ת"א 28186-11-13 רובין ואח' נ' אזרן ואח'

1. זו תביעת לשון הרע.

2.התובעים הם אב ובן. התובע 1, משה רובין – הוא האב – שימש כרכז ומאבחן מטעם תכנית הייעוץ של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד התמ"ת. הנתבע הוא הבעלים והמנהל של חברת אוטיפטופ, המוכרת ומשווקת ציוד לרכב והמפעילה מכונה אוטומטית לשטיפת רכב בקרית שמונה (היא הנתבעת). לטענת התובעים, הנתבע חיפש ופרסם תקופה ארוכה שהוא מחפש מפעיל למכונות השטיפה הצמודה למשרדו, והדבר היה ידוע באזור. לטענת התובעים, חתנו של משה, תומר שמו, התעניין בהפעלת מכונת השטיפה. נטען כי בסוף נובמבר 2012 התקיימה פגישה "בין הצדדים" (פס' 30 לכתב התביעה) לצורך זה, כאשר הנתבע ידע "שהתובעים הם בני משפחה" (פס' 31 לכתב התביעה). לטענת התובעים ציין משה ביוזמתו כי הוא עלול להימצא בניגוד עניינים בשל קרבת המשפחה שלו עם בנו התובע 2. אציין כבר כאן, ולכך עוד אשוב, כי לפי גרסה זו בכתב התביעה לא נהיר, אם המתעניין בהתקשרות היה החתן תומר, כיצד זה שמשה ראה לנכון להודיע לא על ניגוד עניינים בקשר לתומר אשר לשיטתו התעניין בהתקשרות, אלא, בקשר לבנו מאור התובע 2. לטענת התובעים, כבר בשלב זה חדל משה מלייעץ לצדדים ו/או "להוות כל גורם שהוא בהתקשרות ו/או במו"מ ביניהם ובכלל ואף לא נכח בפגישות" (פס' 33 לכתב התביעה). לטענת התובעים, לאחר שמשה כבר התנתק מהמגעים, החתן תומר החליט שלא להתקדם בעסקה, והבן מאור, הוא התובע 2, הודיע שהוא מעונין בעסקה. נטען כי הנתבע ומאור התקשרו בעסקה, ומאור העביר לנתבע שיקים לבטחון עד שימסור לו שיקים מחשבון חדש שפתח בבנק אוצר החייל. לטענת התובעים, מאור העביר לנתבע את השיקים מהחשבון החדש, אלא שהנתבע הציג לפרעון שיקים מבין השיקים שנמסרו לבטחון וכך ניסה לגבות שכירות כפולה, ושיקים שלו חזרו מסיבה "אין כיסוי מספיק". לטענת התובעים, הנתבע הפר את ההסכם עם מאור בכך שנמנע מלהעביר אליו כספיים שהיה חחייב להעביר לו. על כן ביום 31.7.2013 נטל מאור את חפציו ומטלטליו והציוד "אשר שייך לו ואשר רכש אותו כדין" והתפנה מהעסק, על מנת שלא להמשיך להפסיד כספים מהעסק.

נטען, כי ביום 4.8.2013 כתב הנתבע למר יוני פסטרנק – מנהל "טקטרנדס", זכיינית לביצוע תוכנית היעוץ העסקי (להלן גם: הזכיינית) במסגרתה עבד משה רובין כ"מאבחן" – ובמכתבו, "בין היתר", האשים הנתבע את התובעים בכך שהם פרצו לעסק וגנבו חפצים שונים. בין היתר כתב הנתבע כי "אני רואה לנכון להזהיר אתכם ועסקים המלווים על ידכם כי עברנו עקיצה קשה וכואבת על ידי השניים...". נכתב עוד, כי הנתבע נערך להגיש תלונות למשטרת ישראל. עוד טענו התובעים, כי המכתב נשלח בין היתר לבנק אוצר החייל, למשרד התמ"ת, למר שלום אורן היועץ לנתבעים מטעם תכנית הייעוץ, ללשכת ההוצאה לפועל, למחלקת חקירות ולמחלקת הונאה במשטרת ישראל. נטען כי מר פסטנרק, מנהל הזכיינית, סיפר למשה על המכתב. נטען, כי מאז ובשל מעשי הנתבע, משה הושע מעבודתו בתכנית הייעוץ, נוכח בירור בענין התלונה. נטען כי הפרשה היתה שגורה בפיהם של היועצים, העובדים ובעלי העסקים הקשורים לתכנית הייעוץ במשך שבועות, תוך הלבנת שמם של התובעים בפני הבריות, בפני קהילתם, ובפני חבריהם לעבודה, לקוחותיהם וחבריהם.

התובעים טענו בתביעתם לשורה של מעשים נוספים מצדו של הנתבע אשר היוו, לטענתם, לשון הרע (כגון שיחת טלפון לאמה של חברתו של מאור, עו"ד סיגל דוארי, בה, על-פי הנטען, נאמר לה שהתובע 2 גנב לו קופה ובה 180,000 ₪ וציוד רב; כניסת הנתבע לתחנת משטרה בצעקות, תוך שהוא טוען שהתובע 2 גנב לו 160,000 ₪; ושיחת טלפון למר יוני פסטרנק, מנהל תכנית היועץ, בה מסר לו כי התובעים גנבו לו כספים רבים וציוד רב. אלא שהתובעים זנחו טענות אלה בסיכומים.

3.הנתבעים, מצדם, טוענים כי התובעים הובילו את הנתבע בכחש וגרמו לו פגיעה כלכלית קשה תוך הפרת התחייבויותיהם. לטענת הנתבעים, במטרה להתייעל פנה הנתבע לתכנית הייעוץ. נטען כי התובע 1 משה רובין היה מקבל לידיו, כמאבחן בתכנית הייעוץ, את הדו"חות שמכינים היועצים. בעקבות פניית הנתבעים, הוצמד אליהם מר שלום אורן כיועץ, אשר הכין דו"ח מסודר לנתבעים. לטענת הנתבעים, דו"ח זה הובא לידיעתו של משה במסגרת עבודתו. מדובר בדו"ח הכולל דו"חות חשבונאיים, ומדובר בחומר אישי ומסווג המיועד לשימושם הפרטי של הנתבעים, שכן גוף אחר המקבל את הדו"ח יכול להפיק ממנו ערך רב. בהתאם להמלצות החלו הנתבעים לחפש מפעיל למתקן השטיפה, מתקן אשר לא היה כדאי עבור הנתבעים, אולם היה בעל פוטנציאל עסקי גבוה עבור מפעיל חיצוני. לטענת הנתבעים, בניגוד לטענת התובעים, הנתבעים לא פרסמו בשמם כל מודעה בקשר למפעיל חיצוני למתקן השטיפה, והפרסום היחיד היה פרסום בעילום שם אשר אפילו לא נשא את מספר הטלפון של הנתבעים (אלא את זה של מר שלום אורן היועץ). הנתבע טוען כי הכיר לראשונה את התובע 1 משה רובין בתחילת קבלת שירותי הייעוץ. נטען כי היועץ שלום אורן היה כפוף למשה מתוקף תפקידו כמאבחן. לאחר שהנתבע הכיר את משה כמחצית השנה, היועץ אורן הכין את הדו"ח הראשון עבור העסק, וזמן קצר לאחר מכן פנה משה, יחד עם מי שהציגו כחתנו, תומר, אל הנתבעים וביקש לקבל את האפשרות להפעיל את מתקן השטיפה. לטענת הנתבעים היה ברור לכל כי משה הוא מאבחן ומשתמש בתפקיד כקרדום לחפור בו, ולא היה אכפת לו מניגוד הענינים בו היה שרוי. נטען כי משה היווה, לאורך כל הדרך, מתחילת המו"מ, ועד לניתוק היחסים בין הנתבעים לתובעים – גורם פעיל, ממשי ודומיננטי בעסקה. נטען, כי משה פנה בדיעבד למנהל זכיינית תכנית הייעוץ יוני פסטרנק בענין ניגוד האינטרסים שלו, וזה ציווה עליו שלא להיות מעורב בעסקה, אולם משה הפר ציווי זה. לטענת הנתבעים היה זה משה אשר הודיע בפגישה עם בנו מאור, וללא החתן תומר, כי מאור הוא זה שיתקשר בעסקה, ומשה אף רשם בעצמו את סיכום הפגישה. לטענת הנתבעים, לאחר שהדו"ח השני של היועץ הובא לידיעתו של משה, נחתם ההסכם מושא העסקה, בין מאור והנתבעת 2. לטענת הנתבעים, השיקים שמסר מאור היו שיקים לשכירות ולבטחון (לא רק שיקים לבטחון), אלא שהשיקים המיועדים לדמי שכירות לא כובדו. נטען כי החל מהחודש השני החל מאור לקבל שירותים וסחורה מהנתבעת 2 אולם עד היום הוא לא שילם עליהם. נטען כי מאור אף מכר מנויים עבור מתקן השטיפה וקיבל עבורם כסף מלא, אלא שבסופו של דבר היתה זו הנתבעת 2 שנאלצה לכבד אותם. עוד נטען כי מאור ניהל את השטיפה באופן רשלני. נטען בכתב ההגנה כי בבוקר 31.7.2013, עוד נערכו שיחות טלפון בין הצדדים מהם לא ניתן היה לשער שהתובעים מתכוונים לנטוש את העסק ולברוח תוך הפרת התחייבויותיהם החוזיות והאחרות, בשעות אחר הצהריים "צולם התובע 2" (מאור) כשהוא מרוקן לחלוטין את המכולה שהשתמש בה (למעט ריהוט) ויוצא את המקום. הנתבע ניסה ליצור קשר עם התובעים ללא הואיל (למעט שיחה אחת בין הנתבע לבין משה), וביום 4.8.2013 הוא שלח למנכ"ל מט"י את המכתב שצורף לכתב התביעה (ומכתב נוסף לתובעים). נטען, כי העתקי המכתבים לא נשלחו לנמענים הנוספים הרשומים כמכותבים, למעט למנהל הזכיינית יוני פסטרנק וליועץ שלום אורן, ואפילו לא לב"כ הנתבעים. נעשה ניסיון פשרה, והנתבע גם תושאל על ידי עורך דין שהתבקש לבדוק את התנהלותו של משה, ולמיטב ידיעתו משה פסק מלשמש כמאבחן בתכנית הייעוץ העסקי. נטען, כי הנתבעים היו קורבנות של התובעים, שהוליכו אותם שולל, הפרו את חובותיהם, עשו שימוש לרעה במידע פנימי ו/או בתפקידיהם, והפכו את הקורבן לנאשם ואת עצמם לקורבן. לטענת הנתבעים, הם דיברו במכתב מושא התביעה אמת, ופעלו בתום לב. לטענתם, הם פעלו כדי להגן על אינטרס אישי כשר, הביעו דעה והגישו תלונה בתום לב בפני הממונה על משה, ביחס לאופיו ומעשיו בהתייחס לתפקידו בשירות ציבורי של משרד התמ"ת המפעיל את תכנית הייעוץ העסקי.

