רקע ותמצית טענות הצדדים
זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שהתרחשה ביום 09.06.2001, במהלך משחק כדורסל במגרש העירוני "קריית שרת" שנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת 1.
התובע יליד 1973, אח מוסמך בעיסוקו, היה כבן 28 שנה ביום התאונה, ובן 41 כיום.
הנתבעת 1 הינה רשות מקומית, הבעלים, המחזיקה והאחראית למקרקעין אשר בשטחם אירעה התאונה.
הנתבעת 2 הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח מסוג צד ג'.
על-פי הנטען בתביעה, במועד הנקוב, שיחק התובע בכדורסל יחד עם חבריו, כמדי יום שבת, במגרש העירוני "קריית שרת" שבמקום מגוריו בעיר חולון (להלן: "מגרש הכדורסל" או "המגרש"). במהלך המשחק, נתקלה רגלו הימנית של התובע "בבור/מהמורה/שקע/מרווח/מפגע" שהיה קיים על ריצפת המגרש (להלן: "התאונה") ואגב כך מעד התובע ונפל על ריצפת המגרש.
כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע בכל גופו ובעיקר בברך ימין.
התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית ערוכה ע"י ד"ר ר' טיין, אורתופד, אשר קבע כי עקב התאונה וכתוצאה הימנה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 28% בגין הפגיעה בברך ימין.
התובע מבקש לקבוע את אחריותן של הנתבעות לקרות האירוע, הן זו של הרשות המקומית, עיריית חולון (להלן: "העירייה" או "הנתבעת 1") והן של הנתבעת 2, המבטחת של העירייה (להלן: "הנתבעת 2") ומשתית את תביעתו על עוולות הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
לטענת התובע, העירייה התרשלה, כבעלת המקרקעין, באחזקת המגרש, שעה שלא דאגה לתקינות המגרש, לא סילקה מפגעים או מכשולים שנמצאו במגרש ואפשרה למשתמשים במקרקעין לפעילות ספורט לעשות שימוש במגרש על אף המפגעים שנמצאים בו.
מנגד, כפרו הנתבעות באחריותן לקרות התאונה, בתיאור נסיבות התאונה ובעצם התרחשותה. לחלופין נטען, כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע. עוד חולקות הנתבעות על שיער הנזק הנטען.
הנתבעות מבקשות לקבוע שאינן אחראיות לקרות התאונה, ולחילופין כי מדובר באשם מכריע של התובע שהיה מודע לכל הסיכונים הכרוכים בפעילות הספורטיבית בה עסק במועד התאונה.
הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה ע"י ד"ר מרדכי קליגמן, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% לצמיתות.
לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה חיים פרופ' צינמן, כמומחה מטעם בית המשפט, אשר מצא כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בברך ימין.
העדויות
הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים.
התובע הגיש תצהיר מטעמו ותצהירו של מר אריאל אריאל ברנרדו קלסקין שהשתתף במשחק הכדורסל אשר במהלכו נפגע התובע.
הנתבעות לא הגישו תצהירים מטעמן והסתפקו בהגשת מוצגים: דו"ח רציפות בעבודה (נ/1), אישור רפואי מקופ"ח מיום התאונה ערוך ע"י ד"ר רבקין מיכאל (נ/2), מסמך רפואי מקופ"ח מיום 09.05.2004 ערוך ע"י ד"ר אלכסנדר ספון (נ/3) ותמונה של המגרש (נ/4).
גדר המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים נסובה הן לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, הן לעניין האחריות והאשם התורם והן לעניין הערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.
דיון והכרעה
נסיבות התאונה
דומה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע ביום האירוע ונחבל בברך ימין. המחלוקת בין הצדדים הינה, למעשה, האם נפל התובע עקב מפגע במגרש העירוני במהלך משחק כדורסל ואם אכן כך ארע, האם המפגע מטיל אחריות על כתפיה של העירייה.
ייאמר כבר כאן, כי מצאתי לקבל את גרסתו של התובע לעצם התרחשות הנפילה כתוצאה מהיתקלות במפגע במגרש בדמות רווח בין שתי מרצפות המצויות במגרש. עצם התרחשות התאונה במקום ובמועד הנטען ע"י התובע לא נסתרו כלל וכלל ע"י הנתבעות. אמנם, הנתבעות הכחישו כי התובע נפל עקב מפגע וניסו להטיל ספק בדבר אמינות גרסתו של התובע בהקשר זה, אולם אני התרשמתי לחיוב ממהימנות התובע ומצאתי את עדותו סדורה היטב, קוהרנטית ומתיישבת על כלל הראיות שהונחו לפניי.
להלן טעמיי לכך.
בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע, כי המגרש משמש את כלל תושבי הסביבה, ופתוח בפני כל. עוד פירט כי הגיע למקום עם קבוצת חברים אשר נהגה לשחק במגרש באופן קבוע, בכל יום שבת ובמשך תקופה ארוכה.
בכתב התביעה (סעיף 5) תוארה התאונה כדלקמן:
"בתאריך 9.06.01 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, עת נטל התובע חלק והשתתף במשחק כדורסל שהתקיים על המגרש במסגרת חובבנית, תוך כדי המשחק ובמהלכו – לפתע מעד, נפל ונחבל בגופו לרבות ברגלו הימנית – כפי שיפורט להלן, זאת לאחר שרגלו הימנית נלכדה בתוך בור/מהמורה/שקע/מרווח/מפגע הקיים על רצפת המגרש (להלן יקרא התרחיש הנ"ל: התאונה הנ"ל)".
בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 6) מסר התובע תיאור דומה:
"הריני להצהיר כי ביום 9.06.01, התאספנו אני וחבריי במגרש הנ"ל, זאת כדי לשחק כדורסל להנאתנו. בשעה 10:00 או בסמוך לכך, תוך כדי המשחק ובמהלכן שהתקיים על המגרש הנ"ל, לפתע מעדתי ונפלתי על רצפת המגרש זאת לאחר שרגלי הימנית נלכדה בתוך בור/מהמורה/שקע/מרווח/מפגע שהיה קיים על רצפת המגרש (להלן יקרא התרחיש הנ"ל: התאונה הנ"ל)".
עוד התייחס התובע בתצהירו (סעיף 5) למצב המגרש עובר לתאונה באומרו כי: "
"ברצוני להקדים ולתאר את המגרש בו אירעה התאונה: המגרש הינו מגרש המיועד למשחקי כדור-סל, שעריו פתוחים כל שעות היממה, רצפתו של המגרש עשויה מאריחים קשיחים וככל הנראה אלה נעשו מבטון מזוין, בין האריחים קיימים רווחים, שקעים, חורים ומהמורות בגדלים שונים מה שהופך את רצפת המגרש לא ישרה ופניה לא אחידים (בלשון המעטה), בחלקים מסוימים של רצפת המגרש חסרים אריחים, ובמקומם נוצרו באופן טבעי בורות ומהמורות, שקעים ומרווחים ועוד סביבת המגרש והמגרש בכללותו נראים מוזנחים מאוד, שזה שנים העירייה ו/או מי מטעמה לא תחזקו את המגרש וסביבתו...".
בחקירתו בפניי נחקר התובע ע"י ב"כ הנתבעות ביחס למפגע במגרש אשר בעטיו ארעה הנפילה והלה חזר על גרסה זו.
כך העיד התובע (עמ' 18, ש' 28-32):
"... הרגל שלי נכנסה בין הרווח שקיים בבלטות... חלק מהרגל תוך כדי תנועה נכנסה בשקע ובהמשך התנועה הרגל נתקעה בפנים ואז הייתה לי תנועת גוף וכך נפלתי".
גרסתו של התובע אודות מצב המגרש לא נסתרה ונתמכה בתמונות (ת/1, ת/2, ת/3) אשר ממחישות את מצב המגרש עובר לתאונה וכן המפגע שבו נתקלה רגלו וגרם לנפילתו. תמונות אלו צולמו ע"י התובע ימים ספורים לאחר התאונה (עמ' 19, ש' 12). התובע אישר, כי התמונות מייצגות את מצב המגרש ומקום התאונה בזמנים הרלוונטיים ואף סימן במהלך חקירתו הנגדית על גבי אחת התמונות (ת/2) את המקום בו ארעה התאונה ואת המפגע שגרם לנפילה. בתמונה זו (ת/2) תועד רווח בין שתי מרצפות בשטח המגרש שגרם להיווצרותו של שקע המהווה מפגע של ממש וברווח זה נתקלה רגלו הימנית של התובע במהלך משחק כדורסל ואגב כך מעד ונפל.
ערה אני לכך, כי ברישומים הרפואיים מיום התאונה לא צוין כי התובע נפגע במשחק כדורסל כתוצאה מהיתקלות רגלו במפגע וכל שנרשם בפרק "אנמנזה" היה : "חבלה סיבובית של ברך ימין היום". יחד עם זאת, במסמך האמור גם לא מופיעה גרסה אחרת באשר לנסיבות פגיעתו של התובע ואשר שוללת את גרסת התובע לעניין האמור. לטעמי, אין ברישום זה כדי לגרוע מאמינותו עדותו של התובע, כיוון שגרסתו העובדתית לעניין נסיבות התאונה בכלל וקיומו של מפגע בפרט, בוססה בשאר ראיות למכביר, ובכלל זה תמונות של המפגע וכן עדות של חברו של התובע בשם אריאל אשר שיחק עימו כדורסל, כפי שיפורט להלן. זאת ועוד, במסמך רפואי מאוחר מיום 12.06.2001, שלושה ימים לאחר התאונה, נרשם "חבלה במשחק כדורסל לברך ימין – לפני 3 ימים". לאור זאת, לחסר בתיאור נסיבות התאונה, כפי שנמסר ביום התאונה, אין כל חשיבות ואין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסת התובע.
עוד לא נעלם מעיניי, כי בתצהירו תיאר התובע את המפגע שגרם לנפילתו בשלל תיאורים שונים כגון "בור/מהמורה/שקע/מרווח". ברם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לכרסם בגרסתו של התובע באשר לטיב ומהות המפגע אשר בעטיו ארעה הפגיעה, שכן גרסתו בהקשר זה לא נסתרה ונתמכה בראיות משמעותיות בדמות תמונות ועדויות.
תימוכין לגרסתו של התובע ניתן למצוא כאמור בעדותו של עד התביעה, אריאל ברנרדו קלסקין (להלן: "אריאל") אשר שיחק עם התובע במגרש ביום התאונה והיה במרחק של מטרים ספורים ממנו בעת שארעה התאונה. אריאל מסר תצהיר עדות ראשית מטעמו ובגדרו תיאר את מצב המגרש במועד התאונה, גולל את נסיבות פגיעתו של התובע ותיאר את המפגע אשר גרם לנפילה. יצוין כי אריאל השתתף יחד עם התובע במשחק הכדורסל שבמהלכו נפגע האחרון ביום הנטען וכן פינה את התובע לקופ"ח לקבלת טיפול רפואי ראשוני בעקבות הפגיעה. ידיעתו של אריאל באשר למצב המגרש במועד התאונה מקורה בכך שהנ"ל נהג לשחק כדורסל במגרש יחד עם התובע באופן קבוע, כל יום שבת, במשך שנתיים עובר לאירוע התאונה.
