י.ח דייטש בע"מ נ' הוניג

זוהי התנגדות לביצוע שטר בסך 128,000 ₪ נגד הנתבע אשר השיק נשא את פרטיו ובהמשך נמשך וחולל מחשבונו (להלן: "השטר" או "המחאה" או "השיק").

בהחלטה מיום 23.11.2021, ניתנה בהסכמת התובעת רשות להתגונן, ונקבע כי ההתנגדות לשטר והתצהירים התומכים בה ישמשו ככתב הגנה.

מוסכמות

1. התובעת הינה חברה העוסקת בניכיון שיקים שירותים פיננסיים ומתן הלוואות. 

2. התובעת נמצאת בקשרים עסקיים עם מר אייל חכימיאן (להלן "חכימיאן") אשר מסר לה את השיק שהיה בידו על מנת שתשלים בו את שם הנפרע והיא השלימה בו את שמה שלה.

3. בין חכימיאן לנתבע לא נחתם הסכם הלוואה בכתב.

4. על השיק הנמצא ברשות התובעת, מפורט כי בתאריך 25.08.2018 נעשה שיק מאת שרה הוניג ומשה מרדכי הוניג, למוטב י.ח. דייטש בע"מ בלבד, על סך 128,000 ₪. על השטר מתנוססת חתימה שתוכנה "מ. הניג". בראש השטר מופיעה המילה "וינברג" הכתובה ב כתב־יד קטן.

5. נסיבות מתן השיק , הצדדים לעסקה והרקע למסירתו שנויים במחלוקת כפי שיפורט.

    

    

    

    

    

   טענות הצדדים

   טענות התובעת

6. התובעת טוענת שההמחאה נמסרה לחכימיאן על ידי הנתבע כהמחאה פתוחה, ללא ציון שם המוטב, כבטוחה עבור הלוואה לטווח קצר שנתן חכימיאן לנתבע במהלך שנת 2018 סכום ההלוואה הוא סכום השיק – 128,000 ₪. הנתבע לא השיב את ההלוואה לחכימיאן.

7. חכימיאן פנה לתובעת בבקשה "לפרוט" את ההמחאה במסגרת עסקת ניכיון, התובעת מילאה את שמה כמוטב בהמחאה והגישה אותה לפירעון בבנק. לאחר שהמחאה חוללה על ידי הבנק בשל "חשבון מוגבל", פנתה להליכי הוצאה לפועל.

8. ביחס לטענת זיוף השטר של הנתבע, טוענת התובעת כי הנתבע הוא שחתם על השטר, וראיה לכך היא הדמיון בין חתימת הנתבע על ייפוי הכוח שהוגש בהליך זה לבין החתימה על השטר. בכל מקרה, טוענת התובעת כי טענת הזיוף אינה מבוססת, שכן מלבד הכחשה כללית של מתן ההמחאה, הנתבע לא הרים אפילו נטל ראשוני להוכחת גרסתו לפיה לא נתן את ההמחאה לחכימיאן.

9. התובעת טוענת שיש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבע שתפורט גם מטה, זאת מפני שהתובעת היא בגדר צד ישיר לשטר ולא צד שלישי שהשטר הוסב אליו, משכך תקופת ההתיישנות אינה שנתיים אלא 7 שנים.

10. למעשה, טוענת התובעת שכאשר נתן הנתבע לחכימיאן את השטר ללא שם מוטב, לא נעשה חכימיאן צד לשטר, ואילו התובעת הפכה לצד לשטר כאשר הוסיפה את שמה כמוטבת. לכן, לא מדובר בהליך הסבת השטר מחכימיאן לתובעת, ובהתאמה לא מתקצרת תקופת ההתיישנות.

    טענות הנתבע

11. הנתבע טוען כי ההמחאה שבידי התובעת מזויפת וגנובה, שכן מעולם לא התקשר עם חכימיאן בקשר עסקי כלשהו, לא מסר לידיו את ההמחאה, לא חתם על גבי ההמחאה ולא מילא את פרטיה.

12. הנתבע טען כי נטל ההוכחה שהחתימה שעל ההמחאה אינה מזויפת מוטל על התובעת, וכי האחרונה לא הרימה נטל זה, מאחר שלא הגישה בדיקת מומחה להשוואה כתבי-יד אשר תאשש את מקוריות החתימה.

13. הנתבע ציין כי ביום 21.06.2021 אף הגיש תלונה למשטרת ישראל כנגד גניבת המחאה וזיופה.

14. הנתבע טוען כי העסקה הנטענת אינה חוקית וגם אם תוכח – דינה בטלות לפי המבנה המשפטי הבא :

    • הוכח כי חכימיאן עוסק במתן הלוואות בריבית על דרך עיסוק. לפיכך, ההלוואה כפופה להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות" או "החוק"), ובפרט לדרישת הכתב שבסעיף 2 לחוק, ושלא חל הסייג בסעיף 15 לחוק.

    • מאחר שאין הסכם הלוואה בכתב הרי שלכל היותר זכאי היה חכימיאן (ולא התובעת) להשבה, אך חכימיאן לא הוכיח כלל את שיעור ההלוואה שנתן במסגרת עסקת היסוד, ולכן לא זכאי גם להשבה.