4.הגעתי למסקנה שמכתב מושא התביעה כולל בחובו לשון הרע. הנתבע הוא שכתב את המכתב ופרסם את הלשון הרע, וזאת כ"מנכ"ל" הנתבעת 2 ועל נייר משרדי שלה. "כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום מידי האורגון בכושרו כאורגן. יש להדגיש, כי הטלת אחריות לפרסום לשון הרע על שולח, מעביד או תאגיד, אינה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מ(5) 661, 668-669 (1994); ראו גם אורי שנהר דיני לשון הרע 196 (1997)). הנתבע הוא כאמור הבעלים והמנהל של הנתבעת 2, ומכאן ההתייחסות להלן תהיה, בהקשרים הרלוונטיים, לנתבעים יחד ולחוד. הנתבעים, מצדם, לא הרימו את הנטל הרובץ על כתפיהם להוכיח הגנות אשר יגנו עליהם מפני חיובם בגין פרסום הלשון הרע.

לשון הרע

הטענות בענין נטילת חפצים מהעסק – לשון הרע

5.במכתב מושא התביעה נכתב כי לאחר תקופת חניכה של משה, זה פנה אל הנתבע על מנת שישכיר את עסקו לבנו מאור. נכתב כי "...לאחר שהוצגו כל הדברים לצדדים הם ראו בעין של שוכרים את הצלחת העיסקה וחתמו על חוזה...". נטען במכתב ששיקים החלו לחזור, וכי ביום 18.2013 אמר מאור לנתבעים כי ביום 1.8.2013 הכל ייפתר ויסתדר. נכתב כי –

"אכן ב-1/8/2013 הכל 'הסתדר', בתאריך 31/7/13 בסביבת השעה 18:50 הגעתי לתת אוכל לכלב השמירה ואז חשכו עיניי, הבחנתי במשרדו של מאור כי הקופה הרושמת נעלמה וכל הציוד שבמשרד, אותו ציוד ש'קנה' אצלנו וטרם שולם נעלמו. ניסיתי להתקשר אליו ואל אביו אך ללא מענה. בבדיקה יסודית במערכת ההקלטה של העסק הם נראים בשעה 17:30 לערך 'מעמיסים' את הרכב בכל טוב ונעלמים מהמתחם כשהם משאירים שיממון אחריהם. ניסיתי בכל זאת ליצור עימם קשר עד השעה 21:30 לערך אך ללא מענה גם להודעות הם לא חזרו לא הבן ולא האבא".

הקשר הדברים, הן בתוך הפסקה המצוטטת והן של המכתב בכללותו, אינו מותיר ספק כי ה"הם" אשר נראו, לפי הטענה במכתב, 'מעמיסים' את הרכב וכו', הם מאור ומשה רובין, התובעים. כפי שכבר פורט לעיל, בכתב ההגנה נסוגו הנתבעים מייחוס מעשים אלה לאב משה רובין, וההתייחסות המפורשת בו היא למאור בלבד: נטען בכתב ההגנה כי "...צולם מאור, מעמיס על רכבו של אביו ציוד והסחורה..." (פס' 20). לאחר שהנתבע התפתל בחקירתו הנגדית, אף הוא אישר כי הכוונה במילה "הם" במכתב הייתה למשה ומאור רובין:

"ש. סעיף 20(א). צולם מאור מעמיס על רכבו של אביו. רק מאור.

ת. זה מתייחס למאור. לא נכון רק מאור. במכתב רשמתי הם, לא רשמתי שמות כי בצילומים יש שתי דמויות.

ש. אז למה לא רשמת שזיהית 2 דמויות?

ת. זיהיתי 2 דמויות.

ש. אתה לא כותב שגם משה הגיע למכון השטיפה ולקח ציוד.

ת. לא.

ש. אבל במכתב התלונה שלך אתה מדבר על משה ומאור.

ת. הם. מי זה הם?

ש. תקרא מהתחלה, ניסיתי להתקשר אליו ואל אביו.

ת. אמרתי במצלמות 'הם', לאו דווקא מאור ומשה. אתה מערבב.

ש. לא כתבת שאתה מזהה 2 דמויות ואתה לא יודע מי?

ת. יש משהו במה שאתה אומר. באותו יום מאור בכלל לא הגיע עם אוטו. פתאום מגיע אוטו של אבא שלו.

ש. משה היה או לא היה?

ת. לא יודע.

ש. אתה במכתב כותב 'הם'.

ת. הם זה מאור ואביו" (פרוטוקול 2.2.2016 ע' 40 ש' 16 – ע' 41 ש' 9).

הנתבעים טענו כי התיאור במכתב בענין נטילת חפצים הוא תיאור עובדתי יבש של מה שאירע בפועל, וכי לא נכתב, למשל, כי "הם" "גנבו" או "התפרצו". אילו התיאור בעניין נטילת החפצים היה מופיע במכתב לבדו, אולי ניתן היה להבין, על רקע ההתקשרות העסקית בין מאור והנתבעים המתוארים במכתב, שלא מדובר בהכרח במעשה פלילי או במעשה בעל אופי פסול דעיקרא, אלא בצעדים של צד אחד במסגרת סכסוך עסקי; צעדים שיכולים להיות מוצדקים. דא עקא, המשך המכתב סותם את הגולל על אפשרות זו, שכן כתוב בו "אני רואה לנכון להזהיר אתכם ועסקים המלווים על ידכם כי עברנו עקיצה קשה וכואבת על ידי השניים בתום לב!" (ההדגשה במקור). המילה "עקיצה" בהקשרנו היא נגזרת של המילה "עוקץ":

"המונח 'עוקץ' הוא תרגום מאנגלית של המילה 'sting', שהשימוש בה הפך נפוץ בעקבות הסרט משנת 1973 שנשא שם זה, The Sting, בכיכובם של רוברט רדפורד ופול ניומן ועיקרו נסיונם של שני הגיבורים, בעזרת תחבולה מתוחכמת, להוציא סכום כסף נכבד מאחד מראשי המאפיה. ה- Oxford English Dictionary, Second edition/ 1989; online version 2011 מביא לענייננו את ההסבר הבא:

d. slang (cheifly U.S., orig. Criminals). (a) A burglary or other act of theft, fraud, etc., exp. One that is carefully planned in advance and swiftly executed...

.... []מדובר במונח המתאר מעשה רמייה, אדם שאינו נותן תמורה כלשהי. ניתן לראות במונח בענייננו כתיאור של פעילות בלתי הגונה ולא ישרה" (ע"א (ת"א) 8928-11-10 לוי נ' דדון, פס' 11 (24.7.2011); בקשת רשות ערעור נדחתה ב-רע"א 6970/11 דדון נ' לוי (18.1.2012).

מיוחס לתובעים במכתב, העמסת הרכב "בכל טוב", היעלמותם והותרת שממון במקום, כאשר הסתבר לנתבעים כי הקופה הרושמת וציוד ש"'קנה'" (במירכאות של הנתבעים) מאור מהנתבעים ושטרם שולם, נעשו במסגרת "עקיצה קשר וכואבת" של התובעים. המדובר בלשון הרע, דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים והתנהגות המיוחסים לו וכן, לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965).

