1.התובעת היא אישה אלמנה וערירית, ילידת 1924. במועד הגשת התביעה הייתה התובעת כבת 89 שנים. בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה התגוררה התובעת בדירה בקרית ים. עתה, היא מתגוררת בבית אבות "עד 120" בחדרה.
הנתבעים 1 ו- 2 (להלן – "קומרוב"), הם בני זוג המתגוררים בנתניה. אין מחלוקת על כך שהתובעת הכירה את הנתבעת 1 בהיותה בת של חברתה של התובעת.
הנתבעת 3 (להלן – "שושנה"), מתגוררת בקרית ים ובמועדים הרלוונטיים לתביעה זו, הייתה שכנתה של התובעת ושימשה לה כמטפלת.
2.התובעת טוענת כי שלושת הנתבעים עשו יד אחת, להונות אותה ולרמותה וגזלו ממנה סכומי כסף משמעותיים שבגינם הוגשה התביעה.
לטענת התובעת, בסמוך לחודש אוגוסט 2012 היא אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה, ומשם הועברה למחלקה סיעודית בבית חולים גריאטרי בקרית ים. בהמשך, עברה לבית האבות שבו היא מתגוררת כעת. לטענת התובעת, אשפוזה בבית החולים הגריאטרי נעשה על פי הוראת קומרוב, ובניגוד לרצונה, והיא הוחזקה שם בעל כורחה במשך שבועות רבים, עד ש"חולצה" משם על ידי קרובת משפחתה, הגב' מרים בנימין (להלן – "מרים").
3.לטענתה, במהלך אשפוזה בבית החולים הגריאטרי, התברר לה כי בני הזוג קומרוב צורפו כשותפים לחשבונה שבבנק הפועלים (חשבון מס' ***** בסניף 743 בקרית ים). לטענתה, היא מעולם לא הסכימה לצרף את קומרוב כשותפים לחשבונה, ומעולם לא הסכימה לכך שיקבלו כספים או זכויות מחשבונה. לטענתה, אחר שהתברר לה כי קומרוב צורפו כשותפים לחשבונה, היא פעלה לקבל את דפי הבנק מבנק הפועלים, ואז התברר לה כי שלושת הנתבעים פעלו בחשבונה כבתוך שלהם, ביצעו העברות כספים מחשבונה לחשבונותיהם, ומשכו מחשבונה סכומים שונים במזומן.
בסעיף 41 לכתב התביעה ערכה התובעת טבלה שריכזה, לטענתה, את הפעולות הבנקאיות שביצעו בחשבונה הנתבעים והכל, ללא ידיעתה וללא הסכמתה. בסך הכל דובר על פעולות בסכום מצטבר של 170,702 ₪ בתקופה שתחילתה ביום 12/4/09 וסופה ביום 28/10/12.
4.התובעת טענה בתביעתה כי היא לא ביצעה אף אחת מהפעולות האלה, לא ביקשה מאיש לבצע אותן, הכספים לא הגיעו לידיה והיא לא אישרה את הפעולות, לא מראש ולא בדיעבד. התובעת טענה גם כי הפעולות האלה היו חריגות מאוד בחשבון הבנק שלה והן אינן תואמות כלל את ההוצאות הכספיות הנדרשות לה למחייתה היומיומית.
5.לטענת התובעת, הנתבעים פעלו יחד במרמה ובעורמה, ועליהם להשיב לה את מלוא הסכומים שלקחו ללא רשות מחשבונה. התובעת הפנתה במיוחד להוראות סעיפים 52 ו- 56 לפקודת הנזיקין שעניינן גזל ותרמית. בנוסף טענה כי הנתבעים עברו עבירות שונות על חוק העונשין ובכך הפרו כלפיה חובות חקוקות. בין היתר, הפנתה התובעת בהקשר זה לסעיף 383 לחוק העונשין שעניינו גניבה, סעיפים 415 ו- 416 לחוק העונשין שעניינם קבלת דבר במרמה ובתחבולה, סעיפים 418 ו- 420 לחוק העונשין שעניינם זיוף ושימוש במסמך מזויף וסעיף 431 לחוק העונשין שעניינו עושק.
6.התובעת דרשה בכתב התביעה לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד להשיב לה את מלוא הסכומים שהוציאו מחשבונה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד להגשת התביעה. סכום זה עמד לטענתה על סך של 188,599 ₪. בנוסף, היא דרשה לחייב אותם בסכום נוסף של 50,000 ₪ בגין עגמת הנפש והסבל הרב שגרמו לה, לטענתה, כשפגעו בזכויות היסוד הבסיסיות שלה, התעללו בה וכלאו אותה, לטענתה, בבית החולים הגריאטרי.
7.הנתבעים הגישו כתבי הגנה, שבהם הכחישו את כל טענות התובעת.
8.לטענת קומרוב, הם אמנם צורפו כשותפים לחשבונה של התובעת, אך זאת לבקשת התובעת, שפנתה אליהם לאחר פטירתו של בעלה ולאחר שאושפזה בבית החולים לניאדו בחודש מרץ 2009.
לטענתם, כל הפעולות שביצעו בחשבונה של התובעת, בוצעו לבקשת התובעת ולתועלתה של זו. לטענתם, הם נחלצו באצילות נפש לעזרתה של התובעת שהיא אישה ערירית ומבוגרת ונטלו על עצמם את הטפול בענייניה בהתנדבות. זאת, לנוכח הקשר ארוך השנים שהיה בין התובעת לאמה של הנתבעת מרתה קומרוב, ונוכח המחויבות שחשה מרתה כלפי התובעת, כתוצאה מקשר זה.
9.גם שושנה הכחישה את כל טענות התובעת, וטענה כי כל "חטאה" היה בכך שסיפקה תמיכה, חום ואהבה לתובעת, מקום שבו משפחתה של התובעת, ובכלל זה מרים, שמעורבת לטענת שושנה עד צווארה בהגשת התביעה, לא עשתה כן.
שושנה טענה כי הכספים, שהועברו לחשבונה מחשבון התובעת, היו בחלקם שכר שהגיעה לה עבור טיפולה בתובעת ובחלקם היו כספים, שאותם משכה במזומן ומסרה לתובעת, והכל על פי בקשתה של התובעת ובתאום עם קומרוב.
שושנה טענה, כי מעבר לעבודתה אצל התובעת במסגרת הזכאות של המל"ל, היא עבדה אצל התובעת גם באופן פרטי, שהתה אצל התובעת שעות רבות בכל יום, דאגה לבשל לה, ביקרה אותה, יצאה איתה לטיולים, עשתה לה קניות ואף סייעה לה להתקלח. עבור טיפול זה שילמה לה התובעת, לעיתים בתשלומים במזומן ולעיתים באמצעות הוראת קבע, שבמסגרתה הועברו לחשבונה 2000 ₪ מידי חודש.
10.כל הנתבעים הכחישו את הטענה כאילו נטלו לכיסם שקל מכספיה של התובעת. הנתבעים התייחסו באריכות גם לטענות התובעת אודות "כליאתה", כביכול, בבית החולים הגריאטרי והכחישו גם את הטענות בעניין הזה. לטענתם, בעת הגשת כתב התביעה הייתה התובעת נתונה להשפעתה של מרים , קרובת משפחתה של התובעת, אישה שלטענת כל הנתבעים לא הייתה כלל בקשר עם התובעת ולמעשה הייתה בסכסוך עמה כל עוד דעתה של התובעת הייתה צלולה. לטענת הנתבעים, מרים מקווה לרשת את נכסיה של התובעת ובשל כך יזמה את הגשת התביעה, יוזמה שנועדה להגדיל את עיזבונה של התובעת. הנתבעים טוענים כי אילולא הייתה התובעת נתונה להשפעתה של מרים לא הייתה תביעה זו באה לעולם, וכי האמור בתביעה כלל אינו משקף את הקשר שבאמת היה בינם ובין התובעת.
