שמואל ואח' נ' שרעבי ואח'

התיקון: הוספת עו"ד אבישי שמואלי כמייצג נוסף של התובעים

1. לפניי 2 תביעות שהדיון בהן אוחד; התובעים בת"א 24215-07-16, ה"ה משולם שמואלי ויוחנן שמואלי, טענו בתביעתם כי לפני כ- 40 שנה רכש אביהם המנוח, דוד שמואל ז"ל (להלן: "דוד"), את הדירה הידועה כגוש 4042 חלקה 93 תת חלקה 1 הנמצאת ברח' הדרור 6 בפתח תקווה (להלן: "הדירה"), וקיבל את החזקה בה סמוך למועד רכישתה אך הדירה לא נרשמה על שמו בספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") ובלשכת רישום המקרקעין.

2. התובעים מבקשים להצהיר כי הזכויות בדירה שייכות לדוד ולהורות לרשום את כל יורשי דוד, התובעים הנתבע 3, בנו של דוד שנפטר בינתיים, בנימין שמואלי ז"ל (להלן: "בנימין"), אשר יחידי הנתבע 3 הם יורשיו, ונתבעים 14-4.

3. המבקש בה"פ 57143-05-16, עו"ד ישי גלעדי, מנהל עזבון בנימין ז"ל טען בתביעתו כי בנימין הוא שרכש את הדירה והחזיק בה ממועד רכישתה בשנות ה-60' והשכירה לצדדים שלישיים וביקש להורות לרשום את הדירה על שם יורשיו בלבד.

   יצוין מלכתחילה הוגשה המרצת פתיחה גם נגד מדינת ישראל מיסוי מקרקעין, אך בהמשך חזר בו מנהל העיזבון מהתביעה נגדו וזו נדחתה בפסק דין מיום 14.11.2018.

4. התובעים בת"א 24215-07-16 יכונו להלן "יורשי דוד" המבקש בה"פ 57143-05-16 יכונה "מנהל העזבון ".

5. איש מהצדדים לא הציג הסכם רכישה של הדירה.

6. ה"ה רחל סירי ועמירה שושני (להלן: "הנתבעות 1 ו– 2) ואמן המנוחה גב' נעמי שרעבי רשומות כבעלות זכויות החכירה בדירה.

   הנתבעות 1 ו – 2 ירשו את זכויות אמן בדירה.

   הנתבעות 1 ו-2 אישרו כי הוריהן המנוחים מכרו את הדירה וכי אין להן כל זכויות בה.

   הנתבעות לא נקטו עמדה לגבי השאלה למי מהצדדים מכרו הוריהן את הדירה.

   בה"פ 57143-05-16 חתמו הנתבעות 1 ו-2 על הסכם פשרה עם מנהל העיזבון שבמסגרתו הסמיכו את מנהל העיזבון לרשום את הדירה על שם מי שבית המשפט יורה ובלבד שלא תישאנה בתשלום כלשהו בגין העברת הזכויות.

7. המחלוקת שבה יש להכריע בהליך זה, היא בין יורשי דוד לבין יורשי בנימין באמצעות מנהל העזבון. לנתבעות 1 ו-2 אין עמדה בעניין זה.

   טענות מקדמיות שטענו יורשי בנימין

   מעשה בית דין

8. יורשי בנימין ז"ל טוענים לקיומו של מעשה בית דין.

9. לביסוס טענתם מבקשים יורשי בנימין להסתמך על פרוטוקול דיון והחלטה מיום 5.7.1993 בדיון בבקשת יורשי דוד למינוי מנהל עזבון, הליך שבו בנימין היה המשיב (ת"ע 3468/91). באותו דיון הסכים בנימין למינוי מנהל עזבון בציינו כי לדוד אביו יש דירה אחת בלבד (אין מחלוקת כי מדובר בדירה ברחוב תפוצות ישראל - ר.ש.) ואין לאביו שתי דירות. בהחלטתו בדיון קבע בית המשפט (כבוד השופט דוד בר אופיר) כי אין מקום וצורך למנות מנהל עזבון מאחר שכן ניתן כבר צו ירושה והדיון בתיק הסתיים, אין כל מניעה לרשום את הנכס על שם היורשים ולאחר הרישום יוכל כל אחד מהיורשים לעשות בחלקו כרצונו (נספח ב לתצהיר אלדד).

