נתוני רקע ועובדות
1. התובעת, חברה המעניקה שירותי שילוח בינלאומיים וכן שירותים נוספים הגישה תביעה זו כנגד הנתבעת 1 (להלן: "צים") – חברה אשר חלק מפעילויותיה מתחרות בתובעת, וכן כנגד נתבע מס' 2, מר אבי לוק (להלן: "מר לוק"), עובד שכיר של הנתבעת 1, לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע עקב הכפשות שנעשו לכאורה על ידם ללקוחות התובעת בשני מועדים שונים.
2. מכתב התביעה עולה כי ביום 1.3.12 ניהל מר לוק שיחת טלפון עם מר דוד ליכטנברג (להלן: "מר ליכטנברג") מחברת אורדיליין ייבוא וסחר בע"מ, לקוחה של התובעת, וטען שיש שמועות כי התובעת נמצאת בקשיים כלכליים ואף נמצאת בחדלות פירעון. שיחה דומה ניהל מר לוק ביום 4.3.12 עם גב' עדי זהר (להלן: "הגב' זוהר") מחברת אשדוד סחר עץ בע"מ, גם היא לקוחה של התובעת.
3. ביום 6.3.12 פנתה התובעת במכתב התראה לצים בו ציינה שהגיע לידיעתה כי צים, באמצעות שלוחה, מר לוק, שמה לה למטרה להכפיש ולפגוע בשמה של התובעת. התובעת טענה כי בהתנהלות זו יש משום הוצאת לשון הרע ואף ביצוע של עוולה מסחרית. התובעת דרשה כי צים תשלח מכתב חתום על ידה לכל הגופים אשר להם נאמרו הדברים ובו תבהיר כי הדברים שנאמרו ביחס למצבה הכלכלי של התובעת אינם דברי אמת. כמו כן צים נדרשה להעביר פיצוי של כ – 300,000 ₪ לתובעת כפיצוי בגין פעולותיה וזאת תוך 14 יום.
4. צים השיבה במכתב מיום 22.3.12 בו ציינה כי מבדיקה שערכה עלה כי מר לוק מסר ביום 1.3.12 למר ליכטנברג וביום 4.3.12 לגב' זהר כי הגיעו לאוזניו שמועות על מצב כלכלי קשה שבו נתונה התובעת. לטענתה הדברים נאמרו בדרך אגב, תוך אמונה באמיתותם, בשיחות טלפוניות שרק אחת מהן יזם מר לוק. כוונתו של מר לוק הייתה להגן על האינטרסים הלגיטימיים של לקוחות צים שעמם יש למר לוק קשרי ידידות והיכרות ממושכים. מר לוק דחה בנחרצות את הטענה כי הדברים נאמרו בזדון מתוך כוונה להרע לתובעת או להטיב עם צים. למעשה, כבר ביום 4.3.12 יצר מר לוק קשר טלפוני עם מר אלי ללוש (להלן: "מר ללוש"), מטעם התובעת, על מנת לברר את טיבן ש השמועות שהגיעו לאוזניו. מר ללוש מסר למר לוק כי לשמועות אלה אין יסוד וכן כי הן מופצות ע"י גורם הרוצה ברעתה של התובעת. מיד לאחר שהסתיימה שיחה זו מר לוק, התקשר ביזמתו למר ליכטנברג ולגב' זהר והבהיר בצורה מפורשת כי הוא חוזר בו מהדברים שמסר להם, וכן כי על פי בירור נוסף שערך אין לשמועות האמורות יסוד. מספר ימים לאחר מכן בשיחת טלפון בין מר אורן גלעד (להלן: "מר גלעד") מטעם התובעת למר לוק נמסר לו המידע – ההבהרה הנ"ל.
5. זאת ועוד, במכתב ציינה צים כי מבירור שהיא ערכה עם גורמים מוסמכים עולה כי כנראה יש יסוד מסוים לשמועות, לפחות בשים לב לקשיים תזרימים שאליהם נקלעה התובעת לאחרונה. לפיכך צים החליטה לדחות את הטענות שהעלתה התובעת במכתבה וזאת מכוון שצים טענה כי לא גרמה לתובעת כל נזק. למרות האמור, צים ציינה כי מצאה לנכון לשלוח למר ליכטנברג ולגב' זהר מכתב הבהרה בו טענה כי מקור השמועות בנוגע למצבה הכלכלי של התובעת אינו בצים, ומבחינתה אין להתייחס אליהן. כמו כן צים ציינה כי התנצלה בפני התובעת על כל עגמת נפש שנגרמה לה וכן, מצאה לנכון ליידע את מר ליכטנברג וגב' זהר בדבר.
מאחר ודרישותיה של התובעת לא מולאו במלואן, הוגשה תביעה זו.
תחילה לטענות הצדדים.
טענות התובעת
6. לטענת התובעת הוכח, כי מר לוק קיים עם שניים מלקוחותיה שיחה טלפונית בה מסר כי התובעת נמצאת במצב כלכלי קשה. אין ספק, כי פרסום אמירה מצד הנתבעים אודות מצבה הכלכלי של התובעת הינה לכל הדעות, אמירה שמתיימרת להציג עובדות אודות מצבה הכלכלי של התובעת ואין מדובר למעשה ב"הבעת דעה" מצד המפרסם – הנתבעים. עצם הפרסום ותוכן הפרסום המהווה לשיטת התובעת פרסום שיש בו כדי לפגוע במשלח ידה והוא נכנס לגדר "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). אותו הפרסום לשניים מלקוחותיה של התובעת, מהווה "פרסום", כהגדרת המונח בסעיף 2 לחוק. ממילא ניתן בנקל לקבוע כי מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בסעיף 7 לחוק, דהיינו שלפנינו "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע" המהווה, לכאורה, עוולה אזרחית.