11.בתחילת ההליכים בתובענה זו ביקשה התובעת להפוך את סדר הבאת הראיות. בקשתה זו נדחתה, בהחלטה שניתנה על ידי ביום 21/5/14 (עמ' 3 שו' 30). בהתאם, הוגשו תצהירי עדויות ראשיות, וביום 7/9/14 נחקרה התובעת בעדות מוקדמת. זאת, לנוכח בקשת ב"כ התובעת ולנוכח גילה ומצבה של התובעת.
12.מחקירתה של התובעת התברר כי לא ניתן לסמוך כלל על עדותה, או על האמור בתצהיר שהוגש מטעמה. בלשון זהירה אומר כי התרשמותי הייתה כי מדובר באישה, שעקב גילה אינה מתמצאת כלל, או מתמצאת רק באופן חלקי ביותר, בכל הסובב אותה. לא למותר לציין כי אם רושם זה שגוי, הרי שעמדה לפני אישה שהאמת ממנה והלאה, שכן, וכפי שעוד יבואר להלן, בין עדותה בפני ובין תצהירה של התובעת נמצאו סתירות רבות ומהותיות. כך, או כך, התברר כי לא ניתן בכלל לסמוך על עדות התובעת, וכל שכן שלא ניתן לסמוך על הדברים שנאמרו בתצהירה.
13.תצהירה של התובעת הוצג לה, ברומנית ובעברית, והיא הכחישה את חתימתה עליו (עמ' 10 שו' 6–10). לכאורה, די בכך על מנת שבית המשפט יתעלם מכל האמור בתצהיר, על כל המשתמע מכך.
מעבר לכך, מאחר שחתימתה של התובעת על התצהיר אומתה על ידי באת כוחה, דומה שדי בדברים האלה כדי ללמד על המשקל הדל שניתן ליחס, אם בכלל, לכך שבתצהירה ובעדותה הכחישה התובעת גם חתימות נוספות שנחזות להיות חתימותיה. גם מהמשך תשובותיה של התובעת ניכר כי מדובר בעדות מבולבלת מאוד שלא ניתן כלל לסמוך עליה. יצוין, כי חקירתה של התובעת בבית המשפט נערכה בסיוע מתורגמנית לרומנית (עמ' 9 שו' 9). חרף זאת, תשובותיה של התובעת היו מבולבלות מאוד. כל המעיין בפרוטוקול, יכול להיווכח בכך בעצמו (למשל, עמ' 19 שו' 25 ואילך, בעמ' 21 שו' 14-27, עמ' 22 שו' 4-15, עמ' 24 שו' 6-19).
14.רק לשם המחשה, אפרט מספר דוגמאות:
א. התובעת העידה כי החתימה על התצהיר, שהוגש בשמה שלושה ימים לפני מתן העדות, כלל אינה שלה (עמ' 10 שו' 4-10). היא כלל לא זכרה שחתמה על תצהיר (עמ' 10 שו' 29 ועד עמ' 11 שו' 7). היא גם לא זיהתה את חתימתה על תצהיר התשובות לשאלון שהוגש יחד עם תצהיר העדות מטעמה (עמ' 13 שו' 10-11).
ב. התובעת לא ידעה פרטים מהותיים הנוגעים לתביעה, כמו סכום התביעה, שמות הנתבעים, ומה נטען בכתב התביעה (עמ' 14 שו' 6-9; עמ' 16 שו' 23-27).
ג. התובעת העידה כי התקשרה למרים כמעט יום יום (עמ' 28 שו' 32; עמ' 29 שו' 1). זאת, בניגוד לעדות של מרים, שהעידה כי השתיים לא שוחחו טלפונית (עמ' 55 שו' 22-23; עמ'54 שו' 27), ובניגוד לתדפיס שיחות הטלפון של התובעת (נספח 3 לתצהיר מרתה) ממנו עולה כי היא מעולם לא התקשרה למרים.
ד. התובעת לא זכרה עם מי הגיעה לבית המשפט בבוקר עדותה, ולא זכרה את שמה של בת הדודה שלה (מרים, ה.א.), בטענה כי יש לה הרבה כאלה, אך בהמשך העידה כי יש לה רק בת דודה אחת (עמ' 21 שו' 14-21, 28-32; עמ' 22 שו' 1-7). זאת, על אף שבסעיף 10 לכתב התביעה נטען כי אותה בת דודה נמצאת בקשר קרוב עם התובעת.
ה. התובעת העידה כי הייתה נשואה פעמיים, וכי בעלה הראשון נפטר כשהייתה בת 4 (!) (עמ' 15 שו' 1).
ו. התובעת סתרה את עצמה בעדותה כאשר פעם טענה שחזרה מרומניה כשלושה חודשים לפני מתן העדות (עמ' 15 שו' 1-12), ופעם אחרת טענה כי לא הייתה ברומניה בשנתיים האחרונות (עמ' 34 שו' 4-5).
ז. התובעת העידה מחד כי מרים היא האפוטרופוס שלה (עמ' 35 שו' 28-31) ומאידך כי אין לה אפוטרופוס (עמ' 36 שו' 4).
15.עדות התובעת הייתה כה מבולבלת, עד שכל מי שנכח באולם בית המשפט במהלך חקירת התובעת לא יכול היה שלא להתרשם כי מדובר בעדה שלא ניתן לסמוך כלל על עדותה. ברור אפוא כי גם באת כוחה של התובעת מודעת היטב לקושי הזה. זו ככל הנראה הסיבה לכך שבסיכומיה, (שערוכים, כמו סיכומי הנתבעים, בטוב טעם ובכישרון רב), היא התעלמה לחלוטין מעדותה של התובעת ולא התייחסה אליה כלל.
16.לנוכח העדות הבעייתית הזו, ואם רצתה התובעת לסתור את הרושם שנוצר בדבר מצבה המנטלי, ניתן היה לצפות כי תביא מטעמה חוות דעת מתאימה. התובעת בחרה שלא לעשות כן.
ואכן, הראיות כפי שהוצגו, תומכות, לפחות לכאורה, במסקנה כי מצבה המנטלי של התובעת בכי רע:
א. בדוח הסיכום מבי"ח רמב"ם מיום 27.08.12 (ת/2) מצוין במפורש כי התובעת מרותקת לכיסא גלגלים, עם קטטר, ומבולבלת.
ב. בתסקיר העו"ס מיום 17.12.12, שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (ת/1), נכתב כי "ב- 23.08.12 התקבלה בבי"ח רמב"ם במצב של בלבול חריף לאחר שנמצאה בדירתה ע"י המטפלת על הרצפה ומבולבלת... כעבור מספר ימי אשפוז הועברה ע"י גב' מרתה לבי"ח גריאטרי בקרית ים שם שהתה כחודשיים. בעת שהותה שם הייתה ישובה בכסא גלגלים ומחוברת לקטטר".
