נתוני רקע ועובדות
1. התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים בעילה של הוצאת לשון הרע בגין מספר פרסומים המהווים לטענתו פרסומים מבזים, משמיצים ולשון הרע (להלן: "הפרסומים המשמיצים"). בכתב התביעה נטען כי הנתבעים פרסמו כנגד התובע, פרסומים מבזים ומשמיצים, במספר הזדמנויות שונות, ולמספר רב של חברים ותושבים בקיבוץ (להלן: "הקיבוץ") ואף למאות אנשים נוספים מחוץ לגבולות הקיבוץ. לטענת התובע הפרסומים נעשו במטרה אחת ויחידה - סיכול הליך קבלתו כחבר בקיבוץ ובעקבות כך – סילוקו מהקיבוץ, ניתוקו מהקהילה שבה גדל ואבדן רווחים עצומים להם זכאי כל חבר קיבוץ, המוערכים במאות אלפי ש"ח ואף מעבר לכך.
2. הנתבעים אינם מכחישים כי הם אלו אשר כתבו והפיצו את הפרסומים המשמיצים, אולם, כך לטענתם, פרסומים אלו חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ותחת הגנת תום הלב, אשר בס' 15 לחוק.
בכתבי הטענות מוזכרים למעשה שלוש תקופות;
בין השנים 1991-1995 ,כאשר הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") היה ילד בן 7-11 שנים (והתובע, בן 11-15 שנים בהתאמה) נטען כי הנתבע היה קורבן לעביר.מין, מעשים מגונים וניסיונות לביצוע מעשי סדום במספר רב של הזדמנויות, ע"י התובע הגדול, ממנו כאמור, בכארבע שנים.
בשנת 1995 בהיות הנתבע בן 11, נטען כי עם התחזקותו של הנתבע והגברת ההתנגדות מצדו, פסקו המעשים הקשים וההתעללות הקשה אותה ביצע כלפיו התובע. (להלן: "התקופה הראשונה").
התקופה השנייה הינה מדצמבר 2007, 12 שנה לאחר הפסקת ביצוע העבירות, חשף הנתבע את האירועים הלכאוריים (להלן: "התקופה השנייה").
ולאחר מכן, בתחילת שנת 2013 פרסם במכתב ובמודעה לחברי הקיבוץ את הדברים שהתובע עולל לו לכאורה (להלן: "התקופה השלישית").
נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמודעה והמכתב שאדון בהם בהמשך, מכילים אמיר.המייחסות לתובע ביצוע עביר.מין קשות בנתבע ולכן כאשר אלה נקראים ונשמעים על ידי אדם סביר, מדובר בפרסום לשון הרע. לפיכך, השאלה העומדת להכרעה היא האם, עומדות לנתבעים ההגנות שבחוק.
תחילה בתמצית לטענות הצדדים.
טענות התובע
3. התובע טען כי בפרסומיהם המשמיצים, טענו הנתבעים לעביר.מין חמור.אשר ביצע התובע בנתבע בגילאי הילדות, זאת בהסתמך על זיכרונות אשר "צפו" במוחו של הנתבע כעבור שנים רבות, שהם תוצאה מהפסקת שימוש אינטנסיבי וארוך שנים בסמים. לטענתו יש לדחות את טענות הנתבעים לפיהם, לשיטתם, די ב"זיכרונות" עלומים אלו, אשר אינם מגובים ולו בבדל אחד של ראיה, בכדי להתיר את דמו של התובע, לציירו כעבריין מין סדרתי ולמנוע ממנו, הלכה למעשה, להתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ בו נולד. אם לא די בכך, הרי שגם "עד הראייה" היחיד מטעמם של הנתבעים, מר לירון דוד דגן (להלן: מר דגן"), אשר על עדותו נשענת כל הגנתם של הנתבעים, כלל לא אישר את המעשים הנטענים (המוכחשים) ואף הגדיר את האירועים המיניים המתוארים בכתב ההגנה כ"משחקים ששוחקו בין ילדים" ותו לא.
לטענתו גם היעדרן המוחלט של ראיות התומכות בטענותיהם המובאות בפרסומים כאמור, לא מונע מהנתבעים להמשיך ולטעון עד עצם היום הזה ובאוזני כל, כי התובע התעלל, עינה ואנס את הנתבע ולא בכדי. לטענתו, הנתבעים משתמשים בטענות קשות אלו כקרדום לחפור בו כדי לטפול על התובע את שלל צרותיו של הנתבע ובין היתר: התמכר.ארוכת שנים לסמים קשים וקלים, התמכר.לפורנוגרפיה וחובות כספיים ניכרים.
4. התובע ממשיך וטוען כי ייחוס עבירה פלילית לאדם הינו בדרך כלל מצב מובהק של הוצאת לשון הרע כהגדרתה בס' 1 לחוק. בענייננו, אין חולק כי הפרסומים המשמיצים אשר נעשו על ידי הנתבעים כוללים השמצות למכביר, מהן עולה תמונה לפיה המדובר בעבריין מין סדרתי המהווה סכנה לסובבים אותו. לעניין עצם הפרסום, אין חולק כי הפרסומים אכן נעשו על ידי הנתבעים והם אף מודים בכך בפה מלא. לא זו אף זו, הנתבעים אף דאגו לפרסם את טענותיהם השקריות אף מחוץ לגבולות הקיבוץ, ואף בכך הם מודים בפה מלא. מאמור לעיל עולה, כי על פי הודאתם פרסמו הנתבעים לשון הרע, וכי לפרסום זה נחשפו מאות אנשים, בתחום הקיבוץ ומחוצה לו. לטענתו, ההגנות בחוק אינן חלות על הפרסומים שנעשו על ידי הנתבעים שכן הגנת "אמת דיברתי" אינה חלה על הפרסומים המשמיצים. זאת ועוד, לטענתו הנתבעים אף מודים בפה מלא כי הפרסומים המשמיצים כללו, בין היתר, מידע שקרי, אשר ייחס לתובע מעשי אונס אשר לא היו ולא נבראו. לאור האמור התובע סבור כי לנוכח המתואר לעיל ולאור הודאתם של הנתבעים בהכללתם של פרטים מהותיים שקריים בפרסומים המשמיצים, לא יכולה לעמוד להם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב.
התובע מכחיש את מעשי האונס אשר יוחסו לו בפרסומים , כמו גם מעשי סדום וטען כי מעולם לא קרו, גם הטענות האחר.אשר פרסמו הנתבעים, אודות מעשים מגונים אשר ביצע לכאורה התובע בנתבע, הנן משוללות כל יסוד ואינן אלא פרי דמיונו של הנתבע. ולא בכדי לא הביאו הנתבעים כל ראיות או אסמכתאות התומכות בטענות אלו.
5. עוד לטענתו, בניגוד לגרסתם ההפכפכה ומלאת הסתיר.של העדים השונים מטעמם של הנתבעים, גרסתו הייתה עקבית לכל אורך עדותו, תצהיריו ובהכחשותיו את המעשים המתועבים המיוחסים לו. זאת ועוד, בעדותו, הבהיר התובע כי המקומות שבהם התרחשו האירועים הנטענים הנם מקומות מרכזיים והומי אדם בקיבוץ או מקומות שבהם ילדי הקיבוץ כלל לא היו מורשים לשחק, עובדה אשר ממילא שומטת את הקרקע תחת גרסתם של הנתבעים ביחס למעשים הנטענים. בניגוד להחלטיות שבה דבק התובע בגרסתו, עד הראייה היחידי מטעמם של הנתבעים, מר לירון דגני, אשר על עדותו בלבד מבססים הנתבעים את הגנתם ומנסים להצדיק את ההאשמות המחרידות אשר הוטחו בתובע, חזר בו מהאמור בתצהירו והעיד כי הוא לא קורה לאירועים להם היה עד לטענתו אירועים מיניים אלה "משחקים שהיינו ישנים באוהל ומשחקים." וכן " הזיכרון שלי כל כך מעורפל, אני זוכר שהורידו מכנסיים והיה סוג של התחככות. לא זוכר מי עם מי ומה עם מה ".
התובע ממשיך וטוען כי גם העדים האחרים מטעמם של הנתבעים לא יכלו, כמובן, לתמוך בקיומם של המעשים הנטענים, אלא מפי השמועה.
