פלונית נ' עיריית ירושלים

עסקינן בתביעת נזיקין, שהגישה התובעת כנגד עיריית ירושלים, לפיצוי בגין נזקי גוף, שנגרמו לה לטענתה, עקב אירוע נפילה.

מבוא

התובעת בת 44 במועד הרלוונטי לאירוע התאונה שיתואר להלן, נפגעה ביד ימין עקב נפילה בשטח הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת.

התאונה אירעה ביום 22.05.16, בשעה 21:15 לערך בעת שהתובעת ירדה לטענתה מרכב שהיה נהוג ע"י בעלה ואשר חנה ברחוב שופן בירושלים; תוך שהיא צועדת על שטח ההפרדה הבנוי בין שני נתיבי התנועה בכוונה לחצות את הכביש נתקלה התובעת על פי טענתה בארובת ברזל או בפתח אוורור ונפלה ארצה על ידה הימנית (האירוע הנ"ל ייקרא להלן: "התאונה").

כתוצאה מן התאונה, פונתה התובעת באמבולנס של מגן דוד אדום, לבית החולים שערי צדק, שם אובחן כי נגרם לה שבר ביד ימין. התובעת עברה ניתוח החזרה של השבר ושוחררה עם סד גבס ביד.

טענות הצדדים

טענות התובעת בקליפת האגוז

לטענת התובעת, מדובר במפגע שנמצא בשטח אשר באחריות העירייה ולכן היא זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה. לטענתה, היא הלכה באזור במרחב העירוני על גבי מדרכה מרוצפת באבנים משתלבות במקום מרכזי ולפתע נתקלה בארובת ברזל בגובה של כ- 20 ס"מ שזוויותיה בולטות ואשר לטענתה מהווה מפגע מובהק.

עוד טוענת התובעת כי התאונה ארעה בשעת לילה כאשר תאורת הרחוב לא פעלה.

טענות הנתבעת בקליפת האגוז

הנתבעת אינה מכחישה את קרות אירוע התאונה אולם, לטענתה המקום שבו צעדה התובעת אינו מיועד להולכי רגל ולכן אין להטיל עליה אחריות.

עוד טוענת הנתבעת כי מידת האשם התורם של התובעת גבוהה ממידת האחריות של הנתבעת, שכן התובעת בחרה לילך במקום שאינו מיועד להולכי רגל. לטענתה, אם יקבע כי הנתבעת חבה באחריות לגבי אירוע התאונה יש לחלק את האחריות באופן שווה בין התובעת לנתבעת.

הנתבעת טוענת כי לתובעת לא נגרם נזק משמעותי בעקבות התאונה ואף עולה כי שכרה עלה מאז האירוע.

השאלות הדרושות הכרעה

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת האחריות לתאונה וגובה הנזק.

התובעת ובעלה מר עמנואל פולופ, אשר היה יחד איתה בעת התרחשות התאונה, הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם והם נחקרו בפני במועד שנקבע להוכחות.

דיון והכרעה

תחילה, אציין כי הנתבעת לא חלקה על נסיבות האירוע, ומשגרסת התובעת לא נסתרה אני מקבל באופן מלא את גרסתה כאמור.

בנוסף, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שאותה ארובת ברזל או פתח אוורור (אשר יקרא להלן: "המתקנים") אינם שייכים לה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי הוא ניסה לבחון מה יש מתחת לאותם מתקנים אולם הוא לא יכול לומר בוודאות כי הם שייכים לחברת הגיחון אבל לטענתו מאחר שנשמע רעש של משאבות מתחת לאותם מתקנים אזי יש להניח כי הם לא שייכים לעירייה. בנסיבות אלה, משלא הובאה כל ראיה כדי להפריך את הטענה כי אותם מתקנים שייכים לנתבעת ואף לא הובאה כל ראיה כי הם שייכים לצד שלישי, אני קובע כי הם נמצאים בשטח עירוני והם נמצאים תחת אחריותה של הנתבעת כרשות מוניציפאלית.

אחריות הנתבעת כרשות מקומית

האם מדובר במפגע המקים אחריות בנזיקין

ככלל על מנת להטיל אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה רכיבים: האחד, קיומה של חובת זהירות; השני; הפרה של חובת הזהירות, קרי התרשלות; השלישי, קיומו של נזק; והרביעי, זיהוי קשר סיבתו עובדתי ומשפטי – בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק (ראו: ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון (פורסם בנבו, 29.11.17).