10. לטענת יורשי בנימין, ההחלטה בהליך האמור שבמסגרתה נדחתה הבקשה למינוי מנהל עזבון וכן תובענה לפירוק השיתוף בדירה ברחוב תפוצות ישראל שהגישו התובע 2 וקרובים נוספים נגד בנימין והתובע 1, שבה לא נזכרה כלל הדירה נושא תובענה זו (נספח ג לתצהיר אלדד) יוצרות מעשה בית דין בענין טענת יורשי דוד לזכויות בדירה.

    לטענתם, משלא באה כל תגובה ביחס להצהרתו של בנימין כי הדירה אינה כלולה בעזבון, מושתקים יורשי דוד מלטעון לזכויות בדירה בהליך זה מכח השתק עילה.

    יורשי בנימין טענו כי בהתאם לתקנות 44 ו– 45 לתקנות סדר האזרחי התשמ"ד – 1981 (להלן: "תקסד"א"), היה על יורשי דוד לכלול בתביעתם את מלוא הסעדים בקשר לעיזבון דוד, ואם היו מבקשים להחריג את הדירה מתביעתם היה עליהם לבקש רשות לכך מבית המשפט.

11. אין בידי לקבל את טענת יורשי בנימין.

12. בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 200 (מהדורה 12, 2015) עמד המלומד אורי גורן על הדרישה לקיומה של זהות בין עילות התביעה בשני הליכים כתנאי לביסוס טענת השתק עילה מכוח מעשה בית דין:

    "המבחן לקיום זהות בין עילות התביעה לעניין מעשה-בית-דין, הוא, אם יכול וחייב התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה. כך, לדוגמא, אם מדובר בשתי תביעות בנזיקין המבוססות על אותו מעשה, המהווה שני פרטי רשלנות נפרדים, חובה לכלול את מעשי הרשלנות בתביעה אחת, ואין לפצלם על פני שתי תביעות נפרדות. מדובר באותה עילה ראשית – עילת נזיקין – המבוססת על רשלנות.

    אם העילה כבר נדונה בהליך קודם, הרי היא נבלעה בפסק הדין ואינה קיימת עוד. מכאן, שהתובע מושתק מלעורר אותה מחדש בהליך אחר. אם זכה התובע בתביעתו – העילה הובלעה בפסק הדין. נדחתה התביעה – מהווה פסק הדין מחסום בפני תביעה נוספת".

    וכן ראו ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר, פס' 14 (2009):

    "הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני ראשים. הראש האחד עניינו בהשתק עילה ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין מעניק לנתבע (או לחליפו) חסינות מפני תביעה נוספת של התובע (או חליפו) בגין אותה עילת תביעה. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה".

13. בהליך בבקשה למינוי מנהל עזבון כשלעצמו, אין הצדדים מחוייבים להוכיח את היקף העזבון ובית המשפט אינו נדרש להכריע בנושא. עיון בהחלטת בית המשפט מעלה כי לא התקיים דיון לגופה של השאלה בענין זה. בית המשפט לא קבע ממצא עובדתי ולא הכריע בה אלא בשאלה אם נדרש מינוי מנהל עזבון.

    בתביעה לפירוק שיתוף, כל נכס שבו קיים שיתוף מצמיח עילת תביעה נפרדת.

    בכל מקרה, תביעה כאמור אינה באה להצהיר על קיומן או העדרן של זכויות אלא לפרק את השיתוף בנכס מסוים.

    אין באי הכללת הדירה באותו הליך כשלעצמה כדי ללמד על זכויות יורשי דוד.

    בנוסף, טענת יורשי דוד בסיכומיהם כי לא היה ניתן לתבוע פירוק שיתוף בדירה כיוון שהדירה לא היתה רשומה על שם מי מהצדדים (אלא על שם המוכרים) מקובלת עלי.