7. לטענתה, בסיס המחלוקת בין הצדדים מצומצם שכן הנתבעים מודים ומאשרים כי אכן פרסמו את תוכן הפרסום שמהווה לכל הדעות לשון הרע, כאשר לטענתם הם חוסים תחת ההגנות שבחוק. אולם יש לדחות טענה זו מכיוון שהגנות אלה אינן עומדות לנתבעים. הפרסומים העולים כדי לשון הרע נעשו על מנת לפגוע בתובעת ובמשלח ידה, תוך כוונה ברורה לרמוס ולסלק את התובעת משוק השילוח הבינלאומי. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מן העובדה הבסיסית, כי מר לוק עצמו אישר בשיחה שקיים עם מר גלעד מטעם התובעת שאכן פרסם את דבר לשון הרע בפני שתי לקוחות של התובעת. מר גלעד אישר בעדותו כי דבר פרסומו של לשון הרע כלפי התובעת הייתה השפעה מיידית בנעשה בשטח, שכן כבר בסמוך למועד פרסום דברי לשון הרע על ידי הנתבעים, הגיע אחד הלקוחות ששמע את דבר בפרסום לשון הרע (מר ליכטנברג) לביתו של מר גלעד בכדי לקבל ערבויות מספיקות ביחס לסחורה שנמסרה לשילוח על ידי התובעת. הגם שמר גלעד מאשר בעדותו, כי עובר למועד פרסום לשון הרע מצד הנתבעים היו "שמועות" בקשר למצבה הכלכלי של התובעת, הרי אין בכך דבר וחצי דבר לעצם מהות התביעה. אין בטענה לפיה נפוצו שמועות ביחס למצבה הכלכלי של התובעת בטרם דבר פרסום לשון הרע כלפי התובעת, כדי להקנות לנתבעים הגנה כלשהי בפני אותו לשון הרע שפרסמו כלפי התובעת. הנתבעים השמיצו והוציאו דיבתם רעה כנגד התובעת במשך 4 ימים רצופים, וזאת, במטרה להכפיש ולפגוע במשלח ידה של התובעת בשוק השילוח הבינלאומי.
8. נטען כי הנתבעים לא הצליחו לסתור את הצהרתו של מר גלעד, לפיה במעמד הפרסום נשוא התובענה מצבה הכלכלי של התובעת היה שונה מהותית או רחוק מהמצב שבו הציגו הנתבעים במטרה להשיג את מטרתם הפסולה. העד המרכזי שעליו משעינים הנתבעים את הגנתם, מר ירון כץ (להלן: "מר כץ") הינו נציג מטעם הנתבעים. רוב תשובותיו של מר כץ הינן בגדר עדות פסולה אשר מהוות בנסיבות העניין, עדות מפי השמועה שדינן להיפסל, מר כץ עצמו לא ערך שום בדיקה לגבי מצבת חובות של התובעת או של מר גלעד בזמן עבודתו בחב' מארסק. מר כץ בעדותו לא ידע להעיד כלל איזה נכסים ביקש מר גלעד למשכן לצורך קבלת אשראי. מר כץ לא ידע להעיד סכום החוב של התובעת לחב' מארסק כטענתו. כל טענותיו לא רק שהן מהוות עדות מפי השמועה שדינה להיפסל אלא עדותו הינה עדות של "עד מעוניין". מר כץ נתן את תצהירו לבקשת הנתבעים לאחר שהחל לעבוד ולקבל משכורת מאת צים. עדותו הינה עדות "נגועה" של "עד מעוניין", שלא השכיל להציג ולו ראייה אובייקטיבית אחת ביחס לטענות שהועלו על ידו בתצהירו, טענות חסרות בסיס עובדתי כלשהו. עוד נטען כי חוסר מהימנותו של מר כץ מתחזקת לאור סירובו העיקש לחשוף את המידע או הגורמים שלטענתו הפיצו את אותן שמועות ביחס למצבה הכלכלי הקשה של התובעת, כאשר בכך הנתבעים סיכלו לתובעת את האפשרות להזים את עדותו בעדות של אותם גורמים. לאור האמור ברור לכל, שאין בעדותו של מר כץ כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על הנתבעים כדי להוכיח ברמה הדרושה במשפט אזרחי, כי הפרסום אודות מצבה הכלכלי של התובעת היה בגדר "אמת" ואף לא "אמת לשעתה".
9. עוד לטענתם, עדותו של מר לוק, לא מסייעת לנתבעים. מר לוק אישר בחקירתו הנגדית, כי פעל לפרסם לשון הרע כנגד התובעת לפני שני לקוחות של התובעת ובשתי הזדמנויות שונות, מבלי שהתקיימו בין מר לוק עצמו או במחלקה שהוא אמון עליה לבין התובעת קשרים עסקיים כלשהם. מר לוק מצא לנכון לפרסם לשון הרע כלפי התובעת למרות אי הקשרים האמורים וזאת לצורך פגיעה במשלח ידה ובעסקה, תוך ניסיון להוציאה משוק השילוח הבינלאומי. הדבר נעשה על ידו בשתי הזדמנויות שונות בפני שני לקוחות של התובעת לשון הרע כנגד התובעת מבלי שערך בעצמו או על ידי מחלקת אשראים של צים בדיקה בנוגע לאמיתות הדברים. רק לאחר הפרסום נקט מר לוק באמצעים כדי לבדוק את "אמיתות" הפרסום. אולם בין מועד הפרסומים מצד הנתבעים ועד למועד שערכו בדיקות מטעמם כדי לבדוק את "אמיתות" הפרסום חלפו 4 ימים שלמים במהלכם הוסבו לתובעת נזקים כלכליים. פרסום לשון הרע על רקע מצב כלכלי קשה, בענף הספציפי והמיוחד של התובעת הינו קריטי ומהותי. הנתבעים שמו להם כמטרה לנסות ולאתר את אותם לקוחות משותפים של התובעת ושל הנתבעים כדי לגרום להם להפסיק לעבוד ישירות מול התובעת וזאת על מנת לקדם את האינטרסים הכלכליים האישיים של צים ושלה בלבד וזאת על חשבון שמה הטוב, משלח ידה ועסקה של התובעת בתחום זה. זו הסיבה שמר לוק פנה דווקא ללקוחות משותפים של התובעת ושל צים ולא לגורמים אחרים.
10. לטענת התובעת, נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבעים וביחס להתקיימות הגנת תום הלב הוא כפול. בנסיבות העניין, הנתבעים לא מוחזקים כמי שפעלו בתום לב, שכן הוכח, כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים כלשהם כדי להיווכח אם דבר הפרסום אמת הוא אם לאו. לכן, בנסיבות העניין, חלה החזקה שבסע' 16(ב)(2) לחוק.
