פלוני נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

1. תביעת נזקי גוף בתאונה מיום 12.2.13, אשר הוגשה בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק"). הדיון פוצל בין שאלות האחריות והנזק. בהחלטה מיום 29.6.18 קיבלתי גרסת התובע, וקבעתי כי אכן בתאונת דרכים עסקינן, במובן החוק. לפיכך קבעתי כי על הנתבעת (מבטחת החובה) לפצות התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בהמשך נשמעו ראיות אף לעניין גובה הנזק. בפסק דין זה נותר אפוא לקבוע את גובה הנזק. מטעם התובע העידו הוא עצמו, רעייתו ואחותה.

2. התובע יליד דצמבר 1973, בן 39 לעת התאונה, בן 48 כיום. לפניו אפוא עוד 19 שנות עבודה עד גיל הפרישה במשק.

3. הפגיעה והנכות הרפואית:

בתאונה סבל התובע משבר בעצם הסירה ביד שמאל. התאונה הייתה גם תאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי. בוועדה רפואית לנפגעי עבודה נקבעה נכותו הרפואית בשיעור 15%. קביעה זו מחייבת לכאן לפי סע' 6ב לחוק, בהיותה נכות על פי דין. הנכות הרפואית נקבעה בהתאמה בגין מצב תואם קישיון שורש כף היד.

המל"ל הפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 במקסימום האפשרי הקבוע בתקנה, שהנו תקרת הנכות שאינה מזכה בקצבה. קביעה אחרונה זו אינה מחייבת כאן, אך רלבנטית לצורך הניכויים (שכן לאורה שולם מענק הנכות לפי 19%).

התובע הפנה לכך שבלי קשר לתאונה, סובל הוא מנכות רפואית בשיעור 10% בידו הימנית, מה שמעצים ההשפעה התפקודית של הנכות נשוא תביעה זו. במהלך חקירתו אישר כי מדובר בתאונה קודמת שגם בה נפל ממשאית, ולגביה נקבעה נכות בשעור 10% בענף נפגעי עבודה במל"ל.

4. עיסוקו של התובע והיסטוריה תעסוקתית:

א. לעת התאונה ולמעשה כמעט כל שנות עבודתו, מגיל 21, עובד התובע כנהג משאית ומפעיל מנוף בחברת הובלות , שהנה חברה משפחתית בבעלות אביו. עיין בדו"חות רציפות ביטוח נ/2 ו נ/3 לפיהם עובד הוא באותה חברת הובלות מאז 1996, ואצל חברה בעלת שם דומה משנת 1994. לעת חקירתו אישר כי מדובר למעשה על אותה חברה משפחתית , שבשליטת אביו.

ב"כ התובע מציין שעל פי אישורי השומה של החברה אשר צירף, לא מדובר בחברה שסווגה כמשפחתית, אלא בחברה קטנה שהכנסתה זניחה, ומוטל עליה מס חברות רגיל. אעיר כי הסיווג של חברה כחברה משפחתית הנו אכן רלבנטי לצורך דיני המיסוי, היינו האופן בו תמוסה החברה, ושיעור המס . מאידך בפסק דין זה, כאשר אני מציין כי בחברה משפחתית עסקינן, הכוונה למהות הכלכלית: עסק משפחתי של אבי התובע, המנוהל במסגרת חברת הובלות קטנה בשליטת האב, ובאותו עסק עובדים התובע ולעתים אף אחיו. ענין זה רלבנטי לאור המחלוקת שבין הצדדים ביחס לראליות ההשתכרות המדווחת, ובהתאמה – מה שעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנתבעת בסיכומיה טוענת לחוסר אמינות הנתונים, לאור אותה קרבה משפחתית, כאשר המגמה (לשיטת הנתבעת) היא להציג תמונת הפסדים מוגדלים מלאכותית לצורך ההליך, ביחס לתקופה שלאחר התאונה. בפועל מדובר לשיטתה על השתכרות לא מדווחת "בשחור", כך שהתובע לא מפסיד.

ב. התובע אישר כי אף שני אחיו עבדו בעבר באותו עסק משפחתי של חברת ההובלות. בעקבות התאונה נעדר כמעט 7 חודשים , במהלכם החליף אותו אחד מאחיו. עוד אישר כי היו בעבר תקופות טובות יותר ופחות מבחינת ביקושים, וכי כיום ירד הביקוש לשירותי החברה. בעבר היו בחברה שלוש משאיות - מנוף, וכיום נותרו בה שתיים, בהן נוהגים הוא ואביו.

ג. התובע אישר כי אביו הוא שקובע את סידור העבודה, והוא עצמו מבצע ההובלה במשאית להיכן שנדרש, כולל לאילת מהלך שעות נסיעה ארוכות (אם כי לעדות רעייתו , נסיעות לאילת הנן נדירות, ורוב העבודה מתבצעת בסמיכות ליישוב מגוריו של התובע בסח'נין). כפי שיבואר, על פי התלושים ולדברי התובע, חזר הוא לעבוד בחודש 9/13 בחצי משרה. לדבריו עקב הקושי בעבודה במשרה מלאה בשל מצב ידיו.

גם רעייתו אשרה כי מדובר בעבודה בהיקף של 3-4 שעות ביום. התובע ציין שכאשר הוא נוסע למקום רחוק כמו אילת מתקשה הוא לתפקד עקב הכאבים בידיו , ולכן אינו עובד ביום למחרת.

5. בסיס שכר עובר לתאונה, והבסיס לצורך החישוב לעתיד:

א. על פי דו"חות רציפות ביטוח שהנתונים בהם לא נסתרו ביחס לתקופה הטרום תאונתית, ההכנסה השנתית של התובע לאורך השנים משתנה, ככל הנראה בהתאם למצב החברה המשפחתית. מ 1996 עד 2011, בשנים בהם עבד 12 חודש נע שכר הברוטו השנתי בין 46,000 ₪ ל 63,000 ₪ במעוגל. לא מדובר במגמה של עליה רציפה אלא מעורבת – לעתים כלפי מעלה ולעתים כלפי מטה. בשנים 2010 ו 2011 השתכר כ 63,000 ₪ במעוגל, היינו 5250 ₪ לחודש. שכר המינימום אותה עת עמד על 3850 ₪, היינו שלאותן שתי שנים השתכר בממוצע כ 36% מעל שכר המינימום.

ב. בשנת 2012 (השנה שלפני שנת התאונה) עבד רק 8 חודשים (לא ברצף) . השכר המצטבר לאותם 8 חודש, לפי תלוש 12/12 עמד על 35526 לאחר ניכוי זעום בגין מס הכנסה. כלומר 4441 ₪ לחודש. יחד עם זאת, אם נשקלל גם החודשים בהם לא שולם לו שכר (בין כי מצב החברה לא אפשר זאת , ובין כי לא עבד) מתקבלת הכנסה חודשית ממוצעת נמוכה משמעותית לאותה שנה – 2961 ₪ בלבד. שכר המינימום עמד אותה שנה על 4300 ₪. כלומר לשנה שעובר לתאונה השתכר התובע בממוצע כ 69% משכר המינימום.