פרסום

6.אין מחלוקת על כך שהנתבעים שלחו את המכתב למנהל מט"י, למנהל הזכיינית מר יוני פסטרנק וליועץ שלום אורן (פס' 29(א) לתצהיר הנתבע). מכאן שמתקיים יסוד הפרסום, שכן רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם (או לאדם אחר זולת הנפגע, סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע).

7.מכותבים נוספים במכתב היו ב"כ הנתבעים, בנק אוצר החייל, משרד התמ"ת, משטרת ישראל קריית שמונה – חקירות, משטרת ישראל מחלקת הונאה והוצל"פ. הנתבע הצהיר כי לא שלח את המכתב לאיש למעט למנהל מט"י, מנהל הזכיינית יוני פסטרנק וליועץ לשום אורן. התובעים לא הוכיחו בדרך אחרת כי העתקים נוספים נשלחו. ב-ע"א (ת"א) 3393/02 גבריאלי נ' הרפז, פס' 37 (2005) נמנע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אחיטוב בהסכמת כבוד הנשיא א' גורן והשופטת ע' ברון) מלהתערב בקביעת בית משפט השלום, לפיה די בכך שנרשמו נמענים להעתקי מכתב, מבלי שהוכח שההעתקים הגיעו אליהם בפועל, כדי לקיים את דרישת חלופת סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע לכך שאם הלשון הרע היתה בכתב, הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

נטילת חפצים מהעסק – לא הוכחה הגנה

אמת הפרסום

הטענות בענין נטילת חפצים מהעסק שנטענה נגד התובע 1 משה רובין

8.בענין השתתפותו של משה רובין באירוע נטילת החפצים הנטען, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. כבר ראינו לעיל כי בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית שלו, נסוג הנתבע מהטענה במכתב לפיה משה נכח באירוע. ב"כ הנתבע אישר בסיכומיו כי "האדם הנוסף שישב ברכב אכן לא מזוהה..." (פרוטוקול 18.2.2016 ע' 48 ש' 5-6). אלא שלטענת הנתבע, התובעים הודו כי הרכב הנראה בתמונות הוא רכב ששייך למשה רובין. בנסיבות אלה, כך לטענת הנתבעים,וכאשר לטענתם משה רובין היה מעורב בעסקה מהתחלה ועד סוף, המסקנה הפשוטה היא שמשה רובין היה שם. הנתבעים טוענו כי הרימו את נטל הראיה, כך שנטל הראיה עבר לכתפי התובעים, ואילו אלה לא הצהירו דבר בתצהיריהם בשאלת נוכחותו של משה רובין באירוע.

9.אני דוחה טענה זו. מקובל עלי כי היו שני אנשים ברכב. כאמור צורפו לתצהיר הנתבע מספר תמונות ממצלמת האבטחה של העסק. בתמונה העליונה בנספח י"ב(2) לתצהירי הנתבע רואים אדם הישוב בכסא הנוסע ליד הנהג אשר פותח (או סוגר) את דלת הרכב באותו צד. נתון זה מצביע, לכאורה, על כך שהיו שני אנשים ברכב. אולם, אף לשיטת הנתבע כיום, האדם הנוסף אינו מזוהה. הנתבעים טוענים כי הרכב הנצפה בתמונות הוא הרכב של משה רובין, אולם התובעים לא הודו בכך (ראו פרוטוקול ע' 52 ש' 12), והנתבעים לא הוכיחו זאת. בצדק הצביע ב"כ התובעים על כך שהנתבע הגיש תמונות מתוך מצלמות אבטחה מבלי שהוא הגיש את סרט הוידאו (ע' 44 ש' 22-25). כל אחד מהתובעים הצהיר כי ביום הנזכר "נטל התובע 2 [מאור] את חפציו ומטלטליו והציוד, אשר שייך לו ואשר רכש אותו כדין, והתפנה מהעסק..." (פס' 48), אולם הנתבע נמנע מלשאול אותם בחקירה נגדית האם גם משה נכח באותו אירוע (או אפילו האם מדובר ברכב של משה). אעיר בבחינת למעלה מן הצורך, כי מאחר ומשה רובין הוא אביו של מאור, אין זה ברור מאליו שגם אם היה מוכח שמאור הגיע לעסק ביום הנזכר ברכבו של אביו, היה בכך כדי להוכיח שמשה עצמו היה זה שהתלווה אל בנו. זאת, גם אם אניח כי משה היה מעורב בעסקה מתחילתה ועד סופה (הנתבעים הפנו בעניין זה למסרון המיוחס למשה מיום 1.7.2013 המצביע על מעורבותו בעסקה, אולם מדובר במסרון הנושא תאריך כמעט חודש לפני אירוע פינוי המיטלטלין ואין בו התייחסות לנושא ההגעה למקום לשם איסוף חפצים, או אף לנושא סיום ההתקשרות החוזית – נספח י(1) לתצהיר הנתבע). ועוד: כפי שמצוטט לעיל, הנתבע עצמו אישר בחקירה נגדית כי הוא אינו יודע אם משה נכח יחד עם מאור באותו אירוע. הנתבעים טוענים כי נוכחותו של משה היתה "אמת לשעתה", אולם אמונתו של הנתבע אינה רלוונטית להגנת אמת הפרסום (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פס' 32 ו-104 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס), עמו הסכימה כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור, כבוד השופטים ע' פוגלמן פס' 2; א' רובינשטיין, פס' כ"א; נ' הנדל, פס' ב(4); י' דנציגר, פס' 1; י' עמית, פס' 1 ו-7; ס' ג'ובראן בפס' 1 ו-5 ). טענת ההגנה בדבר אמת הפרסום בקשר להגעתו של משה לעסק – נדחית.

10.הנתבעים טענו, בנוסף, להגנות בדבר תום לב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. אקדים ואציין כי לא מצאתי שמתקיימת חזקת חוסר תום הלב עקב אמונת המפרסם שהפרסום אינו אמת לפי סעיף 16(ב)(1) לחוק, שכן לא הוכח כי הנתבעים האמינו בעת הפרסום שמשה לא היה במקום, ואף לא הוכח שהם לא האמינו כי משה רובין, המאבחן במסגרת התכנית העסקית ובנו שהתקשר עמם להפעלת העסק, לא ביצעו כלפיהם "עוקץ".

א.הנתבעים טענו כי קמה להם הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק, בנסיבות שבהן "היחסים שבינו [המפרסם] לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". אני דוחה את הטענה. הנתבע לא הצביע על חובה חוקית, והחלופה הרלוונטית היא חובה מוסרית או חברתית. היחסים בין הנתבעים לבין מר יוני פסטרנק, מנהל הזכיינית "טקטרנדס" ומר שלום אורן היועץ העסקי, היו של מקבלי שירות (הנתבעים) וספק שירות ייעוץ עסקי ("טקטרנדס" הזכיינית). הנתבעים מצביעים על כך ש"טקטרנדס" פעלה כזכיינית של גוף ציבורי. אולם אף אם אניח עד כדי ראיית "טקטרנדס" בהקשר זה כרשות מינהלית, "הימנעות מנקיטת אמצעים סבירים כדי להיווכח מראש אם הפרסום הוא אמיתי מהווה אינדיקציה לחוסר תום לבו של המפרסם, ואף עשויה להקים את החזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב" (שנהר בע' 264; ת"א (שלום חי') 23882-05-12 או.סי ליינס בע"מ נ' צים שירותי ספרנות משולבים בע"מ, פס' 27 (8.6.2015); ודוק, שנהר עוסק שם בהוכחת הגנת תום לב בהקשר של חובת פרסום ולא במסגרת החזקה לפי סעיף 16(ב)(2) לחוק, אשר שוללת תום לב בהעדר בדיקה סבירה כאשר הוכח שהפרסום לא היה אמת). הנתבעים – לא הוכיחו כי ביצעו בדיקה סבירה האם האדם הנוסף ברכב היה משה; והם אף לא טענו כי נקטו בצעדים לענין זה. הנתבעים לא טענו כי העבירו את צילומי האבטחה למומחה לצורך ניסיון להבהיר את התמונה על מנת לזהות את האדם הנוסף או את לוחית הזיהוי של הרכב. כאמור הם אף נמנעו מלהגיש את צילומי האבטחה לבית המשפט (והגישו מספר תמונות מתוך סרט הווידאו בלבד). לאור העדר נקיטת אמצעים סבירים כדי להיווכח מראש שמשה היה במקום, אין בידי לקבוע כי הנתבעים הוכיחו את תום לבם לצורך ההגנה בדבר פרסום מתוך חובה חברתית או מוסרית.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם אם אניח לצורך הדיון כי יש לראות את "טקטרנדס" בהקשר הרלוונטי כגוף ציבורי לכל דבר וענין, דומני כי הנתבעים לא הוכיחו חובה מוסרית, למצער בקשר לפרסום ליועץ העסקי שלום אורן, בענין אירוע נטילת החפצים. שנהר עומד על שלוש גישות לענין קיום חובה. הראשונה היא מבחן אמפירי, של השופט האנגלי Lindley ב-Stuart v. Bell (1891 2 Q.B. 341) שעניינו השאלה אם "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם במסיבות המקרה... להעביר את הידיעה" (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד (ה) 593, 619 (1951); שנהר, בעי 283; יצוין כי קביעה אחרת בענין בנטוב בענין תחולת ההגנה הזו רק כאשר מדובר בסיכון לפרטים בחברה בתור יחידים, למעשה נהפכה ב-דנ"א אילנה דיין). לא נעלמה מעיני הפנייתו של שנהר להערה ב-ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"מ כג 151, 161-162 (1960), לפיה הציבור הישראלי רגיש לכל עוול שנעשה על ידי גוף ממשלתי או ציבורי ומגיב בדרך של ביקורת הוגנת למניעת מעשי העוול. אולם, אף אם אניח לצורך הדיון שהנתבע האמין כי התובעים ביצעו "עוקץ"; אף אם רובו של הציבור בעל השכל הישר היה רואה בתלונה למשטרה בנסיבות אלה בגדר חובה; ואף אם אניח שציבור זה היה רואה בפניה למט"י או אף למנהל הזכיינית הממונים על התובע משה רובין לא רק כדרך פעולה רצויה אלא כחובה ממש; ספק בעיני אם ציבור זה היה רואה בפניה ליועץ העסקי שטיפל בחברה מטעם הזכיינית שלום אורן כחובה חברתית או מוסרית (השוו את החובה שהוכרה עבור עיתונאית, על תפקידה המיוחד בחברה דמוקרטית, כלפי הציבור, ב-דנ"א אילנה דיין).

