון בחוות הדעת, ובנסיבות, אני קובע את נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה בתחום האורתופדי בגין הפגיעה ברגלה - על 15%, ובגין הצלקת על קרסולה – על 5%; היינו, נכות רפואית משוקללת של 19.25%.

     

    הפגיעה התפקודית

     

47. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, [פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

     

48. התובעת מעידה על כאבים ומוגבלות נמשכים בקרסול ימין, אשר מחמירים בזמן עבודה ובפעולות יומיומיות פשוטות; ומציינת כי לא שבה לעבודה במשרה מלאה וכי כושר השתכרותה נפגע בעקבות התאונה; עוד טוענת התובעת כי הסיכוי למצוא עבודה חדשה עם מוגבלותה, הינו נמוך; בשל כך, טוענת התובעת כי יש להעריך את נכותה התפקודית כיותר גבוהה מנכותה הרפואית בעקבות התאונה.

     

49. התובעת מציגה בראיות מטעמה תלושי שכר, לפיהם שכרה אחרי התאונה ירד. מדובר בנתונים שהמאוחר בהם הוא עד לשנת 1015, כך שאין נתונים לגבי המצב היום. אין מחלוקת שהתובעת ממשיכה לעבוד בחנות המסגרות, ולפי עדותה בשנים האחרונות נוהגת לעשות עוד דברים, באשר היא גם ציירת.

     

50. הנתבעת מצביעה על כך שהתובעת חזרה לעבודה כבר בנובמבר 2011, וטוענת כי אין כל הצדקה לכך שהתובעת איננה משתכרת יותר ממחצית שכרה בעבר. הנתבעת מפנה לכך, שמדובר בעסק משפחתי, שהתובעת מתפרנסת ממנו כבר למעלה מ-25 שנים, וכי מדובר בעסק בו התשלומים ניתנו במזומן, כך שלטענתה, למספרים שבתלושי השכר יש פחות משמעות. הנתבעת מפנה לכך שבעצם התובעת קובעת את שכרה היא, בוודאי - לאחר מות אביה, באשר אמה אינה מעורבת בקביעות מסוג זה.

     

51. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאור הנכות הרפואית שקבעתי לתובעת, גילה ועיסוקה, אני קובע כי יש לייחס לתובעת בגין התאונה נכות תפקודית בשיעור 12%.

     

    שיעור הנזק והפיצוי

     

52. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 4.5.64.

    מועד התאונה: 25.3.11.

    גיל התובעת בעת התאונה: 47.

    גיל התובעת כיום: 53.

    שיעור נכות רפואית: 19.25%.

    שיעור נכות תפקודית: 12%.

     

    הפסד שכר בעבר

     

53. בנסיבות ענייננו, שכרה הממוצע של התובעת עובר לאירוע היה לפי תלושי השכר 4,000 ₪. בהצמדה להיום מדובר ב: 4,158 ₪. התובעת לא עבדה בגין התאונה 7 חודשים, ומכאן זכאית לסך של 31,239 ₪ [7X4,158 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 15.7.2011 = 31,239 ₪].

     

54. בהתאם למסמכים הרפואיים אייחס 4 חודשים נוספים של 50% אי-כושר. היינו סך של 8,836 ₪ [4X4,158 ₪ X 50%, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 1.1.2012 = 8,836 ₪].

     

55. התובעת מציגה תלושי שכר על סך 2,000 ₪ בלבד, אך אני מסכים עם הנתבעת שאין בהם כדי לשקף את אובדן שכרה בגין הנכות. אייחס לחודשים שחלפו מאז 1.3.12 ועד היום הפסד שכר לפי אחוז הנכות התפקודית, היינו סך כולל של 34,473 ₪ [4,158 ₪ X 67 חודשים X 12% = 33,430 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה 15.9.14 = 34,473 ₪].

     

56. מן המקובץ עולה כי הפסד השכר שיש לייחס לעבר בעניינה של התובעת בגין התאונה הינו סך 75,000 ₪ [31,239 + 8,836 + 34,473 = 74,548 ₪].

     

    הפסד כושר השתכרות לעתיד

     

57. התובעת עובדת שנים רבות אצל אותו מעביד, שהוא מקום עבודה מיוחד, שניתן לאמר שהוא בשליטתה ונתון למרותה ויוזמתה. מדובר במקור הכנסה שמוכיח עצמו שנים.

     

58. שומת גריעת שכרו האפשרית של התובעת לעתיד, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט גם לאחר שקבע את הנכות התפקודית. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות בבואו לקבוע את השפעת הנכות התפקודית על גריעת שכרה של התובעת לעתיד. בענין, זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את הזמן הממושך יחסית בו התובעת עובדת במקום עבודתה הנוכחי, ומאידך - גם את אפשרות שהתובע בנסיבות מסוימות, בגילה ובכישוריה, לא תמשיך לעבוד במקום בו הוא עובדת כיום. אציין שבהתאם לפסיקה, יש לחשב את הגריעה בשכר לשכיר עד לגיל 67.