ג. ציינתי כי יכול ולא שולם שכר בין כי התובע לא עבד, ובין כי מצב החברה לא אפשר זאת, משום שעיון בתלושי השכר מעלה כי החברה אינה מפרישה עבור התובע הפרשות לקופ"ג פנסיוניות (במובן הרחב של הביטוי) , כמחויב בדין. לא לביטוח מנהלים, לא לקרן פנסיה ולא לקופת גמל משלמת לקצבה. כידוע ב 2008 הותקן צו שחייב כלל המעבידים (ביחס לעובדים שאינם בפנסיה תקציבית) לנכות חלקו של העובד, ולהפריש בעצמם לקופ"ג פנסיונית באחת מן החלופות, כאשר שעורי ההפרשות המחויבות נקבעו בשעורים מוגדלים לפי השנים. לנוסח הצו העדכני עיין צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011. הצו הותקן מכוחו של חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957.

בהתאמה , כאשר מתקבלת תביעת נזק גוף, ונגרם הפסד שכר, על ביהמ"ש לגזור 12.5% מן ההפסד בגין אובדן תנאים סוציאליים (12.5% הנו שעור הפרשות המעביד העדכני לפנסיה, בגין חסכון ופיצויים , מעבר להפרשות העובד היוצאות מכיסו שלו, כאשר סה"כ הפרשות העובד והמעביד נועדו לצורך כיסוי פנסיוני (וכיסויי נכות או מוות)) . עיין: ת.א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (עת ניתן פסה"ד עמד שיעור הפרשות המעביד לפנסיה המחויב בדין על 12%); ע"א 8930/12 הפניקס הישראל חברה לביטוח נ' טוויג; ע"א 7548/13 שפרון דיווי נ' תורג'מן. אובדן תנאים סוציאליים בשעור 12.5% (נכון להיום) מניב למעשה ההפסד הפנסיוני המקורב הנגזר מן הפחיתה בשכר, ומחליף ראש הנזק הוותיק של "הפסד פנסיה", בעידן הפנסיה הצוברת המחויבת.

ד. אין גם הפרשה בשכר התובע לקרן השתלמות (חרף הסכם ענפי המחייב בכך ביחס לעובדי הובלה - ראה בהמשך).

ה. התנודות בשכר הלא גבוה, הנתון של היעדר הפרשות פנסיוניות והפרשה (מחויבת על פי ההסכם הענפי הקיבוצי) לקרן השתלמות, מצביעים במצטבר על חברה משפחתית קטנה המשלמת לתובע עד כמה שניתן מאילוצים כלכליים, ולא בהכרח בהתאם להוראות הדין. אחרת אין עניין , ולו מיסויי, לגרוע ממנו כבן משפחה וכעובד הפרשות לפנסיה על השכר המדווח. למסקנה זו בדבר חברה משפחתית קטנה שהכנסותיה אינן גבוהות, ניתן להגיע גם בלי שהותרה הגשת שומות החברה (הגשתן של השומות מ 2014-2018 התבקשה באיחור ונדחתה – ראה החלטה מן הישיבה האחרונה). יכול אפוא שהתובע נהג לעבוד לפרקים בלא תמורה כדי לתמוך בעסק המשפחתי, כפי שגם לא הופרשו לגביו תנאים סוציאליים כנדרש בחוק. ענין זה מקרין כלפי מטה על קביעת בסיס השכר שעובר לתאונה, ובסיס השכר לעתיד. התובע לא נפגע כקטין אלא בגיל 39, לאחר 18 שנות וותק באותו עיסוק.

ו. התובע התיימר להציג מצג לפיו אין הוא מבין בעניינים אלה דבר וחצי דבר, אין הוא יודע אפילו כמה משתכרת רעייתו, ואין הוא יודע אם יש לו קרן פנסיה. איני סבור שיש לשעות למצג גורף זה. לא צריך להיות בר סמכא או להבין בענייני פנסיה, כדי לדעת בסה"כ אם יש או אין קרן פנסיה או ביטוח מנהלים או קרן השתלמות. ברור שידוע לתובע כי אין מפרישים עליו תנאים סוציאליים כנדרש, אולם מאחר ובפועל מדובר בעבודה בעסק משפחתי של אביו, הרי שגם אם מדובר בתגמולים ברי תביעה בדין העבודה, ניתן במקרה דנן לקבוע, כי אין סיכוי ריאלי שיתבע בעתיד אותה חברה בביה"ד לעבודה, כפי שלא תבע עד היום. צו ההרחבה חייב המעסיקים בהפרשה לקופ"ג פנסיונית בשעורים גדלים החל משנת 2008, עד לסך של 12.5% (חלק המעביד) – נכון להיום). אנו כיום בסוף 2021. מ 2008 ועד היום חלפו 14 שנה. לא נשמע שהתובע תבע או מתכוון לתבוע החברה המשפחתית. בפועל, במהות הכלכלית, מדובר בתביעה כנגד אביו, גם אם הנתבעת הפורמלית תהא אותה חברה משפחתית בה עבד 18 שנה עת נפגע בתאונה, והמשיך לעבוד בה גם מאז, 8 שנים נוספות. אמת, ידיעת העתיד אינה קנויה. אך ניתן להתרשם ויש גם נתונים המאפשרים לקבוע זאת, שאין שום צפי ריאלי שיגיש תביעה כזו.

ז. לכן במה שקשור להפסדי העבר, נשאלת השאלה אם יש מקום להכיר בפיצוי על אובדן תנאים סוציאליים שנגזר מהפסדי השכר שנבעו מן התאונה, כאשר המעביד לא הפריש לחסכון פנסיוני על ועבור העובד. ברגיל אמורה השאלה להיענות בחיוב. עסקינן בהפרשות פנסיוניות שהנן בגדר חובה החלה על המעביד בדין העבודה, ומדובר בדין קוגנטי. העובד לא יכול לוותר על זכויות אלה.

אם נגרעים 1000 ₪ מן השכר בשל תאונה, הרי נגרעים גם 125 ₪ (בערכי היום) שהמעביד אמור להפריש מכיסו שלו לקופ"ג, קרן פנסיה או בטוח מנהלים עבור העובד. ואף אם לא מפריש המעביד לפנסיה, יכול העובד (כפוף להתיישנות) לתבעו בעתיד (שמא יזכה גם לפיצויי הלנת שכר, כתלות במועד הגשת התביעה בגין פיצויי הלנה, שתקופת ההתיישנות בעטיה קבועה בסע' 17א של חוק הגנת השכר). אז מכל מקום היה העובד זוכה גם באותם 125 ₪ המהווים 12.5% (כלומר אלמלא הפסיד אותם 1000 ₪ בגין התאונה).

ח. לטעמי, בדרך כלל יהא מקום להכיר בהפסד תנאים סוציאליים על הפסד השכר, בלי תלות בשאלה כלום קיים המעביד בפועל הוראות החוק והפריש (בכלל או כנדרש) לחסכון פנסיוני עבור העובד. ההצדקה לקביעה זו הנה כאמור בכך שמדובר בזכות קיימת, וברת תביעה מול המעביד, כאשר לא ניתן להתנות על זכות זו של העובד, ולו בהסכמה.

