פלונית נ' מועצה מקומית תל שבע ואח'

תמצית הטענות בכתב התביעה

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת, ילידת 1981, עבדה במועדים הרלוונטיים בתפקיד גננת באשכול גנים, ביישוב תל שבע.

הנתבעת מס' 1 היא המועצה המקומית אשר בתחומה המוניציפלי נמצא המוסד החינוכי בו נפגעה התובעת והמופקדת על תחזוקת הגן ותפעולו, ניקיון, תחזוקה שוטפת ועל הפיקוח על תנאי הבטיחות בגן.

הנתבעת מס' 2 הייתה מעסיקתה של התובעת באמצעות משרד החינוך וכן המפקחת והמפעילה של צוות המורים, המנהלים והמפקחים בגן והמופקדת על קיומו וניהולו ועל בטיחות הגן.

עוד נטען כי מוטלת על הנתבעת 2 אחריות לדאוג לבריאותם, שלמות גופם וביטחונם של המורים המועסקים על ידה בזמן שהייתם בגן.

ביום 15.12.14, כך נטען בכתב התביעה, בשעה 12:00 או בסמוך לכך, במהלך יום הלימודים ובמסגרת פעילותה כגננת, נדרשה התובעת לתלות ציורים וקישוט בכיתה.

לשם כך עלתה התובעת על כיסא, על מנת להגיע לגובה הנדרש. במהלך פעולת התלייה, החליק הכיסא והתובעת נפלה ונפגעה בגופה בברך ושוק רגל ימין.

התובעת טענה בכתב התביעה כי אחריות הנתבעות קמה, בין היתר, מכוח סעיף 41 לפקודת הנזקים, לפיו "הדבר מעיד על עצמו" וזאת משום שאחזקת הגן הינה לאחריותן הבלעדית של הנתבעות או מי מטעמן ואירוע התאונה מתיישב יותר עם ההנחה של רשלנות או אי שמירת הנתבעות על כללי הזהירות והבטיחות בגן מאשר ההפך.

עוד טענה התובעת כי התאונה ארעה בשל רשלנותן או חוסר זהירותן או מחדליהן של הנתבעות כאשר: לא צפו את אפשרות גרם הנזק למרות שמדובר באפשרות עם הסתברות גבוהה מאוד; לא דאגו לספק לתובעת סביבת עבודה בטוחה; לא דאגו לספק שיטת עבודה וציוד מתאים לביצוע עבודתה בתליית תמונות וציורים בכיתה; לא הזהירו את התובעת בכל דרך על סיכונים הטמונים בביצוע העבודה; לא הזהירו ואף אפשרו ולא מנעו מהתובעת לבצע את העבודה המסוכנת בעלייה על כיסא לתליית ציורים בגובה; לא דאגו למקום עבודה בטוח ולתנאי בטיחות נאותים; לא דאגו למקום ומשטח עבודה בטוח ונקי מסיכונים; לא סיפקו לעובדיהם בכלל ולתובעת בפרט אמצעים מספיקים או אמצעי זהירות; לא פיקחו כראוי על ביצוע המשימה שהוטלה על איש התחזוקה.

בהמשך טענה עוד התובעת כי הנתבעות הסכימו בין בפועל ובין בשתיקה לסיכונה של התובעת.

כמו כן נטען, כי התובעת נדרשה לבצע משימה ללא אמצעי הגנה מינימליים וזאת מטעמי חיסכון; הנתבעות לא דאגו למקום עבודה בטוח לגננות ולתלמידים; לא הנהיגו שיטות עבודה מסודרות ובטוחות המבטיחות את ביטחון המורים שימנעו אפשרות נפילה מגובה או החלקה; לא נקטו בנהלי בטיחות מספיקים או אמצעי זהירות דרושים להבטיח את שלום הגננות; לא אכפו ביצועם של נהלי בטיחות; לא צפו את הסכנה או התעלמו ממנה; לא העסיקו אחראי תחזוקה; לא נהגו כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין והפרו חוזר מנכ"ל בדבר הוראות התקנת ציורים וקישוט בכיתה ונוהל תחזוקה בהוראות בטוחות.

עוד טענה התובעת כי היה על הנתבעת 2, מעבידתה, לצפות את התאונה ולוודא קיומם של אמצעי בטיחות אלמנטריים.

כמו כן, לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את פקודת הבטיחות בעבודה ואת התקנות על פיה וכן את תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד - 1984 בכך שלא מסרה מידע והדרכה מלאים לתובעת לפני ביצוע העבודה.

לדידה של התובעת, הנתבעת מספר 1 לא נהגה כפי שרשות מקומית סבירה הייתה נוהגת בהיותה מופקדת על תחזוקת הגן.