חובת הזהירות

על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעת; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין").

יסוד חובת הזהירות נחלק בפסיקה לשני היבטים- חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית- הנבחנים על פי מבחן הצפיות, הכולל הן צפיות טכנית (היכולת לצפות) והן צפיות נורמטיבית (הצורך לצפות) (ראו: ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (פורסם בנבו, 29.11.17).

חובת זהירות מושגית

שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית מתמודדת עם שאלת היקף האחריות ברשלנות. השאלה היא אבסטרקטית. היא מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. היא באה להשיב לנו על השאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים לעניין סוג מסוים של נזקים. לאמור, היא בוחנת האם מוטלת חובה על סוג מסוים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים ביחס לסוג מסוים של נזקים ולסוג מסוים של פעילות (ראו: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784).

כבר נפסק כי רשות מקומית היא הרשות הציבורית, והיא חבה בחובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרכים הציבוריות לגבי מצב הדרכים. על הרשות המקומית, מוטלת האחריות להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות, הנמצאות בתחום שיפוטה (ראו: ע"א 176/59 עיריית תל אביב – יפו נ' ישראל ראש חודש, פ"ד טז(1) 301).

גוף ציבורי כדוגמת הנתבעת שבפנינו, כמו כל מזיק אחר, חייבת לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113).

לאמור, על הנתבעת רובצת אחריות מושגית כלפי התובעת.

קיומה של חובת זהירות מושגית אמנם מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. על כן, יש לבחון שאלה נוספת, והיא קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

חובת זהירות קונקרטית

כידוע, החובה הקונקרטית נבחנת בהתאם למקרה, למפגע ולנסיבות התאונה. מכאן, נדרשת השאלה האם במקרה הניצב בפנינו, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית. כלומר, על בית המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי אינה חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, כיוון שהמקום בו צעדה התובעת אינו מיועד להולכי רגל ולכן לא קמה חובת זהירות כלפיה ולא היה עליה לנקוט כל אמצעי בטיחות בכדי למנוע את נפילתה של התובעת. לאמור, לטענת הנתבעת כיוון שהמקום אינו מיועד להולכי רגל אזי הנתבעת לא הייתה צריכה לנקוט אמצעים שימנעו מפגע שכזה להולכי רגל.

מיקום התאונה – האם המקום אינו מיועד להולכי רגל -

הנתבעת טוענת כי מדובר בשטח הפרדה המחלק את הדרך ושאינו מיועד להולכי רגל או למעבר רגלי. לטענתה, כל המבקש לחצות את הכביש מתכבד ושם פעמיו אל מעבר החציה הקרוב דרך המדרכה הנמצאת בצד ימין של הכביש. אילו התובעת היתה נוהגת כאדם מיושב וחוצה את הכביש במקום המיועד לכך, לא הייתה מתרחשת התאונה האמורה.

מהראיות שהובאו בפניי הגעתי למסקנה כי התנהלות התובעת הייתה ההתנהלות הנדרשת בנסיבות העניין ולא היה מקום לצפות כי היא תנהג אחרת, כפי שיובהר להלן.

התובעת הצהירה כי באותו ערב בעלה החנה את הרכב ברחוב שופן על מנת להגיע לאירוע בבית כנסת "אוהל נחמה" המצוי ברחוב שופן 3. התובעת תיארה בתצהירה את מבנה הרחוב וציינה כי מדובר ברחוב שבו שני נתיבים, אחד לכל כיוון, כשבין הנתיבים ולאורך כל הדרך, מפרידה מדרכה אשר משני צידיה חונים רכבים. אותה מדרכה מרוצפת לכל אורכה באבנים משתלבות והיא מיועדת להליכה ולמעבר של הולכי רגל.

התובעת ציינה כי שפת המדרכה מותרת לחנייה משני צידיה, שכן אין איסור לחנות ובפועל רכבים חונים משני צידי המדרכה בצורה חוקית.

