ת"א 32535-03-13 אוזן ואח' נ' שלום ואח'

בפניי תביעה לנזק גוף שנגרמו לתובע אשר הותקף באלימות, כך על פי הנטען, על ידי הנתבעים או מי מהם ביום 15/2/2011.

רקע כללי והצגת הצדדים

1. התובע 1 (להלן: " התובע") יליד 12/8/1974 הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה אלימה שחווה מידי הנתבעים 1-2. אירוע התקיפה מושא התביעה, בו נטלו חלק שני הנתבעים גם יחד כפי שטוען התובע, ארע ביום 15/2/2011 (להלן: "האירוע" או "אירוע התקיפה").

2. התובע 2 (להלן: " המל"ל") הינו המוסד לביטוח לאומי אשר הכיר באירוע התקיפה כתאונת עבודה, מאחר והמקרה ארע במסגרת עבודתו של התובע, כפי שיבואר להלן, ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלאות נכות זמנית בסך של 48,159 ₪, אותם הוא תובע בתביעת שיבוב מהנתבעים 1-2.

3. במועדים הרלוונטים לתביעה שימש התובע כבעלים של חברת אבטחה ושמירה, בעוד שהנתבע 1, יועץ מס בעיסוקו, סיפק לחברה שבבעלות התובע, שירותי הנהלת חשבונות בין השנים 2005- 2009. ההתקשרות העסקית בין הצדדים הסתיימה בשנת 2009.

4. גורס התובע כי הנתבע 2, עבד אותה עת בשירותו של הנתבע 1, כמאבטחו האישי. מנגד, גורסים הנתבעים, הנתבע 2 עבד עם הנתבע 1 וביצע עבורו עבודות שליחות ותיווך (בינו לבין לקוחות עסקיים) ואולם לא עבד כמאבטחו האישי. נכון להיום הנתבע 2 כבר אינו עובד עבור הנתבע 1 מזה כמה שנים.

5. התביעה דנן הוגשה כנגד שני הנתבעים כמעוולים במשותף, החבים כלפי התובע ביחד ולחוד כמשמעות מונח זה בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:" הפקודה").

    

   סיפור המעשה- טענות הצדדים כעולה מהמסכת הראייתית

6. אין חולק כי במועדים הרלוונטים לאירוע התקיפה, שררה בין התובע לנתבע 1 מערכת יחסית עכורה על רקע סיום היחסים העסקיים ביניהם: הנתבע 1 סיפק לתובע שירותי ייעוץ מס והנהלת חשבונות וטיפל עבורו במסמכים אותם יש להגיש לרשויות המס. במסגרת זו, החזיק הנתבע 1 באמתחתו את כל התיעוד שהיה נחוץ לתובע (דוח יתרות פתיחה לתחילת שנת 2009- סעיף 7 לתצהיר התובע) וסירב לשחררו לידיו בטענה כי הלה חב לו כספים בגין עבודתו. על רקע זה, נערכו בין השניים מגעים ומספר פגישות קודמות במטרה להסדיר את העניינים ביניהם, אולם אלו לא הניבו פרי והשניים לא הגיעו לכדי הבנות.

7. לטענת התובע, השניים הידברו ביניהם וביום האירוע תיאמו פגישה במשרדו של הנתבע 1, במסגרתה התעתד התובע לשלם לנתבע 1 סך של 15,000 ₪, הגם שלא סבר כי סכום זה מגיע לו, אלא רק כדי לקבל לידיו את התיעוד הדרוש לו (עמ' 11 לפרוטוקול). מנגד, הנתבע 1 מכחיש כי תואמה פגישה כאמור וגורס בתצהירו כי התובע הגיע למשרדו באופן מפתיע, על דעת עצמו ללא כל תיאום מראש, ומאחר והוא קיבל התרעה טלפונית מקרוב משפחה משותף (מר אביטן) על הגעתו הצפויה של התובע, ועל מנת להימנע מהפגישה עימו והעימות אשר צפה שיקרה, הוא יצא בצוותא עם הנתבע 2 מהמשרד בטרם יהיה סיפק בידי התובע להיכנס אליו. (סעיף 20-21 לתצהיר הנתבע 1).

8. מכל מקום, בין אם תואמה פגישה מראש ובין אם לאו, אין חולק כי ביום האירוע, ב- 15.2.2011 שם התובע פעמיו לעבר משרדו של הנתבע 1 במטרה שהלה ימסור לידיו את המסמכים הדרושים לו והמוחזקים בידיו. התובע הגיע בגפו למשרדי הנתבע 1 בשעות אחר הצהרים המוקדמות, כאשר פגש בנתבעים שירדו אותה שעה ממשרדו של הנתבע 1. אין חולק כי המפגש הטעון, אשר עד מהרה התפתח למפגש אלים בין התובע לנתבעים או מי מהם, נערך ברחוב ביאליק ברמת גן, בסמוך למשרדו של הנתבע 1.

