פלוני נ' מדינת ישראל-עיריית קריית ביאליק ואח'

בפני תביעת התובע, קטין יליד 25.7.01, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כנטען, בשל חבלת ראש שספג בעקבות החלקה במהלך אימון כדורסל ביום 24.1.10.

נתבעת 1, העירייה, הינה הבעלים של אולם הספורט שבו התקיים האימון, ואילו נתבעת 2/הצד השלישי הינה עמותת הספורט שקיימה את פעילות החוג ואת האימון המדובר (להלן: "העמותה").

עצם התרחשות הארוע ונסיבותיו

1. לטענת התובע, אשר הובאה למעשה מפי אמו והורה נוסף, מר ניר גרין (להלן: "העד"), התובע נפגע בראשו בעת שהחליק על שלולית מים שנקוו על רצפת האולם, בסמוך לקו הרחבה, וזאת במהלך אימון הכדורסל בו השתתף כחלק מחוג כדורסל שקיימה העמותה באולם הספורט שנמצא בשטח בית ספר הבונים בקרית ביאליק.

2. במסמך הרפואי מיום הארוע, שאחריו אושפז התובע להשגחה בבי"ח רמב"ם למשך 3 ימים, צויין כי התובע החליק במהלך משחק כדורסל וסבל מחבלה בראשו.

אומר כבר עתה, וקודם לניתוח העדויות מטעם התובע, כי שוכנעתי שהתובע אכן החליק ונחבל בראשו במסגרת אימון כדורסל שקיימה העמותה באולם השייך לעירייה, ובכך אני דוחה את טענתה הראשונית של העמותה, כי לא הוכח שהתובע השתתף באימון באותו המועד.

לטעמי, טענה נפסדת זו, אשר אמנם נטענה מתחילת ההליך, נטענה על דרך הסתם ואומר גם במידה רבה בצורה מקוממת, וזאת מבלי שהעמותה הביאה, ולו בדל ראיה להוכחתה. העמותה לא הציגה רישומים של המשתתפים בחוג, לא באופן כללי ולא באופן ספציפי למועד בו מדובר. העד היחיד שהעיד מטעמה, מר משה סימון, שהיה המאמן באותו חוג, לא הציג רישומים של המשתתפים בחוג, בין אם באופן כללי ולאורך שנת הפעילות, ובין אם באופן ספציפי ליום הארוע, זאת על אף שבעדותו ציין כי הוא מנהל רישום מדוקדק כזה באמצעות יומן (עמ' 40 שורות 12-23, עמ' 41 שורות 21-29).

ככל הנראה, הטענה נסמכה על העובדה שאין ברישומי העמותה (שלא הוצגו), כנטען ע"י מר סימון, רישום אודות תשלום לחוג ע"י הורי התובע באותו החודש ולאחריו. אלא שלא היתה מחלוקת כי התובע נרשם לחוג בתחילת אותה שנת פעילות, וכי היה רשום בו ואף השתתף בו החל מחודש 9/09. מאחר ואין מחלוקת שהחוג מתקיים לאורך שנת לימודים (מחודש ספטמבר ועד לחודש יוני, עמ' 39 שורות 23-24) הרי שברור שהתובע אכן היה רשום לחוג, ואף השתתף בו באותה שנת פעילות. גם בהנחה שההורים לא שילמו את התשלום עבור חודש 1/10 (ואין באפשרותי כל ראיה, ממי מהצדדים, המאפשרת לקבוע באם התשלום שולם, אם לאו), אין בכך להנביע את מסקנת העמותה כי התובע לא השתתף באימון באותו המועד.

עצם העובדה שמר סימון איננו זוכר את הארוע (כפי שעולה מעדותו) אין בה כדי להנביע את מסקנת העמותה שהתובע לא השתתף באימון או כי הארוע לא ארע, וטענתו האבסורדית כי "סביר ביותר שלא השתתף באימון לאחר פציעתו בשיניו" (סעיף 6(ה) לתצהירו נ/10), פגיעה שארעה במהלך אימון קודם בחודש 9/09, רק מעידה עד כמה נואשת העמותה בנסיונה להוכיח שהארוע כלל לא התרחש במסגרת אימון שלה!!!, שכן מה לפגיעה בשיניים 4 חודשים קודם לכן ולהשתתפות באימון בחודש 1/10? הפרכת טענות והשערות על ידי מר סימון, מבלי שמי מטעם העמותה התייצב על מנת לגבות את עדותו בדבר ה"בירור" שערך במשרדי העמותה (עמ' 41 שם), כטענתו, הינה התנהלות מקוממת ביותר מצידה תוך נסיון להתנער מאחריות לארוע בכל דרך שהיא.

4. עם זאת, וחרף האמור לעיל ביחס לעצם השתתפות התובע והחלקתו במסגרת אימון כדורסל, קמה מחלוקת (שאותה אני רואה כמחלוקת כנה) בשאלה האם התובע הוכיח כי החלקתו נבעה מקיום מים שנקוו על המגרש (ומה מקורם) ולא כתוצאה מהחלקה או נפילה שהיא בגדר סיכון רגיל וטבעי למשחק ספורט קבוצתי, שכן ברי כי לעיתים מי שעוסק בספורט, במיוחד ספורט קבוצתי, יכול להחליק וליפול בשל גורמים שונים, ולא כל החלקה או נפילה כזו מנביעה אחריות מצד מאן דהוא.

להוכחת טענת התובע כי החלקתו נבעה מקיום מים שנקוו על רצפת האולם שמקורם בגשם (ולא מזיעת משתתפים אחרים למשל), הובאו מטעמו עדות העד והאם. בעוד שהעד היה נוכח באולם במהלך האימון והיה עד להתרחשות הארוע, הרי שהאם הגיעה לאולם בסמוך לאחר התרחשותו. האם שהיתה בדרכה לאסוף את התובע מהחוג עם סיומו, כבר היתה בקרבת האולם בעת שקיבלה טלפון ממי מהנוכחים (התייחסות לזהות המתקשר תבוא בהמשך), ואז נכנסה לאולם וראתה את שלולית המים שצויין בפניה כי בגינה החליק בנה (סעיף 3 לת/3 וכן עמ' 24 שורות 21 ואילך).