עוד נטען, כי הנתבעות ביחד ולחוד הפרו הוראת חוק, פקודה, תקנות או חוזר מנכ"ל רלוונטיים.

בעניין הפגיעה והטיפול הרפואי, מפורט בכתב התביעה כי כתוצאה מהתאונה הובהלה התובעת לקופת החולים ובוצע לה צילום לברך ימין.

היא אובחנה כסובלת מרגישות באזור ה- FOSSA POPLITEAL ולאחר טיפול שוחררה בחבישה לברך.

הומלץ לתובעת מעקב רפואי, נטילת משככי כאבים וחופשת מחלה בת 3 ימים.

לאחר התאונה, נזקקה התובעת לרצף טיפולים רפואיים ומעקב אורתופדי, טיפול פיזיותרפי, והיא נותרה מוגבלת בתנועת הברך, הניידות, עלייה במדרגות וכיפוף הברך.

עוד נטען כי התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים רבים, כולל רפואה אלטרנטיבית ופרא רפואית ולא חל שיפור במצבה והיא הפכה לשבר כלי ומוגבלת מאוד בעבודתה ובחיי היום יום.

לפי כתב התביעה, עובר לתאונה התובעת הייתה בריאה בגופה ובנפשה ועבדה כגננת בגן ותפקדה בכושר גופני מלא ללא הגבלה.

התובעת השתכרה שכר של 7,638 ₪ בממוצע לחודש והפגיעה תפגע בכושר השתכרותה בעתיד באופן ממשי וקיים סיכון של היפלטותה משוק העבודה.

עקב הפגיעה הקשה והמגבלות בגינה, נטען בכתב התביעה כי התובעת נותרה בתקופה של אי כושר מוחלט במשך 5 חודשים ועד היום לא חל שיפור במצבה.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר אחמד מחאמיד מומחה לאורתופדיה שהעריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10% ונכות זמנית למשך 3 חודשים מיום התאונה בשיעור של 100%.

כתב התביעה מפרט את נזקיה המיוחדים והכללים הנטענים של התובעת.

תמצית הטענות בכתב הגנה של הנתבעת 1

הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה כי התאונה הנטענת לא התרחשה כלל או לא התרחשה כנטען.

לטענתה, אין כל עילה אמתית כנגדה ודין התביעה להידחות בשל העדר יריבות בינה ובין התובעת.

עוד טענה הנתבעת 1 כי האשם הבלעדי לקרות התאונה, אם ארעה, מוטל על התובעת או על הנתבעת 2.

לטענת הנתבעת 1, התאונה הייתה בלתי ניתנת לצפייה או למניעה מראש וכתב התביעה אינו מפורט דיו בכל הנוגע לתיאור התאונה, נסיבותיה, מועדיה וגורמיה.

הנתבעת 1 טענה כי אין להכיל את הכלל כי הדבר מעיד על עצמו וכי נטל ההוכחה להוכיח שהייתה רשלנות מצד הנתבעת 1 מוטל על התובעת.

הנתבעת 1 טענה כי אין קשר בין מעשה ועובדה בשלה לבין התאונה.

עוד טענה הנתבעת 1, כי ככל שארעה התאונה היא נגרמה על ידי רשלנותן של התובעת או הנתבעת 2 וזאת באופן שפורט בכתב ההגנה כאמור: התובעת לא פעלה על פי ההנחיות שנתנו לה; לא נהגה לפי הוראות הבטיחות שניתנו לה; עלתה על כיסא ולא על סולם; לא בדקה את הכיסא בטרם עלתה עליו; לא ביקשה עזרה מהסייעת; לא ווידאה שהסייעת אוחזת ברגלי הכיסא; לא ווידאה שהכיסא עומד על משטח ישר ויציב; הכניסה עצמה מרצון למצב של סכנה מתוך אדישות או חוסר אכפתיות; לא עשתה כל הדרוש למניעת התאונה; לא נהגה כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

הנתבעת מספר 2 טענה לרשלנותה הבלעדית של הנתבעת 2 כמפורט בכתב התביעה וכי הרשלנות האמורה מנתקת את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין אחריות הנתבעת 1.

עוד נטען בכתב ההגנה כי התובעת לא פירטה את החיקוקים, התקנות וההוראות שהופרו לטענתה.

הנתבעת 1 שמרה על זכותה לחקור את ד"ר מחמיד על חוות דעתו.

לעניין הנזקים, טענה הנתבעת 1 כי הנזקים גבוהים או מופרזים או מוגזמים; כי התובעת לא עשתה כל שיכלה כדי להקטינם; כי אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים; כי התובעת לא ניכתה מסך תביעתה סכומים שהיה עלייה לנכות לפי כל דין; כי הנזקים התקיימו בתובעת עובר לתאונה; כי על התובעת להוכיח את נזקיה במסמכים וכי מדובר בתאונת עבודה ויש לנכות כל סכום שצפוי היה להתקבל בתביעה כלפי המוסד לביטוח לאומי.