ט. אולם גם לכלל זה יכול ויהיו חריגים. הקושי מתעורר במקרה דנן, בנתונים המיוחדים של המקרה, לפחות ביחס לתקופת העבר. כך, לאור קביעתי, שלמרות שידיעת העתיד אינה קנויה, סביר שלא תוגש תביעה כזו בעתיד על חובות העבר, לפחות בטווח השנים הנראה לעין. הדין הנזיקי אמור לפצות על נזק מיוחד שנגרם בפועל, בעקבות תאונת הדרכים בה עסקינן. ולא על נזק תיאורטי שלא נגרם, או שנגרם ממילא בלי קשר לתאונה. הבעיה נעוצה בסיבתיות העובדתית.

אם לא נפתחה בכלל קופ"ג פנסיונית , וההפרשות ממילא אינן משתלמות לאורך השנים, והרבה לפני התאונה, ובנוסף מדובר במקרה נדיר שבו כן ניתן לקבוע שאין שום צפי ראלי לתביעה "אותנטית", ולו בעתיד הקרוב נגד המעביד (ואף בשים לב לתקופת ההתיישנות החלה על הגשת תביעה נגד המעביד בגין אי הפרשה לקופ"ג פנסיונית): במצב דברים זה לא התאונה היא שגרמה עובדתית להפסד בתנאים הסוציאליים, כנגזרת של הפסד השכר. התנהלות המעביד, יחד עם חוסר רצון התובע לתבוע הם שגרמו לאשורה להפסד. התקופה להגשת תביעה שכזו אינה בלתי מוגבלת בזמן [7 שנים, לפי סע' 5(1) של חוק ההתיישנות, מעת שהיו אמורות להשתלם ההפרשות לקופה"ג הפנסיונית, כפוף לכללי השעיה של מירוץ ההתיישנות (סביר שבענין בו עסקינן, לכללי ההשעיה לא תהא תחולה ברוב המקרים). ועיין: עע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר נ' י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ; עע (ארצי) 20780-03-19 מיכאל סוסנה - מודיעין אזרחי בע"מ].

י. אדגים בדוגמא "נקיה": פלוני יליד 1975 , עובד מאז שנת 2000 באותו מקום. מאז 2008 עת הוחלה והחלה החובה להפריש עבורו לקופ"ג פנסיונית, לא קיים מעבידו חובה זו. הוא לא ניכה משכרו של פלוני, אף לא העביר הפרשות המעביד לקופ"ג פנסיונית עבור פלוני. קופה כזו לא נפתחה כלל. פלוני מודע לדבר, כבר מ 2008. חרף זאת בחר שלא להגיש תביעה לביה"ד לעבודה. ב 1.1.13 נפגע פלוני בתאונת דרכים.

הוא שהה באי כושר מוצדק חצי שנה, עד 30.6.13. לתקופה זו של 6 חודש הפסיד מלוא שכרו, נניח 10,000 ₪ לחודש בערכי החוק. אז חזר למקום עבודתו שם עובד הוא בלא הפסד בשכרו, נומינלי או ראלי, מאז ועד היום. הוא הגיש תביעה בגין תאונת הדרכים כנגד מבטחת החובה ב 30.12.18. נכותו נקבעה על ידי מומחה ביהמ"ש בשיעור זה או אחר – נניח 20%. פסק הדין ניתן ב 30.9.21. בגדרו של פסה"ד ברי שיש לפצות התובע בגין הפסד ההשתכרות המלא שלו לעבר, לתקופת 6 החודשים שעד 30.6.13 (בערכים נומינליים 60,000 ₪). נניח כי הפרשות המעביד לפנסיה המחויבות בדין, לאותם 6 חודשים, היו עומדות במצטבר על 7000 ₪ לו השתלמו (בשים לב לשיעורים המשתנים העולים מאז 2008 , עד שהתייצבו על 12.5% ).

בדוגמא יש לפצות פלוני בגין 60,000 ₪ הפסד שכר לעבר. אך מדוע יש לפצותו לתקופת הפסד העבר גם ב 7000 ₪ נוספים בגין אובדן הפרשות המעביד לפנסיה על אותו הפסד, כאשר הפרשות אלה לא השתלמו לו ממילא, מסיבות שלא קשורות לתאונה? ב 30.9.21 ידוע כי התובע בחר שלא להגיש תביעה עד כה כנגד מעבידו בגין אי הפרשה לפנסיה. ידוע גם שהזכות לעשות כן התיישנה עד 30.6.20 למירב, ביחס להפרשות שהיה צריך להעביר לתקופה הרלבנטית שעד 30.6.13 (תקופת ההפסד "התאונתי"). אם נפצה את פלוני לא רק ב 60,000 ₪ כדת וכדין, אלא ב 7000 ₪ נוספים, בגין אובדן תנאים סוציאליים שנגזרו מ 60,000 ₪, לא נשיב את המצב לקדמותו, כפי מטרת הדין הנזיקי. אלא נעשיר את פלוני ביחס למצב בו היה נתון אלמלא נפגע בתאונה. הרי אותם 7000 ₪ לא היו מופרשים עבורו ממילא אלמלא נפגע בתאונה , ולא היו ברי תביעה בביה"ד לעבודה בחלוף תקופת ההתיישנות. הכל בלי קשר לתאונה. מדוע שתשלם מבטחת החובה חלף המעביד?

יא. פסה"ד המנחה בענין ע.מ.מ שנקלט בהלכה, התווה את אופן חישוב הפסדי הפנסיה בתביעת נזקי גוף, בעידן של פנסיה צוברת מחויבת. הוא לא דן במקרה הנדיר יחסית, בו אין מקוימות הנחיות הדין, ובנוסף אין צפי שהניזוק יפעל לאכיפתן מול מעבידו, מטעמים אישיים שלו. לא מדובר בסיטואציה שיש לה הד תכוף בתביעות נזקי גוף, ואין תמה בכך, שכן מדובר במקרים נדירים. בחלק הארי של המקרים , גם בחברות משפחתיות, ברור שתקוים החובה. החובה ברורה, המנגנונים לקיומה ברורים וקלים יחסית ליישום (לא מעט קופות גמל פנסיוניות שניתן לפתוח לעובד בחברות הביטוח או בתי השקעות עם מנגנוני סליקה הנגזרים מן השכר), וגם אכיפתה המשפטית של החובה קלה יחסית על ידי בעל העניין (העובד). אף סנקציה כואבת בצידה של החובה, בדמות פיצויי הלנת שכר כלפי מעביד שהפר חובתו להפריש לפנסיה עבור העובד. מנגנונים מצטברים אלה די בהם לרוב כדי להניע מעבידים לקיים החובה.

יב. יישום הדברים לענייננו: לטעמי יש להפריד בענייננו בין אובדן התנאים הסוציאליים לעבר, לבין אובדנם לתקופת העתיד.