5. בהתאם לתיאור העד, שהיה כאמור העד הישיר לארוע, התובע החליק על מים שנזלו אל רצפת האולם מגג הבנין, תוך שציין כי מדובר היה ביום גשום.

(לשם הנוחות ומאחר וחל שיבוש מסויים בסימון המוצגים, יתוקן סימון תשריט העד גרין ויסומן נ/1א בכדי להבדילו מטופס התביעה לגמלת ילד נכה שסומנה נ/1, וכן יתוקן סימון התמונה שהוגשה באמצעותה כך שזו תסומן ת/2א על מנת להבדילה ממוצג ת/2 הכולל מסמכים רפואיים).

העד בתצהירו (ת/1) טען כי הבחין בנזילת המים במהלך האימון ואף הסב תשומת לב המאמן והילדים לקיום המים על הרצפה, אולם למרות שטען כי ביקש מהמאמן שיניח דבר מה בכדי לכסות את הרטיבות, לא בדק באם אכן הדבר נעשה, ולא יכול היה לציין בעדותו באם המאמן טיפל בדרך כלשהי בקיום המים אם לאו (עמ' 19 שורות 12-15).

העד סימן את מקום החלקת התובע באופן דומה לסימון האם את מיקום השלולית (נ/1א, נ/3) בצד ימין של המגרש בעת הסתכלות על הסל שמאחוריו מצויה במה. לצורך המחשה צורף תמונה ת/2א, אשר למרות שצולמה זמן רק לאחר הארוע ואינה מתעדת את מקום ההחלקה של התובע, יש בה להמחיש את קרבת קו הרחבה לקיר האולם, שבחלקו העליון מצויים חלונות.

6. נכונה טענת הנתבעות כי עדות העד לא היתה מפורטת והעד, בחלוף 5.5 שנים מהארוע, לא זכר את כל הפרטים שהתבקש להשיב עליהם (כגון: מיקום נפילת התובע לעומת מיקום השלולית, זהות ילדים והורים נוספים שהיו באימון או מיקום הילדים והמאמן בעת נפילת התובע), אולם אין בכך כדי להעיב על מהימנות העד, אשר התרשמתי כי ניסה, כמיטב יכולתו, בחלוף תקופה ארוכה מאז הארוע, לתת פרטים מיטביים. העובדה שלא יכול היה לזכור במדויק את שעות או ימי החוג בו השתתף בנו, או את זהות המשתתפים האחרים, אין בה לגרוע לטעמי ממהימנות העדות וככלל מצאתי את עדותו של העד מהימנה באשר לעצם הימצאותו באולם במועד הארוע, התרחשות הארוע וקיומו של מפגע מים על הרצפה, כמו גם באשר להיותו האדם הראשון שניגש לתובע לאחר שזה החליק ונחבל בראשו.

קשה יותר לקבל את טענתו כי ראה את היקוות המים קודם לארוע וכי פנה בקשר לכך למאמן, שכן נראה לא סביר שבאם אכן העלה חשש לשלום הילדים לא בדק ווידא שהמפגע מטופל באופן כלשהו במהלך האימון ועד לסיומו. התהייה שמעלים הנתבעות בהקשר זה מוצדקת לנוכח העובדה כי מדובר היה ביום גשום, אליבא העד, ומשום כך החשש כי המים יפריעו לאימון ויסכנו את הילדים, ביניהם בנו שלו, צריך היה, באם אכן הבחין במפגע לפני החלקת התובע, להניע את האב המודאג לוודא כי הוא מטופל. הסברו של העד כי לא שם לב מה נעשה ביחס למפגע מאחר והיו הורים נוספים עימם שוחח במהלך האימון (עמ' 18 שורות 13-15) לא מספקת הסבר מדוע לא דאג להסרת מפגע של מים המסכן את שלום הילדים באם אכן הבחין בו קודם להחלקת התובע. פרט זה של עדותו, דהיינו שהבחין בנזילת המים לפני הארוע וכי מקור הנזילה היה מגג האולם (להבדיל מחלון פתוח כפי שטענה האם), אינם מתקבלים על ידי, ואינני סבורה כי יש בעדות העד כדי להוכיחם.

7. בקבלת עדות העד באשר לעצם החלקת התובע בשל מים על רצפת האולם, אינני מתעלמת מהעובדה כי העד, לעומת האם, לא הבחין בחלון פתוח וטען כי מקור הנזילה היה מגג הבנין (טענה שמעבר לכך שלא הובאה כל ראיה נוספת לתמוך בה, גם עומדת בניגוד לנטען בכתב התביעה ובעדות האם כי כניסת המים מקורה היה, כנראה, מחלון פתוח). אינני מתעלמת גם מהעובדה שהעד עמד על דעתו שהוא זה שהתקשר לאם, בעוד שהאם מסרה בעדותה, ועמדה על כך, שהתקשרה אליה אם אחרת (שאת זהותה לא זכרה) ולא אב (עמ' 24 שורות 13-17). על אף אי התאמות אלו בין העדויות מטעם התובע, אני סבורה כי אין בהן לקעקע את ליבת העדויות, דהיינו העובדה שהתובע נחבל בראשו לקראת סוף האימון, כתוצאה מהחלקה על מים שנקוו על רצפת האולם.

סתירות בין עדויות יכולות להיווצר מסיבות שונות, שכן ידוע כי הזכרון האנושי איננו מחשב, ואצל כל אדם נצרב זכרון מעט שונה. במקרה דנן אינני מוצאת בסתירות שהיו בין העדויות, סתירות מהותיות המביאות למסקנה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את החלקתו כתוצאה ממים שהיו על רצפת האולם. שני העדים תיארו את קיום המים באותו אזור של המגרש, העד תיאר את החלקת התובע בסמוך למיקום המים, והאם העידה כי בהגעתה לאולם נמסר לה כי בנה החליק כתוצאה מקיום מים, שהיא עצמה נוכחה כי קיימת שלולית על הרצפה.