יצוין כבר עתה, כי לא התעלמתי מכך שקיימים קשרי חברות בין אריאל לבין התובע, אך לא מצאתי בקשרים אלה כדי להטיל דופי בעדותו של אריאל אשר עשה עליי רושם מהימן. בחנתי עדותו של אריאל בזהירות ובקפידה הנדרשות בנסיבות העניין ומצאתי אותה מהימנה.
הן בתצהירו של אריאל והן בעדותו בפניי, ניתן למצוא תימוכין לגרסתו של התובע לעניין נסיבות התאונה, מצב המגרש במועד התאונה וכן המפגע אשר בעטיו ארעה הנפילה.
אין חולק, כי אריאל לא ראה את הנפילה של התובע בעת התרחשותה (עמ' 23, ש' 19), שכן הלה עמד אותה עת מתחת לסל במרחק של מטרים ספורים ממקום נפילתו של התובע. ברם, אריאל העיד כי לפתע, שמע את התובע צורח ונאנק מכאבים (שם, ש' 20), הוא ניגש אליו ומצא אותו שרוע על רצפת המגרש. עוד מסר אריאל בעדותו, כי ראה במו עיניו את המפגע בדמות רווח בין שתי מרצפות שגודלו 7- (עמ' 25, ש' 26). כן העיד אריאל, כי שמע ישירות מפיו של התובע כשהיו בדרכם למוקד לקבלת טיפול רפואי, כי רגלו של התובע נכנסה אל תוך הרווח בין שתי מרצפות ואגב כך מעד ונפל (עמ' 24, ש' 5-8 וש' 12-21).
מדובר באמרה שנאמרה בסמוך לפציעה, בזמן אמת בעת שהשניים היו בדרכם לקופ"ח כאמור לצורך קבלת טיפול רפואי ראשוני בטרם ידע התובע מה היקף הנזק וקודם שנועץ עם עו"ד באשר להשלכות הפגיעה.
עדותו של אריאל עוררה בי אמון רב.
במהלך חקירתו הנגדית נתבקש אריאל ע"י ב"כ הנתבעות לסמן על גבי תמונה של המגרש את מקום הנפילה והרווח שעקב ההיתקלות בו נפל התובע ואכן הלה סימן בעיגול על גבי תמונה נ/4 את אותו המפגע שהצביע עליו התובע במהלך חקירתו הנגדית בתמונה ת/3. עיון בתמונות ת/2 ו- ת/3 מעלה כי קיימת התאמה בין גרסתו של התובע וגרסתו של אריאל באשר למהות המפגע ומיקומו. עדותו של אריאל בהקשר זה מוסיפה נופך של אמינות לעדות התובע ותומכת במסקנתי כי התובע אכן נפל במקום הנטען ובנסיבות המפורטות בכתב התביעה.
לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כבעניין שבעובדה כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו והוכיח כי התאונה ארעה בשל כך שרגלו של התובע נתקלה ברווח בין שתי מרצפות שהיה במגרש וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבל בברך ימין.
אחריות הנתבעות
המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן סוגיית האחריות הינה עוולת הרשלנות שיסודותיה קבועים בסעיף 35 לפקודה והן : קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען.
בנסיבות המקרה שלפנינו, בשים לב לכך שהנתבעת 1 הינה הבעלים והמחזיק במקרקעין שבשטחם נפל התובע, דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית שחבה הנתבעת 1 כלפי המשתמשים במקרקעין והמבקרים בהם, למנוע מכשול במקרקעין דוגמת המכשול שגרם לנפילתו של התובע.
הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 והצדדים לא כפרו בקיומו של כיסוי ביטוחי במישור היחסים שבין הנתבעות, בינן לבין עצמן.
מכאן, עלינו לבחון אם לפי הנסיבות של המקרה שלפנינו חבה הנתבעת 1 כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית אשר הופרה על ידה. כידוע, חובה זו נקבעת לפי מבחן הצפות, היינו האם המזיק יכול וצריך היה לצפות את התרחשותו של סיכון בלתי סביר, שכן אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכון סביר, טבעי ורגיל" (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 – להלן: "עניין ועקנין"). ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.
כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בעניין וקנין הנ"ל:
"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית".
כפי שניתן ללמוד מהתצלומים (ת/1 – ת/3), המדובר ברווח שנפער בין שתי מרצפות ברצפת המגרש ובמיקום שאליו עשויים השחקנים להגיע במהלך המשחק. חובתה של הנתבעת כבעלת המקרקעין, כמחזיקה בהם, וכמפעילת מגרשי ספורט, הינה לדאוג לתקינות מגרש הספורט ולמנוע קיומם של מכשולים או מפגעים. קיומו של רווח זה בין המרצפות במגרש ספורט אינו סיכון רגיל וסביר (למקרה דומה של בור במגרש כדורגל ראו: ת"א (שלום ירושלים) 45717-07-10 מרדכייב נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואח' (03.07.13)). מדובר במכשול העלול לגרום למעידה ולנזקי גוף, כפי שאירע בענייננו, זהו נזק שניתן לצפותו, ואשר ניתן למנוע אותו בנקיטת אמצעי פשוטים, כגון קיומו של נוהל המבטיח את תיקון המפגע בדרך של כיסוי או מילוי הרווח בין המרצפות.
