ת"א 3238-09-13 פלונית נ' לילית קוסמטיקה בע"מ ואח'

עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שעל פי הנטען נגרם לתובעת, ילידת 1956, כתוצאה מנפילת סטנד של מוצרים בסניף סופר פארם בטבריה, ביום 25.08.11.

תמצית טענות הצדדים

לטענת התובעת, בזמן עבודתה אצל הנתבעת 1 כדיילת מכירות בסניף של הנתבעת 2 במתחם ביג בפוריה (להלן: "הסניף"), נפגעה כאשר סטנד של מוצרי קוסמטיקה נפל ופגע בגבה (להלן: "התאונה").

לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נפגעה בגב ונזקקה לבדיקות וטיפולים רפואיים ממושכים. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה היא סבלה מכאבים, חולשה, רגישות, מוגבלות בתנועותיה לרבות בהליכה, נשיאה, טיפוס וביצוע מאמצים פיסיים.

התובעת נבדקה על ידי מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי נכותה הרפואית הצמיתה עקב התאונה, הינה בשיעור של 10%.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, לילי קוסמטיקה בע"מ, אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה הייתה מעבידתה של התובעת. בנוסף, התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 2, סופר פארם בע"מ, בו מוקם הסטנד וכן כנגד הנתבעת 4, הבעלים ובעלת השליטה של הסניף בו ניתנה לנתבעת 1 היתר למכירת מוצרי קוסמטיקה.

התובעת עותרת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה לרבות בגין הפסדי שכר, עזרת צד ג' והוצאות.

הנתבעות כופרות בנסיבות התאונה הנטענות. בנוסף טוענות הנתבעות, כי גם אם יוכח האירוע, הרי שהוא התרחש בשל רשלנותה הבלעדית של התובעת.

חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם הנתבעת 2 קבעה כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית כלשהי.

בעקבות התאונה נבדקה התובעת על ידי מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' חיים צינמן (להלן: פרופ' צינמן"), אשר קבע בחוות דעתו הרפואית מיום 09.06.15 כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין תלונותיה של התובעת על כאבי גב.

בחוות דעתו הנ"ל קבע פרופ' צינמן כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה מהתאונה הנדונה. יחד עם זאת, קבע פרופ' צינמן כי לתובעת נותרה נכות זמנית למשך 3 חודשים, הקשורה לתאונה.

יצויין כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי ובגינה נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%.

ראיות הצדדים

להוכחת נסיבות התאונה העידו התובעת ושלוש עובדות שעבדו עמה בזמן התאונה, גב' ח' (להלן: "ח' "), גב' ר' (להלן: "ר' ") וגב' מ' (להלן: "מ' "). מטעם הנתבעת 2 העיד החוקר מר גדי גרידיש (להלן: "החוקר").

דיון

נסיבות התאונה 

בכתב התביעה מתוארת התאונה כלהלן:

"ביום 25.8.11 או במועד סמוך לכך בעת ותוך כדי עבודתה ועפ"י הוראות הנתבעות ו/או הנחיותיהן ו/או מי מהן ו/או מי מטעמן התובעת עבדה במחלקת הקוסמטיקה של החנות.

לאחר שהתובעת הוציאה מוצר מהמגירה בסטנד בו היו מוצרים של הנתבעת מס. 3 ומשהסתובבה ורצתה לקום, לפתע הסטנד, סטנד כבר של מוצרי הנתבעת מס. 3 קרס ו/או נפל עליה על הגב ועקב כך היא נפגעה בין היתר בעיקר בגב".

על גרסתה הנ"ל למנגנון התאונה העידה התובעת בתצהיר עדותה הראשית, כדלקמן:

"ביום 25.08.11 בעת ותוך כדי עבודתי ועפ"י הוראות הנתבעות והנחיותיהן ומטעמן עבדתי במחלקת הקוסמטיקה אשר בחנות.

לאחר שהוצאתי מוצר מהמגירה בסטנד של pupa ואשר תמונות רצ"ב ומהסתובבתי ורציתי לקום, לפתע הסטנד, סטנד כבד קרס ונפל עלי על הגב ועקב כך נפגעתי בגב".

