בפני תביעת התובע, יליד 1984, לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מחבלה שסבל ביום 29.7.04, בעת שנתקל באבן גדולה, שהיא חלק מכותרת עמוד קורינתי עתיק (להלן: "האבן" או "הפסל")), אשר לטענתו היה מוצב במרכז מדשאה שבשטחי אוניברסיטת חיפה (להלן: "התאונה"). לטענת התובע, הוא נתקל באבן מאחר והאורות שהאירו את המדשאה עד לאותו הרגע, כבו, ובשל כך לא הבחין באבן ונתקל בה (להלן: "התאונה").
מומחים שמינה בית המשפט קבעו לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 19% (10% אורטופדי ו-10% פסיכיאטרי).
הצדדים חלוקים הן באשר לנסיבות ארוע התאונה והאחריות לה והן בשאלת הנזק.
נסיבות התרחשות התאונה
1. התאונה הנטענת אירעה כאמור ביום 29.7.04, בסמוך לשעת חצות, כאשר התובע, יחד עם חבריו שהם תלמידי ישיבה (להלן: "הבחורים"), יצאו לערב פעילות במדשאות האוניברסיטה, ערב הנקרא על ידם "ליל שישי" ואשר מאורגן על ידי הישיבה, היא נתבעת מס' 3 (להלן: "הישיבה").
מן העדויות שנשמעו בפני עולה, כי הישיבה נהגה לצאת בימי חמישי, כפעם בחודש, לערב פעילות לקראת יום שישי, אשר מיועד לפעילות חברתית, הכוללת ערב שירה, דבר תורה, ארוחה קלה ויציאה מכותלי הישיבה בה שוהים התלמידים במשך ימים ארוכים. עוד עולה מהעדויות כי פעמים רבות התקיימה פעילות זו במדשאות האוניברסיטה (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 31 עד עמ' 31 שורה 2).
2. לטענת התובע במהלך הערב, אשר החל בשעה 21.00 לערך, לאחר שהבחורים ישבו ושרו, החלו חלק מהם להתרוצץ בדשא ולהתחרות בריצה. התרוצצות זו לא היתה חלק מהפעילות המאורגנת, אולם כדברי התובע, היתה חלק טבעי מהפעילות, שכן הבחורים נהנו מהמרחבים המאפשרים התרוצצות וזאת לעומת ימי הלימודים בישיבה (עמ' 6 שורות 15-21).
עדותו של התובע בעניין זה, דהיינו התרוצצות הבחורים במדשאות, נתמכת בעדותם של חבריו, צבי אדלר ושמעון קלאר (עמ' 13 שורות 12-17, עמ' 14 שורות 1-2, וכן עמ' 16 שורות 10-11). אמנם הרב שכטר, שהעיד מטעם הישיבה, טען כי מטרת הפעילות איננה התרוצצות ומשחק, אלא ישיבה בצוותא, לימוד ושירה, אולם עד זה לא היה נוכח במקום ולפיכך לא יכול היה לסתור את העדויות מטעם התובע, כי אכן החלה התרוצצות במקום.
3. בעוד שהעדים הנ"ל תמכו בטענת התובע, כי הבחורים התרוצצו על המדשאה, הרי שלא היה בעדותם לתמוך בטענתו כי נחבל כתוצאה מהיתקלות באבן כנטען על ידו שכן שניהם ציינו כי לא ראו את התאונה בעת קרותה ואף אחד מהם לא ידע לציין מה היתה סיבת נפילת התובע או חבלתו (עמ' 13 לפרו' ש' 19-23 ועמ' 16 לפרו' ש' 14-18).
משכך, לכאורה עדותו של התובע, בדבר נפילתו בגין ההתקלות באבן דווקא (להבדיל מנפילה מסיבה אחרת) הינה לכאורה עדות יחידה של בעל דין. אלא שתמיכה לטענת התובע כי נחבל מכך שנתקל באבן אני מוצאת בהודאת הישיבה כי אכן התובע נחבל בעת שנתקל באבן במהלך שהות תלמידי הישיבה במדשאת האוניברסיטה (ובכך גם הסבירה מדוע לא העידה את הרב פרקש, מי שהיה המבוגר האחראי מטעמה באותו ארוע). תימוכין לכך ניתן גם למצוא בתיעוד הרפואי הראשוני בו מצויינת עובדת ההתקלות באבן.
היכן היתה ממוקמת האבן בעת ארוע התאונה?
4. מחלוקת התגלעה בין הצדדים (למעשה בין התובע לאוניברסיטה) בשאלה באם האבן היתה מוצבת במרכז המדשאה, כפי שטוען התובע, או שמא כטענת האוניברסיטה, היתה מוצבת בשולי הדשא ולצד רחבת המוזיאון.
הצילומים שהגיש התובע בוצעו על ידו חצי שנה אחרי האירוע הנטען ובצילומים אלו ניתן לראות כי האבן מוצבת בשולי הדשא לצד רחבת המוזיאון המצוי בסמוך (תמונה 1), אולם לטענת התובע, היא הוזזה ממקומה הקודם, שן במועד הארוע היא היתה מוצבת במקום שסומן על ידו ב-X קטן על גבי תמונה 1. במיקום זה ניתן לראות בתמונה נוספת שצולמה על ידו (תמונה 3), סימן דשא מיובש עגול שנוצר, לטענתו, כתוצאה מעמידת האבן במקום זה.