בנסיבות העניין, אף הגנת אמת בפרסום איננה עומדת לנתבעת, שכן לא הרימה את הנטל הרובץ על המפרסם בטענה זו. נטל ההוכחה בנוגע לאמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך. נטל זה אינו נטל קל. הנתבעים פעלו ופרסמו במספר הזדמנויות לשון הרע, מבלי שהייתה אמת עובדתית בפרסום עצמו, לפיו מצבה הכלכלי של התובעת קשה. הגנת אמת בפרסום לא עומדת ביחס לאמת בעצם העובדה שהנתבעים פרסמו את תוכן לשון הרע על בסיס האמירה שמדובר בשמועות, אלא הגנת אמת בפרסום אמורה, כאמור, להתבסס על עצם תוכן הפרסום. בנסיבות העניין, אין מחלוקת, כי הנתבעים לא הוכיחו בראיות עצמאיות שאכן הפרסום חוסה תחת ההגנה של אמת בפרסום. – אמת אובייקטיבית לפיה מצבה הכלכלי של התובעת לא טוב.
גם הטענה כי חזרה על דיבה אינה מכשירה את הפרסום המשני ואינה מקנה הגנה למפרסם המשני. בעניינינו, הנתבעים נמענו כאמור במכוון כדי לחשוף את שמות הגורמים שפרסמו את לשון הרע שעליו הם הסתמכו בפרסום. לכן, יש לראות בנתבעים כמי שפרסמו או אחראים באופן ישיר מעצם החזרה של הפרסום.
11.לאור האמור, התובעת טענה כי על הנתבעים לפצותה בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪ - בהתאם להוראות סע' 7א(א) וביחד עם סע' 7א(ג) לחוק בגין כל פעולה של הוצאות לשון הרע, ובסה"כ 200,000 ₪. כמו כן, על הנתבעים לפצות את התובעת בסך נוסף מינימלי של 100,000 ₪ או כל סכום אחר כפי שיקבע בית המשפט בגין גרימת נזק בלתי ממוני לתובעת וזאת הן בשל פגיעה בשמה הטוב, הן בשל פגיעה במעמדה, הן בשל פגיעה בעיני החברה ובעיני עצמה, הן בשל הפגיעה באינטרסים המוגנים על ידי כבוד האדם וחירותו. לפיצוי יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלומו בפועל בצירוף שכר טרחת עו"ד ומע"מ.
טענות הנתבעים:
12. הנתבעים כפרו בטענות התובעת וטענו כי לא היה כל צורך או עילה להגשת תביעה זו שכן מר לוק תיקן ביוזמתו את הפרסום שעשה, מבלי שהתבקש לכך ע"י התובעת, בסמוך מאד לעשייתו וזאת ע"י פנייה אישית לכל נמעני הפרסום (שניים במספר) שבה מר לוק חזר בו מדברים שאמר להם. לכן נטען כי נראה שהתובעת גמלה בלבה, מתוך יצר של נקם ולהיטות, לנצל את שגגו של מר לוק כדי להתעשר בקלות ובלי סיבה על חשבונה של צים, וזאת על אף שצים נהגה עמה בניקיון כפיים כאשר מיהרה לתקן במכתבים רשמיים כל עוול שנגרם לתובעת, תוך התנצלות ברורה בפני התובעת ונמעני השיחות.
הפרסום נשוא התביעה נעשה לפי הטענה בשתי שיחות טלפוניות שמר לוק קיים עם מר דוד ליכטנברג ועם הגב' עדי כץ ביום 1.3.12 וביום 4.3.12 בהתאמה. אין חולק כי מנהל התובעת והעד היחיד מטעמה, מר גלעד לא היה צד לשיחות הנ"ל ועדותו ביחס לתוכנן היא עדות שמועה מובהקת אשר אינה קבילה כראיה. התובעת, בחרה שלא לזמן למתן עדות את נמעני השיחות כדי להוכיח את תוכנן מנקודת מבטם הם, וממילא יש לקבוע כי לא עלה בידה להוכיח מה בדיוק נאמר באותן שיחות, ומה היה תוכנו של הפרסום נשוא התביעה. את אי הבאתם של הנ"ל לעדות יש לזקוף לחובת התובעת, אשר נמנעה מהצגת עדויות אשר לכאורה עשויות היו לתמוך בגרסתה. העדות היחידה המונחת בפני בית המשפט והנוגעת במישרין לתוכנו של הפרסום עליו מלינה התובעת ולנסיבות המדויקות בהן הוא נעשה, היא עדותו של מר לוק, אשר חזר והדגיש כי הדבר היחיד שאמר למקורביו, ש"קיימות שמועות" או כי "הגיעו לאוזניו שמועות" ביחס למצבה הכלכלי של התובעת. לטענתם, יש לייחס לגרסתו העובדתית של מר לוק את מלוא המשקל והמהימנות, לא רק משום שהיא העדות היחידה שיש בנמצא, אלא גם משום שגרסה זו באה מפיו של איש פשוט שהוכיח במעשיו, בעדותו, ובעיקר בהתנהגותו, כי הוא מקפיד על אמירת אמת גם כאשר היא לא משרתת את האינטרס הפרטי שלו. אותה אמת שהיא נר לרגליו, גרמה למר לוק להתקשר ביוזמתו לנמעני השיחות כדי לתקן דברים שאמר להם, מתוך צורך מוסרי שלא לתת יד לאבק של דיבה או רכילות שהופצה ע"י אחרים.
עוד לטענתם, יש כמובן הבדל גדול ומשמעותי בין פרסום שלפיו "מסתובבות שמועות" בדבר מצב כלכלי לא יציב של התובעת, ובין פרסום שלפיו התובעת, כעניין עובדתי "בדוק" כביכול, מצויה בקשיים כלכליים ועומדת לקרוס. פרסום כזה לא נעשה ע"י מר לוק. לא כל פרסום המתאר תאגיד בצורה שלילית ייחשב כ"לשון הרע" על התאגיד ויש לייחס משמעות עיקרית לשאלה כיצד פרסום כזה היה נתפס בנסיבות העניין אצל אדם סביר.
