ת"א 23437-03-12 פלונית נ' עידן הגאולה בע"מ ואח'

מונחת בפניי תביעת פינוי הכוללת סעד כספי ע"ס 100,000 ש"ח.

פתח דבר וטענות הצדדים בתמצית

1. בכתב התביעה נטען כי התובעת והנתבע 3, הגרושים זה מזה, הינם הבעלים של בית פרטי המצוי ב---- והידוע כבית ---, בחלקה -- גוש----(להלן – "הבית").

    

2. התובעת טוענת כי ביום 9.6.2004 נחתם הסכם שכירות עם הנתבעות 1 ו-2 שצורף לתצהירים (להלן – "הנתבעות" ו – "חוזה השכירות"), לפיו שכרו מאת התובעת והנתבע 3 חלק מהבית המצוי בקומת הקרקע לצורך הפעלת העסק (להלן – "המושכר").

    

3. עוד נטען כי לאחר סיום הסכם השכירות התגלע סכסוך כספי בין הנתבע 3 לנתבעות ומונה בורר, הרב דוד נחשון, כאשר במסגרת הבוררות נחתם הסכם פשרה, אשר הוגש על ידי הנתבע 3 והנתבעות לאישור בית המשפט במסגרת תיק אזרחי 32659-12-10 ואשר צורף לכתב התביעה (להלן – "הסכם הפשרה"). להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין והתובעת עותרת לביטולו, שכן אין היא חתומה עליו, וכן לפינוי המושכר ולתשלום סך 100,000 ₪.

    

4. ראוי לציין כי בהסכם הפשרה נקבע בין היתר, כי הנתבעות יעברו לחלק האחורי בקומת הקרקע של הבית ויחזיקו בו ללא הגבלת זמן, תמורת 500$ לחודש.

    

5. בכתב ההגנה הלקוני שהגישו הנתבעות המחזיק עמוד ומחצה נטען, כי הסכם הפשרה נעשה על ידי התובעת ובהסכמתה, וכי עמדתה השתנתה בעקבות גירושיה מהנתבע 3. יתר הטענות בכתב התביעה הוכחשו באופן גורף וללא פירוט של ממש.

    

6. יצוין כי במהלך ההליכים ניתן כנגד הנתבע 3 פסק דין בהתאם לעתירה בתובענה.

    

7. בתצהיריהם פירטו הצדדים מעט יותר, ביחס לכתבי הטענות הלקוניים שהוגשו. אומר בתמצית כי התובעת גרסה כי חוזה השכירות (מיום 9.6.2004, שצורף לתצהירה) נחתם בהסכמתה ותוקפו למשך 71 חודשים כאמור בו. עוד ציינה כי הנתבעות שילמו מראש עבור תקופת השכירות האמורה סך של 35,310$.

    

   עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי בשל הלוואה בסך 50,000 ₪ שהלוו הנתבעות לה ולנתבע 3, לצורך תשלום למינהל מקרקעי ישראל, סוכם כי תקופת השכירות תחל רק מהיום שבו הנתבעות יוכלו לעשות שימוש במושכר.

   בסעיף 6 לתצהירה גורסת התובעת כי ההלוואה האמורה לא הושבה על ידי הנתבע 3, והיא הוחזרה על ידי נשיאת התובעת והנתבע 3 בתשלומים השוטפים בגין המושכר, בסכום כולל העולה על סכום ההלוואה (ראו הפירוט בסעיף 6 לתצהיר).

    

   בנוסף טוענת התובעת כי תחילת תקופת השכירות הינה מיום 27.1.2005, כפי שאישרה במכתב נספח ב' לתצהיר הנתבעות והיא מסתיימת בחלוף 71 חודשים, קרי ביום 27.12.2010. התובעת מוסיפה וגורסת כי הסכם הפשרה הוגש לבית המשפט ללא הסכמתה ולמרות התנגדותה הנמרצת.

    

8. הנתבעות הגישו תצהיר מטעם לוי יצחק נחשון. בתצהיר נגרס, בין היתר, כי בהתאם לחוזה השכירות, ההלוואה תחשב כתשלום בגין תקופת שכירות נוספת, אם לא תושב, ולכן בכל מקרה, המדובר בכ- 11,000$ שהינם שווי ערך ל-22 חודשי שכירות, כך שיש להוסיף תקופה זו לאחר חלוף 71 החודשים האמורים, קרי לאחר 27.12.2010, דהיינו עד 27.10.2012. כיוון שהתובענה הוגשה בחודש מרץ 2012, הרי שבכל מקרה לשיטת הנתבעות, לא הייתה קיימת עילת פינוי במועד הגשתה.