הגישה השניה עליה עמד שנהר בקשר לבחינת חובה חברתית או מוסרית, שאף היא הובאה בענין בנטוב, היא המבחן הנורמטיבי של פרופ' Winfield, שבמסגרתו מסתמך בית-המשפט על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע האם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית. לא כאן המקום לנתח את הקשר בין קביעה שיפוטית בענין חוג האנשים בעלי שכל ישר, לבין השקפת עולמו הנורמטיבי של המותב היושב בדין, ואסתפק בכך שבנסיבות ענייננו תשובתי לפי גישה זו בענין העדר קיום חובה מוסרית או חברתית אינה שונה מאשר תשובתי לפי הגישה האמפירית הנזכרת לעיל.

הגישה השלישית היא של שנהר עצמו, הסבור כי המבחן הנכון הוא מבחן לפיו יש להכיר בחובה, "במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (שם, בע' 283-284). לדעתי גם מבחן זה אינו מתקיים בקשר לפרסום על אודות השתתפותו של משה רובין באירוע הוצאת המיטלטלין. גם אם אניח שמדובר היה בנושא חשוב עד כדי הגשת תלונה למשטרה גם אם יתברר שהפרסום אינו אמת (ופניה כזו היתה צפויה ליהנות מהגנה בדבר פרסום בתלונה לגוף מוסמך לפי סעיף 15(8) לחוק), האיזון בין האינטרס החברתי בדבר הפרסום לבין שם טוב שונה בענין תלונה למשטרה ותלונה לגוף שאינו מוסמך לקבל תלונות או לחקור (ודוק, מדובר כאן בהגנה בענין חובה לפרסם, ולא ענין הגנה על ענין אישי כשר, אשר תידון בהמשך).

ב.הנתבעים טענו, בנוסף, להגנת תום לב לפי סעיף 15(3) לחוק, על-פיו "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". גם הגנה זו אינה מתקיימת בענין פרסום בדבר השתתפות משה רובין באירוע נטילת החפצים, שכן גם בנוגע להגנה בדבר ענין אישי כשר, "במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית-המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים" (שנהר, בע' 299; שנהר מפנה ל-ע"א 211/82 ננס נ' פלורד, פ"ד מ(1) 210, 216-217) (1986)). כאמור, הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים כדי לוודא שמשה היה באירוע הוצאת החפצים טרם פרסמו את מכתבם.

ג.הנתבעים טענו להגנה לפי סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע. דומה כי הכוונה היא לסעיף 15(4), שכן ההגנה לפי סעיף 15(7) עניינה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע "בענין שבו...הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה...", והנתבע לא היה ממונה על משה רובין; ואילו בפירוט הטענה ציין ב"כ הנתבעים הבעת דעה על נפגע שמתפקד בקשר לעניין ציבורי, וזה עניינו של סעיף 15(4) לחוק. הטענה לפי סעיף 15(4) נדחית, שכן המכתב מושא ענייננו אינו בגדר הבעת דעה, אלא פרסום טענות עובדתיות; האדם הסביר לא יבין את האמור במכתב כדעתו של הכותב, אלא כהצגת עובדות מצדו (ראו ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856-857 (1995); שנהר בע' 310), ואף לשיטת הנתבע המכתב "נכתב באופן עובדתי, יבש, ללא הפרזות, ללא דימויים..." (פרוטוקול 18.2.2015 ע' 48 ש' 1). ממילא, בהגנה בגין הבעת דעה, העובדות שעליהן מסתמכת הדעה חייבות להיות נכונות (ראו שנהר בע' 317 ואסמכתאות שם), וכאמור הנתבעים לא הוכיחו כי משה רובין נכח באירוע נטילת החפצים.

ד.אחרון, טענו הנתבעים להגנת תום לב לפי סעיף 15(8) לחוק, כאשר "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה..". אולם גם בענין הגנה זו יש חשיבות לצעדים הננקטים בידי הנתבע כדי לוודא שתוכן הפרסום אמת. ההלכה לפיה אין צורך שיערוך המפרסם חקירות פרטיות בטרם הגשת תלונתו חלה על תלונה במשטרה, "ובנסיבות מסוימות לא תעמוד ההגנה למתלונן בפני ממונה, אם לא פעל באופן סביר לאימות חשדותיו לפני הגשת התלונה, למשל באמצעות הגשת תלונה במשטרה" (שנהר, בע' 307). דברים אלה מקובלים עלי. שכן, בענין פניה למשטרה "'החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו'[,] לפיכך משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום" (שנהר, בע' 303-304, אשר מפנה ל-בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 658 (1993)). נתק זה בין הגשת תלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום, עלול שלא להתקיים בקשר לפניה אל ממונה. ככלל, שוטרים הבודקים תלונה למשטרה אינם מכירים את הנילון, ואם החקירה נסגרת המידע בתלונה לא בהכרח יעבור הלאה; לעומת זאת הממונה על אדם עלול להיות חלק מסביבת העבודה של הנילון; הוא עלול להיות אדם המכיר את הנילון והמכיר אחרים שמכירים אותו. שנהר מפנה לענין בדיקת אמיתות התלונה בהקשר של תלונה לממונה ל-ת"א (מחוזי חי') 748/64 דורון נ' מיסטר, פ"מ מו 269, 277. באותה פרשה, פנה המפרסם בתלונה לנציג "אגד" על שיחות טלפון מטרידות של עובד "אגד". בית המשפט קבע כי לא מתקיימת ההגנה בה עסקינן כאן (לפי הדין שקדם לחוק איסור לשון הרע), כי ל"אגד" לא היתה שליטה על הנילון באותו ענין. אולם בנוסף העיר בית המשפט, בקשר למעשים שהיו בשליטת "אגד" (ביצוע שיחות מהמרכזיה של "אגד"), כי המפרסם היה צריך, לפני פניה ל"אגד", לפנות למשטרה: "...לא היה מקום לפנות ל'אגד" בענין ההטרדות בטלפון, ללא פניה קודמת למשטרה, על מנת שזו תעשה את הצעדים הנחוצים לשם בירור הענין". בענייננו, הנתבעים לא רק שלא פנו למשטרה לפני פנייתם למט"י, למנהל הזכיינית וליועץ העסקי, אלא שכאמור הם אף לא פעלו באופן סביר (או בכלל) כדי לוודא שמשה רובין הוא האדם הנוסף שהגיע עם מאור לאירוע נטילת החפצים. על כן אני קובע כי הנתבעים אף לא הוכיחו את ההגנה בענין פניה לממונה על הנפגע בקשר למשה.