אמירה כי מסתובבות שמועות שתאגיד מסוים מצוי בקשיים כספיים, לא מתפרשת, בהכרח, כדבר שעלול להשפיל את התאגיד, לבזותו, לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג או לפגוע מיד בעסקיו. אדם סביר מוחזק כמי שיודע ששמועות, מטבען, הן לא תמיד נכונות או מדויקות ויש להקפיד בבדיקתן.
13. נטען כי חשיבות רבה יש לייחס בהקשר זה גם לנסיבות הקונקרטיות של הפרסום, שנעשה בענייננו אגב אורחא ותיקון הפרסום שנעשה בסמוך מאד לעשייתו כאשר אין כל השפעה פוטנציאלית לאותו פרסום. מר לוק אמר לשניים ממכריו, אגב אורחא (בשיחות טלפוניות שנסובו על עניינים אחרים ואשר אחת מהן מר לוק בכלל לא יזם), כי יש שמועות שהתובעת מצויה בקשיים כלכליים והוא טרח לתקן את עצמו בסמוך לאחר מכן. לפיכך הנתבעים סבורים כי אין לומר כי הפרסום שעשה עולה כדי "לשון הרע" כמשמעה של זו בסעיף 1 לחוק וברור שאין בו כדי "להשפיל" את התובעת או "לבזותה. לטענתם, גם כעניין של מדיניות שיפוטית, יש לקבוע כי הפרסומים שעשה מר לוק אינם עולים כדי "לשון הרע" כמשמעה בחוק, ולכל היותר, יש להתייחס לאמירותיו כאל "מעשה של מה בכך", אשר אדם בר דעת ובעל מזג רגיל לא היה בא בנסיבות העניין בתלונה על כך. אחרי ככלת הכול, שמועות בדבר מצבם הכספי של תאגידים הוא חזון נפרץ במקומותינו, ואין מקום להתרגש יתר על המידה משמועה כזו, הניתנת להפרכה, לאימות או לבדיקה. אדם סביר לא היה מסיק מן הדברים כי מר לוק ערך בדיקה שהוכיחה פוזיטיבית ובצורה חד משמעית כי התובעת מצויה במצוקה כלכלית וכי מדובר בעובדה. לכן השאלה הרלבנטית אותה יש לשאול בענייניו היא אם נכון לשעת הפרסום הייתה "אמת" בפרסום, דהיינו: האם בזמן שמר לוק שוחח עם נמעני השיחות אכן היו שמועות בדבר מצבה הכספי הקשה של התובעת. התשובה לשאלה זו חיובית. ראשית, משום שמר לוק העיד על כך מפורשות ושנית, משום שמר גלעד עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי באותה עת היו שמועות שליליות שהתייחסו לתובעת והוא חשד שמקורן בחברה אחרת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מדיניות שיפוטית ראויה צריכה להתיר אמירות מעין אלה, לא כל שכן כאשר הן נכונות, שהרי, כאשר אין חולק כי מתרוצצות שמועות בדבר מצבה הכספי של חברה מסחרית, יש לציבור בכלל, וללקוחותיה וספקיה בפרט, אינטרס מובהק לבדוק שמועות אלה על מנת שיוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם. אין זה סביר להניח כי החוק נועד כדי למנוע העברת מידע ביחס למצבן של חברות מסחריות ו/או למנוע כל שיג שיח בנושא כזה פן יחטא אדם בעוולה.
14. לטענת הנתבעים, הוכח כי מר לוק לא התכוון באמצעות הפרסום לפגוע בתובעת שלא לצורך, אחרת, שאחרת הוא לא היה טורח לברר אם השמועות נכונות ובוודאי לא היה טורח לעדכן את נמעני השיחות כי לשמועות אין כנראה יסוד. זאת ועוד, לנוכח תוכנם של הפרסומים (קיומן של "שמועות") הנתבעים לא נדרשים להוכיח את אמיתות השמועות, ואולם, גם בנטל זה הם עמדו, לנוכח עדותו של מר כץ בדבר הקשיים הכספיים בהם הייתה התובעת נתונה, עדות שלא נסתרה בשום דרך. כמו כן נטען כי עומדת לנתבעים גם הגנת תום הלב. פרסום הנטל לשכנע כי פרסום נעשה שלא בתום לב, מוטל כל כולו על התובעת. הוכח כי הפרסום נעשה לשני גורמים רלבנטיים, אשר היו בקשרי מסחר עם התובעת וכפועל יוצא, היה להם אינטרס מסחרי מובהק לדעת על קיומן של שמועות בדבר מצבה הכלכלי. בנסיבות העניין ברור, כי כאשר שיחות שמר לוק מקיים עם מכריו נסבות על התובעת והמצב בשוק השילוח הבינלאומי, מר לוק יכול וצריך היה - מכוח צו המוסר, ההיגיון והאינטרס החברתי - לעדכן את נמעני השיחות כי הגיעו לאוזניו שמועות מסוימות וכי רצוי להתנהל בזהירות ולבדוק אותן. ככלות הכול, שיתוף נמעני השיחות במידע כזה הוא דבר טבעי ואנושי, שאינו בגדר "חטא" כה גדול. מותר להניח שרבים אחרים היו נוהגים כמו מר לוק באותן נסיבות, והכול מתוך תום לב מוחלט. לפיכך חזקה שהפרסום נעשה בתום לב שכן נעשה בנסיבות שבהן הייתה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.
15. באשר לנזק הנתבעים כפרו גם בדרישה לגובה הנזק הנטען. לטענתם לא הוכח שהפרסום הסב לתובעת נזק כלשהו. התובעת בחרה לתבוע סכום מופרז ומופרך בסך 300,000 ₪, אותו סכום שצים נדרשה לשלם "לצרכי פשרה" במכתב ששלחה התובעת עובר להגשת התביעה. התובעת אינה רשאית לתבוע פיצוי כספי בגין "נזק" לא ממוני אלא רק בעד נזק ממוני מדיד בעקבות פגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד. לפיכך הסכום הנתבע בגין נזק לא ממוני (100,000 ₪ ) הוא סעד שאין ביכולת התובעת לעתור לו מבחינה משפטית, ודינו לדחייה על הסף. בנוסף, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח "נזק ממוני" שנגרם לה לכאורה. התובעת לא הוכיחה כי נמעני השיחות או לקוחות אחרים הפסיקו את יחסיהם המסחריים עימה בעקבות הפרסומים, ולא הביאה בדל של ראיה או עדות אובייקטיבית בעניין זה.