6. עוד נטען כי לפי גרסת הנתבעים, "צפו" במוחו של הנתבע הזיכרונות אודות מעשיו הנטענים של התובע כבר בשנת 2007. על אף האמור, במשך 5 שנים, עד לסיומה של תקופת ההתיישנות על העביר.הנטענות בשנת 2012, לא הגיש הנתבע תלונה במשטרה בגין עביר.אלו וזאת למר.שלו ולמשפחתו נודע לטענתם, במספר הזדמנויות לאורך תקופה זו, כי התובע גילה את רצונו לחזור אל הקיבוץ. בנסיבות אלו, משסתמו הנתבעים במו ידיהם את הגולל על בירור הטענות באמצעות חקירה משטרתית ובהיעדר כל ראיות אחר.התומכות בטענות אלו, מנועים הם מלטעון כי נקטו באמצעים סבירים לבירור האמת. הנתבעים טענו במספר רב הזדמנויות, כי הפרסומים המשמיצים נעשו בכדי להגן על שלומם של ילדי הקיבוץ, זאת לנוכח "מסוכנותו" של התובע ואולם לטענתו, קשה להשתחרר מן הרושם, כי טענה זו נטענה מן השפה ולחוץ ובניסיון "לתפור" לפרסומים אצטלה של "תום לב" ו-"מידתיות", שכן המציאות העובדתית מראה כי הסיבה היחידה לעשיית הפרסומים, אחת היא: סיכול הליך קבלתו של התובע לחבר.בקיבוץ על ידי פגיעה אנושה בשמו הטוב. זאת ועוד, "מסוכנותו" הנטענת של התובע לא מנעה מאחותו של הנתבע, ובתה של הנתבעת, לעבור להתגורר יחד עם ארבעת ילדיה הקטנים מול בית הוריו של התובע, שבו נהג הוא לבקר לעיתים קרובות ובו הוא מתגורר כיום. אם אכן דאגו הנתבעים בכנות לשלומם של ילדי הקיבוץ, מדוע במשך למעלה מחמש שנים, לא עשו הם דבר בנדון, על אף שידעו כי התובע נוהג לבקר בקביעות בבית הוריו אשר בקיבוץ?
7. לטענת התובע הנתבעים הם שבחרו שלא להעיד את הפסיכולוגית המטפלת בנתבע, הגב' רינת וולפשטיין, כעדה מומחית או להביא עד מומחה אחר מטעמם אשר יחווה דעתו בנוגע למצבו הנפשי של הנתבע. הנתבעים אף סירבו לחשוף את חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל בכפר*** בנתבע, ד"ר נחמקין, המצויה בתיקו הרפואי שברשותם. בנסיבות אלה, אין לנתבעים דבר שיתמוך בטענתם למצבו של הנתבע כסובל מפוסט טראומה או כמי שקרס נפשית. התובע טוען כי אכן הנתבע היה מצוי בתקופה הרלוונטית במצב אישי קשה, אולם לטענתו מצב זה נגרם עקב התמכרותו רבת השנים לסמים ולפורנוגרפיה (התמכרויות בהן הודה בחקירתו בבית המשפט) ובשל חובות כספיים ניכרים שצבר. התובע טען כי אין לו כל חלק בהתדרדרותו של הנתבע. בנסיבות נטען כי יש לדחות את טענתם של הנתבעים בדבר "מידתיות" שבה הם נקטו בפרסומיהם המשמיצים, אינה אלא בגדר דיבורים בעלמא, שכן גם לפי גרסתם, בהפצתם של פרסומים אלו לא נעשתה כל הבחנה בין חברי הקיבוץ לבין תושבים אשר אינם חברים (שלהם אין זכות הצבעה באסיפת הקיבוץ ולכן ממילא אינם יכולים להשפיע על קבלתו של התובע לחברות) וכאמור, לפרסומים נחשפו אף מאות אנשים אשר כלל אינם חברים או תושבים בקיבוץ ועל כן אין להם כל עניין בפרשה.
8. לפיכך מבקש התובע לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים בכפל סכום הפיצוי הסטטוטורי, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק, שכן הנתבעים הודו כאמור בכוונתם לפגוע בתובע באמצעות הפרסומים המשמיצים או לחילופין, לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את סכום הפיצוי הסטטוטורי, בהתאם לסעיף 7א(ב) לאותו חוק.
זאת ועוד, נכון לעת זו, לאור הפרסומים המשמיצים שעשו הנתבעים, החליטו מוסדות הקיבוץ על הקפאת הליך קבלתו של התובע לחבר.בקיבוץ עד להכרעה בתובענה דנן. אף על פי שהתובע הינו אדם נורמטיבי ובן קיבוץ ומשכך, אין כל סיבה שלא יתקבל לחברות, הרי שכתוצאה מהפרסומים המשמיצים וממאמציהם של הנתבעים לסכל כאמור את קבלתו לחברות, עלולים להיגרם לתובע נזקים ממוניים עצומים אשר נכון לעתה טרם התגבשו, כגון שלילת זכאותו לשיוך דירה, לשיוך אמצעי ייצור, חלוקת רווחים וכד'. יצוין כי נזקים אלו, ככל שיקרו, נאמדים במאות אלפי שקלים ואף מעבר לכך. בנסיבות אלו, התובע מבקש מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו שבתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהתיר לתובע פיצול סעדים, אשר יאפשר הגשת תביעה נוספת לכשיתגבשו נזקיו הכספיים האמורים, ככל שתידחה בקשתו להתקבל לחברות.
טענות הנתבעים
9. לטענת הנתבעים ההגנה הראשונה לה הם טוענים הינה ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק והיא הגנת "אמת דיברתי", היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו פרסום. שני יסודות אלה מצטברים הם. בנוגע לאמיתות הפרסום הנתבעים סבורים כי עמדו בנטל ההוכחה המוגבר מלכתחילה. באשר לשאלה אם יש בפרסום עניין ציבורי , להשקפתם מדיניות שיפוטית ראויה צריכה להתיר אמיר.מעין אלה, כאשר הן נכונות (להבדיל משמועות) שהרי, חזרתו של אדם שתקף לכאורה מינית בעברו לתוככי חברה סגורה ומשפחתית מצדיקה נקיטת משנה זהיר.ויידוע הציבור בדבר חזרתו של אדם כזה לסביבת הציבור.
הנתבעים ממשיכים וטוענים כי הם עשו כל שלאל ידם כדי להציג בפני בית המשפט את גרסתם לאירועים נשואי הפרסום, את הראיות התומכות לגרסת הקורבן, את ראיות החיזוק לגרסת קורבן העביר.לאחר החשיפה, את עדויות בני המשפחה בעת חשיפת מקרי ההתעללות שנים רבות לאחר התרחשותן. התובע לעומת זאת, עמד לבדו, ללא עד נוסף מטעמו כדי לחזק את גרסתו, וזאת אף שבאירועים מאוחרים לאירועי התקיפה המינית (התקופה השנייה). התובע משיקוליו בחר לעמוד לבדו למול ראיות הנתבעים, למר.שלכאורה, על פי עדויות מטעם ההגנה ואף לגרסתו, הוריו נכחו מטעמו בפגישת החשיפה. עדים אלה לא הובאו מטעמו. אף לא כעדי הזמה לצורך הזמת עדויות ההגנה. לבחירתו זו של התובע, יש "מחיר" ראייתי.
10. הנתבעים מפנים לעד מטעמם, מר ד. אשר הצהיר כי זכורים לו היטב "משחקים" אשר כללו מגע גוף והתחככות גוף בגוף, כאשר התובע הוא אשר היה דומיננטי בהפעלת הנתבע ומר ד.. ערכה הראייתי של עדותו רב משמעות, מר דגן למעשה מאשר חלק מהאירועים אשר נטענו על ידי הנתבע ומאשרת כי הוא היה קורבן לעביר.מין מצד התובע, וזאת בניגוד להכחשות התובע.
בתיק זה של גרסה מול גרסה (גרסתו של הנתבע למול הכחשות התובע) עדותו של מר ד. הנה עדות מכרעת בדמות ראיית חיזוק אשר מחזקת את גרסתו של הנתבע ומחלישה אתגרסתו הגורפת המכחישה של התובע. מר ד. העיד על שני אירועים מתוך רצף אירועים מיניים שנמשכו על פני 4 שנים עליהם מעיד הנתבע. לא הוצג כל מניע לעדות שקרית מטעמו של מר ד. אין שום סכסוך, אין לו קשר עם התובע מזה כעשרים שנה והיה לו קשר לתקופה קצרה לאחר שעזב את הקיבוץ עם הנתבע. מר ד. אינו בעל עניין ואין לו כל אינטרס מלבד חשיפת האמת. מנגד, אישר התובע בחקירתו הנגדית כי "שיחק" עם מר ד. ועם הנתבע באוהל, וכי הוא מבוגר מהם, אך הכחיש משחקים הכוללים עירום מלא בחלק התחתון. לתובע לא היה הסבר לגרסתם של מר ד. והנתבע.
לטענת הנתבע מר צ.ח., גיסו של הנתבע וחתנה של הנתבעת (להלן: "מר ח.), נתן עדות הנוגעת במישרין לתקופת החשיפה וההתמודדות של הנתבע עם הזיכרונות שעלו עת חזר הנתבע ארצה. מר ח.