15. ככל שבית המשפט יכריע שנטל סתירת עסקת היסוד מוטל על הנתבע, טוען הנתבע שנדרש למעשה להוכיח יסוד שלילי, כלומר להוכיח כי לא קיבל את ההלוואה, ולכן על בית המשפט להסתפק ברף ראייתי נמוך יותר ובהתאמה על נטל ההוכחה להיות קל יותר.

16. הנתבע טוען שהתובעת אינה אוחזת כשורה בהמחאה, מאחר שלא הוכיחה מתן תמורה בעד ההמחאה.

17. הנתבע טוען להתיישנות, מאחר שהתובעת אינה צד ישיר להמחאה, אלא למעשה נסב, ומאחר שעברו מעל שנתיים מתאריך מתן ההמחאה, 25.08.2018, ועד לתאריך הגשת הבקשה לביצוע השטר, 23.05.2021. 

     

    מסכת ראייתית

18. מטעם התובעת העיד חיים דייטש (להלן: "דייטש"), בעלי התובעת. להלן עיקרי עדותו:

    • דייטש התייחס בחקירה הראשית אל חכימיאן כמוסמך להופיע כנציג מטעם התובעת בכל הדיונים הקשורים בתיק ולקבל הסכמות בשמה.

    • דייטש באופן שיטתי נהג לוודא את אמינות מוֹסֵר ההמחאה, אך לא חקר את אמינות מוציא ההמחאה עצמו, ומאחר שמדובר היה בחכימיאן איתו דייטש נמצא ביחסי ידידות, קיבל ממנו את ההמחאה ונתן לו כסף תמורתה.

    • חכימיאן החזיר זה מכבר לתובעת 128,000 ₪, הדבר קרה מיד לאחר שהתובעת לא הצליחה לפדות את ההמחאה ובהתאם לעסקת הניכיון, ולכן לדייטש עצמו ולחברה שלו לא היה אינטרס לתבוע את כספו במהלך השנים שעברו מאז מתן ההמחאה.

19. מטעם התובעת העיד חכימיאן. להלן עיקרי עדותו:

    • חכימיאן קיבל את ההמחאה בשכונת הקסטל (מעוז ציון) אשר במבשרת ציון ברחוב הפלמ"ח, ההמחאה נמסרה במפגש עם העד וינברג שאותו הכיר חכימיאן מקודם.

    • במקום היה הנתבע, ווינברג והיה גם אדם נוסף שאותו הכיר חכימיאן לא בשמו אלא בתור "משגיח הכשרות של קדמא".

    • חכימיאן נתן לנתבע עצמו את הכסף במזומן והנתבע בתמורה חתם על ההמחאה לעיניו, חכימיאן רשם כמה ימים לאחר ההפקדה על ההמחאה את סכום הכסף 128,000 ₪, את הסכום במילים ואת התאריך (עמ' 3 לפרוטוקול קדם המשפט, שורה 3).

    • חכימיאן רשם בראש ההמחאה את השם "וינברג", מאחר שראה בוינברג את איש הקשר עבורו.

    • חכימיאן לא מסר תאריך כלשהו שבה אמור היה לקבל את כספו בחזרה.

    • חכימיאן מסר כי לא ציפה להרוויח ממתן ההלוואה ריבית קצובה, או תמורה מסוימת וקבועה, כי אם רווח של כמה אלפי שקלים. חכימיאן סבר שיקבל תמורה כלשהי שכן "תמיד ויינברג היה בא נותן כסף, נותן" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 12).

    • לאחר זמן מה, משלא החזיר הנתבע את ההלוואה לחכימיאן, ניסה חכימיאן לפעול למימוש ההמחאה בבנק באמצעות התובעת, לאחר שלא כובדה ההמחאה שילם חכימיאן לדייטש את הכסף.

    • חכימיאן לא הכיר את הנתבע, ופגש אותו לראשונה כאשר הלווה לו את הכסף. לדבריו הסיבה שסמך עליו והסכים לתת לו כסף, הייתה שהגיע עם וינברג ובמשגיח של "קדמא", שאיתם עשה מספר עסקאות הלוואה רווחיות בעבר. חכימיאן הבין כי מטרת העסקה דנן והעסקאות הקודמות שבוצעו, הייתה לממן רכישת בדים או כובעים (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 4-5, עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 10).

    • חכימיאן לא חתם עם הנתבע על הסכם הלוואה, ואף לא רשם תיעוד של המפגש. הוא לא זכר באיזה תאריך מדויק התרחש המפגש, ולמשך כמה זמן ניתנה ההלוואה.

    • חכימיאן לא היה בטוח אם השיק שבהתנגדות ניתן כבטוחה לעסקה זו או אחרת ומסר כי קיבל בעבר מהנתבע המחאות נוספות, כנראה דרך וינברג (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-16):

      ת. ממנו אישית לא, אבל אני, יש לי עוד צ'ק שלו של או של אותה עסקה או שהוא בא פעם אחת ואני לא זוכר אותו. ...

      ש. לא הבנתי אז קיבלת על ה128 אלף שקלים האלה כמה צ'קים?