ביחס לתקופת העבר: מעבידתו של התובע לא הפרישה עבורו לפנסיה עד היום, לקביעתי אף בידיעתו. כך פני הדברים מזה 20 שנה, ולמצער מזה 13 שנה (מ 2008 מעת שנולדה חובת ההפרשה לפנסיה). לא נפתחה עבורו קופ"ג פנסיונית. בפועל (חרף מסך ההתאגדות) מדובר בחברה משפחתית, ולו הגיש תביעה, מדובר היה במהות בתביעה כלפי אביו. למרות שידיעת העתיד לא קנויה, ניתן להתייחס לתרחישים סבירים , להבדיל מתיאורטיים או רחוקים, כשיש נתונים. במקרה הספציפי כן ניתן לקבוע כי אין צפי ראלי שהתובע יפעל בהליך משפטי למימוש זכויותיו בעניין מול המעסיק, חברה משפחתית בשליטת אביו. התביעה לתשלום אובדן תנאים סוציאליים ביחס לתקופת העבר עד היום כושלת אפוא בפן הקשר הסבתי העובדתי, הנבחן במבחן הגורם שאין בלתו. נגרם אכן אובדן תנאים סוציאליים. אך לא בשל התאונה, ולא כנגזרת של הפסד השתכרות לעבר שנגרם בשל התאונה. שכן התנאים הסוציאליים על אותו הפסד שכר תאונתי, לא היו מופרשים ממילא, ואין סיכוי שייתבעו בעתיד (ביחס לחלק מן התקופה, נחזה לכאורה שאף חלה התיישנות). אובדן התנאים הסוציאליים לעבר אכן נגרם. אך נגרם הוא בלי קשר סבתי - עובדתי לתאונה, ולו קשר חלקי. יש להבדיל בין דין העבודה לבין הדין הנזיקי, כאשר באחרון נדרש קשר גם סבתי עובדתי לנזק התאונתי, שאינו מתקיים בענייננו.

ביחס לתקופת העתיד המצב שונה: לאור שנות ההשתכרות המרובות שעוד נותרו עד גיל 67, לא ניתן ולא נכון להניח כי גם לעתיד לבוא לא ישתלמו התנאים הסוציאליים. לא נעלם ממני שיש סבירות לא מבוטלת שהתובע יוסיף ויעבוד בעסק המשפחתי, אך אין וודאות שכך יהא. כבר ציינתי שמדובר בחברה משפחתית קטנה, שהכנסותיה לא עתירות . אם יעבור התובע למקום עבודה אחר, לא יוסיפו לחול אותם שיקולים משפחתיים שבעטים לא תבע בגין הזכויות שלא שולמו לו ביחס לתקופת העבר. שיקולים אלה לא יוסיפו לחול כלפי כל מעביד אחר, שאצלו חזקה שיזכה התובע בתנאים הסוציאלים המחויבים בדין, ואצלו אף יהא התובע נכון לפעול לאכיפתם, במקרה של הפרה. על הפיצוי בגין הפסד השתכרות (או פחיתה בכושר ההשתכרות) לעתיד, יש להוסיף אפוא התנאים הסוציאליים.

המשטר השונה שנקבע במקרה ספציפי זה באשר לאובדן התנאים הסוציאליים לעבר, ביחס לאובדנם לתקופת העתיד, הולם גם האבחנה הנזיקית בין נזק מיוחד הטעון הוכחה שנגרם בפועל בשל התאונה, לבין ראשי הנזק הכלליים הצופים ברובם פני עתיד.

יג. וביחס לבסיס השכר: לא נעלמו ממני תמיהות עליהן מצביעה הנתבעת ביחס לאמינות התלושים, כאשר טענתה הנה להשתכרות לא מדווחת, וכנגזרת – אי אמינות הטענות בדבר גובה ההפסד (ראה בהמשך). כך הציג ב"כ הנתבעת תמונה מדף הפייסבוק של התובע , והתובע אישר בתגובה כי רעייתו רכשה לפני כשנה וחצי רכב מרצדס בעלות של כ 160,000 ₪, בו נוהג אף הוא.

נשאלת השאלה מהיכן גויס הממון, שכן שכרו של התובע כיום בחצי משרה עומד (כמדווח) על פחות מ 3000 ₪, ושכר רעייתו מהוראה, כפי שאשרה , נע בין 7000, ל 9,000 ₪. נזכור גם שלזוג שלושה ילדים, הגדולה בהם כבת 18. כמובן שזכותם המלאה של התובע ורעייתו לעשות ברכושם וממונם כחפצם. אולם לעניין זה יכולה להיות רלבנטיות, במידה והחשד הנו לבסיס הכנסות לא מדווח בעסק משפחתי ואצל התובע, כך שבפועל (לשיטת הנתבעת) אין לו הפסד (בניגוד לתמונה המצטיירת מהתלושים, המלמדים על ירידה לחצי משרה לאחר התאונה, ובהתאמה פחיתה בהשתכרותו).

יד. אמינות נתוני השכר לחוד, התרשמתי שהתובע אכן אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו במומו (וזאת תחת ההנחה שדיווחי ההשתכרות המשתקפים בתלושי - נכוחים). אולם דומה שנעלם מן הנתבעת שטענתה בסיכומים בדבר הכנסה לא מדווחת בעסק משפחתי ואי אמינות התלושים, הנה חרב פיפיות: על פי רוב, הניזוק עצמו הוא שיבקש להוכיח טענה של "השתכרות בשחור" (שלא נטענה על ידו במקרה דנן). זאת כדי להגדיל בסיס ההכנסה שעובר לתאונה, אשר ישמש לצורך ראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד. ואכן, בנתוני המקרה שכאן, צדו השני של מטבע טיעון "השתכרות בשחור", הנו שאם מתקבלת טענה זו, סביר שגם ההכנסה המדווחת של התובע בעסק המשפחתי לפני התאונה, לא רק אחריה, אינה משקפת בסיס ההכנסה האמיתי, ושמא היה גבוה יותר. מדובר בעסק משפחתי בו עובד התובע מזה 20 שנה. ההשתכרות המדווחת גם בשנים שלפני התאונה, אינה גבוהה ביחס למפעיל משאית-מנוף, נהפוך הוא. אם מתקבלת טענה של "השתכרות בשחור", אין סיבה לפצל, ואז הייתה הכף נוטה לכך שגם עובר לתאונה לא דווחה ההשתכרות במלואה. ענין זה בתורו צפוי היה להגדיל בסיס השכר, שממנו ייגזרו החישובים ביחס להפסד השכר הנובע מן התאונה, לעבר ולעתיד.

טו. מכל מקום, התובע ציין שאותו רכב מרצדס נרכש באמצעות כספי הלוואה, ואישר בנוסף שלעתים אביו עוזר לו כלכלית. אף הרעיה אשרה שהרכב נרכש גם באמצעות הלוואה, והוסיפה שגם אביה ואבי התובע עזרו. התובע עצמו כאמור, אינו טוען לבסיס הכנסה גבוה מזה המדווח, היינו שאין טענה שלו עצמו להכנסה "בשחור". טענה כזו אמנם אפשרית. אולם נטל הוכחתה, לפי ההלכה, מציב רף ראייתי גבוה (בפרט לגבי עצמאים הטוענים שלא דיווחו בכלל או חלקית על מקור הכנסה. אך גם לגבי שכירים מדובר על נטל לא נמוך, מטעמים מובנים לאורם יפה הזהירות, ויש לבחון טענות כאלה בתביעות נזקי גוף, בקב של חומטין). בעניין זה עיין: עא 4816/20 יאן לסקוב נ' פלונית (פס' 7-8); ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), פסקה 5; ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר, פסקה 5 . אכן, לא הניזוק הוא שמעלה הטענה במקרה דנן, אלא דווקא הנתבעת. אולם דומני שבהעלאת התמיהות שציינה בסיכומיה , ולא נעלמו ממני, אין די. ומכל מקום כפי שבואר, בנתוני המקרה הספציפי לו התקבלה הטענה, קשה היה לפצל בין התקופה הטרום תאונתית לבין התקופה שלאחריה, מבחינת עצם ההשתכרות הלא מדווחת. סביר שהדבר היה מוליך בשורה התחתונה, להגדלת הפיצוי, מן הטעמים שצוינו.