    

   עוד מוסיפות הנתבעות וטוענות בתצהיר כי התובעת והנתבע 3 גבו מאת גוף הקרוי "קה"ת" סכום המגיע לנתבעות כנגד התחייבות להאריך את תקופת השכירות, אם כי לא ציינו מה הוא הסכום ובאיזה תקופה מדובר. כן נטען לתשלום סכומים נוספים ולכך אתייחס להלן.

    

    

   שאלת בטלות הסכם הפשרה

9. תחילה יש לבחון האם התובעת הסכימה להסכם הפשרה שנחתם בין הנתבעות לנתבע 3, אשר צורף לכתב התביעה. כאמור, במהלך ניהול המשפט ניתן כנגד הנתבע 3 פסק דין בהעדר הגנה וההסכם בטל כלפיו.

    

10. אין חולק כי התובעת איננה חתומה על הסכם הפשרה, למרות ששמה נזכר בכותרתו.

     

    התובעת העידה בהקשר זה כי:

     

    "אני ביקשתי לבטל את ההסכם פשרה העקרוני שנתנו לזה תוקף של פס"ד ללא הסכמתי, על אף התרעתי בבחור נחשון (הכוונה למצהיר מטעם הנתבעות – י.ש.) שאמרתי לו שאני לא מתכוונת לחתום על שום הסכם." (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 26-27).

     

     

    התובעת גם העידה, כי הנתבעות לא ביצעו את הסכם הפשרה שכן:

     

    "הן לא הצטמצמו לחלק אחד ולא בנו תוספת. והכסף שהגרוש שלי היה אמור לקבל ממי שהיה צריך לשכור ל-3 שנים, שהגרוש שלי יקבל שיקים ל-3 שנים, זה לא בוצע." (עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 1-4).

     

    עוד הוסיפה כי:

     

    "פלוני  הבטיח להם, בלי הסכמה שלי. אני אוסיף שכל זה היה לפני הדיונים בבית הדין הרבני, והגרוש שלי וגם אני ידענו שאנחנו הולכים לקראת גירושין, ואי אפשר להוסיף תוספת בניה ולמכור לצד שלישי בזמן שהבית עומד לצאת לכינוס נכסים." (שם, שורות 9-12).

     

    בהמשך עדותה העידה כי אמרה למר לוי נחשון:

     

    "אני מבקשת לא לעשות שום הסכמים כי אני ערב החתונה של הבת ואני מתנגדת לכל הסכם." (עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 6-7).

     

    לדבריה, הדברים נאמרו טרם החתימה על הסכם הפשרה (שם, שורה 9). עוד העידה כי פנתה לבית המשפט אשר אישר את ההסכם, ונאמר לה כי צריך להגיש תובענה לביטול פסק הדין (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 5-10).

     

11. מנגד, העד מטעם הנתבעות מר לוי יצחק נחשון ציין בלקוניות בסעיף 24 לתצהירו כי "הושג הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד...", ללא שהוא מתייחס לשאלת ידיעתה או הסכמתה של התובעת להסכם זה.

     

12. בחקירתו הנגדית נשאל העד בעניין זה והעיד כי מי שניהל את הדברים היה הנתבע 3 והתובעת הסכימה להסכם הפשרה (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 25-27).

     

    אינני מקבל את דברי העד, הן מחמת העובדה שהמדובר בעדות כבושה, שלא בא זכרה בגרסה המקורית בכתב ההגנה ובתצהיר העד והן מחמת העובדה שהתרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו מובילה אותי למסקנה זו.

     

    הנתבע 3 העיד אף הוא בעניין זה, וכאשר נשאל האם מה שעשה היה על דעת התובעת השיב "למה אתה שואל אותי?" (עמוד 45 לפרוטוקול, שורות 25-26), ללא שעומת בשאלה האם חתימתו על הסכם הפשרה הייתה בהסכמת התובעת אם לאו.

     

    בעניין זה, הנני נותן אמון בעדות התובעת כי לא הסכימה להסכם הפשרה ואף התנגדה לו, וזאת נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותה.

