פלונית נ' בית החולים "המשפחה הקדושה"

1.תביעת נזקי גוף בטענה לרשלנות רפואית. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה.

2.התובעת (שתכונה להלן: "כ'") הינה ילידת 1956. הטענה בתביעה היא להתרשלות שנפלה במהלך ביצוע ניתוח לשחרור עצב ביד (התובעת סבלה מתסמונת התעלה הקרפלית, בעטיה בוצע הניתוח). הטענה: בשגגה נחתך בניתוח העצב הדיגיטלי השני (חלק מעצב המדיאנוס).

3.מטעם התובעת הוגשה, במצורף לכתב התביעה, חוות דעת של האורתופד פרופ' רייס.

4.הצדדים הגיעו להסכמה עליה נתנו הודעה ב-29/5/16 לפיה הנתבע יגיש התייחסות של ד"ר חוסאם ספורי (ממלא מקום מנהל המחלקה האורתופדית בביה"ח הנתבע). הצדדים הסכימו כי אותה התייחסות תחשב כחוות דעת. עוד הסכימו כי חוות הדעת מטעם שני הצדדים תוגשנה בלא חקירה מבלי שמי מהם מודה בטענות הצד השני ותוך שמירת שני הצדדים על חוות הדעת. עוד הסכימו כי ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הכירורגיה של כף היד.

5.לאור הסכמת הצדדים ובהתאם לה, מונה ד"ר יואל אנגל כמומחה מטעם ביהמ"ש. בהתאם להסכמה הלא מסויגת הונחה המומחה להתייחס לכל הסוגיות, היינו, גם לשאלת ההתרשלות הנטענת גם לגובה הנזק, וגם לקשר הסיבתי.

6.אפתח , מטבע הדברים, בסוגיית האחריות. ראשית, אסקור עדותה של התובעת (בשאלות האחריות ואף הנזק), ושל הרופא המנתח, ד"ר יונס מוחמד (גרסתו שלו מטבעם של דברים, מתייחסת לשאלת האחריות בלבד). הסקירה כאן, במה שקשור לסוגיית האחריות, תהא קצרה: שכן עיקר המחלוקת וההכרעה, נגזרות במקרה דנן מניתוח התזות הרפואיות שבחוו"ד מומחי הצדדים ובזו של מומחה ביהמ"ש.

7. גרסת התובעת:

א.התובעת נשואה ואם לחמש ילדים. היא חסרת השכלה ועבודתה הינה במשק ביתה שלה, וכעוזרת. היא אכן החלה לסבול מתסמונת התעלה הקרפלית בשורש כף יד שמאל ב-2010, וד"ר יונס המליץ לה לאחר בדיקת EMG , על הניתוח אשר ביצע בביה"ח הנתבע ב-24/5/10.

ב.הניתוח בוצע מבלי שהוסברו לה הסיכונים או הסיבוכים הכרוכים לו, היא לא הייתה מסכימה לעבור אותו לו הוסברו לה סיכונים אלה. הערה שלי – י.פ: אכן, לא נסתרה טענת התובעת, לפיה לא קיבלה שום הסבר (הכוונה מעבר לחתימה על טופס הסכמה) בדבר סיכוני הניתוח. עם זאת ממילא אין חשיבות מעשית לקביעה זו שכן לטעמי יש לקבל התביעה בחלופה של הוכחת עוולת הרשלנות; ובמה שקשור לפגיעה באוטונומיה, אין לפסוק נזק זה כאשר מתקבלת ממילא התביעה העיקרית ונפסק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שדה פאקטו יש חפיפה בינו לבין הנזק בגין פגיעה באוטונומיה, חרף הכותרת השונה.

ג.התובעת מציינת כי מיד לאחר הניתוח החלה לסבול מאובדן תחושה באצבעות אמה וקמיצה (3 ו-4) בכף יד שמאל וכאבים ביד. התובעת שבה וחוזרת על המהלך שנזכר בחווה"ד של המומחה מטעמה (ראה בהמשך) , כאשר המסמכים הרפואיים צורפו לתצהירה.

ד.התובעת מציינת כי אינה מסוגלת לסגור בחוזקה את האגרוף ולא להשלים את יישור האצבעות. היא סובלת מכאבים תמידיים, לעיתים אין היא מסוגלת להחזיק באופן מלא חפץ בתוך היד, והיא נוטה להפיל חפצים. בין האצבעות הפגועות יש תחושה מתמדת של כאב ורדימות , ולעיתים תחושת נימול מכאיב ומטריד. יש אזור בכף היד שנותר רגיש מאוד לכל מגע או לחץ בעקבות הניתוח, כל נגיעה במקום זה ולו קלה גורמת לה כאב ותחושת זרם במקום הנגיעה ובמקום האצבעות.

ה.התובעת מתקשה בביצוע עבודות שדורשות שימוש רב ביד שמאל. בטענתה נגרמים לה הפסדי השתכרות שכן אין היא מסוגלת לעבוד עבודה אינטנסיבית כבעבר.

ו.התובעת אישרה בחקירתה כי כל מעבידיה לאורך השנים דיווחו על שכרה לביטוח הלאומי. הן לפני התאונה והן לאחריה. אין כאן אפוא שאלה האם שולם לתובעת שכר שלא דווח לפני התאונה. התובעת עצמה אינה טוענת כך (ראה גם בהמשך). לנוכח עדותה שלה יש להתייחס לתדפיס ענף רציפות ביטוח המשקף אכן את השתכרותה לאורך השנים. על פי אותו תדפיס, השתכרה התובעת בשנת 2007 סך של 31,188 ₪. היינו, 2,599 ₪ בממוצע חודשי. בשנת 2008 השתכרה במצטבר 31,312 ₪. היינו, 2,609 ₪ בממוצע חודשי. בשנת 2009 עבדה רק 3 חודשים והשתכרה כולל פדיון חופשה 6,428 ₪ לכל השנה (536 ₪ לחודש בממוצע , בחישוב שנתי). בשנת 2010 – (הניתוח כאמור הינו מ-24/5/10) עבדה בכל החודשים, כאשר ב-4 החודשים הראשונים עובר לניתוח השתכרה 400 ₪ לחודש, כך גם בחודש הניתוח ובחודש הבא. בחודש יולי השתכרה 840 ₪ , בחודשים אוגוסט עד דצמבר השתכרה 1,360 ₪ משלושה מעסיקים שונים.

בשנת 2011 השתכרה סכומים שנעים בין 1,360 ש"ח ל-2318 ₪ לחודש (בחודש ספטמבר), אצל מעסיקים שונים(ככלל יש שוני בזהות המעסיקים לאורך שנות ההשתכרות מ-99', כמקובל לא אחת בעבודות ניקיון). בשנת 2013 השתכרה לערך 8,500 ₪ לכל השנה, היינו, בערך 708 ₪ לחודש.

8. הערה שלי – י.פ (בהתייחס לטענות הנזק שבגרסת התובעת):

א. יש אכן ירידה בהשתכרות התובעת לאחר התאונה ביחס לתקופה לפני הניתוח. אולם, דווקא לא בחודשים הסמוכים לניתוח. קשה לייחס את פער ההשתכרות כולו לניתוח ולנכות שבעקבותיו. נראה שמדובר בפערים שנובעים מהתחלפות מעסיקים והיקף עבודה גם בלי קשר לתאונה.