14. מדובר בעילות תביעה שונות, ובהליכים העוסקים בנושאים ובעניינים שונים באופן מהותי.

    לפיכך אני דוחה את טענת יורשי בנימין בדבר קיומו של מעשה בית דין.

15. נוכח האמור, בניגוד לטענת יורשי בנימין, בכל אחד מהליכים האמורים לא היתה מוטלת חובה על יורשי דוד לבקש היתר פיצול סעדים.

    שיהוי והתיישנות

16. יורשי בנימין טענו כי יש לדחות את התביעה בשל שיהוי והתיישנות. אני דוחה את הטענה.

17. הדירה נרכשה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת (לא ידוע באיזה שנה בדיוק אך חוזה השכירות הראשון שאותר הוא משנת 1965).

    דוד נפטר ביום 25.12.1987.

    ברב או בכל השנים מאז הפטירה החזיק בנימין בדירה.

18. לטענת יורשי בנימין, התביעה נגד בעלות הזכויות הרשומות התיישנה לכל המאוחר בשנת 1985 (בחלוף כ-25 שנים ממועד רכישת הזכויות) והתביעה נגד מנהל עזבונו של בנימין התיישנה בשנת 2012 (בחלוף 15 שנים ממועד הפטירה).

19. יורשי בנימין טענו כי יורשי דוד השתהו בהגשת התביעה משך כ-30 שנים מאז פטירתו של דוד, למרות שהדירה לא היתה רשומה על שמו. יורשי דוד הגישו את התביעה רק לאחר שיורשי בנימין הגישו את תביעתם וזאת במטרה למנוע מיורשי בנימין גילוי מסמכים רלוונטיים. מדובר בשיהוי מובהק המאיין את זכותם של יורשי דוד.

    בעלות הזכויות הרשומות לא הכירו מעולם בזכויות דוד אלא בזכויות בנימין בלבד. לכן, הסכם הפשרה בינן לבין מנהל עזבון בנימין אינו יכול להוות בסיס להארכת תקופת ההתיישנות בתביעת יורשי דוד.

20. ליורשי דוד כמו גם ליורשי בנימין אין זכויות רשומות בפנקסי המקרקעין.

    העילה של שני הצדדים מופנית למעשה כלפי בעלות הזכויות הרשומות, הנתבעות 1 ו-2. כאמור האחרונות מודות כי הזכויות אינן שלהן וכי נמכרו על ידי הוריהן לפני שנים רבות. הנתבעות 1 ו-2, לא העלו טענת התיישנות או שיהוי. במסגרת הסכם הפשרה עם מנהל העזבון הסכימו הנתבעות 1 ו- 2 "לרשום את הדירה ע"ש כל מי שבית המשפט יורה עליו". הנתבעות 1 ו-2 אינן סבורות כי ליורשי בנימין עדיפות על פני יורשי דוד. בנסיבות אלה, כאשר בעלות הזכויות הרשומות אינן מכחישות את זכויות מי מהצדדים, לא התחיל, וודאי שלא חלף, מרוץ ההתיישנות כלפיהן.

21. כאשר זכויות יורשי בנימין לא הוסדרו במשך יותר מחצי מאה, דעתי היא כי הם אינם יכולים להישמע בטענת שיהוי והם לא היו רשאים להסתמך על הרישום לביסוס טענתם לזכויות בדירה. בעניין זה זהה דינם של יורשי בנימין לדינם של יורשי דוד. שני הצדדים לא פעלו לדווח לרשויות המס על העסקה ולרשום את הזכויות. שני הצדדים השתהו בעניין זה באופן זהה. בנסיבות כאלה אין צד אחד יכול לעמוד על טענת שיהוי כלפי הצד האחר.