מר גלעד אף התרברב בעדותו כי מצבה הכלכלי של התובעת מצוין. התובעת לא הביאה ראיות המוכיחות פגיעה במוניטין או ירידה בהכנסות המצדיקה את הפיצוי הנתבע. לפיכך יש להסיק כי התובעת לא הוכיחה נזק ממוני כלשהו, ובוודאי שלא הוכיחה קשר סיבתי בין הפרסום שעליו היא מלינה ובין הפסד כספי, פגיעה כלשהי בעסקיה או הנזק הקונקרטי הנתבע.
לחלופין, אם חרף כל האמור לעיל ימצא בית המשפט כי יש לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק, כי אז יש להפחית פיצוי זה לשיעור מינימאלי ומזערי ביותר, הואיל ומתקיימים בענייננו כל השיקולים המנויים בסעיף 19 לחוק בדבר הפחתת הפיצוי.
דיון
16. סעיף 1 לחוק קובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית..."
סעיף 2 לחוק מהווה מעין הגדרה למונח פרסום:
"פרסום מהו
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות – (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע... "
השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני או תאגיד בעיני האדם הסביר (ראה: ת.א (י-ם) 9193/07 איתן מאיר נ' ציפי מלכוב. ניתן ביום 12.05.11 [פורסם בנבו]) וכן את דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558).
17. הפסיקה פיתחה מערכת כללים ייחודית לפירוש פרסומים בהקשר של לשון הרע, כאשר המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר מייחס למילים (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, עמ' 293; וכן ראה א. שנהר, דיני לשון הרע [ תשנ"ז – 1997] עמ' 109). בהתאם למבחן זה, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607).
18. ומן הכלל אל הפרט; הפרסום בעייננו היה כאמור ביום 1.3.12 וביום 4.3.12 כאשר ניהל מר לוק שיחת טלפון עם מר דוד ליכטנברג ועם הגב' זוהר בהתאמה וטען כי התובעת נמצאת בקשיים כלכליים.
האם יש בדברים אלו לשון הרע?
כאמור סעיף 1 (3) לחוק קובע, כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה לשון הרע. בית המשפט הגדיר כלשון הרע למשל מכתב שבו תוארה חברה כלא אמינה וכבעלת יכולת ייצור מוגבלת בכמות ובאיכות (ת"פ (ת"א) 3895/82 חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ נ' חברת אליאב בע"מ, פ"מ תשמ"ט (ב) 65, 79); כמו כן הוגדר מכתב שבו הוזהרו לקוחותיה של חברה מפני פגמים במוצר ששיווקה להם אותה חברה, אף הוא כלשון הרע (ראה: המ' 8599/94 ת"א 1202/94 (ת"א) חכמוב בע"מ נ' פעלים בע"מ (לא פורסם)). וכך נפסק לגבי חברה המציגה חברה אחרת המתחרה באותו תחום כחברה "חקיינית" המפיצה "מוצרים מזויפים" באמצעות מכתב המופנה ללקוחותיה, כעונה על ההגדרה של לשון הרע (ראה: ת"א (הרצליה) 1928/03 כל מנעול נ' מולטילוק ישראל מולטילוק טכנולוגיות בע"מ (פורסם בנבו) וכן ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע [תשנ"ז – 1997], עמ' 129).
19. כאמור המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט או התאגיד התובע בעיני הבריות. איסור לשון הרע בא לעגן בחקיקה את זכותו של כל אדם או תאגיד, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע. במבחן האובייקטיבי, בוחנים את ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם או התאגיד בעיני הציבור (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, עמ' 293-294, ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו (2) 607 , ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו (5) 555 עמ' 562). בתביעות לשון הרע אין צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו, על התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו: שנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע [תשנ"ז – 1997], עמ' 143).
20. ומן הכלל אל הפרט; בהפעילי את המבחן האובייקטיבי על ענייננו, סבורני כי הדין עם התובעת. ייחוס קשיים כלכליים לחברה המעניקה שירותי שילוח בינלאומיים מהווה פרסום שעלול לפגוע בתאגיד, בעסקו, ובמשלח ידו. יש באמרות אלה, הנשמעות על ידי אדם סביר, העומד בפני עריכת עסקים עם החברה, כדי לפגוע באופן ממשי בשמה הטוב של התובעת בפני השומע. הם עלולים, על-פי מבחן האדם הסביר, לפגוע במשלח ידה של התובעת ובעסקה, וכי יש בהם לשון הרע, במיוחד כאשר הדברים נאמרו על ידי גורם המועסק בחברה המהווה שחקן מרכזי בענף הספנות בארץ.
אשר על כן, בהתבסס על האמור לעיל מסקנתי הינה כי במקרה שלפני הפרסום נשוא הדיון שנעשה ע"י הנתבעים אכן מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק.
לאור התנהלותן של הנתבעות אשר למעשה חזרו בהן מהאמירות והפרסום שעשו, דבר המעיד כי הן עצמן סברו כי הדברים עשויים לשמש לשון הרע ופגיעה בעסקה של התובעת, הם הוסיפו וטענו גם בנושא ההגנות ולכן לא נמצא פטורים מבלי להכריע גם בטענות אלה.
לפיכך אעבור לשאלה האם עומדות לנתבעים ההגנות שבחוק כנטען על ידם?
21.ההגנה הראשונה לה טוענים הנתבעים הינה ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק היא הגנת "אמת דיברתי".
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
ההגנה הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין המציאות העובדתית לבין הפרסום. היסוד השני בוחן האם ישנם יתרונות לחברה, המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע שבו (ראה: שנהר, עמ' 215). קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, וההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ראה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808). שני יסודות אלה הינם יסודות מצטברים ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.