י הצהיר והעיד על מצבו של הנתבע בעת שחזר לארץ, על המפגש בביתו של התובע והמפגש המשפחתי בו הציעו לתובע כסף רק שלא יתפרסם הסיפור. לטענתו גם התובע עצמו אמר כי ילך לטיפול. התובע בחר שלא לשאול ולו שאלה אחת הנוגעת למפגש בביתו ולמפגש שאחריו בבית הנתבעים בנוכחות בני המשפחות. כשם שלא בחר להביא אף עד מטעמו כדי להזים את גרסתם ההגנה לגבי אמר.התובע או בעיקר שתיקת התובע במפגש, על ההצעה לשמור על שתיקה בתמורה לכסף,
עוד נטען כי התובע אישר את קיום המפגש, אישר כי דובר על "משהו מיני" ואח"כ "הטרדה מינית" שהוטחה בו ותיאר את הנתבע כמי שהיה נרגש ונסער. לשאלות מדוע לא הביא את הוריו מטעמו הוא השיב תחילה כי צריך לשאול את בא כוחו ואח"כ טען כי "לא חשב". לבסוף טען כי לא היה צריך להביא עדים. הנתבע סבור כי שתיקתו הרועמת של התובע כשהטיחו בו הנתבע בפני בני המשפחות יש בה כדי לאשר את גרסתו של הנתבע בדבר המעשים שבוצעו בו. לא נשמעה, כאמור, זעקת חף מכל פשע מצדו, לא הובאה כל עדות מטעמו למר.שהוריו נכחו ולקחו חלק דומיננטי בפגישה. אם גרסת ההגנה שקרית בעניין כה מהותי זה מדוע לא הובאה כל ראיית הזמה מצד התובע ברגע חשיפת האירועים בפניו ובפני בני משפחתו.
11. עוד לטענת הנתבעים; העובדה שב"כ התובע בחר שלא להתייחס לאמור בתצהירו של מר חומרי בשאלותיו, ולא ניסה לקעקע את גרסתו, על אף שהנושא נמצא במוקד המחלוקת שבין הצדדים, תמוהה, ומחזקת את גרסת הנתבעים. התעלמות משאלות בנקודה מהותית בסוגיית חשיפת האירועים, לא בחקירה נגדית של הנוכחים ובהיעדר ראיות מטעמו של התובע להזים את גרסת הנתבעים, מותירה את גרסת הנתבעים איתנה.
הנתבעים מפנים לעדותה של הגב' רינת וופשטיין, פסיכולוגית שיקומית במקצועה, אשר מטפלת בנתבע מאז פברואר 2008, ואשר הכירה את הנתבע מכפר***אשר הנו כפר שיקומי המיועד לצעירים הסובלים ממשבר נפשי על רקע שימוש בסמים ו/או הפרעת דחק פוסט טראומתית. תצהירה של הגב' וולפשטיין הנו תצהיר שבעובדה ולא חוות דעת מומחה רפואית. עדותה באה לחזק את עצם אמירת הדברים על ידי הנתבע, את סערת הרגשות בה היה נתון, את מצוקתו הנפשית של הנתבע כקורבן עבירה בעת החשיפה בשנת 2008 ואילך. אמרותיו של הנתבע, הבעת מצוקותיו בפני הפסיכולוגית המטפלת בו, במהלך חמש שנים לפני הגשת התובענה מחזקות לטענת הנתבעים את גרסתו. יודגש ערכה של עדותה הוא אך לעצם אמירת הדברים (החל משנת 2008) ולא על אמיתות תוכנם. הנתבעים מדגישים כי הלכה קובעת כי ראיה על מצב נפשי של קורבן עביר.מין, מהווה ראיה עצמאית היכולה אף להוות סיוע, במקרה הנדרש, לשם הרשעה בדין. בענייננו, הראיות בדבר מצבו הנפשי של הנתבע, כפי שהעידו הגב' וופשטיין, הנתבעת ומר חומרי, בעת חשיפת האירועים מתיישבות עם גרסתו של הנתבע ומחזקות אותה. גב' וופשטיין טענה בעדותה, לאחר שנשאלה ע"י ב"כ התובע בדבר האפשר.שהנתבע שיקר לה, כי לא הייתה לה הרגשה כי הנתבע לא סיפר לה אמת. לטענתה הנתבע סבל מאבדן זיכרון, כל זמן שהשתמש בסמים וכל האירועים הקודמים היו מודחקים. לטענתה אבדן הזיכרון היה קשור לפוסט טראומה ממנה סבל ולא כתוצאה מהשימוש בסמים. גם בנוגע להתערער.במצבו של הנתבע כל אימת שעלתה אפשר.לחזרה של התובע להתגורר בקיבוץ אישרה הגב' וופשטיין את גרסת הנתבעים על ערעור שחווה כתוצאה מחדשות אלה ועל חזרתו לטיפול כל פעם שזה קרה. העדה נשאלה ע"י ב"כ התובע בדבר האפשר.שהנתבע למעשה לא היה מוצף בזיכרונות אלא בדמיונות עקב שימוש בסמים, והשיבה על כך בשלילה. לטענתה הנתבע לא היה במצב פסיכוטי, אלא במצב של פוסט טראומה. אם כן, לטענת הנתבעים יש בעדותה של הגב' וולפשטיין, כדי לשפוך אור על מצבו הנפשי של הנתבע בעת טיפולה בו לאחר חשיפת מעשי התובע. הרי ברור כי אף אדם לא מעלה על הדעת שמצבו הנפשי, מצוקותיו, והטיפול הפסיכולוגי במשך השנים שעבר הנתבע לא "הוכנו" בצורה מלאכותית כדי להתגונן בפני תביעה (עתידית) שתגיע 5 שנים לאחר תחילת הטיפול בו.
12. עוד לטענתם, הנתבע העיד עדות קוהרנטית ואחידה, אותות האמת שבגרסתו הזדקרו במהלך עדותו של הקורבן אשר העיד באומץ רב מול התובע (התוקף) ובני משפחתו. עדותו משתלבת במארג הראיות במקשה אחת עם הראיות המחזקות, הן מתקופת הפגיעה והן תקופת החשיפה ותקופת התביעה. בחקירתו הנגדית התובע אישר כי שהה לבדו עם הנתבע במשך עשר.הזדמנויות במקומות אשר הציג הנתבע בתצהירו כמקומות בהן בוצעו בו המעשים המיניים. כלומר, הזדמנות לביצוען הייתה גם הייתה. לשאלה מדוע לא הגיש תלונה עד עתה השיב הנתבע כי רצה להתמקד בטיפול שלו בלבד, שערך הרבה שנים. חלק מאותות האמת בעדות הנתבע עולה לטענת הנתבעים כשהשיב לשאלת בית המשפט בעניין החיסיון כי השאלה כבר לא רלוונטית, מה שמשנה לו זה החלק הטיפולי והוא רואה את הדיון הזה כחלק מהטיפול שלו, כסגירת המעגל שלו בחיים. הנתבע טען עוד, כי הדחיק את האירועים מאחר והתבייש, במיוחד בקהילה סגורה כמו קיבוץ. 12 שנה לקח לנתבע לטענתו לחשוף את אשר אירע. לטענת הנתבעים הוצגו ראיות אשר מהוות חיזוק לגרסתו של הנתבע. מצבו הנפשי החל משנת 2008, עדות הראיה של לירון דגן לגבי שני אירועים, עדי ההגנה (הנתבעת, הנתבע ומר צ.ח.) בנוגע לאירועים הנלווים לאירוע החשיפה. המפגש בבית המשפחה של התובע, ההטחה בתובע, שתיקתו של התובע וההצעה לקנות את שתיקת הנתבע בכסף, וכן העובדה כי מטעם התביעה העיד אך ורק התובע.
הנתבע לא נשאל ולו שאלה אחת על החשיפה מול התובע, על המפגש והחשיפה בנוכחות הוריו של התובע והוריו שלו, על הטענות הרבות שהעלה התובע בתצהירו כלפי הנתבע ובני משפחתו. לטענת הנתבעים התובע בחר ביודעין ובמתכוון שלא לגעת בכל הנקודות המהותיות הקשור.באירועים המיניים המתוארים בתצהיר כמו גם התעלמותו המוחלטת מהמפגש המשפחתי ותגובת הוריו של התובע, על ניסיונות ההשתקה בכסף מצד אמו של התובע ועל שתיקתו הרועמת של התובע למשמע חשיפת האירועים בפני משפחתו. באלה יש כדי לחזק את גרסתו המהימנה של הנתבע, וזאת במיוחד לאור העובדה כי התובע לא החליט מה ההסבר להאשמות מצד הנתבע. אין כל הסבר הגיוני מלבד האמת ש תביא אדם לשים עצמו במקום של קורבן אונס ולהידרש לטיפול שנמשך למעלה מחמש שנים.
מתצהירה של הנתבעת ומעדותה בבית המשפט עולה כי היא מאמינה עד עמקי נשמתה לגרסתו של הנתבע בכל הקשור לעביר.המין אשר בוצעו בו על ידי התובע וכי מכה על חטא על היעדר הידיעה הקודמת, בזמן אמת. נטען כי יש קורלציה מושלמת בין הגרסה שמסר הנתבע לדברים שנמסרו על ידי הנתבעת, לא נמצאה ולו סתירה אחת הפוגעת במהימנותם. הנתבעת משיבה כי החליטה לפרסם את המכתב כדי שהתובע לא יפגע בעוד ילדים בקיבוץ שלא יתקבל לחבר.בקיבוץ לעולם. כמו כן לטענתה, הדבר מפריע לנתבע שחשב שהתובע לא יחזור עוד לקיבוץ, אחרי שחמש שנים הדיר רגליו מהקיבוץ, וכל רצונה היה להוציא את האמת לאור.
