פלוני נ' מועצה מקומית כוכב יאיר ואח'

תביעה זו עניינה בנזקי גוף שנגרמו לתובע, תלמיד כתה ד' בזמנים הרלוונטיים, בתאונה שארעה עת נדחף על ידי תלמיד אחר לעבר צינור מים מרכזי שהיה בחצר בית הספר וכתוצאה מכך נחבל בעיקר בשיניו. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, וככל שתקבע אחריות בשאלת גובה הנזק.

תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים

1. התובע יליד 1988, למד בבית הספר הנמצא באחריות הנתבעת-1. בתאריך 20/11/1997, בהיותו תלמיד כיתה ד' בבית הספר, שיחק התובע בהפסקה בחצר בית הספר ונדחף על ידי ילד אחר, התובע נפל על צינור מים מרכזי (להלן גם: "שיבר") חשוף שהיה באותה עת בחצר המשחקים, כתוצאה מכך נפגע בעיקר בשיניו, בראשו ובאפו.

   לטעמו של התובע, על הנתבעת-1, מוטלת אחריות מכוח היותה מחזיקת ואחראית לבית הספר, על הנתבעת-2, מוטלת אחריות בהיותה מבטחת הנתבעת-1 ואלו האחריות המוטלת על הנתבע-3 (להלן גם: "משרד החינוך"), נובעת מחובות הפיקוח על בית הספר המורים והתלמידים שבו.

   לכתחילה התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת-4, הקרן הפנימית לביטוחי ממשלה, כמבטחת הנתבע-3 ואולם התביעה נגדה נדחתה ללא צו להוצאות לאחר שמיעת ההוכחות ובהסכמת הצדדים, כאשר הנתבע 3 התחייב לשאת בכל תשלום שיקבע ככל שיקבע.

2. הנתבעים טוענים, שעדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ואין לקבלה, מוסיפים וטוענים כי השיבר הותקן לאחר שקיבל את כל אישורי הבטיחות ולא הווה מפגע וכי לא מוטלת עליהם כל אחריות בנוגע לאירוע שנבע ממשחק כדורגל מאולתר, שכן לא ניתן להשגיח על התלמידים בכל רגע ורגע. הנתבעים מדגישים שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאז האירוע דבר שהקשה עליהם לנהל הגנתם.

3. בתמיכה לתביעתו הגיש התובע חוות דעת בתחום רפואת הפה, עליה חתומה ד"ר שרון איילון, אשר אמדה את נזקיו של התובע כתוצאה מן התאונה בסכום של 120,000 ₪ בגין טיפולים בעבר וטיפולים עתידיים. הנתבעים הגישו חוות דעת עליה חתום ד"ר אלי סימון. ד"ר סימון העריך את נזקיו של התובע בסכום פחות הרבה יותר. מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע אומדן נזקים המתיישב עם אלו שנקבעו בחוות דעתו של ד"ר סימון.

4. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע, אמו ואביו, כמו כן נחקר המומחה מטעם בית המשפט. מטעם הנתבעים העיד אב הבית של בית הספר בעת הנוכחית.

5. סמוך להגשת הסיכומים הודיעו הנתבעים כי הגיעו להסכם ביניהם בנוגע לחלוקת האחריות, ומשכך ככל שתקבע אחריות, אין צורך להכריע בחלוקה ביניהם.

6. בשים לב לזירת המחלוקת בין הצדדים אפתח בדיון בנושא אופן התרחשות התאונה וסוגיית האחריות ולאחר מכן, תידון סוגיית הנזק.

   נסיבות התרחשות התאונה וסוגיית האחריות

7. לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה כמו גם את אחריות הנתבעים. גרסת התובע בדבר אופן התרחשות התאונה מהימנה ונתמכת בראיות מזמן אמת וכן הוכח שמיקום צינור המים בלא הגנה בחצר בית הספר מקימה מפגע שיש בו כדי להטיל אחריות על הנתבעים.

8. הנתבעים טענו שהתביעה הוגשה בשיהוי רב ומשכך נגרם להם נזק ראייתי, וכי די בשיהוי זה כדי להצדיק את דחיית התביעה. לטענה זו אין על מה לסמוך, החוק התווה את פרק הזמן בגדרו יכול קטין להגיש תביעה, מדובר בשבע שנים לאחר הפיכתו לבגיר והתובע פעל בגדר פרק זמן זה. בעת התאונה היה התובע קטין בן 9 ואין לצפות ממנו שיפעל להגיש תביעה. התובע הסביר ששירת בצבא כחייל, לאחר מכן שירת בקבע ורק לאחר שהשתחרר והתפנה לטפל בעניין, החליט להגיש תביעה. מדובר בהתנהלות סבירה, בגדרי החוק ואין בה כל שיהוי. הא הראיה שהנתבעים לא הפנו לכל פסק דין בגדרו נדחתה תביעת קטין שהוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות, אלא העלו טענות כלליות בנוגע לשיהוי והפנו בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים (18/1/1999), שם דובר בשיהוי בהגשת עתירה בנוגע לחיובי ארנונה וברי כי אין הנדון דומה לראיה.

   למותר לציין, שעל הנתבעים שהיו מודעים לאירוע בזמן אמת להתרחשות האירוע ולפגיעה הקשה בקטין, להערך לשמור את כל המידע לגדר פרק בזמן במסגרתו ניתן להגיש תביעה, לרבות עריכת בירור, תחקיר והסקת מסקנות בנוגע לעצם התרחשות הארוע והפעולות שנדרשות על מנת למנוע ארועים דומים. הדבר מתחייב ממעמדן של הנתבעים וחובתם כלפי התלמידים. משהנתבעים לא טרחו לשמר את המידע, ככל שהיה מידע בעל ערך כזה, אין להם אלא להלין על עצמם, מה גם שבמקרה דנן וכפי שיפורט להלן העובדות הובהרו והוכחו כדבעי.

9. משהוכרעה טענת השיהוי, אדון בדברים כסדרם ותחילה אפרט את העדויות והראיות על בסיסם תתקבל ההכרעה.

   העדויות שנשמעו והראיות שהובאו

10. בפרשת התביעה נשמעו עדויות התובע והוריו, הוגש דו"ח אירוע שנכתב בזמן אמת, מכתב שנשלח לראש המועצה ותשובתו וכן תמונות המתעדות את המקום. הנתבעים הסתפקו בעדות של מי שמשמש אב הבית בבית הספר בעת הנוכחית ואין מחלוקת שלא היה נוכח בעת הרלוונטית.

11. בתצהירו תאר התובע, שבמועד האירוע שיחק כדורגל יחד עם חברים נוספים בחצר בית הספר. התובע הסביר, שבבית הספר הונהגה חלוקת מגרשים בין הכיתות השונות, כך שבשעות ההפסקה ידעו ילדי כל כיתה באיזה מגרש הם יכולים לשחק. המגרש בו שיחק היה המגרש שהוקצה לכיתתו באותו היום. במהלך המשחק נדחף על ידי אחד מחבריו למשחק וכתוצאה מהדחיפה נפל על צינור מים מרכזי שהיה חשוף וללא כל הגנה או גידור. כתוצאה מן הנפילה קיבל מכה חזקה בפנים, באף ובמיוחד בשיניים, הרגיש כי נשברו לו מספר שיניים וירד לו הרבה דם.