עוד ציינה התובעת כי לאחר שהרכב חנה בצד השטח המפריד בין הנתיבים, וכדי לחצות אל הצד השני של הרחוב, היא עלתה על אותו שטח הפרדה והתחילה לצעוד לכיוון מעבר החצייה שנמצא במעלה הרחוב. לטענתה, סיבה נוספת לעלייתה על שטח ההפרדה הייתה, שלאחר שהרכב חנה, היא יצאה מהמושב שליד הנהג מהצד הפונה לכביש כשבאותו זמן הגיע רכב נוסף מאחור כך שממילא היא הייתה חייבת לעלות על שטח ההפרדה, כמקובל על מנת שלא תיגרם כל סכנה. התובעת הוסיפה וציינה כי באותה עת צעדו אנשים נוספים על אותו שטח הפרדה.

מעיון בתמונות שהוגשו על ידי הנתבעת (נ/1) יש בכדי לאשש את גרסת התובעת. מהתמונות עולה כי הדרך בה אירעה התאונה היא דרך אשר מחולקת לאורכה על ידי שטח הפרדה בנוי ונטוע עצים המפריד בין המסלולים, כאשר משני צידיו חונים רכבים. בכל מסלול נתיב נסיעה אחד.

עוד עולה מהתמונות כי אותו שטח הפרדה אשר משני צידיו מותרת החניה לכלי רכב הוא המקום הבטוח ביותר עבור אותם משתמשי דרך החונים בסמוך לאותו שטח הפרדה לעשות דרכם רגלית למעבר החציה על מנת לחצות את הכביש.

לא הובאה בפני כל ראיה כי קיים איסור להולכי רגל לעבור במקום ולכן טענת התובעת לא נסתרה. יתרה מזאת, אני סבור כי בנסיבות העניין התובעת נהגה בהתאם להוראות החוק ובהתאם לשכל הישר כפי שיפורט להלן.

בהתאם לעדות התובעת ובעלה, נוכח העובדה כי רכבם חנה מצד שמאל של מסלול הנסיעה, התובעת שישבה במושב שלצד הנהג ירידתה מהרכב היתה לצד הכביש. התובעת שנהגה באופן זהיר, עלתה על אותו שטח הפרדה ועשתה דרכה למעבר החצייה הסמוך למקום וזאת במקום להמשיך ולחצות את הכביש שלא במעבר חצייה ולסכן בכך את עצמה מפני רכבים העוברים במקום.

מתקין התקנות קבע הוראות מפורשות לעניין הולכי רגל, בסימן א' לפרק השלישי של תקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), הכוללות הוראות בדבר הליכה בכביש, חציית כביש, ירידה מהמדרכה ועוד. עוד נקבע באותן תקנות "סייג בהליכה" לפיו נאסרה באופן מפורש הליכה של אדם בכביש:

"לא ילך אדם בכביש ... אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל" (ראו: תקנה 108 לתקנות התעבורה).

"כביש" הוגדר באותן תקנות כ- "חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך".

לאמור, "כביש" הוגדר כחלק מהדרך המיועד לתנועת כלי הרכב כאשר פקודת התעבורה מגדירה את המונח "דרך" כדלקמן:

"לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".

כלומר מתקין התקנות אסר על הולכי הרגל ללכת בכביש אשר על פי הגדרתו מיועד לתנועת כלי רכב. מכאן, ככלל, ניתן ללמוד שאין איסור על הולך רגל ללכת בכל מקום שאינו כביש ושלא נאסר במפורש למעבר של הולכי רגל.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי השטח בו צעדה התובעת אינו מיועד לתנועת כלי רכב, ולא הובאה כל ראיה לכך שהליכה בו נאסרה על הולכי הרגל.

מדובר בשטח אשר מחלק את הדרך לכל אורכה ויש לומר כי אותו שטח מהווה שטח הפרדה בנוי.

המונח "שטח הפרדה" הוגדר בתקנות התעבורה כדלקמן: "כל מבנה, אי תנועה, סימון שטח על פני הדרך, גינה, שטח לא סלול וכיוצא באלה, המחלקים את הדרך לארכה".

"שטח הפרדה בנוי" הוגדר כ- "שטח הפרדה המחלק את הדרך לאורכה באמצעות התקן מוגבה מעל הכביש כגון אבן שפה מוגבהת, מעקה בטיחות או צמחיה".