9. כאמור, בין הצדדים החלו חילופי מילים קשות, אשר חיש מהר עבר להרמת ידיים ומהלומות במהלכה הוכה התובע על ידי הנתבע 2. מנקודה זו ברצף האירועים, נחלקו הגרסאות:

10. לטענת התובע, כאשר הבין כי פניהם של הנתבעים מועדות לאלימות, ניסה לחמוק מנחת זרועם ולכן החל במנוסה לעבר חנות סמוכה כאשר הנתבעים או מי מהם דולקים אחריו, וכאשר הללו השיגו אותו, הכו אותו השניים נמרצות, עד להפלתו ארצה.

11. מנגד, גורסים הנתבעים כי היה זה התובע אשר פתח באלימות מילולית ופיזית, עת דחף את הנתבע 2 והכה אותו בפניו ושבר לו שן. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 רק ניסה להגן על עצמו והתובע נחבל בעת ההתקוטטות בין השניים.

12. לשון אחר, בעוד שלגרסת התובע הוא הותקף באלימות ע"י הנתבעים, גורס הנתבע 2 כי היה זה הוא שהותקף על ידי התובע, בעוד שהמכה שנתן לתובע הייתה במסגרת הגנה עצמית.

13. בעקבות האירוע הגיש התובע תלונה במשטרה כנגד הנתבעים, אולם תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות ולא הוגש כתב אישום בגין האירוע כנגד אף אחד מהנתבעים. ויודגש, כל שלושת בעלי הדין המעורבים באירוע נחקרו במשטרה באזהרה ואולם כאמור התיק נסגר לנוכח הגרסאות הקוטביות שמסרו ובהיעדר ראיות חיצוניות התומכות בגרסה אחת על פני רעותה (ראה נימוקי פרקליטות המדינה שדחתה את הערר שהגיש התובע בשל סגירת התיק- נספח ה' למוצגי התובע). עוד יצויין כי לא הוגשה תלונה נגדית של הנתבעים או מי מהם כנגד התובע במשטרה. (עמ' 13 לפרוטוקול ותיק המשטרה שצורף לתצהירו של התובע).

14. תיק המשטרה הכולל עדויות של כל שלושת בעלי הדין המעורבים באירוע צורף לתיק המוצגים של שני הצדדים ללא התנגדות ומשכך מהווה חלק מהמסכת הראייתית בתיק זה.

15. בנוסף, אין חולק כי בעקבות האירוע, לתובע נגרם שבר באפו, המטומה בעין שמאל ושבר אצבע רביעית ביד ימין כפי שתועד בתיעוד הרפואי הסמוך לאירוע וכפי שפורט בחוות הדעת הרפואיות אשר ידונו להלן. במסגרת זו, התובע פנה לקבלת טיפול ביום האירוע לבית חולים איכילוב שם צויין בסיכום האשפוז: " היה מעורב בקטטה. הגיע עם כאבים באזור האף, ביד ימין והמטומה מתחת לעין שמאל.... עבר טומוגרפיה ממוחשבת של הראש, הודגמו שברים באף, כולל מחיצה" ובהמשך הרישום הרפואי בבית החולים צויין גם שבר אצבע רביעית יד ימין.

16. באשר לנתבע 2, הלה טען בעדותו כי נחבל בפיו ונגרם לו שבר של שן שנעקרה מפיו במהלך המכה ואולם לא הוצגה כל ראיה רפואית או אחרת התומכת בטענה זו.

     

    האם התקיימה בענייננו עוולת התקיפה שמשמעה בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין?

17. עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] :

    23. (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

18. עוולת התקיפה כוללת בחובה שלושה יסודות מצטברים: שימוש בכח; במתכוון; ללא הסכמת הניזוק. ובענייננו, לא יכול להיות חולק כי התקיימה עוולת תקיפה של הנתבע 2 כנגד התובע וזאת כעולה מהמסכת העובדתית שהתבררה לפניי, אותה אמנה בקצירת האומר להלן:

    תקיפה של התובע על ידי הנתבע 2

    • למעשה, הנתבע 2 מודה בעדותו במשטרה וגם על דוכן העדים כי הכה את התובע. אפנה בעניין זה לדבריו בעמ' 24 לפרוטוקול המדברים בעד עצמם:

      "... ש. אתה אומר שהיכית את התובע, מפנה לשורה 9 ?