22. על המתגונן בטענת "אמת דיברתי" הטיל המחוקק את נטל ההוכחה. כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987) וכן ראה: ת.א (עפ') 2692/06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס יו אס מיום 18.8.10 (פורסם בנבו)). על מנת לקבוע, האם הפרסום בענייננו, יחסה בצילה של הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם היה בחומר הראיות שהציגו הנתבעים כדי לאושש את היסוד הראשון הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק.
23. לטענת הנתבעים הפרסומים נשוא התביעה מתמצים באמירה כי קיימות "שמועות" ביחס למצבה הכלכלי הקשה של התובעת. אדם סביר היה מייחס למונח "שמועה" את המשמעות המובאת לכך במילון אבן שושן, והיה מסיק מן הדברים כי מר לוק מתאר את מה ששמע "מן הבריות" ביחס למצבה הכלכלי של התובעת וכן נטען כי בזמן שמר לוק שוחח עם נמעני השיחות אכן היו שמועות בדבר מצבה הכספי הקשה של התובעת. מר לוק העיד על כך מפורשות ומר גלעד עצמו הודה בכך בחקירתו הנגדית.
אינני מקבל טענות אלה של הנתבעים. נתבע בתביעת דיבה אינו יכול להתגונן בטענה כי הפרסום המשמיץ שפרסם היה רק חזרה על פרסום קודם (כגון השמועות בעניינינו). לטענה זו יכולה להיות משמעות בפסיקת הפיצויים, שכן בית המשפט יכול לשקול את נסיבות המקרה והמקור לאותן שמועות, אולם אחריותו של מפרסם לא תישלל בשל כך שהדברים שפרסם היוו חזרה על פרסום קודם של אחר. חוק איסור לשון הרע אינו מכיר בטענה של פרסום מוקדם (ראה: שנהר, עמ' 157, ועמ' 383). לאור האמור, למרות הטענה שיתכן והיה בה משהו כי היו שמועות לגבי מצבה הכלכלי של התובעת (ראה עמ' 10-11 לפרוטוקול בעדותו של מר גלעד מיום 21.1.14, עמ' 32 לפרוטוקול בעדותו של מר לוק מיום 10.3.14, תצהירו של מר כץ – נ/2, ועוד) אין בכך כדי לשמש לה כהגנת של אמת דיברתי שכן לא הרי שמועה המתרוצצת ברחובות כמו שיחה מאדם המקורב לנושא המדבר עם לקוחות התובעת ישירות.
24. אם כן, הגנת אמת דיברתי יכולה לעמוד בענייננו לנתבעים אם היו מביאים ראיות ומצליחים לשכנע את בית המשפט כי התובעת אכן הייתה בקשיים כלכלים. הנתבעים ניסו להראות כי מצבה הכלכלי של התובעת לא היה טוב בתקופה הרלוונטית והיא סבלה מקשיים תזרימיים. הנתבעים צרפו את תצהירו של מר כץ (נ/2) עליו הוא נחקר בבית המשפט. מעדותו עולה כי מר כץ מועסק כיום על ידי צים ומקבל ממנה את שכרו. כמו כן מעדותו עולה כי אין הוא בקיא בכל העניינים הכספיים ואת הבדיקות הכלכליות הנדרשות עשה אדם בשם אלון מולוחמאיין (ראה: עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.14). גם מר גלעד בעדותו נשאל שאלות רבות בנוגע למצבה הכלכלי של התובעת. מר גלעד טען כי אינו מבין בצד החשבונאי של ניהול העסק וטען כי יש לו אנשי כספי העוסקים במלאכה (ראה: לדוג' עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.14).
למרות שניתן היה לצפות כי מנהל עסק כמו זו של התובעת, יהיה בקי יותר במתן תשובות לגבי מצבה הכספי של התובעת, אין בתשובותיו של מר גלעד שגם אם היו מתחמקות משהו, כדי למלא את שהחסירו הנתבעים והוא חובתם להוכיח את שנטען על ידם כאמת בפרסום דהיינו שהתובעת אכן הייתה בקשיים כלכליים.
הנתבעים לא הגישו חוות דעת של רואה חשבון או כלכלן אשר יכולים לפרש באופן מקצועי את מצבה הכלכלי של התובעת. את ההשלכות של אותו מחסור תזרימי עליו מצביעים הנתבעים. האם הנתונים של הגדילה בהתחייבויות וכו' מראים על קשיים כלכליים או דווקא על התרחבות של החברה ועל כן גדילת התחייבויותיה בהתאמה.
משלא הצליחו הנתבעים לשכנעני כי התובעת סבלה מקשיים כלכליים – דין טענתם זו להידחות.
25. מעבר לנדרש, מאחר והנתבעים לא צלחו הוכיחו את האמת בפרסום, אבחן את השאלה אם יש בפרסום עניין ציבורי היא פועל יוצא של מדיניות שיפוטית (שנהר בעמ' 224). כאמור לבית המשפט יש בהקשר זה שיקול דעת רחב. להשקפת הנתבעים, מדיניות שיפוטית ראויה צריכה להתיר אמירות מעין אלה, לא כל שכן כאשר הן נכונות, שהרי, כאשר אין חולק כי מתרוצצות שמועות בדבר מצבה הכספי של חברה מסחרית, יש לציבור בכלל, וללקוחותיה וספקיה בפרט, אינטרס מובהק לבדוק שמועות אלה על מנת שיוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם.
אכן יש אינטרס ציבורי לאפשר מעבר מידע חופשי בנוגע למצבן הכלכלי של חברות. עם זאת, כאשר לא ברור אם המידע נכון, וכאשר יש פוטנציאל נזק כה גדול, במיוחד בענפים מסוימים, האינטרס הציבורי הוא שלא יפיצו שמועות לא נכונות על תאגידים היכולים להביא לקריסתם הכלכלית. במענה לשאלת בית המשפט הסביר מר גלעד (בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.14) את ההשלכות של הפצת שמועות שכאלה:
"ש. איך עובדת שיטת השילוח, למה אדם שמייבא באמצעותך צריך
להיות מודאג?