אכן, המשחק במשחק הכדורסל עלול להיפגע מסיכונים הכרוכים מפעילות ספורטיבית ואולם המפגע דנן לא בא בגדרם של סיכונים אלה. אין מדובר בחבלה כתוצאה מפגיעה בשחקן , כתוצאה מריצה לא נכונה וממפגש עם כדור, אלא מחבלה שנוצרה כתוצאה מהמפגע. מפגע זה אינו בגדר סיכון סביר למשחק במגרש עירוני.
מצאתי כי מוטלת על הנתבעת 1 חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מבקרי המגרש והמשתמשים בו. עוד מצאתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת על כתפיה וכי לא פעלה לשם איתור המפגע, סילוקו ומניעת התאונה. הנתבעת 1 אמורה הייתה לפקח על המגרש נשוא התובענה ולוודא, כי הוא ראוי לשימוש, תקין ובטוח. כמו כן, היה על הנתבעת 1 לבצע בדיקות בטיחות לאתר את קיומו של המפגע האמור ולדאוג לסילוקו. סבורני, כי היה על הנתבעת 1 לצפות, כי בשל התנהלותה האמורה עלול מי מבאי המגרש להיפגע, כפי שנפגע התובע.
יצוין בהקשר זה כי הנתבעות לא הביאו עדים מטעמם להפרכת גרסת התובע בדבר התרשלות העירייה בכל הקשור לתחזוקת המגרש, הפיקוח עליו והשמירה על תקינותו, ובכלל זה סילוק המפגעים המצויים בו או תיקונם. היה מצופה שהעירייה תעיד מי ממחלקת האחזקה האחראי על תחזוקת המגרש, ומשלא עשתה כן יש לזקוף זאת לחובתה ולקבוע שלא הוכח כי תחזוקת המגרש הייתה כנדרש וכמצופה מהעירייה.
כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.
"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ פורסם במאגרים משפטיים 30.5.02).
לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת על כתפיה ובשל כך נפגע התובע. לפיכך, הנתבעת 1 אחראית לפצות את התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו בשל התרשלותה.
אשם תורם והסתכנות מרצון
הנתבעות טוענות כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור ניכר, שלא יפחת מ- 80%, שכן לטענתן ניתן היה להבחין במכשול, המקום היה מוכר לתובע אשר שיחק במגרש משך שנים רבות. נטען שמעדותו של התובע ניתן ללמוד שהוא ידע על קיומו של המפגע קודם לתאונה וראה את הרווח בין המרצפות בכל ימי השבת ששיחק במקום. לטענתן, מדובר בהסתכנות מרצון אשר שוללת מהתובע את הזכאות לפיצויים ומנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת 1, ככל שהייתה כזו, לבין הנזק הנטען.
מנגד טוען התובע כי אין לייחס לו אשם תורם לקרות התאונה, שכן לא היה באופן בו שיחק כדי לגרום להתרחשות התאונה.
כידוע, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72).
בענייננו, על אף קביעתי, לפיה העירייה אחראית לתאונה ולנזק שנגרם לתובע, הרי שלטעמי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי. כמפורט לעיל, התובע העיד כי הוא נהג לשחק עם חבריו בקביעות, מידי יום שבת, במגרש נשוא התובענה. בנוסף העיד התובע, כי בביקוריו במגרש עובר לתאונה הבחין ברווח שקיים בין מרצפות המגרש. התובע אף מסר בעדותו כי עם השנים חלה החמרה במצב המפגע (ראו עדות התובע בעמ' 20, 27-31 ועמ' 21, ש' 1-7) וחרף זאת, לא ראה לנכון לדווח לעירייה על הימצאות המפגע בשטח המגרש. העובדה כי עסקינן במגרש בו ביקר התובע בקביעות וכי אין מדובר במפגע נסתר אלא בולט לעין, מחזקת את התרשמותי. בנסיבות העניין, היה על התובע, כאדם סביר המכיר את המגרש שנים רבות, לנהוג ביתר זהירות, ולהיות ער לסכנה, בעיקר לנוכח העובדה ששחק במגרש משך שנים קודם לתאונה וידע על דבר קיומו של המפגע. כאדם סביר, צריך היה התובע לצפות כי קיומו של הרווח שנפער בין מרצפות המגרש מהווה סכנה לשחקנים, ועלול לגרום להיתקלות ומעידה.
יחד עם זאת, בקביעת שיעור האשם התורם לקחתי בחשבון שבלהט המשחק כאשר מטבע הדברים עיקר תשומת לב התובע נתונה לכדור ולשחקן היריב הוא יתקשה לתת דעתו גם לנתוניו הפיזיים של המגרש ועל כן על הנתבעת 1 מוטלת האחריות לוודא שלא יהיו מפגעים בטיחותיים במגרש. בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 35%. בקביעתי שיעור האשם התורם, לקחתי בחשבון גם את העובדה שהתובע שיחק במגרש כבר-רשות ומבחירה בשל קרבת המגרש למקום מגוריו (עמ' 20, ש' 30-31).
אשר לטענת הנתבעות בדבר הסתכנות מרצון, שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודה: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון, ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, היינו שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ראו ע"א 971/03 בגא נ' מלול (לא פורסם)). אין די בכך שהתובע היה מודע לסיכונים שבמעשהו, אלא יש להוכיח כי הוא עשה זאת תוך מודעות לכך שאם ייפגע, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי, והנטל חל על הנתבע המעלה טענת הגנה של הסתכנות מרצון. עוד נפסק, כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן, ומשלא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לעניין זה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו (ראה ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 665).