      ת. לא, עוד פעם שוב אני אומר, על העסקה הזאת יכול להיות שהצ'ק הזה זה על העסקה הזאת, היה לי הרבה דברים עם וינברג

    • חכימיאן העיד כי קיימת אצלו המחאה נוספת מאת הנתבע, אבל אותה לא ניסה לפדות. חכימיאן לא זוכר האם ניתנה במסגרת אותה העסקה או במסגרת עסקה אחרת, אך סבור שהתקבלה באותו היום או ביום שלאחריו. ההמחאה השנייה לא הוצגה בפני בית המשפט.

    • חכימיאן טען שמדובר היה בעסקה בסכום הגבוה ביותר שהתרחשה בינו לבין השלושה, כאשר קודם לכן ניתנו מספר הלוואות בסכומים נמוכים יותר שהוחזרו, ושנועדו לדבריו ליצור מערכת יחסים של אמון בינו לבינם.

    • חכימיאן מכיר בכך שעשה טעות עסקית בכך שסמך על הנתבע והלווה לו סכום כסף גבוה מבלי להכיר אותו באופן אישי.

    • חכימיאן טוען שבמסגרת ההליכים בבית המשפט זיהה את וינברג ואת הנתבע זיהה לאחר שהתעמק בכך אך לא לכתחילה.

20. מטעם התובעת העיד אברהם משה צבי וינברג (להלן: "וינברג"). להלן עיקרי עדותו:

    • וינברג העיד כי מכיר את חכימיאן וכי לווה ממנו בעבר מספר פעמים בריבית לצרכים עסקיים ופרטיים, ובכל פעם הגיע אליו למבשרת ציון. הסכום הגבוה ביותר שלווה וינברג מחכימיאן היה כ-50,000 ₪ שנועד לכסות את החובות אליהם נקלע עסק הבדים והבגדים שברשותו.

    • 50,000 ₪ מהחובות הללו טרם החזיר וינברג לחכימיאן, ובגינם מתנהלת תביעה. וינברג תיאר כיצד ישב בסלון ביתו של חכימיאן והסביר לו לשם מה נועדה אותה ההלוואה.

    • וינברג העיד כי מכיר את הנתבע "מהקהילה" כ-15 שנים.

    • וינברג טען כי לא הגיע מעולם יחד עם הנתבע למבשרת ציון כדי לסייע לנתבע ללוות כסף מאת חכימיאן, וסיפר שהנתבע אמנם פנה אליו לאחר שנפתח לנתבע תיק ההוצאה לפועל, על מנת להתייעץ אתו, מאחר שידע שגם לו - לוינברג היו תיקים בהוצאה לפועל, אך הנתבע לא ביקש סיוע כספי אלא עצה, ווינברג טען שממילא לא יכול היה לסייע לו.

    • וינברג אישר כי הביא גם אחרים ללוות כסף מחכימיאן בריבית בהקשר זה הזכיר אדם וינברג נוסף בשם אלעזר וינברג, שהגיע אתו בעבר פעמיים לחכימיאן על מנת ללוות מחכימיאן בריבית.

21. מטעם הנתבע העיד תחילה הנתבע, להלן עיקרי עדותו:

    • הנתבע לא הכיר את מר חכימיאן, וטען שלא היה במעמד של עסקה במבשרת ציון, מסר כי לא קיבל מחכימיאן כסף, ולא מסר לו בתמורה המחאה, ואף לא הכיר משגיח הכשרות מ"קדמא".

    • הנתבע מסר כי הוא מיודד עם וינברג מילדות, ואף קשור אליו בקשר משפחתי רחוק. הנתבע לא שוחח וינברג על תיק ההוצאה לפועל ועל התביעה דנן בהרחבה, אלא רק הביא לידיעתו כי הוא ב"איזה בלגאן, סיבוך עם איזה צ'ק, זה הכל".

    • הנתבע טען שהחתימה שעל ההמחאה אינה שלו, ושמדובר בזיוף וגניבה. הוא לא ידע כיצד הגיעה ההמחאה אל חכימיאן.

    • הנתבע מסר כי אין לו המחאות נוספות שזויפו, נעלמו או נגנבו וכי כי אינו חושד באף אדם מסביבתו הקרובה, ולא דיווח על חשודים במשטרה כאשר התלונן.

    • הנתבע הסביר כי לא פנה למשטרה מיד לאחר שראה שההמחאה לא כובדה בחשבון הבנק שלו, מאחר שחבריו ייעצו לו לא לייחס לעניין חשיבות. הוא החליט לפנות למשטרה רק לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפועל.

    • הנתבע העיד שלא נהג להשתמש בהמחאות, מלבד במקרים קונקרטיים: למול משכיר הדירה בה התגורר ולמול מוסדות גמילות חסד בהם נדרש פיקדון של המחאה פתוחה. לטענתו כל ההמחאות שנתן כבטוחה או כפיקדון הושבו לידיו.

    • הנתבע העיד על עצמו שהוא אינו בן אדם מסודר, אינו שומר דברים, ולכן לא שמר את פנקס ההמחאות ממנו אליו השתייכה ההמחאה (הגנובה) או את הספח של אותה ההמחאה.