ה.יוער, לקראת סיום הדיון בהגנת תום הלב בקשר לטענה שמשה נכח באירוע נטילת החפצים, כי לצד הקביעה ב-דנ"א אילנה דיין לפיה "אמת לשעתה" שמסתברת כאי-אמת אינה יכולה להקים הגנת אמת הפרסום, העיר הנשיא גרוניס כי אמונתו של המפרסם כי הפרסום נכון עשויה להיות בעלת משקל לענין הגנת תום הלב ולענין קביעת הפיצויים (שם, פס' 32). בהמשך פסק דינו עומד הנשיא גרוניס על הפן הסובייקטיבי והפן האובייקטיבי של תום הלב לפי סעיף 15 לחוק, וזאת, בין היתר, תוך הפניה (בהקשר של סעיף 15(2) לחוק) לדרישה, עליה עמדתי לעיל בקשר לשורה של סעיפים קטנים בסעיף 15, לכך שהמפרס ינקוט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הפרסום (שם, פס' 67-68). מכאן שגם בהגנות תום הלב, הביטוי "אמת לשעתה" אינה בבחינת מילת קסם המהווה מעקף של התנאים שנקבעו לשם עמידה בדרישת תום הלב. ודוק: אף כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, שדעתו בענין "אמת לשעתה" בהגנת אמת הפרסום ב-ע"א אילנה דיין נדחתה בדיון בדיון הנוסף, עמד באותו פסק דין, עת בחן את הגנת תום הלב, על כך שהעיתונאית פרסמה את שפרסמה על בסיס מגוון רחב של מקורות, שהיו ברמה מספקת אף להגשת כתב אישום (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פס' 115 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (8.2.2012)). בענייננו, לעומת זאת, לאחר שהנתבעים טענו במכתבם כי משה רובין נראה יחד עם מאור באירוע נטילת החפצים, הם נסוגו וטענו מפורשות בכתב ההגנה רק ש"מאור" נראה באירוע, והנתבע אישר בחקירתו הנגדית כאמור שהאדם השני הנטען בצילומי האבטחה אינו מזוהה וכי הוא לא יודע אם מדובר במשה.

הגנות בקשר לטענות לביצוע "עקיצה" נגד הנתבעים

11.התובעים אישרו כי התובע 2 מאור הגיע לעסק ביום 31.7.2013 כדי ליטול חפצים מהעסק (פס' 48 לתצהיר התובעים), אולם, כאמור, הנתבע ייחס במכתבו לשני התובעים ביצוע "עקיצה". מדובר, כאמור, בלשון הרע. הגעתי למסקנה כי הנתבע לא הוכיח כי התובעים או מי מהם ביצע "עקיצה". כפי שאפרט, אמנם התמונה העולה מהראיות היא כי התובע 1 משה רובין היה, כנטענת הנתבעים, מעורב בעסקתו של מאור עם הנתבעים, בניגוד לרוחן של הנחיות שקיבל מזכיינית תכנית הייעוץ, לפיהן נוכח תפקידו כמאבחן בפרויטק הייעוץ, אל לו להיות מעורב באופן כלשהו בעסקה בין בן משפחתו לבין עסק המקבל ייעוץ במסגרת תכנית הייעוץ. אולם, פעולה בניגוד לרוחן של הנחיות בעניין ניגוד עניינים על מנת למקסם את רווחי בנו מצד אחד, ו"עקיצה" מצד שני, אינן בהכרח זהות, כלל ועיקר. אם משה רובין ניצל לרעה את תפקידו כמאבחן על מנת להשיג לבנו (או לבנו ולו) הזדמנות עסקית טובה, הוא היה יכול לעשות זאת בכוונה שהעסקה האמיתית בין מאור לבין הנתבעים תצא לפועל, תעלה ותצלח (והנה בנו או בנו והוא ייהנו מרווחי העסקה). מבלי להמעיט בפגם שבפעולה תוך ניגוד עניינים, גם אם משה רובין פעל בניגוד עניינים אין בכך כדי להצביע על עסקת מרמה, על "עקיצה". מהראיות עולה דווקא כי כוונתם הכנה של משה ומאור היתה שהעסקה עם הנתבעים תעלה ותצלח, אלא שהעסקה נתקלה בקשיים, שלפחות חלק בלתי מבוטל מהם נגרם, גם אם לא מתוך כוונה רעה, על ידי הנתבעים. התמונה העולה היא תמונה של סכסוך עסקי "לגיטימי", תהא חלוקת האחריות המדויקת בגינו אשר תהא. על כן, לא ניתן לקבוע כי האמירה במכתב לפיה התובעים ביצעו "עקיצה" היתה אמת. אבאר.

12.הנתבעים טוענים כי משה רובין היה מעורב בעסקה מהתחלה עד סוף. התובעים מכחישים זאת. אולם, אף לשיטת התובעים, מנהל זכיינית תכנית הייעוץ יוני פסטרנק הנחה את משה כדלקמן, עוד בשלב שבו החתן תומר (ולא הבן מאור) הוצג כמי שמתעניין בעסקה מול הנתבעים:

"לאור פנייתך, אבקש להפריד בין פעילותך כמאבחן במסגרת תכנית הייעוץ לבין פעילותו של חתנך. יש למנוע כל נגישות לידע ו/או מידע ו/או מסמכים הנוגעים לעסק על ידי חתנך. כמו כן הנך נדרש שלא לספק לחתנך כל מידע על פעילות העסק ותכניותיו. ראוי להדגיש כי במסגרת התחייבותך למניעת ניגוד עניינים הנך נדרש שלא להיות מעורב באופן כלשהו בתהליכי הבדיקה ו/או ההתקשרות בין הצדדים ולא לייעץ למי מהצדדים בכל דרך אשר עשויה לפגוע במי מהצדדים או לחילופין להקנות יתרון למי מהצדדים...." (נספח ב' לתצהירי התובעים).

הודעה זו של מר פסטרנק נושא תאריך 25.12.2012. היא עוסקת כאמור בחתנו של משה רובין ולא בבנו מאור. אולם השאלה בענייננו אינה האם משה רובין הפר, פורמאלית, הוראה זו של מר פסטרנק; העיקר הוא שמשה רובין הועמד באופן ברור על הצורך להימנע מניגוד עניינים, לרבות הימנעות ממעורבות כלשהי בהתקשרות בין בן משפחתו לבין עסק המקבל ייעוץ בתכנית הייעוץ, וכאשר מדובר בבנו של משה רובין ולא בחתנו צורך זה כמובן חל לא פחות. הנתבעים צירפו לתצהירים מטעמם העתקי מסרון מיום 1.7.2013 כדלקמן:

"איתי דבר איתי.

1. הצק המיועד לכסות את התשלום לכם.

   דאג לתשלום הצק כדי שלא יחזור.

2. דבר איתי בעניין תכנית 'ספין אופ' לאוטיפטופ ולשטיפה.

3. מיתוג השטיפה כמעטפת פינוק לרכב.

4. תוכנית משותפת שלך של מאור ושלי לבצע מעבר דלת דלת כדי לגייס את כל הלקוחות האפשריים בקרית שמונה ובקיבוצים. תודה והוקרה. משה".

    

   אף אם יש לקבל את טענת התובעים לפיהן משה "נכנס לתמונה" רק בשלב זה, לאחר כריתת העסקה, מדובר בהתנהלות אשר סותרת באופן עמוק את מהותה של הוראתו של מר פסטרנק בענין ניגוד עניינים בקשר למעורבות בהתקשרות (בשינויים מחויבים מאחר והעסקה היתה בסופו של דבר של מאור ולא של החתן).

    

   13.אלא שלא זו בלבד שלשיטת הנתבעים עצמם הם ידעו מלכתחילה על ניגוד העניינים של משה; אף עולה מהראיות כי חילול שיקים של מאור לא היה במסגרת "עקיצה", אלא נגרם, לפחות חלקית, עקב כך שבשונה מהקבוע בחוזה בין הצדדים – וגם אם הדבר נבע מאי-היערכות מתאימה להעברת פעילות שטיפת המכוניות לידי מאור – תקבולים ממתקן השטיפה מלקוחות מוסדיים הגיעו לידי הנתבעת, ולא לידי מאור. התובעים טוענים כי הם מסרו לנתבעים, תחילה, סדרה של שיקים לבטחון בלבד; אולם טענה זו סותרת את הקבוע מפורשות בחוזה שבין מאור לבין הנתבעת: בסעיף 5.1 לחוזה (נספח ה' לתצהירו של הנתבע) נקבע "תשלום של 12 חודשי שכירות ל-1 לכל חודש ביום החתימה של חוזה זה". סעיף 29 לחוזה קובע כי כל שינוי בו הינו בר תוקף אך ורק אם נעשה בכתב ומראש. התובעים לא הצביעו על שינוי בכתב לפיו השיקים שיימסרו תחילה יהיו רק לבטחון עד החלפתם בשיקים אחרים. עם זאת, התובעים הטו את מאזן ההסתברויות בניסיונם להוכיח כי בניגוד לחוזה, כספים שהיו אמורים להיות משולמים לידי מאור הגיעו לידי הנתבעת. סעיף 9 לחוזה קובע, בין היתר, כי "כל ההכנסות הקשורות מהשטיפה ואשר כוללות תשלומים במזומן, תשלומים בכרטיס אשראי והעברות בנקאיות של גופים הקשורים בהסכם יועברו ישירות לחשבון הבנק שלו והגביה שלהם תהיה באחריותו". דא עקא, הנתבע עצמו צירף לתצהירו תמליל שיחה שבו הוא מאשר כי כספים שצריכים להגיע למאור הגיעו אל הנתבעת:

    

   "משה: תראה, כי הצ'ק של מחר, שצריך לרדת, זה צ'ק עבורכם, עכשיו אם הוא יחזור, אז מאור מסתבך לגמרי. ו...