היות ולא הוכחה השתכרות לא מדווחת לאחר התאונה או לפניה, אקבל שהנתונים המדווחים בדבר ההשתכרות, לפני ואחרי התאונה, הנם בסיס ההכנסה הנכון של התובע בחברה המשפחתית. ואקבל כפשוטה גרסת התובע ורעייתו שהרכב נקנה בסיוע כספי הלוואה ועזרה משפחתית.

טז. התובע צירף נתון נוסף במצורף להודעתו מ 22.11.20 , והגשתו הותרה (ראה החלטה מן הישיבה האחרונה). באותה הודעה נטען כי החברה המעבידה מפרישה עליו לקופ"ג סכום של 1000 לחודש לערך, הן בחברת הראל והן בחברת מנורה, למרות שלא מדובר על קופ"ג פנסיונית, אלא פוליסת ביטוח חיים (לא ביטוח מנהלים מפריש לקצבה, עם או בלי רכיב של ריסק). אלא שהעיון מעלה הנתונים הבאים: מחברת הראל צורפו דו"חות שנתיים רק לשנים 2014 ו 2015 מה שמרמז על כך שלא היו הפקדות המשך, אחרת אין מניעה לצרף דו"חות שנתיים גם לשנים הבאות. מדובר בנתון בר שליפה מאתר המבטחת. מחברת מנורה צורפו דו"חות שנתיים לשנים 2017 ו 2019 כאשר בשתי השנים מצוין שאין הפקדות, וכי מדובר על פוליסה מוקפאת (לא מן הנמנע שהכספים העוברו מקופה"ג של הראל לקופ"ג במנורה, ואז הוקפאו בפוליסה, בלא המשך הפקדות. גם אם לא ומדובר בשתי פוליסות נפרדות אין הדבר מעלה או מוריד, ואין אינדיקציה כי יש רצף נמשך של הפקדות, נהפוך הוא, מדובר היה ככל הנראה בהפקדות שבוצעו שנים ספורות. השוואת הסכומים הצבורים בפוליסת מנורה לשנים 2019 ו 2017 מעלה שסביר שכנראה לא היו הפקדות גם ב 2018, והסכום המעט גדול יותר ב 2019 בפוליסת מנורה, הנו תולדת רווחים שעשתה הקופה, ביתרה הצבורה בה).

זאת ועוד: עיון בפירוט התשלומים של פוליסת הראל לשנים 2014-2015 , אותן שתי שנים שצורפו, מעלה שלפחות מבחינת הכותרת מדובר על הפקדת לקופ"ג לפי סע' 47 לפקודת מס הכנסה. כלומר בניכוי משכר העובד לקופ"ג, המזכה העובד בהטבת מס חלקית. מדובר במה שכבר אמור למצוא ביטויו בשכר הברוטו, בתוספת הטבת מס פוטנציאלית לעובד לפי סע' 47 הנ"ל בגין ההפקדה (הטבה קטנה, בשים לב לערכי ההפקדה במקרה דנן).

לאור כל האמור בפסקה זו, השפעת הנתונים החלקיים שצורפו ביחס להפקדות לקופ"ג הנה זניחה למדי , במה שקשור לקביעת בסיס השכר. אשקלל אותה באומדן בדמות תוספת של 100 ₪ לבסיס השכר שיקבע.

יז. בסיס ההכנסה משתנה כאמור משנה לשנה. לקביעת בסיס השכר לצורך החישוב לעתיד, רלבנטיים הנתונים הבאים: מחד עיסוק של נהג ומפעיל משאית מנוף ששנות השתכרות מרובות עוד לפניו (19 שנה), ומאידך שנפגע בגיל 39, אחרי 18 שנות עבודה, ובסיס השתכרותו עובר לתאונה היה נמוך (ראה ההשוואה ביחס לשכר המינימום במועדים הרלבנטיים בסע' 5(א) ו 5(ב) של פסק דין זה). בשים לב לנתונים אלה לבדם אני סבור כי יש להעמיד בסיס השכר של התובע לעתיד אלמלא התאונה על 6500 ₪ .

למען סבר האוזן – מדובר על 23% בקירוב, מעל שכר המינימום דהיום, העומד על 5300 ₪. ועם אותה תוספת של 100 ₪ - אביא החשבון בסיס שכר של 6600 ₪, לצורך חישוב ההפסד לעתיד.

יח. לתקופת העבר, כנזק מיוחד, אחשב ההפסד לפי ממוצע השכר בשלוש השנים שעובר למועד התאונה (ראה בהמשך, פסקה כ"ג).

יט. התובע צירף הסכם מתאריך 12.1.17 בין איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות לבין התאחדות בעלי מפעלי ההובלה. מדובר על הסכם שכר בענף ההובלה , והתובע צירף מסמכים שנועדו להמחיש שהחברה שייכת לארגון חרף דמי חבר שהיא חייבת. בהתאם לאותו הסכם, שכר הבסיס של השכירים בענף יהא 100 ₪ מעל לשכר המינימום, כעדכונו מעת לעת כלומר 5400 ₪ כיום, בנוסף לתוספת שכר בשיעור מחצית האחוז לכל שנת וותק (סע 9 להסכם). לדוגמא, על פי טבלת העדכון שצורפה ומאחר והתובע עובד כמוביל שכיר מאז אפריל 2006, אמור היה שכרו לעמוד לאחר 14 שנה, על 5790 ₪ (תוספת חצי אחוז על 5400 ₪ , וכך כל שנה בחישוב לאחור מ 2006 עד 2020 היינו 14 הכפלות, כל פעם בשכר השנתי האחרון ).