ג. בהערכה פסיכורפואית של ד"ר ילאייב מיום 06.10.12 (נספח ד' לבקשת מרים למינוי כאפוטרופוס, נספח ג2 לתצהיר מרים) צוין בסיכום "כעת מתקשה לטפל בעצמה ולדאוג לענייניה... וזקוקה למעקב צמוד ועזרה לכל שעות היממה ובסביבה תומכת ע"י עובדת זרה או במסגרת בית אבות".
ד. בדוח הערכת תלות מצוין כי חלה התדרדרות במצבה הפיזי כבר לאחר האשפוז במרץ 2011.
ה. בתצהיר התשובות לשאלון שמסרה התובעת צוין כי מצבה הדרדר לאחר האשפוז ברמב"ם ובבית החולים הגריאטרי בקרית ים (סעיף 12 לתצהיר נ/3).
17.אדגיש, כי אף שככל הנראה הבלבול הרב בעדותה של התובעת מקורו בגילה ובמצבה הרפואי (ובהעדר חוות דעת אין וודאות שאכן כך המצב), לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבמועד שבו העידה התובעת, הסתבר כי התובעת מכחישה את חתימתה על התצהיר, וממילא גם את כל האמור בו.
בנסיבות כאלה, ניתן וצריך היה לצפות כי התובעת תפעל באופן נמרץ אף יותר מתובעים אחרים, על מנת להביא בפני בית המשפט את כל העדויות האפשריות להוכחת טענותיה בכתב התביעה. חרף זאת, הסתפקה התובעת בעדותה של מרים, ולא הביאה ראיות נוספות או עדויות נוספות לתמוך בגרסתה.
18.להלן רשימה של עדים, שהתובעת נמנעה מלהביא כעדים מטעמה:
א. פקידת הבנק, רוחמה.
חרף העובדה שבכתב התביעה, ובתצהיר עדותה הראשית, הכחישה התובעת את חתימתה על הטופס שמכוחו צורפו קומרוב כשותפים לחשבונה בבנק, בחרה התובעת שלא לזמן את פקידת הבנק להעיד בעניין זה. התובעת, ומרים, נמנעו מלבקש את זימון העדה הזו גם כשהתברר, לאחר הדיון שבו נחקרה התובעת, כי כלל לא ניתן לסמוך על הטענה שנטענה בתצהיר כאילו התובעת לא חתמה על מסמך כזה.
כזכור, באותו דיון הכחישה התובעת את חתימה על תצהיר עדותה הראשית, אף שחתימתה עליו אומתה על ידי באת כוחה! בשלב הזה ברור היה כי לא ניתן יהיה לסמוך על כך שהתובעת הכחישה באותו תצהיר גם את חתימתה על הטופס בבנק! זאת, אף אם ניתן היה להתעלם מכך שהחתימה, על המסמך שבו הורתה התובעת לצרף את קומרוב כשותפים לחשבונה, נעשתה ביום 30.03.09 (נספח 6 לתצהיר מרתה קומרוב). באותו מועד, ועוד שנתיים לאחריו ועד מרץ 2011, הייתה התובעת, לפי כל העדויות שהובאו בפני, צלולה , עצמאית ופעילה. היא נסעה לרומניה, משכה כספים בשקלים ובמט"ח, וביצעה, בעצמה, פעולות שונות בחשבונה ובכרטיס האשראי שהיה ברשותה. כך, למשל, מתדפיסי תנועות חשבון הבנק (נספח ח' לתצהיר מרים) עולה, כי ביום 15.02.09 משכה התובעת סך של 10,000 ₪; ביום 02.03.09 משכה סך של 5,000 ₪; ביום 29.03.09 משכה סך של 10,000 ₪. ברור איפה, כי טענה, כאילו באותו מועד לא ידעה על מה חתמה, היא טענה שיש לבחון בזהירות רבה.
יצוין, ועוד אתייחס לכך בהמשך, כי פעולות אלה שנעשו לפני שקומרוב הפכו שותפים בחשבון, מעקרות את טענת התובעת כאילו היה שינוי בפעילות בחשבון לאחר כניסתם של קומרוב כשותפים בחשבון.
חרף כל זאת, רק בתום הדיון מיום 18.05.15 ולאחר שנחקרו התובעת, הגב' מיכל לפידות, והסתיימה חקירתה של מרים, העלתה בכ' התובעת לראשונה בקשה לזמן את רוחמה הפקידה לעדות (עמ' 97 שו' 10 ואילך). לנוכח התנגדות הנתבעים, השלב שבו עלתה הבקשה, ובהעדר נימוק לכך שבקשה כזו לא עלתה כבר בשלב מוקדם יותר, בקשתה של התובעת נדחתה. יצוין, כי הנימוק, כאילו הצורך בזימון עלה רק לאחר שהתברר לתובעת כי הנתבעים אינם מזמנים אותה, לא יכול היה להועיל, הן משום שברור, גם מסיכומי בכ' התובעת, כי לכל הפחות שבועיים לפני מועד הדיון היא כבר ידעה שהנתבעים אינם מזמנים את הפקידה להעיד מטעמם, והן משום שמלכתחילה, הנטל על התובעת, ואם רצתה להוכיח כי הוחתמה על מסמך שלא ידעה מה כתוב בו, ניתן היה לצפות שתזמין מלכתחילה את הפקידה.
ב. אני דוחה את ניסיונה של התובעת לגלגל מחדל זה, שבאי הבאתה של הפקידה להעיד, דווקא לפתחם של הנתבעים. הנטל להוכיח את התביעה, על כל חלקיה, ובכלל זה את טענת התובעת לפיה קומרוב צורפו כשותפים לחשבונה בניגוד לדעתה וללא הסכמתה, מוטל על התובעת. מאחר שהתובעת אינה מסוגלת , במצבה כיום, להעיד אודות נסיבות החתימה על הטופס הרלוונטי, שנושא חתימה הנחזית כחתימתה, היה על התובעת להביא לעדות את הפקידה שבפניה נחתם, כביכול, אותו מסמך (כנספח א' לתביעה) . מחדלה של התובעת בעניין זה פועל לכן לחובתה, ולא לחובת הנתבעים.
ג. התובעת נמנעה מלהביא לעדות את בן דודה יעקב קנדלר (עמ' 57 שו' 12) אף שלכאורה, ולנוכח עדותה של מרים, היה מקום להביאו. כפי שעוד יפורט להלן, מרים טענה כי הקשר שלה עם התובעת נעשה, בין היתר, באמצעות אותו בן דוד (עמ' 49 שו' 6-9; עמ' 54 שו' 6-19; עמ' 55 שו' 7). עדותו של בן הדוד הייתה יכולה, לכאורה, לתמוך בגרסתה של מרים, וממילא בגרסתה של התובעת. מחדלה של התובעת (ושל מרים), מלזמן אותו, פועל לכן לחובתה של התובעת.
ד. התובעת ויתרה, ללא נימוק מניח את הדעת, על עדותן של שתי עדות, שבשלב מוקדם יותר דווקא ביקשה לזמן מטעמה, בטענה כי עדויותיהן חיוניות – העו"ס מבית האבות בחדרה הגב' עליזה צמח שהייתה אמורה, לכאורה, להעיד על מפגש בין התובעת לקומרוב בבית האבות, והגב' תמי גולפיקל שכנה של התובעת, על מנת להעיד על טיב קשרי התובעת עם קומרוב ושושנה (ראה בקשה מיום 13.01.15). עדותה של תמי גם הייתה אמורה, לכאורה, לתמוך בטענת מרים, לפיה מתמי נודע לה שמרתה לקחה את התובעת לבית חולים (עמ' 83 ש' 19-21, עמ' 368 ש' 2-18). העדות לא התייצבו לדיון ביום 18.05.15. התובעת בחרה לוותר על עדותן ולא ביקשה לזמנן באמצעות צו הבאה או לדחות את שמיעת עדותן למועד אחר.