    בעדותו אישר התובע שבזמנו הכיר את בית הספר ואת החצר ואף ידע שהשיבר נמצא במקום, אך מבחינתו המקום היה חלק מן המגרש. התובע הסביר שבמגרש לא היו שערים אלא היו מסמנים את השער עם אבנים או חולצות. התובע חזר על נסיבות התרחשות התאונה ותאר שכאשר בא לבעוט בכדור, אחד מן השחקנים האחרים גרם לו ליפול על הברז, כאשר חלק חד במתקן נכנס לו בלסת. התובע הסביר שמדובר היה במגרש שהוקצה לכתה גם לצורך משחק כדורגל והיה מורה משגיח בחוץ. התובע סיפר עוד, כי היו לו תאונות נוספות בעקבות משחקי כדורגל, שבר את היד וקיבל מכה באף ועליהן לא הגיש תביעה.

12. אמו של התובע מסרה בתצהירה, כי לאחר הפגיעה נמסר לה שבמהלך ההפסקה שיחק התובע כדורגל עם חבריו בחצר בית הספר, נדחף על ידי אחד הילדים, נפל על צינור מים חשוף שהיה ממוקם במרכז החצר במקום בו נהגו הילדים לשחק ללא גידור או הפרדה שיכולים היו למנוע את הסכנה. כתוצאה מן הנפילה נחבל התובע בפניו ישירות מהברז החשוף, שן אחת נעקרה ממקומה ועוד 3 שיניים נשברו.

    בעקבות האירוע כתבה אימו של התובע בתאריך 10/3/1998 מכתב לראש המועצה המקומית בנתבעת-1, והתריעה בפניו על הסכנה הגלומה בשיבר המים החשוף אשר ממנו נפגע התובע.

    למכתב זו השיב ראש המועצה בתאריך 19/2/1998 ומסר, בין היתר, כי המקום לא גודר עדיין מאחר והם שוקלים אפשרות להסרת המפגע. עוד הוסיף, שניתנה הוראה לטיפול מהיר בנושא, על מנת למנוע את האפשרות שילד נוסף יפגע בעת המשחק בחצר.

    בעדותה סיפרה האם שהייתה בקשר עם בית הספר מיד לאחר התאונה על מנת לטפל במפגע שכן היא ואביו של התובע סברו שהצינור לא צריך להיוותר בחצר באופן הזה, כשראו שהעניין לא מטופל פנו לראש המועצה. הוטח בעדה שבית הספר כלל לא רצה לטפל בעניין אלא שראש המועצה נכנע ללחצים ואיומים שיעשה סקנדל שהופנו כלפיו מצידה ואולם העדה השיבה שזה ממש לא נכון, ראש המועצה סבר שמדובר במפגע ולקח לו זמן לחשוב איך לטפל בזה.

13. אביו של התובע מסר בתצהירו, כי לאחר שראה את הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהצינור החשוף ומשחשש שהדבר עלול לקרות לתלמידים נוספים, ביקש מהתובע שיראה לו באיזה צינור מדובר והיכן קרתה התאונה. יום למחרת התאונה הלך עם התובע לבית הספר והתובע הוביל את האב לאיזור בו שיחק והראה לו את צינור המים החשוף. האב צילם את הצינור בו ביום.

    בעדותו התבקש האב להסביר היכן היו השערים והוא שרטט למיטב ידיעתו את המיקום, כאשר לפי השרטוט הברז נמצא בשולי המגרש בו שחקו הילדים וסיפר כי בנו תאר לו שנפגע במהלך המשחק.

14. מהתמונות שצורפו לתצהירו של האב, עולה כי בחצר בית הספר, סמוך לפינת החצר, באופן שאינו מופרד מכלל החצר בדרך כלשהי, מותקן צינור מים חשוף - המדובר בשיבר עם שעון מים, בולט מן הקרקע ובעל קימורים וחלקים שעשויים לפגוע במי שנופל עליו, כפי שאכן ארע. בסמוך לצינור מצוי פתח אוורור שגם הוא בולט מן הקרקע. לימים, וכפי שנראה בתמונות עדכניות שהוצגו הצינור כולו ופתח אורור המצוי מאחוריו גודרו בגדר גבוהה ומוגנו, כך שלא קיימת אפשרות של נפילה או פגיעה דומה.

15. בדו"ח פציעה שמולא בבית הספר ונחתם על ידי המנהלת באותה עת ואף העתקו נשלח לחברת ענבל (הנתבעת-4), נכתב, כי במהלך ההפסקה, תוך כדי משחק כדורגל, אחד המשחקים נתן לתובע מכה בברך, העיף אותו על צינור מים. כתוצאה מכך נשברו שיניו הקדמיות מצינור המים. בדו"ח רשומים שמות של ילדים שהיו עדים לתאונה.

16. מטעם הנתבעים 1 ו-2 הוגש תצהירו של מי שהינו אב הבית בעת הנוכחית בבית הספר, העד מסר בתצהירו, כי השיבר בו נתקל התובע הוא גדול ובולט לעיין וממוקם מחוץ למגרש המשחקים. לטעמו של העד לא מדובר במפגע וככל שהדבר היה תלוי בו לא היה מדווח על השיבר כמפגע. העד הוסיף שברור שכאשר מאן דהוא נדחף על משהו כגון, כסא שולחן או כל דבר אחר הוא עלול להפגע.

    בעדותו, השיב העד שהוא משמש כאב הבית החל משנת 2014, העד הסכים שמאז שהוא מכיר את חצר בית הספר, השיבר מגודר, העד גם אישר שלא היה בבית הספר בזמן הארוע וכל שכתב בתצהירו כתב בהתאם לתמונות שהוצגו לפניו בנוגע לאיך היה המצב באותה תקופה. העד אישר שלפני פתיחת שנת הלימודים הוא מקבל אישור על בטיחות המקום ואולם לא הוצג כל אישור כזה לעת הרלוונטית לתאונה או לתקופה אחרת.

17. מטעם הנתבעים 3-4, הוגש לכתחילה תצהירה של מי שהייתה מנהלת בית הספר בזמנים הרלוונטיים ומי שחתומה על דו"ח האירוע ואולם לקראת העדות הודיעו הצדדים שבשל מצבה הרפואי הם מוותרים על עדותה מה גם שהנתבעות הגיעו להסכמה בנוגע לחלוקה ביניהן ככל שתקבע אחריות.

18. משפורטו הראיות והעדויות, אגש למלאכת ההכרעה.

    האם הוכחו נסיבות התאונה?

19. הנתבעות טוענות, שעדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין ואין לקבלה שעה שהילד שדחף את התובע לא הובא להעיד וכי יש לקחת בחשבון את השיהוי הרב בגדרו הוגשה התביעה. לטענת הנתבעות אין לסמוך על מכתב ראש המועצה שכן לא הוגש באמצעות עורכו.

20. אמנם עדותו של התובע היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה, אולם במקרה דנן מסכת הראיות שהובאה לא מותירה כל ספק שהתאונה אכן התרחשה באופן המתואר על ידי התובע.