אם נמשיך כך לעוד 20 שנה עד גיל 67 נגיע ל 6429 ₪. לו היו כל התנאים שווים, היה חישוב זה אף מקפח התובע במידת מה, בעיקר משום שמדי כמה שנים צפוי שיעודכן שכר המינימום, ושכר הבסיס (מינימום+100 ₪ + כל התוספות השנתיות בשיעור חצי אחוז) יעודכן "לאחור". אך התנאים אינם שווים. התובע עובד בעסק משפחתי מזה 27 שנה, ועד התאונה הספיק לעבוד 18 שנה. דברים שנאמרו ביחס לאובדן תנאים סוציאליים לעבר יפים גם לכאן. איני סבור כי יש מקום לחישובים תיאורטיים שאינם נחזים ראליים על פניהם, ומתבססים על הסכמים שאיש לא יישם עד היום, כאשר גם אין צפי ראלי לנקיטה בהליכים כלפי חברה משפחתית לשם אכיפת תנאי השכר שבהסכם, גם אם התובע זכאי להם. אני ער לכך שניתן לטעון כי מי יודע מה ילד יום, ושמא בעתיד יעמוד התובע על משמר זכויותיו ויתבע לאחור התנאים הסוציאליים למיניהם. אלא שבמקרה דנן יש מספיק נתונים המאפשרים לקבוע שזה אינו תרחיש ראלי, ורשאי כאמור ביהמ"ש להתעלם מתרחישים תיאורטיים מרוחקים. לראיה שעד היום ומ 2008 למצער, לא נעשה הדבר ביחס להפרשות הפנסיוניות, שלא הופרשו כלל. מאז חלפו "רק" 13 שנה. זאת ועוד בסיס השכר שקבעתי לצורך החישוב לעתיד עומד כבר כזכור על 6600 ₪, אף בהתעלם מתנאי ההסכם הקיבוצי. אין מקום לחישובים מיטיבים שמעבר לכך.

כ. ב"כ התובע מפנה לכך שעל פי אותו הסכם, מחויב המעביד גם בהפרשות לקרן השתלמות בשיעור 6.75% (לאחר שההפרשה עלתה מ 6%). אם נוסיף ל 12.5% (הפרשות מעביד מחויבות בדין לחיסכון ופיצויים) עוד 6.75% , הרי הפרשות המעביד המחוייבות לתנאים סוציאליים בענף ההובלה אליו משתייכת החברה המעסיקה, עומדות על 19.25%.

כא. עוד על פי אותו הסכם , סכום האש"ל ליום עבודה , לפי ההסכם, עומד על 53 ₪. כלומר אם נביא בחשבון 25 ימי עבודה בחודש נגיע ל 1325 ₪. על סכום זה אין הפרשות פנסיוניות.

כב. מה שמחזיר אותנו לסוגית אב הנזק של אובדן תנאים סוציאליים: כפי שציינתי, ביחס לעתיד, יש להבדיל בין הפרשות מחויבות בדין לכלל ציבור השכירים, הן הפרשות לחסכון ופיצויים בסך 12.5%, מכוח צו ההרחבה הפנסיוני , לבין הפרשות החלות מכוח ההסכם בענף בו עובד התובע, מכוח השתייכות המעסיק להתאחדות בעלי מפעלי ההובלה בישראל. גם אם מדובר במקום עבודה משפחתי שאינו מפריש לבני המשפחה השכירים הפרשות פנסיוניות, נותרו עוד 19 שנות עבודה. להבדיל מאי מימוש זכות תביעה כלפי חברה משפחתית ביחס לתנאים סוציאליים אלו ואחרים שלא שולמו ואינם משתלמים במקום עבודתו, לא ניתן להניח שהתובע יוסיף ויעבוד כל חייו באותו מקום. לא נעלם ממני שיש סבירות שכך יהא, בשים לב לעבר התעסוקתי עד היום, מזה 26 שנה. אם יעבוד באותו מקום עד גיל פרישה , הרי הוכח שמקום עבודתו בחברה המשפחתית אינו משלם שום תנאים סוציאליים, לא מכוח צו ההרחבה הכללי במשק , ולא מכוח ההסכם הענפי החל (אש"ל וקרן השתלמות). אין לכך זכר בתלושים או בתלושי 106 שהוגשו לשנים שלפני ואחרי התאונה. אולם כאמור, אם יעבור התובע בכל זאת למקום עבודה אחר, בין בעיסוקו כנהג ובין בתעסוקה אחרת, הרי לא חלים אותם שיקולים משפחתיים מכוחם נמנע הוא לתבוע זכויותיו הסוציאליות, ומכוח אותם שיקולים יש להניח שמעסיקתו חשה עצמה בטוחה שלא להפרישם כמתחייב.

לא ניתן להניח לרעתו שהמצב יוסיף ויעמוד בעינו עוד 19 שנה בלא גבול. אניח לטובתו (גם אם מבית הלל במידת מה), כי לתקופת העתיד כן תשולמנה ההפרשות הפנסיוניות בשיעור 12.5% . אולם לא ניתן להוסיף ולהחיל הנחה מיטיבה זו גם על תנאים כגון קרן השתלמות, ואש"ל, שאינם מחויבים בדין, ותשלומם מחויב רק במקום העבודה הנוכחי, מכוח אותו הסכם ענפי שהוצג. אם יעבור התובע למקום אחר, כפי אותה הנחה (שבלעדיה יכול ולא היה מקום להכיר גם באובדן תנאים סוציאליים לעתיד, מסיבות שביארתי ויסודן בסיבתיות העובדתית), תועברנה ההפרשות לחסכון ופיצויים. אך אין ודאות שבמקום אחר, לא ידוע, יהא התובע זכאי בכלל לקרן השתלמות או אש"ל. זו כבר ספקולציה לא מבוססת.

כג. משכך ובסיכום: לגבי הפסד העבר בו אכיר, אין מקום להוסיף אובדן תנאים סוציאליים. לגבי העתיד – יש מקום להוסיף אך ,12.5% בגין אובדן תנאים סוציאליים. ההפסד לעתיד יחושב לפי בסיס שכר של 6600 ₪.

באשר לבסיס השכר שימש לצורך חישוב ההפסד לעבר: בשים לב שבשנים לפני התאונה לא היה השכר אחיד, ונע מ 69% משכר המינימום עד 36% מעל שכר המינימום, אחשב לפי ממוצע השכר לשלוש השנים שעובר לתאונה מ 2010 עד 2012.

סהכ השכר באותם שנים (ברוטו מצטבר) עמד על 161907 ₪ (לפי דו"ח רציפות ביטוח, שלא נסתר). בחלוקה ל 36 מדובר על שכר ממוצע לחודש בסך 4497 ₪. זה יהא הבסיס לצורך חישוב הפסד העבר.

6. הפסד שכר לעבר:

א. תקופת אי הכושר שאושרה במל"ל – היתה ממשית. תקופת אי כושר המלא (לרבות נכות זמנית 100% שמשמעותה זהה) נמשכה עד 31.7.12 היינו 5.5 חודש לאחר התאונה. לאחר מכן הוכרה נכות זמנית בשיעור 50% לעוד 7 חודש עד 31.1.14, ולאחר מכן שוב נכות זמנית מלאה בשיעור 100% לעוד 3 חודש עד 30.4.14. נכויות זמניות אלה שבשיעור 100% ו 50% הנן גבוהות, אך מוצדקות על פניהן לאור הפגיעה הראשונית הממשית שהצדיקה תקופת החלמה ושיקום ממושכת. למרות שקביעות המל"ל בענין הנכות הזמנית אינן מחייבות לכאן (להבדיל מהנכות הצמיתה המהווה נכות על פי דין) , ניתן להיעזר בהן לגופן, כאינדיקציה, במה שקשור להגבלה התעסוקתית בתקופת הנכויות הזמניות המוגדלות, עד שהפכה הנכות לצמיתה. נכויות זמניות כאלה שהנן הגיוניות לגופן מבחינת גובה ופרק זמן, משקפות מגבלה תעסוקתית ממשית לנהג ומפעיל משאית-מנוף, ההולמת גם הפגיעה הגופנית הלא קלה, ותקופת החלמה ממושכת בגינה.