ב. עם זאת אין ספק כי נכות אורתופדית בת 10% ביד שמאל הינה בעלת השלכה תפקודית למי שעיסוקה בעבודות ניקיון, שהינן פיזיות מטבען. אין להפריז בהיקף המגבלות, שכן מדובר בהגבלה קלה שמצאה ביטוייה ככזו בנכות בת 10% בלבד, ועוד ביד לא דומיננטית. עם זאת, אני סבור שבשים לב לעיסוק הפיזי המובהק יש לאמוד את הפגיעה בכושר ההשתכרות בחישוב אריתמטי מבסיס שכרה של התובעת עובר לתאונה (בשונה מן המקובל לרוב בנכויות שעד 10%, בהן מקובל לומר שנכויות בשיעור כזה השפעתן התפקודית והתעסוקתית נמוכה מזו של הנכות הרפואית. כמובן שאין זה כלל של ברזל והוא תלוי גם בטיב העיסוק ונתוני התובעת. כאן מדובר במי שעיסוקה עיסוק פיזי מובהק והיא נעדרת השכלה, וגם גילה אינו צעיר כך שקשה לדבר באופטימיות על אפשרויות להסבה מקצועית).

ג. אמנם הנזק המיוחד כשמו כן הוא. יש להוכיחו במדויק. אולם, כאשר מדובר בעבודת משק בית קשה לכמת בדיוק איזה חלק מהשכר נגרע מן התובעת בשל הפחתת שעות עבודה, ויש להתייחס לטענה על פי הגיונה כאשר לא מדובר במחדל ראייתי מצד התובעת, אלא בטענה הגיונית לגופה כי היא עובדת פחות גם אם לא את כל הפחיתה בשכרה יש לייחס לנכותה. לאור העובדה שנדרש אכן מאמץ פיזי בעבודות ניקיון גם ביד שמאל הפגועה, יש לקבל הגיונית שנגרע משכרה של התובעת גם לתקופה שעד פסק הדין, ולפסוק פיצוי גלובלי צנוע בהתאמה (כאשר ביחס לפחיתת כושר השתכרות לעתיד, כפי שצוין, יש לפסוק בנסיבות תיק זה פיצוי בחישוב אריתמטי).

ד. התובעת טוענת אכן כי היא עובדת פחות, וגם כי אלמלא הנזק ליד יכולה הייתה לעבוד עד גיל 80. הטענה האחרונה הנה הפרזה על פניה, עבודת עוזרת הניקיון במשק הבית הינה עבודה פיזית ואין מקום ברגיל, באין נתון לסתור שאכן לא נמצא כאן, להביא בחשבון עבודה מעל גיל 67 , גם עם שתי ידיים בריאות. הפרזה נוספת בה לא נתתי אמון הייתה כאשר ציינה התובעת כי לאור כאבי היד, נעזרת היא לפעמים בבניה כאשר יש להם חופש בעבודות משק הבית שהיא מבצעת בבתים אחרים. מדובר בילדים בוגרים האחד בן 20 והשני בן 27. אין סבירות שהתובעת מביאה אותם לבתים בהם היא מבצעת עבודות משק בית. מה גם שלטענתה שלה היא עושה כן רק כאשר כשהם מצויים בחופש. כלומר במרבית הפעמים אף לגרסתה היא מבצעת העבודות לבדה. עניין זה מקרין בהחלט על הצורך בעזרת צד ג' שלא מצאתי בו ממש במקרה זה.

9. גרסת הרופא המנתח ד"ר יונס מוחמד:

ד"ר יונס הגיש תצהיר קצר. לטענתו, העמיד הוא את התובעת עובר לניתוח, על כל הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בו, לרבות פגיעה בעצב, פגיעה בכלי דם וזיהום, ולאחר שעשה כן נתנה היא את הסכמתה המלאה לניתוח. הניתוח בוצע על ידו בהרדמה מקומית ובחתך אורכי. נצפו סימני לחץ ניכר על העצב. נפתחה תעלה קרפלית ושוחרר עצב המדיאנוס.

הרופא טוען כי הניתוח עבר באופן תקין וללא סיבוכים וללא חריגה או מגע עם עצבים אחרים, למעט מה שנדרש במהלך ביצוע רגיל בניתוח מעין זה. הוא ציין כי אינו זוכר את הדברים באופן בלתי אמצעי, ואין תמה בדבר, שכן התובעת הינה חולה מיני רבים והוא ערך אלפי ניתוחים לדבריו. עם זאת הוא זוכר אותה כמי שהייתה פציינטית שלו בקופ"ח ואח"כ בניתוח. והעיד כי יש סבירות שלאחר הניתוח הגיעה אליו לביקורת כמקובל.

ד"ר יונס העיד כי מה שנרשם בגיליון הניתוח על ידו מהווה אכן מה שאמורים לרשום. חרף שאלת ב"כ התובעת מקובל עליי שד"ר יונס רשם את פרטי הניתוח, ולא בכל ניתוח יש צורך בדיסרטציות רישומיות. רישום תקין אינו דיסרטציה. השלבים העיקרים הם שצריכים להירשם. היקף הפירוט הרישומי הנדרש בסבירות משתנה כמובן ממקרה למקרה. קביעה זו אין בה כדי לשלול כי העצב נחתך בשגגה בניתוח הראשון.

ד"ר יונס העיד בחקירה הנגדית גם על פרוצדורת ההסבר שהייתה נהוגה במחלקה לחולים, לפני ביצוע הניתוח. מנהל המחלקה דאז, ד"ר קאסם האשם היה מקבל את החולה לפני כניסתו לניתוח, נותן לו הסברים ומחתים אותו על טופס ההסכמה. מתחזקת אפוא גרסת התובעת כי לא קיבלה הסבר מעבר לכך שיש צורך בניתוח , שכן ד"ר האשם לא זומן לעדות אודות טיב ההסבר (ד"ר יונס העיד אמנם כי קשה לזמנו לאור מצב בריאותי זה או אחר, אולם השורה התחתונה הראייתית נותרה שלא נסתרה כאן גרסת התובעת). אשוב ואציין כי לאור העובדה שניתן להגיע למסקנה בשאלת ההתרשלות לפיה אכן נפלה התרשלות שגרמה לנזק, הרי שלעניין זה אין חשיבות מעשית. משעה שמתקבלת התביעה העיקרית, אין לפסוק בנוסף בגין פגיעה באוטונומיה, כאשר יש בה חפיפה שבפועל עם הנזק הלא ממוני.

מכאן אעבור לעיקר בשאלת האחריות: סקירת חווה"ד.

10. חוות דעתו של פרופ' רייס המומחה מטעם התובעת:

א.התובעת סבלה מתסמונת תעלה קרפלית בשורש כף יד שמאל.

ב.היא פנתה לד"ר מוחמד יונס אשר המליץ על ביצוע בדיקת EMG ולאחריה ניתוח.

ג.הניתוח בוצע בהרדמה מקומית במאי 2010 בבי"ח הנתבע.

ד.מיד לאחריו חשה התובעת אובדן תחושה באצבעות אמה וקמיצה בכף יד שמאל, וכף היד

הייתה כאובה מאוד. בביקורת שבועיים אחר כך אצל ד"ר יונס לא הייתה היא מסוגלת להזיז האצבעות הנפוחות. המנתח מסר לה שלרוע המזל נפגע עצב ואולי יידרש ניתוח חוזר.

ה.התובעת פנתה לאורתופד אחר שנתן לה זריקה בכף היד וטופלה בפיזיותרפיה. חל שיפור

בתנועות האצבעות.

ו.מומחה לכירורגיה של כף היד, ד"ר שגיא, קבע אכן צורך בניתוח חוזר והוא בוצע בינואר

2011. היד השמאלית גובסה לחודשיים.