    ראשית אבהיר, כי עדותו של התובע מהימנה בעיני, התובע העיד באופן קולח, חזר על גרסתו ואופן התרחשות התאונה ולא הובאה כל ראיה לסתור עדות זו, נהפוך הוא. דו"ח האירוע שנחתם בזמן אמת על ידי מנהלת בית הספר מאשש את גרסת התובע במלואה וחזקה שלא נכתב כלאחר יד. כזכור בדו"ח תואר שבמהלך ההפסקה, תוך כדי משחק כדורגל, אחד המשחקים נתן לתובע מכה בברך, העיף אותו על צינור מים. כתוצאה מכך נשברו שיניו הקדמיות מצינור המים והרי זו גם גרסת התובע. יתירה מזו, הנזקים שנגרמו לתובע והטיפול הרפואי לו נדרש מיד לאחר האירוע מאששים את עדותו כך גם עדויות הוריו ואביו ששמעו על האירוע בזמן אמת מן התובע, ובעקבות זאת, הגיע אביו למקום ותעד את הצינור ואמו פנתה לראש המועצה לאחר שמפגע לא תוקן. משכך, גם אם לא אייחס כל משקל לתשובתו של ראש המועצה יש די והותר על מנת לקבוע שהתאונה התרחשה בדרך שמתאר התובע.

    אדגיש עוד, כי לא מצאתי שמץ של הגיון באפשרות שהתובע מסר בזמן אמת נסיבות שאינן נכונות בנוגע לאופן התרחשות התאונה ודי בכך על מנת לקבוע כי כך אכן התרחשה התאונה.

21. בהתאם לגירסת התובע, במהלך משחק כדורגל בהפסקה, במגרש שיועד לכיתתו של התובע, כאשר במקום מצויה מורה משגיחה שלא מנעה את המשחק, נדחף התובע בלהט המשחק לעבר הצינור מעד על הצינור, קיבל מכה בפניו ושיניו נשברו.

    השאלה הטעונה הכרעה היא האם נסיבות אלה מקימות אחריות לנתבעים ובשאלה זו אדון להלן.

    סוגיית האחריות – דיון והכרעה

22. התובע טוען להעברת הנטל אל כתפי הנתבעים מחמת הכלל של "דבר מסוכן" ואולם איני רואה כל צורך לדון בטענה זו, לטעמי התובע עמד בנטל המוטל עליו במישור האזרחי להוכיח את אחריות הנתבעים לקיומו של מפגע בחצר בית הספר ולפגיעה בתובע.

23. עיון בתמונות שהוצגו וצולמו בזמן אמת, מעלה, כי בחצר בית הספר בקרבה גדולה למקום משחק שהוקצה לילדים רכים בשנים בלא כל הפרדה מן המגרש, מותקן צינור מים עם שעון (שיבר) בולט מן הקרקע באופן ניכר בלא כל גידור ובלא שנעשה כל נסיון למנוע מגע בינו לבין הילדים. יודגש, כי כפי שעלה מן העדויות, משחק הילדים נעשה בהפסקה בשטח שהותווה להם, תחת עיניהם הבוחנות של הגורמים המשגיחים וטענת הנתבעים שהילדים שיחקו משחק כדורגל מאולתר אינה יכולה להשמע. לו הילדים עשו משהו שאינו בטיחותי, על המורה המשגיחה היה למנוע זאת.

    העובדה שבדיעבד, כל המקום הכולל את הצינור ופתח אוורור המצוי במקום גודרו כך שלא יכול להיות מגע בינם לבין הילדים מדברת בעד עצמה בנסיבות הספציפיות, כך היה ראוי להיות מלכתחילה. צינורות מים אינם אמורים להיות חשופים בטבורו של מקום המיועד למשחק ומעבר.

24. יודגש, כי מלבד העלאת טענות מן הפה אל החוץ הנתבעים לא טרחו להציג כל דו"ח בטיחות שיש בו כדי לאשש את הטענה שהצינור נבנה בהתאם לדרישות הבטיחות וזכה לאישורי מפקחי הבטיחות שעשו ביקורות בבית הספר וככל שכך היה אין אלא להסיק שמדובר היה במקח טעות, שעה שהמפקחים לא היו מודעים כי מדובר במקום שהוקצה למשחק ילדים, שכן לא קשה שלא להתרשם שמדובר במפגע בולט ומסוכן שבאמצעים קלים ובעלות נמוכה ניתן היה למגרו.

    כפי שנפסק לא פעם ונדמה שהדבר אינו יכול להיות מצוי במחלוקת, על המוסד החינוכי והגורמים המופקדים עליו, לנקוט באמצעים למניעת תאונות, כאשר האמצעים בהם יש לנקוט הינם פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו (ראה ע"א (ת"א) 1719/03 מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות נ' ביבר דניאלה (27.3.06) (להלן: "עניין ביבר")]. בעניין ביבר שם דובר בילדה שנפגעה במהלך משחק תופסת מכסא שמצוי בכתה, קבע בית המשפט שאין להטיל על בית הספר חבות בנזיקין מאחר ובנסיבות המקרה נמצא, כי הוא נקט באמצעי בטיחות מספיקים: הותקנו הנחיות בטיחות שפורסמו במסדרונות בית הספר ובכיתות שמטרתן הייתה אזהרת התלמידים מפני הסכנה שבהשתוללות, נקבעה תורנות סידור הכיתה והמורות בדקו שהתורנות אכן מתבצעת וכן נקבע נוהל לפיו יש ללוות את התלמידים במעברם מכיתה לכיתה. בענייננו לא הוכח שננקטו אמצעים כלשהם כדי להזהיר ולמנוע מגע של הילדים עם הצינור. לא מדובר בענייננו בכסא המצוי במקום הטבעי שלו, כאשר בכתות התלמידים לא אמורים לרוץ ולהשתולל, אלא במפגע המצוי בחצר המיועדת למשחק של הילדים, כלא ניתנו כל הנחיות ולא ננקט כל אמצעי כדי למנוע פגיעה של הילדים.

    באשר למידת הזהירות ההשגחה והפיקוח הנדרשים מהאחראי – מנהל בית הספר או המשגיח נפסק, כי מידת ההשגחה הנדרשת היא כמידת ההשגחה שמקיים אב זהיר כלפי בנו (ראו: ע"א 324/77 רבי נ' סמרה, פ"ד לב (2) 445, בעמ' 446, 447; (להלן - "עניין רבי")).

    עוד בע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך (1.3.93) (להלן: "עניין מרצלי") נפסק, כי מידת ההשגחה הנדרשת, נגזרת, בין היתר, מגילו של הקטין ומתכונותיו:

    "חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית על חובת הזהירות של אב כלפי בנו. חובה זו היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. החובה מושתתת על כך שהקטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו. כן יש להתחשב בגופו החלש של הקטין, החושף אותו לפגעי העולם הסובב אותו, ובתכונותיו של הקטין כגון שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה...

    ...יש להתחשב בגילו של הקטין. ככל שהילד קטן יותר, כך חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיסית, וכך גם מנגנוני ההגנה והבקרה בשלים פחות" (פסקה 811).