    • הנתבע העיד כי חשבונו הוגבל לימים מאחר שלא היה מסודר בהתנהלותו הכלכלית, ולא הבין את חשיבות מתן ההמחאות. הוא לא זכר ולא הביא פרטים במשך כמה זמן היה חשבונו ביתרת חוב וכמה זמן היה החשבון מוגבל.

    • הנתבע העיד שבשנת 2018, שנת מתן השטר, עבד במחסן "גל מזון" כסוכן עבור בעלי המחסן, צביקה לינצר. שכר עבודתו כלל בסיס קבוע ואחוזים נוספים תמורת לקוחות שגייס, שניתן כתלוש בהעברה לחשבונו.

       

      דיון והכרעה

      טענת התיישנות

22. הנתבע טוען להתיישנות, שכן לדבריו העברת ההמחאה מחכימיאן לתובעת מהווה היסב של ההמחאה, ולכן תקופת ההתיישנות על פי השטר אינה 7 שנים כשל צד לשטר, אלא שנתיים לפי סעיף 96 לפקודת השטרות.

23. אין לקבל טענה זו, שכן בין התובעת לבין חכימיאן לא התרחש היסב בר תוקף, אשר דורש את חתימת המסב, היוצרת אחריות על פי השטר. כלומר, בחתימתו המסב מתחייב שהשטר יפרע ככתבו, ומתחייב לפצות את האוחז או כל מסב אחריו במידה שיחולל המסמך. בענייננו, הועבר שיק לתובעת במסירת חכימיאן כאשר אחז בו. חכימיאן לא חתם על ההמחאה ולכן לא חב על פי ההמחאה שמסר (ריקרדו בן-אוליאל, לירן חיים, דיני בנקאות - חלק כללי (כרך א, מהדורה שנייה, 2021) עמ' 77). בהתאמה, התובעת אינה מסב אלא צד לשטר החוב, עליה חלה התיישנות רק לאחר 7 שנים.

     

    טענות הזיוף והגניבה

24. מסגרת נורמטיבית :

    • על פי סעיף 22 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") על מנת להקים חבות של אדם כצד לשטר – בתור מושך או מסב או קָבַּל של שטר – דרושה חתימתו בתור אחד מאלה. לפי סעיף 23 לפקודת השטרות, חתימה על שטר שהיא מזויפת, אין רוכשים על ידיה או על פיה זכות לאכוף פירעון השטר על צד שבו.

    • אין חזקה שחתימה על שטר היא חתימתו של אדם פלוני, אפילו אם היא כוללת את שמו. אם הנתבע כופר בחתימתו, על התובעת להוכיח כי החתימה שעל ההמחאה היא חתימתו של הנתבע. אם לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה שהחתימה על ההמחאה היא חתימת הנתבע, אין תוקף להמחאה לפי סעיף 23 לפקודת השטרות, גם נמצא כי הוא אוחז בה כשורה [ראה סיכום ההלכות בת"א (מחוזי מרכז) 53873-10-13 כהן נ' משתלת הכפר הירוק בע''מ (נבו 28.04.2016)).

    • ישנן שלוש דרכים ראייתיות מקובלות בהן ניתן להוכיח שחתימה של פלוני היא חתימתו (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993) (להלן: "עניין בנק הפועלים")):

      1. עדות ישירה של החותם או של מי שהיה עד לחתימה.

      2. השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמתית.

      3. עדות של מי שמכיר את כתב היד או את החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על התאמתן למסמך מושא הדיון.

25. בענייננו, העיד הנתבע כי החתימה על ההמחאה אינה שלו וכי זויפה בנסיבות שאינן ידועות לו. לפיכך, עובר הנטל על התובעת להוכיח כי החתימה שעל ההמחאה היא חתימת הנתבע.

26. הנתבע אשר פתח חזית רחבה ובה כרך גניבה בזיוף - לא ביסס את טענתו לפיה ההמחאה אינה שלו וכי זויפה ולו בראיה אחת. הנתבע לא הסביר בחקירתו הנגדית כיצד יתכן תרחיש של זיוף וגניבה, לא ידע להצביע על גניבת פנקס או המחאה יחידה במועד מסוים או אף מקורב, ושלל כל תרחיש לפיו מסר המחאות פתוחות כבטוחה מבלי לקבלן בחזרה לידיו. בית המשפט התרשם לשלילה מעדות הנתבע אשר הקפיד ממש שלא למסור כל הסבר או מידע קונקרטי:

    "אני לא יודע מה קרה עם הצ'ק הזה. אני ממש לא יודע" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 3).

    "אני לא יודע איך זייפו את זה, אני יודע, יכול להיות שגנבו את זה, יכול להיות ש, אני לא יודע מה קרה לזה" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 14).

    ההתרשמות השלילית והיעדר ההסבר מביאים לקביעה כי נטל ההוכחה שיש על התובעת להרים קל משקל באופן יחסי.

