בפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין.
-
עסקינן בבניין ובו 8 דירות ורכוש משותף, הרשום כבית משותף, הידוע כגוש 6636 חלקה 210, הנמצא ברחוב קהילת ורשה 39, בתל אביב (להלן: "הבניין" ו"הרכוש המשותף", בהתאמה).
-
התובעים 1-11 הם בעלי הזכויות בדירות הידועות כחלקות משנה 1, 2, 4, 6, 7, ו-8 שבבניין.
-
התובע 12 הוא מנהל הנכסים העזובים של המנוח רוזנפלד לב בן דוד ז"ל שהיה בעל הזכויות בדירה הידועה כחלקת משנה 5 בבניין.
-
הנתבעים הם בעלי הזכויות והמחזיקים בדירה הידועה כחלקת משנה 3 בבניין, בשטח של 22.5 מ"ר.
-
על הבניין חלה תכנית פינוי בינוי המתירה לבנות במקום הבניין, בניין דירות ובו דירות גדולות יותר עם מרפסות, והצדדים נמצאים בשלבים ראשוניים של הוצאת התכנית מן הכוח אל הפועל (להלן: "תכנית הפינוי בינוי").
טענות הצדדים
-
טוענים התובעים כי הנתבעים בנו תוספות בנייה לדירתם והשתלטו על חלק מהרכוש המשותף בבניין, בשטח כולל של 95 מ"ר בהתאם למפורט:
-
35 מ"ר מבנים שנבנו בחלק מהרכוש המשותף וצורפו כתוספת בנייה לדירת הנתבעים;
-
20 מ"ר מרפסת שנבנתה על הרכוש המשותף וצורפה לחזית הדירה;
-
40 מ"ר שטחי גינון שתוחמו על ידי הנתבעים וצורפו לדירתם לשימושם הבלעדי.
(להלן: "החלק התפוס ברכוש המשותף")
-
לטענתם השתלטו, אם כן, הנתבעים על החלק התפוס ברכוש המשותף ויצרו להם, בתוך כך, דירת גן בת 117.5 מ"ר (במקום השטח המקורי בן 22.5 מ"ר בלבד) בה הם משתמשים באופן ייחודי, ללא הסכמתם ומבלי לשלם להם תמורת האמור דמי שימוש.
-
עוד הם טוענים כי הנתבעים מעכבים את תכנית הפינוי בינוי, בין היתר, משום שהם מתנים את קידומה בכך שיוותר בידם החלק התפוס ברכוש המשותף אותו הם ניכסו לעצמם, תוך פגיעה מהותית בזכויותיהם (זכויות התובעים).
-
משכך הגישו התובעים את התביעה שבפניי לסילוק ידם של הנתבעים מהחלק התפוס ברכוש המשותף, בו הם עושים שימוש ייחודי, ולהשיבו לחזקתם (למעשה לחזקת כלל הדיירים כבעלי הרכוש המשותף) וזאת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, ובכלל כך להרוס את הבנוי עליו. עוד הם עותרים לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש האמור למשך 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה ובסך כולל של 350,000 ₪.
-
מנגד טוענים הנתבעים כי איש מן התובעים איננו מתגורר בבניין וכי במשך 35 שנים אף לא פנו אליהם בדבר השימוש אותו הם עושים ברכוש המשותף בבניין. כן טוענים הם כי החלק התפוס ברכוש המשותף אינו בהיקף של 95 מ"ר כנטען.
-
עוד הם טוענים כי במשך כל השנים, היו הם אלה שדאגו לשיפוץ הבניין ותחזוקת החצר, וכי התובעים מעולם לא פעלו בעניין זה, ואף לא שילמו בגין השיפוץ והתחזוקה שנעשו כמתואר.
-
אשר להתנגדותם לתכנית הפינוי בינוי, משיבים הנתבעים כי אין להם אמון ביזם שנבחר לביצוע התכנית, יזם שלטענתם גורם לסכסוכים רבים בין כלל דיירי הבניין, ואף מנסה להתעשר על חשבון כלל הדיירים הללו.
על האמור הם מוסיפים כי בעבר נעשה ניסיון דומה לביצוע תכנית פינוי בינוי בבניין, אך זו נבלמה בשל התנגדותם של הורי התובעים.