ז.ביחס לשאלת האחריות מציין המומחה כי ניתוח שחרור העצב בשל תסמונת התעלה הקרפלית בוצע ברמה הפוחתת מזו הנהוגה בארץ, וזאת נלמד מעצם חיתוך הענף הדיגיטלי של עצב המדיאנוס שאירע בניתוח. כלומר מדובר על התרשלות בביצוע הניתוח. פתיחת התעלה הקרפלית מחייבת זהירות רבה והמנתח חייב לזהות ויזואלית את העצבים. המנתח רשם שהניתוח נעשה בהרדמה מקומית, והיה לחץ ניכר על עצם המדיאנוס. לא נזכרו ברישום פרטים נוספים: לא נזכר שימוש בחוסם עורקים (מהלך נבון שנועד למנוע דימום שיסתיר מבנים אנטומיים עדינים, דוגמת העצב שנחתך בשגגה. ניתן לסבול חוסם עורקים כאשר נותנים למנותח טשטוש בתרופה מרגיעה). אין תיעוד על המעקב שביצע המנתח. המומחה מפנה לספרות בנושא האנטומיה של העצבים הדיגיטליים בכף היד. לעיתים קרובות יש וריאנטים שונים במיקום הענפים הדיגיטליים של עצב המדיאנוס. נדרש ידע של המנתח בניתוח שחרור עצב בגין תסמונת תעלה קרפלית – ביחס לאנטומיה הנורמלית וגם הוריאנטים. מכאן הזהירות הרבה הנדרשת בעת שחרור העצב והצורך לצפות ולראות היטב את ענפיו העדינים.

ח. המומחה מציין שהתובעת מסרה לו שלו ידעה שיש אפשרות לסיבוך כזה (חיתוך עצב) ממנו היא סובלת מאז הניתוח, לא הייתה היא מסכימה לעבור את הניתוח משום שסבלה לא היה קשה מנשוא קודם לכן, ונאמר לה שהנזק במדיאנוס לא היה גדול עד כדי גרימת החלשה לשרירי כף היד או נזק קבוע קשה אחר. לטענתה לא קיבלה שום הסבר על הסיבוכים האפשריים בניתוח שחרור התעלה הקרפלית. המומחה מבקר בהקשר זה את הטופס להסכמה מדעת לניתוח שהינו כללי, ולא מתייחס ספציפית לניתוח שעברה. כיום מקובל להחתים חולה על טופס ספציפי לניתוח המתוכנן. הטענות בפסקה זו אפוא מתייחסות להעדר הסכמה מדעת ובפגיעה באוטונומיה (שנטענו אכן בתביעה בסע' 12 ו-19, לבד מן הטענות לגבי הרשלנות הרפואית).

ט.ביחס לנזק קובע המומחה כי יש פגיעה תפקודית קשה ביד שמאל, הרבה מעבר לאובדן תחושה עקב הפגיעה בעצב הדיגיטלי השני של עצב המדיאנוס. זאת בשל התפתחות תסמונת דיס-אסטזיה ובעיקר נוירומה מתחת לצלקת בכף היד. הנכות נגרמה בשל חיתוך העצב, כאשר הניתוח השני שניסה לתקנו לא צלח (עם זאת, אין טענות בחווה"ד הנוגעות לניתוח השני – הערה שלי - י.פ). הנכות הנובעת מחיתוך העצב היא 10% לפי סע' 31(4)(א)(2) הדן בפגיעה קלה של עצב המדיאנוס. סע' זה נותן ביטוי הולם לאובדן התחושה באצבע, הקמיצה ואמה. אולם, מעבר לכך, יש להוסיף לנכות בשל התפתחות תסמונת הכאב והדיס-אסטזיה . לכן מוסיף המומחה באופן חופשי עוד 10% נכות (בהתאמה לסע' 29(6)(2) הדן בנויריטיס בינוני). הנכות המשוקללת עומדת אפוא לפי חווה"ד על 19% (המומחה ציין בטעות שמדובר ב-20% - הערה שלי - י.פ).

11.חווה"ד מטעם בית החולים הנתבע (ניתנה כאמור ע"י ד"ר ספורי):

א.התובעת סבלה מתסמונת תעלה קרפלית בשורש כף שמאל, והניתוח לשחרור התעלה ועצב המדיאנוס בוצע ב-24/5/10.

ב.המומחה חוזר גם הוא על הרשום בסיכום הניתוח החתום ע"י ד"ר יונס. נרשם שהניתוח בוצע תחת הרדמה מקומית ונצפו סימני לחץ ניכר על העצב.

ג.לאחר הניתוח לא השתפר המצב וביום 17/1/11 עברה ניתוח בבי"ח מאיר ע"י ד"ר שגיב, לאקספלורציה של העצב המדיאני באזור התעלה, ומעט דיסטאלית לתעלה באזור פיצול הענפים הדיגיטליים. אותה אקספלורציה סוכמה כך:

"נמצא ענף ה-wep3 קרוע במלואו, בוצעה הטריית נוירומה באזור הקרע ותפירת העצב ע"י חוט 0.9..."

ד.אין בסיס לטענת התביעה כי הקרע הנ"ל בעצב נגרם במהלך הניתוח שבוצע בבי"ח הנתבע. בחתך לשחרור תעלה קרפלית לא מגיעים כלל לעצבים הדיגיטליים ואין בניתוח זה אינדיקציה לזיהוי עצבים אלה:

בבדיקת EMG מיום 24/8/10 (אחרי הניתוח בבית החולים הנתבע, ולפני הניתוח השני בבי"ח מאיר), ציינה שנבדק העצב הדיגיטלי ה-3, אשר נמצא מגיב באיטיות, להבדיל מהעדר תגובה בכלל. לו מדובר היה בקרע מלא של העצב הדיגיטלי כפי שנטען ע"י פרופ' רייס, הייתה העדר תגובה בכלל, ולא תגובה איטית של העצב.

צוינה בבדיקה נוירופתיה מתונה בעצב המדיאני השמאלי בשורש כף היד. יתר העצבים נתנו תוצאה נורמלית (תקינה). כלומר, באותה בדיקה יש עדיין לחץ קל על עצב מדיאנוס, בלי עדות לפגיעה עצבית בעצבים הדיגיטליים.

לאחר הניתוח בביה"ח הנתבע, התלוננה התובעת באופן עקבי על ירידה בתחושה, להבדיל מחוסר תחושה , באצבע 3 בצד אולנרי ובאצבע 4 בצד רדיאלי.

מאידך, לפי תשובת בדיקת ה-EMG הנזק הינו באותה מידה בעצבים 2 ו-3. דבר זה מתאים ללחץ קל על העצב המדיאני, ולא לפגיעה בעצב הדיגיטלי ב-WEB3.

גם בדיקת אולטרסאונד מ-9/12/10 תומכת באבחנת ה-EMG של חשד ל- CTS (תסמונת התעלה הקרפלית –- י.פ).

ה.בבדיקה מ-24/10/10 ציין ד"ר שגיב שהתובעת תוזמן לניתוח CTR וסקירה של המדיאנוס בהרדמה אזורית.

ו.בניתוח לשחרור התעלה הקרפלית כשיש לחץ שגרם לנזק עצבי, מטרת הניתוח הינה לעצור את התקדמות הנזק, ובמקרה של נזק עצבי מתקדם (במקרים של לחץ ניכר על העצב כמו שהיה וצוין במקרה שבנדון) ככלל הנזק העצבי שכבר נגרם אינו ניתן לתיקון. המטרה היא רק לעצור אותו, היינו, שלא יחמיר. במקרה דנן קיימת אף ראיה אובייקטיבית לשיפור, שכן בדיקת EMG מ-31/8/13 נמצאה תקינה ללא תסמונת תעלה קרפלית.

