לפני תביעה כספית לתשלום סך 400,000 ₪. כנגד הנתבעים 1-2 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה והתביעה כנגד נתבע 3 עומדת על 208,400 ₪.
לגרסת התובעים מפי התובע 1 , הם התקשרו עם הנתבע 1 לצורך הסדרת השתלת כליה מתורם חי שתבוצע בחו"ל עבור התובעת 2, התשלום בוצע דרך הנתבעת 2 שהיא חברה בע"מ השייכת לנתבע 1.
בנסיבות הרפואיות שנוצרו, לא הייתה לתובעים (קרי לתובעת 2) ברירה והם נאלצו לחפש תורם כליה במימון פרטי, הצדדים נפגשו בחודש ספטמבר 2012 וסוכם כי התובעת 2 תעבור השתלה בקוסטה ריקה ואילו הנתבע 1 יהיה זכאי לקבלת תשלום בסך 175,000 דולר לפי שער של 4 ₪ לדולר. תנאי התשלום היו 500,000 ₪ בשלב הראשון ו-50,000 דולר בשלב השני (עלות כרטיסים, שכר מנתח וכיו"ב).
הנתבע 1 הגיע לאחר הפגישה למשרדו של התובע 1, קיבל 3 שיקים בסכום כולל של 500,000 ₪ ללא רישום שם מוטב (זאת לבקשת הנתבע 1), כנגד התשלום נמסרה קבלה של הנתבעת 2, אין חולק כי השיקים שמסרו התובעים נפרעו.
הטיסה לקוסטה ריקה נקבעה ליום 17.10.12 אך לטענת הנתבע 1 ההשתלה בוטלה עקב מעצרו של הרופא בקוסטה ריקה והוא ביקש מן התובעים להמתין ע"מ שיאתר ויסדיר השתלה אחרת ברם עד לתחילת שנת 2014 לא נעשה דבר ואז פנו התובעים לנתבע 1, ביקשו את השבת כספם והנתבע הסכים לכך ומסר להם שיק ביטחון של חברת ורדימון טלבוקס תוך מתן הבטחה כי את התמורה יחזיר בהקדם ב-2 עד 3 תשלומים.
כיומיים לאחר הפגישה הגיע עוזרו של הנתבע 1 ומסר לתובעים סך 100,000 ₪ במזומן.
על פי הנטען, הנתבע 3 אותו הכיר התובע 1 שנים רבות, הבטיח לסייע בגביית היתרה ובאמצע שנת 2014 מסר הנתבע 1 לנתבע 3 שתי המחאות ע"ס 250,000 ₪ המשוכות על שם החברה לפיתוח השומרון, האחת ז.פ. דצמבר 2014 והשניה ז.פ. 1.5.15, אחת מהם הוחלפה בשתי המחאות של חברת ורידמון הנ"ל ע"ס 125,000 ₪ כל אחת ברם אלו חוללו עת הוצגו לפירעון. גם השיק לביטחון הופקד וחולל. בסופו של יום, יתרת חובו של נתבע 1 לא הוחזרה וההמחאות שהוגשו לפירעון חזרו היות והחשבון הוגבל.
התובע טוען כי ביקש מהנתבע 3 את ההמחאה הנוספת מחשבון החברה לפיתוח השומרון שכן הניח שהמחאה זו היא המחאה טובה בעלת כיסוי אך אז טען הנתבע 3 כי ההמחאה נלקחה ע"י להב 433 במסגרת חקירת שחיתות במפלגת ישראל ביתנו.
התובע טוען כיום כי פנה ובדק במשטרה וגילה כי הנתבע 3 לא נחקר במסגרת אותה פרשה ולא נתפש שיק שנמשך מחשבון החברה לפיתוח השומרון.
מטעם התובעים העיד גם הנתבע 1 שאישר כי היה חייב לתובעים השבה של 500,000 ₪, בשלב מסוים פגש בתובע 1 ובנתבע 3 אשר הוצג כמי שיכול לקדם אינטרס של הנתבע 1 הנוגע לקבלת כספים המגיעים לו מהחברה לפיתוח השומרון. הנתבע 1 טוען כי הנתבע 3 אמר לו בנוכחות התובע 1 כי היות והתובע 1 חייב כספים לנתבע 3 הרי חובו של הנתבע 1 לתובע הוא למעשה כספים המגיעים לנתבע 3, על פי הנטען,התובע אישר בשלב מאוחר יותר כי נתבע 3 מוסמך לקבל עבורו כספים ועם קבלת ההמחאות מהחברה לפיתוח השומרון, נמסרו לנתבע 3 שתי המחאות ע"ס 250,000 ₪ כל אחת. היות וההמחאות היו דחויות, ביקש הנתבע 3 ריבית והיה מגיע מדי כמה חודשים ונוטל אלפי שקלים על חשבון הריביות.