27. בית המשפט מצא כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה שחתימת הנתבע על השטר היא חתימתו המקורית וזאת עשתה באמצעות מספר ראיות בעלות משקל שונה:

    • הראיה המרכזית היא עדותו הישירה של חכימיאן שהיה עד לחתימה ומסר כך : (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 25-27): "הביאו לי את הצ'ק פתוח והוניג הביא לי את הצ'ק פתוח, הם היו ביחד, הוניג קיבל את הכסף ביד... הוא חתם, אני רשמתי את הסכום". עדותו של חכימיאן הייתה רציפה והגיונית, חכימיאן מסר הסבר שאיננו חורג מן הסביר ומניסיון החיים של בית המשפט בדבר דרכם של מוסרי המחאות. חכימיאן תיאר פגישה, את הנוכחים בה, תיאר את מטרת ההלוואה ומסר מהם החלקים שמילא ב כתב־ידו בהמחאה. יחסים פיננסיים בין וינברג לבין חכימיאן נתמכו גם בעדות ויינברג עצמו אשר העיד על שגרת התקשרות בהלוואות בין השניים בשיטה דומה מאוד ובפגישות במבשרת ציון.

    • דבר ראשון לחיזוק הראיה המרכזית נמצא בכך שהבנק של הנתבע לא דחה את ההמחאה מכיוון שהחתימה על השיק לא תואמת את דוגמת החתימה, או מחמת ביטולו של השיק אלא מפאת כך שהחשבון מוגבל. אדם אשר אבד או נגנב לו שיק – ממהר בדרך כלל להודיע לבנק תוך מתן הוראת ביטול לשיקים החסרים. הנתבע לא עשה כן.

    • דבר שני לחיזוק הראיה המרכזית נמצא בכך שהנתבע לא קפץ כנשוך נחש גם כאשר הבנק הודיע לו על ניסיון ההפקדה ולא מיהר למחות בידי הבנק או המשטרה, לא מיהר לחקור מי הוא זה ואיזה הוא האיש המעז להפקיד המחאה מזויפת וגנובה בשמו, ולא ביצע כל בדיקה – אפילו לא בפנקסי השיקים שלו (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 2-7) – שמא כתב דבר מה על הספח, שמא ניתן ללמוד דבר מה מתאריך ההנפקה של הפנקס המצוי בידי הבנק, או מהשיקים שקדמו או היו מאוחרים לאותו שיק שמספרו ידוע ואף לא נתן ביטוי לחשש שיש בידי אותו "גנב" המחאות נוספות שיש לבטל.

    • דבר שלישי לחיזוק הראיה המרכזית נמצא בכך שהנתבע העיד כי לא פנה לבנק ולא טען בפניו את טענת הזיוף, התנהגות זו איננה סבירה בנסיבות העניין, שכן חשבונו של הנתבע היה כבר מוגבל, ותמוה כי הנתבע לא התייצב בבנק וטען כלפיו לזיוף על מנת למנוע צעדים חוקיים נוספים מטעם הבנק אשר היו עלולים לפגוע בו (למשל הפיכתו ללקוח מוגבל חמור עקב שיק מסורב לפי חוק שיקים ללא כיסוי).

    • דבר רביעי לחיזוק הראיה המרכזית נמצא בכך שהשוואה בין חתימת הנתבע על התצהיר שהגיש ב"כ הנתבע לבית המשפט, לבין החתימה במחלוקת מראה כי שני המסמכים נושאים את אותו סגנון חתימה "מ. הניג" באותו סדר האותיות. סדר אותיות זה אינו רגיל שכן שמו של הנתבע ברשומות הוא "הוניג" ולא "הניג".

    • דבר חמישי לחיזוק הראיה המרכזית נמצא בכך שהנתבע העלה לזכותו את התלונה שהגיש במשטרה בתאריך 21.06.2021 בדבר זיוף או גניבת ההמחאה, שלוש שנים לאחר ניסיון ההפקדה בו גילה על גניבת ההמחאה או על זיופה, דבר המלמד על האפשרות המסתברת לפיה בעת שנודע לו על ההפקדה לא חשד הנתבע כי ההמחאה נגנבה כלל.

28. התובעת אכן לא הביאה מטעמה עדות מומחה להשוואת כתב־יד, אך כאמור אין זו הדרך היחידה להוכחת מקוריותה של חתימה (עניין בנק הפועלים). הניסיון מלמד כי במקרים רבים מדובר בדרך ראייתית העשויה לסבול מהטיות שונות הן של המדגם הנבדק והן של המומחה – ויכול בעל דין אשר נכח בעת החתימה להעיד עליה.

29. הזיוף נכרך בגניבה לפי תצהיר הנתבע, ולפי הנסיבות שמנה בעדותו לא יתכן הזיוף ללא גניבה. אלא שכריכה זו כריכה זו מחייבת את בית המשפט להידרש לשאלה כיצד הגיעה ההמחאה מהנתבע לחכימיאן ומשם לתובעת, שכן שטר שנגנב אינו מקנה למחזיק בו זכות, אף לאוחז כשורה (ע"א 9/71 דוד נ' בנק לייצוא בע"מ (1) 169 (1971)).

30. בשונה מזיוף, נטל הוכחת טענת גניבה מוטל על הנתבע לפי סעיף 10(ב) לפקודת השטרות לפיו שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר של ידיו. הנתבע לא הרים נטל להוכיח כי ההמחאה נגנבה, ולמעשה טען "שמא" כי הוא אינו יודע כלל אם נגנבה לו המחאה כלל – וכך שמט במו ידיו הן את טענת הזיוף והן את טענת הגניבה וכך נרשם מפיו:

     ש: יכול להיות שהייתה פה גניבה?