ת. את הכסף על ההובלה הוא מעביר אלי, את הכסף אני מכניס לחשבון בנק שלי ומעביר לחשבון הספנות. החשש ממה שהם ניסו להעביר שיגיעו מכולות לארץ ולא יהיה לי כסף לשלם תמורת השחרור , כסף שהוא העביר לי, יש שווי סחורה, שווה מיליון שקל... אני לא קשור לסחורה. חברת הספנות יכולים לעכב את המכולות עד שאני ישלם את כל החוב לחברת הספנות. ניסו להגיד שאני לא יהיה מסוגל לשלם את החוב לחברת הספנות והמכולות יוחזרו. השטר הראשי הוא על שמי.
שטר המטען הראשי הוא מסמך משפטי מחייב. הסחורה שלו שווה מיליון שקל ההובלה היא 10 אלף דולר הוא פוחד אם יש לי חוב של חצי מיליון שקל לחברת הספנות.
ש. נניח ששמועות נכונות מה קורה ללקוח כזה?
ת. לפי שטר מטען אחורי חברת הספנות יכולה לעכב לו. כן הוא יכול לאבד את הסחורה..."
אם כן, ברור כי הפצת שמועות שנכונותן לא ברורה בנוגע לאיתנותה הכלכלית של חברת שילוח יכולה להביא לקריסתה. ברור כי זה אינו האינטרס הציבורי.
26. הגנה נוספת לה טוענים הנתבעים היא הגנת תום הלב.
הנתבעים טוענים כי הם הוכיחו כי כל התנאים הנדרשים לצורך ביסוס הגנה זו שכן הפרסום נעשה לשני גורמים רלבנטיים אשר היה להם אינטרס מסחרי מובהק לדעת על קיומן של שמועות בדבר מצבה הכלכלי על מנת שיוכלו לבדוק אותן ולכלכל צעדיהם בזהירות. הפרסום נעשה בתום לב ולא חרג מן הסביר ונאמר אגב אורחא, בשיחות חולין שנסבו בעיקרן על דברים אחרים תוך הבהרה שמדובר בשמועות שמן הראוי לבדוק ולברר. זאת ועוד, מר לוק עדכן את נמעני השיחות בסמוך לקיומן כי כנראה אין ממש באותן שמועות. לטענתם הפרסום לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בתובעת, שיתוף נמעני השיחות במידע כזה הוא דבר טבעי ואנושי, שאינו בגדר "חטא" כה גדול. מותר להניח שרבים אחרים היו נוהגים כמו לוק באותן נסיבות, והכול מתוך תום לב מוחלט. שקלתי טענות אלה ומצאתי שיש בנסיבות תיק זה שלפניי לדחותן.
סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, קובע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)
(2)
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר..."
סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, קובע:
"נטל ההוכחה
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף ..15."
27.המונח "תום לב" מופיע בחוקים שונים, אולם הוא אינו בעל משמעות אחידה. לפיכך אין לזהות את תום הלב שבחוק איסור לשון הרע עם תום הלב בחוקים אחרים (ראה: שנהר, עמ' 259). תום הלב של המפרסם לשון הרע ייבחן במקרים מסוימים על פי מידת אמונתו שלו עצמו בנכונות הדברים שפרסם. באותם המקרים תהווה אמונה כנה באמיתות הפרסום אינדיקציה לקיומו של תום לב, ברור שטעות כשלעצמה אינה מעידה על חוסר תום לב (שם, עמ' 261). עם זאת, לתום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק יש בנוסף על המאפיינים הנוגעים לאמונת המפרסם וכוונתו, גם היבטים עובדתיים התנהגותיים. היבטים אלה מתחלקים להתנהגות שקדמה לפרסום ולמעשה הפרסום עצמו. הימנעות מנקיטת אמצעים סבירים כדי להיווכח מראש אם הפרסום הוא אמיתי מהווה אינדיקציה לחוסר תום לבו של המפרסם, ואף עשויה להקים את החזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב. מאידך אם מסתבר שהנתבע עשה מאמצים לבדוק מראש את אמיתות טענותיו, הרי שזה סימן לכך שעמד באחד ממבחני תום הלב (שנהר, עמ' 263).
ומן הכלל אל הפרט; מר לוק, אשר נטל ההוכחה בעניין ההגנות עליו, אישר כי ביצע את הבדיקות הנחוצות לוודא את אמיתות הפרסום רק לאחר שאמר את הדברים ורק מאחר ופגש במקרה את מר ללוש בבית הכנסת. אין ספק, כי בנסיבות העניין, הוא לא מוחזק כמי שפעל בתום לב. הוכח, כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים כלשהם כדי להיווכח אם דבר הפרסום אמת הוא אם לאו בטרם הפרסום. סעיף 16(ב) לחוק, קובע חזקה לפיה פרסום שאינו אמת נעשה בחוסר תום לב אם המפרסם לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו, או אם נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק. לכן למרות שמר לוק היה זהיר ומתון יחסית בלשונו, ולמרות שבדק זמן קצר יחסית לאחר ביצוע הפרסום את נכונותו והתקשר להעמיד דברים על דיוקם ימים ספורים לאחר הפרסום, אין בכך כדי לספק לנתבעים את הגנת תום הלב.
גובה הפיצוי
28. כאמור תאגיד שנפגע מפרסום לשון הרע אודותיו רשאי להגיש בשל כך תביעה אזרחית כנגד המפרסם. עם זאת, תאגיד, שלא כמו "אדם טבעי", לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע , אלא אם זו גרמה לו נזק כהגדרתו בפקודת הנזיקין. "אדם טבעי" זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל או ביזה אותו בעיני הבריות, גם אם לפגיעה זו לא היה כל היבט ממנוי. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאגיד, הרי שהפגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (ראה: שנהר, עמ' 160). .