   איתאי [הנתבע]: אז אני קודם כל תשמע, מה שאני מבקש, מ, שתעשה, זה, שתתקשר למשרד, תדבר עם חני, תגיד לה שתבקש מהבנק לא לפרוע את הצ'ק מחר. קודם כל. (מדברים ביחד) בסדר? שתיתן שהצ'יק הזה יפרע עוד 5 ימים, שתעצור את הצ'ק.

   משה: הבנתי.

   איתאי: בסדר, קודם כל, שתיתן לזה עוד 5 ימים. (מדברים ביחד) עכשיו כל כסף שהועבר אלינו, יועבר אליכם. אני לא יודע בדיוק סכומים, אבל אנחנו מטפלים בזה" (נספח י"א לתצהיר הנתבע ע' 1).

    

   ראו גם מסרון כדלקמן שצורף לתצהירו של הנתבע:

    

   "משה בוקר טוב

   1. אני בבית חולה

   2. העיניין הכספי בבדיקה כפי שהבטחתי ומה שהועבר אליינו יועבר אלייכם בתוך זמן קצר.

      ...

      בהערכה רבה

      איתאי" (נספח י(2)).

       

      הנתבע ניסה לטעון בחקירתו בבית המשפט כי לא התקבלו כספים בפועל מהלקוחות המוסדיים, שהיו צריכים להגיע לידי מאור ומה שאירע היה שנוכח תנאי התשלום (שוטף +), יצא שמאור סיפק שירותי שטיפה וכספים אלה טרם שולמו (ע' 39 ש' 1-17). אלא שעדות זו אינה מתיישבת עם שתי הראיות הכתובות שהגיש הנתבע עצמו לפיו עולה בבירור כי התקבלו כבר, לשון עבר, כספים בנתבעת שהיו צריכים להגיע למאור (אלא שהנתבע "לא יודע בדיוק סכומים"). מהמצוטט אף עולה לכאורה הבנה של משה ושל הנתבע כאחד, שענין זה קשור לקשייו של מאור בפרעון השיקים שמסר.

       

      עוד צוין במכתב מושא התביעה כי באירוע נטילת החפצים "...הקופה הרושמת נעלמה וכל הציוד שבמשרד, אותו ציוד ש'קנה' אצלנו וטרם שולם נעלמו". הנתבעים לא הוכיחו כי הקופה הרושמת נלקחה על ידי מי מהתובעים. בענין הציוד, למרות המירכאות של הנתבעים במכתבם, בגוף המכתב עצמו הצביעו הנתבעים על כך שהציוד הנזכר ש"נעלם" לא היה ציוד נעדר כל זיקה למאור, אלא, מדובר בציוד ש"נקנה". ואכן, הנתבע צירף לתצהירו תעודות משלוח וחשבונות עסקה עבור ציוד (נספח ט). העולה מכך שמדובר היה, לכאורה, בציוד שהקנין בו עבר לידי מאור (שכן לפי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 הקובע כי הבעלות בממכר עוברת עם המסירה אלא אם נקבע אחרת, והנתבעים לא הוכיחו אחרת). הנתבעים טוענים כי מאור לא שילם על הציוד, וייתכן והוא עוד חייב לשלם לנתבעת בגינו, אולם נוכח הסכסוך הכספי בין הצדדים גם ענין זה מתיישב עם סכסוך עסקי "לגיטימי" ולאו דווקא על "עקיצה".

       

      התמונה העולה מהאמור היא שאין בפנינו "עקיצה", אלא התקשרות עסקית שנתקלה בקשיים (שאולי היו תולדה של טעויות בתום לב של שני הצדדים בהתארגנות לקראת ההתקשרות ובביצועה), כאשר העברת כספים לידי הנתבעת שלא בהתאם להוראות הברורות של ההסכם, מילאה תפקיד בלתי מבוטל באי-כיבוד השיקים של מאור.

       

      14.לאור כל האמור, אין בידי לקבוע כי הטענה במכתבם של הנתבעים לפיה מדובר היה ב"עקיצה" היתה אמת. על כן, הטענה בענין "עקיצה" אינה יכולה ליהנות מהגנת אמת הפרסום. בכל הקשור לתום לב, בקשר להגנות לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, לרבות אם יש לראות בייחוס "עקיצה" משום הבעת דעה, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעים גם לא הוכיחו את תום לבם בענין זה. שכן, כפי שעולה מהשיחה ומהמסרון שהנתבע עצמו צירף לתצהירו, הוא ידע עוד טרם הוצאת מכתבו את הנסיבות האופפות את קשיי פרעון השיקים של מאור. אוסיף כי מתצהירו של הנתבע עולה בבירור כי הוא עצמו לא סבור כיום כי מדובר היה ב"עקיצה", אלא שמאור נכשל בכוונתו (האמיתית) להצליח בעסק. הנתבע הצהיר:

       

      "למרבה הצער, גם תפעול עסק השטיפה, ע"י מאור, בוצע בצורה רשלנית, שלא הביאה למיצוי הפוטנציאל הכספי – אני ניסיתי לסיע לו, אבל מאור לא שיתף פעולה כדי לקבל עצות, וליהנות מניסיוני; הוא לא הפעיל מספיק כוח אדם; היה פוגע ברכבים שהגיעו לטיפול, בעת הזזתם ו/או העמדתם בחנייה, וכיו"ב.

      כל אלו, יחד עם העדר בסיס פיננסי איתן, לתחילת הפעילות של מאור, מנעו ממאור, את הצלחתו הכספית, לה ציפה, אך לא הביאו לשינוי התנהלותו העסקית, אלא לנטישת המקום, תוך הפרת כל התחייבויותיו..." (פס' 17 (ג) ו-(ד) לתצהירו של הנתבע).

       

      הנתבע העיד כי הוצאת המכתב שבו יוחס לתובעים "עקיצה" "היתה פעילות בטן רגעית" (ע' 39 ש' 30-31), ודומני שאכן כך היה; אולם העדר שליטה ביצר, הגם אם הנתבע חש פגוע, וייחוס חסר בסיס של "עקיצה" לתובעים, אינו מקים הגנה מפני תביעת לשון הרע.

       

      15.התובעים טענו בסיכומים לגבי ענין נוסף במכתב. הנתבעים כתבו בו כי "חשוב לציין כי בישיבה האחרונה מאור ואביו ביקשו דף שבו נגדיל את הרווחים שלהם למטרה שאיננה ברורה לנו כלל". כאשר ב"כ התובעים ניסה לשאול בענין זה בחקירה נגדית, בא כוח הנתבעים התנגד וטען כי מדובר בהרחבת חזית. כאשר נשאל בא כוח התובעים על ידי בית המשפט היכן בכתב התביעה צוין דף הגדלת הרווחים, השיב התובעים כי אין כזה דבר, וניתנה החלטה לפיה מדובר בהרחבת חזית (פרוטוקול 2.2.2016 ע' 31). בסיכומים, לאחר שכבר ניתנה החלטה לפיה מדובר בהרחבת חזית, ביקשו התובעים להפנות לכך שבכתב התביעה מופיע, בנוסף לציון מפורש של מספר אמירות פרטניות במכתב המהוות לפי הטענה לשון הרע, גם הביטוי "בין היתר". לטענת התובעים, בכך נפתחה בפניהם הדרך לטעון ללשון הרע לגבי כל אשר מופיע במכתב, גם אם לא זכה להתייחסות פרטנית בכתב התביעה. זו טענה שלא העלו התובעים לקראת החלטה בטענת הרחבת החזית. כך או כך, התובעים לא הוכיחו בפני כי המצוטט מהווה אף הוא לשון הרע. לטענת התובעים לא ניתן להבין את המצוטט אחרת מאשר ייחוס ניסיון להוציא מסמך כוזב בענין רווחים. לדעתי המשפט פחות ברור מזה, והקורא הסביר עשוי להבין, חלף זאת, והגם שכתוב "למטרה שאינה ברורה לנו כלל", כי המיוחס הוא ניסיון להגיע להסכמות עם הנתבעים לפיהן חלקם ברווחים (האמיתיים) יהיה גדול יותר.

       

      הפיצוי

       

      16.מספרו של שנהר עולה כי טרם חקיקת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע בענין הפיצוי, הדין הישראלי היה כי חזקה, גם ללא הוכחה, כי לשון הרע פוגעת בשם הטוב, ובית המשפט קובע את שיעור הפיצוי על דרך אומדנה (ראו שנהר בע' 375-389). סעיף 7א נחקק בשנת תשנ"ט, והוא קובע:

       

      פיצוי ללא הוכחת נזק

      7א. ... (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת. (ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי;... ....

