1. תביעת נזקי גוף בגין תאונה לתלמידה, מיום 13.3.12. לקביעת מומחה מטעם בית המשפט, נותרה נכות בשיעור 5%. התובעת ילידת -------, כבת 16 ביום התאונה, כבת 25 כיום. הטענה הנה לנפילה מגובה כמה מטר במשחק מסוכן ולא מתוכנן במהלך שיעור: כאשר המורה הקבועה נעדרה, והוחלפה במורה אחרת, שלא קיימה חובת ההשגחה, באופן נאות או בכלל. בתחילה נטען על ידי הנתבעת כי משרד החינוך הוא שהעסיק המורה המחליפה. אולם לאחר מכן באה הודאה כי הנתבעת היא שהעסיקה אותה. בהמשך התברר שלא מדובר במורה אלא בעובדת סוציאלית, שאכן החליפה מורה שנעדרה. אפתח בשאלת האחריות.
גרסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה
2. בזמן המקרה היתה התובעת בכתה י' שתלמידיה היו על סף כישלון או לימוד חוזר (כתת "לימוד בחממה"). מדובר היה בכתה שנזקקה להקצאת זמן פדגוגי עודף, ולפיכך היו בה פחות תלמידים ואף שני מורים.
3. ביום המקרה נעדרה המורה שהייתה אמורה להעביר השיעור הרביעי. החליפה אותה מורה בשם ה'.
4. המורה המחליפה נתנה שתי חלופות לקיום השיעור: לימוד ערבית או משחק במתנ"ס. התלמידים בחרו בחלופת המשחק.
5. היו לערך 20 תלמידים שנכנסו לאולם במתנ"ס, והמורה המחליפה אמרה שכל תלמיד ישחק במה שהוא רוצה, הותירה אותם לבד, ויצאה מן האולם למשרדי המתנ"ס.
6. התובעת שיחקה עם כמה מבני כתתה, לערך שמונה תלמידים. המשחק היה משחק חבל שיועד לחוג ג'ומבז.
7. התובעת החזיקה בחבל מצד אחד. יתר התלמידים ששיחקו עמה החזיקו בחבל מצד שני והרימו אותה לגובה 6 מטר לערך. זאת למרות שבשלב מסוים ביקשה התובעת שיורידו אותה אך התלמידים (ניתן להבין שכמעשה משובה), המשיכו להרים.
8. בשלב מסוים לא עמד לה כוחה של התובעת, והיא איבדה אחיזה ונפלה על רצפת העץ של האולם.
9. לא היה שום מורה משגיח במהלך כל השיעור וההתרחשות. התאונה אירעה לערך ב 10:40.
גרסת גב' ה' ד'
10. העדה מאשרת כי ביום המקרה אכן החליפה מורה שנעדרה. אותה עת (וגם כיום) היתה עו"ס בהכשרתה. אין לה תעודת הוראה. במועד הרלבנטי הדריכה בפרויקט "חממה" – פרויקט ביחידה לקידום נוער (בעל קשיי לימוד) במועצה המקומית. היא ליוותה תלמידי כתה י' בביה"ס, ובמקרה של היעדרות מורה או מדריך, הייתה מחליפה אותו. כך עשתה גם ביום המקרה.
11. ביום התאונה, היא לוותה את תלמידי כתת התובעת למתנ"ס כדי להשתתף בפעילות ספורט (פעילויות הספורט של ביה"ס מבצעות באולם הספורט של המתנ"ס הסמוך).
12. היא התיישבה עם התלמידים במעגל סגור באולם. לפתע קמה התובעת ורצה לעבר חבל ההתעמלות. העדה קראה לה לחזור אולם התובעת לא התייחסה.
13. אחרי התובעת רץ תלמיד נוסף. מדובר בחבל הקשור מלמעלה, כך שניתן לאחוז בו מצד אחד ואז עולה הקצה השני למעלה. אותו תלמיד משך בחבל לכיוונו כלפי מטה. התובעת אחזה בקצה השני, ולא עזבה את החבל אלא עלתה לגובה של מטר וחצי לפחות. אז עזב התלמיד את החבל, מה שגרם לנפילתה.
14. התובעת מכירה את המתקן היטב, ולא הייתה אמורה לעלות לגובה בלי הנחיית מורה.
15. אותה התנהגות אירעה תוך זמן קצר בו לא הספיקה הגב' ד' לעצור התנהגות זו של שני התלמידים.