את העובדה שהאם לא תיעדה את השלולית בעת שדאגה לטפל בבנה (שמצבו המתואר אכן העיד על כך שאינו שפיר) אין לזקוף לחובתה. גם העובדה שלא חזרה לאולם על מנת לתעד זאת בחלוף מספר שעות או יום, ניתן להסביר בעובדה כי התובע אושפז בעקבות חבלתו, כך שמעייניה לא היו נתונים לתיעוד השלולית (אשר תקוותי שלא נותרה במקום לאורך זמן לאחר מכן....).

8. הקושי העיקרי בקבלת העדויות מטעם התובע נובע מהעדר דיווח או תיעוד ב"זמן אמת" או במועד סמוך לתאונה. הורי התובע לא פנו לעמותה, לעירייה ואפילו לא לבית הספר, בסמוך לאחר הארוע. דיווח יחיד נעשה באמצעות בית הספר (מבלי שהועבר לעירייה או לעמותה) בחלוף שנה ממועד הארוע (נ/7). הסברה של האם כי לא דיווחה על הארוע עד לאחר שהבינה כי מצבו של התובע הולך ומחמיר וכי יתכן וחבלת הראש גרמה להחמרה זו (עמ' 25 שורה 21 עד עמ' 26 שורה 9) הינו הסבר סביר ומתקבל על הדעת. אמנם אין בו הסבר מדוע לא דיווחה על הארוע לעיריה ולעמותה (אלא רק לבית הספר, זאת ככל הנראה לצורך מימוש זכאות מכוח פוליסת תלמידים), אולם יש בו הסבר לעיכוב הממושך בדיווח כלשהו.

העובדה כי בעקבות ארוע קודם שארע במסגרת החוג, בו נחבל התובע בשיניו, דווחה האם לעמותה, אין בה להנביע את המסקנה כי בהעדר דיווח על הארוע נשוא התביעה, יש להניח כי זה לא התרחש או לא התרחש בנסיבות הנטענות, כטענת העמותה. גם הדיווח על הארוע בו נפגע בשיניו מסרה התובעת רק בחלוף חודשיים לאחר שזה התרחש, וככל הנראה משנוכחה לדעת כי הפגיעה גרמה להוצאה כספית משמעותית (נ/5), וגם זאת עשתה בדרך של המצאת מסמך רפואי ולא מילוי טופס או דיווח מסודר אודות הארוע. משכך, מסקנת מר סימון כי העדר דיווח על הארוע נשוא התביעה מעיד על כך שזו לא התרחשה כלל, דינה להדחות.

9. באשר לאי העדת התובע, אשר היה בן 14 בעת שמיעת העדויות, אני סבורה שאמו נתנה הסבר מספק לאי העדתו (עמ' 31 שורות 6-8), ואוסיף ואומר כי לאור מצבו הנפשי כפי שזה מתואר במסמכים הרפואיים ובחוות דעת מומחית בית המשפט (לכך אגיע בהמשך), אני מקבלת את חששה של האם כי לא ניתן היה לסמוך ממצא על עדותו של התובע, גם לו זו היתה נמסרת בפני.

10. לאור כל האמור אני קובעת כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי חבלתו בראש נגרמה כתוצאה מהחלקה על מים שנקוו באולם במהלך אימון כדורסל, ולפיכך אין מדובר בהחלקה או נפילה שהיא בגין סיכון טבעי ואינהרנטי להשתתפות בפעילות ספורט קבוצתית, אלא היא נובעת ממפגע שהיה קיים במקום, בצורת שלולית מי גשם שנקוו על רצפת האולם.

באשר למקור המים, על אף היות עדות האם עדות יחידה בהקשר זה (שכן עדות העד לא תמכה בה בנקודה זו מאחר והעד טען לאורך כל עדותו לטפטוף מים מהגג מבלי שזיהה קיום חלון פתוח), אני סבורה שיש בעדותה, בצרוף לעובדה כי זו היתה טענתה לאורך כל הדרך החל מהדיווח לבית הספר אודות הארוע (נ/7), כי מקור המים שנקוו על רצפת האולם היו בכך שהושאר חלון פתוח, ואין מדובר בנזילה שמקורה בסדק או ליקוי אחר בגג האולם. זו היתה גרסת התובע בכתב התביעה (סעיף 4.1 לכתב התביעה) זו היתה גרסת האם בתצהירה, וזו גם היתה גרסתה בעדותה. אמנם היא אישרה כי לא ראתה במו עיניה את המים נכנסים דרך החלון, אולם היא הבחינה במיקום השלולית שעליה הצביעו הנוכחים במקום עם הגעתה, בסמוך מתחת לחלון הפתוח, ומכאן מסקנתה כי מקור המים בחלון הפתוח (עמ' 24 שורה 21 עד עמ' 25 שורה 7).

ההסבר לאי תיעוד החלון הפתוח, בדומה לאי תיעוד שלולית המים שראתה, כבר ניתן לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים. במקרה דנן מצאתי שניתן לסמוך ממצא על עדותה של האם, חרף היותה עדות יחידה של מי שנחשבת בעלת דין (בהיותה האפוטרופסית של התובע), ובעלת אינטרס ברור בתוצאות ההליך. אינני מוצאת בעובדה שהעד, שהיה העד הישיר להתרחשות הארוע, לא הבחין בחלון הפתוח וייחס את הנזילה לנזילה מהגג, כדי למנוע קבלת גרסת האם למקור המים. אולם אני מוצאת בעדותה שלה די בכדי לדחות כל טענה לאפשרות אחרת למקור המים, ככל שניסה התובע לטעון כך.

האחריות להתרחשות הארוע

11. לטענת התובע יש לראות את העירייה כאחראית עיקרית להתרחשות התאונה בהיותה הבעלים של האולם ומשכך אחראית על תחזוקתו, גם בשעות בהן מתקיימת פעילות של העמותה, או של כל גוף אחר באולם. התובע מפנה להלכה שנקבעה בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר ואח' (7.9.10)(להלן: "ענין עבד אל רחים") כמבססת את חובת העירייה לתחזק מתקנים שבבעלותה גם אם אלו נמסרים על ידה לשימוש גופים אחרים, ולטענת התובע, קיום המפגע בדמות מים על רצפת האולם, מעידה על כך שתחזוקה כזו לא בוצעה כראוי על ידי העירייה.