ב. התובע לא נעדר מעבודתו לכל תקופת הנכויות הזמניות הגבוהות שעד 30.4.14 (לאחר מכן נקבעה במל"ל נכות זמנית 35% לעוד חצי שנה עד 1.11.14, ולאחר מכן הנכות הצמיתה). הוא נעדר מעבודתו עד 1.9.13, ואז חזר לעבוד, חרף הנכות הזמנית הגבוהה שבה היה עדיין נתון. אולם חזרתו היתה לחצי משרה. הוא מוסיף לעבוד בחצי משרה עד היום, כעולה גם מן התלושים.

לאור העובדה שנאלץ הוא לאחוז בהגה ולעתים לבצע גם מטלות פיסיות כנהג מוביל, ולאור תקופת אי הכושר והנכויות הזמניות הגבוהות: הן תקופת ההיעדרות והן הירידה לחצי משרה לתקופה שעד 30.4.14 הולמות לטעמי ההגבלות התעסוקתיות שנבעו מנכותו.

ג. לפיכך: עד לתאריך זה של 30.4.14 יש להכיר בהפסד מלא, לפי בסיס שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה , 4497 ₪ לחודש, בניכוי מה שהשתכר בפועל עם חזרתו לעבודה ב 1.9.13 בחצי משרה. חישוב זה מניח שתקופת ההיעדרות המלאה היתה מוצדקת ונבעה כולה מן התאונה, וכך גם הירידה לחצי משרה בתקופה זו. ואניח גם לטובת התובע כי היה מועסק או מקבל שכר עבור כל חודשי השנה ב 2013 ו 2014 אלמלא התאונה, למרות שגם כאן יש במידת מה הנחה מבית הלל, בשים לב לכך שהועסק או קיבל שכר רק 8 חודש בשנת 2012.

ממועד התאונה עד 30.4.14 14.5 חודש:

65,207 ₪ = 14.5 * 4497

בניכוי מה שהשתכר התובע בפועל מאז 1.9.13 – החישוב ייערך לפי שכרו לאותם חודשים: 2471 ₪ ברוטו , עד 30.4.14

  19768 ₪ = 8 * 2471

ההפסד לאותה תקופה שמיום התאונה ועד 30.4.14 הנו הפער בין 65207 ₪, לבין 17,297 ₪. מדובר על הפסד שכר בסך 45,439 ₪.

ד. מכאן ואילך יש לחלץ הפסד המשקף שיעור המגבלה התעסוקתית הנודעת לנכות. אין די בכך שהתובע בחר להמשיך ולעבוד בחצי משרה, ואין להכיר בכל הפער בעין הנובע מבחירה זו. נכותו הרפואית עומדת על 15%. הנכות התפקודית - תעסוקתית אינה בשעור 50%, למרות שאין בכוונתי לטעון שלא נודעת מגבלה תפקודית לנכות בשיעור 15%. נהפוך הוא, מקובל עלי כי הנכות התפקודית גבוהה מן הרפואית בעיסוקו של התובע.

למרות שלא מדובר על מתמטיקה מדוייקת ניתן להיעזר גם כאן בקביעות המל"ל בתורת אינדיקציה. לאור העיסוק שיש בו גם אלמנטים פיסיים, הרי לתקופה שמאז 1.5.14 אביא בחשבון נכות תפקודית לפי 35% כקביעת מלל ביחס לנכות הזמנית עד 31.10.14. החישוב כאמור מבסיס שכרו של 4497 ₪. זאת ל 6 חודש מ 1.5.14 עד 31.10.14. 9444 ₪ = 35% * 4497 * 6

ה. מאז נובמבר 2014: התובע מוסיף לעבוד בחצי משרה עד היום בשכר משתנה שבערכים שנתיים נע בין 24000 ל 34,000 ₪ (לשנים 2015-2019) . כפי שנרמז, איני סבור כי יש להנציח פער השכר בעין שמשמעותו המעשית הנה קביעת נכות תפקודית בשיעור 50% . היקף המשרה והעיסוק בפועל הם נתונים רלבנטיים. אולם אין הם קונקלוסיביים, מטעמים של חובת הקטנת הנזק בסבירות, והערכת שעור הפגיעה התפקודית הנובעת מן הנכות הרפואית. יש לשקול אם הירידה לחצי משרה מחויבת המציאות מבחינה רפואית - תעסוקתית, לכל תקופת העבר ולכל שנות ההשתכרות הרבות שנותרו. מטעמים מובנים, לא עיסוקיו של הנפגע בפועל הם לבדם שאמורים לקבוע את אומדן הפחיתה בכושר השתכרותו, הנובעת מנכותו הרפואית. אין גם מסמך של רופא תעסוקה שהציג התובע ולפיו אין הוא כשיר לעבוד במשרה מלאה. הרושם הנו שאחת מן השניים: או שהעסק המשפחתי נמצא במגמת ירידה, כאשר התובע עצמו הודה שהביקושים לשירותי ההובלה של העסק פחותים מבעבר; או שהתובע ממתין לפסק דין חלוט בעניינו. גם שלוב של שני השיקולים – הנו אפשרי. אך כך או אחרת, איני סבור שנכותו התעסוקתית במקצועו עומדת על 50%, כתולדת נכותו הרפואית בשיעור 15%.

ו. אני כן נכון לקבל שלאור עיסוקו של התובע כנהג במשאית מנוף, עיסוק שכרוך באחיזה בהגה שעות ארוכות , עם תנועות סיבוביות ולעתים הפעלת כוח פיסי, וכאשר זה העיסוק היחיד המוכר לו מזה 26 שנה, נכותו התפקודית גבוהה בשיעור ממשי מן הרפואית. בעניין זה הבאתי בחשבון גם שהיד הנוספת פגועה אף היא, אמנם שלא כתולדת התאונה נשוא התביעה, אלא בשל תאונה קודמת. אולם הדבר נותן תימוכין נוספים לקביעה שההשפעה התפקודית – תעסוקתית הנודעת לנכות הרפואית בשיעור 15%, גבוהה הגיונית מן הנכות הרפואית. אשתמש בדוגמא מוקצנת במכוון, אך לצורך המחשה: קטין שאיבד ראיה בעין אחת באירוע עוולתי, וחדות ראייתו בעין השנייה מלאה, נכותו הרפואית בשיעור 30% תחפוף ברגיל הנכות התפקודית, גם אם בחיי היומיום אין הוא מוגבל . אולם החשש הנו מפגיעה נוספת בעין היחידה הבריאה שנותרה, באופן שיגביל ממשית אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניו. ומה נאמר במצב בו העין השנייה סבלה מלקוי ראיה ממשי גם אם לא מלא, עובר לעיוורון שגרם האירוע העוולתי? דומני שבמצב דברים זה, הנכות התפקודית עשוי שתעלה באופן ממשי על הנכות הרפואית. המקרה דנן אינו כה מוקצן . ועדיין יש מקום לקביעת נכות תעסוקתית העולה בשעורה על הנכות הרפואית. אני מעמיד אותה על 20% לתקופה שמ 1.11.14 . זה יהא גם החישוב לעתיד. מ 1.11.14 עד היום חלפו 85 חודש. לתקופה זו אפוא יובא בחשבון חלק מפער השכר, על פי שעור הנכות התפקודית שקבעתי, ולא פער השכר המלא שבעין, בהשוואה לשכרו שלפני התאונה.