עצם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עלולה להסב נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ומדידה. נזק זה עשוי, במקרים מתאימים, להצדיק פסיקת פיצויים כלליים בתביעת לשון הרע, גם לתאגיד (ראה: ת.א. 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פסקים (מחוזיים) כג' 151 (1960)). עם זאת, מן הפסיקה עולה כי זכותו של תאגיד לפיצויים, בנסיבות בהן לא הוכח נזק ממוני, היא מוגבלת והיא מותנית בכך שהפרסום היה עלול לפגוע בעסקיו או ברכושו של התאגיד. בכל מקרה, מדובר בפסיקת פיצויים מתונה. ההנחה המצויה מאחורי חוק איסור לשון הרע בפסיקת פיצוי לאדם בשר ודם, היא ההנחה היא כי האדם חווה פגיעה רגשית כתוצאה מן הפרסום הפוגע. הנחה זו לא קיימת כאשר באים לפסוק פיצוי שכזה לתאגיד. לפיכך, כאשר אנו באים לפסוק פיצוי לתאגיד אנו שמים יותר דגש על האלמנט הממוני, הכמותי של הנזק שנגרם. אציין כי בנושא פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק כאשר מדובר בתאגיד, קיימת פסיקה סותרת כאשר חלק מעמיתי השופטים סבורים כי יש מקום לפסוק פיצויי ללא הוכחת נזק ואחרים סבורים שאין מקום לכך (ראו מאמרה הקצר והקולע של עו"ד מלי ורוצלבסקי; "לשון הרע וזכותו של תאגיד לפיצויי ללא הוכחת נזק" פורסם בבטאון האגף לסיוע משפטי 2 תשע"ב וכן ע"א (ת"א) 16523-05-13 פלבסקי נ' חב' מקור הפורמיקה בע"מ (פורסם ב"נבו") בו סבר ביהמ"ש כי יש מקום לפסיקה ללא הוכחת נזק בכפוף להוכחת זדון בפרסום שלא הוכח במקרה שלפני. על פסק דין אחרון זה ועל והסוגיה כולה עומדת לפתחו של ביהמ"ש העליון ברע"א 2015/15 בו טרם ניתנה הכרעה.
29. במקרה שלפניי נשאלת השאלה האם התובעת הוכיחה מהו הנזק הממוני הנגרם לה, אם בכלל? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה.
התובעת העמידה את תביעתה על סך של 300,000 ₪. התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מהו אותו "נזק ממוני" שנגרם לה לכאורה. צודקים הנתבעים כי מן הראיות שהוצגו בפני בית המשפט ובמיוחד עדותו של מר גלעד, עולה בבירור כי מצבה הכלכלי של התובעת עלה והשתפר.
בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.14 טען מר גלעד כדלקמן:
"ש. האם אתה מודע לכך שבסעיף הזכאים והיתרות זכות חבויות החברה הכפילו עצמם בשנת 2011 לעומת 2010 פי שלוש, מה שאתה חייב?
ת. לא מודע, אבל זה הגיוני אם הפעילות קפצה בשניים שלוש. אנחנו כל הזמן בצמיחה אני רואה את הגידול בלקוחות, אני לא מתעסק בבנקים יום יום זה רו"ח שלי עושים. אני מקבל דף צהוב מה יש לי בבנקים, אם יש ירידה אני מנסה להבין מה. אני כן ער לעסק שלי..."
התובעת טענה כי מר ליכטנברג הפסיק לעבוד איתה לאור הפרסום אולם לא טרחה לזמנו לעדות על מנת להוכיח טענה זו. כמו כן היא לא הוכיחה כי נמעני השיחות ו/או לקוחות אחרים הפסיקו את יחסיהם המסחריים עימה בעקבות הפרסומים. התובעת גם לא הביאה ראיות המוכיחות פגיעה במוניטין או ירידה בהכנסות המצדיקה את הפיצוי הנתבע.
עם זאת, מאחר והפרסום נעשה, ונזק מסוים נגרם קרוב לוודאי הגם שיש קושי לאמוד אותו במדויק יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנה. אדגיש כי כאשר בית המשפט פוסק את הפיצוי הוא לוקח בחשבון את כלל נסיבות המקרה כאמור בסעיף 19 לחוק איסור לשום הרע קובע:
"הקלות
בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים..."
;
30. כאמור, העוולה כלפי התובעת בוצעה אולם, לא ניתן להתעלם מהתנהלותם של מר לוק וצים מיד לאחר קרות המקרה. כבר ביום 4.3.12 יצר מר לוק ללוש מטעם התובעת, על מנת לברר את טיבן של השמועות שהגיעו לאוזניו. כאשר מר ללוש אמר למר לוק כי אין אמת בשמועות הוא התקשר מיד ביזמתו למר ליכטנברג ולגב' זהר והבהיר בצורה מפורשת כי הוא חוזר בו מהדברים שמסר להם, וכן כי על פי בירור נוסף שערך אין לשמועות האמורות יסוד. מר לוק גם מסר דברים אלה למר גלעד. גם צים הוציאה מכתב הבהרה למר ליכטנברג ולגב' זהר בו טענה כי מקור השמועות בנוגע למצבה הכלכלי של התובעת אינו בצים, ומבחינתה אין להתייחס אליהן. כמו כן צים ציינה כי התנצלה בפני התובעת על כל עגמת נפש שנגרמה לה וכן, מצאה לנכון ליידע את מר ליכטנברג וגב' זהר בדבר.
לנוכח האמור בסעיף 19 הנ"ל, נראה כי בענייננו מתקיימים כמעט כל השיקולים המנויים בו, בדבר הפחתת הפיצוי. זאת ועוד, הפרסומים נשוא התביעה נאמרו כאשר מר לוק מדגיש כי הם שמועות בלבד, הפרסום הופנה לשני גורמים בלבד ונעשה בעל פה וכבדרך אגב, וכאמור מר לוק חזר בו, תיקן זמן קצר לאחר מכן את שאמר ואף התנצל על כך. אכן, נימתו של הפרסום שלילית, אולם לאור הנסיבות ולאור הבהרת הדברים המהירה ע"י מר לוק וצים אין חשש של ממש לפגיעה בעסקיה או ברכושה של התובעת. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לתובעת אלא פיצויים באומדן גלובאלי ומתון בסך של 50,000 ₪.
תוצאה
31. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 50,000 ₪ להיום.
בנוסף הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת (בשים לב לסכום שנפסק מול סכום התביעה המופרז שכאמור לא הוכח) 30% מהוצאות המשפט והאגרה וכן סך של 12,000 ₪ כשכ"ט עו"ד כולל מע"מ.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ה, 08 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