      ת. יכול להיות שגם אני נתתי לו משהו, אני לא זוכר, הוא נתן לי מכה ושבר לי את השיניים התחתונות....

      ובהמשך: "...הוא התחיל לרוץ ולברוח, אני רדפתי אחריו והיכיתי אותו. זה היה מצב קרוב. לא רצתי אחריו למרחק רב. הוא רץ. יש שם עץ כזה או ספסל, אני גם זוכר שם פח זבל גדול. הוא נכנס לשם, אני לא זוכר איך, הוא הסתובב ונפל. הוא צרח הרבה.

      ש. כמה פעמים היכית אותו, האם פעם אחת בפנים?

      ת. אני לא זוכר שבפנים, זה היה בראש.

      ש. כמה פעמים היכית אותו?

      ת. נוצרה פה סיטואציה מעניינת כזאת. אני לא יכול להגיד בדיוק ולשקר אם זה היה פעם אחת או יותר, אני לא זוכר. אני רק יכול לומר שהוא רץ כמו אלוף. אני לא אוהב לרוץ ולרדוף אחרי אנשים.

      ובהמשך בעמ 25 לפרוטוקול: "... הוא התחיל לברוח ואני נתתי לו מכה. יכול להיות שהוא רץ לכיוון הרכב שלו. יש שם ירידה ויש שם בטון. בפינה היה שם עץ ופח זבל ועד עכשיו יש את זה שם. יתכן שהוא נתקל שם ונפל. רמי בזמן הזה התקשר למשטרה..."

      ובהמשך בעמ' 26 לפרוטוקול: " זה לא היה ריב. זו הייתה מכה שלו ומכה שלי. הכל היה מהר מאד..."

      ובהמשך בעמ' 27 לפרוטוקול: " המכה הספציפית הזו שלי בו, הייתה בזמן שהוא התחיל לברוח..."

      • במילים אחרות, הנתבע 2 למעשה מודה כי רדף אחר התובע על מנת להכותו, וזה כתגובה על כך שהתובע הכה אותו בפניו. אדרבא, גם לשיטתו של הנתבע 2, לאחר שהתובע הכה אותו בפניו, הוא החל לברוח ולהימלט אולם הנתבע 2 החליט לרדוף אחריו על מנת להשיב לו מנה אחת אפיים. לשון אחר, חילופי המהלומות בין התובע לנתבע 2 לא אירעו בו זמנית אלא בחלוף פרק זמן של מספר דקות, זו מזו. וראה גם חקירתו של הנתבע 1 בעמ' 37 לפרוטוקול, התומכת במסקנה זו: " יניב (התובע) נתן לו אגרוף בשיניים, הוא בא להיכנס לסנדלריה, כשהסנדלר לא נתן לו, יניב בא לצאת ואיגור נתן לו מכה אחת או שתיים בראש..."

      • אדרבא, גרסה זו מתיישבת בקנה אחד גם עם הגרסה שמסר הנתבע 2 עצמו, בחקירתו במשטרה (שורה 9): " יניב התחיל כאילו לברוח אבל אני הספקתי לתת לו מכה, אני חושב בפנים בראש זה ברור, והוא המשיך לרוץ ונפל בפינה על פח זבל".

      • אמור מעתה, הנתבע 2 הרביץ לתובע בעת שזה האחרון נס מהמקום בעקבות הדברים שהוחלפו במפגש בין השלושה בקרן הרחוב. אין זאת אלא תקיפה במובנו של סעיף 23 לפקודה. טענת ההגנה היחידה של הנתבע 2 הינה טענה של הגנה עצמית, ועל כן ידון בהמשך, אולי תחילה נדון בשאלה האם הוכח כי הנתבע 1 היה מעורב אף הוא בתקיפה כנגד התובע;

         

        תקיפה של התובע על ידי הנתבע 1

      • גורס התובע כי גם הנתבע 1 היה שותף למכות הנמרצות שחטף משני הנתבעים גם יחד ולטענתו אף הייתה עדת ראיה בשם מתי שראתה את המתרחש. בחקירתו במשטרה אמנם הודה כי את האגרוף הראשון בפניו וגם החבלה באצבע יד שמאל, חטף מהנתבע 2 אולם לאחר מכן לטענתו המשיכו שניהם להכות בו, בעודו מוטל על הארץ חסר אונים.