76,449 ₪ = 20% * 4497 * 85

סהכ הפסד עבר 131,332 ₪. בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופה (חודש 7/17): 141,512 ₪.

7. הפסד השתכרות לעתיד

לפי 20% מבסיס שכר של 6600 ₪, לעוד 19 שנה.

229,178 ₪ =173.62 * 20% * 6600

8. אובדן תנאים סוציאליים מסכום זה, לפי 12.5%: 28,647 ₪.

9. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים (עבר ועתיד) : החובה לשאת בהם הנה על המל"ל (או קופ"ח כידו הארוכה מכוח הסכמי מל"ל עם הקופות) : עיין בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה). איני פוסק כאן דבר, והיה על התובע למצות זכויותיו מול גורמים אלה. הדברים נכונים אף לעתיד, מה גם שלעתיד לא הוכח צורך בטיפולים נוספים. התובע גם לא הציג שום אסמכתא להוצאה , לבד מ 23 ₪ עבור השתתפות עצמית בביקור אצל אורטופד הקופה.

10. עזרת צד ג' עבר –

א. התובע , רעייתו ואחותה העידו בתצהירים על העזרה לה נזקק. התובע, אמנם לאחר התפתלויות מיותרות, וגם רעייתו, הודו כי לא הוסקה עזרה בשכר . אחותה של הרעיה העידה כי לאחר התאונה סייעה אם התובע לבנה ורעייתו, אולם עם התבגרותה ולערך מזה שנה וחצי , היא זו שמסייעת ומגיעה בסופי שבוע, כדי לבצע עבודות ניקיון, כאשר עובר לתאונה לא נזקקה אחותה לעזרה.

ב. יש הפרזה בנושא היקף העזרה הנדרש. כך טענה הרעיה בתצהיר כי היא עוזרת עד היום לתובע ברחצה ולבוש. איני סבור כי התובע נזקק כיום לעזרה אישית. אני כן מקבל הגרסה שלא נסתרה, כי הוא ורעייתו עבדו שניהם בעבודות משק הבית, כאשר גם הרעיה כאמור עובדת, ולזוג שלושה ילדים הגדולה בהם בת 18. אני מקבל כי אפשרותו לעזור בעבודת משק הבית נפגעה. כך בעבודות הדורשות מוטוריקה עדינה וגמישות בהפעלת היד כגון חיתוך סלט או לחם, וכך גם בעבודות הדורשות כוח פיסי ניכר. עם זאת הוא לא מנוע מלסייע כליל בעבודת משק הבית . ברור גם שלהבדיל מהיום, הרי לנוכח חומרת הפגיעה הראשונית , בפרט לתקופה שעד חזרתו לעבודה בחצי משרה, היה צורך גם בעזרה אישית לתובע בהיקף לא מבוטל, החורגת מהיקף סביר (שמקובל לתן בלא תמורה לקרוב מדרגה ראשונה, בלא שעזרה כזו תקים זכאות המיטיב לפיצוי).

ג. לתקופת מחצית השנה שלאחר התאונה בה שהה התובע בביתו , אפסוק סך של 9000 ₪ , ערך דהיום. הן בגין העזרה האישית של הרעיה , והן בשל חלקה המוגבר בעבודות משק הבית. לתקופה שמאז , יש לשקף עבודתה המוגדלת של הרעיה במשק הבית בשל הנכות התאונתית. איני סבור כי התובע איבד יכולתו לסייע בעבודות משק הבית ויש לשקף רק אותו תגבור של עבודת הרעיה ואחותה, הנובע מן התאונה. יש לזכור כי בסופו של יום מדובר בנכות בשעור של 15%, וההערכה בהתאם. מאז 9/13 חלפו 88 חודש ואפסוק כאן בהערכה סך של 15,000 ₪ (ערך דהיום).

סה"כ עזרת צד ג' עבר – 25000 ש"ח

10. עזרת צד ג' עתיד

אם כיום מדובר בעזרת קרובים בלא תמורה, יש לפסוק לעתיד סכום שמשקף את השווי הרעיוני המוגבר הנובע מן הנכות, לו יידרש התובע כדי לשלם לעוזרת, ולעתים לאנשי מקצוע לפי הצורך. לא כל הצורך, אף לא חלקו הארי, נובע מן הנכות ויש לשקף בפיצוי רק חלק יחסי המהווה אותו תגבור כתולדת הנכות התאונתית. אותו סכום אמור לשקף החלק היחסי בעבודות משק הבית אותו ביצע , ואינו יכול לבצע כבעבר בשל הנכות בידו.

אין לנתבעת זכות להיבנות מעמלן העודף של רעייתו ואחותה לאורך שנים, אלא יש לאפשר זכות הבחירה, הכרוכה בתשלום. אני מעריך שווי העזרה המוגבר הנובע מן הנכות בשעה לשבוע. לפי 4.2 שבועות לחודש ו 60 ₪ לשעה – מדובר על 252 ₪ לחודש לעוד 34 שנה. אני פוסק כאן 64403 ₪ . ברור שמדובר על אומדן גס מקורב. לא בכל שבוע ניתן לחלץ שווי רעיוני נדרש של עזרה מוגברת במשק הבית בגין עבודות שנהג התובע לבצע ובחלקן מוגבל הוא, ולא כל שבוע יהא צורך בעבודת איש מקצוע שהתובע אינו יכול לבצע בעצמו כבעבר. אולם מאידך תהיינה תקופות בהן יהא צורך בהרבה יותר מאשר שעה בשבוע, בערכים משתנים לשעה של שווי עזרה ביתית או שווי עבודת אי מקצוע שנדרשת מדי פעם בבית.

11. נזק לא ממוני (לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976): 27110 ₪ .

12. סיכום ראשי הנזק עולה כדי 515850 ₪.

13. תגמולי מל"ל לניכוי:

שנת 2013: 10,856 דמי פגיעה, ועוד 18940 ₪ בגין תגמולי נכות זמנית – סכומים אלה שולמו ב 2013. סה"כ כאן 29796 ₪. בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע (סוף 7/13): 33,634 ₪.

שנת 2014: תגמולי נוספים בגין נכות – לרבות נכות זמנית ומענק: 45775 ₪. בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע (תחילת 7/14): 50,625 ₪.

סה"כ תגמולי מל"ל לניכוי 84259 ₪.

14. יתרה לפיצוי: 431591 ₪.

15. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 431,591 ₪.

ב. 65,645 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בסכום כולל.

ג. 705 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מ 2.5.16 (מועד הגשת התביעה) : בגין החזר אגרה ראשונה.

16. הנתבעת תשא ביתרת האגרה.

ניתן היום, ח' טבת תשפ"ב, 12 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.