הנתבע 1 מאשר שהנתבע 3 החזיר לו המחאה אחת בלבד על סך 250,000 ₪ וקיבל תמורתה המחאות לביטחון כאשר הנתבע 1 טוען (ללא בסיס ראייתי) כי הנתבע 3 קיבל בסופו של דבר את מלוא תמורתה בשיקים של צדדי ג' ובהעברות במזומן.
הנתבע 1 טוען בתצהירו כי אין לו יריבות כלפי התובעים היות והם הציגו את הנתבע 3 כמוסמך לקבלת הכספים והכספים אכן נמסרו לו בדמות שתי ההמחאות, זו ששולמה וזו שנפדתה אצל החלפן.
נתבעים 1-2 לא התגוננו וכנגדם ניתן כאמור פסק דין.
נתבע 3 טוען כי אין שחר לטענות התובעים או למידע שנתן להם הנתבע 1 לפיו הוא מסר לנתבע 3 עבורם סך 208,400 ₪ וסכום זה מעולם לא נמסר לו אישית.
הנתבע 3 טוען כי התובע אמר לו בשעתו שאם הנתבע 1 לא יחזיר לו את הכסף, הוא יירה בנתבע 1 באקדחו ויהרוג אותו ומשכך התערב הנתבע 3 שרצה להגן על ידידו-התובע לבל יסתבך והציע לסייע בהחזרת הכספים ואכן פגישה שיזם הניבה את החזרת 100,000 השקלים.
הנתבע 1 מסר לתובע ולנתבע 3 כי החברה לפיתוח השומרון חייבת לו סכום עתק וברגע שיקבל את הכספים, יחזיר לתובע את כספו, לצורך כך נערכה פגישה במשרד יו"ר המועצה האזורית שומרון שהניבה תשלום לנתבע 1 בסך 3,250,000 ₪ בהמחאות ע"ס 250,000 ₪ כל אחת, הנתבע 3 נסע לנתבע 1, נטל 2 המחאות ע"ס 250,000 ₪ כל אחת עבור התובעים וסוכם כי עם פירעונן, יחזירו התובעים לנתבע 1 את אותם 100,000 ₪, ההמחאות נמסרו לתובע אשר הודה לנתבע 3 על פועלו ברם לאחר כשבועיים פנה התובע לנתבע 3 וביקש כי במקום ההמחאות המעותדות ישלם הנתבע 1 את חובו במזומן, הנתבע 3 טוען כי ניסה לשכנע את התובע שלא להחליף את ההמחאות גם בשים לב לסיכון הטמון בכך עקב מעללי הנתבע 1 אך התובע התעקש.
הנתבע לקח את שתי ההמחאות והחליף אותן אצל הנתבע 1 בשתי המחאות אחרות שזמן פירעונן קרוב, כל אחת על סך 125,000 ₪ והנתבע 1 הבטיח שאת היתרה בסך 150,000 ₪ ישלם לתובעים במזומן, ההמחאות כאמור,חוללו.
ביום 4.12.14 נערכה פגישה נוספת בין הנתבע 1 לנתבע 3, בשיחה זו דיברו השניים על עניינים שונים, סוכם כי הנתבע 1 שרק השתחרר למעצר בית ידאג להחזיר לתובעים את חובו עם שחרורו מהמעצר ואז ביקש הנתבע 1 מהנתבע 3 לעשות לו טובה, לפדות שיק אחד ע"ס 250,000 ₪ אצל חלפן ברמלה, הנתבע 3 ביצע את השליחות, קיבל מהחלפן 208,400 ₪ ואותם מסר לטענתו לנתבע 1 שטען כי הכסף מיועד לתשלום שכר טרחת בא כוחו ברם בדיעבד הסתבר כי אצל החלפן נרשמה הקבלה על שמו של הנתבע 3.
הנתבע 3 טוען כי מעולם לא תיווך בעניין ההשתלה אלא רק ניסע לסייע לתובע 1 שכאמור היה חברו הטוב מזה שנים.