מטעם זה הגיש התובע מלכתחילה את תביעתו כנגד העירייה בלבד (שהוציאה הודעת צד ג' לעמותה), אולם לאור הערות בית המשפט, ועל מנת לקדם אפשרות שהתביעה תידחה כנגד העירייה, צורפה העמותה כנתבעת נוספת.

12. העירייה לעומתו טוענת כי המקרה הנדון אינו דומה לזה שנדון בענין עבד אל רחים, שכן שם דובר באי קיבוע שער קט רגל אל הקרקע באופן שימנע את התמוטטות השער בעת שהתובע שם נתלה עליו במהלך שיעור ספורט, ואילו במקרה דנן מדובר באי טיפול במפגע מים שנוצר מכניסת מי גשם עקב חלון פתוח. לטענת העירייה, משהעבירה את השליטה והאחריות על האולם לידי העמותה, לצורך קיום פעילות בו בשעות אחר הצהריים, לאחר תום יום הלימודים, אין להטיל עליה אחריות בגין מפגע זמני שנוצר עקב השארת חלון פתוח, דבר שהעירייה לא יכולה למנוע. לטעמה אין זה סביר להטיל על העירייה אחריות פיקוח לכל דקה ודקה של שימוש באולם, מכוח בעלותה, מקום בו לא הוכח קיום ליקוי במבנה או ליקוי בתחזוקתו, ויש לראות את העמותה כאחראית בלעדית לתנאי המגרש (ככל שאינם בגדר ממפגע במתקן עצמו שניתן היה לאתרו מראש), במהלך האימון, ובשעות שהאולם נמצא בהחזקה ושליטה מלאה של העמותה.

13. העמותה לעומת זאת טוענת כי בהעדר ידיעה אודות מועד פתיחת החלון או הגורם שפתח את החלון, אין לשחרר את העירייה מאחריותה לקיום המפגע מכוח אחריותה לתחזוקה השוטפת של האולם במסגרת יום הלימודים. העירייה לא הציגה הסכם המעביר את האחריות לתחזוקת האולם לעמותה, ולא הובאו על ידה ראיות המעידות על כך שנעשית "העברה מסודרת" של השליטה באולם משרת בית הספר (האחראי לתחזוקתו במשך יום הלימודים) לידי נציג העמותה. משכך, ככל שאכן הושאר חלון פתוח שגרם לכניסת מי הגשם (ולא הוכח כי מי מטעם העמותה פתח אותו), אין להטיל את האחריות לכך על העמותה אלא על העירייה בלבד.

14. באשר להחלת ההלכה שנקבעה בענין עבד אל רחים על ענייננו, מסכימה אני עם הנתבעת כי אין הנדון דומה לראיה. בענין עבד אל רחים נקבעו שתי קביעות השונות מהותית מאשר נקבע בענייננו:

ראשית, שם נקבע כי היה ליקוי באופן קיבוע השער אל הקרקע וכי קיבוע לקוי זה הוא שגרם להתרחשות התאונה (תוך קביעת אשם תורם בשיעור 15% למערער שם שהיה בן 17 בעת התרחשות הארוע). במקרה דנן לא הוכח כל ליקוי קבוע במבנה או במתקניו, אלא נקבע כי חלון הושאר פתוח ובשל כך נכנסו מים לתוך האולם.

שנית, שם נקבע (כממצא בערעור) כי העירייה ידעה אודות הליקוי בעקבות ביקורת שבוצעה בבית הספר לקראת פתיחת שנת הלימודים, וכי חדלה מתיקונו (ראה סעיף 19-21 לפסק הדין בענין עבד אל רחים), ואילו במקרה דנן לא הובא בדל ראיה לכך שהעירייה, או מי מטעמה, היו מודעים לכך שהחלון הושאר פתוח, לא ביום ספציפי זה ולא בכל יום אחר לפני או אחרי הארוע.

מכאן שמסקנת בית המשפט בענין עבד אל רחים איננה יכולה להשליך ישירות על מסקנתי כאן, בשל השוני המהותי בנסיבות.

15. אלא שלמרות זאת אני סבורה כי במקרה דנן יש להטיל חלק מהאחריות להתרחשות הארוע על העירייה, כבעלת הנכס, וזאת לא בשל ידיעה אודות המפגע ואי הסדרתו, אלא בשל אי הבאת ראיות מטעמה שיש בהן להצביע על קיום נוהל של בדיקה וטיפול באולם בסופו של יום הלימודים, העדר ראיה להעברת השליטה באולם לידי העמותה קודם לתחילת הפעילות והעדרו של הסכם המצביע על העברת השליטה באולם לידיה עם תום יום הלימודים.

בניגוד לב"כ העירייה, אני סבורה כי תחזוקת האולם היתה מצויה בידי העירייה (או מי מטעמה) וזאת במהלך שעות הלימודים, ובהיות האולם חלק ממתקני בית ספר הבונים, והעיריה לא הוכיחה כי העבירה שליטה זו באופן מלא, תוך הוצאת השליטה מידיה לידי העמותה. עצם מתן רשות לגורם אחר לקיים פעילות באולם השייך לעירייה איננה מפקיעה את חובת התחזוקה החלה על העירייה, ואין לראות בעמותה משום קבלן עצמאי אשר העברת השליטה אליו עשויה להפקיע את חובת בעל הנכס.