חקירתה הנגדית של התובעת
16. התובעת אשרה שה' ד' החליפה מורה שנעדרה, וכי קבוצת התלמידים שעלו לאולם המתנ"ס מנתה 15-20 איש. היא הכחישה שכאשר נכנסו לאולם ישבו התלמידים במעגל סביב המורה .
17. היא חזרה על הגרסה שהגב' ד' אמרה שכל תלמיד ישחק במה שרוצה, אמרה שתחזור בעוד כרבע שעה, ועלתה למשרדי המתנ"ס. לדבריה, חזרה הגב' ד' כאשר הוזעקה על ידי התלמידים, לאור הנפילה.
18. לדבריה , בערך שלושה תלמידים העלו אותה לגובה על החבל. אחד מהם נפטר, אחד מהם היה בן כתתה, ותלמיד נוסף היה משכבת כתות י' אך לא בן כתתה.
19. תצהיר נוסף של עד מטעם התובעת נמשך, שכן העד לא זומן במועד, ולא התייצב.
חקירתה הנגדית של הגב' ה' ד'
20. העדה אינה מורה, אלא עובדת סוציאלית בהכשרתה, עובדת המועצה הנתבעת. במועדים הרלבנטיים, היא שובצה בפרויקט "חממה" של קידום נוער בעל הישגים לימודיים נמוכים. הפרויקט פעל מהלך שנתיים (לא היה זכור לה אם התובעת הייתה במחזור הראשון או השני). היא הייתה מלווה בפרויקט, ושולבה בשיעורי החונכות יחד עם מחנכת הכתה.
21. מעדותה ניתן להבין שתפקידה בפרויקט היה לספק מסגרת משלימה ותומכת בהכוונת התנהגות ופיתוח משמעת עצמית (לא בהטלת מרות והשלטת משמעת, להבדיל ממורה).
22. בפועל כפי שנהג, כאשר נעדרה מורה, ביקשו לא אחת מן העדה להחליפה, בהשגחה על התלמידים. כך היה גם ביום המקרה. לאור היעדרות המורה לאנגלית, ביקשו ממנה להחליף שעה. אין לה אפשרות ללמד, אך נהגו להשתמש בה כדי להשגיח על התלמידים במקרה הצורך. ביום המקרה, לאחר שתיאמה הדבר כנדרש, היא ליוותה התלמידים לאולם הספורט של המתנ"ס המשמש גם ביה"ס, והתכוונה לבצע שם פעילות מודרכת של ODT (OUT DOOR TRAINING). פעילות זו נועדה לשחרר, וכללה שיחה. לא הייתה כוונה לאפשר לתלמידים לעשות שימוש במתקני הספורט באולם, שהרי אין לעדה הסמכה כמורה, אף לא מורה להתעמלות.
היא התיישבה וביקשה מן התלמידים להתיישב אף הם, במעגל. חלק התיישב אך חלק מן התלמידים, בהם התובעת, התעלמו והחלו לרוץ. התאונה אירעה תוך שניות, ולא היה סיפק בידה למנעה.
23. התובעת רצה לחבל , אחזה בו מצדו האחד, ונער שאת שמו ציינה, אחז בצדו השני של החבל והעלה אותה לגובה של כמטר וחצי. העדה ביקשה שישחרר את התובעת (יוריד אותה). התובעת ואותו נער צחקו, הוא שחרר החבל, והיא גם עזבה אחיזתה ונפלה. היא ראתה בעיניה כל ההתרחשות, ואין זה נכון שנעדרה והותירה התלמידים לבד.
24. העדה ציינה שהגובה אליו הגיעה התובעת , וממנו נפלה, לא היה 6 מטר אלא כאמור מטר עד מטר וחצי.
דיון בשאלת האחריות
25. לחובת גרסתה של התובעת רובץ כשל ראייתי ממן הימנעות מהצגת ראיות. היא לא זימנה לעדות אף לא אחד מן התלמידים שנכחו ביום המקרה (וכאמור תצהיר שכן הגישה נמשך, באין זימון של העד במועד). עם זאת גם במגרשה של הנתבעת כשל ראייתי. במקרה של תאונה לתלמיד חייב המוסד החינוכי למלא דו"ח תאונה ולשלוח העתק לגורם הבעלות (במקרה דנן – הנתבעת) , ולמשרד החינוך. בטופס כזה שממולא בזמן אמת או בסמיכות ככל הניתן, יש לא אחת תיאור של אופן התרחשות התאונה ואם נכח מורה בזירה. הנתבעת לא הגישה את דו"ח התאונה, כמקובל לרוב בתיקים בהם נתבעים מוסדות חינוך בגין תאונות לתלמידים. הכשל משני העברים אינו בעל אותו משקל , בשים לב לכך שהתובעת היא שנושאת בנטל ההוכחה, ובשים לב לסע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 . אני מבכר גרסתה של הגב' ד'. יחד עם זאת, גם בהינתן אותה גרסה, הנתבעת אינה פטורה מאחריות.