טענתו זו של התובע, כי האבן אכן היתה מוצבת במרכז הדשא, זוכה לתמיכה בעדות חברו צבי אדלר, בעוד שהעד שמעון קלאר ציין, כי לא ראה כלל את האבן שבה נתקל התובע (עמ' 16 לפרו' ש' 17-18).
כנגד עדויות אלה מצויה בפני עדותו של מר שלמה זיו, מי ששימש כראש אגף משק ומבנים באוניברסיטה במועדים הרלבנטיים, אשר טוען כי האבן לא הוזזה ממקומה בשולי הדשא מאז הונחה שם לפני למעלה מ- 10 שנים (נכון למועד מתן תצהירו נ/6) וכי הכתמים היבשים הנראים על הדשא, לרבות זה הנראה בתמונה 3 כמו גם אלו שנראים בתמונה 2, הינם כתמים הנגרמים על ידי חזירי בר המגיעים למקום וחופרים באדמה.
5. בבוחני את גירסתו של התובע באשר לצילום מיקום האבן בעת התאונה אל מול טענת האוניברסיטה, אני מעדיפה את גירסת התובע. מעבר לכך שלא הובאה על ידי האוניברסיטה כל ראיה לכך שאכן מידי שנה ניזוק הדשא כתוצאה מפעילות חזירי בר, הרי שעיון בתמונות שהוצגו בפני, ואף מבלי שיהא לי כל ידע או מומחיות בתחום, אני סבורה כי ניתן להתרשם שהתובע תיעד בתמונה 3 כתם יבש עגול בצורתו על המדשאה שאין כל הסבר כיצד יווצר על ידי חזירים בצורתו העגולה המדויקת, ולא ניתן לראות בתמונות סימנים של חפירה אשר היה מתבקש כי יהיו במקום, או בקרבתו, באם כתם זה היה אכן תוצאה של פעילות חזירים.
יתרה מכך, העובדה שנראה כתם עגול התואם, לפחות למראית עין, את צורתה של האבן בתחתיתה תומכת יותר במסקנה כי אכן האבן היתה מוצבת על הדשא והוזזה ממקומה לאחר התאונה. אינני מתעלמת בקביעתי זו מן העובדה שהתובע לא טרח לתעד את מיקום האבן בסמוך לאחר התאונה, אולם לאור פגיעתו הקשה למדי בתאונה והטיפולים הרפואיים שקיבל (אליהם אתייחס בהמשך) סביר כי לא מצא את הזמן לפעול לתיעוד מיקום האבן קודם לכן.
אמנם נכון כי בעדות זיו בפני טען הלה כי לצורך הזזת האבן ממקומה יש צורך בהזמנת מנוף שכן מדובר באבן כבדה מאוד, אולם טענה זו נטענה בעלמא, שכן גם בהנחה שאכן יש צורך במנוף לעשות כן (כפי שאכן ניתן להעריך לנוכח גודל האבן), מר זיו לא העיד כי בדק ברישומי האוניברסיטה הרלבנטיים באם הוזמן מנוף בתקופה שבין התאונה לבין צילום התמונות על ידי התובע, או באם נעשתה פעולה אחרת להזזת אותה אבן ממקומה, ומדובר במידע המצוי כולו בידי האוניברסיטה.
6. ענין אחר, המציב קושי באשר למיקום האבן הינה טענת התובע בעדותו בפני, כי הוא כלל לא הבחין באבן לפני שנתקל בה, גם לא במהלך ריצתו בדשא. כפי שתיאר התובע הוא וחבריו רצו לאורך חזית המוזיאון, כאשר בעת שרץ פעם ראשונה (בהלוך) כלל לא הבחין באבן, ואילו בעת שרץ חזרה כבו האורות והוא נתקל באבן. לטענתו, ככל הנראה, לא רץ באותו מסלול מדויק בו רץ בפעם הראשונה ולכן נתקל באבן (עמ' 6 שורה 25 עד עמ' 7 שורה 13, וכן שורו19-24).
התובע הוסיף בעדותו כי בדרך חזור רץ אחרי בחורים אחרים שהובילו את הדרך ובשל כך האיץ את מהירות ריצתו, וזאת כהסבר מדוע לא הבחין באבן (עמ' 7 שורות 10-11). לטענתו, מרגע שכבו האורות ועד שנתקל באבן עבר מרחק של מס' מטרים (עמ' 7 שורות 14-18).
טענה זו של התובע פוגמת במידה מסוימת במהימנות עדותו לטעמי, שכן נראה שטען כי לא הבחין באבן על מנת להסיר כל טענה לאשם מצידו להתרחשות התאונה. כפי שניתן להתרשם מתמונה 1, וכן מתמונות נוספות שצורפו על ידי התובע לתצהירו (אולם לא הוצג העתק שלהם בצבע) המדובר באבן גדולה למדי, שיותר נכון להגדירה כמעין "פסל סביבתי" כפי שתוארה על ידי האוניברסיטה, אשר גובהה לא פחות מ-50 ס"מ (מעל גובה ברך התובע) ואורך צלעותיה בחלקה העליון לא פחות מכך.