בענייננו, אף אם התובע חשף את עצמו לסיכון הכרוך במשחק כדורסל במגרש בידיעה שקיים רווח בין המרצפות בשטח המגרש, לא הוכח כי הוא חשף את עצמו לתוצאות המשפטיות של הסיכון ומחל על זכותו לפיצוי. חרף העובדה, כי העוסק בספורט אמור ליתן דעתו למצב המגרש, עליו הוא משחק, אין כל הצדקה, בנסיבות כאלה, לפטור את הרשות המקומית מאחריות [ראו: ע"א (מחוזי-חיפה) 4161/98 צ'יזיק אילן נ' עיריית חיפה (1999) (פורסם במאגרים משפטיים).
הנזק
מכאן נבחן את שאלת הנזק.
הפגיעות והנכות הרפואית
לאחר התאונה הובהל התובע מהמגרש ע"י חבריו למשחק לקבלת טיפול רפואי ראשוני במוקד של "מכבי" ושם נבדק ע"י רופא, עבר סדרה של בדיקות לרבות צילום רנטגן, טופל ע"י חבישה לברך ימין ומשככי כאבים ושוחרר לביתו כהא מצווה למנוחה.
בהמשך, משלא פסקו כאביו, עבר התובע בדיקות MRI ואולטרסאונד אשר בעקבותיהן הוחלט על ניתוח ארתרוסקופיה שעבר התובע ביום 11.12.2001 ובמהלכו בוצעה כריתה חלקית של המיניסקוס הלטרלי. התובע היה מאושפז בין התאריכים 11.12.2001 ו- 12.12.2001. לאחר מכן, עבר התובע סדרה של טיפולי פיזיותרפיה והמשיך להיות במעקב במסגרת מרפאות קופ"ח.
לכתב התביעה צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר טיין, אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור משוקלל של 28% לפי הפירוט הבא: 10% בגין אי יציבות אחורית קדמית עם התעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף כעדות לקרע מלא של רצועה צולבת קדמית וכן 10% בגין שינויים ארתורוטים לאחר הוצאת חלק מהמיניסקוס הלטרלי ונזקי סחוס MFC ופטלה וכן דלדול של שרירי ארבעה הראשים.
הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי אשר קבע, כי נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע בברך ימין בעקבות התאונה הינה בשיעור 10%.
כאמור, לאור הפערים בין מומחי הצדדים מונה פרופ' חיים צינמן, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, אשר בדק את התובע וקבע כי נותרה לו נכות בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה בגין הפגיעה בברך ימין שמתבטאת בעיקר בדלדול שרירים בירך ימין.
התובע חלק על חוות הדעת של מומחה בית המשפט וטען כי המומחה שגה שעה שלא העניק לו נכות נוספת בשיעור 10% בגין קרע ברצועה הצולבת הקדמית אשר אובחן אצל התובע בסמוך לאחר התאונה כבר בניתוח אשר בוצע לו ביום 12.12.01 ואף תועד בשלל מסמכים רפואיים שהופקו לאחר התאונה.
מנגד, טוענות הנתבעות כי אין לסטות מחוות דעת המומחה מטעם בי המשפט אשר נחקר אודות חוות דעתו ונותר איתן בעמדתו באשר לשיעור הנכות הצמיתה והפגימה שנותרה בגינה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות הדעת של המומחה מצאתי שיש לאמץ את מסקנותיו. המומחה עיגן את קביעתו באשר לשיעור הנכות בממצאיו, בבדיקות העזר, וגם בתלונותיו של התובע.
המומחה נדרש לחקירה נגדית והעיד כי הנכות הצמיתה הוענקה לתובע בגין כריתה חלקית של המיניסקוס וכן דלדול שרירים ושינויים ניווניים שנמצאו בירך ימין אצל התובע.
המומחה הבהיר בעדותו, כי לא ניתן לשלול כי האבחנה בדבר קיומו של קרע ברצועה הצולבת הקדמית מקורה בטעות או לחלופין שהקרע ברצועה הצולבת הקדמית נרפא לחלוטין, מכיוון שלא היה לקרע האמור כל ביטוי קליני לאחר התאונה.
המומחה אף סביר, כי בבדיקה הפיסיקלית שביצע לתובע מצא כי הברך יציבה ורצועות צדדיות יציבות וכן כל המבחנים ליציבות הברך היו שליליים, באופן השולל מכל וכל ממצא של חוסר יציבות ברצועה צולבת קדמית, כנטען ע"י מומחה התובע.
המומחה העיד כי:
"ת. כפי שאתה יודע, אני מתייחס לחומר הרפואי שעומד בפניי. החולה המשיך במעקב, לא היה לו כל תלונות על נזק לרצועה הצולבת הקדמית, חלפו מאז עד היום 14 שנה, חלפו 5 שנים מאז שהוא נבדק על ידי רופא אורטופד אחר בשנת 2006 ד"ר לפידוס שכותב בפירוש שהיציבות שמורה והתיק הוא מיום 15/8/06 והייתה לו בדיקה קודמת ב- 7/8/06. חוץ מזה כל השנים האלה לא פנה לאורטופד, לא היה רישום על קרע באיי סי אל ולא היה רישום על הגבלה כתוצאה מקרע באי סי אל ולכן נתתי את המשקל כפי שמופיע במסמכים הרפואיים. היה רישום אחד בודד מהניתוח שאני לא יודע אם היה נכון או לא נכון, כלומר אם האבחנה הייתה תקינה או שרצועה כמו כל דבר אחר יכול להתאחות ולהחלים. ... לכן בבדיקתי בוודאי שהתייחסתי לזה וכתבתי את כל הבדיקות של יציבות וכתבתי שלחמן שלילי מבחן מגירה קדמי פלוס מינוס כלומר החלוקה היא בין פלוס 1 עד פלוס 3 ופה הייתה אי יציבות קלה שייחסתי אותה לחולשה של השריר הקדמי של הירך שהוא גדול מאוד והוא מדולדל אז קיימת אי יציבות וזה לא קשור דווקא לרצועה הצולבת. כתבתי שהוא עומד על הרגל ללא התעקמות הברך כך שהייתה התייחסות מלאה לכל הבדיקות ולרצועה עצמה. זה כתוב בממצאי הבדיקה" (הדגשה הוספה – ש.נ.) (עמ' 29, ש' 22-32 ועמ' 30, ש' 1-2).