ראיות הצדדים
-
מטעם התובעים העידו, התובע 4, מיכאל אלוני (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן ת/2), והתובע 11 יורם בסן (ת/3). עוד העיד מטעמם השמאי רן ברקובסקי, אשר גם הגיש חוות דעת בעניינם של דמי השימוש הראויים, אותם הם מבקשים (ת/1).
-
מנגד וחרף מתן החלטה בעניין זה, לא הגישו הנתבעים, אשר בחרו שלא להיות מיוצגים בידי עו"ד, תצהירי עדות ראשית מטעמם. חרף האמור אפשרתי לכל אחד מהם, כמו גם לבנם, אשר ליווה אותם במהלך הדיון, להשמיע את כל דבריהם וזאת על מנת שיינתן להם יומם. בתוך כך אפשרתי להם כמובן לחקור את עדי התביעה כפי הבנתם.
-
בהמשך, נתתי לכל אחד מהצדדים את הזכות לסכם את טענותיו בפניי, בעל פה.
דיון
אקדמת מילין
-
בתום הדיון שהתנהל בין הצדדים, כמו גם מכתבי טענותיהם ומכלל ראיותיהם שבכתב, ברי כי שורש המחלוקת העיקרית שנתגלע ביניהם נעוץ בחילוקי הדעות סביב שאלת תכנית הפינוי בינוי. לא מוסיפה לכך העובדה כי רבים מן התובעים אינם מתגוררים בבניין, אלא אך ירשו את זכויותיהם מהוריהם שגרו בו, בניגוד לנתבעים אשר כפי המתואר מתגוררים בו מזה שנים ארוכות.
מן האמור יובן כי המחלוקת נשוא הדיון שבפני, בעניינו של השימוש ברכוש המשותף, הינה הפחות משמעותית, מבין המחלוקות שבין הצדדים.
-
עם זאת מאליו יובן כי משהוגשה התובענה, הרי שהיא דורשת הכרעה, לגופה.
זכות התובעים להגיש את התביעה שבפניי
-
סעיף 125 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי הרישום בפנקסי המקרקעין מהווה ראייה חותכת לתוכנו. ובלשונו:
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.".
-
סעיף 52 לחוק המקרקעין מגדיר, בין היתר, מהו הרכוש המשותף:
""רכוש משותף" - כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".
-
סעיף 55 לחוק המקרקעין קובע כי:
"55.(א)לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסויים ברכוש המשותף של אותו בית משותף.
(ב)עיסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, ואין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה; אין בהוראה זו כדי למנוע פעולה הבאה להקטין או להגדיל את שטח הקרקע שברכוש המשותף.
(ג)בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון, כמשמעותו בסימן ג' לפרק זה (להלן - התקנון), שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית, ובלבד שלא יקבעו זאת ביחס לחדרי מדרגות, מעליות, מקלטים ומיתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות; הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, לא יחולו עליו הוראות פרק זה בנוגע לרכוש המשותף, ודינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד".
-
עיון בצו רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים (להלן: "נסח הרישום") מעלה בענייננו כי התובעים כולם, למעט התובעים 8-10, וכן הנתבעים, רשומים כבעלי הזכויות על חלק מהדירות בבניין (עמ' 2 לנספח א' לכתב התביעה).
-
עוד עולה כי הרכוש המשותף בבניין חולק בין כלל הדירות באופן שווה וכי הוא או חלק ממנו לא הוצמדו לאיזו מן הדירות בבניין.
-
משכך רשאים כלל דיירי הבניין לעשות שימוש בכלל הרכוש המשותף שבו, ולאף אחד מהם אין את הזכות להשתמש בחלק ממנו באופן ייחודי, ללא הסכמת יתר הדיירים, היינו מבלי שקיבלו מהם את הרשות לכך.
-
משכך ונוכח השימוש אותו טוענים התובעים כי הנתבעים עושים ברכוש המשותף, קמה להם הזכות להגיש כנגד הנתבעים את התביעה שבפניי כפי שהיא הוגשה.
רשות להשתמש במקרקעין
-
בהינתן האמור ברי גם כי הנתבעים יכולים להישמע בטענה כי הם זכאים לעשות את השימוש הייחודי אותו הם עושים ברכוש המשותף, רק במידה ויוכיחו כי הם ברי רשות לעשות כן.