     

59. בשים לב לנתונים שפורטו, אני מעמיד את הגריעה משכרה של התובעת על סכום גלובלי של 90,000 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

60. בנוגע לעזרת הזולת, התובעת טוענת כי בעקבות הפגיעה בקרסול, התקשתה בתפקוד עצמאי במשך תקופה שנמשכה כשנה. בתקופה זו, מעידה הנתבעת כי הומלץ לה לא לדרוך על הרגל ובשל כך הזדקקה לעזרת האחר, אפילו בפעילויות יומיומיות פשוטות כמו: רחצה, ניידות בבית, לבוש וכו'. התובעת מעידה ששכרה את שירותיה של מטפלת לעזרה יומיומית לתקופה שלאחר הניתוח, אך בהמשך הפחיתה בשירות זה עקב מצבה הכלכלי. התובעת מציינת, כי אין בידיה קבלות או אסמכתאות המוכיחות את שכירת שירותי המטפלת; עוד טוענת התובעת כי נעזרה בבעלה (עד לפטירתו) וילדיה.

     

61. הנתבעת טוענת כי בנוגע לתקופת העבר, התובעת לא הביאה ראיות לכך שהעסיקה עזרה בשכר; עזרת משפחתה בכל הקשור למצב התובעת לא חרגה מהעזרה המקובלת ולכן אינה מזכה בפיצוי כלשהו.

     

62. על אף האמור, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היתה זכאית לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

     

63. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה זמנית לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה להתנייד בקביים. לגבי התקופה של מספר חודשים לאחר התאונה, מדובר גם בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היום-יום.

     

64. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובעת (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

     

65. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר וככל שתזקק לה בעתיד, אם בכלל, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בגין ההזקקות לעזרת הזולת על סכום גלובלי של 25,000 ₪.

     

    הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

     

66. בנוגע להוצאות רפואיות, התובעת מציינת כי בעקבות התאונה, נדרשה לקניית משככי כאבים רבים, ואף הזדקקה לשירותי הסעה לטיפולים וביקורות על מצבה עקב התאונה. לטענת הנתבעת, ככל שיש צורך בהוצאות רפואיות עקב התאונה, הרי שהתובעת זכאית לקבל את מלוא ההוצאות במסגרת הרפואה הציבורית בהתאם לחוק ביטוח הבריאות; כמו כן, מדובר בתאונת העבודה, כך שעל התובעת לפנות למל"ל כדי לקבל החזר על הוצאותיה.

     

67. אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום [פורסם] (1994)), והתובעת איננה מציגה הוכחה כי נדרשה להוצאות רפואיות ממשיות; ברם, התובעת נאלצה להגיע למעקבים רפואיים בקופת חולים ונדרש לטיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, כמו כן מן הסתם נשאה בהשתתפות ברכישת תרופות.

     

68. משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה, ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס [פורסם (2006)]; ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם (2009)]; ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות [פורסם (1999)]).

     

69. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, ובהתחש בכך שמדובר בתאונה שהוכרה במל"ל כתאונת עבודה, אני אומד את הוצאות התובע בגין נסיעות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 7,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

70. בנוגע לכאב וסבל, טוענת התובעת כי היא סובלת מכאבים חזקים באזור הקרסול בעקבות התאונה, וכי הניתוחים והטיפולים שעברה מסבים לה כאב חזק יותר ומגבירים את סבלה; התובעת מתארת כי אף סובלת גם באזור הצלקות, שכן היא סובלת מחוסר תחושה מתחת לצלקת המדיאלית; זאת בנוסף, לצלקת שיש לה באזור הפטישון החיצוני, שהיא מכערת.

     

71. הנתבעת מצידה, מודיעה כי תעמיד את גובה הנזק עבור כאב וסבל המתאים בענייננו על סך של 25,000 ₪.

     

72. בהתאם לפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות הרפואית בגינה, אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 76,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

73. דין התביעה להתקבל. ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובע הוא כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר -	75,000 ₪
    אובדן כושר השתכרות לעתיד + פנסיה -	90,000 ₪
    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	25,000 ₪
    הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות נזק לא ממוני	7,000 ₪ 76,000 ₪ -------------
    סה"כ פיצוי	273,000 ₪

     

74. מסכום זה יש להחסיר 70% בגין אשם תורם שקבעתי בנדון, כאמור; ועל כן הסכום לפיצוי התובעת עומד בפועל בענייננו על סך 81,900 ₪.

75. מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל, בסך 33,951 ₪ נכון ליום 1.1.2013; היינו, בצירוף הצמדה וריבית מאותו יום, יש לנכות מהפיצוי - סך של 35,918 ₪.

     

    לאור כל האמור לעיל –

     

    התביעה מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובעת סך 45,982 ₪.

    כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 12,000 ₪.

    הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. 29371

     

     

    ניתן היום, י"ט תשרי תשע"ח, 09 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.