      • הנתבעים שניהם גם יחד מכחישים כל מעורבות של הנתבע 1 בחילופי המהלומות שאירעו בין התובע לנתבע 2. בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 הלה עמד על הכחשתו כי היה מעורב במכות. לטענתו הוא היה זה שהזמין את המשטרה בזמן התרחשות המכות בין התובע לנתבע 2 ואף התובע היה מודע לכך שכן העיד במשטרה כי רמי, הנתבע 1, הזמין משטרה למקום לטענתו. עוד הוסיף הנתבע 1 בחקירתו בעמ' 33 כי: " אני ניסיתי לתפוס את איגור (הנתבע 2) כמה שיכולתי אבל אין לי את הכוחות לא של יניב ולא של איגור..." (ראה עמ' 33 לפרוטוקול).

      • ודוק, לתובע היו את פרטיה של עדת הראיה אשר לטענתו ראתה את שני הנתבעים מפליאים בו את מכותיהם, והוא אף מסר את פרטיה במסגרת עדותו במשטרה ואולם התובע לא טרח לזמן אותה כעדה מטעמו, מטעמים השמורים עימו. ודוק, חששה של העדה להגיע כפי שציין העד, לא הוכח בכל צורה שהיא. במסגרת זו, הצהרת בא כח התובעת לפרוטוקול- לאו הוכחה היא; אילו אכן סירבה עדתה ראיה ליתן תצהיר ניתן היה לזמנה לעדות באמצעות בית משפט גם ללא תצהיר ואולם כל זאת לא נעשה, ולמצער גם לא נסיון כזה (ראה עמ' 15 לפרוטוקול).

      • יתרה מזאת, גם המשטרה לא הצליחה לאתר את העדה ומטעם זה, בין היתר, סגרה את החקירה מחוסר ראיות, וגם דבר זה מעורר תמיהה. מכל מקום, במצב דברים זה, הימנעות מהבאת העד פועלת לחובתו של התובע דווקא, בכל הנוגע להוכחת מעורבותו של הנתבע 1 בתקיפה האלימה שעבר. בעניין זה, אין לי אלא להפנות להלכה בדבר הנפקות של אי הבאת עדים ולדברים שצויינו בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649:

        "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע".

        דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:…

        " הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה…"

        וראה גם: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד (4) 602 שם נאמר:

        "…כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, לא ימנע מבתי המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה…" (הדגשה שלי- א.ב)

19. לאור המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי מהמסכת הראייתית שהוצגה בפניי מסתברת התמונה הבאה: המגע הפיזי האלים במסגרתו הותקף התובע, התרחש בין התובע לנתבע 2 ללא מעורבות הנתבע 1. משכך, דין התביעה בגין עוולת תקיפה להתקבל כנגד הנתבע 2 ולהידחות כנגד הנתבע 1.

20. במאמר מוסגר יצויין כי כל מסכת היחסים העסקית העניפה בין התובע לנתבע 1 במעורבות קרוב משפחה משותף (אותו אביטן), הכוללת הלוואות חובות, והליכים משפטיים קודמים או מקבילים המתנהלים בין השניים, אשר עליה הרחיבו הצדדים שלא לצורך הן בחקירותיהם הנגדיות והן בסיכומיהם- אינה רלוונטית כהוא זה לצורך ניתוח האירוע נשוא תביעה זו, שהינו אירוע נקודתי, סינגולרי, תחום במקום ובזמן ולא ברור מדוע היה צורך להפליג ולתאר בהרחבה את מערכת היחסים על כל קורותיה ובכך להעמיס על בית המשפט עובדות ונתונים שלא לצורך.

     

    האם קמה לנתבע 2 הטענה של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 24(1) לפקודה?

21. כעת יש לברר את טענת הנתבע 2 הגורס כי נהג כפי שנהג במסגרת הגנה עצמית בהתאם לתניית הפטור הכלולה בסעיף 24(1) לפקודה אשר זו לשונו:

    24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם -

    (1) עשה את המעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד התובע, ובמעשה זה לא חרג ממידת הנחיצות הסבירה לאותה מטרה, והיחס בין הנזק שגרם לתובע בתקיפה זו לבין הנזק שרצה למנוע לא היה בלתי סביר."

22. לשון אחר, הסעיף מונה ארבעה תנאים מצטברים לקיומה של הגנה זו, אשר חובת הוכחתם רובצת לפתחו של הנתבע/התוקף:

    (1) התגוננות מפני שימוש בכוח מצד התובע;

    (2) השימוש בכוח נעשה שלא כדין;

     (3) הנתבע לא חרג במעשהו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה;

    (4) היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי- סביר.