התובע, הנתבע 1 והנתבע 3 נחקרו וב"כ הצדדים הגישו סיכומים.
דיון
למרות תיאור טענות הצדדים לעיל ממנו אפשר להתרשם שמדובר בפרשיה עתירת פרטים ועובדות, מעט מאד עובדות רלבנטיות להכרעה מצויות במחלוקת והיות ומדובר, כפי שהתרשמתי בדיונים, בתיק טעון מאד מבחינה אמוציונלית ושבו עולים אינטרסים כאלו ואחרים ומשכך יש להתעלם מרעשי הרקע ולהתמקד במחלוקת אחת מצומצמת אך מרכזית להכרעה.
כל ההכרעה בתיק כאן מתמקדת בשאלה האם הנתבע 3, לאחר שפדה את ההמחאה מיום 1.5.15 אצל החלפן ברמלה, החזיר את תמורתה בסך 208,400 לנתבע 1 או לאו.
היות ואין חולק כי את התמורה לא מסר לתובעים, הרי אם יוכח שהתמורה נמסרה לנתבע 1 דין התביעה כנגד נתבע 3 להידחות ואם יתברר כי התמורה לא הועברה לנתבע 1 הרי המסקנה המתבקשת היא שהנתבע 3 מחזיק בכספים שלא כדין ואז עליו להחזירם ובמקרה דנן כשאין חולק בדבר חובו של הנתבע 1 לתובעים, ההחזר צריך להיעשות לתובעים ואז תתקבל התביעה כנגד הנתבע 3. בין אם נבחן את העניין דרך דיני עשיית עושר ולא במשפט או דרך דיני השליחות (ראה סעיף 8 לסיכומי התובע) התוצאה זהה.
כל העדים בתיק זה הם גם בעלי דין וגם מעוניינים בתוצאות ההליך, התובע והנתבע 3 בוודאי עדים כאלו, הנתבע 1 הוא עד מטעם התובע ואי אפשר להתעלם משיתוף פעולה זה כמו גם מהאינטרס המשותף לחייב את הנתבע 3 בתשלום חלק מהחוב ובוודאי אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שבידי התובעים פסק דין חלוט על סכום ניכר כנגד הנתבע 1, הם לא פעלו לא בדרישה ולא בגבייה ואף לא ניסו "לתפוש תור" בין נושי הנתבע 1.
זה גם המקום לומר שאיש מהעדים לא הפליא להרשים בעדותו.
התובע גמגם כאשר נשאל מדוע איננו פונה, דורש ופועל לגביית החוב הפסוק מהנתבע 1, טען לראשונה בחקירתו כי היה הסכם בינו ולבין הנתבע 3 על פיו יקבל הנתבע 3 10% מכל סכום שיגבה וענה באופן תמוה כי לא ציין דברים אלו בתצהירו על פי המלצת בא כוחו. כך גם נותרה לוטה בערפל תשובתו לשאלה כיצד למרות נחישות התובע לגבות את חובו, לא ידע לא מהנתבע 1 ולא בכלל ובמשך כמה חודשים ששיק על סכום נכבד נפדה ונמסר "לגובה" מטעמו קרי לנתבע 3 כאשר מבחינתו של הנתבע 1 שהוא כאמור עד מטעם התובע, לא באה שום הודעה ושום אזכור במהלך תקופה זו על כך ששילם עוד כמחצית מחובו.
כך גם גמגם התובע כשנשאל מדוע לא ביקש מהנתבע 3 את שתי ההמחאות וענה כי הנתבע 3 לא רצה למסור לו אותן והחזיק בו כבו ערובה דבר שאיננו עולה בקנה אחד עם גרסתו בתצהירו ועם ההקלטות שהוגשו מטעמו.
זה גם המקום לומר שהתובע עצמו איננו יכול להעיד מידיעה אישית על שום עובדה הנוגעת למה שקרה או נאמר בין הנתבע 3 לנתבע 1 בכל הנוגע לשיק ז.פ. 1.5.15 ואיננו יכול להעיד מידיעה אישית על עובדות הנוגעות למסירת הכסף או אי מסירתו לנתבע 1.