16.העד היחיד שהובא מטעם העירייה היה מר עמי ראובן, מי ששימש כמנהל אגף החינוך בעירייה במועדים הרלבנטיים. העד אישר בעדותו כי התחזוקה של האולם במשך שעות בית הספר נעשית על ידי איש תחזוקה של בית הספר שהוא עובד העיריה. העד טען כי בסוף יום הלימודים איש התחזוקה של בית המשפט סוגר את האולם ומבצע "העברה מסודרת" של האולם לחזקתו של נציג מטעם "גורם זה או אחר" שמפעיל פעילות באולם אחר הצהריים (עמ' 33 שורה 13 ואילך). אלא שהעד ציין כי הוא מניח שכך נעשה, אולם אין לו כל ידיעה אודות אופן ביצוע אותה העברה, ובוודאי שלא אודות ביצועה ביום האירוע (שם). העד הוסיף ואישר כי בהחלט יתכן שלנציג העמותה היה מפתח לפתוח את האולם, כך שלא חייבת היתה להתקיים "פגישה" של איש האחזקה של בית הספר עם נציג העמותה לצורך ביצוע אותה "העברה מסודרת" (עמ' 36 שורות 20-22).

מעדותו של העד התברר גם שאין לו כל ידיעה ספציפית באם באותו האולם רק העמותה מקיימת פעילות אחר הצהריים (עמ' 35 שורות 13-15); לא היתה לו כל ידיעה אודות קיום הסכם בכתב, או אחר, בין העירייה לבין העמותה באשר לחובות העמותה ואופן חלוקת האחריות לתחזוקת האולם (עמ' 36 שורה 23) ואף לו היה לו מושג אודות ההתחשבנות, באם קיימת, בין העמותה לבין העירייה (עמ' 37 שורות 5-6).

עולה מכאן, כי עד זה לא יכול היה להעיד אודות נוהל תחזוקת האולם, האם התקיימה בדיקה מקיפה קודם לנעילתו בתום יום הלימודים, והאם בדיקה כזו נעשתה ביום הארוע אם לאו. הימנעות העירייה מלהעיד את איש התחזוקה של בית הספר, נזקפת לחובתה ויש בה להחליש טיעונה כי בוצעה תחזוקה שוטפת של האולם לרבות איתור מפגעים, במהלך יום הלימודים או בתום יום הלימודים, לפני שהתחילה הפעילות של העמותה באולם.

17. אני סבורה כי קיום החלון הפתוח (אשר אין לי כל אפשרות לקבוע מתי נפתח ועל ידי מי) אשר איפשר את כניסת המים לאולם, מעידה על כך שמאן דהוא, בזמן כלשהו לפני האימון, פתח חלון באולם ולא דאג לסגור אותו למרות שירד גשם באותו היום.

העירייה לא הביאה ראיות שבשליטתה על מנת להוכיח שהחלון לא נפתח על ידי מי מטעמה, או כי איש האחזקה בדק, קודם לנעילת היום בסוף יום הלימודים, שהחלונות סגורים. אני סבורה כי על העירייה כאחראית על תחזוקת האולם, לוודא שמי מטעמה אכן מוודא, כחלק מנוהל תחזוקה תקין, כי לא נותר חלון פתוח ביום גשום, קודם ל"העברת" האולם לפעילות גורם אחר.

אמנם נכון כי העירייה לא יכולה למנוע פתיחת חלון על ידי מאן דהוא בכל רגע נתון, אולם בהעדר ראיה לכך שהחלון היה סגור בעת נעילת האולם, או ראיה כי דווקא אדם מטעם העמותה (מאמן, מתאמן או כל אחד אחר) פתח את החלון (הנמצא בגובה רב) במהלך פעילות העמותה, אין אלא לקבוע כי העירייה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נקטה את האמצעים הסבירים, במסגרת תחזוקת ונקיון האולם, לוודא כי החלונות סגורים ביום גשום, ובכך אפשרה את היקוות המים באולם.

18. אך ברי, לאור כל האמור לעיל, כי גם העמותה לא עמדה בנטל להוכיח שנקטה באמצעים הסבירים על מנת למנוע את קיום המפגע. עדותו של סימון, אשר התרכזה בהכחשת הארוע כולו, לא שפכה אור על הפעולות הנעשות על ידו לצורך איתור מפגעים, קודם לתחילת האימון או במהלכו, ולאור תיאור העד גרין ואם התובע את היקוות המים, אני סבורה שסימון צריך היה להבחין במפגע (גם באם לא הוסבה תשומת לבו) ולדאוג לסילוקו קודם לקיום האימון או במהלכו.

הסתמכות העמותה על חובת העירייה לתחזק את האולם לא פוטרת אותה מחובתה להנהיג שגרת בדיקה של המתקן קודם לתחילת הפעילות בו, ובוודאי שאינה פוטרת אותה מלאתר מפגע רגעי שנוצר, בין אם בשעות שלפני תחילת האימון או במהלכו. היקוות מים על רצפת האולם יוצרת מפגע החורג מרטיבות "רגילה" של זיעת שחקנים או אפילו טפטוף מים ממתקן השתייה המוצב במקום או מבקבוקי שתיה, ולפיכך היה על העמותה לשכנעני כי הנהיגה הוראות ברורות באשר לפעולות המאמן לאיתור וטיפול במפגעים, דבר שלא נעשה אפילו נסיון להוכיח קיומו.

חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין עצמם

19. צודק ב"כ התובע כי משקבעתי כי כל אחת מהנתבעות עוולה כלפיו, הרי שלפי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, בהעדר אפשרות לחלק את הנזק שגרמה כל אחת מהנתבעות, הרי שהנתבעות הינן "מעוולות במשותף" החייבות ביחד ולחוד כלפי התובע.

מאחר והנזק לתובע הינו אחד (נזק הנובע מחבלת הראש שספג) אין זה מקרה בו ניתן חלק את הנזק ולקבוע את חלקו של כל מזיק ביצירת חלק ממנו. ולפיכך החבות של הנתבעות כלפי התובע הינה ביחד ולחוד.

20.באשר לחלוקה בין הנתבעות לבין עצמן, ההלכה כפי שהובאה באופן מקיף בענין עבד אל רחים הנ"ל, מורה כי:

"החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו: ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 216, 220-218 (1994) (להלן: עניין בכור); ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583, 618 (2000); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)), או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (עניין עיריית חיפה, בפסקה 49; עניין בכור, בעמ' 218; עניין מירו, בעמ' 796. וכן השוו לע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נגד מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, בעמ' 363-362 (2001))."