ז.לאור כל האמור ברור כי במהלך הניתוח בביה"ח הנתבע, שבוצע ב-24/5/10, לא נגרם קרע של הענף הדיגיטלי השלוש בעצב המדיאנוס בשונה מן הנטען ע"י פרופ' רייס.

ח.ביחס להסברים שניתנו – לכ' ניתן הסבר מקיף אודות סיכוני הניתוח הן ע"י המנתח ד"ר אבו יונס, והן על ידי מנהל המחלקה ד"ר קאסם אשהם אשר החתים אותה על הסכמה לניתוח.

ט.תלונותיה של התובעת נובעות ממצבה הבסיסי שלפני הניתוח ולא לניתוח שבוצע בביה"ח או לתוצאותיו.

י.פגיעה בעצב הדיגיטלי של ה-WEB3 לא גורמת לירידה בכוח היד, שכן מדובר בעצב תחושתי ולא מוטורי. לכן, הנכות שנקבעה ע"י ד"ר רייס בגין שיתוק חלקי בעצב המדיאני לא קשורה לפגיעה הנטענת בענף הדיגיטלי הנ"ל. הנכות שקבע ד"ר רייס בהערכה חופשית בגין כאב, חופפת לנכות הנטענת בעצב המדיאנוס, וכן מדובר בכפילות. הן השיתוק החלקי הנטען בעצב המדיאנוס אם קיים, והן הכאב, לא נובעים מהפגיעה בענף הדיגיטלי הנ"ל ולא קשורים סיבתית לניתוח מ-24/5/10.

12.הערה שלי – י.פ: 

בטרם אמשיך, אבהיר כי יש להפריד בין שאלת ההתרשלות לבין שאלת הקשר הסיבתי. שאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין הפגיעה או החיתוך של הענף הדיגיטלי (WEB3) של העצב המדיאני – הינה שאלה הנצרכת למענה. ברור שאף לשם כך מונה מומחה ביהמ"ש. יחד עם זאת, ככל שמתקבל שאותו ענף דיגיטלי נפגע או נחתך בניתוח (היינו שיש קשר סיבתי בין הפגיעה בו ובין הניתוח הראשון מ-24/5/10), הרי שסוגיית ההתרשלות לה טען מומחה התובעת זוכה לחיזוק, כאשר גם ד"ר ספורי מסכים כי בחתך לשחרור התעלה הקרפלית לא מגיעים בכלל לעצבים הדיגיטליים (ולכן אף אין לשיטתו אינדיקציה לזיהוי עצבים אלה). מכאן, שאם אכן נחתך אותו ענף דיגיטלי, צודק פרופ' רייס כי הייתה כאן התרשלות של המנתח שברגיל לא היה אמור להגיע כלל לעצב זה. ברגיל, עשויים להיות סיבוכי ניתוח שאינם עולים כדי התרשלות. לא כל פגיעה לא מתוכננת במהלך ניתוח עולה כדי התרשלות. מאידך, יכולה להיות כמובן גם התרשלות בטכניקה הניתוחית או בביצוע במקרה ספציפי ע"י המנתח, ויהא הוא מוכשר ככל שיהא. כאן, לאור הנטען ע"י ד"ר ספורי עצמו, אם נפגע אכן הענף הדיגיטלי בניתוח. הרי שזוכה אכן לחיזוק תזת ההתרשלות של פרופ' רייס.

13.חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש פרופ' יואל אנגל:

א.המומחה עיין במסמכי ביה"ח הנתבע ובי"ח מאיר שם בוצע הניתוח המתקן, כרטיס רפואי בקופ"ח, חוות הדעת, דו"ח טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, חווה"ד הצדדים, מכתבי ד"ר שגיב, בדיקת אולטרסאונד מ-9/12/10, וכן 4 בדיקות EMG מ-13/4/09, 25/1/10, 24/8/10, ו-31/8/13. לגבי בדיקות ה-EMG הוא מציין כי ברובן, הבדיקה התחושתית לא נעשתה לאצבע השלישית או הרביעית אלא לשנייה. בדיקת התובעת ע"י המומחה נערכה ב-13/7/16.

ב.ב-24/5/10 בוצע לתובעת שחרור התעלה הקרפלית בשורש כף יד שמאל, בשל תסמונת המנהרה הכפית ממנה סבלה.

ג.לפני הניתוח דיווחה על נימול בפיזור העצב המדיאני שהציק לה בעיקר בלילות. לאחר הניתוח יד נפוחה וחוסר תחושה באזור הפיזור של העצב הדיגיטלי המשותף לאצבעות 3 ו-4.

ד.מסיבה זו פנתה 8 חודשים לאחר הניתוח לד"ר שגיב שחזר בבי"ח מאיר על הניתוח. בחשיפת התעלה הקרפלית ושורש כף היד, מצא הוא עצבים דיגיטליים קרועים לצד אולנרי של אצבע 3 ולצד רדיאלי של אצבע 4. בוצעה תפירה מיקרוסקופית של העצבים החתוכים.

ה.היד הדומיננטית היא יד ימין.

ו.המומחה מתאר את ממצאיו בבדיקה ואת תלונות התובעת. עיקרן נוגע לרגישות יתר באזור ה-WEB3 והצד האולנרי של אצבע 3 והרדיאלי של אצבע 4. עצמאית ברחצה, לבוש, אכילה ביד ימין בלבד. ביד שמאל נעזרת באצבעות 1 ו-2. מתקשה בבישול, חיתוך ירקות, ניקיון, תליית כביסה ושטיפת כלים. לא מצליחה לקטוף זיתים (יש לומר כי חלק מן הטענות אינן מסתברות על פניהן מבחינת היקף המגבלה שמייצרת הפגיעה, לאור העובדה שהיד הדומיננטית היא יד ימין. מדוע למשל לא ניתן לאחוז שקית ולו בשתי אצבעות ביד שמאל (1 ו-2), ולקטוף זיתים ביד ימין ? – הערה שלי – י.פ). בבדיקה נמצאה צלקת ניתוחית לא רגישה, אין דלדול שרירים ולא נפיחות או בצקת ביד. נערכו ע"י המומחה שורת בדיקות לכף היד, לרבות טווחי תנועה באצבעות. צוין כי יש מגבלה בטווח תנועה שהינה משנית לכאב העצבי, ואין הגבלה מפרקית. נמצאה הגבלה בטווחי התנועה של האצבעות, שכאמור נובעת מן הכאב ולא מן פגיעה גידית או מפרקית.

יש הפרעה תחושתית חלקית באזור הפיזור של שני העצבים שנפגעו. היא חלקית היות ובוצעה תפירה של העצבים (הכוונה בניתוח המתקן בבי"ח מאיר - הערה שלי – י.פ).

בדיקות ה-EMG לא רלוונטיות ברובן, משום שהבדיקה המוטורית שבוצעה לא קשורה כאמור לעצבים שנפגעו, והבדיקה התחושתית נעשתה לאצבע השנייה (כפי שנעשה ברגיל) , ולא לאצבעות שלוש-ארבע.