משכך, תמוהה טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה לשיטתה היה על התובעת לחצות את הכביש מיד לאחר ירידתה מהרכב במקום שאינו מיועד לחציה וזאת על מנת ללכת על המדרכה שבצד ימין של הכביש עד להגיעה למעבר החציה.

תקנות התעבורה קובעות חובת חציית כביש במעבר חצייה אם יש בקרבת המקום מעבר חצייה. כך קובעת תקנה 110(ב) "אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם".

בנסיבות אלה אני קובע כי התובעת הלכה על שטח ההפרדה הבנוי במקום כהלכה ובהתאם להוראות הדין.

בנסיבות שבהן קבעתי כי לא נאסר שימוש להולכי רגל על אותו שטח הפרדה בנוי, יש לבחון אם היה על הנתבעת לצפות כי הולכי רגל יצעדו במקום ויתקלו באותם מתקנים אשר מהווים לטענתה מפגע. התשובה לכך חיובית, היה על הנתבעת לצפות זאת.

כאמור, נוכח העובדה כי חניית רכבים בסמוך לאותו שטח הפרדה בנוי לא נאסרה אזי על הנתבעת היה לצפות את האפשרות שנהג אשר מחנה את רכבו בצמוד לאותו שטח הפרדה בנוי, ייאלץ לילך על אותו שטח על מנת להגיע למעבר החצייה ולחצות את הכביש בבטחה.

בית המשפט קבע אף כי הימצאות הולכי רגל על אי תנועה בכביש מהיר צפויה היא וזאת חרף העובדה כי מדובר בכביש מהיר שכניסת הולכי רגל אליו אסורה על פי דיני התעבורה (ראו: ת"א 730/94 מלכה בלויא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.09.99)). על אחת כמה וכמה כאשר בענייננו מדובר בכביש עירוני, בשטח אשר לא נאסרה חניית רכבים בקרבתו וכאשר במקום פועלים מוסדות חינוך ומוסדות ציבור והולכי רגל רבים פוקדים את המקום מידי יום ביומו.

עתה, משנקבע כי התובעת צעדה במקום שהותר להולכי רגל, וכי על הנתבעת היה לצפות כי הולכי רגל ימצאו במקום אזי הנתבעת חבה בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת והיה עליה למנוע קיומם של סיכונים בלתי סבירים.

לכן, יש לבחון האם מדובר בסיכון בלתי סביר, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה במדרכה.

שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה:

• מבחן כפול בעל שני פנים: הפן האחד מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע. הפן השני מתייחס למיהות הניזוק שהועמד בסכנה.

• הערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).

  לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ההדגשה שלי – נ.מ).

אכן סכנה יכולה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד, אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. בית המשפט העליון עמד על ההבחנה בין השניים וציין כי על מנת להשיב על השאלה איזוהי סכנה בלתי רגילה נדרש מבחן כפול: משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני אדם מסוגו אינה מן הרגילות, ועל כן אין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה, המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו. ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן. זאת מאחר ולא יכול היה לחזות את התוצאה מראש והיה רשאי להניח כי המוזמן יישמר מפניה (ראו: בע"א 358/56 דגני נ' סולל בונה בע"מ פ"ד יא 871).

בית המשפט קבע כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" (ראו: רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345).

יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז בפרשת ועקנין הנ"ל "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשפה התובעת, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה".

"ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף"" (ראו: ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם לאה (פורסם בנבו, 30.12.02).

במקרה דנן, הן התובעת והן בעלה העידו כי התאורה במקום לא פעלה באותו מועד ואני מקבל את עדותם כמהימנה. הנתבעת לא הצליחה לסתור גרסה זו של התובעת והלכה למעשה אף לא חלקה על כך בסיכומיה. בנוסף, התמונות שהוצגו לפניי מלמדות כי עמוד התאורה הקרוב היה עם מנורה שאינה דולקת חרף שעת החשכה ומנורות אחרות רחוקות פועלות כהלכה. היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של מכשול בדרך (ראו: ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שרם (פורסם בנבו, 30.03.95) (להלן: "עניין מנחם שרם").

אכן רחובות ומדרכות עיר אינם "שטח סטרילי" אולם אין לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו. מדובר בבליטה משמעותית ולא בסדק או חריץ שאינם משמעותיים.