     

13. זאת ועוד, כפי שציין מר לוי בסעיף 25 לתצהירו, הסכם הפשרה כלל לא בוצע והנתבעות לא שינו את מיקומן במושכר כפי שנקבע בהסכם זה, כך שנראה שממילא ההסכם נזנח על ידי הצדדים לו.

     

14. מעבר לכך, קביעה כי אדם שאינו חתום על הסכם כבול בו הינה טענה מרחיקת לכת וצד הטוען זאת חייב להניח תשתית עובדתית משכנעת ביותר לכך. תשתית כזו לא הונחה בפני, נהפוך הוא, הראיות מלמדות כי מצב הדברים היה שונה בתכלית והפוך מטענת הנתבעות.

     

15. סיכומו של דבר, בהינתן אי הסכמתה של התובעת להסכם הפשרה ואי חתימתה עליו והעובדה כי הוא התייחס לזכויותיה במושכר, הסכם זה בטל.

     

    שאלת תקופת השכירות

     

16. אפתח את הילוכי בסקירה קצרה של הוראות בחוזה השכירות הרלוונטיות לענייננו.

     

    סעיף 7.2 קובע כי דמי השכירות לתקופת השכירות, הנקובה בסעיף 6.1 לחוזה, שולמו על ידי השוכרת, טרם חתימת החוזה, בסך 35,310$, והמשכיר מאשר זאת בחתימתו.

     

    עוד נקבע בסעיף 9.1 לחוזה כי תקופת השכירות תחל רק לאחר שיהיה בידי המשכיר היתר בנייה כחוק והוא ימלא את תנאיו על מנת לאפשר לשוכרת להפעיל את המושכר למטרה הקבועה בחוזה. בהקשר זה ראוי לציין כי אין חולק בין הצדדים שתקופת השכירות החלה ביום 27.1.2005, וזאת כעולה מנספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעות, החתום על ידי הנתבעות והתובעת כאחד.

     

17. עוד ראוי לאזכר את הוראת סעיף 9.5 לחוזה השכירות, הקובעת שהשוכרת תלווה למשכיר את התשלום הנדרש למינהל מקרקעי ישראל לצורך מילוי תנאי היתר הבנייה האמור, בסך 50,000 ₪, כאשר המשכיר יתחייב להשיב את ההלוואה "מיידית מתוך ההכנסות הראשונות שיגיעו לידיו מכל מקור שהוא".

     

    עוד יש לאזכר את הוראת סעיף 9.5.3 לחוזה השכירות ולפיה:

     

    "לא עמד המשכיר בהוראות סעיפים 9.5.1, 9.5.2 ייחשב התשלום ששולם על ידי השוכרת למינהל מקרקעי ישראל כאמור בסעיף 9.5 כתשלום דמי שכירות בגין תקופת שכירות נוספת עד תקופת השכירות האמורה בסעיף 6, וזאת לפי חישוב של דמי שכירות חודשיים השווים בשקלים ל-500 (חמש מאות) $."

     

18. השאלה שיש להכריע בה בתחילה, הינה כלום נוכח אי השבת ההלוואה בסך 50,000 ₪ זכאיות הנתבעות להארכת תקופת השכירות בעבור סכום זה, שאמור להיחשב כתשלום על חשבון דמי שכירות בהתאם להוראות חוזה השכירות שצוטטו לעיל (סעיף 9.5 להסכם), בתקופה של 22 חודשים לערך (לפי 500$ לחודש). ראוי לציין כי היה והתשובה על שאלה זו הינה בחיוב, הרי שכאמור, תקופת השכירות נמשכת עד 27.10.2012, כשמונה חודשים לאחר הגשת התובענה.

     

     

     

19. בסעיף 6 לתצהירה מציינת התובעת כי היא והנתבע 3 שילמו עבור הנתבעות תשלומים שונים העולים על סכום זה, לפי פירוט כדלקמן: חשמל בסך 32,825 ₪, ארנונה בסך 12,096 ₪, ביוב בסך 3,045 ₪ ומים בסך 2,160 ₪, ובסה"כ 50,126 ₪. עוד טוענת התובעת כי על הנתבעות לשאת בהוצאות גינון וניקיון החצר בסך 3,000 ₪ לשש שנים.