על נסיבות התאונה חזרה התובעת בחקירתי הנגדית בפניי, כדלקמן:

" התבקשתי להוציא משהו מהמגירה התחתונה אני לא זוכרת מה זה היה אפילו, פתחתי את המגירה ואני לא זוכרת אם סגרתי או לא. שהסתובבתי להתרומם שמעתי או ראיתי בזווית העין את הסטנד מתחיל לקרוס לכיווני, לא הספקתי להתרומם והוא נחת על גבי". (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 24-26).

נתתי אמון בעדותה של התובעת. עדות אשר לא נסתרה בחקירתה הנגדית והתיישבה עם גרסאותיה של התובעת הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותה הראשית.

חקירתם הנגדית הנוקבות של ב"כ הנתבעות לא היה בה כדי למוטט את גרסתה של התובעת לאופן אירוע התאונה ונסיבותיה. בתשובותיה חזרה התובעת על גרסתה לתאונה, ולא היה בתשובותיה כדי לפגום במהימנות גרסה.

בנוסף בתשובותיה שללה התובעת כי הסטנד נפל בשל פעולה חריגה כלשהי.

גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה, מקבלת חיזוק במסמכים שנערכו בעקבות התאונה.

במסמך חדר מיון מיום התאונה צויין "בעת עבודתה נחבלה מנפילת סטנד על גבה". בנוסף, בטופס 250 שנערך בתאריך 28.08.11 על ידי הנתבעת 1, מעבידתה של התובעת, צוין בפרק תיאור התאונה: "סטנד של פופה נפל עליה".

כמו כן, סיפור התאונה הנטען עולה מפי התובעת בתביעות אותם הגישה למוסד לביטוח לאומי הן בטופס "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" והן בטופס "תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות מעבודה".

לעניין אירוע התאונה העידו מטעם התובעת ח' , ר' ומ' , אשר עבדו יחד עם התובעת במועד התאונה, כאשר העובדות ר' ומ' ראו את אירוע התאונה.

במסמך שנכתב על ידי ח' וצורף לתצהיר התובעת מציינת היא, כי משיצאה מהמטבח אל מחלקת הקוסמטיקה, ראתה את הסטנד על גבה של הדיילת, התובעת. בעדותה בפניי חזרה ח' על גרסתה הנ"ל. בעדותה ציינה כי לא ראתה איך הסטנד נפל, אלא ראתה את הסטנד עת היה על גבה של התובעת.

הנתבעות בחרו שלא לחקור את ח' על עדותה הנ"ל.

ר' , עדה נוספת מטעם התובעת העידה בתצהירה כי ביום התאונה עמדה בסמוך לסטנד. לטענתה, לאחר שהתובעת הוציאה דבר מה ממגירה של הסטנד ומשעמדה לקום, ראתה את הסטנד עומד ליפול אך לא הספיקה להזהיר אותה, והסטנד נשען על התובעת.

בחקירתה הנגדית לעניין הנסיבות שהובילו לנפילת הסטנד השיבה ר' כי התובעת נשענה על הסטנד, דבר אשר גרם, ככל הנראה, לנפילתו וכדלקמן:

"ת: היא נשענה על המגירה של הסטנד כנראה חיפשה משהו, לא יודעת להגיד במדויק.

ש: עם הידיים?

ת: לא יודעת להגיד.

ש: מה זה נשענה?

ת: לא זוכרת.

ש: זוכרת שהיא נשענה?

ת: כן.

ש: אם את זוכרת את הנתון הזה יש לך איזה תמונה בראש עם מה היא נשענה?

ת: יכול להיות רגל, אולי היא עלתה לחפש משהו על הסטנד למעלה". (עמ' 20 לפרוטוקול ש' -30-32 , עמ' 21 לפרוטוקול ש' 1-6).

מתשובותיה של ר' ניתן ללמוד כי היא אינה זוכרת במדויק מה גרם לנפילת הסטנט, אך היא זכרה שהמגירה של הסטנד הייתה פתוחה בעת המקרה ושהתובעת נשענה על הסטנט באופן כזה או אחר ומשנשאלה האם ייתכן שהתובעת הניחה את רגלה על הסטנט-לא ידעה להשיב באופן חד משמעי.