תמצית הטענות וכתב הגנתה של הנתבעת 2:

הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי יש להורות על דחיית התביעה מחמת שיהוי כבד, מאחר שהוגשה קרוב ל- 6 שנים לאחר האירוע וגרמה לנזק ראייתי רב.

עוד נטען, כי התביעה עוסקת באירוע סתמי ופתאומי של התובעת ללא כל מפגע או מעורבות של הנתבעת 2.

לטענתה, התובעת, ככל שנחבלה, הרי זה בשל חוסר זהירותה וכי היא איש הבגירה שפעלה על דעת עצמה.

לטענת הנתבעת 2, האפשרות היחידה למנוע אירוע כמתואר בכתב התביעה הינה להציב מפקח על התובעת לכל שעות עבודתה שיבדוק שאינה מסכנת את עצמה, וברי כי אין מדובר בדרישה סבירה.

הנתבעת 2 הכחישה כל קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין תלונותיה של התובעת.

לטענתה, יש לנכות את הסכומים שצפויים להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי אילו נקטה התובעת בכל ההליכים הנאותים לפיצויה.

לטענת הנתבעת 2, בנסיבות העניין לא הייתה חובה להדריך או להזהיר את התובעת, כשכן מדובר בפעולה שאין חובת הדרכה בגינה.

עוד נטען בכתב ההגנה, כי לא קיים קשר סיבתי בין מפגע כלשהו לנזקים הנטענים; כי התובעת נפגעה בשל אשמה המלא ופעולה בחוסר זהירות או בניגוד לשכל הישר; וכי אין להכיל את הכלל לפיו הדבר מדבר בעד עצמו.

הנתבעת 2 הוסיפה כי לתובעת הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק.

עוד נטען כי הנזק לא נגרם על ידי נכס של הנתבעת 2 הייתה שליטה מלאה עליו וכן כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהתובעת לא נקטה בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה בזהירות סבירה.

הנתבעת 2 הכחישה כי התרשלה במעשה או במחדל או כי מי מטעמה הפר הוראות חקוקות.

לטענת הנתבעת 2, היא או מי מטעמה נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת תאונות ונהגו ליישום כל הוראות הבטיחות והזהירות הנדרשות.

הנתבעת 2 הכחישה כי התובעת נפגעה באופן כלשהו וכי סבלה מפגיעה בשל התאונה הנטענת.

לטענת הנתבעת 2, ככל שנפגעה התובעת הרי שפגיעותיה היו קלות מאוד והיא החלימה מהן לחלוטין.

הנתבעת 2 הכחישה את תוקפה ונכונותה של חוות דעת המומחה מטעם התובעת וגם את הנזקים הנטענים והמפורטים בכתב התביעה.

תמצית השתלשלות ההליך

ביום 23.11.20, הגישו הנתבעות חוות דעת מומחה מטעמן ערוכה על ידי ד"ר אברהם משיח, מומחה לאורתופדיה וכירורגיה של היד.

מחוות דעתו של ד"ר משיח עולה כי על פי הערכתו לא נותרה מהתאונה כל נכות לתובעת בתחום האורתופדי.

ביום 1.12.20, הורה כבוד סגן הנשיא השופט אור אדם (כתוארו אז) על מינויה של ד"ר מיכל עמית כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.

ביום 9.5.2021, הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ובמסגרתה קבעה כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בברך ימין וזאת בהתייחס להגבלת תנועה יחסית ולמכלול התלונות והממצאים.

המומחית נטתה לייחס את התלונות והממצאים לחבלה בזו התביעה ואף קבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שבועיים ובשיעור של 30% למשך שבועיים נוספים.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק לצורכי פשרה אך בסופו של יום לא הגיעו לפשרה והתיק נקבע לשמיעת ראיות לפניי ביום 1.2.2022.

דיון והכרעה

כאמור, ביום 1.2.2022 נשמעו לפניי הראיות.

מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה ועוד 3 סייעות שעבדו איתה בזמן הרלוונטי, בגן הילדים לחינוך מיוחד, בתל שבע.

הנתבעות בחרו שלא להעיד עדים מטעמן.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, שמעתי את עדויותיהן וחקירותיהן הנגדיות של התובעת ושלוש הסייעות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי ניתן לבסס את הממצאים העובדתיים הבאים על יסוד העדויות:

• ביום 15.12.2014 נפלה התובעת מכיסא שעליו עמדה, בגן הילדים, במטרה לתלות קישוטים בתקרת הגן, לקראת עונת החורף;

• הנפילה ארעה כתוצאה מהתעקמות רגעית של רגלי הכיסא תחת משקלה של התובעת;

• התובעת נפלה על ברך ימין ונפגעה כפי שתיארה המומחית מטעם בית המשפט בחוות דעתה;

• בגן אין סולם זמין לרשות הגננות והסייעות.