ה. התובעת לא זימנה את העובדת הסוציאלית, שכביכול אמרה למרים כי מרתה קומרוב היא שאישפזה את התובעת בבית החולים הגריאטרי. היא גם לא זימנה את מנהלת בית החולים הזה. זאת, אף שלכאורה, ועל פי עדותה של מרים, עדותן יכולה הייתה לתמוך בטענת התובעת כאילו אושפזה שם בניגוד לרצונה (עמ' 76 שו' 10-22, 28-31, עמ' 77 ש' 6-8).
19.אל מול כל העדויות שבחרה התובעת שלא להביא, ניצבת העדות היחידה שכן הובאה מטעמה - עדותה של מרים. עדות זו אינה מועילה כלל לתובעת שכן היא הותירה רושם שלילי ובלתי מהיימן.
מעבר לרושם הבלתי אמצעי שהותירה מרים בעדותה, בעדותה גם נמצאו סתירות רבות, והיא אינה מתיישבת עם המסמכים כפי שהוצגו במהלך התובענה שבפני.
20.מרים טענה כי היא הייתה בקשר רציף עם התובעת לכל אורך התקופה, שמאז פטירת בעלה של התובעת ועד לאשפוזה של התובעת בבית החולים רמב"ם ביום 23.08.12. עדות זו עומדת בסתירה לכך שמדפי פירוט שיחות הטלפון מביתה של התובעת אין שיחות טלפון שנעשו למרים. מרים נמנעה מלהציג את פירוט שיחות הטלפון מהמכשירים שהיו ברשותה בתקופה הרלוונטית, ולא ניתן אלא להסיק כי פירוט זה לא היה מועיל לביסוס טענתה כאילו הייתה בקשר טלפוני עם התובעת. (זאת, למרות שקומרוב דווקא הציגו מיוזמתם פירוט שיחות טלפון של קו הטלפון בדירת התובעת (נ/8; נספח 3 לתצהיר מרתה)).
21.בניסיון להסביר סתירה זו העלתה מרים מספר טענות:
הטענה הראשונה, הייתה טענתה של מרים כי היא אינה מדברת עם התובעת בטלפון, מאחר והתובעת מבינה חצי מהדברים הפוך (עמ' 55 שו' 22-23; עמ'54 שו' 27), וכי התובעת חרשת כמעט לגמרי (עמ' 54 שו' 16-19). טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבמהלך אותה תקופה נעשו על ידי התובעת שיחות רבות, בין היתר עם מרתה קומרוב, וחלקן היו שיחות ארוכות. הטענה, כאילו התובעת חירשת כמעט לגמרי, גם אינה יכולה לעמוד ולו מהטעם שלא הוצגו חוות דעת או מסמך רפואי אחר, לתמוך בטענה אודות קשיי השמיעה של התובעת באותה תקופה.
הטענה השניה, הייתה כי הקשר בינה ובין התובעת נעשה בעזרתו של בן הדוד, מר יעקב קנדלר (עמ' 49 שו' 6-9; עמ' 54 שו' 6-19; עמ' 55 שו' 7; עמ' 57 שו' 12). טענה זו אינה יכולה לעמוד מאחר שמרים נמנעה, מסיבות שכלל לא טרחה להבהיר, מלהביא את בן הדודה הזה להעיד.
22.אציין, כי טענתה של מרים, אודות הקשר הקרוב שהיה לה, כביכול, עם התובעת גם אינה מתיישבת גם עם הדברים הבאים:
א. מרים לא הציגה ולו ראיה אחת להוכחת קשר זה – תמונות, מכתבים או עדויות. זאת, לעומת הנתבעים שהציגו תמונות המלמדות, לכאורה, על קשר עם התובעת, כפי שטענו בכתבי ההגנה ובתצהיריהם.
ב. מתסקיר העובדת הסוציאלית מיום 17.12.12 (נספח 12 לתצהיר קומרוב) עולה כי מרתה היא שעמדה בקשר רציף עם התובעת לכל אורך השנים, ואילו לגבי מרים נאמר שם כי "היה נתק של 30 שנה עד עלייתם ארצה ולדברי מרים התקיים ביניהן קשר בעיקר אירועים משפחתיים. מאז שילובה של פני בבית אבות בקרית ים התחדש הקשר בין מרים ופני..." (עמ' 4 לתסקיר נספח 12 לתצהיר קומרוב).
ג. מרים עצמה הודתה כי בעת שהתובעת הייתה ברומניה היא כלל לא הייתה בקשר איתה (עמ' 78 ש' 1-6). זאת, אף שהתובעת שמרה, גם בתקופות אלה, על קשר רצוף של טלפונים ומכתבים, עם מרתה ושושנה.
ד. לטענת מרים, כאשר רצתה לבקר את התובעת באוגוסט 2012, היא לא מצאה אותה בביתה ורק אחרי בירור עלה בידה ל"גלות" כי התובעת מאושפזת בבית החולים רמב"ם בחיפה. לא רק שמעדותה של מרים בעניין זה עולה כי ביקוריה אצל התובעת לא היו תכופים, אלא, גם לטענתה, רק בכל שבועיים לערך, התברר, כי לאחר שכבר ידעה ביום 24.8.12 שהתובעת מאושפזת, היא נסעה לבקרה בבית החולים רק ביום 27.8.12. העובדה שחלפו לפחות שלושה ימים עד שמרים התפנתה לנסוע לתובעת, אף שלכאורה סברה שהיא לבדה, מלמדת על כך שטענתה, אודות קשר הדוק עם התובעת, אינה אמת.
ה. בסיכומיה, מלינה בכ' התובעת על כך שמרים לא עודכנה אודות מצבה של התובעת (סעיף 235 לסיכומי תובעת). אם אכן היה קשר רצוף ותמידי בין מרים לתובעת, כפי שטענה מרים, מדוע היה על קומרוב או שושנה "לעדכן את מרים"? האם לא ידעה בעצמה מה מצבה של התובעת?
ו. טענותיה של מרים, על כך שקומרוב לא היו לצידה של התובעת כשזו נזקקה להם (סעיף 220 לסיכומי תובעת) הינם בבחינת חרב פיפיות, שכן גם מרים לא הייתה לצידה של התובעת ברובם המכריע של הארועים שפורטו שם.
ז. במסמך "הערכת תלות" של המל"ל שנערך לתובעת מיום 24.09.11 (ראה תעודת עובד ציבור של הגב' כהן גליה מהמל"ל שהוגשה ביום 11.05.15 לתיק זה), כלל לא נזכרה מרים, אלא רק שושנה ומרתה.
23.בגרסתה של מרים נמצאו תמיהות וסתירות גם ביחס לנסיבות סביב אישפוזה של התובעת בבית החולים הגריאטרי ונסיבות הוצאתה של התובעת משם אל בית האבות בחדרה.
מרתה ושושנה העידו כי הצוות הרפואי ברמב"ם הוא שהחליט להעביר את התובעת לבית החולים הגריאטרי (עמ' 205 שו' 19-28; עמ' 113 שו' 2-17). לא הוצגה כל ראיה אחרת על ידי התובעת. מרים העידה כי אינה יודעת של מי הייתה ההחלטה (עמ' 76 שו' 14-16). בניגוד לטענת התובעת (סעיף 254 לסיכומיה) כי בתסקיר העו"ס מיום 17.12.12 (ת/1) צויין כי ההעברה נעשתה בשל חששותיה של מרתה, הרי שאין לכך כל זכר בתסקיר.