13.הנתבעים ממשיכים וטוענים להגנה נוספת והיא הגנת תום הלב. המנויה בסעיף 15 (2) ו-(3) לחוק. הנתבעים טוענים כי הם הוכיחו כי כל התנאים הנדרשים לצורך ביסוס הגנה זו שכן הפרסום נעשה לגורמים רלבנטיים אשר היה להם אינטרס במסגרת 'שלום הציבור' על מנת שיוכלו לכלכל צעדיהם בזהיר.נוכח חזרתו של עבריין מין .הקיבוץ וכן להגנה על שלום נפשו של הנתבע. הפרסום נעשה בתום לב ולא חרג מן הסביר במידתיות ובמשורה. לטענתם הפרסום לא נעשה מתוך כוונת מכוון לפגוע בתובע, מדובר בפרסום טבעי נוכח הנסיבות ומותר להניח שרבים אחרים היו נוהגים כמותם באותן נסיבות, והכול מתוך תום לב.
נטען כי אומנם התובע מצדו ניסה להכפיש ולהשחיר את הנתבעים ובני משפחתם, אולם מהימנותו נפגעת אף בנוגע לסיבת עזיבת הקיבוץ, לאחר שהוא מאשר כי בעיתוי לאחר שהנתבע חשף את האשמותיו, בחר התובע "להגשים עוד חלום" או "לצאת לחופשה" לגרסתו, וזאת 4 חודשים בלבד מאז החשיפה. בכך נטען, יש כדי לחזק את גרסת הנתבעים בנוגע להיעלמותו של התובע מהקיבוץ בסמוך לחשיפה. גם סכום התביעה לטענת הנתבעים הוא מופרך ומנופח. נראה כי גובה הפיצוי הנתבע נקבע מתוך מטרה להלך אימים על הנתבעים לבל ימשיכו במאבקם הצודק להרחקת התובע וחשיפת האמת. בנסיבות שעלו בתובענה זו יהיה זה עוול נוראי לנתבעים לפסוק לתובע פיצוי בסכום המקסימלי הקבוע בחוק לפגיעה ללא הוכחת נזק, ואף למעלה מכך.
14. באשר לבקשתו של התובע לפיצול סעדים, הנתבעים טוענים כי מועמדותו של התובע לחבר.בקיבוץ טרם הוכרעה, אולם, לא ברור כיצד יכול התובע לקשור בקשר סיבתי תוצאה כזו או אחרת של הליך עתידי לפרסומי הנתבעים. לו היה התובע מודח בעקבות הפרסום או אז יתכן והטענה הייתה עומדת. אולם, מאחר ויש מעל 800 חברים יש בקיבוץ, אין כל ערובה כי אכן היו מצביעים בעד קבלתו לקיבוץ, במיוחד נוכח "רסיסי המידע" שהיו עוד טרם הפרסום.
דיון והכרעה
15. מעשה פרסום לשון הרע מוגדר בסעיף 7 לחוק, הקובע כי העוולה כוללת שני יסודות. היסוד הראשון הוא יסוד ה"פרסום" אשר הוגדר על ידי המחוקק בסעיף 2 לחוק. פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. היסוד השני של העוולה הקבועה בסעיף 7 לחוק הוא "לשון הרע". פרסום יהווה עוולה על פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק בצירוף סעיף 3 (ראה: עמ' 79 ועמ' 86א. שנהר, דיני לשון הרע( [תשנ"ז – 1997), (להלן: "שנהר").
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם
2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"
ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אינה מתנה את קיומה של "לשון הרע" בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת. לפיכך עשוי פרסום להכיל עובדות אמת בלבד, ועדיין להיחשב כ"לשון הרע". גם היותו של הפרסום הבעת דעה אינה שוללת ממנו את הגדרתו כ"לשון הרע". הבעת דעה, העלולה לגרום לאחת הפגיעות שבסעיף 1 לחוק, תיחשב כ"לשון הרע". כמובן שלפרסום עובדות אמתיות או להבעת דעה, יכולות להיות הגנות המנויות בסעיפים 14 ו – 15 לחוק (ראה: שנהר, עמ' 121 - 122). השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. יש לדלות מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר (ראה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558).
ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפניי יש לקבוע האם עלה בידי התובע להוכיח כי המכתבים והמודעה של הנתבעים מהווים לשון הרע? סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב. נבחן את הסוגיה בהתאם לשני השלבים.
שלב א: פרסום
16. אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן בוצעו מספר פרסומים, ע"י הנתבעים.
ביום 3.2.13 קיבל התובע מכתב מהנתבע בו הוא מאיים עליו כי אם ימשיך בתהליך קבלתו לחבר.בקיבוץ, ינקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו. במכתב כתב כי בשלב הראשון הוא שולח מכתב זה לתובע אולם במידה ודרישתו לא תענה הוא מתכנן להגיש תלונה במשטרה, לכנס ישיבה ולספר בה את סיפורו האישי, להיפגש עם עיתונאי בעיתון ארצי, וכן נקב בשמם של העיתונים י.ב.", ו- "י.ק." העתק של מכתב זה שלח הנתבע למזכיר.הקיבוץ, לוועדת הקליטה, למבקר הקיבוץ, לוועדת הפרט ולוועדת בריאות הנפש (ראה: נספח 2 לת/1).
17. ביום 7.2.13 תלה הנתבע, או מי מטעמו, על לוחות המודעות בקיבוץ מודעה החתומה על ידו (ראה: נספח 3 לת/1). עקב חריפות הדברים, ראיתי לנכון לצטט חלקים מהמודעה:
"ברצוני לשתף אתכם בחוויה טראומתית שעברתי בילדותי מגיל 7 עד גיל 10 (בערך).
חוויתי התעללות מינית ונפשית קשה ע"י פלוני , במספר מקומות בקיבוץ.
כרגע איני נכנס לפרטים, אוכל רק לומר שנקלעתי למשברים נפשיים עמוקים מאוד לאורך השנים, וסחבתי את המטען הזה על כתפיי לבד.
(...)
אני מבקש מכם, לאור סיפורי זה, לחשוב האם אתם הייתם מוכנים להיתקל באדם שעשה מעשים מגונים ואונס וילדכם/ילדתכם??
האם הייתם מוכנים שילדכם/נכדכם ייחשף לסכנה דומה?..."
המודעה נתלתה על לוח המודעות במרכולית ובחדר האוכל של הקיבוץ וכפי הנראה למר.שהוסרה על ידי התובע ובני משפחתו מספר פעמים, שבו הנתבע או מי מטעמו ותלו אותה שוב. היות וחדר האוכל והמרכולית משמשים את עובדי המפעלים והענפים השונים בקיבוץ, יש להניח כי נחשפו למודעה מאות אנשים, חברי קיבוץ וגם אנשים שאינם חברי קיבוץ ואומנם, הנתבע אף אישר זאת בעדותו (בעמ' 46 - 47 לפרוטוקול הדיון מיום 8.1.15).
זאת ועוד; אם לא די באמור, בנוסף לפרסום המודעה הנ"ל על לוחות המודעות, הניח הנתבע מכתב בנוסח דומה בכל תיבות הדואר של חברי הקיבוץ, כ - 288 תיבות דואר (ראה: נספח 4 לת/1).
לאחר היוודע דבר הפרסום התובע הגיש תלונה במשטרת חדרה בגין פרסום לשון הרע (ראה: נספח 5 לת/1) וכן פנה, באמצעות בא כוחו, לנתבע ביום 11.2.13 והתריע בפניו כי דבריו מהווים לשון הרע ועל כן דרש ממנו להתנצל ברבים על הפרסומים (ראה: נספח 6 לת/1).
18. יום לאחר מכן, ביום 12.2.13, הניחה הנתבעת מכתב בתיבות הדואר של כל חברי הקיבוץ ותושביו ובו פרסמה דברים קשים מאוד (ראה: נספח 7 לת/1), אשר עקב חריפותם יצוטט חלקם כהאי לישנא:
"זה זמן רב חשבתי כיצד לשתף אתכם בתלאות והייסורים שעברתי כאימא מאז אותו יום שש. פתח את ליבו וסיפר ופירט על מקרי האונס והתעללות שעבר שנים בילדותו עולמי חרב עלי באחת, וכן עולמם של יתר בני משפחתי.
(...)