לטעמי, האשם המוסרי במקרה זה מוטל בעיקרו על העמותה. אמנם, העירייה היא בעלת המבנה וככזו אחראית על תחזוקתו במרבית שעות היום, אולם שוכנעתי כי במהלך שעות הפעילות אחר הצהריים, עיקר יכולת הפיקוח ואיתור מפגעים המסכנים את המשתתפים בפעילות, צריכה להיות מוטלת על העמותה, שכן היא בעלת הנגישות לאולם באותן שעות, ובהעדר ראיה מטעמה באשר לפעולות שננקטו קודם לתחילת הפעילות על מנת לוודא את תקינות האולם, על כל חלקיו, אין להטיל את עיקר האחריות על העירייה מכוח בעלותה. משכך אני מחלקת את האחריות בין הנתבעות לבין עצמן כך ש-70% תוטל על העמותה ואילו 30% יוטלו על העירייה.

הנזק

גובה הנכות שנותרה לתובע בגין הארוע 

21. הצדדים הגישו חוות דעת נוגדות מטעמם, ובית המשפט מינה כמומחה מטעמו את ד"ר סילבנה פניג, אשר בחוות דעתה מיום 26.7.13 (במ/1), לאחר שסקרה בהרחבה הן את עברו של התובע בתחום הנפשי והן את התפתחות מצבו לאחר הארוע נשוא התביעה, קבעה כי חבלת הראש ממנה סבל החמירה במידה מסוימת את ההפרעה ממנה סבל קודם לארוע (ואשר בגינה אף קיבל טיפול תרופתי בגין הפרעת חרדה), ולפיכך קבעה נכות בשיעור 5% שמקורה בחבלת הראש.

המומחית השיבה לשאלות הבהרה מטעם התובע ובהן ציינה כי על אף שהיתה מודעת לעובדה שחלק מהסימפטומים של התובע הופיעו רק לאחר התאונה ולא היו קיימים קודם לכן, אין היא סבורה כי יש בכך לשנות מקביעתה בחוות דעתה. (במ/2)

22. במהלך חקירתה בבית המשפט אישרה המומחית כי נכותו של התובע בגין ההפרעה הנפשית שהוא סובל ממנה, שהיא הגדירה אותו כהפרעת חרדה ודכאון בליווי בעיות קשב וריכוז (עמ' 10 שורות 20-22, הינו בשיעור של 30% (כקביעת המומחית מטעם התובע, דר עמישר-לרר), אולם עמדה על דעתה כי יש לייחס לתאונה נכות בשיעור 5% בלבד (ולא כנגזרת של חלק מהנכות הכללית), וזאת בשל החמרה מסוימת בהתפתחות המחלה (עמ' 13 שורות 17-18).

המומחית מציינת כי היא לא מצאה הבדל משמעותי במצבו של התובע (בעיקר כפי שזה משתקף בציוניו בביה"ס ולא בדיווחי ההורים) בשנת הלימודים בה ארעה התאונה מלפני ואחרי התאונה, וההחמרה הקיצונית במצבו 9 חודשים לאחר התאונה, עד כדי אשפוזו בחודש 10/10 למשך חודש וחצי (בגין נסיון התאבדות והתנהגות ביזארית) אינה קשורה לפגיעתו בתאונה.

23.ב"כ התובע, בהכירו את ההלכה הקובעת כי ביהמ"ש לא ייטה בקלות מחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, מבקש לשכנע כי קביעות המומחית באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין החמרת מצבו של התובע בחלוף כ-9 חודשים מהארוע, החמרה שהביאה אותו לכדי אשפוז פסיכיאטרי, שגויות.

לטעמו של ב"כ התובע, מאחר והמומחית קשרה בין שינוי משטר התרופות על ידי הרופא המטפל (ד"ר חזנוב) בחודש 9/10 לבין החמרת המצב של התובע עד לאשפוזו בסוף חודש 10/10 (כעולה מעדותה בעמ' 8 שורה 24 עד עמ' 9 שורה 7), יש לקבוע קשר סיבתי בין החבלה בראש לבין אותה החמרת מצב. לטעמו, הוכח כי מתן התרופות בחודש 9/10 נבע ממצבו של התובע בעקבות חבלת הראש, ולפיכך מתקיים הקשר הסיבתי בין אותה חבלה לבין החמרת המצב, גם באם זו נבעה או הושפעה מהשינוי התרופתי.

24. בניגוד לטענת ב"כ התובע, ואמונתה של האם, כי החמרת מצבו של התובע מקורה בפגיעת הראש שסבל, אינני סבורה כי יש מקום לסטות מקביעת המומחית. ככלל ההלכה המחייבת ביחס למעמד מומחה בית המשפט הובאה עוד בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (23.4.1990) בפסקה 4 לפסק הדין):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

על דרך השגרה, לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות המופיעות בחוות דעת מומחה מטעם בית משפט, אך בהיותו הפוסק האחרון, רשאי ואף חייב בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה, שכן עדות המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות, ולכן רשאי בית המשפט לסטות, במקרים מסוימים, באופן חלקי או מלא, ממסקנות המומחה. כך למשל רשאי בית המשפט לסטות מחוות הדעת כאשר, למשל, עולה ממכלול הראיות, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על עובדות בלתי מהימנות (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 1188/92, הועדה המקומית נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 (1995); ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104 (1997); ע"א 8361/10 יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (29.5.11)).

25. המומחית הסבירה בחקירתה, הסבר היטב, את הנימוקים העומדים מאחורי קביעתה, תוך שפרטה בצורה ברורה ומקיפה כי לא מצאה בחומר הרפואי תמיכה לטענת האם, כי מצבו של התובע הוחמר בסמוך ובעקבות חבלת הראש שסבל בארוע נשוא התביעה.