אציין, כי ההערכה הפסיכורפואית של ד"ר ילאייב מיום 06.10.12, שנעשתה לבקשת מרים , מעלה כי מצב התובעת לא אפשר לשחררה לביתה: "כעת מתקשה לטפל בעצמה ולדאוג לענייניה והינה [כך במקור, ה.א.], וזקוקה למעקב צמוד ועזרה לכל שעות היממה ובסביבה תומכת ע"י עובדת זרה או במסגרת בית אבות" (פסקה שלישית בעמוד האחרון, נספח ג2 לתצהיר מרים).
מרים העלתה בתצהירה טענות חמורות (סע' 9, 15 לתצהירה), לפיהן ביוזמתה של מרתה נשללו מהתובעת זכויות אדם בסיסיות, הוגבל חופש תנועתה, נכפה עליה מקום האשפוז, היא בודדה ונאסר עליה לטייל עם מרים. בעדותה, לעומת זאת, התברר כי לא היו דברים מעולם. כך, העידה מרים כי דווקא התירו לה להוציא את התובעת לבנק ביום 07.10.12 (עמ' 79 שו' 4-26; עמ' 95 שו' 19) וכי עד למועד זה כלל לא ביקשה להוציא את התובעת מבית החולים (עמ' 81 שו' 19; עמ' 95 שו' 20-21). עוד הוסיפה מרים בעדותה, כי נאמר לה שבמצבה של התובעת, לא ניתן להוציא אותה מבית החולים (עמ' 95 שו' 27-32), כלומר, מטעמי מצבה הבריאותי ולא עקב כך שמרתה הורתה על כך. בכך נסתרה טענתה כאילו לאחר ה- 07.10.12 אמרו לה כי האיסור להוציא את התובעת נעשה בהוראת מרתה (עמ' 96 שו' 1-2).
24.לא ניתן להתעלם בהקשר הזה מטענות הנתבעים, לפיהן למרים, כקרובת משפחתה של התובעת (שהיא אישה ערירית וחשוכת ילדים), עשוי להיות עניין בתוצאות ההליך, כמי שעשויה לרשת את התובעת בהגיעה שעתה של זו. ואכן, על החשיבות שמייחסת מרים לתביעה, ניתן היה ללמוד ממעורבותה הרבה בכל הקשור לתביעה. מרים נכחה בכל הדיונים, ישבה לצידה של בכ' התובעת, סייעה לה לאתר מסמכים כאלה ואחרים, והייתה מעורבת פעילה מאוד. לכל אורך הדיונים היא רשמה פתקים לבאת כוחה של התובעת, ולחשה לה הערות. התנהלותה במהלך הדיונים לא הייתה שונה מזו של בעל דין, לכל דבר ועניין.
25.מרים גם הייתה מעורבת בניהול התיק, כך למשל, העידה כי עברה על פירוט שיחות הטלפון שהגישו קומרוב (עמ' 55 שו' 9-14).
יתרה מזו, בעדותה עשתה מרים לא פעם שימוש במטבעות לשון שמעידות גם הן על כך שהיא רואה עצמה חלק מהתובענה. כך התייחסה אל עצמה ואל התובעת כגוף אחד: "אנחנו לא מצאנו צורך להביא אותם" (עמ' 76 שו' 19-22), "... לא הבאנו מה הצורך להביא אותו" (עמ' 57 שו' 11-15).
26.על מעורבותה של מרים, וחלקה בהגשת התביעה, ניתן ללמוד גם מכך שמרים היא זו שביקשה מהבנק תדפיסי חשבון של התובעת ופנתה לעוה"ד ביוזמתה (עמ' 62 שו' 1-6). מרים היא שהכירה את עוה"ד צולמן לתובעת (עמ' 37 שו' 7-8). מרים היא אף זו שיזמה את היציאה מבית החולים הגריאטרי אל הבנק, לדבריה עקב החשד שהתעורר בה כי בוצעו בחשבון דברים לא כשרים (סע' 9 בנספח ג2 לתצהיר מרים). אמנם, בעדותה ניסתה לטעון כי הייתה זו יוזמה של התובעת (עמ' 79 שו' 3-6, 27-28 אולם כאשר הופנתה לסתירה בין שתי הגירסאות לא הצליחה למסור הסבר מניח את הדעת (עמ' 79 שו' 29 ועד עמ' 80 שו' 32). בניגוד לטענת מרים בתצהירה כי עוה"ד צולמן היא שיצרה קשר עם עו"ד סיסו, מעדותה של מרים התברר כי היא זו שפנתה אל עו"ד סיסו, על מנת לברר לצורך מה הועבר אליו הסכום 4,000 ₪ מחשבון התובעת (עמ' 81 שו' 22-26).
27.מרים טענה כי התובעת מתפקדת היטב עד היום. לטענתה, העובדה שבדוחו"ת המל"ל נכתב אחרת, מקורה בכך שניסו להקצין את מצבה של התובעת כדי לקבל מימון לשעות סיעוד נוספות (עמ' 73 שו' 16-25). עדות זו של מרים מערערת את מהימנותה, לא פחות מאת זו של התובעת. אמירה כזו ודאי פוגעת באמינות התובעת, כמי שניסתה, ולטענת מרים גם הצליחה, להערים על המל"ל.
יותר מזה, אם אכן היה קשר כה קרוב בין התובעת למרים, יש להניח שמרים ידעה על העובדות השיקריות, כביכול, שנמסרו לרשויות, ושתקה. בכך הפכה אף היא למעין שותפה לדיווחים אלה.
28. יוצא, שלא ניתן לסמוך על עדותה של מרים.
התובעת נותרה לכן ללא ראיות של ממש, שייתמכו בטענותיה, וכל שנותר הוא השערות
והנחות.
29.אוסיף, כי על הקושי שבקבלת גרסת התובעת כפי שפורטה בתביעה ובתצהירים מטעמה, מלמדת גם העובדה שבין כתב התביעה לתצהירי העדויות הראשיות, עברה גרסת התובעת שינוי מהותי, וללא הסבר מניח את הדעת. כך, בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי מעולם לא משכה סכומים במזומן, בתצהיר עדותה הראשית פורטה גירסה "מתונה" יותר, ולפיה היא לא משכה כספים רבים בסכומים כאלו (סעיף 30 לתצהיר התובעת).
30.כאשר התברר כי ישנם מסמכים המעידים על מספר פעמים רב שבהן משכה התובעת, בחתימתה, סכומים במזומן, טענה בכ' התובעת בסיכומיה כי התובעת אמנם הייתה אז בבנק, וחתמה על המשיכה, אלא שמי שנטלה בפועל את הכספים הייתה מרתה (סעיף 146 לסיכומי תובעת).
דין טענה זו להידחות, ממספר טעמים.
ראשית, משום שטענה זו היא בגדר הרחבת חזית ובדין התנגדו לה הנתבעים (סעיף 52 לסיכומי קומרוב).
שנית, משום שאין לטענה זו כל ראיה והיא בגדר השערה בלבד. התובעת עצמה לא טענה זאת בתצהירה, וודאי שלא בעדותה בבית המשפט.