אני פונה לכל אחד ואחת מחברי ותושבי הקיבוץ, לא לאפשר לקבל לחיקם אדם אשר פגע, הרס, עינה, התעלל ואנס עזרו לי למנוע עיוות נוראי שכזה. פלוני אינו ראוי להיות חלק מהחברה שלנו! האם תוכלו לעבור לסדר היום בידיעה שמסתובב בתוכנו בחור שפגע ועלול לפגוע שוב? כל משפחת אלמוני ובעיקר ש. הקורבן ואני כאימא לא נוכל להשתחרר מהסיוט, כאשר כל רגע נתון אנו יכולים לפגוש את הפוגע בשבילים. מקומו של פלוני אינו בינינו.
אני מבקשת מכל אדם אשר קורא מכתב זה לחשוב היטב אם הוא מוכן להשיב את ע.לקיבוץ ובו זמנית לפתוח שוב ושוב את הפצע של ש. ומשפחתנו."
19. הנתבעת לא הסתפקה בדברים קשים אלה אשר נשלחו במכתב לחברי הקיבוץ ותושביו והמשיכה לדבר בגנותו של התובע, גם מחוץ לקיבוץ. בעדותה (בעמ' 84 לפרוטוקול הישיבה מיום 15.4.15) הודתה כי סיפרה את הסיפור הנורא לספר באור עקיבא כאשר היו במקום עוד אנשים.
לאור כל האמור, כאשר הנתבעים מאשרים את דבר הפרסומים הנ"ל, שפורסמו מספר פעמים וכן כי לפרסומים אלה נחשפו מאות אנשים, בתחום הקיבוץ ומחוצה לו. לנוכח תוכנם של הפרסומים שצוטטו, הנני קובע כי הפרסומים עומדים בתנאי הראשון והוא "העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגעים".
שלב ב: לשון הרע
20. כאמור פרסום יהווה עוולה על פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק כדבר שפרסומו יכול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו. האם יש בפרסומים שבצעו הנתבעים כדי לפגוע בתובע? סבורני כי לנוכח תוכן הפרסומים יש להשיב על השאלה בחיוב.
ייחוס של ביצוע עבירה פלילית לאדם, לא ייחשב בהכרח כ"לשון הרע", ומי שהעבירה מיוחסת לו צריך יהיה להוכיח כי הפרסום עלול היה לגרום לאחת ההשלכות המפורטות בסעיף 1 לחוק. עם זאת, נראה, כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית-המשפט שייחוס של ביצוע עבירה, במיוחד עבירה מסוג העביר.אותן מייחסים הנתבעים לתובע, אינו מהווה לשון הרע (ראה: שנהר עמ' 128 (. במקרה שלפנינו נראה כי פרשנות הפרסום לפי "המובן הטבעי והרגיל של המילים" על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" לא יכולה אלא לקבוע כי הפרסום הינו פוגע פגיעה חמורה ומהווה לשון הרע. יחוס של עביר.מין או מעשי אינוס בקטין, שעה שאינם מוכחים כאמת, לא יכולים להשתמע אחרת אלא כפרסום לשון הרע. במקרה שלפניי ה"האשמות" של הנתבעים כלפי התובע נכתבו בכוונה ברורה וחד משמעית וכי לדברים אלה אין משמעות אחרת מאשר לשון הרע על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק לשון הרע.
הגנות הנטענות ע"י הנתבעים
21. כעת, יש לעבור ולבחון האם עומדות לנתבעים ההגנות להן הם טוענים והעיקרית שבהן, הגנת "אמת דיברתי".
סעיף 14 מסדיר את ההגנה של "אמת הפרסום" וקובע, כי מפרסם ייהנה מהגנה אם הפרסום היה אמת והיה בפרסום "עניין ציבורי".
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש..."
השאלה האם הפרסום היה אמת והאם היה בו עניין ציבורי מוכרעת כאמור על פי מבחן אובייקטיבי. ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק לא תחול על פרסום שגוי אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום. אין כל חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, וגם אין חשיבות לשאלה, האם סבר בעת הפרסום כי הפרסום הוא אמת. מפרסם ייהנה מהגנת סעיף 14 רק אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובייקטיביים של ההגנה (אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואילו מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום כלל לא יהיו רלבנטיים לצורך ההכרעה בשאלה האם עומדת לו ההגנה (שנהר, 215 – 216).
על מנת לקבוע אם בפרסום יש אמת, יש לקבוע גרסתו של מי מהצדדים ביחס לעובדות האירוע - הינה אמת. ככלל, נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את טענת "אמת דיברתי", כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987); ראו גם ת"א (עפ') 2692/06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס יו אס (ניתן ביום 18.8.10) וכן ראה גם ת.א (טב') 39948-07-13 אברהם שביט שטריט נ' חיים חליוה (פורסם בנבו, 16.11.2015))
22. על מנת לקבוע, האם על הפרסום חלה הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם יש בחומר הראיות שהגישו הנתבעים כדי לאושש את היסוד הראשון הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק. היסוד הראשון הנדרש בהגנת אמת הפרסום הוא ש"הדבר שפורסם היה אמת". מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (שנהר, 215-216) אציין כבר כעת בפתח הדברים, כי לאחר שמיעת העדים והתמשכות ההליכים בתיק זה לא הצליחו הנתבעים לשכנעני בגרסתם ולעמוד בנטל ולהוכיח כי יש אמת בפרסום.
ראשית לגרסת הנתבע; כאמור, בפרסומיהם המשמיצים, טענו הנתבעים לעביר.מין חמור.אשר ביצע לכאורה התובע בנתבע בתקופה הראשונה, בגילאי הילדות, זאת בהסתמך על זיכרונות אשר "צפו" במוחו של הנתבע כעבור שנים רבות (בתקופה השנייה), כתוצאה מהפסקה פתאומית של שימוש אינטנסיבי וארוך שנים בסמים קשים וקלים מיד לאחר שטס לחו"ל. לפני אירוע זה שלצורך העניין נקרא לו אירוע מכונן, בשנים שבין התקופה הראשונה לתקופה השנייה, נראה כי לנתבע לא הייתה כל בעיה עם התובע, הם אף היו ביחסי חבר.ואף התגוררו תקופה מסוימת בשכנות. מגרסתם של הנתבעים עולה כי הפסקת השימוש בסמים באופן כה חד וכן הטיסה להוואי גרמה לנתבע למשבר נפשי אשר כתוצאה ממנו התקשר לאמו וסיפר לה את הזיכרונות שעלו בו. הוא חזר לארץ בעזרתו של חבר משפחה ונכנס למסגרת טיפולית בכפר** לתקופה ארוכה. כפר **הוא כפר טיפולי לתרמילאים וצעירים במשבר שנפגעו מסמי הזיות וכו', נפגעי הפרעת דחק פוסט טראומטית, וכן במכורים לקנביס, קוקאין ואלכוהול
אומנם , לא ברורה ההשפעה של אותו שימוש רב שנים של הנתבע בסמים על הזיכרונות אותם הוא זוכר לפתע. הנתבע אשר עול ההוכחה לעניין זה עליו זימן את הגב' רינת וולפשטיין, הפסיכולוגית השיקומית שלו, אולם עדותה לא הייתה עדות של מומחה אלא עדות עובדתית בה היא סיפרה על הדברים אותם שמעה מהנתבע. העדה אומנם השיבה כי לדעתה מדובר בנתבע שעבר פוסט טראומה ולא מחלה פסיכוטית אולם עניין זה היה צריך להקבע באבחנה של רופא מומחה ולא ע"י מטפלת פסיכולוגית.
הנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת או עדות רופא מומחה מטעמם כדי לאבחן באופן חד משמעי כי הדברים אותם זכר הנתבע הינם דברים שאכן קרו במציאות ואין הם פרי דמיונו או הזיות אשר נגרמו מהשימוש הארוך, של יותר מעשר שנים, בסמים וביניהם מריחואנה, קוקאין ואל. אס די. יש בכך כדי לפגום ולערער במהימנות גרסת הנתבע, משקלה והפירוש שהוא נתן לאירועים שהתרחשו, אם התרחשו, בינו לבין התובע וילדים אחרים בתקופה הראשונה המוזכרת וארחיב בנושא להלן.
23. העדה הגב' וולפשטיין בעדותה (בעמ' 58 - 59 לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.15) נשאלה בעניין:
"ש. האם היית עדה לאירועים המתוארים לסעיפים 10-15 לתצהירך?
ת. לא.
ש. כיצד נודע לך אודות האירועים הללו.
ת. גם מהשיחות עם ש. עם המשפחה שלו וגם מהמטפלת שטיפלה בו אחרי האירועים.
ש. תאשרי לי בבקשה שכל הקביעות שבתצהירך ובנספח ה לכתב התביעה ביחס למעשים המגונים הנטענים מבוססות על מידע שמסר לך ש. ובני משפחתו.
ת.אני מאשרת... "
העדר חוות דעת מומחה עולה מתשובותיה הלקוניות של עדה זו שמסרה (בעמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.15 ) כי אין לה את הכישורים לתת חוות דעת רפואית, וכן כי מה שרשמה בתצהירה בסעיף 11 מבוסס על חוות דעת רפואית שהייתה מונחת לפנייה של ד"ר נחמקין שהוא הרופא של כפר **. דא עקה, חוות דעתו של ד"ר נימקין לא הוגשה ע"י הנתבעים והרופא לא העיד ולא נחקר עליה.