    בעניין מרצלי הוטלה על בית הספר חבות בנזיקין מאחר ונקבע, כי די היה בנוכחות מורה במקום התאונה בכדי למנוע את קרות הנזק מתוך הנחה שהמורה תזהיר את הילדים ותמנע את ההתרחשות. בענייננו, הייתה מורה במקום ואולם היא לא ראתה לנכון להזהיר את הילדים ולהרחיקם מן המפגע.

    עקרון זה, לפיו היעדר אמצעי בטיחות נאותים, לצד העדר פיקוח והשגחה על התלמידים כנדרש הוביל להטלת אחריות בנזיקין, על מוסדות החינוך והגורמים האחראים לתפעולם (כך למשל ראה לעניין טריקת דלת בשטח מוסד חינוכי, לכאורה פעולה פתאומית שספק אם ניתנת למניעה בדומה לדחיפת תלמיד: ת"א 18286-01-10 פלוני נ' בית הספר "ישורון" (29/1/2014), ת"א 2168/05 אבו חמידה מוחמד (קטין) נ' עיריית מעלות תרשיחא (2/12/2007); ת"א 14291-06 שרעבי שילה נ' קרית חינוך מבשרת ציון (13/6/10); ת"א 63393 פן ליבנת ואח' נ' בית הספר "ציפורי" בבת ים ואח' (10/1/13) וכן ראו תא (י-ם) 16039-08 אילון זילבר נ' מועצה אזורית שומרון (7/10/2010) שם הוטלה אחריות לאחר שתלמיד נפגע בעת משחק כדורגל שעה שנתקל בבריכת ביוב שהייתה בשטח חצר בית הספר).

    באשר לחובותיו של משרד החינוך נקבע בפסיקה, כי משרד החינוך חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי תלמידי בית ספר ותלמידי החינוך החברתי והבלתי פורמלי, גם כאשר המדובר במוסדות המנוהלים על ידי גורמים פרטיים או הרשויות המקומיות. בהקשר זה ראה דבריה של כב' השופטת צור בת"א (מחוזי-י-ם) 2074/00 ש. קטין נ' בית הספר כנסת יהודה ומשרד החינוך (19.5.03): "...חובתו של משרד החינוך כלפי ציבור התלמידים נגזרת מהזכות לחינוך ועל משרד החינוך לדאוג כי התלמידים ילמדו במוסדות בטוחים ובטיחותיים".

    אכן, לא ניתן להטיל אחריות על הרשות המקומית או על משרד החינוך כל אימת שתלמיד נופל ונפגע, שכן נפילת תלמיד במהלך משחק לעיתים לא ניתנת למניעה ולו היה נדחף התובע ונופל על הקרקע יתכן שלא היה נכון להטיל אחריות אבל לא כך כאשר, בשטח חצר בית הספר קיים מפגע ברור, מסוכן שנפילה עליו יכולה לגרום לנזק ניכר והתובע אכן נפל ונפגע מאותו המפגע. במקרה כזה, מוטלת אחריות ברורה על המוסד החינוכי והגורם המפקח.

    הנתבעים טוענים שהתובע יכל להפגע באופן דומה מנפילה על שולחן או כסא, דא עקא שילדים לא אמורים לשחק כדורגל במקום שישנם שולחנות או כסאות ואם היו כאלה בטבורו של מגרש המשחקים, גם אז ניתן היה לומר שהנתבעים התרשלו. מקום משחק המיועד לילדים אמור להיות חף ממפגעים ובטוח ושעה שהדבר לא נעשה, קמה אחריות לגורמים האחראיים על פי דין.

25. הנתבעים טוענים לקיומו של אשם תורם מצד התובע ואולם איני רואה כל הצדקה להטיל ולו מקצת מן האחריות על התובע שהיה באותה תקופה קטין קצת מעל גיל 9 מתחת לגיל האחריות הנזיקית, תלמיד מן המניין, הנתון תחת השגחתם של הנתבעים שכל חטאו ששיחק כדורגל, בחצר בית הספר במקום שהותווה לכיתתו, נפל ונפגע בשל מחדלי הנתבעים.

    גם אם לפי עדות האב, המיקום של הברז היה בשולי המגרש בו שחקו הילדים, על הגורמים האחראיים היה לצפות שהילדים המשחקים בכדור יגלשו לעבר שולי המגרש ועשויים להפגע מן הברז הבולט בהעדר כל הפרדה. שעה שהגורמים האחראים לא צפו זאת, הניתן להטיל על הקטין הנתון בהשגחתם אשם תורם בשל כך שלא צפה זאת? התובע לא ביצע כל פעולה מסוכנת או בלתי סבירה שיש בה כדי להצדיק מבחינה מוסרית או אחרת הטלת מקצת האחריות עליו את הפחתת שיעור האחריות מעל כתפיהן של הנתבעות.

26. נוכח הסכמת הנתבעים בנוגע לחלוקה ביניהן, אין צורך לדון בסוגיה זו ומשכך שעה שנקבעה האחריות של הנתבעים לארוע יש לדון בשיעור הנזק.

    שיעור הנזק

27. נזקו של התובע שהיה במועד הארוע בן 9 וחמישה חודשים רובו ככולו נובע מטיפולי השיניים להם נדרש וידרש עוד בעתיד עקב הפגיעה.

28. בעקבות התאונה עפה שן בשלמותה מפיו של התובע ונשברו שתי שיניים נוספות.

29. לאחר התאונה ועוד בטרם הגיעו הוריו נלקח התובע על ידי בית הספר עצמו למרפאת שיניים הסמוכה לבית הספר, שם טופל בכך שהשן הוחזרה למקומה ובהמשך טופל עוד במרפאתו של אותו רופא, עד להתבגרותו. עיקר המחלוקת בין מומחי הצדדים הינה בשאלת הטיפולים הנדרשים בעתיד ועלויות אותם טיפולים.

30. המומחית מטעם התובע ד"ר שרון אילון עמדה בחוות דעתה על החבלה שספג התובע והטיפולים שעבר. ד"ר אילון קבעה, כי מדובר במקרה של חבלה למשנן קדמי עליון, חבלה מוכרת ידועה ונפוצה בקרב ילדים בגילו של התובע. כתוצאה מן החבלה נעקרה השן הקדמית שן מס' 21 וכן נגרמו שברים כותרתיים בשיניים 11 ו- 12. שברים אלה גרמו לסיבוכים מאוחרים של דלקת מוך השן וחייבו ביצוע טיפולי שורש מבנים וכתרים.

    המומחית ציינה שכיום התובע מציג מנשך קדמי פתוח בו אין חפיפה אנכית בין השיניים הקדמיות העליונות והתחתונות, מדובר בהפרעה אסתטית במיוחד בעת דיבור כאשר הלשון נדחפת בין השיניים והשפתיים, כאשר אחד הגורמים למנשך קדמי פתוח הוא הרגל של דחיפת לשון שעשוי להתעורר בעקבות מנשך קדמי פתוח קיים שמתפתח לאחר חבלה. במקרה דנן התפתח מנשך כזה המצריך טיפול אורתודנטי לאורך מספר שנים בליווי של טיפול התנהגותי להפסקת ההרגל של דחיפת הלשון, כאשר הצלחת הטיפול במבוגרים פחותה.