המומחית הסבירה (והסברה גם תואם במידה רבה את סיכום האשפוז בבי"ח נהריה צורף כחלק מהחומר הרפואי ת/2), כי בחודשים לאחר הארוע, אין כל תיעוד בדבר שינוי במצבו הבסיסי של התובע, שכאמור סבל, עוד קודם לכן הן מליקויי קשב וריכוז וקשיי הלימוד, והן מהפרעת חרדה, בין היתר, על רקע שינוי מקום המגורים של המשפחה ומעבר לבית ספר אחר בתחילת שנת הלימודים בה ארע הארוע נשוא הליך זה.

המומחית הסבירה, תוך נסיון לנקוט בלשון עדינה ולא פוגענית, כי המידע שמסרה לה אם התובע היה מגמתי ולא תאם את העולה מהתיעוד הרפואי בעיקר באשר למועד הופעת התסמינים שהעידו על החמרת המצב ממנה סבל התובע ואשר הביאה לאשפוזו. אך טבעי כי האם, כבעלת עניין בתוצאות ההליך, וכאם המנסה למצוא הסבר למחלת בנה, תשליך את החמרת המחלה על התאונה, גם באם הדבר נעשה בדיעבד ולא מיד לאחר הארוע עצמו. אולם במקרה זה, המומחית הסבירה מדוע אינה מקבלת את עמדת האם (שלמעשה הציגה עמדה שונה בעת שהגישה תביעה לגמלת ילד נכה, בחודש 11/01 בסמוך לאחר אשפוזו, ובו ציינה כי נכות הילד לא נגרמה בתאונה (נ/1 -סעיף 5 לטופס)).

כמובן שהאם איננה רופאה ואין לה, לא היום ולא אז, את היכולת לקבוע, מבחינה רפואית את הקשר בין התאונה לבין מצבו של התובע. אלא שהסבר האם כי בעת שמילאה את הטופס לא ייחסה את ההחמרה לארוע נשוא התביעה, עומד בניגוד לטענתה בפני המומחית כי במהלך התקופה שלאחר הארוע חלה החמרה הדרגתית במצבו עד להחמרה הקיצונית שהביאה לאשפוזו. טענתה זו של האם אינה מעוגנת בתיעוד רפואי, אשר אינו מעיד על שינוי הדרגתי במהלך 9 החודשים לאחר התאונה ועד לשינוי התרופתי, ולפיכך לא ניתן לקבל את טענת אם התובע בהקשר זה.

המומחית בעדותה שללה את טיעון ב"כ התובע כי את השינוי בתרופתי שנעשה בחודש 9/10 יש לייחס להחמרת מצבו של התובע עקב התאונה, ומכאן גם שללה את הקשר שבין החמרת המצב שהביא לאשפוז, לבין הפגיעה בתאונה.

26. אעיר כי לבם של כל הנוכחים בעת מתן עדותה של האם יצא לקראתה, שכן ניכר היה שמדובר באם המתמודדת עם ילד בעל הפרעה נפשית ולקויות קשות, אשר ההתמודדות עימם לא פשוטה. אולם אין באמפטיה זו להביא לקבלת טענתה הסובייקטיבית של האם, אשר אינה מעוגנת בתיעוד רפואי, בדבר החמרת מצב הדרגתית לאחר חבלת הראש ועד להתפרצות שהביאה לאשפוז התובע. בענין זה אין לי אלא לחזור ולהפנות לחקירת המומחית ולתשובותיה המלאות, המאשרות את קביעתה.

חישוב הנזק

27. בניגוד לטענת התובע, לאור הנכות הרפואית בשיעור של 5% (מתוך נכות כוללת בשיעור של 30%) אין מקום לקבוע כי לנכות זו יש משמעות תפקודית העולה על שיעורה הרפואי. נהפוך הוא, אני סבורה, כטענת הנתבעות, כי השפעת החמרת מצבו של התובע בשיעור מזערי זה על תפקודו, כאשר ממילא תפקודו לקוי וצפוי להיות לקוי גם בעתיד, לנוכח ההפרעות שהוא סובל מהן שאין מקורן בפגיעתו בתאונה, הינה נמוכה משיעורה.

בכל מקרה, בהתחשב בנכות הכוללת ממנה סובל התובע, ובשל הקושי לאמוד, באיזו מידה, אם בכלל, יוכל להשתכר למחייתו בבגרותו, אין מקום לחישוב הפסדים עתידיים על בסיס חישוב אקטוארי, אלא יש להעריכם בסכומים גלובאליים, זהירים.

28. עזרת צד ג' והוצאות רפואיות

אין מחלוקת כי הורי התובע לא קיבלו בעבר עזרה בשכר וגם לא הוכח הפסד השתכרות בפועל למי מהם. מנגד, לא יכולה להיות מחלוקת כי הורים לילד בעל נכות נפשית בשיעור של 30% נדרשים לתת לו עזרה בהיקף חריג, ובעיקר השגחה, מעבר לנדרש לגבי ילד שאינו סובל מהפרעה כזו.

אלא שמאחר ועיקר ההפרעה ממנה סובל התובע לא נובעת מפגיעתו בתאונה, אין מקום לחישובים כאלה או אחרים כנטען ע"י התובע בסיכומיו, אלא לפסיקת סכום גלובאלי לעבר ולעתיד, אשר יבטא את אותה עזרה הורית חריגה, בשיעור שיבטא את תרומת 5% שקבעה המומחית לצורך בהיזקקות לה. יוער כי גם ב"כ התובע למעשה מסכים שאין דרך לכמת את אותה עזרה (סעיף 1.1 וסעיף 3 לחישוב הנזק בסיכומיו).

לאחר שקלא וטריא, ועל מנת שלא לקפח את התובע, אני סבורה כי נכון להעמיד את הפיצוי בעבור אותה עזרה חריגה הנובעת מאותם 5% (מתוך ה-30% הקיימים) על סך של 70,000 ₪ לעבר ולעתיד.

29. אובדן השתכרות בעתיד

גם כאן אין מקום לעריכת חישוב אקטוארי כלשהו, בהעדר אפשרות לקובע מה פוטנציאל ההשתכרות של התובע במומו (שאינו נובע מהתאונה), ובהעדר אפשרות לדעת באיזה מידה לאותם 5% שנגרמו בתאונה תהא השפעה על ניצול פוטנציאל זה.