-
הנתבעים אמנם לא טענו במפורש כי קיבלו רשות זו, אך בנסיבותיו הלא שגרתיות של תיק זה, אתייחס לעניינם כאילו השכילו לטעון טענה זו.
-
רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן, במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, כך:
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."
-
רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצדם.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:
"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".
(וראו בעניין זה גם זלצמן, עמ' 24, וע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).
-
עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
-
עוד נקבע כי ייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו.
יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם:
"לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".
(על נסיבות מיוחדות שיצרו ציפיות שהצדיקו את מניעת ביטול רישיון ראו ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו (5) 186. עוד ראו: ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד טז 2901, בו נפסק כי ניתן לאכוף זכות על פי הסכם רישיון, על יסוד דיני היושר, כאשר בעל הרישיון פעל על יסוד ההתחייבות שבהסכם הרישיון.)
-
ועוד נקבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342 כי:
"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".
כך נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ברע"א 2701/95 כנעאן אח' נ' גזאוי, פ"ד נג (3) 151, 170 לפיה:
"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".
-
זוהי אם כן המסגרת המשפטית בגדרה יש לבחון את טענות הנתבעים וזכויותיהם.
התביעה לסילוק יד
-
אף על פי הודאתם עושים הנתבעים שימוש בחלק מן הרכוש המשותף, וזאת בין שהוא מגודר ובין שלא, בין בשטח של 95 מ"ר כנטען בכתב התביעה ובין בשטח בהיקף קטן יותר, ובין שהם בנו עליו מבנים ובין שלא (ראו בעניין זה עדותו של הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 22/11/16 עמ' 26 ו- 29 וכן ראו עדות הנתבעת 2 בפרוטוקול הדיון מיום 22/11/16 עמ' 3).
-
בעדותו ציין הנתבע 1 כי הוא ומשפחתו משתמשים בחלק התפוס ברכוש המשותף במשך 35 – 40 שנה, וכי כבר לפני שנים ביקש מהרשות המקומית היתרי בנייה (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 22/11/16 עמ' 26).
-
גם בנם של הנתבעים, יצחק טרנטו, העיד בפניי כי דירת הוריו, היא הדירה בה גדל, עומדת על כנה, במצבה הנוכחי, מזה כ-30 שנה (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 22/11/196 עמ' 32-33).
-
הנתבע 1 הוסיף על האמור, במהלך חקירתו את התובע 4, כי אמו של התובע 4 נתנה לו (לו, לנתבע 1), את הרשות לבנות ולהרחיב את דירתו (דירת הנתבעים) לפני שנים רבות (ראו פרוטוקול הדיון מיום 22/11/16 עמ' 15).
-
טענות אלה של הנתבעים לא נסתרו.
-
במקביל גם לא הוכח בפניי כי התובעים עצמם, ואולי מי מטעמם, פנו לנתבעים בכתב במשך כל התקופה הנטענת, ודרשו את סילוק ידם מן הרכוש המשותף, אלא שעשו כן, כפי שעוד יפורט להלן, רק ביום 10/4/14, במכתב "דרישה והתראה" מאת בא כוחם (נספח ה' 4 לת/2).
-
תוצאת האמור אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה, הלכה למעשה, הם קיבלו את רשות יתרת הדיירים, לרבות קודמיהם, לעשות שימוש בחלק התפוס של הרכוש המשותף, וכי בהתאם לרשות זו פעלו כל השנים.
-
עם זאת מדובר ברשות שניתנה לנתבעים ללא תשלום תמורה כלשהי בגין שימוש זה, ומשכך מדובר ברשות חינם שהיא רשות הדירה המתחדשת מרגע לרגע, עד למועד בו היא מתבטלת על ידי בעל המקרקעין.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט זילברג בע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1), 474 לפיהם:
"רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון".
(כן ראו: ע"א 50/77, אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433; פרופ' נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995 עמ' 24, 61).
-
לעניין ביטול רשות חינם נקבע בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד ל"א (3), 210 מפי כב' השופט אשר כי די בהגשת תביעה לסילוק יד על מנת לבטל הרשות להשתמש במקרקעין ובזו הלשון:
"...עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון והגשת תביעה לסילוק-יד בוודאי מגלה רצון זה. "
-
תוצאת האמור הינה כי לכל הפחות, ביום 10/4/14, ביטלו התובעים את הרשות שניתנה לנתבעים, לעשות שימוש ייחודי בחלק התפוס שברכוש המשותף.