במצב דברים זה, שבו הימצאותם של הולכי רגל על שטח ההפרדה הבנוי הייתה צפויה, הותרת אותם מתקנים, ללא כל גידור או סימן המתריע מפני קיומם, טומן בחובו סכנה חמורה להולכי רגל, במיוחד בשעות לילה כאשר המקום אינו מואר.

המסקנה העולה מכל האמור היא כי הנתבעת הותירה מוקד סיכון בדמותם של מכשולים בדרך, תוך גרימת סיכון להולכי רגל ובלא שהייתה כלל ערה לקיומם ובלא שעשתה כל דבר לצורך מניעתם או סילוקם.

במצב דברים זה, ולאחר שהתובעת הוכיחה קיומו של המפגע, היה על הנתבעת להביא ראיות לעניין הפעולות הננקטות על ידה לאיתור מפגעים ברחובות הנמצאים בתחום שיפוטה ולסילוקם.

סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי העירייה תמנע ותסיר מכשולים ברחובות. על הנתבעת היה לערוך בדיקות תקופתיות, לזהות סיכונים בדרך, ולנקוט אמצעי זהירות נאותים למניעתם.

הנתבעת למצער הייתה צריכה להיות מודעת לקיומם של אותם מכשולים ולדאוג להסרתם או להזהיר את הציבור מפני היתקלות בהם. העובדה שמדובר במתקנים נמוכים מחייבת שימת גידור גבוה או תמרור אזהרה או תאורה תקינה שתזהיר את הציבור מפני אותה סכנה.

הנתבעת לא הוכיחה כי עשתה זאת אלא ההפך הוא הנכון, מסיכומי הנתבעת עולה כי היא כלל לא היתה מודעת לקיומם של אותם מתקנים המוצבים באותו שטח מוניציפאלי ולטענתה אף לא יודעת מי הציבם במקום. ראוי היה שעם הגשת התביעה תעשה בדיקה מקיפה בעניין זה אולם ככל הנראה הדבר לא נעשה עד כה וחבל.

אשם תורם

אכן יתכנו מקרים כי כישלונו של ניזוק ייזקף לחובתו ויגרור הטלת אשם תורם בהתאם לנסיבות.

במקרה דנן, לא מצאתי להטיל על התובעת אשם תורם. התובעת הלכה במקום בהתאם לדין והיה זה המקום הבטוח ביותר עבורה בכדי לחצות את הכביש; עוד ובנוסף, מדובר היה בשעת לילה ותאורת הרחוב לא פעלה חרף החשכה ובנסיבות אלה גם הולך רגל הנוהג בזהירות סבירה עלול היה להיתקל באותו מפגע נוכח העדר התאורה.

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה" (ראו עניין מנחם שרם הנ"ל).

לסיכום נקודה זו, לא מצאתי להטיל על התובעת אשם תורם כלשהוא.

סיכום שאלת האחריות

הנתבעת הפרה חובת הזהירות כלפי התובעת, והיא אחראית כלפיה על כל הנזק שנגרם לה עקב התאונה ולא נמצא אשם תורם כלשהו מצד התובעת.

עתה, נותר לדון בשאלת הנזק.

דיון והכרעה- שאלת הנזק

חוות דעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט

התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של מומחה מטעמה – פרופ' א. פינסטרבוש, אשר בדק את התובעת וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), נכות הכוללת את ההפרעה בהפעלה מאומצת של יד ימין ואת נוכחות המתכת המקבעת, עם רגישות מקומית ללחץ. בנוסף, קבע המומחה כי בגלל תחושת גרוד ורגישות ללחץ במקום הצלקת, יש לקבוע נכות נוספת בשיעור של 5% בהתאמה לתקנה 75(1)ב במחצית לתקנות הביטוח הלאומי.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת המומחה ד"ר מיכאל לבני אשר בדק את התובעת ומצא כי לא נותרה לתובעת הגבלה כלשהי בטווח התנועה בשורש כף היד, כצפוי משבר שהיה חוץ מפרקי והתחבר בעמדה אנטומית. המומחה ציין אין כל ממצא קליני פתולוגי, וכי קיימת צלקת באמה לא דבוקה ולא רגישה בצבע העור ויש לפסוק לה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שישה שבועות ונכות בשיעור של 50% למשך ששה שבועות נוספים. לאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה.

נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר אהוד שרצר כמומחה מכריע מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") לצורך קביעת נכותה של התובעת.

המומחה מטעם בית המשפט בדק את התובעת וקבע בחוות דעתו כי לאור החולשה באחיזה ובהתאם לתלונותיה הכלליות הוא מכמת את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10% בהתאם לתקנה 35(4)ג' לתקנות הביטוח הלאומי. כן קבע המומחה כי לתובעת נגרמה נכות זמנית בשיעור של 40% למשך חודשיים ובשיעור של 30% למשך חודש לאחר מכן.

קביעת נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת

הנכות הרפואית נקבעת על פי הממצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה כשהם מתורגמים לאחוזים (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792) (להלן: "עניין גירוגיסיאן").

כאמור המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר אהוד שרצר, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%.

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו, ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי המצדדים, ובנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את הראיות ושמעתי את טיעוני הצדדים לא מצאתי כל נימוק כבד משקל המצדיק סטייה מחוות הדעת (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו, 31.12.88)). המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה עליהם מבוססת מסקנתו בדבר שיעור אחוז הנכות שנותרה לתובעת, והיא מקובלת עלי.

לאור האמור, אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 10% לצמיתות.

לטענת התובעת, נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית. לטענתה, נוכח עבודתה כמודדת, עבודתה כרוכה בהפעלה קבועה ותדירה של היד, ובנוסף היא הייתה מתנדבת במד"א אולם, מאז התאונה ורק בגין נכותה לא שבה להתנדב. מנגד, טוענת הנתבעת כי לא נותרה לתובעת כל נכות תפקודית שכן חזרה לעבודתה ותפקודה לא הוגבל.

התובעת, מודדת במקצועה, נפגעה ביד ימין הדומיננטית. במסגרת עבודתה נאלצת התובעת להשתמש בידה הימנית ולכן אין לומר כי לא קיימת נכות תפקודית בשל מצבה. לאור פגיעתה של התובעת, ממצאי חוות הדעת ובשים לב למקצועה, אני סבור כי נכותה התפקודית תואמת את נכותה הרפואית ואני מעמידה על 10% לצמיתות.

רכיבי הנזק

כאב וסבל

התובעת טוענת כי התאונה הייתה אירוע טראומטי בחייה, אשר נאלצה להתמודד עם הנכות שנכפתה עליה, ועם טיפולים רפואיים ארוכים ומתמשכים כשנתיים.

עוד מציינת התובעת כי חייה נפגעו בצורה ניכרת, היא נאלצה לעבור ניתוח, נותרה עם פלטינה וברגים בידה וצלקת באורך 15 ס"מ שגם אם יונח לצורך התחשיב שאינה תפקודית היא מקשה עליה ומצערת אותה.

התובעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצוי בסך של 75,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הנתבעת סבורה כי במידה והתביעה לא תידחה מבחינת החבות כי אז התובעת זכאית לכל היותר לסך של 30,000 ₪ בגין כאב וסבל.

בהתחשב בגילה של התובעת, שיעור נכותה הרפואית, הניתוח והטיפולים שלהם נזקקה לאחר התאונה, אני פוסק לתובעת פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך של 45,000 ₪.

פיצוי זה משקף בעיקרו של דבר את הכאב שסבלה התובעת לאחר התאונה וכן הרגישות וההגבלה בתנועותיה עקב הניתוח ולאחריו.

הפסד השתכרות לעבר

התובעת היתה באי כושר מלא למשך כ- 3 חודשים (מיום התאונה 22.05.16 ועד לסוף חודש אוגוסט 2016 כולל). שכרה הממוצע של התובעת בשלושת החודשים ערב התאונה עומד על סך של 9,986 ₪ ברוטו לחודש. בנסיבות אלה, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר משוערך להיום בסך של 31,239 ₪.

הפסד כושר השתכרות בעתיד

הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזוק היה משתכר אחרי התאונה אלמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242; וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

הפסד כושר השתכרות נבחן על פי אובדנו של התובע הספציפי. ובכלל זה ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פחותה משיעור הנכות התפקודית וזאת בהתחשב בעיסוקו של התובע ויתר נתוניו ובכללם אופי העבודה, גילו ומצבו הרפואי בכללותו. ישנם מצבים בהם קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ראו: עניין גירוגיסיאן הנ"ל).