לבסוף נשאלה ר' ע"י בית המשפט איך התובעת נשענה על המגירה אך היא לא ידעה לתת תשובה לכך.

מתשובותיה של ר' לשאלת בית המשפט באשר לאופן קרות התאונה ניתן ללמוד כי ר' אינה יודעת בוודאות כיצד הסטנט התהפך וכי גרסתה ניתנה על בסיס מסקנות שהסיקה לאחר מעשה (ראה עמ' 24 לפרוטוקול שורות 17-23).

עדה נוספת אשר העידה לפניי הינה מ' , מי שהייתה גם במקום האירוע והעידה בתצהיר עדותה הראשית כי עמדה בסמוך לסטנד וראתה את התאונה. לטענתה, לאחר שהתובעת הוציאה דבר מה ממגירה של הסטנד, ומשעמדה לקום, ראתה את הסטנד עומד ליפול עליה אך לא הספיקה להזהירה והסטנד נפל ונשען על התובעת.

משנשאלה מ' באם הסטנד נפל לאחר שהתובעת עלתה על אחת המגירות, ענתה:

" אני יכולה לאשר שבזווית העין שראיתי אני ראיתי את הקטע ראשונה, היא או עלתה או נשענה על המגירה שהייתה פתוחה, כי את הקטע העליון לא כל כך ראיתי אבל ראיתי שהמגירה פתוחה והיא נשענת והסטנד מתחיל ליפול..." (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 12-14).

בהמשך חקירתה משיבה מ' כי את השניות הראשונות של התאונה לא ראתה אלא בזווית העין, ולא ראתה בוודאות מה גרם להתמוטטות הסטנד.

מכאן, סבורתני כי דבריה של ר' בפני החוקר לפיה התובעת עלתה על המגירה של הסטנד, דבר שלטענת הנתבעות הביא לנפילתו, לא הוכחו ואף יתירה מכך, מעדות ר' ומ' לפניי עלה כי הסטנד נפל ככל הנראה מהישענות על הסטנט ולא עקב טיפוס.

מנגד, טענה התובעת נמרצות בחקירתה הנגדית כי אין כל סיכוי שהיא עמדה או נשענה על המגירה וכדלקמן:

"ש. האם יש סיכוי שמה שקדם לתאונה זה שעמדת או נשענת על גבי המגירה הפתוחה למטה וזה מה שגרם לסטנט להתהפך עלייך?

 ת. בחיים לא עמדתי על המגירה, מה פתאום." (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 1-3)

ובהמשך:

"ש. את מעולם לא עמדת ולא ראית מישהי אחרת עומדת על המגירה הפתוחה?

ת.לא יש שם סולם לטפס עליו." (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 7-8)

אדגיש כי מצאתי לנכון לקבל את עדותה של התובעת אשר הייתה אמינה בעייני ואשר נתמכה בעדותם של יתר העדות מטעמה.

עולה מן האמור כי הוכח לפניי כי הסטנד נפל על גבה של התובעת אך מנגד הנתבעים לא הוכיחו את גרסתם ולפיה הסטנד נפל כתוצאה מטיפוס התובעת עליו.

 שאלת האחריות

המסגרת המשפטית

לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

בהלכה הפסוקה מקובלת הבח' בין סיכון רגיל וטבעי, שאותו אין באפשרות החייב בחובת הזהירות למנוע, לבין סיכונים שהימנעות ממניעתם מהווה התרשלות. עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין :

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

על רקע הבחנות אלו ובשים לב לטענות הצדדים יש לבחון את נסיבות האירוע.

קביעת האחריות

נראה כי השאלה הנשאלת בענייננו הינה באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר קיומה נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול היה אדם סביר וצריך לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.

מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נפילת הסטנד על התובעת תוך כדי ביצוע עבודה, הינו בגדר סיכון בלתי סביר .

מדובר בסיכון בלתי סביר שניתן לצפותו, ניתן לצפות את הנזקים אשר הוא עלול לגרום, וניתן למנוע אותו באמצעים פשוטים.