   

  התרשמתי כי התובעת והעדות מטעמה התייצבו בבית המשפט מתוך מטרה להעיד עדות אמת.

   

  כל אחת העידה מזיכרונה וממה שחוותה וראתה בעיניה. העדויות היו מרשימה בכנותן, בהירות, קוהרנטיות והגיונית.

   

  העדות אף נזהרו שלא לומר דברים נחרצים כאשר לא היו משוכנעות שאלה פני הדברים (ראה למשל בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-9; בעמ' 17 לפרוטוקול שורות 5 ו- 25; ובעמ' 18 לפרוטוקול שורות 14-15 ושורות 24-25).

   

  אמנם, לעתים נתגלו הבדלים מינוריים בין העדויות (כגון בשאלת צבעו של הכיסא, מיקומו המדויק בתוך הכיתה וסוג הקישוטים שנתלו), אך הדבר אינו פוגם במהימנותן של העדות בסוגיות הליבה, כי אם מעיד על הזמן הרב שחלף מאז האירוע ועד למועד שמיעת עדותן בבית המשפט, וכן כי לא בוצע "תיאום" עדויות כפי שרמז ב"כ הנתבעת 2 בחקירה הנגדית (עמ' 22 לפרוטוקול).

   

  לעומתן, הנתבעות בחרו שלא להעיד אף עד מטעמן, גם לא את מנהל אשכול הגנים – ובו הגן הרלוונטי במסגרתו עבדה התובעת באותה עת או את החוקר מטעמן שהגיע לגן וערך בירור או חקירה (ראה בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 22-27; ובעמ' 28 לפרוטוקול שורות 25-26).

   

  הדבר פועל לחובתן של הנתבעות.

  ההלכה בעניין זה היא כי: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, חלק שלישי בעמ' 1650: "הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

   

  יובהר כי אינני מקבל את הסברו של ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו כהסבר סביר להימנעות מהבאת העדים. ההיפך הוא הנכון.

   

  לטענת ב"כ הנתבעת 1, החוקר למעשה נכח לדעת כי הכיסאות הוחלפו ולכן לא היה טעם להביאו לעדות.

   

  בהינתן כי הנתבעות טוענות בכתב הגנתן לנזק ראייתי, בשל חלוף הזמן עד להגשת התביעה, הרי שלכאורה עדותו של החוקר, לו אכן נוכח כי הכיסאות הוחלפו, הייתה תומכת בטענה זו.

   

  כמו כן, אם אכן הופתעו הנתבעות מהגרסה אודות התעקמותן של רגלי הכיסא, הרי שהחוקר מטעם הנתבעת מס' 1 שמע, ככל הנראה, גרסאות אחרות. מהן? מדוע לא הובא לפני בית המשפט?

   

  לפיכך, אין המדובר בהסבר סביר בנסיבות העניין.

   

  זאת ועוד, לא מצאתי כל הסבר בסיכומי ב"כ הנתבעת 2 להימנעות מהבאתו של מנהל אשכול הגנים לעדות בבית המשפט.

   

  מנהל אשכול הגנים, מר סעיד אבו גאנם, כפי שהעידו העדות, הוא מנהלה הישיר של התובעת; הוא הנחה את התובעת והסייעות לגבי קישוט הכיתות; והוא העביר הוראות מתוך חוזרי המנכ"ל לגבי דרכי העבודה (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 3-7; עמ' 21 לפרוטוקול שורות 4-9; עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1-6).

   

  לטעמי, הימנעות הנתבעות מהבאת שני עדי מפתח אלה לעדות בבית המשפט, שקולה להודאה כי אילו היו מעידים, היו מעידים לחובתן של הנתבעות.

   

  בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את הטענה כי הנתבעות לא ידעו על התעקמותן הרגעית של רגלי הכיסא תחת משקלה של התובעת, עד לשמיעת העדויות במועד ההוכחות ממש.

   

  האם מנהל הגנים לא ערך שום בירור על האירוע? לא הגיע בימים ובשבועות שחלפו לאחר מכן לדרוש בשלומה של הגננת העובדת תחת אחריותו? לא בדק את הכיסא?

   

  האם החוקר מטעם הנתבעת מס' 1 לא שאל אף עדה בנוגע לאופן התרחשות הנפילה? לא חקר ודרש בדבר? אם כן – אילו עדויות, גרסאות ועובדות כן אסף?

   

  לנתבעות הפתרונים.