עדותו של הנתבע 1 לא טובה יותר, הוא אמנם עד "קשה יותר לפיצוח", אדם מנוסה, קר רוח היודע לתמרן ולבחור את תשובותיו, הוא מסובך בהליכים פליליים ואזרחיים ואף לגרסתו שלו חייב כ-30 מיליון ₪ ברם עדותו עשתה רושם שטחי, הוא דיבר בביטחון רב על ראיות והקלטות המצויות אצלו במחסנים (ראיות עליהן דיבר עוד בתצהירו) ברם דבר לא הובא ודבר לא הוגש. למרות טענות בדבר תשלומים שביצע בגין החובות לתובעים ולנתבע 3, חלקם בגין ריביות נשך לטענתו, אין בנמצא ולו ראיה אחת על כך ומוזר מאד שלכל אורך התקופה אין שום מגע, שום שיחה ושום עדכון באופן ישיר בין התובעים לנתבע 1, הדברים הופכים להיות תמוהים ממש כשבעקבות מכתב התראה שנשלח לנתבע 1 בנובמבר 2015 לפני הגשת התביעה כנגדו לא פנה הוא מיד לתובעים או לבא כוחם וסיפר להם שלמעשה כבר שילם חלק ניכר מהחוב לידיו של הנתבע 3.
גם בעדותו של נתבע 3 התגלו בעיות, מדובר באדם מנוסה, שירת כפי הנראה כקצין בצה"ל, עולה כי הוא בעל קשרים ויודע להזיז דברים וגם הוא מגיע לבית המשפט עם אפס ראיות אובייקטיביות.
השיא מתמצה אולי בבקשה מפתיעה ביותר שהגיעה מצד ב"כ הנתבע 3 בסוף ישיבת ההוכחות אז ביקש לזמן עד שלגביו נטען שהיה עד לפגישות עם הנתבע 3 ונכח בעת שנפרעה ההמחאה ז.פ. 1.5.15.
הנתבע 3 שידע כל הזמן על קיומו של העד לא טען בשום שלב שהתלווה אליו אדם נוסף בכלל ובמועד פירעון השיק בפרט. ב"כ הנתבע 3 לא חקר את נתבע 1 בעניין זה ולא שאל האם התלווה לנתבע 3 אדם נוסף באיזה מן הפגישות עמו. הנתבע 3 הגיש בקשה בכתב לזימון העד, התובעים הגיבו וביום 3.5.17 ניתנה החלטתי המנמקת מדוע אין להיעתר לאותה בקשה.
נקודת תורפה נוספת בעדותו של נתבע 3 נוגעת לסיבת ביקורו אצל הנתבע 1 ביום 4.12.14 (היום בו נפדתה ההמחאה נשוא תיק זה אצל החלפן ברמלה). בתצהירו הסביר הנתבע 3 כי לאותה פגישה הגיע ביוזמתו של התובע שלא יכול היה להתלוות אליו ולכן ביקש ממנו ללכת לבדו (סעיף 47 לתצהירו של הנתבע 3), אותה פגישה עסקה בהחזרת חובו של הנתבע 1 לתובעים ועל נושא זה שוחח הנתבע 3 עם הנתבע 1 "ארוכות" כפי שציין בתצהירו. רק בסופה של הפגישה, לגרסת הנתבע 3, ביקש ממנו הנתבע 1 לעשות לו טובה וללכת לפדות את ההמחאה אצל החלפן ע"מ שישלם שכ"ט לעורך דינו.
בחקירתו הנגדית גרסתו הייתה שונה, הוא טען שלא נסע כדי להביא כסף לתובע אלא נסע כי "קובי ביקש ממני שאגיע אליו" (קובי הוא הנתבע 1).
הנתבע 3 גמגם כאשר נשאל מדוע, לאחר כל המאמצים ונוכח מצבם של התובעים, לא מסר את תמורת השיק לתובעים והסתפק בתשובה לפיה הנתבע 1 "הצליח לעבוד עליו".
כאמור, עם מכלול עדויות זה קשה מאד להכריע לכאן או לכאן ואת ההכרעה יש לבסס על חיזוקים ככל שנמצאים בחומר הראיות.
כאמור, כל המחלוקת נוגעת לשיק שזמן פירעונו 1.5.15, שיק שבמקור נמסר לתובעים (ואין זה משנה אם נמסר פיזית או הוחזק עבורם ע"י הנתבע 3) והשאלה היא האם נכונה טענת הנתבע 3 שסכום השיק שהתקבל במזומן מחלפן הכספים נמסר לאחר מכן לנתבע 1?