23. הגנה זו נדונה בהרחבה בע"א 11172/05 בעניין זיו אלון נ' מדינת ישראל ואח' בפסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום 21/10/2009 (פורסם בנבו). וכך נאמר בסעיף 17 לפסק הדין:

    "... לשם גיבוש ההגנה הקבועה בו נדרשת הוכחתם של 4 יסודות: היסוד הראשון הינו כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם. בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של "שימוש בכוח" שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת "הבא להכותך השכם להכותו" (ע"א 347/72 שהלא נ' בן-שבת, פ"ד כז(1) 815, 819 (1973) (להלן: עניין שהלא); תורת הנזיקין, בעמ' 285; דגן, בעמ' 191). היסוד השני הנדרש הינו כי השימוש ייעשה "שלא כדין", משמע אין הסעיף מתיר התגוננות מפני שימוש בכוח המותר בדין, כדוגמת כוח המופעל כדין על-ידי גורמי ביטחון. היסוד השלישי העומד בבסיס ההגנה הוא כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במסגרת זו, בדומה לתנאי ההגנה במשפט הפלילי, רשאי המתגונן לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה ותוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה (תורת הנזיקין, בעמ' 286). בעניין זה, אף כי תנאי הסבירות נבחן במשקפיים אובייקטיביות של "האדם הסביר", בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאיי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת (ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 227 (2005) (להלן: עניין בואטנה); תורת הנזיקין, בעמ' 285; דגן, בעמ' 193-192). על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש, איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד..."

24. ובהמשך בסעיף 19 לפסק הדין הוזכר היסוד הרביעי בזו הלשון:

    "...התנאי הרביעי הנדרש לשם כניסה לגדרי ההגנה העצמית הינו כי היחס בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו לא היה בלתי סביר. עניינו של התנאי, איפוא, בקיומה של פרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף עקב ההתגוננות לבין זה שביקש המתגונן למנוע באמצעות פעולת ההתגוננות. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה (תורת הנזיקין, בעמ' 287; השוו עניין בואטנה, בעמ' 227)..."

     

25. ומן הכלל אל הפרט; מהמסכת הראייתית שנפרשה לעיניי, לא יכול להיות חולק כי הנתבע 2 אינו עומד בתנאי סעיף 24(1) המעניק פטור מעוולת תקיפה בעילה של הגנה עצמית; גם אם נקבל את גרסתו של הנתבע 2 במלואה קרי, התובע הוא זה שדחף אותו והיכה אותו בפיו וגרם לו לחבלה בשיניו, מה שלא הוכח כלל ועיקר כפי שידון בהמשך, אזי המכות שהכה הנתבע 2 את התובע לא נועדו לגונן עליו מפני התובע שכן הן הונחתו על התובע בעת שזה כבר החל במנוסה מהמקום ולא תוך כדי ההתקוטטות. כפועל יוצא, לא מתקיים גם היסוד השלישי הדורש כי התנהגות התוקף לא תחרוג ממידת הנחיצות הסבירה הנדרשת לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במקרה דנן וכאמור לעיל, התובע כבר החל במנוסה מהמקום. לכן לא היה כל צורך להלום בו בראשו ובפניו ובכך לשבור את אפו ולגרום לשטף דם בעינו, שהרי אלו לא נועדו להגשים את מטרת ההתגוננות. המטרה לשמה הם נועדו, הם הרצון להחזיר לתובע מנה אחת אפיים על כך שהתגרה או התלהם, או אף לטענת הנתבע 2 הרביץ, לנתבע 2. אם תמצי לומר- מטרת נקם להבדיל מהתגוננות עצמית.

26. ודוק, ככל שסבור הנתבע 2 כי הותקף על ידי התובע שהתגרה בו וחבט בפניו, יכול היה להגיש תביעה עצמאית כנגד התובע בגין עוולת התקיפה ולהוכיחה כדבעי. הדבר לא נעשה, גם לא על דרך תביעה שכנגד בתובענה זו והדבר אומר דרשני.

27. זאת ועוד, גם אם יטען הטוען כי שלושת היסודות הראשונים התקיימו בענייננו וכי המכות שספג התובע מהנתבע 2 היו בבחינת הגנה עצמית מחוייבת המציאות, בניגוד למסקנה אליה באתי לפי הניתוח לעיל, אין ולא יכול להיות חולק כי היסוד הרביעי וודאי שלא הוכח בענייננו, ובמה הדברים אמורים? על מנת להוכיח קיומו של היסוד הרביעי, שומה היה על הנתבע 2 להראות ולהוכיח כי הנזק שגרם לתובע נופל עשרות מונים, מהנזק אותו ניסה למנוע שייגרם לו גופו. ולענייננו: הנתבע 2 לא טרח כלל להוכיח מה הנזק שנגרם לו. טענתו כי נגרם לו נזק בארבע שיניים (עמ' 28 לפרוטוקול), נותר בגדר טענה בעלמא משלא תמך טענה זו בתיעוד רפואי כלשהו, תמונה מפיו חסר השיניים (לטענתו: "שן אחת יצאה מהמקום באותה שניה"), תיעוד על קבלת טיפול וכו'. הנתבע 2 לא הוכיח כי אלמלא מעשיו, היה נגרם לו נזק גדול בשיעורו מזה שנגרם לתובע. למעשה, הנתבע 2 לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו. אדרבא, הנתבע 2 עצמו מספר כי עוד באותו היום היה אצל רופא השיניים ובהמשך מעיד כי "אני יכול לנסוע לרופא השיניים ולהביא תיעוד וצילומים? היכן אם כן, אותו התיעוד התומך בגרסה זו (ראה בעניין זה עמ' 26,28 לפרוטוקול) ?! לנתבע 2 הפתרונים.