26. למרות שהתובעת הסבירה שאותו פרויקט חממה כלל רק נערים ונערות בעלי קשיי לימוד, ולא בעיות התנהגות, מעדותה של הגב' ד' עלה כי לא אחת אופיינו התלמידים בפרויקט גם בבעיות משמעת. תפקידה שלה לא היה למשמע ולהטיל מרות, אף לא ללמד שכן אינה מורה; אלא לתת נדבך נוסף של תמיכה, בהכוונה והדרכה לחיזוק משמעת עצמית, וסוג של סיוע רגשי.
27. בהתאמה, נשמע בחקירתה כי בשעה השבועית שבו הדריכה – הייתה הגב' ד' מצטרפת למחנכת, ולא מעבירה שיעור לבד. העדה כאמור אינה מורה ובפן הסמכות – נחזה שלא נתפסה כבעלת מרות על ידי התלמידים, שכן לא זה היה תפקידה. ונזכור כי לא מדובר בתלמידים קטנים בגיל יסודי אלא לערך בני 16.
תלמידים בני 16 אינם זקוקים להשגחה הדוקה יותר לה נדרשים תלמידי יסודי, שאינם ערים תמיד לסכנות סביבתיות, וחסרי ניסיון מספיק בהערכת סיכונים. מאידך, במה שקשור לסכנות הנובעות מפריקת עול ובעיות משמעת, דווקא אצל התלמידים הגדולים יותר יש לשים הדגש על נוכחות מורה הנתפס כבעל סמכות, ותפקידו כמורה גם מאפשר לו להשליט משמעת. גם אם אין צורך בהשגחה צמודה בגילאים אלה. במקרה דנן, הובלת קבוצת תלמידים שלפחות חלקם היה ידוע שבעלי בעיות משמעת, לאולם ספורט, בשעה שהתפנתה, נשאה בחובה הסיכון הידוע והצפוי שלפחות חלק מן התלמידים יבקשו "להוציא אנרגיות " בפעילות על מתקנים שבאולם, שמותרת רק בהשגחת מורה לספורט. איני טוען כי היה אסור להעביר באולם ספורט את ההדרכה שביקשה הגב' דגש להעביר , אולם ברור שאסור היה לבצע פעילות ספורטיבית ולהשתמש במתקני האולם, בהיעדר מורה לספורט. כדי לאכוף זאת – חובה הייתה ללוות את הגב' ד' במורה נוסף בעל סמכות , שנוכחותו תרתיע התלמידים מפריקת עול מסוכנת, בשים לב ל"פיתוי הסביבתי" שמציב אולם ספורט בגיל זה. מדובר בסיכון צפוי בסוגו. ככלל, ובפרט בשים לב לאפיון תלמידי הפרויקט או לפחות חלקם, שהגב' ד' העידה שהיה בעל בעיות משמעת.