     

20. לתצהירה צרפה התובעת חשבונות משולמים של חברת החשמל, שסכומם המצטבר הינו כ-64,000 ₪. התובעת הסבירה בתצהירה כי התחשיב שערכה הינו לפי מונה החשמל הקיים במושכר. בנוסף ערכה התובעת חישוב של ארנונה לפי שטח המושכר, 60 מ"ר כפול 33.61 ₪ למ"ר.

     

21. בחקירתה הנגדית העידה התובעת בהקשר זה כי:

     

    "כל חודש שילמנו את החשמל שלהם ואת שלנו באופן שוטף במשך 6-7 שנים עד יום הגירושין" (עמוד 31 לפרוטוקול, שורות 10-11).

     

    כן העידה כי:

     

    "הוא (הכוונה לנתבע 3 – י.ש.) החזיר את זה על ידי זה ששילמנו להם כל חודש חשמל, ארנונה, גינון ומים, שילמנו כל השנים עד יום הגירושין" (שם, שורות 1-2).

     

22. התובעת לא נחקרה על פירוט החשבונות אותם שילמו היא והנתבע 3 עבור הנתבעות, ועל דבריה כי ההלוואה הושבה באופן זה, ואין צורך להכביר מילים על ההימנעות של הצגת שאלה בעניין מהותי לעד, הימנעות שמוליכה למסקנה שפועלת לחובת הנמנע, קרי הנתבעות.

     

23. מר לוי נשאל האם הוא מודה בכך שאת חשבונות החשמל שילמו התובעת והנתבע 3, עבור הנתבעות, והשיב:

     

    "אני לא הייתי כל הזמן אבל חלק מהזמן היה שפלוני  שילם (הכוונה לנתבע 3 – י.ש.)" (עמוד 41 לפרוטוקול, שורה 20).

     

    כאשר נשאל אם יש לו קבלות על תשלום ארנונה, השיב:

     

    "לא. אנחנו לא שילמנו ארנונה במושכר" (שם, שורה 24).

    מר לוי גם העיד כי מקובל עליו שהנתבע 3 שילם עבור חשבונות חשמל סך של 27,446 ₪ (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 21-23).

     

    ראוי לציין כי מר לוי העיד שהחל לטפל בענייני הנתבעות בשנת 2007 (עמוד 36 לפרוטוקול, שורה 13), וכאשר נשאל מדוע לא הובא לעדות האדם ששימש נציג הנתבעות בעת שבה נחתם חוזה השכירות, בשנת 2004, מר לירון אמיר, לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך (שם, שורות 29-32 וכן עמוד 37 לפרוטוקול שורות 1-2). הימנעות זו של הנתבעת מהעדת מר אמיר פועלת לחובתה.

     

    זאת ועוד, בסיכומיהן, הנתבעות לא כפרו בשיעור החשבונות השוטפים ששולמו על ידי התובעת והנתבע 3, ונראה כי נוכח זאת אינן חולקות על הסכומים האמורים לעיל.

     

    בהינתן הודאת העד מטעם הנתבעות בדבר אי תשלום ארנונה כל תקופת השכירות ובהינתן הודאתו כי חלק מהתקופה שולמו חשבונות החשמל, כאשר לגבי החלק הנותר לא העיד דבר, ובהינתן עדות התובעת המקובלת עליי, נקבע כממצא עובדתי כי החשבונות השוטפים בגין המושכר שבהם היו אמורות לשאת הנתבעות אכן שולמו בהתאם לפירוט כאמור לעיל, באופן שפרע את ההלוואה על סך 50,000 ₪.

     

24. הנתבעות טוענות כי התובעת לא שלחה להם הודעת קיזוז כדין ולכן לא ניתן לקבל את הטענה כי ההלוואה נפרעה.

     

25. דין הטענה דחיה. שני הצדדים התנהגו באופן המלמד על הסכמה שההלוואה תושב באמצעות נשיאת התובעת והנתבע 3 בתשלומים השוטפים החלים על המושכר, במקום הנתבעות.

     

    מחד, הנתבעות, בעצם הימנעותן מתשלום החשבונות השוטפים במשך תקופה כה ארוכה של כשבע שנים, הסכימו להחזר ההלוואה על דרך תשלום החשבונות על ידי התובעת והנתבע 3.

     

    מאידך, התובעת והנתבע 3 שנטלו על עצמם את ביצוע התשלומים ונמנעו מנקיטת צעדים משפטיים בשל הפרת חוזה השכירות על ידי הנתבעות באי תשלום.

     

    התנהגות שני הצדדים מלמדת איפוא על הסכמתם זו.