טענתו של התובע כי לא הבחין באבן, לא בעת שהתחיל בריצתו וגם לא כשחזר והתקרב אליה, בעת שהמדשאה היתה מוארת, נראית לי בלתי מהימנה. ראשית, היא עומדת בסתירה לעדות חברו צבי אדלר אשר העיד כי הבחין באבן על אף שהוא עצמו בכלל לא השתתף בריצה, וכדבריו: "כן. ראיתי. כמו שראיתי את כל השאר, הבחנתי בו, הוא לא משך ספציפית את תשומת ליבי אבל ראיתי את הפסל. ניתן לראות שיש פסל על הדשא". דברים מפורשים אלו מפי חברו, ששהה עימו באותו מתחם, נראים סבירים בהרבה מאשר טענת התובע וחברו הנוסף שמעון קלאר, שכן כפי שניתן להתרשם מהתמונות (בעיקר דווקא אלו שצורפו לתצהיר בשחור-לבן) קשה להלום שאדם שעיניו בראשו לא יבחין באבן, במיוחד לא אם הוא רץ בסמוך אליה לפני שכבה האור.
7. גם באם הייתי מוכנה לקבל כי התובע לא הבחין באבן מלכתחילה, לא ניתן על ידו כל הסבר מדוע לא הבחין בה בעת שהתקרב אליה בריצה חזרה, בעוד האורות דלקו. המדובר באבן יחידה, גדולה, שהוצבה במרכז המדשאה, היא בצבע שונה שונה לחלוטין מצבע הדשא, וצריכה היתה לבלוט לעין, לכל מי שעיניו בראשו. אחת משתים – או שהתובע בכלל לא הסתכל לפניו בעת ריצתו אלא היה מרוכז בחבריו מצדדיו או מאחוריו, או שהתובע כלל לא היה בקרבת האבן לפני שכבה האור, ולפיכך לא הבחין בה!
נימוקו של התובע כי ברור שלא ראה אותה קודם שאם כן לא היה נתקל בה, הינה נימוק מתעתע. היתקלות התובע באבן יכולה להגרם כאמור מחוסר תשומת לב מצידו, כגון באם רץ במהירות וניסה להשיג חברים אחרים, או הסיט מבטו מהכיוון בו הוא רץ (ללא קשר כרגע לשאלת כיבוי האורות אליה אתיחס בהמשך). נסיונו של אדם, שנתקל בחפץ כלשהו המוצב במדשאה והוא בולט ונראה לעין, מאחר ולא הבחין בו כלל, גם בעת שהמקום היה מואר, להטיל את האחריות לכך על מי שהציב אותו חפץ, הינה בעייתית בהקשר של אשם תורם, ולכך אתיחס עוד בהמשך.
האם כבו האורות במדשאה?
8. לעניין זה מצויות בפני גם כן עדויות התובע ושני חבריו אשר שלושתם טוענים, כי ברגע מסוים כבו האורות המאירים את המדשאה ומיד לאחר מכן ארעה התאונה. מצאתי לעניין זה את עדויות התובע וחבריו מהימנות.
מנגד, לא הביאה הנתבעת מס' 1 (להלן: "האוניברסיטה") ראיות של ממש להוכיח טענתה כי האורות דלקו במהלך כל הלילה, כפי שהיו אמורים לדלוק כטענת מר זיו. בתצהירו של מר זיו (נ/6) כל שנטען הוא כי קיימת מערכת תאורה חיצונית המופעלת אוטומטית עם רדת החשכה ומופסקת עם הזריחה וכי ביום האירוע הנטען לא דווח ולא ידוע על תקלה כלשהי (סעיף 7 לתצהיר).
בחקירתו השתנתה מעט הגרסה ומר זיו ציין, כי חלק ממערכת התאורה הינה אוטומטית ואילו חלקה אינה אוטומטית והיא מופעלת על ידי שעון שבת משוכלל, אולם לא היה באפשרותו להסביר כיצד בדיוק מכוונים שעון כזה והאם נבדק כיוון השעון בסמוך לאחר התאונה. העד גם ציין, כי לא ערך בירור עם החשמלאי האחראי על נושא התאורה, שכן לטענתו בהעדר דיווח אין אפשרות לדעת כי חלה תקלה או שחל שינוי בשגרה כפי שזו תוארה על ידו (עמ' 23 לפרו' ש' 9-15 ו- 20-23).
עדותו של מר זיו, הנסמכת על העובדה שהאוניברסיטה מנהיגה מערכת דיווחים ובהעדר דיווח המסקנה האפשרית היחידה הינה כי לא יתכן שהאור כבה, אין בה כדי לסתור את העדויות של התובע וחבריו אשר כאמור לעיל לא מצאתי סיבה שלא לתת בהם אמון לעניין זה.
האם נדרש אישור של האוניברסיטה לכניסת תלמידי הישיבה לשטחה?
9. לטענת האוניברסיטה, שטח המדשאה הינו שטח פרטי, אשר נדרש לתאם את מועד הביקור של קבוצת תלמידי הישיבה קודם להגעתם, דבר שלא נעשה על ידי הישיבה. דברים אלו שנאמרו בסעיף 4 לנ/6, נסתרו באופן ברור מהעדויות ששמעתי. ראשית, ציין הרב שכטר וכמוהו גם הבחורים שהעידו בפני, כי מעולם לא תאמו הגעתם לאוניברסיטה בשעות הערב, לא נדרשו לתאום כזה ולא נמנעה כניסתם על ידי השומרים בשערי הכניסה לאוניברסיטה (עמ' 29 שורות 6-10, ת/1 סעיף 2, עמ' 15 שורות 15-16)
למעשה גם מר שלמה זיו חרף אמירתו כי יש צורך בתאום, הודה כי האוניברסיטה לא מנעה את כניסת האוטובוס של הישיבה וכי למעשה לא מונעים כניסה מאדם כלשהו מלבד מסיבות ביטחוניות או בשל מצוקת חניה בשעות הפעילות של האוניברסיטה (עמ' 21 שורות 21 ואילך עד עמ' 22 שורה 2). מכאן עולה, כי גם האוניברסיטה איננה רואה עצמה רשאית למנוע את הכניסה לאוניברסיטה והשימוש במדשאות למעשה פתוח לציבור הרחב, על אף עמדת האוניברסיטה כי מדובר בשטח פרטי.