    ת: אני לא יודע" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 22-23).

31. המסקנה מהאמור לעיל היא כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי ההמחאה הוצאה ממנו שלא כשורה. לפיכך, מתקיימת החזקה לפי סעיף 20(ג) לפקודת השטרות ובית המשפט מעמיד את ההמחאה על חזקתה וקובע כי ההמחאה שנמסרה על ידי הנתבע מסירה שלא על דרך הזיוף והגניבה.

    טענות כנגד מעמדה של התובעת כאוחזת בשטר 

32. אוחז כשורה לפי סעיף 28 לפקודת השטרות הוא אוחז שנטל את השטר בהתקיים שני תנאים:

    • כשהשטר שלם ותקין לפי מראהו, ובהתקיים שנעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו ולא הייתה לו ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם חולל.

    • האוחז נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה.

    • מעמד של אוחז כשורה מעניק טהירות, והיא יתרון משפטי משמעותי.

33. האם הנתבעת הינה אוחזת כשורה? לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את התקיימות תנאי סעיף 28 לפקודת השטרות.

    • "שלם ותקין לפי מראהו": חכימיאן קיבל את השטר לידיו, לכל הפחות כאשר חסר בו שם המוטב. שכן, הוא טען שמילא את הסכום במהלך הפגישה עם הנתבע, או מיד לאחריה, ושפרטים אלה נכתבו בכתב־ידו (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 7-8).

    • שם המוטב על ההמחאה אינו חכימיאן, אלא "י.ח. דייטש בע"מ", אליו פנה חכימיאן לאחר זמן מה על מנת שיפדה עבורו את ההמחאה את הסיבה לכך תאר כך :

      "צ'יינג, שלא יהיה אצלי פעולות בחשבון, כי זה לא היה משהו ש....., לא היה חשבונית וזה, עשיתי את זה אצל דייטש" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 16).

    • אם כן, מודה התובעת כי הוסיפה את חותמתה כמוטבת ההמחאה כאשר הגיע אליה חכימיאן, זמן מה לאחר שקיבל את ההמחאה לידיו, ולא קיבלה את השטר "שלם ותקין לפי מראהו".

    • נסיבות מתן השטר לתובעת אינן מעמידות כל הגיון כלכלי. חכימיאן לא העיד אלא שחפץ להסתיר (מעין השטן או מעין השולטן) את מעבר הכספים לחשבונו – והעדיף לפעול במזומן – שעדיין היה מותר באותה התקופות טרם חקיקת צמצום השימוש במזומן בחוק לצמצום השימוש במזומן, תשע"ח-2018. 

      • לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, למחזיק בשטר יש אמנם רשות לכאורה להשלים את החסר בשטר, אולם אם לכתחילה השטר לא היה שלם, לא התקיים תנאי שלמות השטר כנדרש בסעיף. לפיכך, התובעת אינה אוחזת בשטר כשורה אלא מחזיקה במסמך (ע"א 377/68 מטע בית חרושת לצרכי מזון בע"מ נ' פרל, פ"ד כ"ג(1) 98, 100 (1969)).

      • "בתום לב ובעד ערך": אחיזה כשורה מהווה למעשה מעין תקנת השוק, המכשירה החזקה של צד ג' תם לב שקיבל לידיו שטר במתן תמורה, מפני טענות הגנה של החייב השטרי. תנאי הכרחי לקיומה אם כן הוא מתן תמורה בתום לב (ברע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו 24.11.2015).

      • אלא שעל האוחז בשטר עומדת חזקה כי קיבל את השטר בתמורה ובתום לב ולא מוטלת חובה להעמיק חקור ודרוש בנסיבות עסקת היסוד וכשרותה, ואפילו רשלנות אינה שוללת תום לב, לפי סעיף 91 לפקודת השטרות (ד"נ 15/70 קוד בע"מ נ' תל חנן חברה לאחסנה ומסחר בע"מ, פ"ד כ"ו (1) 36, 40 (1971)).

      • הנתבע מבקש לסתור הן את מתן התמורה, והן את תום הלב שכן התובעת לא הוכיחה אף ברישומיה שלה המתבצעים במהלך הרגיל של עסקיה :

        1. כי גבתה מאת חכימיאן "עמלת פריטה" בעד ההמחאה והעבירה לו את שווי ההמחאה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 4-14).

        2. כי מסרה לחכימיאן סכום מזומן הקרוב ל128,000 ₪ וקיבלה אותו חזרה לאחר מספר ימים.

      • טענות אלה יש לדחות שכן יש בהן כדי להפוך את נטל הראיה אשר נקבע בדיני השטרות לטובת האוחז. הנתבע מבקש חלף זאת להסתמך על חללים ראייתיים ועל ראיות שיכולה הייתה התובעת להביאן ולא הביאה.