גם אם אקבע שעד שלב זה כפות המאזניים מאוינות הרי בתיק מצוי תמלול של הקלטת שיחה בין התובע לנתבע 3 ואשר במהלכה נשאל הנתבע 3 בנוגע להמחאה שנפדתה אצל החלפן והוא איננו אומר שהיא נמסרה בשלב כלשהו לנתבע 1, הוא איננו אומר שהיא נפדתה, איננו אומר שתמורתה הוחזרה לנתבע 1 אלא מאשר שההמחאה נתפסה ע"י משטרת ישראל-להב 433 במסגרת חקירת שחיתות בה נחקר גם הנתבע 3 עצמו.
הטענה עלתה מצד התובע בסעיף 21 לתצהירו, התמלילים צורפו כנספחים ט-ט1 והיה מצופה מנתבע 3 שיציג גרסה מסודרת והגיונית לדברים שאמר באותן שיחות ברם לא כך קרה, הגם שהאמרות ביחס לתפיסת ההמחאה ע"י המשטרה מיוחסות לו ונאמרו בקולו, הוא לא התייחס לכך כלל, לא הכחיש את השיחות, לא הכחיש שאמר את הדבר וכל שטען בתצהירו שהתובעים לא טענו בפניו כי ההמחאה נתפסה ע"י להב 433 או כי הוא נחקר בפרשת השחיתות וכפי הנראה הדברים נאמרו להם ע"י הנתבע 1.
אלא שהדברים נאמרו על ידו-מפיו של הנתבע 3 ואין חולק כיום כי ההמחאה לא נתפסה ע"י המשטרה או כל גורם אחר.
יש לומר כי אם מהתמלול היה עולה שהעניין "הוכנס לפיו" של הנתבע 3 אגב אורחה והוא היה עונה ב"כן", המשקל שהיה ניתן לאמרות היה נמוך ברם כאן לא מדובר באישור אלא בגרסה פוזיטיבית שלמה שיצאה מפיו של הנתבע 3:
ובשיחה אחרת:
מדוע הנתבע 3 מספר סיפור שכזה על פרשת שחיתות הקשורה במושכת השיק (החברה המרכזית לפיתוח השומרון), על חקירתו בפרשה, על כך שההמחאה נתפסה, על כך שנאלץ לחתום על ערבות ומדוע הוא רוצה לשכוח מהמחאה שהיא הסיכוי היחידי להיפרע בגין חובו של הנתבע 1?
מדוע בחר הנתבע 3 בגרסה "המעלימה" את ההמחאה, משאירה אותה מוחרמת במשטרה ומוציאה אותה מגדר אפשרויות תשלום החוב?
תשובה לשאלות אלו ניסיתי למצוא גם בסיכומי הנתבע 3 אך גם שם ישנו הסבר קלוש ותמוה על פיו הסיפור על החרמת ההמחאה סופר לתובע על יסוד מידע שמסר הנתבע 1 ברם לא רק שב"כ הנתבע 3 לא חקר בעניין זה את הנתבע 1 אלא שהתמלול עומד בסתירה לטענה שבסעיף 142 לסיכומי הנתבע 3 שכן בתמלול מאשר הנתבע 3 שההמחאה נלקחה ממנו, שהוא נחקר-בשתי תחנות משטרה, שהמשטרה הייתה בקשר עמו, שהוא חתום על ערבות שם ואין כל קשר בין ההסבר בתצהיר הנתבע 3 או ההסבר השונה בסיכומיו ולבין האמרות שבתמליל.
אם אצרף לתמליל את אישור החלפן עליו מופיע שם הנתבע 3 כפודה השיק, את העובדה כי אותו שיק היה באמת אחד משני השיקים שנמסרו לתובע ואת התמיהה ביחס למסירת שני שיקים ע"ס 500,000 ₪ כנגד קבלת שני שיקים על סך 125,000 ₪ בלבד (כטענת הנתבע 3) הרי המסקנה היא שהנטל נוטה לזכות התובעים וכי יש לחייב את הנתבע בגין סכום פדיון השיק.
אשר על כן הנני מחייב את הנתבע 3, מר קייס מזאריב לשלם לתובעים יחדיו סך של 208,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה המתוקנת 22.5.16 ועד לתשלום בפועל.
כמוכן הנני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעים הוצאות משפט יחסיות בסך 5000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק, סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
חיובי הנתבעים 1-2 וחיוב הנתבע 3 נפרדים ואינם יחד ולחוד.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