ז.פרופ' רייס טוען לחיתוך סיבי עצב שנמצאים דיסטאלית לתעלה הכפית ופונים לאצבעות. הם מצויים בסמוך לתעלה הכפית ובאזור המוצא מן תעלה זו. המומחה שולל את טענת ד"ר ספורי כי במהלך הניתוח לא מגיעים כלל לאזור העצבים הללו. העצבים כן קרובים לחלק המרוחק של התעלה הקרפלית, אותם משחררים במהלך הניתוח, והיא נמצאת בסמוך להם.

ח.השאלה אם מדובר ברשלנות או סיבוך רפואי. ניתוח התעלה הכפית הינו שכיח. האנטומיה ברורה למנתחים וקרוב לוודאי שהייתה ברורה גם למנתח שביצע הניתוח. יש אכן מקרים בהם יש התפצלות גבוהה של העצבים הדיגיטליים המעצבבים אצבעות 3-4, ולכן קרובים הם מאוד למקום הניתוח של התעלה הכפית.

גם במקרים אלו, ניתן לראות את העצבים ולכן צריך להימנע מחיתוכם. היות הפיצול גבוה, לא אמור להיות מפתיע, ולא אמור להביא לחיתוך העצבים.

לרופא הסביר לא הייתה אמורה לקרות פגיעה בעצבים אלה, במידה והיה ערני למצבם. לכן אכן מדובר ברשלנות.

ט.אין ספק, בשונה מטענת ד"ר ספורי , שהעצבים אמנם נקרעו בניתוח הראשון, שכן ד"ר שגיב ברביזיה שבניתוח השני מצא אותם חתוכים. בדיקות ה-EMG עליהם נסמך ד"ר ספורי כדי לשלול טענת החיתוך של העצבים בניתוח הראשון – אינן רלוונטיות מן הסיבות שנזכרו.

יש אכן תחושה חלקית בעצבים, וזו אינה עדות לכך שלא נקרעו. היא נובעת כאמור מכך שהעצבים נתפרו בהמשך אך נותרה רגישות יתר שמפריעה לתובעת בחיי היום יום.

י.ביחס לנזק, גם פרופ' אנגל, כמו ד"ר ספורי, סבור שפרופ' רייס זיכה בנכות כפל, הן בשל הנוירומה והן בשל הפגיעה בסעיפי העצב המדיאני. מדובר בנוירומה באותו עצב בעטיו נזקפה כבר הנכות, בשל הפגיעה בו, בחוו"ד פרופ' רייס. התובעת זכאית אכן ל-10% נכות על פי פריט 31(4)(א)(2). או לחלופין, אך לא בתוספת ל-10% נכות על פי פריט 29(6)(2) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).

יא.למומחה ביהמ"ש נשלחו שאלות הבהרה ע"י ב"כ הנתבעת. במסגרת השאלות הועמדו לעיונו אחת מתוצאות בדיקות ה-EMG שנזכרו בחווה"ד – הבדיקה מיום 24/8/10 שבוצעה לפני הניתוח אצל פרופ' שגיב. המומחה אישר בתשובתו כי למעט בדיקה זו כל יתר הבדיקות מתייחסות לאצבע השנייה ולא לאצבע השלישית [(אין לפקפק כי היה מודע לכך עת ניתנה חוות דעתו, שכן באותה חוות דעת קבע כי הבדיקות האלקטרומיוגרפיות שבוצעו אינן רלוונטיות ברובן , מן הטעם שהבדיקה התחושתית נעשתה לאצבע השנייה ולא לאצבעות 3-4. כלומר, אין לפקפק בכך שהיה מודע לכך שבדיקה אחת עשויה להיות רלוונטית, להבדיל מרוב בדיקות ה-EMG, ומכאן ניסוחו. בתשובות לשאלות ההבהרה הבהיר (ויכול שהיה מקום לבאר זאת כבר בחוות הדעת) מדוע גם הבדיקה הרביעית שעמדה בפניו, זאת מ-24/8/10, אין בה כדי לשנות את חוות דעתו)].

ביחס לאותה בדיקת EMG מ-24/8/10 נשאל המומחה האם נכון כי בבדיקה הנ"ל נבדקו הענפים הדיגיטליים 2 ו-3 ובשניהם נמצא כי הנזק העצבי הינו באותה מידה. הוא נשאל האם תוצאות הבדיקה שוללות קיומו של חתך בענף הדיגיטלי של WEB3 ואם התשובה שלילית כיצד מסביר המומחה שתוצאות הבדיקה היו זהות הן ביחס לענף הדיגיטלי השלישי שנטען כי נחתך בניתוח הראשון, והן ביחס לענף הדיגיטלי השני שאין חולק כי לא נתגלו בו קרע או חתך.

המומחה השיב כי ערכי הבדיקה לפני ואחרי הניתוח הינן גבוליים, ולא מעידים בצורה ברורה על נזק לסיבים העצביים של העצב המדיאני והאצבעות. ערכים של עד 3.5 מ"מ לשנייה נחשבים לתקינים, ואילו ערכים של מעל 5 נחשבים חד משמעית לפתולוגיים. לכן יש להתייחס לערכים שבבדיקה בזהירות. יוער כי הערך שנמצא באותה בדיקת EMG מ-24/8/10 ביחס לענף עצבי 2 הינו 3.9 MS , ואילו בענף 3 היה הערך 4 MS. כלומר, אכן ערכים דומים.

המומחה הוסיף שקביעת ד"ר שגיא שהעצבים היו חתוכים בזמן הניתוח החוקר היא קביעה של ממצא שהיה לנגד עיניו, והיא הקביעה שאמורה לחייב: שכן אין טוב ונכון יותר ממראה עיניים. המומחה ציין גם (תוך הפנייה לציור בעמ' 8 שבחווה"ד) כי יש גם מצב שאחד העצבים שהוליך לאצבע 3 (זה הקרוב יותר לאצבע 2) מתפצל בהמשכו לאצבעות 2 ו-3; כך שבהחלט ייתכן שהפגיעה, אם נעשתה גבוה יותר מאזור ההתפצלות (כלומר קרוב יותר לאזור שורש הכף), תשליך על שתי האצבעות הללו בצורה שווה.

יב. חקירתו היסודית של ב"כ הנתבע את המומחה הדגישה בחלק ניכר ממנה את הערכים הדומים באותה בדיקת EMG שבין שני הניתוחים. התזה של הנתבע הינה כי לא ניתן להוכיח שהקרע בענף הדיגיטלי של WEB3 אשר נחתך בניתוח הראשון דווקא, זה שבוצע במאי 2010 ע"י ד"ר יונס בבי"ח המשפחה הקדושה. סביר יותר לשיטת הנתבע שהחתך אירע בניתוח המתקן של ד"ר שגיב.

מומחה ביהמ"ש העיד על האופן שבו נערך הניתוח. יש לפתוח את התעלה הקרפלית ולחתוך שלושה- ארבעה ס"מ חתך אנכי לכיוון האצבעות. כך מטבע הדברים היה צריך לעשות גם ד"ר שגיב בניתוח החוקר (השני). המומחה אישר כי כאשר בדק ד"ר שגיב את העצב ומצא אותו חתוך, הרי כבר סיים ד"ר שגיב לחתוך. אין שאלה האם ד"ר שגיב מצא עצב חתוך, אולם יש שאלה האם נגרם החתך בניתוח הראשון או השני, היינו על ידי ד"ר שגיב עצמו. המומחה אישר ביושר כמה פעמים כי לא יכולה להיות לו ידיעה האם נגרם החתך בניתוח הראשון נשוא תביעה זו, ע"י ד"ר יונס, או בניתוח השני, ע"י ד"ר שגיב.