28. מנגד, הנזק שנגרם לפניו וכף ידו של התובע, אינו במחלוקת. הנזק הוכח כדבעי והינו בלתי מבוטל כעולה מהתיעוד הרפואי וחוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם בית המשפט כפי שידון להלן. מכאן כי הנתבע 2 כלל לא הרים את הנטל הרובץ על כתפיו בקשר לתנאי המידתיות/ הפרופורציונליות בין הנזק שגרם לתובע לבין הנזק שניסה למנוע לגופו, הקבוע ביסוד הרביעי.

29. יתרה מזאת וכפי שציינו לעיל, מקום בו התובע כבר החל במנוסה מהמקום, בוודאי שהנזק שגרם הנתבע 2 לתובע היה בלתי סביר בעליל, שכן זה לא נועד למנוע את הנזק שעלול היה להיגרם לו. נשוב ונדגיש- בנקודת זמן זו התובע לא היווה כל סיכון ביחס לנתבע 2.

30. לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי הנתבע 2 לא הוכיח את יסודות סעיף 24(1) לפקודה.

     

    סוגיית הנזק:

    פגיעת הנפגע והנכות הרפואית:

31. כאמור, כתוצאה מהתקיפה, נחבל התובע ונגרם לו שבר באפו ובאצבע כף יד שמאל.

32. התובע הגיש חוות דעת רפואית בתחום הא.א.ג, ד"ר גורביץ, אשר קבע כי לתובע נגרם שבר במחיצה של האף שנותרה מעוקלת עם סטיה ובשל כך נותרה לו נכות בשיעור 10% לפי תקנה 69 (2) ב' לתקנות המל"ל.

33. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר הימלפרב, מומחה בתחום א.א.ג, אשר קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה בעקבות האירוע.

34. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה ד"ר ראובן בן טובים כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג. ד"ר בן טובים קבע בחוות דעתו מיום 14/12/2014 כדלקמן:

    • נכות זמנית בשיעור 40% למשך 4 חודשים.

      • נכות צמיתה החל מ- 16.6.11 בשיעור 10% בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעות בנשימה האפית לפי סעיף 69 (1) ב לתקנות המל"ל.

      • כמו כן המליץ המומחה על ניתוח לתיקון חיצוני של האף אשר אינו מצוי בסל הבריאות ואשר עלותו כ-15,000 ₪. בנוסף, המליץ על תיקון המחיצה האפית והקטנת הקונכיות, ניתוח שכלול בסל הבריאות.

35. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. במסגרת זו, קבעה הועדה הרפואית לעררים כי לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום הא.א.ג ובתחום האורטופדיה, ואולם המל"ל הכיר לתובע בנכויות זמניות כדלקמן:

    • דמי פגיעה לתקופה: 16/2/11-31/3/11 (חודש וחצי).

      • 100% מיום 1.4.11 ועד ליום 31.5.11 (חודשיים).

      • 50% מיום 1.6.11 ועד ליום 30.6.11 (חודש).

      • 20% מיום 1.7.11 ועד ליום 31.7.11 (חודש).

      • 10% מיום 1.8.11 ועד ליום 30.8.11 (חודש).

      • 0% החל מיום 1/9/11.

36. כאמור, ד"ר בן טובים לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים ולפיכך הריני מאמצת את קביעתו וקובעת כי חוות דעתו לא נסתרה.

37. באשר לפגיעה בגין השבר באצבע או החבלה בעין- לא הוגשה כל חוות דעת רפואית ומשכך הריני לקבוע כי לא נותרה כל נכות רפואית בגין פגיעות אלו.