22. אני דוחה את הטענה לחלוף תקופת ההתיישנות בעילה כלפי יורשי בנימין. הפעם הראשונה שלגביה קיימת ראיה אפשרית למחלוקת בעניין הזכויות בדירה הוא בדיון משנת 1993, בבקשת יורשי דוד למינוי מנהל עזבון שבמסגרתו ביקש בנימין להבהיר כי העזבון כולל דירה אחת בלבד (בנימין לא אמר כי הדירה ברחוב הדרור היא הדירה שלו). המועד האמור הוא המועד המוקדם ביותר שממנו ניתן היה להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות ואשר בו ניתן לטעון כי נולדה עילת התביעה של יורשי דוד נגד יורשי בנימין (הדבר מוטל בספק כיוון שגם באותו מועד לא טען בנימין כי מדובר בדירה שלו ולא ברור אם היתה מחלוקת בעניין זה). הזכויות בדירה הן זכויות מוסדרות הרשומות במרשם המקרקעין. בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, בנסיבות האמורות, תקופת ההתיישנות של עילת תביעה ביחס לזכויות אלו היא 25 שנים. תקופה זו לא חלפה במועד הגשת התביעה (שנת 2016).

23. לנוכח האמור, אני דוחה את טענת יורשי בנימין כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי או התיישנות.

    ראיות וטענות הצדדים

24. דוד ובנימין אינם בין החיים ואינם יכולים להעיד מי מהם רכש את הדירה, מה היו נסיבות הרכישה, מדוע לא דווחה לרשויות המס ולא נרשמה כדין.

25. מאז רכישתה בשנות ה-60 וכמעט לאורך כל התקופה, הושכרה הדירה לצדדים שלישיים. ברב הסכמי השכירות נרשם בנימין כמשכיר (הסכמי השכירות לא הוגשו כראיה. יורשי בנימין הגישו טבלה שבה סוכמו הסכמי השכירות שערך בנימין).

26. בהעדר הסכם הרכישה, ובהעדר עדויות וראיות ישירות לגבי עסקת הרכישה, יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה כדי לקבוע את זהות רוכש הדירה.

27. יורשי בנימין ביקשו לבסס את טענתם כי בנימין הוא שרכש את הדירה כך:

    • אלדד שמואלי, בנו של בנימין, הצהיר כי בנימין רכש את הדירה בשנות ה-60 ומאז נהג בה מנהג בעלים, שיפץ והשכיר אותה.

    • בתצהירו, אלדד לא ידע להסביר מדוע העסקה לא הושלמה ברישום. יצוין, כי אלדד הוא יורש של מחצית מזכויותיו של בנימין בדירה.

    • מאז רכישתה, בנימין הוא שהשכיר את הדירה, ולאחר מותו, עזבונו. אחזקת בנימין בדירה והעובדה שגבה דמי שכירות בגינה משך עשרות שנים מלמדות על בעלותו בדירה. בטבלה בתצהיר, שהוגש מטעמם, פירטו יורשי בנימין, 21 חוזי שכירות שנחתמו מול 10 שוכרים שונים לאורך השנים (החל משנות ה-60 ועד לשנים האחרונות), שבהם צוין בנימין כמשכיר ובעל הזכויות בדירה.

    • מסמכים שבנימין היה צד להם מלמדים כי הוא ראה את עצמו כבעל זכויות הבעלות בדירה (צוואה והסכם יחסי ממון).

      בצוואתו הורה בנימין כי הוא מצווה את זכויותיו בדירה באלעד וכן בדירה נושא התביעה לילדיו. בצוואה לא פורט שיעור זכויותיו בדירה.

      בהסכם הממון צוין כי דירת בנימין המצויה ברחוב הדרור 6 אשר רשומה או אמורה להירשם על שמו של בנימין תהא רכושו הבלעדי במסגרת יחסי הממון עם בת הזוג שלו שלה עמד להינשא.

    • עמדתו של בנימין כפי שהובעה בדיון בבקשה למנות מנהל לעזבון דוד כי הדירה אינה חלק מהעזבון.

    • הצעה של הנתבעת 8, חבצלת מדמוני (אחת מיורשות דוד) לרכוש את הדירה מבנימין תמורת 100,000$ (סעיף 30 לתצהיר אלדד).

    • לטענת יורשי בנימין, אין לתת משקל לרישומים בעירייה שכן הם אינם מלמדים על זכויות קנייניות.