     

    לענין כריתת חוזה בהתנהגות ראו סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וכן ג. שלו דיני חוזים, מהדורה שנייה (תשנ"ה), עמ' 135.

     

26. למצער, הממצאים העובדתיים, כאמור לעיל, מלמדים על קיזוז בהתנהגות. יפים לעניין זה קביעותיו של כב' השופט אור בע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד מה(3), בעמ' 281 (ההדגשה איננה במקור):

     

    "לצורך קיומו של הקיזוז על-פי סעיף 53(א), תנאי הוא שתינתן הודעה על הקיזוז על-ידי הצד לחוזה, הטוען לקיזוז למשנהו. לפי חוק החוזים, הודעה כזו "תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין" (ראה סעיף 60(א) לחוק). אין הכרח שההודעה תהיה בצורה פורמאלית מסוימת, אם לא הותנה במפורש בחוזה בין הצדדים שההודעה תלבש צורה כזו. ההודעה יכולה להיות על-ידי הבעת רצון לקיזוז המופנית כלפי הצד האחר, ובלבד שההודעה תגיע לידי הצד האחר, והכוונה לקזז תעלה ממנה. בנסיבות מתאימות, אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת... המקרה הרגיל, שבו ניתן ללמוד מהליך שנוקט צד לחוזה על כוונת קיזוז ומתן הודעה על כך, הוא המקרה של הגשת בקשת רשות להתגונן, כשאחת מטענות ההגנה היא טענת קיזוז. כבר נפסק, שכשבקשה כזו כוללת טענת קיזוז, יש לראות בכך הודעה מספקת על מימוש זכות קיזוז, ובלבד שטענת הקיזוז תהיה מפורטת כראוי".

     

    ראו לעניין זה גם ע"א (נצ') 1341/06 שאולוב זכאי נ' סמל לילי (2007) (עמ' 9 לפסק הדין), שם קבע בית המשפט כי בוצע קיזוז לאור התנהגות המשיבה בנסיבות העניין, קרי אי כיבוד ההמחאות אשר מסרה למערער, בעקבות העבודה הרשלנית שביצע וזאת למרות העדר הודעה פורמלית.

     

    עינינו הרואות, אין לנקוט גישה מחמירה בנוגע לדרך מתן הודעת הקיזוז וזו יכולה להילמד גם מהתנהגות הצדדים (ראו גם ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 811, 826, ו-832).

     

27. מעבר לכך, הוצג בפניי מכתב שסומן ת/1 הנושא תאריך כ"ח אלול תשס"ז (19 נובמבר 2006, כשלוש שנים לאחר תחילת השכירות).

     

     

     

    במכתב זה כותבים התובעת והנתבע 3 לנתבעות כי אם לא ישלמו את הארנונה עבור 33 חודשים שחלפו מתחילת תקופת השכירות, אזי יקוזז הסכום מההלוואה שניתנה להם על ידי הנתבעות, והאחרונות לא הכחישו קבלת מכתב זה (ראו גם דברי התובעת, המהימנים עלי, כי שלחה הודעת קיזוז לענין הארנונה, בעמ' 32 לפרוטוקול, ש' 15).

     

    בהקשר זה אציין כי ת/1 לא גולה בגילוי מסמכים או בתצהירים, אך ראיתי לנכון לקבלו כראיה בשל העובדה שהגשתו נדרשת לגילוי האמת וטעמי התרת הגשתו עולים על הטעמים לאי קבלתו כראיה.

     

    אשר לטענת הנתבעות כי טענת הקיזוז הועלתה לראשונה בתצהיר התובעת ולכן מהווה שינוי חזית: על כך נאמר כל הפוסל במומו פוסל, וכלשון המקור "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע' עמוד ב').

    מצופה היה מהנתבעות שתעלינה בכתב ההגנה את הטענה כי תקופת השכירות הוארכה ב-22 חודשים בשל מתן ההלוואה על סך 50,000 ₪ שלא הושבה להן, וטענה מעין זו לא הועלתה כלל, כך שברור שלא היה צורך בהגשת כתב תשובה (כפי שנטען בסיכומים מטעם הנתבעות), במסגרתו תועלה טענת הקיזוז.

     

    הודעת קיזוז זו מהווה ראיה נוספת להתנהגות הצדדים, שהסכימו בהתנהגותם על קיזוז כאמור לעיל.