תימוכין לכך ניתן למצוא בעובדה, שעל פי עדותו של מר זיו עורכים השומרים סיורים סדירים בכל שטחי האוניברסיטה, לפחות אחת לשעתיים, ומשאלו לא פנו לבחורי הישיבה ולא בקשו מהם לעזוב את המקום או לחדול מפעילות כלשהי, אין אלא להסיק כי האוניברסיטה לא ראתה בהם מסיגי גבול.
10. מסקנותי העובדתיות עד כה:
א. התאונה ארעה בעת שהתובע, במהלך ריצתו במדשאה, התנגש באבן/פסל שהיה מוצב במרכז המדשאה ולא בסמוך לרחבה במקום בו היא מוצבת כעת.
ב. התאונה ארעה לאחר שכבו האורות שהאירו את המדשאה.
ג. בעת שהאורות כבו התובע לא הפסיק מייד את ריצתו אלא המשיך ורץ עוד מספר מטרים עד אשר נתקל באבן.
ד. התובע צריך היה להבחין באבן לפני שכבו האורות, וככל שלא הבחין בה הדבר נבע מכך שהיה מרוכז במשחקיו עם חבריו ולא התבונן סביבו.
ה. בחורי הישיבה שהו במדשאת האוניברסיטה לא כמסיגי גבול.
ו. איש מנציגי הישיבה הבוגרים שהיה נוכח במקום לא מנע מהבחורים לרוץ ולהתרוצץ במדשאה על אף שזו לא היתה מטרת יציאתם מהישיבה.
אחריות הנתבעים לתאונה
11.לטענת התובע בסיכומיו, יש לראות את התובע, למרות שהיה בן 20 במועד התאונה, כקטין, שכן התובע היה תלמיד ישיבה ולפיכך יש לראותו כמי שאחריותו וכשירותו מופחתת, וחלה חובת זהירות מוגברת כלפיו של מוריו/משגיחיו, בדומה להורים, וכן יש לבחון את חובת הזהירות של האוניברסיטה כבעלת מקרקעין כלפיו ב"משקפיים" אלו. התובע מדגיש את העובדה כי מדובר בתלמיד ישיבה, שהישיבה היתה כל עולמו באותה העת, ולפיכך יש להתיחס אליו כאל מי שזקוק להשגחה בעת יציאתו לעולם שמחוץ לישיבה.
לטעמו של התובע, הישיבה הפרה חובתה להשגיח על התובע בכך שאפשרה לו להתרוצץ במדשאה חרף קיומו של מכשול במקום בדמות האבן, וכתוצאה מכך ארעה התאונה.
אשר לאוניברסיטה, התובע טוען כי היא כבעלת המקרקעין אחראית לנזקי התובע מאחר ואלו נגרמו כתוצאה ממפגע שהיה קיים במדשאה בדמות אבן גדולה שלא היתה מסומנת ולא מגודרת, וכן בשל כך שהאורות במדשאה כבו לפתע, דבר שהפך את המפגע למסוכן בשל חוסר האפשרות של התובע להבחין בו.
12. קודם לבחינת אחריות הנתבעים כלפי התובע, ולצורך בחינת סוגיות אלו, אציין כי אינני מקבלת את טיעונו הבסיסי של התובע שיש להתיחס אליו, במובן של הטלת אחריות כלפיו, כקטין. אני סבורה כי התובע, על אף שהיה בחור ישיבה, בהיותו בן 20, יש לראותו כאדם בגיר, ויש לבחון את חובות הזהירות כלפיו, כמו גם את יכולתו וכושרו להעריך סיכונים או "להתפתות" לסיכונים, כפי שאעריכם כלפי אדם בוגר. יש לזכור כי בחורים בגילו של התובע משרתים בצבא, מפקדים על אחרים, ולו היינו סבורים כי אדם בן 20 אינו כשיר לשפוט את העולם הסובב אותו, בוודאי שלא היה מקום לשולחם לשירות צבאי. אין בכך לומר כי אני זוקפת לחובת התובע את היותו בחור ישיבה, אלא רק נסיון להעמיד את טיעוניו אלו בפרופורציה הראויה.
כפי שציינה ב"כ הישיבה בסיכומיה, בכל אחד מפסקי הדין שצויינו ע"י התובע העוסק באחריות כלפי קטינים במוסדות חינוך או במסגרות חינוכיות בלתי פורמליות, הושם דגש על קטינות החניכים, ומכאן על האחריות המוגברת של המבוגרים המשגיחים עליהם. אין לטעמי להסיק מכאן, שכל אימת שאדם בגיר, בר-דעת, אשר לא הוכח כי קיימת לו יכולת מופחתת להבין את העולם סביבו, נמצא במסגרת כלשהי, קמה כלפיו חובת השגחה בדומה לזו החלה ביחס לקטינים.