       

       

      בפסק דין שנתן לאחרונה בית המשפט העליון, ע"א 6903/12 Canwest Communications Corp. נ' עזור (22.7.2015), עמד כבוד השופט ע' פוגלמן, בהסכמת חברותיו להרכב, על היחס בין סעיף 7א לבין הדין הקודם בקשר לנזק לא ממוני:

       

      "... בית משפט זה כבר עמד על הקושי שבהערכת נזק לא רכושי שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, קושי הנובע מהבעייתיות שבהצגת ראיות להוכחת הנזק שנגרם לשם הטוב של הנפגע, קל וחומר לכימותו.... שתיים הן הדרכים לענות על קושי זה. האחת היאהמנגנון הקבועבסעיף 7א(ב)לחוק איסור לשון הרע, שאותו ניתן לכנות 'המסלול הסטטוטורי'. לפי מנגנון זה,רשאי בית משפט להשית פיצויים בסכום של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבתי (או כפל הסכום אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א(ג)לחוק).הסכומים מתעדכנים לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן (סעיף 7א(ה)לחוק). סעיפים אלה משקפים שתיים מתכליותיו של הפיצוי בלשון הרע שעליהן עמדנו לעיל: התכלית החינוכית והתכלית העונשית. בגדרן מושם הדגש על הרתעת מוציאי לשון הרע פוטנציאליים, ולא על ריפוי נזק שנגרם בפועל לנפגע (קרמרמן, בעמ' 908).הדרך השנייה להתמודדות עם קשיי ההוכחה של נזקים אלה, שניתן לכנותה "המסלול הפסיקתי", היא חיוב המפרסם מכוח הלכה שנקבעה זה מכבר בפסיקתנו, שלפיה חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע (ראו למשלע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, פ"ד נה(1) 721, 725 (1998) (להלן: עניין רופין); עניין שרף, בע' 174;  ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה593, 595 (1951); שנהר, בעמ' 388-387; יובל קרניאל ועמירםברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן"עלי משפטב 205, 211-210 (2002) (להלן: קרניאל וברקת)). בפסיקת פיצויים לפי חזקה זו יעריך בית המשפט את הנזק ויקבע פיצויים מתאימים בהתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום (ראו למשל ענייןשרנסקי, פסקה 51;ע"א 9258/04ח'ורי נ' חברת כל אל-ערב בע"מ, פסקה ט' (21.6.2005); ענייןאמר, בעמ' 525; ענייןנוף, בעמ' 494-493; ענייןרוזנבלום, בעמ' 595-594; ענייןפרידמן, בעמ' 244; ענייןמיכאלי, בעמ' 571-570)."

       

      17.בענין נזק ממון עולה מענין Canwest כי יש להוכיח נזק ממון בלשון הרע בראיות, כמו בכל עוולה אזרחית:

       

      "סעיף 7לחוק איסור לשון הרעקובע כי 'פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים [...] לפקודת הנזיקיםהאזרחיים, 1944'.סעיף 60לפקודה זו, ובלבושו הנוכחיסעיף 76לפקודת הנזיקין[נוסח חדש] (להלן:פקודת הנזיקין), קובע כי פיצויים יינתנו בגין נזק שסבל התובע שנבע במישרין מעוולת הנתבע; וכי פיצויים בגין נזק ממון ייפסקו אם התובע תמך טענותיו לנזק זה בתשתית עובדתית מתאימה" (שם, פס' 58; בעבר הופיעה בפסיקה גם גישה אחרת – ראו ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ תשל"ז (ב) 271,308 (1977); ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 174; שנהר בע' 389).

       

      ואכן, בענין Canwest נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בקביעת הערכאה הדיונית לפיה אין מקום לפיצוי בגין נזק ממון כי לא הובאו ראיות להוכחתו (פס' 60).

       

      הפיצויים: יישום בענייננו

       

      18.בענייננו עתרו התובעים לפיצויים בסך 300,000 ש"ח (ורק לחילופין לפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק).

       

      אין מקום לפסוק פיצוי בגין נזק ממון

       

      19.התובעים טענו כי משה רובין סבל "נזקים כלכליים כבדים" (פס' 65 לתצהירי התובעים). הם טענו כי משה רובין הושע מפעילותו ומאז אינו מקבל שכר, תיקים שהיו באחריותו הועברו לאחר (פס' 80 לכתב התביעה). מקובל עלי כי משה הושע מתכנית הייעוץ (ראו עדותו של היועץ העסקי שלום אורן שהעיד מטעם הנתבעים, ע' 29 ש' 24-25). אלא שהתובעים לא פירטו כלל, לא כל שכן הוכיחו במסמכים, מה היה שכרו של משה רובין כמאבחן ב"טקטרנדס". התובעים טענו כי המכתב מושא התביעה הגיע לבנק, אך הם לא הוכיחו זאת (וממילא לא טענו או הוכיחו איזה נזק רכוש נגרם מכך). מאור טען בחקירתו הנגדית כי לקח לו חודש עד שחזר לעבודה (ע' 26 ש' 1-2), אולם הוא לא הוכיח טענה זו שממילא מהווה הרחבת חזית. לאור האמור אין מקום לפסוק פיצוי לתובעים בגין נזקי ממון.

       

      פיצוי בגין נזק בלתי ממוני

       

      פיצוי בגין נזק בלתי ממוני – התובע 1 משה רובין

       

      מעמדו של הניזוק בקהילה

       

      20.משה רובין טען למעמד גבוה בקהילה. לטענתו הוא בעל חברה עצמאית לייעוץ עסקי; בן למייסדי קיבוץ חולתה בו מתגוררת משפחתו מאז הקמת הישוב; הוא בעל עבר צבאי עשיר ומסווג ביותר שכלל שירות ב"יחידה"; בשנת 1986 הוא ואשתו הקימו את היחידה הישראלית להחשת פעולות סיוע חילוץ והצלה, בראשה עמד במשך 11 שנים; יחידות דומות קמו בהשראתה; יחידת החילוץ ביצעה במשך השנים למעלה מ-12,000 מבצעים, ביניהם האסון הגרעיני ביפן, אסון רעש האדמה בהאיטי, אסון הצונמי, רעידות האדמה בטורקיה, סיוע לפליטים מסודן בצ'אד, אסון רעש האדמה בסאן סלוואדור ואסון קלטמה ביוון. לטענת התובעים בשנת 1991 מונה משה רובין לאסטרטג הראשי של התאחדות התעשיינים בישראל, בו יזם ופיתח פרויקט אשר הושק במשכן הנשיא בשנת 1992. התובעים מונים שורה של רפורמות ותכניות עסקיות שפיתח משה רובין. נטען, כי בין מליצי היושר של משה רובין ניתן למצוא את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאיר דגן, בני בגין, יוסי שריד (ז"ל), מפקדים ולוחמים בסיירת מטכ"ל, מפקדים בחיל האוויר, מפקדים ולוחמים בשירות הביטחון, מאות ממתנדבי ומפקדי יחידות החילוץ בישראל, ומאה ושמונים יועצים בכירים בתכנית הייעוץ לעסקים קטנים ובינוניים. לטענת התובעים "מבין הישגיו הלאומיים של התובע 1 ניתן לספר ולגלות" בין היתר על פרס נשיא המדינה, פרס כנסת ישראל, הוקרת הנשיאים חיים הרצוג ז"ל ועזר וייצמן ז"ל, מכתב הוקרה אישית והמלצה מראש הממשלה המנוח מר יצחק רבין אשר ניתן בעבור פעילות יחידת החילוץ. התובע צירף לתצהירו העתקים של פרסים שקיבל, לרבות המכתב הנזכר מראש הממשלה ואות הנשיא למתנדב בגין יחידת החילוץ.

       

      מידת ההשפלה של הפרסום

       

      21.משה רובין כתב במכתב תגובה למכתב הנתבעים מושא התביעה:

       

      "היום 27.8.13 זהו יום צר ועצוב מאוד. זהו יום מכונן בחיי. רכשתי לי 'שם' של איש תם וישר. איש מקצוע ברמה גבוהה מאוד ובעל ניסיון של עשרות שנים. כזה שכולם אוהבים לעבוד איתו. וכך בשני מכתבי הכפשה שקופים ומופרכים, ניתן כך סתם, לסלקו מהדרך. להמיט עליו חרפה" (נספח ז'). התובעים טענו:

       

      "מידת ההיקף של הפגיעה בו ובמעמדו בקהילה לרבות בקהילה המסוימת שלו היא עצומה ואנושה. כל פעילותו של התובע 1 במהלך חייו ושירותו את המדינה הושתת כל כולו בראש ובראשונה, אף לפני המקצועיות, על אמינות. החל משירותו הצבאי הרגיש והמסווג וכלה בשירותו את המדינה ועד היותו רכז ומאבחן בסוכנות לעסקים קטנים. במסגרת תפקידו האחרון ראיין התובע 1 את כל היועצים בטרם קבלתם לעבודה, 180 יועצים, אשר כולם יכולים להעיד כי הדבר הראשון והחשוב ביותר אותו מציין התובע 1 הוא האמינות."

       

      לטענת התובעים, שמו של משה רובין הוכתם בצורה אנושה.

       

      טיב הפרסום ובאמינותו; היקף התפוצה של הפרסום

       

      22.בענייננו מדובר לא בפרסום בעיתון הנהנה ממוניטין רב כעיתון אמין בהפצה גדולה, אלא – במכתב ששלחה חברה פרטית בקרית שמונה העוסקת באביזרי רכב, באמצעות מנהלה. הוכח כי המכתב הגיע לידי שלושה – למנהל מט"י, למנהל הזכיינית יוני פסטרנק, ולמר שלום אורן היועץ העסקי של הנתבעים במסגרתה; אולם מר פסטרנק הוא אדם בעל חשיבות רבה עבור משה רובין, שכן הוא היה ממונה על משה רובין בעיסוקו כמאבחן בתכנית הייעוץ.