     

28. כאן המקום להתייחס לטענה שהעלה מר לוי בתצהירו כי מגיעים לנתבעות חודשי שכירות נוספים בשל תשלום עבור התובעת והנתבע 3 לגוף הקרוי קה"ת. הטענה מוזכרת בסעיף 9 לתצהיר, ללא כל פירוט באיזה סכום מדובר, מתי שולם וללא כל אסמכתא בעניין, וברי כי דינה להידחות, מבחינה ראייתית.

     

    זאת ועוד, אין בחוזה השכירות כל הוראה המאפשרת לתובעות ביצוע תשלומים עבור התובעת והנתבע 3, למעט לענין ההלוואה (סעיף 9.5.3) באופן שיגרום להארכת תקופת השכירות, ולכן דינה דחייה.

     

29. בסעיף 27 לתצהירו מציין מר לוי כי הנתבעות שילמו תשלומים נוספים עבור התובעת והנתבע 3, אך שוב, העד כושל בפירוט ולו מינימלי.

     

    בהקשר זה אציין כי ההפניה לנספח ו' דינה דחייה, שכן נפסק שאין לתת משקל לתצהיר הנערך על ידי הפניה לנספח, מבלי שהעובדות המצוינות בנספח יצוינו בתצהיר גופו (ראו ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית, פ"ד מה(5) 729, בעמ' 736 (1991) וגם י' קדמי על הראיות, חלק שני, בעמ' 918). לכן, אין ליתן לנספחים ו'1 ו-ו'4 לתצהיר כל משקל.

     

    מעבר לדרוש אציין כי בנספחים צוינו הוצאות שונות שהוציאו לכאורה הנתבעות בקשר למושכר, דוגמת צביעה, תיקונים וכיוצא בזה, ללא צרוף כל אסמכתא לביצוע התשלומים הנטענים.

     

    בנוסף, כאמור לעיל, קבעתי כי אין בחוזה השכירות כל הוראה המאפשרת לתובעות להאריך את תקופת השכירות על ידי ביצוע תשלומים החלים על התובעת והנתבע 3, יפה גם לעניין זה.

     

    יתרה מכך, הטענות בדבר תשלומים נוספים האמורות לעיל לא נזכרו בכתב ההגנה מטעם הנתבעות, ועצם העלאתן מהווה שינוי חזית ביחס אליו.

     

    לפיכך, נדחית טענת הנתבעות גם בהקשר זה.

     

30. בסיפת הדברים אתייחס לטענת הנתבעות כי במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין התובעת לנתבע 3, קיימת הודאה של התובעת בחוב לנתבעות. הנתבעות מכוונות למסמך שהוגש נ/1, שהינו לפי הטענה נספח בהסכם גירושין וכולל רשימת חובות של הזוג לצדדים שלישיים. הנתבעות טוענות כי כעולה מהמסמך קיים חוב של 57,000 ₪ וכן של 9,096 ₪ ל"חשמל בית משיח" ו"בית משיח", והכוונה לנתבעת 2 ששמה בית משיח בע"מ.

     

    טענה זו, אין ביכולתה להועיל לנתבעות ואין ביכולתה להתקבל, בשל מספר טעמים.

     

    ראשית, גם אם קיים חוב כאמור, אזי כפי שהוסבר לעיל, אין בחוזה השכירות כל הוראה הקובעת כי במידה והתובעת והנתבע 3 יחובו בעתיד סכום מסוים, בהקשר כלשהו, לנתבעות, אזי תוארך תקופת השכירות בהתאמה.

     

    שנית, הטענה האמורה כלל לא הועלתה בכתב ההגנה הלקוני שהוגש על ידי הנתבעות, וחמור מכך, גם לא בתצהיר מטעמן. המדובר אפוא בשינוי חזית, אם כי כמבואר להלן לא מטעם זה תידחה הטענה.

    שלישית, התובעת נשאלה בעניין זה וציינה לגבי החוב הלכאורי בסך 9,096 ₪, כי "כתוב כמה כסף הבעל שלי רשם שהוא חייב לבית משיח, וזה מה שהוא צריך להחזיר" (עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 23-24).

     

    באשר לסכום הנוסף בסך 57,000 ₪, השיבה כי:

     

    "זה מה שהוא כתב, ואני לא עומדת מאחורי זה" (שם, שורות 25-26).