   

  יצויין כי הגב' אלעאסם העידה כי החוקר ידע ואף תמה הכיצד נעשה שימוש בכיסאות מסוג זה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 24); וכן כי סיפרה לחוקר על אופן התרחשות הנפילה, כבר בעת ביקורו (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 19-20). אני מקבל את עדותה בענין זה כמהימנה.

   

  כמו כן, העדות העידו כי המנהל, מר אבו גאנם, נקרא למקום מיד עם התרחשות הנפילה (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 18 וכן עמ' 11 לפרוטוקול שורה 5).

   

  ההלכה היא כי "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות". ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?". (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 – ההפניות הושמטו).

   

  לעניין חובת הזהירות המושגית, נקבע: "אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים" (מתוך ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף – ההפניות הושמטו).

   

  האם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בענייננו?

   

  בית המשפט העליון פסק כי האחריות על נושא הבטיחות במוסדות החינוך היא אחריות משותפת של משרד החינוך והרשות המקומית (ראה בג"ץ 10980/04‏ איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך (23.1.20017) ובג"ץ 8046/04 בן-עטיה נ' ראש עירית בת ים, פ"ד נט(4) 29, 35 (2005)).

   

  כעולה מסיכומיהם של באי כוח הנתבעות, אין כל איסור על הגננות לעלות על כיסא לשם תליית הקישוטים בגן, ואין כל מניעה לעלות על כיסא לשם כך (ראה עמ' 29 לפרוטוקול שורות 26-29 ועמ' 28 לפרוטוקול שורות 7-9).

   

  בהינתן הציפייה של המעביד או מי מטעמו, כי הגנים יהיו מקושטים וערוכים מחדש בכל עונה ועונה; וכן הציפייה שהגננות והסייעות יעשו זאת בעצמן; והעדר איסור או מניעה לעלות על כיסא לשם כך – ממילא קמה חובתן של הנתבעות, לספק לגננות ולסייעות כיסאות שיעמדו בנטל זה וישמשו, בפועל, כבסיס יציב וחזק לנשיאת משקל בעמידה לאורך זמן (משימת התלייה אינה עלייה "רגעית" על כסא).

   

  לא זה המקרה שלפנינו, כאשר הוכח בעדותן של התובעת ושלוש סייעות שנכחו באירוע, כי הכיסא כשל וכרע תחת הנטל.

   

  אחריותה של הנתבעת 1 לתקינות הציוד בבית הספר היא ברורה מאליה, ונובעת מבעלותה על מבנה הגן והציוד המצוי בו.

   

  אחריותה של הנתבע 2 נובעת מאחריות של מנהל אשכול הגנים, לבדוק את תקינותו של הציוד מעת לעת, ולהבטיח את שלומן את הגננות והסייעות בסביבת עבודה בטיחותית (ראה, למשל, סע' 3.2.2 בחוזר מנכ"ל שהיה תקף בעת הרלוונטית "הבטחת הבטיחות בגן הילדים", מספר: 5.1-45, שפורסם בחוזר: סח/3(ב) בתאריך: כ' בחשון תשס"ח – הקובע כי על מנהל הגן לבדוק את היציבות והתקינות של הציוד מעת לעת).

   

  הנתבעות יכלו להוכיח, באמצעות עדים מטעמן, כי לא הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהן. כאמור, מנהל אשכול הגנים לא הובא לעדות.

   

  כך, למשל, יכלו הנתבעות להראות מהו טיבו של הציוד בגן הילדים; סוג הכסאות; התאמתם לייעודם ועמידתם בתקן הרלוונטי (ראה לעניין זה סע' 9.3 בחוזר מנכ"ל שהיה תקף בעת הרלוונטית "הבטחת הבטיחות בגן הילדים", מספר: 5.1-45, שפורסם בחוזר: סח/3(ב) בתאריך: כ' בחשון תשס"ח (01 בנובמבר 2007) לפיו: "כיסאות והשולחנות יהיו בהתאם לתקנים ENV 1729-1 ו1729-2").

   

  באי כוח הנתבעות הפנו לפסיקה התומכת לדידם במסקנה כי אין להטיל אחריות על הנתבעות.

   

  לטעמי, הנסיבות בענייננו, שונות ולא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי הדין אליהם הפנו ב"כ הנתבעות.

   

  כך, למשל, ברע"א 3051/06 ‏‏שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל - משרד החינוך‏ (9.1.2007) המדובר במורה שעלתה על כיסא תקין באופן חד פעמי לשם נטילת חומר ממדף (ולא עמידה ממושכת על כיסא לצורך תליית מספר קישוטים); הכיסא לא קרס או התעקם אלא המערערת איבדה משיווי משקלה; והיה סולם שהיה מצוי בקרבת מקום (ראה פירוט הנסיבות בע"א (מחוזי חיפה) 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל-משרד החינוך).