עוד העיד המומחה כי:
"... אמרתי שבכל השנים האלה לא מצאתי התייחסות אחת של רופא שמצא נזק או קרע של האי סי אל בבדיקה שלו. גם אני בתאריך שבדקתי אותו לא מצאתי אפילו סימן אחד חיובי לקרע" (עמ' 32, ש' 2-3).
בהמשך הוסיף המומחה כי:
"ש. אתה לא מוצא לנכון לייחס לו ולו חלק אחוזי הנכות שקבועים בסעיף 48.2 ב' לתקנות המל"ל.
ת. לא .
ש. מדוע לא.
ת. לאור העדות הממושכת שלי פה והתשובות המפורטות שלא נמצאה אי יציבות קדמית אחורית בברך, אז לא היה מקום להשתמש בסעיף זה" (הדגשה לא במקור – ש.נ.) (עמ' 33, ש' 25-29).
הסבריו של המומחה היו מפורטים ומקצועיים, ומצאתי שיש לאמץ את חוות דעתו.
לאור האמור אני קובעת, שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך ימין.
הפסד שכר בעבר
מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובע להוכיח.
לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נעדר מעבודתו כאח ביחידה לטיפול נמרץ, חדר התאוששות ומחלקת צנתורי לב למשך חודשיים.
במהלך חקירתו הנגדית מסר התובע, כי חרף היעדרותו המשיך לקבל שכר כרגיל כאשר שכרו שולם ע"ח ימי המחלה הצבורים שלו. לשיטתו, יש לפצותו עבור עצם הפסד ימי המחלה שנוכו מכלל ימי המחלה הצבורים שלה.
לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו.
ראשית, הטענה כי ניצל ימי מחלה צבורים נטענה לראשונה בגדר עדותו בפניי ולא היה לה כל זכר בתצהירו ולא בכתב התביעה. מדובר בהרחבת חזית אסורה שב"כ הנתבעות התנגד לה. שנית, התובע אישר כאמור כי קיבל שכרו בחודשים אלו, בחלקו על חשבון ימי המחלה הצבורים שלו. כן התובע לא הציג אישור ממקום עבודתו לגבי מנגנון פדיון ימי מחלה, כך שלא הוכיח הפסד בתחום זה.
התובע טוען בתצהירו, כי לאחר חזרתו לעבודה בתום ימי המחלה הוא קיבל סידור עבודה קל שלא כלל משמרות וימי שישי ושבת שבגינן קיבל תוספות משמעותיות לשכר הבסיס, ולכן חלה ירידה בשכרו לאחר תום ימי מחלה ועד היום.
ערה אני לכך, שהתובע לא הציג תלושי שכר לאחר התאונה על מנת להוכיח את טענתו, כי לאחר התאונה לא עבד בשמורות ובימי שישי ושבת, כטענתו, באופן שגרם לגריעה בהשתכרותו. התובע אף נמנע מלהביא עדים ממקום עבודתו על מנת שיעידו בדבר השינוי שחל בסידור עבודתו, כטענתו.
יחד עם זאת, עיון בדו"ח רציפות ביטוח מעלה כי בשנת 2000 שקדמה לשנת התאונה עמדה הכנסתו השנתית של התובע ע"ס 274,531 ₪, בשנת התאונה (2001) עמדה הכנסתו השנתית של התובע ע"ס 258,947 ₪ ובשנת 2002 חלה ירידה בהכנסתו השנתית של התובע והיא עמדה ע"ס 252,137 ₪. בשנת 2003 חלה עלייה בשכרו של התובע והכנסתו השנתית עמדה ע"ס 272,920 ₪. לאור נתוני ההשתכרות בשנים 2001 - 2002 המלמדים על ירידה בהשתכרותו של התובע בעטיה של התאונה, מצאתי שיש לפסוק לתובע בגין אב הנזק של הפסד שכר פיצוי בסך של 20,000 ₪ ובתוספת ריבית כדין מאמצע תקופה, המגיע לכדי סך של 26,000 ₪ (במעוגל).
הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות לעתיד
התובע טוען כי בשל גילו, נתוניו האישיים, טיב נכותו ומקצועו אשר מחייב עמידה ממושכת על הרגליים, נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על נכותו הרפואית ומבקש להעמידה על שיעור של 19%.
לעומתו, טוענות הנתבעות כי לנכותו הרפואית של התובע אין כל השלכה תפקודית, באשר לאחר התאונה הוא חזר לעבדותו בהיקף משרה מלאה והתקדם במעמדו ובתנאי שכרו.
עובר לתאונה עבד התובע כאח ביחידה לטיפול נמרץ, חדר התאוששות ומחלקת צנתורי לב.