זאת ועוד; העדה הנ"ל נשאלה בנוגע לאובדן הזיכרון ממנו סבל כפי הנראה, הנתבע וכן האם נתקלה במקרים בהם שימוש בסמים גרם לעיוות או העצמת חוויות העבר והשיבה בעמ' הנ"ל:
"ש. האם במהלך עבודתך כפר***בעקבות שימוש אינטנסיבי בסמים היה לו אובדן של זכרון.
ת.בעקבות שימוש בסמים? יכול להיות קצת אבל לא ממש אובדן זכרון.
ש. האם נתקלת במקרים ששימוש בסמים גרם לעווית או העצמת חוויות מהעבר.
ת.יכול להיות..."
...
ש. ש. סבל מאובדן זכרון מהעצמת זכרונות.
ת.הוא סבל מאובדן זכרון כל זמן שהשתמש בסמים כל האירועים היו מודחקים. אבל זה קשור לפוסט טראומה לא מהסמים. אני קובעת את זה כפסיכולוגית שעובדת עם מכורים לסמים 15 שנה.
ש. זה בתחום ההכשרה שלך.
ת.אני חושבת שכן.
ש. זה לא תפקיד של פסיכיאטר
ת.לא רק. גם תפקיד של פסיכולוגית..."
למר.תשובותיה, התרשמתי, כאמור, כי העדה אינה מומחית בתחום. כך למשל העדה לא ידעה להשיב לשאלות האם מאגר הזיכרונות של האדם נמצא באותם אזורים שבהם מופעל הדמיון (בעמ' 64 ש' 3-4לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.15), וכן לא הכירה מחקר נוירולוגי עליו שאל ב"כ התובע שהוכיח כי כחמישית מהמקרים לא יודעים להבדיל בין זיכרון לדמיון ( עמ' 64 ש'5-7). העדה נשאלה על מאמרו של מר חיליק מזוס שפורסם באתר כפר *** (ראה: ת/2). מאמר זה קובע כי לפגיעת הסמים באנשים יש פנים רבות ואחת מהן היא פסיכוזה. אחת מהמאפיינים האפשריים של פסיכוזה היא חוסר יכולת להבדיל בין דמיון למציאות. המאמר קובע כי "במצב פסיכוטי אין הנפגע יכול להבחין בגבול העובר בין המציאות הסובבת אותו לבין דמיונותיו והזיותיו. הדמיון עבור הפסיכוטי הוא גשמי ומציאותי כפי שהמציאות לאדם במצב רגיל. הוא חווה את הדמיון וההזיה בכל חושיו הגשמיים".
כאמור, העדה הגב' וולפישטיין התעקשה בתשובותיה והשיבה כי הנתבע סבל מפוסט טראומה ולא ממצב פסיכוטי, אולם לא שוכנעתי בכך מהטעמים שפורטו לעיל וכן מן הטעם כי עדותה לא גובתה בכל מסמך או אסמכתא לאשש את הדברים. יתכן והעדה הסתמכה על מסמכים אותם קראה בעבר בתיקו של הנתבע, ואשר לא הומצאו לבית המשפט, אולם בית המשפט אינו יכול לקבוע ממצאים עובדתיים או רפואיים על יסוד עדותה זו.
מה גם שהתברר מתשובת העדה כי היא לא נכחה בבדיקתו של הנתבע אשר קבעה אם סבל או לא ממצב פסיכוטי אלא מפוסט טראומה כטענתה. כאמור, הגב' וולפישטיין אינה פסיכיאטרית, ולדבריה ולעדותה אין את המשקל של עד מומחה. כל עדותה של עדה זו מבוססת למעשה על דבריו של הנתבע, כפי שהם עלו בטיפול ולא ניתן לקבוע באיזה מצב רפואי היה הנתבע באותה עת.
24. השאלה הינה אפוא האם הוכיח הנתבע כי התובע ביצע בו עביר.מין?
תחילה אציין כי הנתבעים עצמם בעדותם הודו כי התובע לא "אנס" את הנתבע כפי שרשמו במכתבים ובמודעות שפרסמו. גם לגרסתם של הנתבעים, מעשי האונס אשר יוחסו לתובע בפרסומים אלו, כמו גם מעשי סדום, מעולם לא קרו (ראה עדותו של הנתבע בעמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 8.1.15 וכן בעמ' 52 וכן ראו עדותה של הנתבעת בעמ' 83 לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.15). יוצא אפוא כי הוכח שלפחות החלק הזה, החמור ביותר כשלעצמו, ההאשמה כי התובע אנס את הנתבע, בפרסומיהם השונים של הנתבעים – איננו אמת.
באשר לעביר.מין והמעשים האחרים להם טוענים הנתבעים, הנתבעים הביאו עד נוסף לחיזוק גרסתם והוא מר ל.ד.בעדותו מר ד. שינה את הגרסה אותה נתן בתצהירו (ראה: נ/1). בעדותו (בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 8.1.15) טען מר ד. כי בגילאים 5-7 הוא זוכר לפחות שני מקרים בהם הוא, התובע והנתבע שיחקו ללא בגדים. לטענתו התובע לא איים עליהם או דרש מהם לא לספר לאף אחד על האירועים הנ"ל. לטענתו של מר דגן אין לכנות את האירועים שהתרחשו אירועים מיניים אלא משחקים אותם שיחקו ילדים כאשר ישנו באוהל בחצר הקיבוץ. לאחר מכן בעדותו, בתשובה לשאלות, מסר כי ניתן לקרוא למה שקרה ביניהם כילדים, כ"משחקי ילדים" וכן כי הזיכרון שלו מעורפל. הוא זכר שהורידו מכנסיים והיה סוג של התחככות אולם לא זכר "מי עם מי ומה עם מה". לאור האמור אין בעדותו זו של מר דגן כדי לסייע לנתבע להוכיח כי האירועים להם טוען הנתבע אכן התרחשו.
25. באשר לעדותה של הנתבעת, הגב' ר.ט., גם עדותה מתבססת על הדברים אותם התובע סיפר לה. לנתבעת אין ידיעה ממקור ראשון להתרחשותם. היא לא הייתה מודעת להתרחשותם בזמן אמת ובאופן תמוהה, בלשון המעטה, למר.שבנה, הנתבע, שבגר השתמש בסמים במשך עשר שנים לטענתה, לא הייתה מודעת גם לכך.
בנסיבות אלה אין להוציא מכלל אפשר.כי הנתבעת באמת ובתמים מאמינה לסיפורו של בנה וכשם שלא ידעה על השימוש בסמים כך גם לא ידעה במה שיחקו הילדים בחצר בתקופה הראשונה והאם מדובר במשחקי ילדים כפי שהעיד מר דגן או במעשים חמורים כפי ש"נזכר" התובע בתקופה השנייה.
העובדה כי הנתבעת לא הייתה עדה לאירועים בזמן אמת, אינה מתירה לה לפרסם את הפרסום נשוא הדיון ולטעון "אמת דיברתי" מבלי שיש בידה את האפשר.להוכיח אמירה זו.
למעלה מן הצורך אדגיש כי כנורמה חברתית ועפ"י הדין הורה אמור להשגיח על ילדיו הקטינים. לעיתים אי השגחה יכולה להביא למשחקים אסורים שמחובת ההורה לפקח ולמנוע אותם. בנסיבות, לטעמי, הטענה כי הנתבעת לא הייתה מודעת למתרחש במשחקי הילדים על הדשא או בחצר הקיבוץ, בזמן אמת היא תמוהה בלשון המעטה ועל כן יש בכך כדי לחזק דווקא את גרסת התובע כי לא היו דברים מעולם ומדובר בהזיות מצד הנתבע תהא סיבתם אשר תהא.
עד נוסף מצד הנתבעים, מר צ.ח. י, גיסו של הנתבע הנשוי לאחותו, מסר כי גם מאמין לגרסת הנתבע וזאת מבלי שגם הוא נכח באירועים הנטענים ע"י הנתבע. דא עקה, לנוכח אמונתו זו של העד, דווקא במקום בו יכול היה להביע עמדה או לעשות פעולה בשים לב ל"מסוכנותו" של התובע והוא להימנע מלהתגורר עם 4 ילדים קטינים, בקרבה יתרה לבית משפחתו של התובע (ראה: עמ' 38-39 לפרוטוקול הדיון מיום 8.1.15) הוא לא עשה דבר. הנימוקים לכך נבעו לטענת עד זה ממצוקת הדיור בקיבוץ וכי זו הייתה הדירה היחידה באותה עת. נימוקים אלה לא הוכחו כדבעי ולא שוכנעתי כי אכן זו הייתה הסיבה שבה הסכימה משפחה זו להתגורר כה קרוב למשפחת התובע שנטען כי בעבר בתקופה הראשונה, בהיותו התובע ילד או נער ביצע עביר.מין בנתבע. דומה כי עד זה זומן ע"י הנתבעים על מנת לסייע בידם להציג תמונה כי האמור בפרסומים הוא אמת. לפיכך דומה כי תשובות עד זה לסיבת מקום המגורים בקרבת משפחת התובע, בשל מצוקת דיור בקיבוץ, מהווה רק תירוץ לכך שלמעשה לא הוא ולא משפחתו נקטו בצעד כלשהו בעניין זה והסיבה היא ככל הנראה כי גם בעיני העד ומשפחתו, בשלב זה, בתקופה השלישית לא נתפס התובע כעבריין מין או אדם מסוכן ואין כל חשש לגור בקרבתו או בסביבתו.