      • אלא שנטל ההוכחה לסתור את החזקות האמורות בפקודות השטרות מוטל על הנתבע, ואם חפץ הנתבע להוכיח העדר תמורה יכול היה לבקש גילוי מסמכים מתאים ולהוכיח את העדר התמורה. משלא עשה כן, לא הצליח לסתור את החזקה בדבר הערך שניתן בעד השטר ולא בעניין תום הלב – ונמצאת התובעת במעמד שטרי של "אוחזת בעד ערך".

34. בית המשפט קובע לפיכך כי התובעת אינה אוחזת כשורה בהמחאה לפי סעיף 28 לפקודת השטרות עקב קבלת שטר שאינו שלם ותקין לפי מראהו. התובעת היא אוחזת בעד ערך ולכן, בשונה מאוחזת כשורה, היא לא נהנית מתכונת הטהירות של השטר מפגמים בעסקאות הקודמות שנעשו בו, ונדרשת להתגבר על טענות ההגנה שהעלה הנתבע ביחס לעסקת היסוד ובראשן הטענות כנגד כשרותו של הסכם הלוואה בעל פה.

    טענות כנגד הסכם ההלוואה

35. בית המשפט מצא כי על יסוד הראיות שהעמיד חכימיאן עצמו, לא נותר כל ספק כי חכימיאן נותן הלוואות בריבית על דרך עיסוק. עיון בסיכומי התובעת מצביע על כך כי התובעת אינה מכחישה זאת ואף מאשרת כי חכימיאן נתן לוינברג מספר הלוואות רצופות בתמורה לצרכים עסקיים, כאשר מדובר למעשה בריבית על פי הגדרתה בסעיף 25א לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), תשע"ו-2016.

36. משכך, ההלוואה לה טען חכימיאן כפופה הייתה להוראות חוק הסדרת הלוואות שהוראותיו השתמרו הלאה בחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993, ובפרט לדרישת הכתב שבסעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות, ומשלא חל הסייג בסעיף 15 לחוק הסדרת הלוואות. בסיכומיו לא השיב ב"כ התובעת לטענה זו ומכאן שהותיר את קביעת הסעד בגין הפרת החוק – לשיקול דעת בית המשפט.

37. יש לקבוע כי חוזה ההלוואה נגוע באי חוקיות. אי חוקיות זו מרימה את מסך דיני השטרות מכוח הוראת סעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות והתובעת לא טענה – וודאי שאינה זכאית – להגנה עודפת על חכימיאן מכוח היותה אוחזת בשטר שנולד מהלוואה שעליה חל חוק הסדרת הלוואות או בשמו החדש חוק אשראי הוגן.

38. טרם חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") שלטה בכיפה הדוקטרינה הרומית אותה הורו לנו מורינו ולפיה In pari delicto melior est pars defendentis "חטאו שניהם יחדיו – יד הנתבע על העליונה" או Ex dolo malo non oritur action "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (ראה ע"א 337/62 רייזנפלד נ. יעקובסון, פ"ד יז 1009, 1023).

39. בתי המשפט נמנעו מלהתערב בחוזים פסולים התוצאה הבלתי נמנעת היא שכל צד נשא בהפסדיו. סעיף 30 לחוק החוזים בחר דרך אחרת: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל."

40. אך גם כאשר מדובר בחוזה בטל מחמת אי חוקיות, מאפשר סעיף 31 לבית המשפט להסדיר את היחסים שבין הצדדים לחוזה, לרבות בדרך של אכיפה, מקום שמן הצדק לעשות כן: "הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו."

41. יפה כתב בעניין זה חברי כב' השופט יאיר חסדיאל (ת"א (תל אביב-יפו) 70037-11-16משה סעדה נ' לינה שלל (פורסם בנבו 20.12.2018)): 

    עת עולה חשש ממסכת העובדות שהונחה בפני בית המשפט כי שטר שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ניתן בקשר לעסקת הלוואה חוץ בנקאית שהוראות החוק חלות לגביה, אך הן לא קוימו, לא יעצום בית המשפט את עיניו, וחובה עליו להעלות מיוזמתו את עניין תחולת הוראות החוק, והשלכותיו. אם לא יראה בית המשפט עצמו כאפוטרופוס לקיומו של חוק צרכני חשוב זה, עלולה מערכת המשפט להיעשות כפונדקאית לעסקאות כנגדן כיוון המחוקק. על בית המשפט להישמר אפוא מלשמש כמערכת סליקה אוטומטית של מלווים מן השוק האפור שעברו על הוראות החוק, כשלו בגביית הלוואות בלתי חוקיות, ועתה הם מבקשים סעד שיפוטי, תוך נפנוף מיתמם בשטרות שבידיהם.

    וכן היטיב לתאר כיצד התלבטו בתי המשפט בשאלת ההשבה בעת ביטול (או הצהרת בטלותם) של חוזים ושטרות בלתי חוקיים אלה :

    הסנקציה שיש להשית על מי שלא עמד בהוראות המחוקק האמורות, טרם זוקקה אצלנו לכדי קול אחד צלול. לעניין זה ניכרות בפסיקה שתי גישות עיקריות, וביניהן נסללו דרכי ביניים, הנוטלות זעיר מפה וזעיר משם.