    המומחית העריכה את התשלום בגין טיפולי העבר ב- 20,000 ₪, כ- 13,000 ₪ בגין טיפולים עליהם הוצגו חשבוניות כאשר יש לטעמה טיפולים נוספים שלא הוצגו לגביהם לא הוצגו חשבוניות, עד כדי סכום של 20,000 ₪ לגבי טיפולי העבר.

    לגבי העתיד, סברה המומחית כי יש לתמחר עלות שתל מבנה וכתר + החלפות – 5 החלפות כל 10 שנים, עלות חידוש טיפולי שורש בשיניים 11,12, עלות החלפות מבנים וכתרים 5 החלפות כל 10 שנים וטיפול אורתונדטי בליווי טיפול התנהגותי לתיקון ליקוי סגר – טיפולים המגיעים לכדי 96,600 ₪ - כאשר המומחית לא היוונה את הסכומים שנדרש לשלם בגין ההחלפות העתידיות.

31. המומחה מטעם הנתבעים ד"ר אלי סימון, בדק את התובע ולא מצא עדות לכך שקיים הרגל של דחיפת לשון, אשר לשיניים שנפגעו באירוע, קבע שאין מחלוקת שמדובר ב- 3 שיניים, שן 21 עם שתל ושיניים 11 ו- 12 עם כתר. המומחה מצא שסגר השיניים של התובע פתוח מסיבה גנטית או על רקע של הרגלים שונים וללא קשר לאירוע עוד הוסיף ששלושת הכתרים שהותקנו על השיניים הפגועות והשתל קצרים יחסית ותורמים למראה של סגר קדמי פתוח.

    המומחה פרט בחוות הדעת, כי הספרות אינה תומכת בביצוע חידוש לטיפולי שורש תקינים בגלל צורך עתידי בהחלפת כתר. טיפול שורש הינו חד פעמי וניתן להחליפו רק אם בוצע שלא בהתאם לכללים המקובלים.

    המומחה הוסיף, כי הספרות אינה תומכת בהחלפת מבנה תקין בגלל צורך עתידי בהחלפת כתר, מבנה יוחלף רק אם תתגלה עששת סביבו. התפתחות עששת היא באחריותו הבלעדית של המטופל ואינה קשורה להחלפת כתרים עתידיים.

    לטעמו של המומחה, משך השירות של שתל והכתר המותקן עליו הוא 20 שנה לפחות. הספרות מציגה שרידות של שתלים והכתרים המותקנים עליהם בשיעור של 99.2% לאחר 20 שנה.

    המומחה הדגיש, כי התובע סובל מסגר קדמי פתוח ללא קשר לאירוע הנדון אלא כמבנה גנטי הקשור בעצמות הפנים וכי לא התרשם מהרגל של דחיפת לשון, מה גם שניתן היה לבנות את הכתרים כארוכים יותר וכך להתגבר על עניין הסגר הפתוח.

    המומחה אמד את עלות הטיפולים לרופאים בגין טיפולי העבר בסכום של 15,622 ₪ בהתאם לקבלות שהוצגו.

    באשר לעתיד סבר המומחה שהתובע זכאי לטיפולים הבאים:

    • החלפת כתר על שן טבעית אחת ל-10 שנים מתייחס לשיניים 11 ו-12 עד גיל 80 – בעלות של 3,662 ₪ לשתי השיניים.

    • אין החלפות עתידיות של טיפולי שורש תקינים.

    • אין החלפות של מבנה על שן טבעית.

    • החלפת שתל אחת ל- 20 שנים בעלות של – 6,252 ₪.

32. בשל המחלוקת בין המומחים מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר יואב גרוסמן. המומחה תעד את ממצאי בדיקתו של התובע וקבע שהוא מתרשם שלתובע מנשך פתוח משן 14 עד לשן 24 ואולם קיבל את האמור בחוות הדעת מומחה הנתבעים שהמדובר ביחסי סגר התפתחותיים שלא על רק החבלה הדנטלית שעבר התובע בגיל 9 ודחה את דעת מומחה התובע כאילו החבלה עצמה גרמה להיווצרות יחסי הסגר. המומחה הדגיש, כי המנשך הפתוח משתרע על יותר מהשיניים שנחבלו בפועל וכן אינו רואה מה בחבלה שעברו שיניים 11 ו- 12 אמור היה להפריע לשיניים שנחבלו מלהמשיך ולבקוע לקשת השיניים. המומחה התרשם, שלתובע הרגל דחיפת לשון על רקע קיום בליעה אינפנטילית המסביר את המנשך הקדמי הפתוח. מצב זה אינו קשר כלל לחבלה שעבר התובע, מכאן כי אין לחייב את הנתבעים בביצוע טיפול אורתודנטי בגין החבלה.

    לגבי עלויות הטיפול, קבע המומחה שיש להשיב לתובע את טיפולי העבר, בהתאם לפירוט מומחה הנתבעים ובאשר לטיפול עתידי – הרי שזה אינו אמור לכלול ביצוע חידושי טיפולי שורש, שכן לא נטען שטיפולי השורש לקויים והשיניים מתפקדות ללא סימפטומים שנים רבות. כמו כן לא אמור הטיפול העתידי לכלול החלפת מבנים בשיניים הטבעיות ובשתל. המומחה הוסיף, כי התרשם שבשל גילו הצעיר של התובע קצב ד"ר סימון החלפת שתל כל 20 שנים שכן בספרות אין זמן להערכת משך חייו של שתל דנטלי. ביחס לעלות הטיפול העתידי קיבל המומחה את התמחור שעשה ד"ר סימון מומחה הנתבעים.

33. התובע טען, כי המומחה לא עיין בצילומים נדרשים לצורך מתן חוות הדעת ובכל זאת לא מצא לשלוח לו את הצילומים במסגרת שאלת הבהרה אלא בחר לזמן את המומחה להחקר על חוות דעתו. במהלך חקירתו השיב המומחה שלו סבר התובע שיש צורך לעיין בצילומים הרי שהיה עליו לשלוח לו אותם ומכל מקום בדק את התובע, בחן את חוות הדעת שהוגשו והיה לו מספיק מידע לכתוב את חוות דעתו.

    המומחה נשאל אודות סוגים שונים כתרים והסכים כי במקרה של התובע, כאשר מדובר בשיניים קדמיות, אופטימלית, היה שואף להשתמש בכתרי "כל חרסינה", כאשר לתובע יש כתרים מרמה נחותה יותר המכונים כתרי "רנסנס" של חרסינה מעוכה למתכת. המומחה הסביר כי מכיוון שהכתרים הם על בסיס מתכת וחרסינה יש להם מידת שקיפות מסוימת ועשוי להתקבל גוון אפרפר בשולי הכתר עם הזמן, כאשר לא מדובר על עמידות הכתר אלא על אסתטיקה בלבד. המומחה הוסיף כי גם בכתרי "כל חרסינה" עשויה להיות האפרה שמקורה בשורשי השיניים אם יש בעיה במבנים. כלומר, לאו דווקא השימוש בכתר זה או אחר, מונע לחלוטין את אותה בעיה בחזית הפה.