28. לטענת יורשי דוד, שורת נסיבות יש בהן כדי לבסס את טענתם כי דוד, ולא בנימין, הוא שרכש את הדירה:

    • הצהרת בנימין כי רכש דירה יחידה ברחוב אבטליון באלעד - בהצהרה שהגיש בנימין לרשויות מיסוי מקרקעין בנוגע לדירה שרכש ברחוב אבטליון באלעד הצהיר בנימין כי מדובר בדירתו היחידה. בנימין חזר על הצהרה זו גם בהשגה שהגיש על השומה מיום 10.7.2001 שבה הצהיר "הנני מצהיר כי זו דירתי היחידה ואין לי דירה נוספת למעט זו שרכשתי בשומה זו".

      יורשי בנימין העלו בסיכומיהם (סעיף 33) השערה כי בנימין קיבל יעוץ שלפיו הוא אינו נדרש להצהיר על הדירה נושא הליך זה כיוון שבמועד רכישת הדירה באלעד, הדירה נושא התביעה כאן לא היתה רשומה על שמו. בכל מקרה, לטענתם, אין לזקוף את הדבר לחובתו כאשר הטענה נטענה לאחר מותו כאשר אין באפשרותו להסביר את ההצהרה האמורה לשלטונות המס.

    • ניהול שכירות הדירה –

      הגב' נעמי ברזילאי הגישה תצהיר מטעם יורשי דוד שבו הצהירה כי שכרה את הדירה במהלך שנות ה-80 מדוד. הגב' ברזילאי צירפה לתצהירה שטר חוב לטובת דוד החתום על ידי השוכרים יצחק ונעמי ברזילאי שכתובתם היא כתובת הדירה. במהלך חקירתה הנגדית פירטה הגב' ברזילאי כי דוד השכיר לה את הדירה במשך כשנתיים והיא שילמה לו את דמי השכירות.

    • הודאה של בנימין כי דוד הוא בעל זכויות הבעלות בדירה – יורשי דוד הפנו לבקשה לקבלת הנחה בתשלום ארנונה בשנת 2007 בגין הדירה, בשל היותה ריקה משוכרים. הבקשה חתומה על ידי בנימין עבור יורשי דוד (נספח ד לתצהירי יורשי דוד).

    • רישום הרשות המקומית בדבר בעלות בדירה – ברישומי הרשות המקומית מופיע דוד כבעל הזכויות בדירה (נספח ה לתצהירי יורשי דוד).

    • מסמכים של הרשות המקומית או הועדה לתכנון ובניה בדבר חריגות בנייה או תוספות בנייה: יורשי דוד הציגו מסמכים שונים של הרשות המקומית ביחס לחריגות בניה ותוספות בניה, שבהם מוצג דוד כבעל הזכויות בדירה במהלך שנות השמונים, ובהם: בקשה של מנהל מחלקת רישוי בעיריית פתח תקווה להגיש תביעה נגד דוד בגין בניית מרפסת מיום 18.1.1983, כתב אישום נגד דוד מיום 27.3.1984 בגין בניית מרפסת, ניסיון לאיתור כתובתו של דוד, לאחר שהתברר כי אינו מתגורר בדירה. במענה לאמור כתב מנהל אגף רישוי כי דוד השכיר את הדירה וגר ברח' צפת, היתר בניה להריסה והוספת מרפסת בדירה מיום 11.10.1985 כאשר בעל ההיתר הוא דוד, ומסמכים נוספים בהקשרים אלו.

    • בסיכומיהם טענו יורשי דוד כי הדירה נרכשה כשנה לאחר שבנימין סיים את שירותו הצבאי (לא ידוע בדיוק מתי נרכשה הדירה. יתכן שהדבר היה במועד מאוחר יותר). בנימין עבד כעוזר חשמלאי. יורשי בנימין לא נתנו כל הסבר כיצד יכול היה בנימין לממן את רכישת הדירה באותו זמן.