שלישית, עדותה של מרים, לפיה גם לאחר מרץ 2011 עוד הייתה התובעת עצמאית והלכה לבנק להוציא כסף (עמ' 47 שו' 1-2), סותרת גם היא את הטענה הזו. כך גם עדותה של מרים, שהעידה כי התובעת הייתה עצמאית לגמרי עד ליום 23.08.12 בו נפלה, וכי עד אז עוד הכינה אוכל שקנתה בסופר ועשתה הכל לבד, וכי לאחר כשבועיים שלושה מאז שהשתחררה מבית החולים (במרץ 2011, ה.א.) התאוששה ותפקדה ללא קושי, וכך גם היום (עמ' 55 שו' 32; עמ' 56 שו' 1-12).
31.הבדל נוסף, בין הגירסאות השונות שהועלו על ידי התובעת, מצוי בכך שבעוד שבסעיף 29 לתצהירה ציינה התובעת כי קיבלה מהנתבעת 3 סך של 2,000 ₪ ו- 3,000 ₪, היא חזרה בה מטענה זו בעדותה (עמ' 24 שו' 12-16). למותר לציין שעדותה לא יכולה לאשש אף לא אחת מהגירסאות האלה.
32.טענת התובעת, כאילו הנתבעים עשו בעצמם שימוש בכספים שהעבירו מחשבונה לחשבונותיהם, וכי יש לדחות את טענתם כאילו מסרו לה את הכספים האלה במזומן, לא הוכחה והיא גם אינה מתיישבת עם הנתונים העולים מהחומר הראייתי שבפני.
התובעת טוענת, כי ראיה לכך ניתן למצוא בכך שהסכומים שהעבירו הנתבעים מחשבונה לחשבונותיהם משקפים פעולות ש"הינן חריגות מאוד בחשבון הבנק שלה ואינן תואמות כלל וכלל את ההוצאות הכספיות הנדרשות לה למחיתה היומיומית". היא גם טוענת כי סכומים כאלה כלל לא היו דרושים לה כלל למחייתה.
33.אני דוחה את טענות התובעת בעניין זה.
ראשית, משום שהתובעת נמנעה מלפרט בתצהירה מאין היה לה כסף למחייתה ולשימושה, אם לא מהסכומים שהובאו לה, כטענת הנתבעים, במזומן. טענת התובעת בעניין הזה נותרה לכן בגדר טענה סתמית וחסרת פירוט שכן התובעת לא הציגה נתונים כיצד רכשה, למשל, מזון, או כיצד שילמה לרופא שבא לביקורי בית (ראה עדות מרים לפיה שילמה התובעת לרופא פרטי במזומן עמ' 49 שו' 28-29) והיא גם נמנעה מלהביא את עדות הרופא שיאשר גרסה זו.
שנית, טענתה של התובעת כאילו מדובר בסכומים חריגים, נסתרת מהתחשיב שעשו קומרוב ושושנה בסיכומים מטעמם (למשל, סעיף 101-104 לסיכומי שושנה וס' 54 לסיכומי קומרוב). תחשיבים אלה כמו גם נ/2, מעידים, לכאורה, על כך שגם לפני מרץ 2011, ועוד בתקופה שבה אין חולק על כך שהפעולות בחשבון נעשו על ידה, משכה התובעת, במזומן סכומים ניכרים ביותר – ומבלי שהוכח קשר בין משיכות אלה לנסיעות התובעת לרומניה.
כך, אף בתקופה שלאחר יציאתם של קומרוב מחשבון הבנק של התובעת (ראה תדפיסי בנק לחודשים 01/13-04/14 עמ' 75-92 לנספח 2 לתצהיר עוזי, נ/10). מאז שעזבו קומרוב את חשבון הבנק של התובעת, נמשך מהחשבון סך של למעלה מ- 30,000 ₪, וכל זאת בעוד התובעת שוהה בבית האבות בחדרה המספק לכאורה את כל צרכיה. גם מרים העידה כי ביום 07.10.12 ביקשה ממנה התובעת לקחת אותה לבנק כדי להוציא כסף (עמ' 79 שו' 3-6) ואף התובעת העידה כי היא צריכה ללכת לבנק להוציא כסף (עמ' 35 שו' 19-21).
שלשית, טענתה של התובעת, כאילו לא נזקקה למזומנים שכן הוצאותיה השוטפות שולמו על ידי הוראות קבע וכרטיס אשראי, אינה מתיישבת עם העובדה שגם לפני מרץ 2011, ואפילו לפני שקומרוב הצטרפו לחשבונה בשנת 2009, משכה התובעת סכומים ניכרים במזומן, למרות שגם אז היו לה הוראות קבע בחשבון והיא עשתה גם אז שימוש בכרטיס אשראי, ועשתה כן גם לאחר יציאת קומרוב מחשבונה.
34.התוצאה מכל האמור היא שלא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה. יש להדגיש, כי לנוכח אופיין של טענות התובעת, שמייחסת לנתבעים תרמית ומרמה, הנטל המוטל על התובעת כבד מהנטל הרגיל המוטל על תובע בהליך אזרחי. כפי שכבר נפסק:
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום".
ראה: ע"א 292/64, משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 416, 414.
וראה גם: ע"א 400/86 עז' המנוח קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה שטנה (ניתן ביום 19.01.89, פורסם בנבו).
דברים דומים נאמרו גם כלהלן:
"אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יורת קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה".
ראה: ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253, 256.
וכך גם נאמר בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון ואח' (ניתן ביום 11.04.13, פורסם בנבו):
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות".
וראה גם: ע"א 3546/10 אליהו מישאלי ואח' נ' אולגה קליין ואח' (ניתן ביום 18.04.12, פורסם בנבו).
התובעת לא הרימה נטל מוגבר זה ולטעמי אף לא עלה בידה להרים את הנטל הרגיל המוטל על תובע בהליך אזרחי.
35.בצר לה, שבה התובעת וטענה בסיכומיה כי הנטל הוא על הנתבעים, וכי הם כשלו מלהרימו. בעניין זה טענה התובעת כי יש להפוך את הנטל ולקבוע כי הנטל מוטל על הנתבעים להוכיח כי כל הפעולות שביצעו בחשבונה של התובעת בוצעו כדין. לטענת התובעת, מקור חובה זו בכך שטענת הנתבעים היא למעשה טענה של "הודאה והדחה".
אני דוחה טענות אלה של התובעת.
ראשית, וכפי שכבר ציינתי, טענה זו של התובעת נדחתה כבר בהחלטה שניתנה על ידי ביום 21.05.14.
שנית, אין מדובר בטענות של הודאה והדחה שכן הנתבעים מכחישים את טענות התובעת כאילו הפעולות שביצעו בחשבונה נעשו בניגוד לרצונה ושלא על פי הרשאתה.
שלישית, הנתבעים הכחישו גם את טענות התובעת כאילו כל משיכות המזומן שנעשו מהחשבון, נעשו על ידם וטענו כי לפחות חלק מהפעולות האלה בוצעו על ידי התובעת עצמה (עובדה שאכן התבררה כנכונה). מכיוון שכך, אין מדובר במצב שבו מודים הנתבעים בכל טענות התביעה ולא ניתן לכן לקבל את הטענה כאילו מדובר במצב של טענות מסוג של "הודאה והדחה".
36.למעלה מן הצורך, אציין כי אף לו היה הנטל מוטל על הנתבעים, להוכיח כי כל פעולותיהם בוצעו לבקשת התובעת, בהסכמתה ובהרשאתה ולטובתה של התובעת, הרי שעלה בידם להרים את הנטל הזה.