עיון בתלושי השכר עובר לתאונה שצירף התובע לתצהירו ביחס לחודשים 1/2001 ועד 05/2001 מעלה, כי עובר לתאונה, עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע ע"ס של ₪ 21,250 ₪ ובצירוף הצמדה בלבד, סך של 27,683 ₪.
לאחר התאונה ובתום ימי מחלה שב התובע לעבודתו הקודמת, בהיקף משרה מלאה וללא שחלה כל פגיעה בשכרו.
לפי עדות התובע, עיסוקו כאח כולל עמידה ממושכת על הרגליים. הוא עובד בממוצע 8 שעות ביום בנוסף לכוננויות, כאשר את עבודתו מבצע התובע כשהוא בעמידה לאורך כל הצנתור אשר נמשך כשעה בממוצע ובמצטבר 8 שעות ביום עבודה (עמ' 10, ש' 31-32 ; עמ' 11, ש' 16-17 וש' 22-23 ועמ' 12, ש' 5-6). עוד העיד התובע, כי הוא מבצע בין 4 ל- 10 צנתורים ביום (עמ' 12, ש' 9-10). כן מסר בעדותו, כי במסגרת עבודתו הוא נוסע להשתלמויות בחו"ל (עמ' 10, ש' 25-30) .
מעיון בדו"ח רציפות בעבודה (נ/1) עולה, כי עם השנים השביח התובע את שכרו ועלו במעמדו. לצרכי המחשה, יובאו להלן נתוני שכרו השנתי של התובע לאחר התאונה מאז שנת 2003 ועד שנת 2011: 2002 – 252,137 ₪ ; 2003 – 272,920 ₪ ; 2004 – 281,142 ₪ ; 2005 – 293,183 ₪ ; 2006 – 268,577 ₪ ; 2007 – 202,594 ₪ ; 2008 – 219,743 ₪ ; 2009 – 341,286 ₪ ; 2010 – 358,636 ₪ ; 2011 – 418,908 ₪.
מנתוני השכר השנתיים, כפי שעולים מהדו"ח, ניכר כי לאחר התאונה וחרף הפגיעה, ניכרת מגמת עלייה הדרגתית בשכרו של התובע. יתרה מזאת, התובע לא הוכיח כי יכול היה להשביח את שכרו אף יותר או כי אפשרות זו נמנעה ממנו בשל התאונה.
בהקשר זה יצוין, כי התובע נמנע מלצרף לתצהירו אסמכתאות, כגון תלושי שכר או טופסי 106 (למעט טופס 106 לשנת 2002 בלבד) המעידות על גובה השתכרותו לאחר התאונה ונתוני השכר מהתקופה לאחר התאונה הובאו ע"י הנתבעות.
התובע הודה בחקירתו כי עובר לתאונה השתכר סך של 20,000 ₪ ברוטו לחודש וכיום מגיע שכרו החודשי הממוצע לכדי סך של 30,000 ₪ ברוטו, היינו עלייה של 50% בשכר מאז התאונה ועד היום (עמ' 12, ש' 25-29). עוד מסר התובע בעדותו, כי הוא מקבל קרן השתלמות ודמי הבראה (עמ' 13, ש' 9).
יתרה מכך, התקדם התובע בעבודתו ומאז שנת 2009 הוא משמש כאחראי חדר צנתורים (שם, ש' 6-9).
זאת עוד, הוכח בפני כי לאחר התאונה וחרף הפגיעה בברך ימין, המשיך התובע לעסוק בפעילות ספורטיבית ולראיה נפגע במהלך משחק כדורסל בשנת 2004.
בחקירתו הנגדית נדרש מומחה בית המשפט להשלכה התפקודית של הנכות על עיסוקו של התובע והלה שלל כי התאונה גרמה לפגיעה בכושר תפקודו של התובע בכלל ובעבודתו בפרט.
כך העיד המומחה:
"ש. בסופו של יום נחזור לחולה הספציפי עליו דיברתי, קרי התובע - נתתי לך את כל הנתונים לגביו, אני רוצה לקבל תשובה ברורה וחד משמעית, האם הנכות הרפואית שנקבעה על ידך בחוות הדעת תפגע בתפקודו של התובע, היום או אחרי 5 שנים או 10 שנים.
ת. לפי ניסיוני טיפול בכריתות מניסקוס, זה לא צריך להפריע.
ש. משמע, אני מבין ממך שהתובע יכול ללכת, לעלות במדרגות, הוא יכול לקפוץ, לשחק כדורסל שוב פעם.
ת. נכון.
ש. בסופו של יום האם יש השפעה כל שהיא על עבודת התובע לנכות זאת.
ת. לא." (עמ' 38, ש' 19-27).
מכאן, ניכר כי נכותו התפקודית של התובע נופלת מהנכות הרפואית.
יחד עם זאת, אין מדובר בהחלמה מלאה ותפקוד מלא בברך ימין, שכן המומחה קבע באופן מפורש כי עקב התאונה התובע סובל מדלדול שרירים המעיד על שימוש מופחת ברגל ימין וכן קיימת אי יצבות בברך ימין עקב החולשה של השריר הקדמי של ירך ימין, ובגין פגימות אלה העניק המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% (עמ' 29, ש' 29-32).
בנושא זה העיד המומחה כי:
"לשאלת ביהמ"ש:
ש. הדלדול אמור להעיד על בעיה בתפקוד.
ת. הדלדול של הברך מצביע על חולשה של השריר שנובעת כתוצאה מפגם שיש לו בברך והיה לו פגם בברך והוא עשה ארטוסקופיה וכרתו לו חלק מהמניסקוס וזה גורם לאותו דלדול שרירים.