    המומחה נשאל על הסיבה להחלפת כתרים כל 10 שנים והשיב שהסיבה המובילה בצורך בהחלפת כתרים בכלל בחזית הפה ובכל מיני מקומות אחרים, הינה תופעה של הופעת עששת מתחת לשולי הכתרים, חור רקבון בחומר השן מתחת לאותו הכתר ולא במשהו שקורה בכתר עצמו כגון שבר של הכתר. המומחה הדגיש כי בבדיקה עדכנית שביצע לתובע בשנת 2015, לא מצא כל צורך בהחלפת הכתרים.

    אשר לשרידות השתלים, הסביר המומחה, שלא מחליפים שתל כל עוד הוא תקין ובריא. ההחלפה נעוצה בקורלציה לעישון או סכרת לא מאוזנת, מלבד כך לא יודעים לשים את האצבע על סיבה להחלפת השתל. המומחה הסכים שבמקרים שיש עודפי דבק על הכתר יש להם נטיה לייצר דלקת ברקמה סביב השתל והדבר יכול להביא לנסיגת עצם, זאת בעיקר בחולים עם מחלות חניכיים. ספיגת העצם סביב השתל עשויה להביא לצורך בחידוש השתל. המומחה ציין, כי דלקת חניכיים מצויה אצל 5 עד 20 אחוז מהמושתלים.

    המומחה נשאל האם נכון שמחליפים שתלים פעם ב- 15 שנה והשיב, כי מהספרות והקליניקה לא ניתן לקבוע כמה זמן מחזיק שתל, מדע השתלים התחיל להתפתח משנות ה-90 יש מחקרים על קבוצות גדולות באוכלוסייה, אבל אין תשובה טובה להגיד כמה זמן שתל מחזיק, מה זמן מחצית החיים שלו ומתי צריך להחליף אותו. לדברי המומחה, בתי המשפט, אחרי דיונים רבים קבעו, בהסתכלות כוללנית, שמדי 15 שנה צריך להחליף שתלים. המומחה הדגיש שלא זה מה שקורה בפרקטיקה, אנחנו כיום יודעים שכעבור 10 שנים באוכלוסיות גדולות שתלים מחזיקים 90 אחוזים, ככל שעובר הזמן והשתל בפה, סיכוייו לשרוד יותר זמן גבוהים יותר. הסיכוי שבשנה ה-12 יחזיק יותר זמן מאשר בשנה השנייה, הוא יותר גבוה.

    בשורה התחתונה, הודה המומחה בכנות שאין תשובה טובה גם לא בחוות הדעת ובלשונו: "האם זה שתל זה פעולה שעשו לבחור צעיר פה בגיל 18, זה ישרת אותו לכל החיים? קרוב לוודאי שלא. מתי יצטרכו להחליף לו? אין לי מושג. אז התשובות של 15 שנה, היא תשובה פה שבין כותלי בית המשפט" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 25/4/17, שורות 9-7). המומחה הוסיף שתשובה זו אינה מעוגנת בספרות.

    לגבי שן 11 הסכים המומחה שאותר זיהום בקצה השורש בשנת 2001 אבל הסביר שמאחר והשן 14 שנה בפה והיא לא סימפטומטית, אז המצב הוא טוב. מדובר בהצלחה קלינית.

    בשורה התחתונה סיכם המומחה שהטיפול בתובע, מוגדר כטיפול קליני מוצלח מאוד, כאשר הופעה של עששת שיכולה לחבל בטיפול קשורה בהרגלי ההיגיינה של המתרפא, הרגלי התזונה של המתרפא ובכך שהשחזורים בעלי איכות, בעלי איכות טובה.

    המומחה השיב שאינו מומחה למחירים, אך יכול לומר שכתר PFM (שהוא מקביל לכתרים שיש לתובע כיום) המבוצע על ידי מומחה לשיקום הפה באיזור המרכז נע בין 3,000 ל- 3,500 ₪ וכתר חרסינה בין 4,000 ל- 4,500 ₪, כאשר המחירים של מומחים שאינם מומחים לשיקום פה זולים בכ- 30 אחוזים.

    אשר למחירים של התקנת שתל אצל מומחה עם מבנה וכתר השיב המומחה שאצל מומחה לשיקום פה העלות היא כ- 8,000 ₪ ואצל מרפאות קופת החולים מאידך כ- 4,000 ₪.

    אשר לעלות השתלת עצם השיב המומחה שמדובר בסך של 3,000 ל- 4,000 ₪ לכל שתל, אך מדובר במשהו שלא צפוי לקרות אצל התובע שכן יש לצפות שיזהו אותו קודם.

34. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 ניימן יצחק נ' מוניטי רבי (31/12/88)).

    מסיכומיו של התובע נראה שגם התובע השלים עם חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בהתאם לדברים שנאמרו בחקירתו, אך כמובן הוא עותר לפיצוי בהתאם לסכומים המירביים שפרט המומחה בבית המשפט, החזר תשלומי העבר, החלפת כתרים לכתרי כל חרסינה כל 10 שנים והחלפת שתלים כל 15 שנה כולל תוספת עצם. התובע לא עתר לפיצוי בגין טיפולים אורתודנטיים כפי שהציעה המומחית מטעמו.

    אכן, אין טעם בענייננו, המצדיק סטייה ממסקנות המומחה מטעם בית המשפט, כפי שאלה הובהרו בחקירתו בבית המשפט, כאשר המומחה העיד עדות בהירה, מקצועית והבהיר בנוגע לכל הסוגיות שנשאל לגביהן את האפשרויות הקיימות והידע המקצועי הקיים.

35. הנתבעים צרפו לראיותיהם, חוזר של משרד החינוך המלמד על טיפולים שיכול לקבל תלמיד במקרה של פגיעה בשיניים ולטענתם אין לפצות בגין טיפולי העבר או העתיד אותם יכל לקבל בחינם. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו שהחוזר הובא לידיעת הוריו של התובע, הנתבעים לא הוכיחו כלל, כי בעת הרלוונטית החוזר יושם במקום מגוריו של התובע, כי היה רופא מקצועי נגיש במועד וביום הארוע שהיה מסוגל לתת את הטיפול הנדרש. הצגת החוזר אין בה די כדי להוכיח את הטענה, היה צורך למצער להוכיח בד בבד יישום בפועל ולצרף רשימת רופאים רלוונטית לאותה עת על מנת שניתן יהא ללמוד על הנגישות ועל המקצועיות של הרופאים המוצעים.

    המומחית מטעם התובע הדגישה בחוות דעתה את המיידיות שנדרשה עת נעקרה שן ממקומה ואכן עוד בטרם הגיעו הוריו של התובע נלקח התובע לרופא השיניים המצוי בסמוך לבית הספר וטופל. יתירה מזו, זכותו של התובע להיות מטופל אצל רופא שהוא או הוריו סומכים על מקצועיותו, המצוי בסמוך למקום מגוריהם וערוך לתת את הטיפול הנדרש.

    כאמור, עצם קיומו של החוזר הנטען אין בו כדי להוכיח, שהיה רופא זמין כזה, המסוגל והערוך לתת את הטיפול המיידי הנדרש במקום מגוריו של התובע יתירה מזו גם לפי החוזר שהוצג התובע יכל לקבל רק חלק מן הטיפולים על חשבון משרד החינוך לא סביר לדרוש מן התובע לבצע חלק מן הטיפולים במקום אחד וחלקם במקום אחר, התובע זכאי להיות מטופל על ידי רופא אחד שהוא בוחר לאורך כל הטיפול ומשכך לא ניתן לקבוע כי הוריו של התובע נמנעו מלהקטין את הנזק בכך שנמנעו מלפנות לטיפולים על חשבון משרד החינוך.