במקרה דנן, על הנתבעת 1 כבעלת הסטנד מוטלת החובה לעשות שימוש בסטנד תקני, בטוח, יציב, לרבות על ידי קיבועו כראוי, ולוודא כי סטנד זה אינו יצור סיכון נפילה הן על העובדים כדוגמת התובעת והן על לקוחות הסניף בו ממוקם הסטנד.

חובה זו חלה גם על הנתבעות 2-4, הבעלים והמחזיקות של הסניף שבו הסכימו והרשו להצבת הסטנד ועל כן, עליהן לנקוט אמצעי זהירות לשם הבטחת בטיחותם של העובדים ובאי המקום, לרבות לקוחות פוטנציאליים, מפני נפילתו של אותו סטנד.

בשל כך מצאתי שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. עוד מצאתי כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזקים שנגרמו לתובעת, ועל כן יש להטיל עליהם את האחריות לנזקים שנגרמו לתובעת בעטיה של רשלנותן.

מבחינת חלוקת האחריות בין הנתבעות כמעוולים במשותף, מצאתי כי בנסיבות העניין אחריותה של הנתבעת 1 היא בשיעור של 70%, שכן היא זו שנתנה הוראות עבודה לתובעת, כפי שהעידה התובעת והיא זו שיצרה את המפגע כאשר לא חיברה את הסטנד באופן תקין ובטוח או לא דאגה ליציבותו כנדרש.

שיעור אחריותן של הנתבעות 2-4 לטעמי הינו בגובה 30%, שכן הסטנד הוצב בעסק שבחזקתן, והיה עליהן להבטיח סביבה בטיחותית לעובדים וללקוחות.

הצבת הסטנד כשאינו מקובע כראוי, מהווה התרשלות מצד הנתבעות. אלו היו צריכות לצפות שבמצב זה, שעובדים ולקוחות בסביבתו עלולים להיפגע מנפילתו. במיוחד נכון הדבר, נוכח העובדה, שמדובר בסטנד כבד כפי שהעידו העדים לפניי ואשר נפילתו עלולה לגרום נזק, כבמקרה דנן.

קיבוע הסטנד כראוי, יש בו כדי למנוע את חשיפת העובדים בכלל והתובעת בפרט לסיכון של נפילתו תוך כדי עבודה. זהו סיכון שניתן היה למנוע באמצעים סבירים.

מכאן, יש אפוא להטיל על הנתבעות האחריות לקרות התאונה.

טענת הנתבעות בדבר קיומו של אשם תורם מצד התובעת

המגמה שהשתרשה בפסיקה הינה, שכאשר מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728).

עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ובמידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה.

סבורתני, כי בענייננו, על יסוד הראיות שפורטו לעיל, נוכח העובדה כי לא הוכח שהתובעת חרגה מכללי עבודה, והטענה כי עלתה על אחת ממגירות הסטנד לא הוכחה כראוי, לא מצאתי שיש מקום להטלת אשם תורם עליה.

כאמור, ניסיונם של באי כוח הנתבעות להראות כי נפילת הסטנד אירעה בשל פעולה אותה ביצעה התובעת, לרבות עליתה על אחת ממגירות הסטנד ו/או הישענות עליו נדון לכישלון.בתשובותיה שללה התובעת כי טיפסה על הסטנד או כי ביצעה פעולה חריגה אחרת שיש בה להביא לנפילת הסטנד.

יתירה מכך, אף אם אקבל את טענתם של הנתבעות לפיה התובעת נשענתה על הסטנד או על אחת ממגירותיו הפתוחות, אין בכך כדי לחייב את התובעת ב"אשם תורם" שכן לטעמי, על המעביד לדאוג לעובד לסביבת עבודה בטוחה ובגדר חובה זו לדאוג שהסטנד המוצב במקום העבודה יהיה יציב לחלוטין ובוודאי הדברים נכונים שעה שהמדובר בעובדים אשר נאלצים לעמוד שעות ארוכות ליד הסטנד במסגרת עבודתם, כבמקרה דנן.