28. יש מקרים כמו היתקלות שני תלמידים במהלך משחק, או דחיפת פתאום בלהט המשחק, בהם נוכחות של מורה או מורה לספורט , גם אם היה בה צורך, לא היה בה כדי לשנות מן התוצאה המצערת, שכן מדובר במקרי פתאום שאינם ניתנים למניעה סבירה, ומציבים סיכון שהתממש, שהנו אינהרנטי לעצם הפעילות הספורטיבית. עיין: ע"א 715/79 דניאלי נגד אורט פ"ד לה(2) 764. במקרים כאלה דין התביעה לדחייה, שכן סיבתית, האפשרות היחידה למנוע אז הסיכון, הנו לאסור על עצם קיום פעילות ספורטיבית מסוג זה, כדי למנוע פגיעה במקרים ספורים. כאשר המחיר החברתי והנזק הכולל לציבור התלמידים, במקרה של איסור גורף, היו עולים על התועלת. לעומת זאת לא כל אירוע המתרחש במהירות הנו כזה שלא ניתן למנוע בזהירות סבירה. אם נשווה למקרה שלנו, למרות שהגב' ד' ניסתה לצייר האירוע כפתאומי, הרי לא מדובר בדחיפת בזק או היתקלות במשחק. נדרש פרק זמן, ולו קצר, אך ממשי, כדי שהתובעת תגיע לאותו חבל הרמה מצדו האחד, ותתאם עם התלמיד מן העבר השני את ההרמה. מדובר היה באירוע וולונטרי בו שיתפה התובעת פעולה עם אותו תלמיד או תלמידים כחלק ממשחק. ובעיקר: סביר להניח שבמקרה שלנו, נוכחות מורה שיכול להרים קול ולמשמע, היה מונעת התנהגות מעין זו, גם אם אין וודאות בדבר. לא נדרשת וודאות. דיינו בכך שניתן לקבוע שסביר יותר כי אותו סיכון שהיה צפוי בסוגו באולם ספורט (המציב פיתוי טבעי לתלמידים בפרט כאלה שחלקם בעלי קושי ריכוז או בעיות משמעת) , היה נמנע, לו נוכח במקום מורה בעל סמכות שגם נתפס ככזה על ידי התלמידים. בנוכחות הגב' ד' לא היה די בנסיבות. מבחינת הפרת חובת הפיקוח שהיה דרוש למניעת סיכון צפוי בסוגו, כסיכון שאכן התממש וגרם לנזק בשל המחדל, דומה ענייננו לקביעות שבאו בפרשה שנדונה בעא 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל. יותר מאשר למקרים בהם התממשו סיכונים בשל אירוע פתאומי ולאו בר מניעה, כמו זה שנידון למשל בפרשת דניאלי.
29. הסיכון צפוי היה בסוגו, טכנית ונורמטיבית, והעברת השיעור באולם ספורט בלא נוכחות מורה (לאו דווקא מורה לספורט אלא מורה שיוכל לאכוף האיסור על שימוש במתקני האולם) , היה בה משום התרשלות. הן של הנתבעת במישרין שאפשרה משטר זה, והן של הגב' ד' (שהנתבעת ממילא חבה באחריות למחדלה כמעבידה, מכוח האחריות השילוחית הקבועה בסע' 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). הקשר הסבתי העובדתי שבין הנזק לבין התרשלות הנבחן במבחן הגורם שאין בלתו – מתקיים כאמור. וכך גם הסיבתיות המשפטית, בהתקיים מבחן הצפיות. אני קובע כי מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות, וכי הנתבעת חבה בפיצויה של התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.
30. אין מקום לפטור את התובעת מאשם תורם. התובעת לא הייתה מקטני קטנים לעת המקרה אלא נערה בת 16, שברי כי הספיקה לצבור מספיק ניסיון כדי לדעת שאין לבצע הפעילות שביצעה בלא נוכחות והיתר של מורה לספורט. היא אף לא שעתה לדרישה שתשב יחד עם יתר התלמידים במעגל. אני מעמיד אשמה התורם על 25%.
גובה נזק
31. תעסוקה לאחר התאונה: התובעת העידה כי לא השלימה כל בחינות הבגרות. לאחר שסיימה תיכון, עבדה כמזכירה בחברת הובלות, בשכר נמוך של 2000-3000 ₪ (ניתן להבין שבמשרה חלקית). בהמשך למדה איפור ועיצוב שיער. אך התקשתה להתמיד לדבריה, שכן העבודה מצריכה התכופפות מרובה, ולא יכולה היתה לעבוד בלי הפסקות, בשל כאבי הגב. היא עבדה באופן חלקי מביתה, כשלושה חודשים, בעיקר כדי לרכוש ניסיון. בהמשך בשנים 2017-2018 עברה לעבוד במריטת עופות במפעל, וציינה שנתנו לה לבצע העבודה בישיבה. ולאחר מכן עברה לעבודה כמוקדנית בשירות טלפונית. הכל לדבריה, בשכר מינימום. תלושים – לא הוצגו. פירוט מענף רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי שיש בו כדי ללמד על תקופות העסקה ושכר – גם הוא לא הוצג. הכל נטען בעל פה, בלא תימוכין.