36. אשר לתשלומי העבר, התובע זכאי להחזר בצירוף ריבית והצמדה של התשלומים ששולמו לרופא שטיפל בו, כאשר ההחזר הוא כמובן רק על טיפולים שקשורים לשיניים שנפגעו בתאונה.

    הנתבעים טענו שיש להפחית את עלויות הטיפול בתובע בעבר בין היתר משום שהוריו של התובע הם אלה שנשאו בתשלום.

    לטענה זו אין יסוד, אמנם הוריו של התובע נשאו בתשלום, אך ללא ספק התובע זכאי לקבל החזר התשלום מן הנתבעים. הפסיקה בהקשר זה ברורה, כך לדוגמא ברע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם העובדה שהניזוקה זכתה להטבה מהוריה משפיעה על היקף הפיצוי אותו היא תוכל לתבוע מן המזיק כך שמסכום הפיצוי יופחת שווי ההטבה. בית המשפט משיב לשאלה זו בשלילה, בהסתמך על הפסיקה וקובע, כי כאשר מטיב מעניק לניזוק טובת הנראה שלא על ידי חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על ידו את שווי ההטבה (ראה גם ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס (1980) וראה גם רע"א 3388/14 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1985) (14/8/2014)). בהתאם לפסיקה, אפוא, עובדת ההטבה אינה משפיעה על היקף הפיצוי אותו יוכל הניזוק לתבוע מהמזיק, זאת מן הטעם שהמטיב ביקש להטיב עם הניזק ולא עם המזיק ומפאת ההנחה, כי הניזוק ממילא יבקש להחזיר למיטיב את שווי ההטבה מתוך רגש חובה מוסרי לעשות כן. במקרים אלה, כך נקבע, אין הכרח כי המיטיב יתבע את שווי ההטבה, או שיצטרף לתביעה וייטול חלק בהליך (ראו: ת"א 6474/04 חמוי נ' סרסור (26/11/2008)).

    בהתאם לכרטיס הטיפולים שהציג התובע הוצאו ההוצאות הבאות בנוגע לשיניים 11, 21 ו- 22:

    20/11/1997 – 715 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 1,792.27 ₪.

    2/12/1997 – 229 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 573.28 ₪.

    8/1/1998 – 339 ₪ בצירוף ריבית והצמדה – 847.48 ₪.

    26/2/1998 – 485 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 1,206 ₪.

    5/3/1998 – 381 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 946.70 ₪.

    16/6/1998 – 15 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 36.32 ₪.

    12/10/1999 – 340 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 729.94 ₪.

    21/10/1999 – 15 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 32.02 ₪.

    4/11/1999 – 15 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 31.97 ₪.

    16/11/1999 – 475 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 1004.92 ₪.

    12/6/2001 – 1,000 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 1,983.87 ₪.

    4/9/2001 – 120 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 233.39 ₪.

    16/9/2001- 370 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 716.57 ₪.

    14/10/2001 – 80 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 154.47 ₪.

    21/10/2001 – 260 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 500.66 ₪.

    7/4/2002 – 85 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 158.71 ₪.

    9/2/2004 – 15 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 25.07 ₪.

    7/3/2004 – 500 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 792.53 ₪.

    29/1/2006 – 380 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 568.13 ₪.

    5/2/2006 – 692 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 1,033.76 ₪.

    31/3/2006 – 3,614 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 5,349.55 ₪.

    31/8/2006 – 574 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 714.85 ₪

    12/11/2006 – 2,684 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה – 3,844 ₪.

    סה"כ במעוגל – 23,385 ₪ - סכום זה על הנתבעים להשיב לתובע.

    יצויין כי לא חישבתי בגדר ההוצאות תשלום מיום 9/9/2001, בסך 95 ₪ שעניינו "חוות דעת משפטית", לא הוצגה חוות דעת כזו ולא ברור לאיזה צורך ניתנה. בתיק הוצג מכתב של הרופא ל"חברה המבטחת" מיום 4/9/2001, לא ברור אם התשלום הוא בגין מסמך זה, לא ברור באיזה חברה מבוטחת מדובר ואם התובע לא קיבל החזר מאותו מבטח.

37. אשר לטיפולי העתיד, כפי שעלה מעדותו של המומחה מטעם בית המשפט העתיד קשה לצפייה, שכן לא ניתן לומר דברים מוחלטים בנוגע לעמידותם של הטיפולים ובנוגע לסכומים שידרש התובע לשלם.

    אשר לעלות הטיפולים הנדרשים, הרי שאין לקבל את עמדת התובע או הנתבעים דהיינו אין לקבוע עלות מקסימום או מינימום, אלא להעריך את התשלומים שידרשו כעלות ממוצעת, בהנחה שהתובע יבחר ללכת לרופא מקצועי בתחום לאו דווקא מומחה מן הדרגה הראשונה, בעלות גבוהה מאוד.

    בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט התובע ידרש להחלפת הכתרים בכל 10 שנים (בלא החלפת מבנה), ובאשר לשתל, הגם שקשה לצפות את אורך זמן מחצית החיים הסכים המומחה כי קרוב לוודאי שהתובע יידרש להחלפת שתל וכי המקובל בפסיקת בתי המשפט הוא לקצוב זמן מחצית החיים של 15 שנים, שכן אין כיום אומדן טוב מספיק לזמן מחצית החיים של שתלים.

    הטיפולים בתובע הסתיימו בשנת 2006 – בשנת 2015 כאשר נבדק על ידי המומחה מטעם בית המשפט מצבו היה יציב ולא נדרשה כל פעולה בפיו. התובע גם לא הוכיח, כי נדרש לו טיפול מיידי בטווח הקרוב, אשר על כן, נכון להניח שידרש להחלפת הכתרים לפחות בעוד 5 שנים קדימה (כאשר לצורך הנוחות תספר התקופה החל מ- 1/10/17) ולאחר מכן במשך כל 10 שנים קדימה. וידרש להחלפת השתל לפחות בעוד 8 שנים החל מ- 1/10/17 (בשים לב לחוות הדעת המומחה שככל שהשתל נמצא יותר זמן בפה יש להניח שישרוד פרק זמן ממושך יותר, השתל נמצא בפה כבר למעלה מ- 10 שנים וניתן להניח שישרוד עוד 8 שנים נוספות לפחות) ולאחר מכן, ניתן להעריך החלפה בכל 15 שנה נוספות, כמקובל בפסיקה כעניין של הערכה ובהעדר תשובה מדעית מדוייקת אחרת.

    אשר לעלויות, בשים לב לעדותו של המומחה מטעם בית המשפט ולכך שמדובר בשיניים קדמיות, כאשר לאסתטיקה יש חשיבות מירבית, שוכנעתי מעדות המומחה מטעם בית המשפט והסבריו כי התובע זכאי לעלויות של כתרי "כל חרסינה". המומחה העריך עלות של כתר כזה בסכום של 4,000 – 4,500 ₪, כאשר עלותו אצל רופא שאינו מומחה נמוכה ב- 30%. בנסיבות העניין, אחשב את הפיצוי בהתאם לעלות ממוצעת של 3,700 ₪ לכל כתר ובסה"כ 7,400 ₪ לשני כתרים ומשכך יש לפסוק לתובע בראש נזק זה כדלקמן:

    החלפה ראשונה – 1/10/2022 – בהיוון (0.8626) – 6,383 ₪.