     

    עיסוקיו של התובע עובר לתקיפה ולאחריה ונתוני השתכרות

38. עובר לתאונה היה התובע שכירבחברת אבטחה שנמצאת בבעלותו משנת 2004. במהלך שנת 2012 הפסיקה החברה את פעילותה, וזאת בשל חקירה שנפתחה נגדה על ידי רשויות המס. במאמר מוסגר, גורס התובע בתצהיר עדותו המשלים כי חקירת רשויות המס כנגד החברה בבעלותו נפתחה בשל התנהלותו של הנתבע 1 (הגשת דוחות ומאזנים כוזבים לרשויות המס) ואולם כאמור טענה זו חורגת מהדיון בו עסקינן, לא הובאו ביחס אליה כל ראיות ואין בכוונתי לקבוע כל מסמרות בנוגע אליה.

39. מכל מקום, החל מ- 1/11/12 עובד התובע כשכיר בחברת "צופן אבטחה שמירה וניקיון בע"מ" ומועסק שם כשכיר עד היום בתפקיד של איש שיווק וסידור משמרות לעובדים. כל החברות שהיו בבעלותו של התובע אינן פעילות ולא מתבצעת בהן כל פעילות עסקית וכל הכנסתו נכון להיום הינה מעבודתו כשכיר.

40. מטופסי 106, ותלושי השכר שצירף התובע לראיותיו, עולה תמונת המצב הבאה אודות נתוני הכנסותיו של התובע עובר לתקיפה ולאחריה (בערכי ברוטו נומינליים):

    שנה שכר שנתי/תקופתי הכנסה חודשית

    2010(1-10)140,571 ₪.14,057 ₪- עובר לתקיפה

    2011 (1-4)אין הכנסה למעט מחצית חודש 2/11

    2011 (5-12)123,915 ₪.15,490 ₪- לאחר התקיפה

    2012 (1-10) ? ?

    2012 (11-12)9,000 ₪.4,500 ₪.

    2013 (1-12) 62,341 ₪ 5,195 ₪.

    2014 (1-11)57,334 ₪. 5,212 ₪.

    2015 (1-12) 63,112 ₪. 5,259 ₪.

41. בנוסף, לראיות התובע צורף תלוש חודש 2/2011 על סך 6,929 ₪. (חודש התקיפה).

42. שכרו הרבע שנתי כפי שנקבע במל"ל הינו: 41,171 ₪, דהיינו לחודש: 14,057 ₪ ברוטו.

     

    הפסדי השתכרות לעבר

43. מטבלת השכר עליה הצבענו לעיל, עולה כי לאחר אירוע התקיפה, התובע לא קיבל שכר לחודשים 2/11-4/11 כולל, קרי עבור חודשיים וחצי (קיים תלושי בגין מחצית חודש 2/11). לפיכך, ומאחר ותקופה זו אושרה על ידי המומחה כתקופת אי כושר חלקים ועל ידי המל"ל כתקופת אי כושר מלאה, זכאי התובע בגין תקופה זו להפסד מלא: 14,000 X 2.5=35,000 ₪ נומינלי. בשערוך להיום: 36,500 ₪.

44. מאז שובו לעבודה ב- 5/11 ועד סוף שנת 2011 שכרו של התובע עלה והשביח ללא כל גריעה בכושר השתכרות. באשר לשנים 2012 ואילך- הירידה הדרסטית בנתוני השתכרותו קשורה בטבורה לעובדה כי החברה שבבעלותו הפסיקה את פעילותה העסקית מסיבות שאינן קשורות לאירוע נשוא תביעה זו ולפיכך לא מתקיים כל קשר סיבתי בין פגיעתו לירידה בשכרו, וממילא אף לא הועלתה טענה כזו. בנסיבות אלו, אין מקום לפסיקת הפסדי שכר לעבר מעבר לתקופת אי הכושר הסמוכה לאירוע כפי שנפסק בסעיף 43 לעיל.

     

    הפסדי השתכרות לעתיד ופנסיה

45. כאמור לעיל, לא התרשמתי כי הנכות שנותרה בגין השבר באף, אשר מורכבת מפגם אסתטי בשל שינוי חיצוני של מבנה האף בשילוב עם הפרעה קלה בנשימה אפית, הינה בעלת משמעות תפקודית באופן שעלול לגרוע מכושר השתכרותו של התובע. אדרבא, אף התובע עצמו טען בעניין זה בלשון כללית ורפה ביותר בתצהיר עדותו הראשית, מבלי שהינו מצביע על קשר ישיר כלשהו בין הנכות שנותרה בתחום הא.א.ג לבין נתוני השתכרותו בשנים שלאחר התקיפה.