37.קומרוב טענו כי ההעברות מחשבונה של התובעת, לחשבונם, בוצעו על ידם כאשר התובעת רצתה כסף מזומן, והתקשתה ללכת לבנק להוציאו בעצמה. אז, לטענתם, הם העבירו כסף מחשבונה של התובעת לחשבונם או לחשבונה של שושנה, ובמקביל הוציאו את הסכום הזה במזומן, ומסרו לתובעת.
גירסה זו של קומרוב נתמכה בעדותה של שושנה (עמ' 198 שו' 8-12; עמ' 199 שו' 18-23), כמו גם באמצעות תדפיסי חשבון הבנק של קומרוב, המוכיחים כי במקביל לכל העברה בנקאית מחשבון התובעת אל קומרוב, נמשך סכום זהה או גדול יותר מחשבון קומרוב, באופן המתיישב עם גרסת קומרוב האמורה (ראה פירוט בהרחבה בסעיף 60 לסיכומי קומרוב).
38.אני מאמינה לעדותם של קומרוב ושושנה. עדויות שלושת הנתבעים הותירו רושם מהיימן וחיובי.
התרשמתי כי מדובר באנשים שהקדישו מזמנם וממרצם לסייע לתובעת, אישה בודדה וערירית, וכי כל פעולותיהם נעשו בתום לב ועל מנת לסייע לתובעת.
39.לא מצאתי כי הסתירות, המעטות, שאליהן הפנתה בכ' התובעת בסיכומיה מערערות את מהימנותם. בנושאים העיקריים - תכיפות ומשך הקשר עם התובעת, העובדה שהתובעת היא שיזמה את צירופם של קומרוב לחשבון, הטכניקה שבעזרתה עשו שימוש בהעברות הבנקאיות על מנת להעביר מזומנים לידי התובעת, בכל אלה לא מצאתי סתירות, וכל שכן כאלה שמערערות את מהימנותם של הנתבעים.
40.לרושם שהותירה עדות הנתבעים, מצטרפת העובדה שעדויותיהם עולות בקנה אחד עם המסמכים והראיות.
41.מדפי החשבון שהציגו כל שלושת הנתבעים עולה שעל כל משיכה שעשו מחשבון התובעת הם משכו מזומנים מחשבונם. נתונים אלה, אודות משיכות בסכומים ובמועדים סמוכים למועד ההעברות מחשבון התובעת, מתיישבים היטב עם גירסת הנתבעים, לפיה כל סכום שהעבירו לחשבונם הם מסרו במזומן לידי התובעת. אני דוחה את טענת התובעת, כאילו יש משמעות לכך שלא תמיד הייתה ההעברה לאותו חשבון שממנו משכו אחר כך את המזומנים (סעיף 82 לסיכומי התובעת). לקומרוב היו מספר חשבונות ואין לכן כל חשיבות לכך שיבצעו הן את ההעברה והן את המשיכה מאותו חשבון דווקא.
42. אני מאמינה לשושנה, שהותירה רושם של אישה תמימה וללא כל תחכום, ולעדותה לפיה לא תמיד משכה את כל סכום ההעברה במזומן מהבנק, אם משום שהסכום שהועבר היה גבוה מהסכום שהותר לה למשוך בבת אחת, ואם משום שהיה בידיה חלק מסכום זה במזומן בביתה.
43.ממכלול העדויות כפי שהובאו בפני נראה כי שושנה, שבסך הכל הייתה שכנתה של התובעת, הקדישה מזמנה ולא חסכה כל מאמץ על מנת להקל על התובעת. היא הייתה באה אל התובעת בשעות שונות ביום, מכינה לה קפה, מביאה לה עיתון, עושה עבורה שליחויות שונות ועמדה לרשות התובעת בשעות שונות ומשונות, כפי שמעידות שיחות הטלפון הרבות של התובעת (סעיף 82 לסיכומי שושנה; עמ' 209 שו' 3-20; עמ' 223 שו' 4-6, 24-26; עמ' 226 שו' 3-6; עמ' 228 שו' 9-11, 29-32).
מתצהיר הגב' מיכל לפידות עולה כי התובעת הסכימה לכך שתיכנס לביתה לביקור בית, רק בנוכחות שושנה (סעיף 5 לתצהיר מיכל לפידות), וכי התובעת סמכה מאד על שושנה ובלי עזרתה של שושנה לא הייתה מסוגלת לדאוג לצרכיה האישיים (סע' 6-9 לתצהיר מיכל לפידות).
אמנם, בשלב שבו נדרשה עזרה רבה יותר (לאחר מרץ 2011), שושנה גם קיבלה שכר קבוע מהתובעת, אך יחסה לתובעת היה מעל ומעבר לנדרש, וחרג משעות עבודה מקובלות.
44. אני דוחה את טענות התובעת כאילו לא נדרשה משושנה כל עזרה מעבר לשעות שאושרו על ידי המל"ל.
לאור מצבה של התובעת, כפי שהוא עולה מהמסמכים, ברור שמספר כה מועט של שעות לא יכול היה להספיק. הגב' מיכל לפידות אישרה בעדותה כי על אף השעות שאישר המל"ל, נדרשו לתובעת שעות טיפול נוספות וכי אילולא הייתה עוזרת לה שושנה בשעות נוספות, לא הייתה מקבלת אותו (עמ' 94 שו' 7-18).
הגב' מיכל לפידות גם העידה כי בביקוריה אצל התובעת, גם בשעות שאינן מאושרות ע"י המל"ל, היא מצאה שם את שושנה עוזרת לתובעת, וציינה כי היא שושנה עובדת מעבר לשעות המל"ל (עמ' 88 שו' 8-12; עמ' 90 שו' 22-24).
בדו"ח הפיקוח (נספח א' לתצהיר מיכל לפידות) כתוב מפורשות ששושנה עבדה עם התובעת בשעות אחרות, מעבר לשעות הסיעוד שאושרו על ידי המל"ל.
במסמך "הערכת תלות" של המל"ל, שנערך לתובעת מיום 24.09.11 (ראה תעודת עובד ציבור של הגב' כהן גליה מהמל"ל שהוגשה ביום 11.05.15 לתיק זה) צוין במפורש כי שושנה מסייעת לתובעת ברחצה, הלבשה, ניקיון, קניות והאכלה, "כל יום מספר פעמים".
בתסקיר העו"ס מיום 17.12.12 שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (נספח 12 לתצהיר מרתה) נכתב במפורש כי מעבר לשעות הסיעוד מהמל"ל, שושנה טיפלה ועבדה במשק בית אצל התובעת בתמורה לתשלום נוסף.
כאמור, בפועל, וכפי שעולה משיחות הטלפון שעשתה התובעת לשושנה ברור ששושנה עמדה לרשות התובעת גם בשעות שלא נכללו באישור המל"ל.
45. תמיכה נוספת לגרסת הנתבעים אני מוצאת בדברים הבאים:
א. הוכח, כי לפחות חלק מהמשיכות שביצעו הנתבעים מחשבונה של התובעת, בוצעו לפי הוראת התובעת. כך, למשל, במכתבה מיום 28.10.10 (נספח 2 לתצהיר מרתה) ביקשה התובעת ממרתה להעביר לשושנה 1000 ₪.
ראוי לציין כי הוראה זו, שניתנה על ידי התובעת כבר בשנת 2010, מלמדת על כך שכבר אז ידעה התובעת היטב כי לקומרוב זכות לפעול בחשבונה. יש בכך משום תמיכה נוספת בטענות קומרוב לפיהן טענתה של התובעת, כאילו "הופתעה" לגלות זאת רק בשנת 2012 ולאחר אישפוזה בבית החולים הגריאטרי, אינה אמת.