    החלפה שניה – 1/10/2032 – בהיוון (0.6419) – 4,750 ₪.

    החלפה שלישית – 1/10/2042 – בהיוון (0.4776) – 3,534 ₪.

    החלפה רביעית – 1/10/2052 – בהיוון (0.3554) – 2,629 ₪.

    החלפה חמישית – 1/10/2062 (התובע בן 74) – בהיוון (0.2644)– 1,956 ₪.

    ההחלפה הבאה אמורה להעשות בגיל 84, וספק אם תעשה בשים לב ללוחות תוחלת חיים לפיו תוחלת חייו של התובע בשים לב לגילו היא 51.6 שנים.

    משכך, סה"כ הפיצוי בהקשר זה – 19,252 ₪.

    אשר לעלויות החלפת שתל, המומחה העיד, כי עריכת שתל אצל רופא מומחה היא בעלות של 8,000 ₪ לעומת שתל בקופת החולים בעלות של כ- 4,000 ₪. התובע נשא בעלות של כ- 6,230 ₪ בגין עריכת שתל אצל הרופא שהיה בטיפולו, כולל תוספת להשתלת עצם סינטטית. המומחה מטעם בית המשפט העריך שלא יהא צורך בהשתלת עצם משמעותית שעלותה כ- 3,000 – 4,000 ₪, שכן מדובר במצב אותו ניתן לזהות קודם ולמנוע. למותר לציין, כי חובת התובע להקטין את הנזק לטפל בשיניו ולא להגיע למצב בו ידרש להשתלת עצם.

    בשים לב לעלויות שהעריך המומחה מטעם בית המשפט ולעלויות בהם נשא בפועל התובע, נכון להעמיד את העלות של החלפת שתל על סך של 6,500 ₪ כעלות ממוצעת הכוללת תוספת מקובלת של עצם סינטטית בעלות של כ- 613 ₪, כפי שעשה הרופא שטיפל בתובע.

    בשים לב לעדות המומחה על עמידות השתלים וסיכויי שרידותם ומתוך הנחה שהטכנולוגיה והמיומנות בהקשר זה רק ילכו וישתכללו דבר שסביר שיאריך את משך חיי השתל, התובע זכאי לטעמי לפחות ל- 3 החלפות -

    החלפה ראשונה – 1/10/2024 – בהיוון (0.8131) – 5,285 ₪.

    החלפה שניה – 1/10/2039 – בהיוון (0.5219) – 3,392 ₪.

    החלפה שלישית – 1/10/2054 (התובע בן 66) – בהיוון (0.3350) – 2,177 ₪.

    ההחלפה הבאה אמורה להעשות בגיל 81, וספק אם תעשה בשים לב ללוחות תוחלת חיים לפיו תוחלת חייו של התובע בשים לב לגילו היא עוד 51.6 שנים.

    משכך סה"כ הפיצוי בהקשר זה – 10,854 ₪.

38. סה"כ הפיצוי לו זכאי התובע בגין טיפולי שיניים הינו לפיכך – 23,385 + 19,252 + 10,854 = 53,491 ₪ ובעיגול כלפי מעלה 53,500 ש"ח.

39. התובע ביקש עוד שאפסוק הוצאות עבור משככי כאבים, נסיעות לטיפולי וכיוצ"ב סך של 5,000 ₪. לא יכולה להיות מחלוקת, כי עקב הטיפול הנדרש בשיניו של התובע בעבר והטיפול שיידרש בעתיד, עשוי התובע להדרש להוצאות בגין תרופות ונסיעות. בנסיבות העניין נכון לפסוק סכום גלובלי מתון, אותו אני מעמידה על סך של 2,000 ש"ח.

40. פרט לפיצוי בגין טיפולי שיניים בעבר וטיפולים עתידיים עתר התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני ומשכך יש לדון בראש נזק זה.

    נזק לא ממוני

41. התובע עותר לפיצוי של כ- 100,000 ₪ נוכח הפגיעה הלא פשוטה והשפעתה על חייו של התובע. התובע טוען כי נזקק לטיפולים רבים ומורכבים בשיניו ויזדקק לטיפולים כאלה למשך כל חייו, כן טוען התובע כי הוא סובל מדימומים וריח רע בפה, כי הוא מוגבל באכילת מאכלים קשים לרבות תפוחים, פיצוחים, בשר, תירס, אפרסקים, סנדוויצ'ים ועוד. עוד טען התובע שעקב מצב שיניו הוא נמנע מלחייך, דבר אשר מקשה עליו בהתנהלותו החברתית.

42. הנתבעים טוענים כי בהעדר נכות הכאב וסבל יכול לעלות כדי כמה אלפי שקלים הא ותו לאו.

43. כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה, כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין נזק לא ממוני. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).

    התובע בעניינו, נפגע בגיל צעיר בשיניו, פגיעה שתלווה אותו שנים רבות קדימה. לא יכול להיות ספק כי לאחר האירוע סבל מאי נוחות וכאבים וכך גם לאורך כל הטיפול הרפואי הממושך שנמשך ברציפות כמעט עד שנת 2006, כפי שפורט לעיל. כמו כן, אין מחלוקת שהתובע ידרש לטיפולים עתידיים, על הכל הזמן, האי נוחות והפגיעה באיכות החיים הנלווית לכך.

    המגבלה שנגרמה לתובע, השן שנגרעה הימנו ושתי השיניים שנשברו ילוו אותו לאורך כל חייו, והגם שתדירות הטיפולים כעת פחתה באופן ניכר, מדובר בפגיעה קיימת שיכול וגם מקשה על התובע בחיי היום יום. יצויין, כי בפני המומחה מטעם בית המשפט לא העלה התובע כל תלונה דנטלית פונקציונלית.

    בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מצבו של התובע אני מעריכה את הפיצוי בגין הנזק הלאו ממוני שנגרם לתובע בשיעור של 30,000 ₪. סכום המשקף את אי הנוחות שסבל ועתיד לסבול עד סוף ימיו והפגיעה באיכות חייו לאורך כל התקופה.

    סוף דבר

44. הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד ובהתאם לחלוקה המוסכמת ביניהם סך של 85,500 ₪.

    לסכומים אלה יצורפו כל ההוצאות בהם נשא התובע ואין שחר לטענת הנתבעים שלא ראוי לפסוק לתובע הוצאותיו שכן ניהל הליך שלא לצורך. התובע זכאי היה לנהל תביעתו ולעתור לקבלת פסק דין ומשהתקבלה התביעה הוא זכאי להחזר הוצאותיו.

    בכלל זה ישלמו הנתבעים לתובע את סכום האגרה, תשלום לחוו"ד מומחית התובע, תשלום לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ותשלום שכר עדות המומחה מטעם בית המשפט הכל בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

    כמו כן ישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4%.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום וישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, ז' תשרי תשע"ח, 27 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.