התובעת היתה בת 44 במועד התאונה וכיום בת 47. התובעת עובדת כ"מודדת" עבודה שלטענתה כרוכה בהפעלה קבועה ותדירה של היד, ובעיקר הרמת חפצים, ציוד וכלי מדידה, לחיצות ומוטוריקה כבדה ועדינה של היד. בנוסף, עד לתאונה התנדבה התובעת במד"א כנהגת אמבולנס. לאחר סיום תקופת אי הכושר הזמני שבה התובעת לעבודתה אולם לא שבה להתנדב במד"א. כלומר מדובר באישה אשר ממשיכה לעבוד בנסיבות אלה יש להניח כי היא תמשיך לעבוד עד גיל הפרישה.

שכרה של התובעת עלה מאז האירוע, אולם יש להניח כי הדבר נובע מהתקדמותה מבחינת התפקיד וההשכלה ולכן חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות יבוצע בהתאם לשכר הממוצע בסך של 10,185 ₪.

לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לעניין חישוב אובדן כושר השתכרותה של התובעת, נוכח העובדה כי מדובר בנכות בשיעור של 10% ובשים לב לגילה, כי יש לפסוק פיצוי בסך של 183,646 ₪ בגין הפסד השתכרותה לעתיד.

לסכום הנ"ל יש להוסיף אובדן פנסיה לעתיד בסך של 22,037 ש"ח ובסה"כ 205,683 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

נפסק כי כאשר בן משפחה מעניק טיפול לנפגע ומשקיע בכך מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו.

"השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה...... הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה " (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (פורסם בנבו, 04.08.05).

(ראו גם: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.97); ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (פורסם בנבו, 08.04.98); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 06.01.15)).

במקרה דנן, לא הובאו ראיות לכך שבעלה של התובעת נזקק לצמצום שעות עבודתו או ימי חופשה לצורך טיפול בתובעת. בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לפסוק את הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בעלה של התובעת על דרך האומדן ולפסוק סכום זה לטובת התובעת (ראו: ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם בנבו, 27.12.73); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (פורסם בנבו, 26.02.85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (פורסם בנבו, 14.08.90)).

לאור טיב הנכות ושיעורה, הניתוח שעברה התובעת עקב השבר שנגרם לה ביד ובתקופת האי כושר הממושכת שהיתה לאחר מכן, יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרה לזולת בעבר ובעתיד בשיעור של 20,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד

התובעת מציינת כי בעקבות התאונה נשאה בעלויות ביקורים אצל רופאים מטפלים, טיפולי פיזיותרפיה, רפואה משלימה ונטילת משככי כאבים ותזדקק להוצאות דומות גם בעתיד. אמנם חלקם של הטיפולים ניתנים בחינם במסגרת קופת חולים אך חלקם דורשים השתתפות עצמית מטעם התובעת.

התובעת טוענת כי לא נשמרו בידיה מלוא הקבלות עבור הוצאותיה לעבר בגין תשלומים שנדרשה לשלם בעבור רכישת תרופות וטיפולים להם נזקקה.

בהעדר נתונים לגבי הוצאותיה מחד גיסא ובשים לב שהתובעת נזקקה לטיפול רפואי עקב פגיעתה, בהתחשב בשיעור הנכות וחומרת הפגיעה ממנה סובלת התובעת, ומשלא הוגשו קבלות על כלל ההוצאות אני מעריך זאת על דרך האומדנה לעבר ולעתיד בסך כולל של 5,000 ₪.

סוף דבר

בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים כדלקמן:

• נזק לא ממוני ....................................................סך של 45,000 ₪.

• הפסד השתכרות לעבר ........................................סך של31,239 ₪.

• הפסד כושר השתכרות ואובדן פנסיה ....................סך של205,683 ₪.

• עזרת צד ג' לעבר ולעתיד .....................................סך של20,000 ₪.

• הוצאות לעבר ולעתיד ........................................סך של5,000 ₪.

  אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 306,922 ש"ח לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות ושכר טרחת עו"ד לפי שיעורו בדין. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

   

  ניתן היום, כ"ח אב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.