46. יתרה מזאת, בחוות דעתו של דר' בן טובים השיב המומחה לשאלת בהמ"ש הכלולה בכתב המינוי לגבי אילו מגבלות תפקודיות צפויות בקשר לנכות בזו הלשון: " מגבלות (מינוריות) בפעילות ספורטיבית". ראה סעיף 3 עמ' 3 לחוות דעתו. בנסיבות אלו, באתי למסקנה כי נכותו הרפואית משוללת כל נפקות תפקודית בכל הקשור לכושר השתכרות.

47. זאת ועוד, ציין המומחה בחוות דעתו כי ניתוח לתיקון המחיצה והקטנת הקונכיות אשר כאמור כלול בסל הבריאות, עשוי לאיין את הנכות, שכן המומחה מציין כי נכון למועד בדיקתו הנכות הינה צמיתה "אלא אם כן יאות הנ"ל לעבור התערבות כירורגית ואז לאחר ההתערבות תיערך בדיקה פיזיקלית עדכנית למידת הנכות במידה ותוותר". (עמ' 3 לחוות הדעת).

48. בעדויות לא מצאתי כל התייחסות לשאלה המתבקשת, האם התובע עבר ברבות השנים את הניתוח המומלץ אם לאו, והעניין אף לא עלה במסגרת חקירתו הנגדית. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק על דרך האומדן הגלובלי סך של 30,000 ₪ למקרה בו יעבור ניתוח כאמור וייאלץ בשל כך להיעדר תקופת מה מעבודתו.

     

    עזרת הזולת

49. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).

50. במקרה דנן, אין חולק כי התובע לא העסיק כל עזרה בשכר לצורך סיעוד או עזרת זולת ואף לא הביא מי מבני משפחתו לעדות מטעמו בכל הנוגע לרכיב נזק זה. דא עקא, מקובל עלי כי בתקופת אי הכושר וההחלמה לאחר התאונה, ובשים לב לפגיעה בכף היד, נזקק התובע לעזרה מסויימת מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת. לפיכך, עזרה זו מוערכת על ידי בסך גלובלי של 4,000 ₪ ביחס לכל תקופת העבר בלבד.

51. עם זאת, לנוכח טיבה וטבעה של הנכות שנותרה כפי שקבעתי לעיל, לא מצאתי לנכון לפצות התובע בראש נזק זה בקשר לעתיד בכל הקשור לאירוע מושא תביעה זו.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות

52. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד , פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לה, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז , פ "ד מו (21) 456, 462.

53. אין חולק כי האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המל"ל ולפיכך התובע זכאי לשלל הטבות מן המוסד לביטוח לאומי, לרבות ניתוח לתיקון המחיצה באף, או כל טיפול לו יזקק בעתיד בקשר לפגיעתו באירוע התקיפה. במסגרת זו, ובהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים, ככל שנשא בהם או ישא בהם בעתיד. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח, הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

54. בנסיבת אלו, ראיתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא, או יישא בעתיד מעבר לזכאותו מהמל"ל או סל הבריאות, בסך של 5,000 ₪, בגין ראש נזק זה.

     

     

     

    כאב וסבל

55. בראש נזק זה מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור 10% ובהצטרף לפגיעה בעין שמאל ושבר באצבע כף יד ימין, ובשים לב לתקופת ההחלמה הבלתי מבוטלת, בסכום המוערך על ידי בסך 40,000 ₪.

     

    ניכוי דמי פגיעה וקצבת נכות זמנית

56. אין חולק כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל והתובע קיבל דמי פגיעה, קצבת נכות זמנית בסך כולל של 48,159 ₪ מיום 11/5/14 (שערוך להיום שלילי) אותם יש לנכות מסכום הפיצוי הסופי.

     

    סיכום לפי ראשי הנזק לתובע:

    • הפסד שכר לעבר 36,500 ₪.

    • פגיעה השתכרות פוטנציאלי לעתיד30,000 ₪.

    • כאב וסבל 40,000 ₪.

    • עזרת זולת לעבר בתקופת ההחלמה4,000 ₪.

    • הוצאות נסיעה ורפואיות5,000 ₪.

    • סה"כ:115,500 ₪.

    • בניכוי תגמולי מל"ל48,159 ₪.-

    • סה"כ: 67,341 ₪.

       

57. לאור כל המקובץ דלעיל, הריני פוסקת כדלקמן:

    • הנתבע 2 ישלם לתובע מס' 1 סך של 67,341 ₪.

      • הנתבע 2 ישלם לתובע מס' 2 סך של 48,159 ₪.

58. על סכומים אלו, כמפורט בסעיף 57 לעיל, יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט.

59. סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבע 2, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

    ניתן היום, 6/2/2017, בהעדר הצדדים.