      לטענת יורשי בנימין מדובר בהרחבת חזית אסורה בסיכומי יורשי דוד. בנוסף, לטענת יורשי בנימין בסיכומיהם, דוד חי בעוני כל חייו. לא הייתה לו יכולת כלכלית לרכוש הדירה. בנימין היה מבוסס הרבה יותר ממנו. מנהל העזבון ציין בסיכומיו כי חילק מיליון שקלים מעיזבונו.

      יורשי דוד השיבו בסיכומי התשובה כי דוד היה בעל זכויות בעלות ב-4 דירות שונות. מצבו הכלכלי מלמד כי סביר יותר שהוא היה בעל הזכויות בדירה נושא המחלוקת.

    • יורשי דוד העידו את יורשי דוד הבאים: מנחם שמואלי, בן ציון שמואלי ויוחנן שמואלי (תצהירים נוספים שהוגשו הוצאו מהתיק בשל אי התייצבות המצהירים (החלטה מיום 4.3.2018)). יורשי דוד האמורים הצהירו כי דוד רכש את הדירה וכי בנימין סייע לו בהשכרתה ובניהולה. עוד הצהירו כי ידוע להם שבתקופה מסוימת הייתה מחלוקת בין דוד לבנימין ובעקבות זאת הועבר ניהול הדירה לבן יוחנן שסייע לאביו לערוך את חוזה השכירות עם הגב' ברזילאי (בשנות ה-80). לאחר פטירת דוד הסכימו הילדים להותיר את ניהול הדירה בידי בנימין כאשר לכולם היה ידוע כי דמי השכירות שייכים לעזבון דוד. עוד הצהירו כי בשום זמן בחיי דוד או לאחר מותו לא טען בנימין כי הזכויות בדירה שייכות לו בלבד.

      הכרעה

29. לאחר עיון בראיות הצדדים שוכנעתי כי דוד הוא שרכש את הדירה ולא בנימין.

30. העובדה שבנימין הוא שהשכיר את הדירה כשבחוזי השכירות צויין כי הוא הבעלים, אינה יוצרת זכויות קנייניות ככל שדוד הוא שרכש את הדירה.

31. בדומה לכך, העד מנחם שמואלי העיד כי אביו, דוד, איפשר לו לגבות את דמי השכירות בדירה שרכש ברחוב אורליאן בבני ברק עד למסירתה לבן הזקונים לכשיגדל. מנחם השכיר את הדירה ורשם בחוזי השכירות כי הוא הבעלים. דוד לא בדק את החוזים ולא ראה אותם כלל (עמ' 26 ש' 24 – 29).

32. בפועל הוכח כי בנימין לא השכיר את הדירה באופן בלעדי לאורך כל השנים וכי לפחות בחלקן דוד הוא שהשכיר את הדירה. מקרים שבהם בן משכיר דירה השייכת לאביו מוכרים ומקובלים במסגרת היחסים המשפחתיים כאמור לעיל, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להעיד על בעלות הבן בדירה.

33. איני סבורה כי בצוואה שהותיר בנימין או בהסכם הממון שחתם עליו בחייו יש כדי להוכיח כי הוא שרכש את הדירה. ראשית, במסמכים אלה לא צוין מהו חלקו בדירה או מה מהות זכויותיו בה. גם אם בנימין חשב כי הוא זכאי לזכויות אין בכך כדי להכריע במחלוקת עם יורשי דוד. המסמכים האמורים מציגים את עמדתו של צד אחד לסכסוך וצד זה בלבד.

34. דוד ובנימין הציגו לכל הרשויות הרלוונטיות מצג שלפיו בעל הזכויות בדירה הוא דוד. בכל הנוגע לעבירות הבניה והבקשה להוספת מרפסת הוצג דוד בפני הרשויות כבעל הזכויות בדירה. בנימין אף הוא הציג בפני הרשות המקומית את דוד כבעל הזכויות בדירה במסגרת הבקשה להנחה או פטור מתשלום ארנונה. בנימין הציג מצג זהה גם בפני רשויות המס כאשר הצהיר שהוא בעל דירה יחידה כלומר אינו בעל זכויות הבעלות בדירה נשוא המחלוקת כאן. מאחר שהן בנימין והן דוד הציגו בפני הרשויות מצג שלפיו הדירה בבעלותו של דוד, סביר יותר שאכן כך היה.