       

      מידת הפגיעה שיש בפרסום

       

      23.לטענת התובעים, לא ניתן להבין את מכתב הנתבעים אחרת מאשר מכתב המייחס להם התפרצות וגניבה (וכן כמבקשים ליצור מסמך המצביע על נתונים כוזבים בקשר לשיעור הרווחים). לטענת נתבעים מדובר במכתב בעל תיאור עובדתי יבש. לדעתי למכתב שפרסמו הנתבעים מידת פגיעה גבוהה. כפי שכבר קבעתי לעיל, על רקע ייחוס "עקיצה קשה וכואבת" לתובעים, מצטייר אירוע נטילת החפצים המתואר בו כמעשה מרמה. רושם זה מתחזק נוכח האמור בסוף המכתב לפיו "בימים אלה אנו נערכים משפטית בכל הזוויות וגם בדרכינו להגיש תלונות מתאימות במשטרת ישראל מחלקת חקירות ובמחלקת הונאה וכי יש בידינו את כל המסמכים המאמתים דברים אלו". ציון משטרת ישראל קרית שמונה – חקירות ומשטרת ישראל מחלקת הונאה מגביר רושם זה, כאילו יחד עם מכתב זה מוגשת תלונה למשטרה על המעשים הפליליים, כביכול, של התובעים. הנתבעים טוענים כי מדובר במכתב בעל ניסוח עובדתי יבש. למרות שבהחלט ניתן להעלות על הדעת מכתב עם סגנון חריף יותר, נוכח התיאורים, סימן הקריאה והתיאורים במכתב (כגון "חשכו עיני", התובעים "מעמיסים כל טוב", הנתבעים עברו "עקיצה קשה וכואבת על ידי השניים בתום לב!"), אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. כאן המקום לציין כי גם לא מקובלת עלי עדותו של היועץ שלום אורן מטעם הנתבעים, לפיהם המכתב מושא התביעה הוא תלונה של לקוח "ואין בזה שום דבר מיוחד" (פרוטוקול 2.2.2016 ע' 29 ש' 12-13).

       

      התנהגותו של משה רובין לפני הפרסום

       

      24.אל מול עדותם וראיותיהם של התובעים בענין מעמדו של משה רובין בקהילה, עומד פועלו בניגוד למהותן של ההנחיות שהוא קיבל מהממונה עליו בענין ניגוד עניינים, בקשר לעסקה מושא התביעה. הוכח כי משה הונחה, בקשר לחתן תומר (לפני שהתובע 2 מאור גילה לנתבעים התעניינותו בעסקה), כי אל לו להיות מעורב באופן כלשהו בהתקשרות עם הנתבעים המקבלים ייעוץ בתכנית הייועץ עקב קרבת המשפחה שלו לאדם המעורב באותה עסקה. הראיות אשר נסקרו לעיל בענין מעורבותו של משה בעסקה מדברות בעדן, והן מצביעות על מעורבות עמוקה בעסקה (מהתעסקות בשיקים פרטניים ועד ייזום תכניות אסטרגיות לעסק ורעיונות שיווקיות, כמפורט במסרון המצוטט לעיל). ודוק: גם כאשר איש לא ידע על התנהגותו השלילית של נפגע, כך ששמו לא היה פחות טוב בעקבות אותה התנהגות שלילית, רשאי בית המשפט לקחת אותו בחשבון במסגרת קביעת שיעור הפיצויים (זאת, לאור סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע; ראו ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 207; ת"א (מחוזי י-ם) 1556/99 חורי נ' חברת כל אל ערב בע"מ, פס' 4 (24.7.2002); שנהר בע' 376). בענייננו לא הוכח כי מקבלי המכתב מושא התביעה ידעו על כך שלאחר מכתבו של מר פסטנרק אל משה רובין בענין ניגוד עניינים, הוא המשיך להיות מעורב באופן אינטימי בהתקשרות (בקשר לבנו מאור, לא בקשר לחתנו). עוד אציין כי מקובל עלי כי לא הוכח בפני קשר סיבתי בין פעילותו של משה בניגוד לרוח ההנחיות שקיבל בענין ניגוד העניינים, לבין יצירת הסכסוך העסקי או הפסדיהם הנטענים של הנתבעים בעקבותיה. אולם מייחס אני משקל לכך שהתנהגות השלילית של משה יורדת לשורשו של עצם מעורבותו בפרשה מלכתחילה. אין בפעילותו של משה בניגוד למהותן של ההנחיות שקיבל בענין ניגוד עניינים כדי לפטור את הנתבעים מאחריות בגין לשון הרע שבמכתבם, אבל פעילות שלילית זו מציגה את משה באור שאינו זהה לאור המשתקף מטענותיו בענין הישגי חייו ופועלו.

       

      25.בקביעת הפיצוי בענייננו של משה רובין יש לשקול, בנוסף, את העדר ההתנצלות של הנתבעים במהלך המשפט בקשר לטענה שמשה נכח באירוע נטילת החפצים. במה דברים אמורים. כאמור, במכתב הנתבעים נטען כי מאור ומשה נכחו באירוע זה, אשר מתפרש לפי המכתב, כמעשה מרמה. אלא שכבר בהגשת כתב ההגנה, כפי שפורט לעיל, כנראה שהבינו הנתבעים כי אין בידיהם להוכיח את אמיתות הטענה שמשה נכח באירוע. בתצהיר העדות הראשית של הנתבע הוא אף טען לנוכחותו של מאור באירוע אך לא טען כי משה היה נוכח: "...לתדהמתי, בשעות אחר הצהריים, צולם מאור, מעמיס על רכבו של אביו ציוד והסחורה..." (פס' 20). כאמור, הנתבע אף העיד שהוא לא יודע אם משה היה באירוע. עינינו הרואות שבקשר לנוכחותו של משה רובין באירוע, לא מדובר בנתבעים שהאמינו עד להכרעת בית המשפט בטענתם; וגם לא מדובר בנתבעים שחוזרים בהם ומבקשים התנצלות; מדובר בנתבעים אשר נסוגו מרחק לא מבוטל מהטענה שמשה נכח באירוע, אך נמנעו מלהתנצל. בהעדר התנצלות בקשר לנוכחותו של משה באירוע נטילת החפצים יש להתחשב במסגרת קביעת פיצויו.

       

      26.שקלתי האם יש מקום להגדיל את הפיצוי למשה בגין כוונת זדון של הנתבעים בקשר למשה רובין, שכן מכתבם, הכולל טענות קשות בענין מעשה "עקיצה" תוך נטילת חפצים מהעסק, נשלח לממונים על משה בתכנית הייועץ העסקי, תוך בקשה להתערבותו של מנכ"ל מט"י ("[]מבקש התערבותכם באופן דחוף") והגדשה כי "מלווה מטעמכם (מט"י) אמור ללמד עסקים כיצד להתמודד עם המושג שנקרא 'עסק' ולא לגרום לו 'ליפול'". בסופו של דבר, קביעתי היא שהנתבע 1 לא פרסם את המכתב בכוונת זדון, תוך ניסיון בשיקול קר לפגוע בפרנסתו של משה רובין ללא כל בסיס; מקובלת עלי טענתו לפיה המכתב היווה "פעולת בטן רגעית", וכי הפרסום נעשה מתוך חשדותיו כלפי התובעים, בסערת רגשות וברשלנות.

       

      27.האיזון בין השיקולים שלעיל מוביל אותי לקבעו כי משה רובין זכאי לפיצוי מהתבעים על סך 60,000 ₪.

       

       

      פיצוי בגין נזק בלתי ממוני - התובע 2 מאור רובין

       

      28.האמור לעיל בקשר למשה רובין בענין מידת ההשפלה של הפרסום; טיב הפרסום ואמינותו; והיקף התפוצה של הפרסום, חל גם בקשר למאור.

       

      29.מאור הוא אדם צעיר בתחילת דרכו, והשיקול בדבר מעמדו של הנפגע בקהילה, המהווה שיקול משמעותי בעניינו של האב משה, אינו בא לידי ביטוי באופן ממשי בעניינו של מאור. מן הצד השני גם השיקול בענין התנהגות שלילית של הנפגע, אשר בא לידי ביטוי בלתי מבוטל בעניינו של משה, אינו רלוונטי בעניינו של מאור. בענין מידת הפגיעה בפרסום, בשונה מעניינו של האב משה, לא מדובר בקשר למאור במכתב שנשלח לממוניו במקום עבודתו, ומאור לא הושע בגין המכתב.

       

      30.לאור האמור מאור זכאי לפיצוי מהנתבעים בסך 20,000 ₪.

       

      סיכום

       

      31.הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע 1 משה רובין סך של 60,000 ₪ ולתובע 2 מאור רובין סך של 20,000 ₪.

       

      32.כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים יחד ולחוד, הוצאות בסך של 3000  ש"ח, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 11,000 ₪.

       

      ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ו, 14 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

       

      דניאל קֵירֹס, שופט