בצדק הצביעה ב"כ הישיבה על כך שבע"א 785/80 עירית פתח תקווה נ' צרפתי, פ"ד לח(3) 39 (1984) עליו ביקש התובע להסתמך, נמצאה העיריה כמי שארגנה את הקייטנה אחראית כלפי קטין בן 10 בשל תקיפתו על ידי חניך אחר, אולם זאת מאחר ולא היו בסביבה מספיק מדריכים בוגרים (אחרי צבא!) אלא רק מדריכה בת 16.5. מכאן, שבאם יש דבר מה רלבנטי ללמוד מפסק דין זה, הוא שבוגר צבא (יכול להיות בן 21 בלבד) הינו כשר לשמש משגיח לקטינים, כך שבודאי אין לראות בו קטין בעצמו.
אחריות האוניברסיטה
13.אין מחלוקת כי האוניברסיטה חבה חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריה בהיותה מחזיקה במקרקעין, ולטעמי בהנתן קביעתי כי אין לראות בבחורי הישיבה מסיגי גבול, לא יכולה להיות גם מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות כלפיהם, ככל מבקרים אחרים, כי לא יפגעו כתוצאה מסיכון שמקורו באותם מקרקעין.
הלכה ידועה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. [ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים, (10.5.95); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757 (1983); ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996)]. וזאת, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399 (1981)). בין אם הנזק נגרם בשטח המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 (1977).
14. לטעמי גם לא צריכה להיות מחלוקת של ממש כי שילוב שני הגורמים שהתקיימו במקרה דנן, דהיינו: הצבת האבן/פסל במדשאה בצירוף לכיבוי האור באופן פתאומי, יש בהם להקים את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע.
נכונה טענת האוניברסיטה כי אין בעצם הצבת האבן/פסל במדשאה כדי להקים אותה חובת זהירות קונקרטית לבדה, שכן המדובר במדשאה שאינה מיועדת למשחקים או לפעילות ספורטיבית כלשהי ואף אינה משמשת כדרך מעבר למקום כלשהו. המדובר במדשאה המיועדת בעיקרה לישיבה בניחותא או ל"הינפשות" הסטודנטים או המבקרים, ואין מקום לקבוע כי האוניברסיטה היתה צריכה לצפות כי קבוצת מתבגרים שתכנס בשעות הערב המאוחרות לשטחי האוניברסיטה תבחר לרוץ ולהתרוצץ במקום (כאשר קיימים מתקני ספורט ייעודיים לכך באותו מתחם).
מטעם זה גם אינני מקבלת את הטענה כי היתה חובה לגדר או לשלט את האבן/פסל, בהיותו בולט ונראה לעין בבירור, בכדי להזהיר את ההולכים במדשאה מפניו. אני סבורה כי קביעה אחרת משמעה כי על מקומות ציבור בהם יש מרחבים פתוחים להנאת הציבור כולו, להמנע מהצבת פסלים או אלמנטים אחרים של קישוט או לגדרם ולשלטם, אך בשל הסכנה שמאן דהוא לא יבחין באותו פסל, גם מקום שמדובר באוביקט בולט למדי. לטעמי, קביעה כזו משמעה "גידור למוות" או לחלופין מניעת תוספות קישוט וחן במקומות ציבוריים בניגוד לאינטרס ציבורי חשוב לא פחות של יפוי המרחב הציבורי, שכן כל פסל המוצב במקום ציבורי כלשהו יכול להוות סיכון למי שבוחר להתעלם מקיומו במקום!
15. אלא שבמקרה שלפנינו מצטרפת לעובדת הצבת האבן/פסל במרחב הציבורי, העובדה כי התאורה שהיתה קיימת במקום עד לשעה מסוימת, ובכך אפשרה, ובמובן מסויים "הזמינה", לאנשים לשהות במדשאה בשעות החשיכה, כבתה. עובדה זו יוצרת את אותה חובת זהירות קונקרטית ביחס לאוניבסיטה שעליה להניח כי באם מאפשרים כניסת מבקרים אליה בשעות הערב, עליה לצפות כי אותם מבקרים ישהו בה עד שעה מאוחרת, ומשכך, כיבוי האורות עלול ליצור סיכון ממיקום האבן/פסל, גם באם אין בעצם הצבתו במדשאה לגרום סיכון כזה.
מכאן, שאי מתן אזהרה למבקרים כי חלק מהאורות כבים בשעה מסוימת (בהנחה שמדובר בדבר יזום) או עצם העובדה שהאורות כבו בשל תקלה והאוניברסיטה לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים למנוע תקלה כזו (שכן לטעמה כלל לא היתה תקלה!), מהווים את הפרת חובת הזהירות כלפי התובע.
16. לפיכך בין אם אבחן את המקרה עפ"י המודל ה"חדש" שהוצע על ידי כב' השופט עמית בע"א 4486/11 פלוני נ' פלונית (15.7.13) מודל שהחל לקנות לו שביתה בפסיקת בתי המשפט (ראה גם: ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבאדי (22.6.14)), ובין אם אלך לפי המודל ה"קלאסי" נראה כי במקרה דנן קיימת התרשלות של האוניברסיטה כלפי התובע, ביצירת הסיכון המשולב של כיבוי האורות במדשאה והצבתו של אותו אבן/פסל במרכזה, סיכון שהיה צפוי (בשל הצפיות כי קיימים מבקרים באוניברסיטה בשעות אלו), התממש וגרם לפגיעת התובע.
אחריות הישיבה
17. כאמור לעיל, לא מצאתי בסיס לטענות התובע כי יש לראותו כקטין ולפיכך גם אין מקום להטיל על הישיבה חובת זהירות מוגברת, כפי שבית המשפט יעשה ביחס לקטין.