    והחפץ בסקירה מאלפת של הפסיקה בעניין זה ובעניינים דומים בהם נכרתו חוזים בהתעלם מהחוק המסדיר אותם – יעיין שם.

42. שיטתי בעניין התרופה הנכונה היא שיטתו של מחוקק סעיף 31 לחוק החוזים המותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב הנגזר מתחושת הצדק של בית המשפט. חלק מתחושת צדק זו – חייב לכלול את טובת הציבור והרתעת הרבים המורה כי חוזה בלתי חוקי לא יזכה לתרופה של השבה אלא במקרים חריגים קיצוניים ונדירים שבהם הצד התובע המפר את החוק עומד במבחן מחמיר של תום לב – אחרת תעשה הפרת החוק לכלל רווח ותסוכל כוונת המחוקק.

43. כפי שהובהר בסקירה הראייתית לעיל, הקפידו שני הצדדים שלא להביא או לדרוש ראיות בקשר עם ההלוואה – אך בכל אלה אין להתעלם מכך שאף חכימיאן , שהפר את החוק ולא ערך חוזה הלוואה, הרחיק עצמו, על פי עדותו מן ההלוואה באמצעות שטר ותאגיד. בכך זכה להתרחק גם מזרוען הנטויה של רשויות המס.

44. מעל לכל בהישאל השאלה הקריטית לא ידע חכימיאן אף לקשור באורח חד משמעי את השיק שבידו (כשלוח התובעת) – הוא השיק נשוא ההתנגדות – להלוואה שלה טען. כך אמר (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-16):

    ש. לא הבנתי אז קיבלת על ה128 אלף שקלים האלה כמה צ'קים?

    ת. לא, עוד פעם שוב אני אומר, על העסקה הזאת יכול להיות שהצ'ק הזה זה על העסקה הזאת, היה לי הרבה דברים עם וינברג

    ואם חכימיאן עצמו לא ידע לשייך שיק לעסקת יסוד שנעשתה בעל פה – מקום שחובה היה לעשותה בכתב – לא יוכל בית המשפט ליצור שיוך שכזה ולהכיר בעסקת היסוד כמקימה עילה לביצוע השטר ואף לא יוכל לקבוע כי הוכחה עסקת יסוד של מתן הלוואה בסך 128,000 ₪ .

45. הנה כי כן בחר בחרו חכימיאן והצדדים, לעשות ביניהם הסכם הלוואה בריבית נסתר בע"פ ואז ניהלו את ההליך בחסר ראייתי מודע כשכל אחד מנסה להישען על החללים הראייתיים שהותיר חברו. אחת מן התוצאות של אי בהירות זו הייתה שלילת הקשר הסיבתי הנדרש בין השטר ובין עסקת היסוד שיוחסה לו ונותרה בספק רב מעדותו של חכימיאן עצמו. תוצאה אחרת קשורה בנזקו של הציבור הנזקק לבתי המשפט בעוד אלה נאלצים לנסות להגיע לחקר האמת – מקום שהראיות שהביאו הצדדים חסרות וחלקיות במודע.

46. משכך קובע בית המשפט כי אף שנסתרה גרסת הנתבע אשר הרחיק עצמו מן ההלוואה כולה – יש מקום לדחות את התביעה השטרית בשל הפרת הוראות חוק ההלוואות להצהיר על חוזה ההלוואה כבטל.

47. יש להימנע מלפסוק השבה משיקולי צדק, הן מסיבה דיונית והיא כי הצדדים לשטר אינם הצדדים לחוזה ההלוואה שבעל פה, דהיינו התובעת עצמה אינה צד לחוזה ההלוואה שבעל פה, לא קיבלה על פיו דבר ולא נתנה על פיו דבר, ולכן לא זכאית להשבה בגינו, והן מן הסיבה הראייתית שלא ניתן לקבוע, במערך הראיות שבפני בית המשפט בתביעה זו, ממצא עובדתי בדבר הפרטים הנחוצים לדיון בהשבה ובראשם – סכום ההלוואה.

     

    תוצאות והוצאות

48. ההתנגדות – מתקבלת.

49. תיק הוצאה לפועל מספר 516652-05-21 ייסגר, וההליכים בו יפסקו.

50. נוכח ממצאי המהימנות בעניין הנתבע, לא מצא בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.

51. ראוי היה לעשות במקרה זה צו להוצאות לאוצר המדינה בשל התנהלות הצדדים האמורה מעלה. נראה כי מקרה זה הוא מן המקרים החריגים אשר בהם על בית המשפט לממש את התפיסה העומדת ביסודן של תקנות 4 ו-5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, המבהירות כי להליך המשפטי יש צד נוסף והוא הציבור. אלא שבית המשפט לא מצא לנכון לפסוק הוצאות כאלה מבלי לתת לצדדים הזדמנות להתייחס לאפשרות זו, ולשכנע את בית המשפט כי אין לפסוק להם הוצאות בשל הפרת סעיפים 4, ו-5 לתקנות סדר הדין האזרחי.

52. משכך, רשאים הצדדים להתייחס לאפשרות פסיקת ההוצאות לטובת אוצר המדינה עד ליום 06.09.2023.

53. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים – במועדים הקבועים בתקנות.

     

    ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהעדר הצדדים.