26. באשר לעדותם של מר ח. והנתבעת בנוגע להתרחשויות בשיחה בה הטיח הנתבע בתובע את שקרה לכאורה ותגובת הוריו של התובע עומדת אל מול גרסתו של התובע בעדותו (עמ' 26 - 21 לפרוטוקול מיום 8.1.15) אשר אישר את המפגש אולם הכחיש את תוכנו. יצוין כי גם אם ניסו הוריו של התובע לנתבעים ליישב את הסכסוך ביניהם, היה על הנתבעים, לנוכח הכחשותיו של התובע להוכיח זאת והם רשאים היו לדרוש מההורים של התובע שבחר לא להעידם, לעלות לדוכן העדים ולחקור אותם בקשר לכך.
התרשמתי מחומר הראיות כי בעקבות האירועים נשוא תביעה זו יש מערכת יחסים עכורה מאוד בין משפחתו של התובע למשפחת הנתבעים. בעדותה נשאלה הנתבעת (בעמ' 77 לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.15) האם איימה או התנכלה למשפחת התובע:
"ת. אני לא יודעת לא הייתי נוכחת. לא התנכלתי להם היינו ביחסים של שכנות בסדר היינו שכנים ואף פעם לא קיללתי אותם. אחרי שנודע לי לא קיללת אותה אישית. איתה לא התעסקתי ועם האבא.
ש. מזכיר.הקיבוץ הזמינה אותך לשיחה.
ת.לא.
ש. את מעידה באזהרה, ש' ח' לא הזמינה אותך לשיחה באזהרה.
ת. לא.
ש.האם הוזהרת לא להתנהג באלימות כלפי ש.פלוני
ת. לא התנהגתי בשום אלימות כלפיה. לא התנהגתי באלימות לא כלפיה. אחרי שידעתי את כל הדבר הנוראי הזה. קיללתי את עצמי שלא ידעתי..."
דברים אלה של הנתבעת עומדים בסתירה למכתב מיום 23.10.11 אשר נכתב ע"י הגב' ש' ח' ממזכיר.הישוב לאמו של התובע, הגב' ש.פלוני (ראה: נספח 14 לת/1). במכתב כותבת הגב' ש' ח' כדלקמן:
"בהמשך לכל הנושאים הכואבים אותם העלית במערכת היחסים המורכבת וההתנכלויות כלפייך, החליטה המזכיר.לזמן את פלמונית ואת א לשיחה, בתקווה שנצליח להרגיע את המצב בכדי שנוכל כולנו להמשיך לחיות יחד בשלום"
ממכתב זה ברור כי הנתבעת לא השיבה בכנות מלאה לשאלה שנשאלה. אם כך ברור כי מערכת היחסים בין המשפחות הינה מערכת יחסים עכורה מאוד ובה יש האשמות הדדיות והתנכלויות שונות.
סיכומו של דבר לאחר ששקלתי את העדויות והגרסאות בנוגע לפגישה שהתקיימה נראה כי הגרסאות מצד אחד גרסת הנתבעים וגרסתו התובע מאידך הינן גרסאות שקולות ולא שוכנעתי כי יש להעדיף אחת על השנייה.
למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם אכן הציעו הוריו של התובע סכום כספי לנתבע על מנת שלא יפיץ את הסיפור (דבר אשר התובע מכחיש מכל וכל), אין בכך כדי להוכיח שהאירועים הנטענים ע"י הנתבע בתקופה הראשונה, אכן התרחשו. יש כמה אפשרויות לכך האחת למשל כי הוריו של התובע לא רצו כי הסיפורים הנ"ל יופצו בקיבוץ שכן יתכן והם חששו כי הכתם לשמו הטוב של בנם במידה וסיפורים אלה יופצו יהיה כבד ואולי בלתי הפיך. אפשר.נוספת היא כי הם ביקשו ליישב את הסכסוך בין המשפחות ולחזור לשגרה ועוד.
אשר על כן הנני קובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל וגרסתם לא הוכחה בראיות מספקות התומכות בטענותיהם כי הפרסומים הם בגדר "אמת דיברתי" כמשמעותם בחוק.
27. לפני סיום פרק זה אוסיף כי מהבחינה המשפטית, ייחוס עבירה פלילית לאדם הינו בדרך כלל מצב מובהק של הוצאת לשון הרע כהגדרתה בס' 1 לחוק. בענייננו, אין חולק כי הפרסומים המשמיצים אשר נעשו על ידי הנתבעים כוללים השמצות , מהן עולה תמונה לפיה המדובר בעבריין מין סדרתי המהווה סכנה לסובבים אותו. לעניין עצם הפרסום, אין חולק כי הפרסומים הנ"ל אכן נעשו על ידי הנתבעים והם אף מודים בכך בפה מלא. אין גם חולק על כך, כי הנתבעים רצו והתכוונו כי הפרסומים המשמיצים יזכו לתפוצה רחבה בקרב כל חברי הקיבוץ ותושביו ואף לאנשים אחרים אשר אינם חברי או תושבי הקיבוץ, כגון הספר באור עקיבא וכו'.
כפי שכבר ציינתי, נטען בפרסום באופן חד משמעי, כי אדם מסוים ביצע בפועל מעשה המהווה עבירה פלילית, יוכל המפרסם ליהנות מהגנת אמת דיברתי, רק אם יצליח להוכיח כי אותו אדם אכן ביצע את המעשה שיוחס לו (ראה: שנהר, עמ' 236). במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתבר.לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על הנתבע הטוען להגנת "אמת דיברתי" להוכיח את גרסתו כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). חובה זו מתגברת כאשר עוסקים בטענות בעלות גוון פלילי, במיוחד טענות כה חמור.כפי שהטיחו הנתבעים בתובע ואבהיר;
28. ידוע כי במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת למעשה לתובעים עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריב ביצוע עביר.רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עמן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת חמורות, המייחסת לתובע מעשים פליליים וחמורים, ועל כן 'רצינות העניין' גדולה יותר. על כן, נדרש מהנתבעים להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319).
במילים אחרות, הטענות שהנתבעים הטיחו בתובע הינן טענות חמור.ורציניות בעלות גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו הן מכוונות. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענות כאלה ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה. הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599).
במקרה זה לא שוכנעתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את טענותיהם. משקלן של הראיות שהובאו כנגד התובע "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבעים לא הצליחו להביא "הוכחה קרובה לוודאות". אשר על כן, כאמור, יש לדחות את טענותיהם של הנתבעים כי אמת דיברו.
הגנת תום הלב
29. הרציונל העומד בבסיסן של הגנות "תום הלב" הקבועות בסעיף 15 לחוק הוא כי ישנם מצבים שלגביהם קיים אינטרס ציבורי כה חשוב בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת דיבה, יהיו מניעיו, כוונותיו ואמונתו של המפרסם אשר יהיו. נטל ההוכחה ביחס לתחולת הגנה זו הינה על הנתבע (שנהר,223 – 226).
נתבע ייהנה מהגנת סעיף 15 לחוק בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב, והתנאי השני הוא שהפרסום נעשה באחת או יותר מ – 12 החלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק (שנהר, 249 – 251).
סעיף 15 לחוק קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשיר.ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 5) 13), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 6) 13), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים , או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10)הפרסום לא נעשה אלא כדי גנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11)הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12)הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע..."
כאמור, כמו בהגנות האחר.שבחוק, גם נטל הוכחתה של הגנת תום הלב – או ליתר דיוק: של כל אחת ואחת מהגנות תום הלב – מוטל על הנתבעים. נטל זה חל לגבי כל אחד משני מרכיביה של כל אחת מההגנות. לפיכך מוטל על הנתבעים להוכיח, כי עשו את הפרסום באחת הנסיבות המצוינות בסעיפי המשנה שבסעיף 15 לחוק. וגם כי עשו את הפרסום ב"תום לב".
30.סעיף 16 לחוק מתייחס לנטל ההוכחה וקובע:
" נטל ההוכחה
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמור.בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15...".
במקרה שלפניי, הנתבעים טענו כי פרסמו את המכתב עקב רצונם לדאוג לילדי הקיבוץ בגין הסכנה המגולמת בתובע. וכן כי לא רצו לפגוע בהחלמתו של הנתבע שייאלץ לראות את התובע הולך בשבילי הקיבוץ.