עם זאת, אין בכך לקבוע העדרה של חובת זהירות קונקרטית של הישיבה כלפי התובע, וזאת כאשר הישיבה, שהיא הקובעת את סוג הפעילות אליה יצא התובע (בדומה למקום עבודה בהקשרים אחרים של יציאה לטיולים וכד'), חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי כל המשתתפים באותה הפעילות, לנקוט באותה זהירות נדרשת ביחס לסיכונים הנוצרים במהלך הפעילות.
במקרה דנן, דווקא עדותו של הרב שכטר, ממנה עולה כי הפעילות לא אמורה לכלול ריצה והתרוצצות של הבחורים, היא המצביעה על התרשלות הישיבה, שכן מהעדויות עולה בבירור ש"באופן מסורתי" הפעילות אכן כללה התרוצצות, כחלק מאותה "התפרקות" ו"שינוי אוירה" שלשמה יועדה הפעילות מלכתחילה.
מכאן אני מסיקה גם את התרשלות הישיבה, שכן באם זו לא התכוונה שהבחורים יתרוצצו, ומטעם זה גם לא צרפה מספיק משגיחים מבוגרים שישגיחו על הפעילות, ואף לא הנחתה אותם למנוע את אותה התרוצצות, אין היא יכולה לטעון להעדר אחריות מצידה כאשר אחד הבחורים נפגע במהלך אותה התרוצצות.
18. אמנם נכון כי הישיבה איננה אחראית לצירוף הסיכונים של קיום האבן/פסל במדשאה וכיבוי האורות שבודאי לא היה יכול להיות צפוי מצידה ואין לה גם כל שליטה עליו, אולם, אין בכך להסיר ממנה אחריות לעצם התרוצצות הבחורים ללא השגחה, מה שהיה אחד הגורמים להתרחשות התאונה, אלא שאחריותה בהחלט פחותה מזו של האוניברסיטה.
קשר סיבתי/אשם תורם
19. מצאתי לדון בענינים אלו יחדיו, שכן לא יכולה להיות מחלוקת באשר לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות הנתבעים כפי שנקבעה לעיל, לבין התרחשות התאונה. אלא שטענת הנתבעים הינה כי אשמו התורם של התובע במקרה זה הינו במידה כה רבה, עד שיש לראותו כאשם מכריע המנתק את הקשר הסיבתי.
כפי שעולה מהתיאור העובדתי לעיל ומסקנתי כי התובע ראה או צריך היה לראות את האבן/פסל לפני שכבו האורות ולכל הפחות בעת שרץ לכיוונו בדרך חזור, בצירוף לעובדה כי לאחר שכבו האורות המשיך התובע בריצתו עוד מספר מטרים עד שנפגע, עולה לטענת הנתבעים המסקנה כי מדובר במצב בו קיימת תרומת אשם של התובע שהינה כה ניכרת, שיש בה לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין פגיעתו.
20. לצורך בחינת קיום הקשר הסיבתי, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בעבר בית-המשפט בעיקר למבחן הצפיות. כפי שההלכה הובאה בע"א 7021/99 עזבון המנוח ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע, פ"ד נו(1) 822, 830 (2001):
"בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע- הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [5]; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה [6], בעמ' 10-7; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [7], בעמ' 431).
לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין), אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", לאמור: יכול שאשמו של האחר ינתק את הקשר הסיבתי, אם היה "הסיבה המכרעת לנזק". לשון אחרת, פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ראו, בין היתר: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה [8]; ע"א 92/71 בן אריה נ' עזבון המנוח פ' ברום (להלן – עניין בן אריה [9]); ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי [10], בעמ' 748; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס [11], בעמ' 805-801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [12], בעמ' 429; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 37)".
21. בע"א 4486/11 הנ"ל, ביקש השופט עמית, על סמך פסיקה קודמת ודעת מלומדים, לקבוע כי מבחן הצפיות מתאים דווקא לבחינת יסוד ההתרשלות, בעוד המבחן הרלבנטי לבחינת קיום הקשר הסיבתי המשפטי הינו מבחן הסיכון. ובלשונו: "מבחן העל הוא מבחן הסיכון, ואילו מבחן הצפיות הוא אך נגזרת או יישום קונקרטי של מבחן הסיכון, שבמסגרתו אנו בוחנים אם הסיכון שהתממש הוא מסוג הסיכונים בגינם או רואים את התנהגות המזיק כעוולתית".
בבואי ליישם מבחנים אלו על המקרה שבפני, אני סבורה כי אין מקום לשלול קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין התרחשות התאונה, על אף טענת הנתבעים כי התנהגות התובע היתה בלתי סבירה.
22.כפי שטענו הנתבעים נכון בסיכומיהם, אחת ההתרחשויות משתיים ארעה:
או שהתובע היה מאוד קרוב לאבן/פסל בעת שהאורות כבו, ואז אין כל הסבר סביר הכיצד לא הבחין בו והאט מריצתו או סטה ממסלולו עוד לפני שכבו האורות.
או – שהתובע היה מרוחק יותר מהאבן ולמרות שכבו האורות המשיך בריצתו ולא נעצר על עומדו מיידית.
כך או כך, מדובר בהתנהגות בלתי סבירה שאינה עולה בקנה אחד עם המצופה מבחור בן 20, גם באם הוא תלמיד ישיבה!
