תובענה כספית על סך של 186,388 ₪ שעניינה השבת כספים ופיצויים בגין הפרת הסכם שירותי בנייה.
התובע, מר דמרי דניאל (להלן –מר דמריאוהתובע) ורעייתו חתמו ביום 19.6.2011 על "הסכם שירותי בניה" (להלן –ההסכם). ההסכם נחתם בינם לבין יעקב הרשקוביץ ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ (להלן – החברה) ובהתאם לתנאיו היה על החברה לבנות בית מגורים בישוב באר גנים (להלן -הבית).
מר ראובן הרשקוביץ, נתבע 2, מחזיק במניות החברה ומנהלה, חתם כנציג החברה על ההסכם (להלן -מר הרשקוביץ או הנתבע). תחילה נתבעה אף רעייתו של מר הרשקוביץ (להלן –גברת הרשקוביץ) אולם זו נמחקה מהתובענה.
תמצית טענות הצדדים
כתב התביעהמציין, שהחברה התחייבה להתחיל בבנייה לא יאוחר מ- 30 ימים מיום קבלת היתר בנייה. עוד סוכם, שהתובע ישלם סך של 803,880 ₪ כולל מע"מ, ב-7 תשלומים בהתאם להתקדמות הבנייה. במעמד חתימת ההסכם שילם התובע סך של 80,000 ₪, המהווה כ- 10% מהתשלום הכולל (להלן –המקדמה). באפריל 2012 ונוכח שמועות לפיהן הנתבעים הפסיקו פעילותם בבאר גנים והותירו עשרות משפחות ללא כספם וללא ביתם, ניסה התובע ליצור קשר טלפוני עם הנתבעים, אך לא זכה לכל מענה. לבסוף, כשעלה בידו לשוחח עם מר הרשקוביץ, הלה הודיע לו, שבשלב זה הפסיק את עבודתו באתר הבנייה, שאינו יכול להמשיך בעבודה בשל חובות כספיים וכי הוא פועל לגיוס כספים מבני משפחה ואחרים. לאחר שיחת הטלפון נפגשו התובע ומר הרשקוביץ, שהבטיח לתובע, שימשיך בהליך תכנון ובניית הבית ויעמוד בתנאי ההסכם. חרף זאת, בהמשך, נעלמו הנתבעים ולא ניתן היה לאתרם ולהשיגם טלפונית. עוד מציין התובע, שהאדריכל והמהנדס הפסיקו את הכנת התכנית משום שלטענתם לא קיבלו שכר, שאמור היה להיות משולם על ידי הנתבעים. התובע שילם את יתרת שכרם בעצמו וביקשם לסיים את התכניות לצורך קבלת היתר בנייה ועל מנת להקטין נזקיו. לטענת התובע, ממועד חתימת ההסכם ועד להגשת התובענה חלפו למעלה משנה וחודשיים ולא הוחל בביצוע הליכים ראשוניים כהכנת תכניות בנייה. לטענתו, החברה נטלה את כספו במרמה ובחוסר תום לב משווע או תוך "עקיצתו". מדובר בהפרה יסודית של ההסכם בגינה נגרמו לתובע נזקים כספיים בדמות תשלום שכרם של האדריכל והמהנדס בסך של 6,000 ₪, עוגמת נפש, כאב וסבל והוצאות נוספות בסכום המוערך על ידו בסך של כ- 20,000 ₪. התובע עותר לקבלת סכומים אלה לצד השבת כספי המקדמה, בסך של 80,000 ₪, וקבלת פיצויים מוסכמים בסך של 80,388 ₪.
כתב ההגנה מציין, שאין כל יריבות או עילה אישית בין מר הרשקוביץ לתובע, הואיל וההסכם נחתם עם החברה בלבד. מר הרשקוביץ לא קיבל על עצמו כל התחייבות אישית מכוח אותו הסכם ואין הוא ערב להתחייבויות הכלולות בו. ההסכם נעשה בין התובע לבין החברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת. החברה התחייבה לבנות לתובע ולרעייתו בית, אלא שבמועד חתימת ההסכם לא ניתן היתר בנייה. בהסכם לא נקבע מועד לסיום הבנייה, אך החברה התכוונה להקים את הבית תוך 12 - 18 חודשים ממועד קבלת היתר הבנייה. החברה מאשרת, כי התובע שילם מקדמה בסך של 80,000 ₪ כולל מע"מ, תשלום שעוגן בהסכם. כספי המקדמה הופקדו בחשבון הבנק של החברה. סמוך לחתימת ההסכם החלה החברה לפעול להוצאת היתר בנייה באמצעות מהנדס ואדריכל ששכרה והיא שילמה את שכרם באמצעות המקדמה. אלא, שלטענת החברה, בשל מחדלי התובע אשר ביקש לשנות את התוכניות מספר פעמים, קבלת ההיתר התעכבה ולכן החברה לא החלה בבניית הבית בהעדר היתר כאמור. משכך, אין יסוד לטענה לפיה החברה הפרה את ההסכם והתובע אינו זכאי לסעדים להם הוא עותר.
עובדות מוסכמות
ביום 19.6.11 חתמו התובע ורעייתו על הסכם שירותי בנייה עם החברה. בהתאם לסעיף 3.1 להסכם התחייבה החברה להתחיל בבנייה לא יאוחר מ-30 ימים מקבלת היתר הבנייה. התובע שילם סך של 80,000 ₪ כמקדמה. במסגרת כתב ההגנה ציינה החברה, כי תיאות להשלים את הבנייה ככל שיתקבל היתר בנייה. ברם, בקדם המשפט, ציין ב"כ הנתבעים, שהחברה נקלעה לקשיים ושההצעה אינה מעשית עוד.
הואיל והחברה מצויה בקשיים, הרי שהשאלה העיקרית הנדרשת בבחינה היא, האם יש לייחס את החוב של החברה, ככל שקיים, לנתבע.
דיון
עקרון יסוד בדיני חברות הוא, כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לזהות את מעשיה עם מעשי האורגנים שלה. סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת נעשית במקרים ובנסיבות חריגות. על כן, ככלל, נושא משרה בחברה הפועל כאורגן שלה אינו חב באחריות אישית לחובות החברה. אם כי ייתכנו מקרים בהם נושא המשרה יחויב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים בשל אופן התנהלותו:
"... עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 3031/09 קט קול בע"מנ'בן יעקב, ס' 9 להחלטת כבוד השופט י. דנציגר).
חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) מאפשר להרים את מסך ההתאגדות ולייחס זכויות וחובות של החברה לבעל המניות שבה במקרים חריגים בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לסכל כוונתו של כל דין או כדי להונות או לקפח אדם או כשבנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, כשקיים יסוד סביר להניח, שניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכן ניטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. להלן לשון הסעיף:
6 (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.