   

  בת"א (חי') 16614-05‏ יוסף חיחינאשוילי נ' לפיד כח אדם (1.7.2009) נקבע על פי עדותו של התובע שם כי המדובר בסולם תקין ממנו נפל ללא הסבר. גם בת"א (שלום כ"ס) 25454-06-10 קאסם ואח' נ' מיסאן ואח' נקבע כי המדובר בסולם תקין וכך גם נקבע בת"א (ביש"א) 3139-06-08 תחסין מחאמיד נ' נאות תל-רם בניה פיתוח ושירותים בע"מ.

   

  ת"א (ירושלים) 14309-01-15 חגית וגנר נ' בית הספר שק"ד המשותף בשדה אליהו עוסק במורה שטיפסה על כסא ועל שולחן כדי להגיע לכפתור המזגן. דא עקא שערעור על פסק דין זה ככל הנראה התקבל בחלקו או בהסכמה (פסק הדין בערעור לא פורסם - ע"א (מחוזי י-ם) 76928-07-19 וגנר נ' בית הספר שק"ד המשותף בשדה אליהו ואח').

   

  מקרים דומים יותר לענייננו, של גננות וסייעות שעלו על שולחנות או כסאות כדי לתלות או להסיר קישוטים נידונו בת"א (י-ם) 9250-12-11‏ ‏ נעמי אלמגור מורג נ' מדינת ישראל- משרד החינוך‏ (27.9.2016); בת"א (ת"א) 40485-08‏ ‏ כוכבה ברדה נ' עמותת בני ציון בת ים (17.11.2014); ובע"א 272-98 עירית נתניה נ' רחל גולני (7.2.2000). בפסקי דין אלה, הוטלה האחריות על משרד החינוך או על הרשות המקומית.

   

  לאור כל האמור לעיל – אני קובע כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת באספקת ציוד שאינו מתאים לייעודו וגרמו בהתרשלותן לנזק.

   

   

   

  שאלת אשמה התורם של התובעת

  הכלל הבסיסי הוא כי: "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור, וכך נאמר לעניין זה: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"". (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז – ההפניות הושמטו).

   

  עוד נקבע בהקשר זה: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת. ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 5/65 [19], בעמ' 211-212: "...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים".

  (מתוך ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ''ד מב (1) 415).

   

  בענייננו, העידה התובעת כי קיים אב בית באשכול הגנים, האחראי גם על שני מוסדות נוספים, סמוכים – כולם לילדים עם צרכים מיוחדים.

  על פי עדותה, כאשר מבקשים מאב הבית דבר מה, "לוקח יומיים שלושה עד שהוא מביא" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורות 13-15).

   

  מחד, המלאכה של תליית הקישוטים לקראת החורף, אינה מלאכה דחופה ויכולה הייתה להמתין יומיים שלושה עד לסיוע מאב הבית.

   

  מאידך, אין המדובר בסיוע זמין ומיידי, ואין "להעניש" את התובעת על כך שבלהט עבודתה ורצונה לעמוד בדרישות ולקשט את הגן למען הילדים, לא המתינה עד אז. גם ב"כ הנתבעות הסכימו בסיכומיהם כי עלייה על כיסא לשם הקישוט היא פעולה סבירה והגיונית.

   

  ייתכן שהיה על התובעת לבדוק את הכיסא טרם שנעמדה עליו, אך אין המדובר באשת מקצוע לעניין בטיחות או תקינות הכיסא.

   

  לאור כל האמור, אני סבור כי אשמה התורם של התובעת הוא מינימלי ויעמוד על שיעור של 5%.

   

  שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות

  הנתבעות הן בבחינת מעוולים במשותף כלפי התובעת, שכן גרמו לה במחדליהן נזק שאינו ניתן לחלוקה. לפיכך, יהיו חייבים כלפיה ביחד ולחוד. כידוע, הדבר אינו מונע כי בית המשפט יקבע חלוקה או שיפוי ביניהם.

   

  חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף נקבעת בהתאם למידת האשמה המוסרית הרובצת לפתחו של כל אחד מהם (ראה ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי יוסף, פ"ד מו (4) 421) ויש להכריע בה על פי חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ''ד נח (1) 1).

   

  לטעמי, משהוכח כי נפילתה של התובעת נגרם כתוצאה מהתעקמותו ו/או קריסתו של הכיסא, שאין חולק שמסופק לגן על ידי הנתבעת 1, אשמה המוסרי בבדיקת הציוד והתאמתו לתקנים, עולה על אשמה המוסרי של הנתבעת 2, שנובע מחובת הפיקוח הכללית על הבטיחות במקום העבודה ועל בדיקה מעת לעת.