אלא שאין בהתנהגות זו כדי להביא לייחוס אשם מכריע לתובע עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין נזקו, שכן בהתאם למבחן הסיכון שהוצג לעיל, הסיכון כי התובע, לא יעצור מיידית בריצתו על המדשאה בעת שהאורות כבו, הינו במתחם הסיכון שבגינו מצאתי מלכתחילה לראות את התנהגות הנתבעים כהתנהגות עוולתית. אין מדובר בסיכון כה מרוחק ויוצא דופן שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות להתרחשות הנזק.
23. עם זאת, בהחלט מצאתי כי זהו אחד מאותם המקרים, הנדירים יחסית בפסיקה, בהם יש להטיל על התובע-הניזוק אשם תורם משמעותי ביותר, שכן לטעמי כל בוגר בר-דעת, ולא מצאתי שהתובע אינו כזה, יודע כי המשך ריצתו בחושך עלול להביא להיתקלותו במכשול כלשהו, בוודאי מקום בו מדובר במדשאה רחבת ידיים שאינה מדרכה המיועדת למעבר ואינה אפילו מדשאה המיועדת למשחקים או לפעילות ספורט. במקרה דנן, נדרש מעט מאוד מהתובע, לעצור על עומדו מיד עם כיבוי האורות, כדי למנוע את התאונה, ובשל כך אני מטילה עליו אשם תורם בשיעור של 40%.
24. לנוכח כל האמור לעיל אני מחלקת את האחריות לארוע התאונה כדלקמן:
40% אחריות מוטלת על האוניברסיטה.
20% אחריות מוטלת על הישיבה.
40% אחריות מוטלת על התובע כאשם תורם.
מכאן אעבור לשאלת הנזק
25. אקדים בפתח הדיון בנזק ואומר כי בניגוד להסתמכותי על עדותו (בצירוף ראיות נוספות) בשאלת נסיבות התאונה, הרי שביחס לשאלת הנזק, מקום בו נדרש להסתמך על עדות התובע אני מתקשה לעשות כן, שכן הוכח כי התובע הפריז בטענותיו ביחס לנזקים.
כך למשל, מהראיות שהובאו ביחס לשעות הלימוד של מר הייזלר (להלן: "המלמד"), מי שנטען כי לימד את התובע בביתו 4-5 שעות ביום למשך כמעט חודשיים, עלה כי רישומי התובע של שעות העזרה (ת/3), שעל בסיסם נטען כי שולם השכר על ידי הוריו של התובע (אשר לא הגיעו למתן עדות בענין זה), במזומן, וכנגד אישור שנחתם אותו מלמד (נספח ג2 לת/1) אינם יכולים לשקף את שעות הלימוד בפועל.
חרף טענת התובע כי הרישום שערך היה רישום יומי, אשר בסופו של דבר רוכז על ידו לרשימה ת/3, הרי שהתברר כי חלק לא מבוטל מהמועדים והשעות הרשומים ברשימה זו לא יכולים היו להתקיים שכן באותם מועדים בדיוק היה בבדיקות רפואיות (סיכומי האוניברסיטה בסעיף 4, סיכומי הישיבה בעמ' 13). טענת התובע בסיכומיו כי יש לראות בכך אי דיוק גרידא שאין בו לפגום בראיות התובע באשר לתשלום למלמד על השעות שסייע לתובע, נדחית על ידי. אני רואה בעריכת רשימה בלתי מדויקת זו נסיון של התובע לבסס את התשלום למלמד כנובע מחישוב שעות שנעשה על ידו בכדי לחזק את אמינות הטענות כי אכן שולם מלוא הסכום למלמד. אין ברצוני לחשוד בכשרים אולם נוכח אי דיוקים אלו, אינני סבורה כי יש לקבל את טענת התובע ביחס להיקף עזרת המלמד והתשלום בגינו, אלא בסכום מופחת בהרבה.
כך גם באשר לנסיון התובע לטעון כי נעדר מלימודיו בישיבה למשך 4 חודשים לאחר הפגיעה. כאשר עומת התובע עם הרישום הרפואי של הפיזיוטרפיסט לפיו כבר בחודש 9/04 הוא הולך לבית המדרש 3 פעמים ביום, ועם העובדה שבחודש 10/04 קיבל טיפול פיזיוטרפי רציף בחיפה (דבר המעיד שחזר להתגורר בישיבה ולא שהה עוד בבית הוריו בבני ברק), טען התובע כי הרישום אינו מדויק ואולי הפיזיוטרפיסט רצה להראות על התקדמות הטיפול....(עמ' 12 שורה 3). אין צורך להכביר עד כמה ההסבר נשמע מופרך ובה להטיל ספק בנכונות הרישום הרפואי.
26. התובע נחבל ברגלו הימנית והובהל באמבולנס לבית החולים, שם אובחן כסובל משבר פתוח עם תזוזה ניכרת והוא נותח לשם שחזור וקיבוע השבר, והוא שוחרר לאחר 5 ימי אשפוז כשרגלו מגובסת ותוך איסור דריכה. אין בפני נתון מדויק באשר למועד הסרת הגבס, אולם מרישומי הפוזיוטרפיה (נ/2) ניתן ללמוד כי לקראת סוף חודש 9/04 כבר לא היתה הרגל מגובסת.