ב. ההעברות, שבוצעו בחשבון לאחר מרץ 2011, הוא המועד שממנו, כך נטען, לא ביצעה התובעת פעולות בעצמה בחשבון, לא היו שונות, מבחינת סכומן, למשיכות המזומנים שעשתה התובעת עצמה בחשבון. לו רצו הנתבעים ל"חגוג" על חשבונה של התובעת, מדוע לא משכו סכומים גבוהים יותר מחשבונה? כך, למשל, מתדפיסי תנועות חשבון הבנק (נספח ח' לתצהיר מרים) עולה, כי ביום 15.02.09 משכה התובעת סך של 10,000 ₪; ביום 02.03.09 משכה סך של 5,000 ₪; ביום 29.03.09 משכה סך של 10,000 ₪. סכומים אלה דומים לסכומים שהועברו בהמשך לחשבונות הנתבעים , ונמשכו מהם אחר כך במזומן.
ג. העובדה שהנתבעים ביצעו את הפעולות בחשבון התובעת בדרך של העברה לחשבונותיהם, פעולה שניתן בקלות לעקוב בה אחר יעדם של הכספים המועברים, מעידה על כך שלא חששו ולא ביקשו להסתיר דבר. לו חפצו למעול בכספי התובעת, מה מנע מהם למשוך מזומנים, או לבצע העברות לחשבונות של צדדי ג'?
ד. התובעת טענה כי קומרוב הורו לבנק להעביר אליהם באמצעות האינטרנט את כל המסמכים הקשורים לחשבון המשותף, באופן שהתובעת לא תקבל יותר דואר מהבנק. היא מפנה בעניין זה לנספח ג' לתצהירה. ואולם, מסמך זה נושא תאריך של 07.04.09, מועד בו אין חולק כי התובעת הייתה עוד עצמאית וצלולה. כך שבמשך שנתיים לפחות ממועד אותו מסמך, לא קיבלה התובעת מסמכי בנק הנוגעים לחשבונה, ולא פעלה לשינוי מצב זה. מכאן, ברור כי התובעת הייתה מודעת למהלך ולבקשה שהופנתה לבנק לשלוח את מסמכי הבנק באינטרנט אל קומרוב, במקום אליה בדואר. מכל מקום, היא לא השיגה על כך מאז אפריל 2009.
ה. התובעת כללה בתביעתה גם סכומים שהועברו מחשבונה אל עו"ד סיסו: סך 4,095 ₪ מיום 03.10.12, סך 543 ₪ מיום 04.10.12, וסך 4,095 ₪ מיום 28.10.12, העברות כשכ"ט לעו"ד סיסו בגין טיפולו בהגשת בקשה למינוי מרתה כאפוטרופוסית על התובעת (סע' 29 לתצהיר מרתה). הכללת סכום זה בתביעה שבפניי, נעשתה בחוסר תום לב שעה שקיים מעשה בית דין בעניין סוגיה זו: בסעיף 6 להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בת"א 17246-01-13 ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 16.01.13 (נספח 10 לתצהיר עוזי).
ו. הסתירות בגרסאות שמסרה מרים בענינים שונים:
כך, למשל, בנוגע לנוכחותה ולנוכחות בעלה בעת בדיקת התובעת על ידי ד"ר ילאייב. במקום אחד העידה מרים כי היא ובעלה לא נכחו בחדר (עמ' 78 שו' 12-13), בהמשך טענה כי רק היא נכחה בבדיקה (עמ' 79 שו' 22-23), ואח"כ שינתה את הגרסא שוב וטענה כי גם בעלה נכח בבדיקה (עמ' 79 שו' 30-31).
כך, למשל, העידה מרים מחד כי הייתה זו יוזמה שלה להגיש את הבקשה למינוי אפוטרופוס, וכמה שורות אח"כ טענה מאידך כי זו הייתה יוזמה של התובעת (עמ' 43 שו' 5-10).
כך, למשל, העידה מרים מחד כי עו"ד צולמן לא ייצגה אותה בהליכים משפטיים, ומיד אח"כ, כשעומתה עם העובדה שייצגה אותה בבקשה למינוי כאפוטרופוס, טענה כי עו"ד צולמן אכן ייצגה אותה באותו הליך (עמ' 60 שו' 27-32).
כך, למשל, העידה מרים מחד כי לא היה ברשותה מספר הטלפון של מרתה, ומאידך כי כן היה ברשותה (עמ' 83 שו' 8-13ד).
46.בניסיון לערער את מהימנותה של שושנה בפרט, ומהימנות הנתבעים בכלל, העלתה התובעת בסיכומיה טענה, אודות סכום של כ - 53,000 ₪, שהופקד במזומן בחשבונה של שושנה ביום 29.10.12 (עמ' 219 שו' 25-27). לטענת התובעת, סכום זה משקף את סך הסכומים שהועברו לחשבון שושנה במהלך התקופה נשוא התביעה והעובדה שתוך כדי חקירתה הנגדיתש לא היה לשושנה הסבר להפקדה זו, מלמדת כי מדובר בסכומים שנגזלו מהתובעת.
אני דוחה טענה זו.
47. ראשית, וכפי שכבר ציינתי, אני מאמינה לעדות שושנה, לפיה כל סכום שהעבירו
קומרוב לחשבונה, היא העבירה במזומן לתובעת (עמ' 220 שו' 20-22).
שנית, אל מול טענת התובעת , כאילו סכום זה משקף את הכספים שנגזלו על ידי שושנה מהתובעת, עומדת טענת בכ' שושנה, שהיא הגיונית לא פחות. לפי טענה זו, הכספים שהופקדו ונמשכו מחשבונה של שושנה באותו מועד ובסמוך לו, קשורים לעסקת מכר (אליה התייחסה שושנה בעדותה, עמ' 190 שו' 15-17, עמ' 225 שו' 6-9) . גירסה זו מתיישבת, לכאורה, עם הנתונים לפיהם ביום 29.10.12 הופקד סך 53,000 ₪ מזומן, נלקחה הלוואה על סך 50,000 ₪, וניתן שיק בנקאי על סך 100,000 ₪. ובנוסף, ביום 12.11.12 הופקד שיק פרטי על סך 37,500 ₪ ונמשך שיק בנקאי על אותו הסכום. התנהלות כזו תואמת, לפחות לכאורה, עסקת מכר.
שלישית, אם אכן הייתה שושנה נוכלת שגזלה את כספה של התובעת, כפי שטוענת עתה
התובעת, ועלה בידה להערים על התובעת ולגזול ממנה , טיפין טיפין ולאורך תקופה ארוכה,
סך של 53,000 שהוחזק במזומן על ידה, איזה הגיון יש בכך שתפקיד אותו בבת אחת
בחשבונה, ו"תחשוף" אותו?
בסופו של דבר, הטענות שמעלה התובעת בקשר להפקדה זו, ואחרות, אינן אלא השערות.
בנסיבות, אין די בהן כדי להטות את הכף, כנגד כל הנימוקים שפורטו לעיל, ולשכנע כי יש
ממש בתביעה.
48. התוצאה מכל האמור היא, שאני דוחה את התביעה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בגין התביעה ובשכר טרחת עו"ד לנתבעים כדלקמן:
לנתבעים 1 ו- 2 יחד ולחוד, סך של 20,000 ₪.
לנתבעת 3 סך של 20,000 ₪.
המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ו, 22 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.