   

  לפיכך, בין הנתבעות חלוקת האחריות תהא: 70% על הנתבעת מס' 1 ו-30% על הנתבעת מס' 2. כאמור, כלפי התובעת, חייבות הנתבעות ביחד ולחוד.

   

  שאלת הנזק

  הנכות הרפואית

  המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר מיכל עמית כהן, לא נחקרה על חוות דעתה, ואני מקבל את חוות דעתה – כמות שהיא.

   

  כידוע, "ככלל הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט בהיעדר טעות בולטת" (רע"א 3941/14 אסתר מולאים נ' שירותי בריאות כללית (11.9.2014)).

   

  לא מצאתי בענייננו טעות בולטת בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט. גם ב"כ הנתבעות, בסיכומיהם, לא העלו נימוקים לסטייה מחוות דעתה.

   

  על פי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשל אירוע התאונה: בשיעור של 5% בגין פגיעה בברך ימין, בהתייחס להגבלת תנועה יחסית ולמכלול התלונות והממצאים.

   

  עוד נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שבועיים; ובשיעור של 30% למשך שבועיים נוספים.

   

  הנכות התפקודית ופגיעתה בכושר ההשתכרות

  כידוע, הנכות התפקודית נועדה לבטא את הפסד הכושר להשתכר ואין בהכרח חפיפה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית.

   

  בענייננו, המומחית מטעם בית המשפט ציינה כי המדובר בהגבלה קלה יחסית בתנועה של ברך ימין. התובעת התלוננה לפניה על קושי במדרגות ובהתכופפות, וכן תחושת "קליקים" בברך, כלשונה של חוות הדעת.

   

  במצב דברים זה, סבורני כי הנכות התפקודית קלה אף היא, ובשיעור של 5% כמו הנכות הרפואית.

   

  הפסד ההשתכרות

  כבר נקבע כי "יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש פגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי המדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש – או – אם יש צורך בכך – ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה" (מתוך ע"א 237/55 נזכר בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, דקל הוצאה לאור, התשס"ג – 2003, בעמ' 237 –ההדגשה שלי – י.ב.).

   

  מדו"ח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי, עולה כי שכרה של התובעת אכן השתבח לאורך השנים שחלפו מאז התאונה (מ- 92,845 ₪ (שנתי) בשנת 2014 ל- 176,590 ₪ (שנתי) בשנת 2019).

   

  נראה כי התובעת יכלה ואף הסתגלה למצב החדש, והיא נעזרת יותר בסייעות שלצידה ובאב הבית (ראה עמ' 20 לפרוטוקול שורה 7; עמ' 19 לפרוטוקול שורות 31-32).

   

  זאת ועוד, התובעת לא הראתה נזק מיוחד שנגרם לה במובן של פגיעה בשכרה בסמוך לתאונה או לאחריה.

   

  התובעת צירפה לתיק המוצגים תלושי שכר מחודשים יוני 2014 עד דצמבר 2014 (הנפילה, כזכור, התרחשה ביום 15.12.2014) ולא הוכיחה פגיעה כלשהי בשכרה אפילו בחודש דצמבר, מלבד ניצול של 3 עד 5 ימי מחלה.

   

  אין מקום בהעדרם של נתונים מוכחים לפגיעה בשכר או בזכויות סוציאליות נצברות, לפסוק נזק מיוחד לעבר בנושאים אלה (ראה לשם השוואה ע"א 7836/95‏ קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה תמי קרן (און) ז"ל‏, פ''ד נב (3) 199 ועמ' 86-87 בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, כרך א', דקל הוצאה לאור, התשס"ג – 2003).

   

  התובעת טענה בעדותה, באופן כללי, לניצול, מעת לעת, של ימי חופש לצורך מנוחה, אך הדבר לא הוכח בראיות כלל (והרי הדבר פשוט – תוך הפנייה לתלושי שכר או רישומי חופשות).

   

  לאור כל האמור לעיל – אינני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר.

   

  לגבי הפסד השתכרות בעתיד – מצויים אנו כיום למעלה מ-7 שנים לאחר התאונה, כאשר ברור כי התובעת ממשיכה לעבוד ושכרה אף השתבח ולא נפגע. התובעת כיום בת 41 ולפניה עוד 26 שנות עבודה עד לגיל הפרישה.

   

  כידוע, בקביעת כושרו של נפגע להשתכר אחר פגיעה, על בית המשפט ליתן דעתו למספר שיקולים לרבות: חזרתו לעיסוק קודם; מקום הצבתו החדש במקום העבודה; טיבו של המעביד (היותו מוסד ציבורי או ממלכתי); דבר קיומו של איגוד מקצועי במקום העבודה; מידת החמרתה האפשרית של הנכות בעתיד; הסיכון שהנפגע ימצא עצמו, ברבות הימים, בלא תעסוקה אצל המעביד וכיוצא בזה (ראה עמ' 204-207 בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, כרך א', דקל הוצאה לאור, התשס"ג – 2003).