אולם, יש אינדיקציה ברורה המטה מאזן ההסתברויות בשאלת הקשר הסיבתי, לכיוון העמדה שאכן החתך נגרם בניתוח הראשון. מומחה ביהמ"ש אישר יותר מפעם אחת בחקירתו כי תלונות התובעת שהובילו אותה לניתוח הראשון הייתה על ירידה בתחושה בכף יד שמאל בשל פיזור כללי של עצב המדיאנוס. במילים אחרות, הלחץ העצבי על עצב המדיאנוס שנגרם בתסמונת התעלה הקרפלית גרם לירידה בתחושה באצבעות ככלל ולא רק באצבעות 3-4 בפרט. לעומת זאת, לאחר הניתוח הראשון מתמקדות התלונות על ירידה בתחושה באזור אצבעות 3-4 אשר העצב שאין חולק שנחתך (הענף העצבי WEB3 המתפצל מהמדיאנוס) הוא העצב שמעצבב אותם. אלו למעשה התלונות בעטין הגיעה התובעת לניתוח השני.

זאת ועוד, המומחה אישר שדווקא אם החתך בניתוח השני היה אמור להיות רחב יותר יש סבירות שלד"ר שגיב הייתה ראייה טובה יותר, היינו המסקנה הנלמדת שיש סבירות פחותה שהחתך אירע בניתוח השני. לא מדובר במסקנה קונקלוסיבית ותיתכן כמובן טענה שחתך זהה ובפרט גדול יותר יגרום לחתך עצבי דווקא אם הוא גדול יותר. יחד עם זאת, ההנמקה שבפסקה הקודמת מטה הכף באופן משכנע כמאזן ההסתברויות (גם אם לא קונקלוסיבית) לכיוון העמדה שהחתך אירע בניתוח הראשון.

יג.יוער כי לא מדובר בחתך שבוצע ע"י מומחה לא מנוסה. ד"ר יונס העיד על ניסיונו הרב בביצוע ניתוחים בכף היד, לרבות מאות ניתוחים לשחרור התעלה הקרפלית והדברים מקובלים עליי. אולם, גם מנתח מנוסה יכול כאמור שיתרשל נקודתית בניתוח ספציפי.

יד.האם העובדה שבדיקת ה-EMG בין שני הניתוחים נתנה תוצאות דומות מאוד לירידת התחושה באצבע 2 (3.9 MS ) ואצבע 3 (4 MS) מטה הכף לכך שחיתוך העצב לא אירע בניתוח הראשון?: איני סבור כך, לאחר שנשמעה חקירת פרופ' אנגל. יש כאן אכן סימני שאלה הנצרכים למענה, אולם לטעמי ניתן המענה.

סימן השאלה הראשון נוגע לכך שאם נחתך העצב בניתוח הראשון, ניתן היה לצפות לכך שתתקבל תוצאה של אין הולכה כלל, היינו אפס, לגבי אצבע 3. התקבל כאמור ערך ארבע. לתמיהה זו יש להוסיף דברי המומחה שאישר כי הערכים הלא תקינים של 3.9 ו-4, יכולים להתיישב הן עם חתך, והן עם לחץ עצבי. כלומר, עצם תוצאות אלה אינן יכולות להצביע קונקלוסיבית על חתך דווקא ויכולות להתיישב גם עם לחץ עצבי. אלא מה?: המומחה נתן הסבר הגיוני כי גם במקרה של חיתוך עצב , היינו חיתוך מלא כפי שמצא ד"ר שגיב בניתוח השני, ייתכן עדיין מצב של הולכה חלקית באותו עצב. מצב זה ייתכן מקום בו הפער (GAP) שנוצר בין שני חלקי העצב שנחתך אינו פער ניכר.

ומאחר והעצב נתון בתוך רקמה רכה שאף היא מוליכה חשמלית, תהא אז הולכה חלקית באמצעות הרקמה, כך שהפוטנציאל החשמלי העובר בעצב יעבור בקצה העצב שבחלקו הקטוע לקצה השני שלו הסמוך אליו, באמצעות אותה רקמה מוליכה. כמובן שלא יהא מדובר בהולכה עצבית תקינה כמו במצב בו לא היה העצב נקטע. להבדיל, במצב בו החיתוך של העצב הביא לפער ניכר בין שני חלקיו , לא תוכל הרקמה הרכה להביא להולכה חשמלית ואז אכן יהיה מצב של חוסר הולכה מלא. שני המצבים אפוא הינם אפשריים, וחשובה גם תשובת המומחה כי הערך שהתקבל לגבי אצבע 3 וגם אצבע 2, הינו ערך פתולוגי. שכן ערכים תקינים הינם עד 3.5 MS. בהחלט יתכן אפוא הסברו של המומחה כי מדובר באפשרות בה נחתך העצב במלואו בענף WEB3 בניתוח הראשון, אך נותרה הולכה חלקית באמצעות הרקמה הרכה בה נתון העצב החתוך שהביאה לאותה תוצאה לא תקינה אך קיימת של ערך 4 באצבע 3.

ט"ו.מכאן מגיעים אפוא לתמיהה השנייה העולה מאותה בדיקת EMG מ-24/8/10. הכיצד יש לבאר, אם נחתך העצב בניתוח הראשון, ואותו ענף עצבי מעצבב את אצבעות 3 ו-4, שנמצאו ערכים דומים מאוד בין ההולכה העצבית לאצבע 2 לבין ההולכה העצבית לעצב 3; שהרי אין חולק כי הענף העצבי המעצבב את אצבע 2 – לא נחתך. מדובר כזכור על ערכים דומים של 3.9 באצבע 2 ו-4 באצבע 3. ראשית, הדגיש המומחה כי מדובר על ערכים לא זהים. חרף דבריו אלה, אני נכון לקבל שיש כאן תמיהה לכאורית, שכן הערכים גם אם אינם זהים, הינם דומים מאד. עם זאת, ראוי להתייחס כאן לנתון אחר המקובל עליי במלואו, אותו ציין המומחה. התובעת הרי הגיעה מראש לניתוח הראשון בשל לחץ על עצב המדיאנוס בתסמונת התעלה הקרפלית; לחץ שהיה צריך לשחרר בניתוח. לחץ כזה כשלעצמו, יכול לתת אותותיו בעצב. יכול להיות אפוא כי פשר ההולכה החלקית שמעבר לערכים תקינים באצבע 2 שלא נחתכה, הינה בלחץ על עצב המדיאנוס שגרם לנזק חלקי לא הפיך מבחינת שיעור ההולכה לאצבע 2. ואילו פשר התוצאה הלא תקינה באצבע 3 למרות שהיא דומה לשיעור ההולכה לאצבע 2, נובעת הן מהלחץ על עצב המדיאנוס (הענף שנחתך מתפצל הרי מעצב זה כאשר הלחץ בתסמונת התעלה הקרפלית הוא באזור שורש הכף, ולא באזור העצב הדיגיטלי שנחתך שנמצא יותר לכיוון האצבעות), והן מן החיתוך וההולכה החלקית שנותרה באמצעות הרקמה הרכה שמסביב לעצב החתוך.