-
משכך וכאשר, כפי שכבר ציינתי, בהתאם לנסח הרישום, חולקו זכויות הבעלים ברכוש המשותף בבניין, באופן שווה בין הדירות, ואף חלק ממנו לא הוצמד לדירה כלשהי, אין לי אלא להורות על סילוק ידם של הנתבעים מן השימוש הייחודי אותו הם עושים ברכוש המשותף בבניין.
-
ודוק: לא נעלמה מעיני טענת הנתבע 1 בעדותו שבפני, לפיה גם התובעים בעצמם משתמשים באופן ייחודי בחלקים אחרים מן הרכוש המשותף, כמו גם טענתו לפיה התובעים מעולם לא השתתפו בתשלומים כלשהם בגין שיפוץ הבניין.
עם זאת טענתם זו לא הוכחה, ומכל מקום אין בה כדי להקנות להם עצמם את הזכות לעשות שימוש ייחודי ברכוש המשותף. לכל היותר יש בטענה זו כדי להקנות להם עצמם עילת תביעה כנגד דיירים אחרים בבניין.
התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים
-
שונים במקצת הם פני הדברים בעניינה של התביעה לתשלום דמי שימוש.
-
משקבעתי כי ניתן ללמוד על רשות חינם שניתנה לנתבעים לעשות שימוש בחלק התפוס ברכוש המשותף, ומכל מקום, כאשר טענות הנתבעים בעניין זה לא נסתרו, יש בכך כדי לשמש להם הגנה מפני התביעה לתשלום דמי שימוש, אך זאת רק עד למועד בו קיבלו פנייה מפורשת מאת התובעים ובה דרישתם כי יסלקו את ידם מן הרכוש המשותף.
-
דרישה זו קיבלו הנתבעים מאת התובעים, באמצעות בא כוחם, במכתבו מיום 10/4/14 (כאמור: נספח ה'4 לתצהיר ת/2). ויודגש כי אני מבחינה בין דרישה זו לבין ההליכים שהתנהלו בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב בשנת 86, לאחר שלא רק שלא הוכח כי הליכים אלו מקורם בפעולות התובעים, אלא שכעולה מפניות נוספות של התובעים לנתבעים, בין השנים 2011-2013, היו הראשונים מוטרדים מחוסר שיתוף הפעולה של הנתבעים בתכנית הפינוי בינוי ולא טענו כנגדם דבר לעניין השימוש אותו הם עושים בחלק התפוס שברכוש המשותף (וראו נספחים ה'1 – ה'3 לת/2).
-
משכך ועל בסיס חוות הדעת ת/1, אשר לא נסתרה, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בגין השימוש אותו הם עושים בחלק התפוס של הרכוש המשותף, וזאת לתקופה שתחילתה בחודש אפריל 2014 (המועד בו נשלח להם מכתב הדרישה והתראה הנזכר), וסיומה במועד הגשת התובענה, ובסך הכל, בסך של 23,000 ₪.
סוף דבר
-
אני מורה לנתבעים לפנות את הרכוש המשותף בו הם משתמשים באופן ייחודי ולהשיבו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם. ככל שחלק מהרכוש המשותף האמור מגודר, אני מורה לנתבעים להרוס את הגידור, לאלתר.
-
על הנתבעים לסלק גם את החלק הבנוי, על הרכוש המשותף, משמע להרסו, ולהשיב אף אותו לידי כלל הדיירים, כשטח פתוח. זאת יעשו עד ליום 1/6/17.
-
למען הסר ספק, אני קובעת כי אין לנתבעים כל זכות לעשות שימוש ייחודי באף חלק של הרכוש המשותף, ובכלל כך בוודאי שלא זכות קניינית.
-
הנתבעים ישלמו לתובעים דמי שימוש ראויים בסך של 25,000 ₪ וזאת בגין התקופה שתחילתה ביום 10/4/14 וסיומה ביום הגשת התובענה שבפני.
-
הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.
-
כלל הסכומים ישולמו בתוך 45 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