32. לדבריה טופלה באופן פרטי בפיסיותרפיה (אין לכך אסמכתא, ומכל מקום, לא הוצב הסבר סביר מדוע לא טופלה במסגרת הקופה בפיסיותרפיה, במסגרת זכאויות סל הבריאות. היא טענה שהדבר נעשה מטעמי מסורת, כי חלק מן המטפלים גברים – אך יש הרי גם מספיק מטפלות). לדבריה היא נעזרת בעוזרת כדי לנקות הבית בשל כאבי הגב, וגם בעלה עוזר לה. גם לגבי העסקת עזרה בשכר - אין אסמכתא.
33. לאור פערי חווה"ד שמטעם הצדדים מונה פרופ' וולפין כמומחה מטעם ביהמ"ש. חוות דעתו כמי שנהנה מחזקת האובייקטיביות , לא נסתרה. היא מקובלת עלי לגופה.
הנכות שנקבעה על ידו הנה נכות מזערית בת 5%, על שבר בגוף חוליה בלא הגבלת תנועה. לנכות הנמוכה וטיבה שתי נפקויות. ראשית היא אינה עולה בקנה אחד עם ההגבלות השונות להן טענה התובעת, ולאחר תקופת החלמה אף אין היא מצריכה עזרת צד שלישי. התובעת אינה זקוקה לעזרה אישית, ונכות אורטופדית כה נמוכה לא מונעת או מגבילה כל עבודות משק הבית, לרבות המאומצות יותר. שבעתיים נכונים הדברים כאשר מדובר בנכות המוענקת על עצם המצב הקליני (שבר בגוף חוליה) – אך בלא הגבלת תנועה נלווית. שנית – נכות כזו אין בה כדי להסביר בחירות העיסוק של התובעת. כבר ציינתי שהתובעת לא צירפה כל מסמך שיש בו כדי ללמד על גובה השתכרותה, ותקופות העיסוק. חסר זה נזקף לחובתה. אך גם לעדותה שלה, השתכרותה הייתה בעבודה חלקית ופשוטה, בשכר מינימום. התובעת נפגעה אמנם כקטינה, וחלה חזקת השכר הממוצע כבסיס השתכרות לגבי קטינים, לו בחישוב אריתמטי זה או אחר עסקינן. אולם אין מקום לחישוב אריתמטי. איני סבור כי הוכח הפסד השתכרות לעבר עד היום אותו ניתן לקשור לאותה נכות נמוכה. ואף לגבי העתיד, יש מקום לפסיקת סכום גלובאלי באומדן שעל הצד הנמוך, המשקף פחיתה צנועה ביותר בכושר ההשתכרות. זאת בשים לב לכך שאין הגבלות תנועה, ולבסיס השכר הנמוך שאינו נובע מן התאונה. מאידך יש לזכור שנות ההשתכרות הארוכות שעוד נותרו. הסכום שייפסק יביא כל זאת בחשבון.
34. בגין פחיתת כושר השתכרות לעתיד אפסוק סך גלובאלי של 75000 ₪
35. על הסך האחרון יש לפסוק פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים בשיעור 12.5%: 9375 ₪.
36. בגין נזק לא ממוני אפסוק סך של 30,000 ₪.
37. בגין הוצאות רפואיות ונסיעות עבר, מעבר לסל הבריאות, אפסוק באומדן סך של 1000 ₪. לתקופת העתיד - לא הוכחה הצדקה או צורך רפואי בהמשך טיפול.
38. בגין שווי עזרת צד שלישי לעבר של הורי התובעת לתקופת השבועות הסמוכים לתאונה בהם חזקה שנזקקה לעזרה בהיקף עודף (כזה המזכה בפיצוי, גם משעה שעסקינן בעזרת קרובים בלא פחיתת שכר של המיטיב) : 3000 ₪ באומדן. כאמור, לא מצאתי הצדקה לפסיקת סכום נוסף בגין עזרת צד שלישי, לא לעבר מאז אותה תקופה ועד היום, ולא לתקופת העתיד.
39. סך הכל: 118,375 ₪.
40. לאחר ניכוי 25% בגין אשם תורם: 88,781 ₪.
41. סוף דבר, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:
א. 88,781 ₪.
ב. 20,775 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל.
ג. 715 ₪ בגין החזר אגרה ראשונה.
ד. 2691 ₪ - חלקה של התובעת בשכרו של מומחה ביהמ"ש.
ה. החזר עלות שכרו של המומחה מטעם התובעת , על פי חשבונית או קבלה.
ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ב, 26 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.