שאלת הנזק

בתצהירה טוענת התובעת כי כתוצאה מהתאונה נפגעה בגב ונזקקה לטיפולים רפואיים.

התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נותרה נכה לצמיתות והינה סובלת מנכות תפקודיות אשר מגבילה אותה הן בעבודתה והן בחיים היומיום.

פרופ' צינמן, המומחה שמונה על ידי בית המשפט, קבע כי התאונה לא הותירה אצל התובעת אחוזי נכות. יחד ען זאת, קבע כי נכותה הזמנית של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה למשך שלושה חודשים.

התובעת שיגרה למומחה שאלות הבהרה באשר לממצאי חוות דעתו, אך שאלות אלו לא שינו מהתוצאה אליה הגיע המומחה, לפי לתובעת לא נותרה נכות רפואית בעקבות התאונה.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו בפניי כנגד התוצאה אליה הגיע המומחה, אך משבחרה התובעת שלא לחקור את המומחה על ממצאי חוות דעתו, אני מאמצת את המסקנות הנ"ל וקובעת כי לתובעת לא נותרה כל נכות רפואית בעקבות התאונה.

בתצהירה העידה התובעת כי בעקבות התאונה נבצר ממנה לחזור לעבודתה אצל הנתבעת 1 והיא החלה לעבוד כמשגיחה בבחינות.

משנשאלה התובעת לעניין זה בחקירתה הנגדית השיבה כי עיסוקה לא השתנה, טרם התאונה ואחריה, כאשר אף לפני התאונה עסקה כמשגיחת בחינות ובמכירה עצמאית של מוצרי קוסמטיקה. (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 4-7).

בנוסף, משנשאלה בחקירתה החוזרת מדוע לא חזרה לעבודה אצל הנתבעת 1, לא קשרה זו בפגיעתה מהתאונה ומחוסר התפקוד שבא אחריה, אלא מפאת היחס שקיבלה מהנתבעת 1 לאחר התאונה (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 23-28).

כידוע, המונח "נכות תפקודית" משמעותו מידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל, דהיינו מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים (ר' ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 185,178 וכן ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792).

מן הראיות שהובאו לבית המשפט, שוכנעתי כי יש לקבל את טענת הנתבעות ולפיה לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כתוצאה מן התאונה.

לאחר שהוכח כי לאחר התאונה חזרה התובעת לעבוד בעיסוקים בהם עבדה לפני התאונה, יש בכך כדי להוכיח כי מבחינה תפקודית, המשיכה התובעת לתפקד כרגיל לאחר התאונה ולבצע את אותן עבודות ומשכך, הרי שלא נותרה לה כל מגבלה או פגיעה תפקודית עקב התאונה.

על יסוד האמור לעיל, כאמור, הריני קובעת בזאת כי לא נגרמה לתובעת נכות תפקודית כתוצאה מן התאונה.

רכיבי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר

התאונה, כאמור, ארעה ביום 25.08.11.

על פי קביעת המל"ל (נ/2) לתובעת אושרה תקופת דמי פגיעה מתאריך 26.08.11 ועד 24.11.11. מעיון במסמך נ/1 של המל"ל עולה כי התובעת לא עבדה בשלושת החודשים לאחר התאונה.

בחוות דעתו הרפואית קבע פרופ' צינמן כי נכותה הזמנית של התובעת לתקופה של 3 חודשים, תקופה בה לא עבדה.

מכאן, נמצא כי התובעת נעדרה מעבודתה לתקופה של 3 חודשים.

באשר להכנסתה של התובעת טרם התאונה, הרי עיון במסמכי המוסד לביטוח לאומי שהוגשו לתיק (נ/2), מעלה כי שכרה רבע שנתי של התובעת עמד על סכום של 11,364 ₪ ולחודש 3,788 ₪, כשהוא משוערך להיום- סך של 4,130 ₪.

הגם שלטענת התובעת טרם התאונה עבדה כעצמאית בתחום הקוסמטיקה עיסוק שהניב לה הכנסות, הרי שטענה זו לא הוכחה ולא הוצגה כל ראיה כל ההכנסה מעיסוק זה.