אוסיף מצדי כי לא מדובר במתמטיקה מדויקת: גם עניין זה היה ברור מבין השיטין של חקירת המומחה. גם אם מדובר על לחץ באזור התעלה הקרפלית על עצב המדיאנוס, וענפים הדיגיטליים מתפצלים לכיוון האצבעות בהמשך עצב זה, הרי ברור שיכול שהשפעת הלחץ תהא שונה על עצב דיגיטלי זה או אחר ולא תיתן תוצאה קלינית זהה בהכרח. הגיונית, ניתן לתאר למשל מצב שבו השפעת הלחץ הייתה גדולה יותר על העצב הדיגיטלי השני, ולכן למרות שלא נחתך נתן תוצאה דומה באותה בדיקת EMG לזו שהתקבלה באצבע 3 שענף הדיגיטלי המעצבב אותה כן נחתך , אך זכה להולכה חלקית באמצעות הרקמה הסמוכה.

בדיקות ה-EMG (המומחה גם הסביר שאותן בדיקות יכול ותינתנה תוצאות שונות בהתאם לשאלה אם נערכו במקומות שונים, שכן ויכול תושפענה גם על ידי כיולים שונים) הינן בוודאי חלק מן התמונה הרפואית הכללית ומסייעות באבחנות רפואיות. אולם לא ניתן להתעלם מתשובת המומחה לגבי שוני בתלונות הקליניות בין המצב לפני הניתוח הראשון שהתמקד בירידה תחושתית כללית בפיזור העצב המדיאנוס בכף שמאל, לבין התלונות לאחר מכן שהתמקדו בירידה בתחושה באזור אצבעות 3 ו-4. עניין זה אכן תומך בכך כי העצב המדיאני אכן שוחרר באזור הלחץ בניתוח הראשון, אולם זאת תוך חיתוך העצב הדיגיטלי באזור WEB3 המעצבב את אצבעות 3-4. יש סבירות כי הלחץ המקורי על עצב המדיאנוס בתסמונת התעלה הקרפלית גרם לנזק לאו בר תיקון מסוים, אך הניתוח הראשון שחרר הלחץ ועצר את המשך ההידרדרות והנזק הכללי לכף היד, שנגרם על ידי הלחץ על עצב המדיאנוס. עניין זה מסביר כאמור את ההולכה החלקית בעצב 2 (גם עניין זה אינו תורה למשה מסיני, שכן ייתכנו מצבים שבהם הנזק לעצב בשל לחץ נמשך אינו בלתי הפיך והעצב מתאושש. אולם, ייתכן גם מצב שבו כבר נגרם נזק קבוע ואז תולדת שחרור הלחץ הינה עצירת המשך ההידרדרות כפי שטען ב"כ הנתבע). אך בד בבד גרם לחיתוך הענף הדיגיטלי בכך לפגיעה הנקודתית באזור אצבעות 3-4.

צריך גם לקבל הגיונית את תלונות התובעת להחמרה במצבה לאחר הניתוח הראשון;שהוליך אותה לניתוח השני. לא על נקלה ייבחר אדם להתנתח פעמיים, אם אין החמרה בין הניתוח הראשון לשני. גם עניין זה תומך כי אירע דבר מה באירוע הראשון שגרם לאותה החמרה ביחס למצב הקליני ותחושות הכאב והנימול שהיו במקור בשל תסמונת התעלה הקרפלית. חשובים כאן גם דברי המומחה כי מניתוח התעלה הקרפלית יש אחוזי הצלחה שנעים סביב 80%, במובן זה שב-80% מהמקרים לא יזדקקו לניתוח חוזר.

לסיכום, בשאלה האם נגרם החתך בניתוח הראשון או השני, הרי למרות שלא ניתן להגיע לתשובה וודאית לחלוטין, כן ניתן להגיע לתשובה ברורה כמאזן ההסתברויות. הכף אכן נוטה לכך שחיתוך העצב באזור WEB3 אירע בניתוח הראשון.

14. לשלמות התמונה אוסיף כי התובעת תיארה כי לאחר הניתוח הראשון בשל עוצמת כאביה

ומצב ידה, נזקקה גם לזריקה שבוצעה ע"י רופא שאת שמו ציינה. בעקבות אותה זריקה ירדה אכן הנפיחות בכף היד המנותחת, אולם תחושת הנימול והכאב נמשכה. ב"כ הנתבע ניסה להוליך למסקנה כי גם זריקה יכולה להביא לפגיעה עצבית. המומחה אישר כי במחלקתו אכן לא נהוג להזריק לכף היד, וזאת בדיוק מן הטעם של חשש לפגיעה עצבית כלשהי שעשויה להיגרם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם כאן מכמה נתונים מצטברים:

התובעת לא ידעה לאשר מזיכרונה היכן בוצעה בדיוק הזריקה בכף היד, אולם הצביעה פעם על החלק התחתון של כף יד שמאל ופעם על החלק הימני בכף יד שמאל, ממש מעל לשורש כף היד בבחינת "הוזרק כאן או כאן".

המומחה ציין כי אם אלו האזורים שבהם ניתנה הזריקה כפי שסימנה התובעת, הרי אין סבירות שאלו גרמו לנזק של חיתוך העצב שנמצא ב-WEB3 שכן הוא מצוי יותר לכיוון האצבעות. לא התרשמתי כי התובעת מתוחכמת דיה כדי להמציא אזור בו ניתנה הזריקה, ולגביו לא זכרה אם ניתן מצד שמאל או מצד ימין, וזאת כדי להרחיק את מוקד הזריקה מאזור הענף הדיגיטלי שנחתך. בנוסף, יש לזכור כי אם מקבלים את גרסת התובעת לפיה אותו רופא מצא מצב שהצריך הזרקה, הרי יש לשאול מדוע הגענו למצב כזה בעקבות ניתוח פשוט שיש לו אחוזים ניכרים של הצלחה. גם עניין זה תומך בעקיפין בתלונות התובעת להחמרה של ממש לאחר הניתוח הראשון ביחס למצב שהיה לפניו. גם הוא תומך בעקיפין בכך שבניתוח אירע דבר מה חריג, היינו שחיתוך העצב אירע בניתוח הראשון. אוסיף גם כי אם אותה החמרה וחיתוך אירעו לאחר הזרקה ובעטיה (היינו שהזרקה היא שפגעה בעצב) הרי שניתן היה לצפות לתיאור כזה בגרסת התובעת, הטוענת כאמור שהגיעה מעיקרא לאותו רופא בעקבות ההחמרה לאחר הניתוח הראשון (לא ברורה גם העדיפות בייחוס התרשלות או סיבתיות לגורם רפואי זה או אחר). אני שב ומדגיש, כי כל ניתוח עשוי שלא יצליח ואי הצלחת ניתוח אינה בגדר רשלנות. להבדיל, יש להשיב בשאלה אימתי נחתך אותו עצב, כאשר ממצרף הנתונים וחוות דעת מומחה ביהמ"ש עולה כאמור שחיתוך כזה כבר אינו סיבוך ניתוחי מוכר אלא עולה כדי התרשלות.

15.מן הגורן ומן היקב, מגיעים אפוא למסקנה כי אכן הייתה התרשלות של המנתח בניתוח הראשון שגרמה לחיתוך העצבים הדיגיטליים שהסתעפו מעצב המדיאנוס. כאמור, אם צודק היה ד"ר ספורי במסקנתו כי לא אמורים להגיע כלל בניתוח לעצבים הדיגיטליים שנחתכו, היות והם מרוחקים מאזור הניתוח, הרי מן העובדה שלא ניתן לחלוק עלייה כי אותם עצבים אכן נחתכו – נלמדת מסקנת ההתרשלות, להבדיל מסיבוך ניתוחי.