ש. האם זה לא מעיד על שימוש מופחת .
ת. אפשר להגיד. שימוש מופחת בתפקוד של הרגל". (עמ' 33, ש' 18-23).
בהמשך העיד המומחה כי :
"לשאלת ביהמ"ש:
...
ש. על מה אתה נותן את אחוזי הנכות אם העניין מסתיים בכריתה.
ת. בדלדול השרירים זה מראה לי שהוא לא החלים באופן מלא, הוא לא משתמש ברגל ויש לו בעיה". (עמ' 39, ש' 31-32).
לאור זאת, לא מן הנמנע כי במשך השנים תהא לפגיעה עקב התאונה השפעה על כושר תפקודו והשתכרותו של התובע, במיוחד שלפניו עוד שנות עבודה לא מעטות עד לגיל הפרישה. פגיעה זו הינה אפשרית שיתור אחר עבודה, אם וכאשר יפוטר מעבודתו או שיעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב בשוק.
יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ברובה, פ"ד מט (2) 257).
זאת ועוד, חזרתו של נפגע למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל כושר השתכרותו, שכן גישה זו עלולה להוות תמריץ שלילי עבור נפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ראו: ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מה' חמישית (2003) בעמ' 207).
שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה, שיש לחשב את הפיצוי בראש הנזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד באופן גלובלי על דרך האומדנה. על כן אני פוסקת בגין אב נזק זה סך של 410,000 ₪.
הפסד פנסיה
על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, מחויב כל מעביד בביטוח פנסיוני לעובדיו החל מיום 01.01.08. סעיף 6 לצו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מון השכר המבוטח. החל מיום 01.01.14 הפרשות המעביד עומדות על 12% מן השכר המבוטח.
נפסק כי ניזוק יפוצה בגין הפסד ההפרשה לפנסיה בשיעור של 12% מכלל הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד (ראו: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טווייג, פורסם במאגרים, 31.07.14).
נוכח האמור, יעמוד הפיצוי בגין אב נזק זה על סך של 52,000 ₪ (436,000 ₪ X 12).
עזרת צד שלישי עבר ועתיד
התובע טוען בתצהירו כי לאחר התאונה, בעיקר לאחר הניתוח שעבר, ולמשך חודשיים נזקק לעזרה רבה ומעבר למקובל שהושטה לו ע"י אשתו לביצוע הפעולות היום-יומיות. כן טוען התובע בסיכומיו כי יזקק לעזרה אף בעתיד לאו מגבלותיו עקב התאונה.
מנגד טוענות הנתבעות כי הוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא עשה כן התובע, אין מקום לפצותו בגין אב נזק זה.
למעט עדותו, התובע לא הביא את אשתו למתן עדות בבית המשפט שהיה בידה לתמוך בטענתו באשר לעזרה לה הוא נזקק בעקבות התאונה.
עם זאת, לאור נכותו של התובע, מהות הפציעה וחומרתה, הניתוח שעבר ומשך תקופת ההחלמה שנדרשה לו בעקבותיו, ימי המחלה שניתנו לו ואושרו ע"י מומחה בית המשפט, מחד, ומאידך בהתחשב בכך שהתובע לא נחקר בחקירה נגדית אודות העזרה לה נזקק בעבר, וגם לא טען בתצהירו כי עודנו נזקק לעזרת צד ג', אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק בסך 10,000 ₪, וזאת על דרך האומדנה.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד
לטענת התובע, בעקבות נכותו נגרמו ועתידות להיגרם לו הוצאות רפואיות והוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשמ"ד-1994 מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק. התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.
יתרה מכך, מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה והתובע לא עמד בנטל זה.
התובע טוען כי בהמלצת רופאיו השתמש בברכיה בעקבות התאונה ובגינה קיבל החזר חלקי בלבד בשיעור 60% מקופ"ח. התובע לא הוכיח טענה זו באסמכתאות, כגון קבלות. כן הוא לא הוכיח תדירות השימוש בברכיה ועלויות החלפתה.
אשר לעתיד, לא הוצגו בפניי מסמכים רפואיים לאחר שנת 2002, עובדה המלמדת על העדר צורך בקבלת טיפולים רפואיים עתידיים.
יחד עם זאת, מהתיעוד הרפואי שצורף עולה כי בעטיה של התאונה היה התובע בטיפול ומעקב רפואי משך חודשים לאחר התאונה וכי נאלץ לנסוע לצורך קבלת טיפולים אלה.
משכך, ראיתי לפסוק לתובע בגין ראש הנזק של הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים פיצוי גלובלי על דרך האומדנה בסך של 5,000 ₪.
נזק לא ממוני
לאור גילו של התובע, בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה, בכך שמדובר בנכות אורתופדית, בשים לב לכך שהתובע עבר ניתוח ולאחר מכן נזקק לטיפולי פיזיותרפיה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 55,000 ₪.
סה"כ נזקיו של התובע:
א. הפסד שכר בעבר 26,000 ₪
ב. אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 410,000 ₪
ג. הפסד פנסיה52,000 ₪
ד. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד 10,000 ₪
ה. הוצאות רפואיות ונסיעה 5,000 ₪
ו. כאב וסבל 55,000 ₪
סה"כ 558,000 ₪
בניכוי אשם תורם בשיעור 35%195,300 ₪
מתקבל הסך של 362,700 ₪
סוף דבר
אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 362,700 ₪.
כן תשלמנה הנתבעות, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט, לרבות אגרות ושכר טרחת המומחה מטעמו וחלקו בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"א אייר תשע"ה, 10 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