לתום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק יש, נוסף על המאפיינים הנוגעים לאמונת המפרסם וכוונתו, גם היבטים עובדתיים-התנהגותיים. היבטים אלה מתחלקים להתנהגות שקדמה לפרסום ולמעשה הפרסום עצמו. על תום לבו של המפרסם או על העדרו ניתן ללמוד גם מהפרסום עצמו. פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית שבמסגרתה הוא נדרש, ילמד על תום לבו של המפרסם ואף עשוי להקים לו את החזקה כי עשה את הפרסום בתום לב. יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים, או השמטה מכוונת של פרטים חשובים, עשויות להעיד על חוסר תום לבו של המפרסם. ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי סבירה עשוי להעיד על העדר תום לבו של המפרסם ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו החזקה שעשה את הפרסום בתום לב (שנהר, 263 – 269). יש לציין כי מאחר והנתבע לא פנה למשטרה ולא הגיש תלונה כנגד התובע (כיום חלה כבר תקופת ההתיישנות). לא הייתה חקירת משטרה מקצועית אשר הייתה מגיעה לחקר האמת. אינני מקבל את טענותיהם של הנתבעים כי הפרסום נעשה אך ורק מתוך כוונה לשמור על בטחון הציבור והחלמתו של הנתבע.
הקורא את הפרסומים נשוא הדיון, יתרשם כי המכתבים והמודעה כתובים בלשון מתלהמת ופוגענית. מסגנון המכתב ומתוכנו עולה בבירור כי לנתבעים הייתה כוונה לפגוע בתובע. כאמור, טרם פרסום הדברים ידעו הנתבעים כי חלק מהדברים המפורסמים אינם אמת, ומהווים הקצנה של האירועים להם הם טוענים בעדותם. זאת ועוד, טרם הפרסום קדם "מכתב האיומים" אותו שלח הנתבע לתובע.
לפיכך ניתן לקבוע במידה גבוה של וודאות כי הנתבעים עשו את הפרסום בכוונה לפגוע בתובע.
סירובם של הנתבעים להתנצל על הפגיעה בתובע, בהזדמנויות שונות, היא ההוכחה הטובה ביותר להנצחת היחסים העכורים בין הצדדים ויש בה כדי להעיד גם בדיעבד על הכוונה לפגוע בתובע שהייתה לנתבעים.
לפיכך הנני דוחה את הגנת הנתבעים וקובע כי הפרסומים מכילים תוכן המהווה לשון הרע, ונעשו במטרה לפגוע בתובע. לנתבעים לא עומדות גם הגנת תום הלב במקרה זה.
השיקולים לקביעת היקף הפיצויים
31. הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע מיועדים לא רק לפצות את התובע על הנזק שגרם לו הפרסום, אלא גם להשיג מטר.אחרות. הפיצויים במשפטים אלה משמשים במקרים מסוימים גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם, כמו כן אמורים הפיצויים לחנך את הציבור בכללו ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם (שנהר, 369).
לצורך פסיקת הפיצויים אמור בית-המשפט לקבוע מה אירע לשמו הטוב של התובע בעקבות עשיית הפרסום, כיצד השפיע הפרסום על הדרך שבה נתפש התובע בעיני כל אחד ואחד מהאנשים שאליהם הופנה הפרסום; בנוסף ישקול בית המשפט חומרת ההאשמות שבפרסום ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה בית-המשפט פרסום המייחס לנפגע ביצוע של עבירה פלילית ובייחוד עבירה פלילית חמורה. לצורך פסיקת הפיצויים יתחשב בית-המשפט לא רק באותו חלק של הפרסום שבגינו הוגשה התביעה ושלגביו נקבעה חבות הנתבע, אלא גם במה שנאמר בשאר חלקי הפרסום (שנהר, 370 – 383).
גם תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצויים. פרסום בתפוצה גדולה, כמו פרסום באמצעי התקשורת, מחמיר את הפגיעה בנפגע ומצדיק את הגדלת הפיצוי. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט להקל עם הנתבע כאשר תפוצת הפרסום מוגבלת. נראה, כי לצורך הערכת נזקי הפרסום לא יתחשב בית-המשפט רק במספר האנשים שאליהם הגיע הפרסום, והוא ישקול גם את זהות האנשים שאליהם הופנה הפרסום. בית-המשפט יבחן את הקשר בין הנפגע לבין הציבור שאליו הופנה הפרסום, את מידת ההיכר.בין הנפגע לבין נמעני הפרסום ואת מידת העניין של מי שהפרסום הגיע אליו בתוכן הפרסום ובאמור בו על הנפגע כמו כן יתחשב בית-המשפט גם בתפוצתו הטריטוריאלית של הפרסום. פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם גורם לפגיעה סובייקטיבית בנפגע, הן בשל השינוי בהערכה שממנה הוא נהנה מהחברה ומהסובבים אותו והן בשל עצם העלבון שבפרסום המשמיץ. בית המשפט יתחשב לצורך פסיקת הפיצויים בנזק הנפשי שנגרם לתובע, בהשפלה שגרם לו הפרסום, ובסבל האישי, הסובייקטיבי, שנגרם לו מכך שראה את עצמו מוכפש (שנהר, 834 – 386)
32. בפסיקה התפתחה חזקה הקובעת, כי פרסום המהווה לשון הרע גורם נזק כלשהו לאדם שאליו הוא מתייחס. לפיכך, יכול תובע שהוכיח את יסודות עוולת פרסום לשון הרע להסתמך על החזקה ולקבל פיצוי כספי מבלי שיביא ראיה כלשהי להוכחת נזקיו. נזק שבגינו ניתן לקבל פיצוי אף ללא הוכחתו נקרא "נזק כללי", ובית-המשפט פוסק אותו על דרך של אומדן. גם תובע הבוחר שלא להביא ראיות להוכחת נזקיו, צריך להציג בפני בית-המשפט לפחות את הקווים הכלליים שעליהם הוא סומך את תביעתו, לשם קבלת הסכום הנתבע על ידו. במקרים שבהם בוחר התובע שלא להביא ראיות להוכחת נזקיו, יפסוק לו בית-המשפט את הפיצוי בגין הנזק הכללי על דרך של אומדן הנזק שעלול היה להיגרם מהפרסום תוך התחשבות במכלול הנסיבות (שנהר, 386 – 389). הנסיבות הנבדקות הן מניעים, כוונת הנתבע, תום לבו, הזהיר.בה נקט, השכנוע העצמי של הנתבע באמיתות לשון הרע שבפרסום, שיקולים הנוגעים להתנהגות הצדדים לאחר הפרסום לפני ובמהלך המשפט ועוד. בית-המשפט יקל עם מפרסמי לשון הרע שהתנצלו בפני הנפגע, תיקנו את הפרסום המשמיץ או הכחישו אותו. מאידך גיסא, בית-המשפט יחמיר בפסיקת הפיצויים שייפסקו נגד מפרסמי לשון הרע שלא עשו דבר כדי לתקן את המעוות, אם בדרך של פרסום התנצלות ואם בדרך של פרסום תיקון או הכחשה (שנהר, 397).
קביעת הפיצוי ופיצול סעדים
33. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שבחנתי את כלל נסיבות המקרה שלפניי ושקללתי את כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין הפיצויים הראויים במקרה זה, תוך התחשבות במצב החברתי הבלתי אפשרי שפרסומים אלה העמידו את התובע בקיבוץ ותוך התחשבות במצבו של הנתבע וכן בהתחשב בכך שביהמ"ש נעתר לבקשה לפיצול סעדים, הנני קובע באומדן גלובאלי את סכום הפיצויים שעל הנתבעים לשלם, יחד ולחוד, על סך של 75,000 ₪ להיום.
בנוסף, בנסיבות, הנני מתיר לתובע לפצל את סעדיו, אם יבחר להגיש תובענה נוספת וככל שיתגבשו נזקים נוספים בעקבות ובמידה שתידחה בקשתו של התובע להתקבל לחבר.בקיבוץ. מובן ומבלי להביע כל עמדה בנושא זה, ככל שתוגש תביעה נוספת, יהיה על התובע להוכיח קשר סיבתי בין האירועים נשוא התביעה לבין נזקיו הנוספים אם יהיו.
סוף דבר
34. הנני קובע כי הפרסומים של הנתבעים והמעשים אותם ייחסו לתובע, נשוא הדיון מהווים פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק, וכי הנתבעים אינם חוסים תחת ההגנות המנויות בחוק זה. לפיכך הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע יחד ולחוד, פיצויים בסך של 75,000 ₪ כמו כן הנני מחייבם בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום וכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
הערה; יצוין כי במהלך שמיעת הראיות בתיק זה, לשאלת ביהמ"ש השיבו שני הצדדים, מטעמיהם, כי לא בקשו איסור פרסום תיק זה (עמ' 7 ש' 31 לפרוטוקול מיום 8.1.15) ועל כן מותר פסק הדין לפרסום.
המזכיר.תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ו, 04 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