כאמור, כפי שנקבע בחווה"ד מומחה ביהמ"ש, נשללים הנימוקים בהם השתמש ד"ר ספורי כדי לשלול שאותם עצבים דיגיטליים נחתכו בניתוח הראשון. בדיקות ה-EMG אינן אינדיקציה טובה לשלילת הקשר הסיבתי במקרה זה, לאור העובדה שהנזק העצבי שנגרם בשל חיתוך העצבים הדיגיטליים ב-WEB3 היה אמור לתת אותותיו באצבעות 3,4 והבדיקות נערכו לאצבע 2. גם העובדה שיש הפרעה בתחושה ולא היעדר תחושה מלאה, באצבעות הפגועות, מבוארת בכך שהעצבים שנחתכו בניתוח הראשון ונתפרו בניתוח המתקן (השני) שבוצע ע"י ד"ר שגיב בבי"ח מאיר, וכך חזרה חלקית התחושה. ומעבר לכל זאת, העצבים הדיגיטליים תוארו כחתוכים ע"י ד"ר שגיב. אלו הממצאים שגילה בניתוח השני ולכן נזקק לתפירתם.

ואילו לשיטת מומחה ביהמ"ש, אין ממש בטענת ד"ר ספורי כי אין סמיכות בין העצבים שנחתכו לבין מיקום הניתוח. לשיטתו גם במצב זה ברורה וחייבת להיות ברורה האנטומיה של העצבים שיכולים אכן להסתעף לעיתים מן העצב המדיאני ולהיות סמוכים לאזור הניתוח. גם במצב זה ניתן לצפות ויזואלית בעצבים וסטנדרט ראוי של ביצוע הניתוח היה מונע הנזק.

כך שאין מדובר בסיבוך ניתוחי שהינו סיכון שיכול להתממש לעיתים בידי המנתח המיומן ביותר (גם המנתח המיומן והמנוסה ביותר יכול להתרשל בטכניקת ביצוע הניתוח ומאידך כאמור לא כל כשל או נזק שנגרם בניתוח, עולה כדי התרשלות, ולעתים מדובר בסיבוך מוכר. להבדיל, מקרה זה הינו אחד המקרים בהם ניתן לקבוע שהביצוע היה רשלני, לאור העובדה שהמומחה מטעם ביהמ"ש לא התייחס לחיתוך כאל סיבוך מוכר שיכול ויתרחש סטטיסטית גם בביצוע זהיר אלא כאל התרשלות).

אני קובע אפוא כי הומחשה עוולת הרשלנות ודין התביעה להתקבל.

הנזק:

16. חלק מהערותי שולבו בסקירת טענות התובעת (ראה פס' 8) , ולכן ניתן לקצר.

17.בגין הוצאות רפואיות לעבר ונסיעות לקבלתן – בתצהיר התובעת לא הומחשו הוצאות רפואיות מיוחדות שאינן כלולות בסל הבריאות. אפסוק סכום גלובלי של 1,000 ₪ בגין עלויות נסיעה וטיפולים או מעקבים. אין הצדקה לגופה לפסיקת הוצאות רפואיות לעתיד, וממילא אף לא לנסיעות לקבלתן.

18.עזרת צד ג' לעבר – בתצהיר התובעת לא נטען כי נדרשה לעזרה בשכר בעקבות הפגיעה, ואף לא נטען כי נדרשה לעזרה מוגברת של בני המשפחה. יכול וניתנה עזרה של בני משפחה לתקופת השבועות הסמוכים לניתוח. אולם, יש לקבל כי הדבר לא נעשה בהיקף חריג המזכה בעזרה, משעה שמדובר בעזרת קרוב מדרגה ראשונה. מסקנה זו מתחזקת מן הפירוט מענף רציפות ביטוח שמעלה כאמור כי התובעת עבדה בחודש הניתוח וגם בכל החודשים שאחריו ברצף. אין הצדקה לפסיקת פיצוי.

17.עזרת צד ג' לעתיד – אני מקבל כאמור כי בעיסוקה של התובעת יש השלכה תעסוקתית ממשית לנכות חרף היותה ביד הלא דומיננטית. עם זאת, אתקשה לקבל כי מי שעיסוקה בעבודות משק בית בביתם של אחרים, אינה יכולה לבצע עבודות משק הבית בביתה שלה, או נזקקת לעזרה לביצוען. מדובר כאמור בפגיעה ביד לא דומיננטית ובנכות לא גבוהה בת 10% שמשפיעה בעיקר על 2 אצבעות. סביר בהחלט שהיא מאטה את קצב העבודה אך בפירוש לא מונעת אותה. לפיכך, אין מקום לפסיקת עזרת צד ג' גם לעתיד.

18.יש כאמור מקום לפסוק סכום גלובלי צנוע בגין הפסד ההשתכרות לעבר. אני אומד אותו בסך של 10,000 ₪.

19.ביחס להפסד השתכרות לעתיד – התובעת כבת 63 כיום. השתכרותה לפני התאונה לא הייתה קבועה בשנת 2007-2008, השתכרה לערך 2,500 ₪ בממוצע לחודש. בשנת 2009 ובארבעת החודשים הסמוכים לתאונה השתכרה לפי הדיווחים סכומים פחותים בהרבה שנעו בקירוב בין 400 ל-540 ₪ לחודש. אני סבור כי לא אקפח איש מן הצדדים במידה ואחשב לפי בסיס שכר של 1,500 ₪. אוסיף כי אין זה סוד כי לעיתים לא מדווחת, לפחות אצל כל מעביד, עבודת עוזרות במשק הבית. יש להתייחס לעניין זה בזהירות, שכן הפסיקה מטילה נטל ראייתי לא פשוט על תובע המבקש להוכיח השתכרות עודפת ("בשחור") בנוסף לזו המדווחת. התובעת בתצהירה לא התיימרה כלל לטעון כי השתכרה גם אצל מעסיקים שלא דיווחו. בהתאמה, לא זה היסוד לקביעת בסיס השכר שנבחר, אלא כאמור, בסיסי שכר עודפים בשל השתכרות ממוצעת של כ-2,500 ₪ לחודש בשנים 2007 ו-2008. לא נלקח אפוא בסיס שכר של 2,500 ₪ אך גם לא של 400 או 600 ₪. ההפסד יחושב לתקופה שעד גיל 67. כלומר עוד 4 שנים.

6776 ₪ = 1500 * 10% * 45.17

19.אובדן תנאים סוציאליים (12.5% מן הסכום האחרון) – 847 ₪.

20.נזק לא ממוני – אני אומד את הפיצוי כאן בסך של 50,000 ₪.

21.אין מקום להוסיף בנפרד בגין פגיעה באוטונומיה, כאשר מתקבלת התביעה ונפסק פיצוי באב הנזק הלא ממוני בשל רשלנות או היעדר הסכמה מדעת. יש לאשורה מתחם של חפיפה בפועל בין הפגיעה באוטונומיה לבין אב הנזק הלא ממוני גם אם שורשיהם הרעיוניים – שונים. עיין: עא 2278/16

פלונית נ' מדינת ישראל.

22. סה"כ 68623 ש"ח.

23. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:

א. 68,623 ₪.

ב. 16,058 ₪ סכום כולל בגין שכ"ט עו"ד.

ג. 705 ₪ בגין החזר אגרה ראשונה.

ד. החזר עלות חווה"ד של פרופ' רייס, והחזר חלקה של התובעת בשכרו של מומחה ביהמ"ש.

הסכומים בס"ק ד' ישאו הפרשי ריבית והצמדה מן היום בו נשאה בהם התובעת.

ניתן היום, כ"ט אלול תשע"ט, 29 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.