35. יורשי בנימין לא הזמינו את הנתבעת 8 חבצלת מדמוני לעדות. הם אינם יכולים להסתמך על טענתם כי היא הציעה לרכוש את הדירה מבנימין. ראשית, לא הובאה כל ראיה חיצונית אובייקטיבית לביסוסה. שנית, גם אם הוצעה הצעה כאמור, נסיבותיה לא התבררו. לפיכך לא ניתן לקבלה ואין בה כדי להטות את הכף אל עבר עמדת יורשי בנימין.

36. בנימין יליד שנת 1939. הדירה נרכשה בתחילת שנות ה-60 (עמ' 36), כלומר בשנות ה-20 לחייו. איני סבורה כי הוצגו די ראיות כדי להוכיח או לסתור יכולת כלכלית של בנימין לרכוש את הדירה אשר עלותה לא התבררה ואיני נותנת משקל לנושא זה.

37. בסופו של יום, בבחינת מכלול הראיות, יורשי דוד הציגו ראיות חיצוניות אובייקטיביות לבעלותו של דוד בדירה. יורשי דוד הזמינו לעדות את השוכרת ברזילאי אשר אין לה כל אינטרס בסכסוך. הצגת הדירה כלפי הרשות המקומית כדירה בבעלות דוד כרכה עמה סיכון פלילי בגין עבירות הבניה סיכון אשר סביר כי דוד לא היה נוטל על עצמו אלמלא אכן היה בעל הזכויות בדירה. מנגד, יורשי בנימין לא הציגו ראיות חיצוניות אובייקטיביות כלשהן שיש בהן כדי לבסס את זכותם בדירה. לא הוכח בכל צורה ואופן כי דוד הודה אי פעם בזכויות בנימין בדירה. לעומת זאת, כפי שפורט לעיל, בנימין ביצע פעולות שבמסגרתן גילה את ידיעתו והבנתו כי הדירה נושא התביעה אינה בבעלותו.

    לסיכום

38. לנוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי דוד הוא שרכש את הדירה ולא בנימין.

39. לפיכך אני מקבלת את התביעה בת.א. 24215-07-16 במובן זה שיורשי דוד שמואל ז"ל, שנשא בחייו ת"ז  X זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה הידועה כגוש 4042 חלקה 93 תת חלקה 1 הנמצאת ברח' הדרור 6 בפתח תקווה בכפוף לביצוע תשלומי מיסים וחובות והמצאת אישורים כנדרש על פי הדין ובהתאם לנוהלי רמ"י ולשכת רישום המקרקעין.

40. בכתב התביעה ביקשו התובעים למנות את עו"ד שמואל צוברי, ב"כ דאז, כונס נכסים לרישום זכויות יורשי דוד בדירה. סבורני כי בנסיבות העניין יש טעם בבקשה למינוי כונס נכסים. מבלי שיהיה בכך חלילה משום הטלת דופי בעו"ד צברי, זהות הכונס תיקבע בהחלטה שתינתן בנפרד. טרם מתן החלטה, מתירה לצדדים להודיע את עמדתם בעניין הזהות וזאת, תוך 10 ימים מהמצאת פסק הדין.

41. איני נעתרת לבקשת יורשי דוד בסיכומיהם למתן הסעדים הנוספים, שכן הם לא נכללו בכתב התביעה ולא נדונו בהליך זה (פינוי מחזיקים, מינוי שמאי לצורך מכירת הדירה).

42. התובענה בה"פ 57143-05-16 נדחית.

43. אני מחייבת את עזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל לשאת בהוצאות התובעים, יורשי דוד, בסך של 1,145 ש"ח וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪.

    המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

    תז"פ ליום 29.12.2018.

    ניתן היום, ל' חשוון תשע"ט, 08 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

    הוספת שם עו"ד שמואלי בוצעה ביום 11.11.2018