משכך אני קובעת אובדן כושר השתכרות לעתיד כולל פנסיה בשיעור מתון (המהווה מעט יותר משליש חישוב אקטוארי, עם היוון כפול, על בסיס שכר ממוצע במשק כולל פנסיה), בסך של 50,000 ₪.

30. נזק שאינו ממוני - לנוכח גובה הנכות ותקופת האשפוז לאחר התאונה, אני פוסקת סך של 30,000 ₪.

סך נזקי התובע שיש לייחסם לפגיעתו בארוע נשוא התביעה הינם אם כן – 150,000 ₪.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

31. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כ"ילד נכה", ועפ"י חוות הדעת האקטוארית שהגישו העירייה (במצורף להודעה מיום 29.11.15) שווי הקצבאות שישולמו להורי התובע עד גיל 18 מסתכמים לסך של 265,526 ₪.

לשם הנוחות אני מסמנת את שתי חוות הדעת האקטואריות שהגישה העירייה כנ/11א (חוות הדעת ביחס לתגמולי "ילד נכה") ונ/11ב (ביחס לזכאות עתידית לתגמולים בגין נכות כללית ו/או שירותים מיוחדים ו/או ניידות).

32. לטענת התובע אין מקום לנכות סכום זה או כל חלק ממנו חרף ההלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: "הלכת פרלה עמר"), מאחר והלכת פרלה עמר ניתנה ביחס לקצבת נכות כללית שבה ניתן לחלץ, מתוך קביעת המל"ל, את היחס המתמטי בין הנכויות שנקבעו, בעוד שבקביעה לתשלום קצבת "ילד נכה" לא ניתן לחלץ יחס כזה ולפיכך לא ניתן לערוך שקלול מתימטי של הנכויות.

33. אני סבורה, כטענת ב"כ הנתבעות, כי ניתן וצריך ליישם את הלכת פרלה עמר ביחס לכל קצבת מל"ל שתובע מקבל, כל עוד קיימים נתונים מספקים לצורך ביצוע שקלול מתימטי כפי שקובעת ההלכה, ואין בעובדה שהלכת פרלה עמר נקבעה ביחס לתגמולי נכות כללית, כדי לשלול זאת. אמנם נכון כי אין בפני קביעה של המל"ל המתיחסת לתרומה של התאונה לנכות של התובע, אולם קיימת בפני קביעה של מומחית מטעם בית המשפט, אשר על אף שנמנעה בחוות דעתה מלהעריך את גובה הנכות הכוללת שיש לתובע, בעדותה אישרה את קביעת המומחית מטעם התובע כי יש להעמידה על שיעור של 30%.

מכאן שיש ברשותי נתונים מספקים לצורך "חילוץ" התרומה של התאונה לנכות שנקבעה לתובע במועד המאוחר לארוע התאונה, ומכאן שחזקה כי הקביעה משקפת גם את "תרומת" התאונה לאותה הנכות. כל קביעה אחרת יש בה כדי לזכות את התובע בכפל פיצוי בגין אותו הארוע.

משכך יש לנכות מנזקי התובע את הסך של 44,255 ₪ (5/30 X 265,526) בגין תגמולי "ילד נכה" שקיבל ויקבל עד הגיעו לגיל 18.

34. לעומת זאת, ביחס לניכוי תגמולי נכות כללית עתידיים אני מקבלת את טענת התובע שאין מקום לנכותם בהעדר כל בסיס לקבוע, בעת הזו, כי התובע יהא זכאי להם, כפי שטוענת העירייה בסיכומיה.

אין בפני כל נתון המצביע על כך שלתובע תקבע נכות רפואית בשיעור המזכה בקצבה ו/או כי יקבע שהוא איבד כושרו להשתכר בשיעור של 60% ומעלה. בהעדר נתונים המצביעים על סבירות גבוהה שכך אמנם יקרה, אין מקום לניכוי רעיוני של קצבאות עתידיות שהתובע עשוי להיות זכאי להן. מדובר בניכוי ספקולטיבי במידה בלתי סבירה שאין לה בסיס בפסיקה הקיימת.

לסיכום

אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 105,745 ₪ (מעבר לתגמולי המל"ל), בצירוף החזר אגרה ששולמה והחזר שכ"ט מומחית התובע וחלקו בשכ"ט מומחית בית המשפט לרבות בעבור חקירתה (עפ"י קבלות שיוצגו). האגרה והחזר שכ"ט המומחיות יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע התשלום ע"י התובע ועד היום.

על אף שקביעת מומחית ביהמ"ש תאמה בסופו של יום את קביעת המומחה מטעם הנתבעות, מצאתי לחייבן בחלקו של התובע בשכר מומחית ביהמ"ש, שכן קביעתה נומקה אחרת מאשר נימק מומחה הנתבעות, ורק חקירתה היא שאפשרה את ניכוי תגמולי המל"ל.

כמו כן יישאו הנתבעות, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד בשיעור של 17% בצירוף מע"מ.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

על אף שלא היה צורך עוד בהודעה לצד שלישי לאחר צירוף הצד השלישי כנתבעת נוספת לצורך חלוקת האחריות, הרי שלאור קביעתי בדבר חלוקת האחריות, אני מחייבת את הצד השלישי להשיב לנתבעת 1, ככל שזו תשלם לתובע מעבר לחלקה היחסי בהתאם לחלוקת האחריות, כל סכום שתשלם הנתבעת 1 מעבר ל-30% מהחיוב כלפי התובע, בצירוף החזר אגרה ששולמה על ידי הנתבעת 1 (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום) ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

התשלום ע"י הצד השלישי יבוצע בתוך 30 יום ממועד שתומצא לצד השלישי דרישה לתשלום בצירוף אסמכתא המעידה על ביצוע תשלום עודף של הנתבעת 1 מעבר לחלקה היחסי.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ז, 24 מאי 2017, בהעדר הצדדים.