   

  לאחר ששקלתי שיקולים אלה בענייננו, מחד - בהתחשב בהיות המעביד מעביד ציבורי-ממלכתי הנתון לביקורת; לאור קיומו של איגוד עובדים מקצועי במקום העבודה; לאור המשך עבודה רציף של התובעת באותה משרה ואף השבחת שכרה, ומאידך – לאור הסיכון האפשרי כי הנכות תשפיע בעתיד על יכולתה של התובעת להמשיך לשאת בחלקים הפיזיים שעבודת הגננת דורשת ואולי תיאלץ להפחית בהיקף המשרה, אני סבור כי יש לפצותה על דרך האומדנא בסכום של 50,00 ₪.

   

   

   

   

   

  כאב וסבל

  אין חולק, כי אירוע נפילתה של התובעת, מגובה כיסא על ברך ימין, הוא אירוע כואב.

   

  יש להתחשב גם בהפרעה הנמשכת לשגרת חייה של התובעת, בכאב ובמגבלה הקלה שהיא חשה בעת כיפוף של הברך ועלייה במדרגות.

   

  לאור כל האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי בשל כאב וסבל בסך כולל של 25,000 ₪.

   

  עזרת הזולת

  התובעת טענה, באופן כללי וללא ראיות תומכות, כי היא לעתים נעזרת במנקה בביתה, לאור הקושי לעלות במדרגות הפנימיות בביתה (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 25-27).

  מאחר שלא הוצגו ראיות של ממש בעניין זה, אך אין חולק שלתובעת מגבלה וקושי בעלייה במדרגות, אני פוסק לתובעת פיצוי על דרך האומדנא בסך של 4,000 ₪.

   

  הוצאות רפואיות ונסיעות

  התובעת טענה בכתב התביעה לנזק מיוחד בעבר בגין טיפולים רפואיים, נסיעות לטיפולים והוצאות נלוות בסך של 30,000 ₪. דא עקא שהתובעת לא תמכה טענות אלה בראיות כלל, וכל שהוצג הוא טיפולים רפואיים במימון קופת החולים.

   

  לגבי העתיד, המומחית מטעם בית המשפט ציינה כי בשנת 2019 הומלץ לתובעת לעבור טיפולים פיזיותרפיים, אך לא הוכחה עלותם המשוערת והאם תישא בכך קופת החולים.

   

  מכל מקום, בשל הצורך לנסוע לטיפולים כאלה ואחרים והצורך, לעתים, בתשלום דמי השתתפות עצמית גם בקופת החולים, אני פוסק לתובעת על דרך האומדנא פיצוי בסך של 3,000 ₪.

   

   

  סך הכל – אני פוסק לתובעת פיצויים על נזקיה בגין הנפילה בסך כולל של 82,000 ₪, בניכוי 5% בגין אשם תורם – 77,900 ₪.

   

  כאן המקום לציין, כי המוסד לביטוח לאומי דחה את פנייתה של התובעת להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

   

  ב"כ הנתבעת מס' 1 טען בסיכומיו כי התובעת לא טרחה להשלים את מסמכיה על פי דרישת המוסד לביטוח לאומי, ולכן נדחתה תביעתה. לפיכך, ביקש לנכות מסכומי הפיצוי ניכוי רעיוני.

   

  ההלכה היא כי: "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב [....] בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה[.....] אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע, ולהביא לתוצאה של ניכוי רעיוני של הגימלאות מהפיצויים.". (מתוך ע"א 3901/15 ‏נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (1.2.2016) – ההדגשות שלי, ההפניות הושמטו – י.ב.).

   

  דא עקא, שבענייננו, התובעת לא נחקרה כלל אודות אי התייצבות במוסד לביטוח לאומי או הימנעות מהגשת מסמכים. לא הובאה כל ראייה בתיק המוצגים בעניין זה, ואינני יכול לקבוע ממצא עובדתי של ממש בשאלה זו.

   

  בנסיבות כאלה, אין מקום לניכוי רעיוני.

   

  הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

  אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 13,671 ₪ בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין.

   

  עוד אני פוסק לתובעת החזר עלות חוות הדעת הפרטית מטעם ד"ר אחמד מחאמיד; החזר עלות חלקה בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט; והחזר אגרת הפתיחה ששילמה.

   

  ב"כ התובעת יגיש פסיקתא לחתימתי – כולל מסמכים על הוצאות המשפט שנזכרו לעיל – בתוך 7 ימים.

   

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

   

  פסק הדין ניתן היום, י"ד אדר א' תשפ"ב, 15 פברואר 2022, בלשכתי, בהעדר הצדדים.