     

    עוד הסבירה כי המסמך הוגש בבית הדין הרבני והיא הגישה באמצעות בא כוחה הסתייגות למסמך ולכן "הוחלט שמומחה יבדוק לעומק את האמיתיות של הנתונים שמוצגים פה, עדיין המומחה לא קבע מה סכום החוב" (שם, שורות 18-20).

     

    עדותה של התובעת מקובלת עליי אף בהקשר זה וגם מטעם זה דין הטענה דחייה.

    ראוי להזכיר גם את עדותו של הנתבע 3 בעניין זה ולפיה אין הוא חייב דבר לנתבעות (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 28), וכי מונה מומחה לבחינת חובותיו וחובות התובעת, במסגרת הליך הגירושין והעניין טרם הסתיים (שם, שורה 32).

     

    הנתבע 3 ציין כי המילים "בית משיח" בנ/1 משקפות חוב עבור פרסום בשבועונים של הנתבעות (שם, שורה 8), אך כאמור, מקובלת עליי עדות התובעת כי מדובר בחובות שאינם מקובלים עליה.

     

31. כאן המקום להתייחס במספר מילים לטענות הצדדים, הדדית, כי חלק מהטענות הינן בגדר הרחבת חזית. הן כתב התביעה והן כתב ההגנה נוסחו בצורה לאקונית לגמרי, וחלק מהטענות שהועלו בתצהירים או עולות ממסמכים שהוגשו על ידי הצדדים במהלך ההוכחות, לא נזכרו בהם.

     

    ממילא, "חטאו" שני הצדדים בענין זה יחדיו, כאשר במהלך הדיון הובררה מלוא חזית המחלוקת בין הצדדים. סבורני כי בנסיבות אלה, כאשר מדובר ב"חטא" הדדי, ראוי ליישם את פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5491/01 ארליך נ' ציון, פ"ד נו(2) 871, בעמ' 875:

     

     

     

    "במצב הדברים שנוצר, שבו המחלוקת בין הצדדים נתגבשה והיא ידועה, ברי כי התניית הגשתן של ראיות המבקשים העשויות לקדם את חשיפת האמת במילוי הדרישה הפורמאלית של תיקון כתב-התביעה או הגשת כתב-תשובה, אין בה כדי לסייע להגדרת המחלוקות או אף כדי לייעל את הדיון, והיא מיותרת".

     

32. לפיכך, נקבע כי תקופת השכירות באה לידי סיום עוד ביום 27.12.2010, ולא הוארכה באופן כלשהו, נוכח השבת ההלוואה.

     

    פשיטא, התובעת זכאית לקבל סעד של פינוי המושכר כפי שנתבקש בכתב התביעה.

     

33. בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעות בסך 100,000 ₪, כלשון סעיף 9 לכתב התביעה "הן בגין השכירות שלא כדין והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה".

     

34. מאז תום תקופת השכירות ועד להגשת התביעה ביום 14.3.2012 חלפו 14.5 חודשים. בסמוך לסעיף 12 לחוזה השכירות הוסף בכתב יד כי ישולם "קנס $100 ליום על כל יום לא מפונה..." והצדדים חתמו לידי כיתוב זה. מדובר ב-535 ימים של איחור X 100$, קרי 53,500$, יותר מסכום התביעה לצרכי אגרה שהינו 100,000 ₪.

     

35. לנוכח האמור, ישלמו הנתבעות עבור התקופה האמורה סך של 100,000 ₪. נוכח מסקנה זו והגבלת סכום התביעה אין צורך כי אזדקק לטענת התובעת בנוגע לעוגמת נפש.

     

36. מובהר כי בית המשפט פוסק את הסכום האמור בבחינת סעד שהתגבש עד למועד הגשת התביעה, וברור כי שמורות לתובעת כל טענותיה ביחס לתקופה המאוחרת לתקופה זאת.

     

    אחרית דבר

37. סיכומו של דבר, נפסק כדלקמן:

     

    • הנתבעות יפנו את המושכר כהגדרתו לעיל וימסרו אותו לתובעת נקי מכל אדם וחפץ עד ליום 1.12.2014.

       

    • הנתבעות יחד ולחוד ישלמו לתובעת סך 100,000 ₪, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

       

    • כמו כן ישלמו הנתבעות יחד ולחוד לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. אף סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

       

       

      ניתן היום, י"א חשוון תשע"ה, 04 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.