עיון במסמך המל"ל לעניין תקופות הדיווח ושמות מעסיקים (נ/1) מעלה כי התובעת לא הצהירה על עיסוק זה ואף אישרה עניין זה בחקירתה הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 4-15). משנשאלה כיצד התקיימה טרם התאונה מסרה כי בעלה מפרנס אותה (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 22-23).

מכאן, זכאית התובעת לפיצוי שכר לתקופה של שלושה חודשים לאחר התאונה, בסך כולל של 12,390 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד

בהתחשב בכך שלתובעת לא נותרה נכות תפקודית עקב התאונה ובכך שהתובעת חזרה לעבוד כמשגיחת בחינות וגם כעצמאית בתחום הקוסמטיקה, סבורני כי כושר השתכרותה של התובעת אינו צפוי להיפגע בעתיד עקב התאונה ועל כן, אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.

תשובתה של התובעת לפיה לאחר התאונה חזרה לעבוד כמשגיחת בחינות בלבד (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 26-29) אינה מתיישבת עם התשובה לפיה עבדה הן במכירה כעצמאית והן כמשגיחת בחינות טרם התאונה ואחריה.

לא זו בלבד, תשובתה של התובעת לפיה נבצר ממנה לעבוד כעצמאית בשיווק מוצרי קוסמטיקה מחוץ לביתה, וכי לקוחות היו מגיעים אליה הביתה, נטענה בעלמא ולא גובתה בכל עדות ו/או ראיה אחרת, מה גם שעל עיסוק זה כאמור התובעת לא הצהירה.

מכאן, איני פוסקת לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

הוצאות לעבר ולעתיד 

מאחר ומדובר בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, הרי שהוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות ע"י המל"ל. עם זאת נכונה אני להניח כי היו הוצאות שלא כוסו ע"י המל"ל ואשר התובעת לא שמרה את הקבלות בגין הוצאותיה אילו. לפיכך, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 2,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

בתצהירה מעידה התובעת כי בעקבות התאונה ולאור המגבלות בתפקודה, נזקקה לעזרת צד ג'. משנשאלה התובעת על עניין זה בחקירתה הנגדית לא ידעה במה מדובר. אף אם אניח כי התובעת אינה בקיאה בביטויים משפטיים כפי שהשיבה (עמ' 15 ש' 20-22), הרי שטענתה לעזרת צד ג' לא הוכחה.

מלבד האמור בתצהירה לעניין העזרה, לא תמכה התובעת טענה זו בתצהיר ו/או לא זימנה לעדות את מי שלטענתה, עזר לה לאחר התאונה.

לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא נזקקה או תיזקק בעתיד לעזרה מוגברת מהזולת אשר חורגת מן העזרה הרגילה הניתנת ע"י בני משפחה והמזכה בפיצוי כספי.

כאב וסבל

בהתחשב במהות הפגיעה, גילה של התובעת, הטיפולים שעברה והסבל שפקד אותה בעבר עקב אירוע התאונה ובזה הצפוי לו בשל כך בעתיד, הריני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 28,000 ₪ עבור כאב וסבל.

סיכום גובה הנזק

הפסד השתכרות לעבר: 12,390 ₪

הוצאות לעבר ועתיד : 2,000 ₪.

כאב וסבל: 28,000 ₪

סה"כ: 42,390 ₪

ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי

הנתבעות חבות בתשלום הסכום הנ"ל, היינו הסך של 42,390 ₪. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל, בגין דמי פגיעה הסך של 8,609 ₪ ובגין מענק נכות הסך של 15,824 ₪,כשהם משוערכים להיום -סך של 26,049.

סיכום

הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 16,341 ₪, כמו כן ישלמו הנתבעות לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 3850 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעות לתובעת החזר אגרה כשהיא משוערכת נכון ליום התשלום בפועל.

הנתבעות ישלמו את אגרת פסק הדין תוך 30 יום מהיום.

תשלום הסכומים על ידי הנתבעות ייעשה לפי החלוקה אותה קבעתי בסעיפים 45 ו – 46 לעיל.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת בתוך 30 יום מהיום, אחרת – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ז, 31 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.