27. התובע חזר ללימודיו בסמוך לאחר פתיחת שנת הלימודים בסוף חודש 8/04, ולכל המאוחר בחודש 10/04, כך שבפועל לא נעדר רבות מלימודיו. יתירה מכך, בהתחשב בכך שלפי התיעוד הרפואי יכול היה לדרוך על רגלו (גם בהיותה מגובסת) כבר באמצע חודש 9/04 לא היתה כל מניעה כי יוכל לחזור ללימודיו, כפי שככל הנראה אכן עשה בסמוך לכך.
28. בשנת הלימודים שהחלה בחודש 10/09 החל התובע ללמוד משפטים בקריה האקדמית אונו. על אף נסיונו של התובע לצייר זו כבחירה שנעשתה בלית ברירה נוכח ירידתו בלימודי התורה ואובדן סיכוייו להמשיך בהם עד להסמכה כרב, הרי שנראה סביר בהרבה כי מדובר בבחירה מושכלת של אדם צעיר, שהבין כי ללא מקצוע "אזרחי" יתקשה לפרנס את עצמו.
לא שוכנעתי מטענות התובע, על אף שנתמכו בעדויות מטעמו, כי היה תלמיד חכם יוצא דופן ביכולותיו ובעל פוטנציאל רב בתחום זה. התובע לא הציג גליון ציונים התומך בכך (שכן כזה לא בנמצא בישיבה ככל הנראה) ואף לא העיד מי מ"מלמדיו" על כך. אפילו אצא מהנחה כי בעיני חבריו ללימודים היה בולט בלימודיו (כאשר עפ"י העדויות ההערכה בישיבה הינה על מידת ההשקעה ולא על הצטיינות לימודית) אין בכך להעיד על יכולות יוצאות דופן, בוודאי לא כאלה שיש בה להעיד על פוטנציאל השתכרות יוצא דופן.
ציוניו של התובע בשנת הלימודים הראשונה בלימודי המשפטים היו ממוצעים ביותר, דבר התומך במסקנתי שאין מקום להניח פוטנציאל השתכרות חריג (כפל השכר הממוצע כנטען) אלא יש להחיל לגבי עתידו של התובע את ההלכה הנוגעת לפוטנציאל השתכרות של קטינים או מתבגרים צעירים בתחילת דרכם, דהיינו השכר הממוצע במשק.
29. מומחי בית המשפט, אשר מונו בהסכמת הצדדים, קבעו נכויות כדלקמן:
א. פרופ' צינמן קבע נכות בשיעור 10% תוך קביעה כי השבר בשוק רגל ימין התחבר באופן אנטומי ונמצא טווח תנועות מלא של הברך והקרסול. המומחה קבע כי במידה ויוצא המסמר שבאמצעותו קובע השבר, תרד הנכות לשיעור של 5%.
בתשובות לשאלות הבהרה שהפנה אליו ב"כ התובע, ציין ד"ר צינמן, כי סיכוני הניתוח הינם סיכונים רגילים ולא יוצאי דופן או מזעריים, וכי הסבירות שלאחריו תיווצר לתובע הגבלת תנועה גבוהה מזו שקיימת כיום, הינה נמוכה מאוד עד אפסית. כמו כן, ציין כי במידה והניתוח יבוצע בצורה תקינה, לא צפוי כי ייגרם נזק לעצבים או לעצמות אחרות המצויות סביב אזור המסמר.
ב. ד"ר אור, המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10%, בשל הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים בעוצמה בינונית וכן העריך, כי בשנה וחצי הראשונות שלאחר התאונה, סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור של 15%.
בחקירתו של ד"ר אור ומשהובאו בפניו נתונים עדכניים אודות מצבו האישי של התובע (העובדה כי בינתיים נישא וכי החל בלימודי משפטים) ציין הלה, כי איננו יכול לקבוע שנתונים אלו משנים או מביאים לשינוי בקביעת הנכות, תוך שהסביר כי עצם העובדה שהתובע נישא ואף החל בלימודים, אינה סותרת את קביעתו בחוות הדעת והערכתו הסבירה הינה כי על אף השינוי בנתונים, נכותו לא השתנתה. יחד עם זאת ציין המומחה, כי לצורך בחינה רצינית של האפשרות כי אכן חל שיפור במצבו, עליו לבצע בדיקה חוזרת של התובע.
המומחה הסביר באופן מפורש ומשכנע, כי קביעת נכות של 10% על ידו, לא נעשתה על בסיס השערה כי התובע לא יתחתן או לא יוכל ללמוד לימודים גבוהים, אלא מדובר בנכות לא גבוהה, אשר אין בה כדי למנוע מהתובע לתפקד בעבודה ובחייו האישיים (עמ' 32 שורות 23 ואילך) אולם יש בה כדי להביא לירידה מסוימת בתפקודו אלמלא אותה נכות.
המומחה הוסיף והסביר, כי בקביעת הנכות של התובע הוא לקח בחשבון את המגמתיות שיש בתיאור התובע בהיותו בעל אינטרס בתביעה, אולם למרות זאת ועל סמך ניסיונו המקצועי של המומחה, הוא סבר כי מכלול הסימנים או מכלול התמונות והסימנים שמצא, מצדיקים קביעת נכות בשיעור של 10%.
30. חובת הקטנת הנזק בגין אפשרות ביצוע ניתוח להוצאת המסמר - הצדדים טענו בענין זה, כאשר כל אחד מהם מסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991) בכדי לתמוך בטענתו.
לטענת התובע, משהלה ציין בעדותו כי חרף העובדה שהתעתד לבצע את הניתוח הרי שבהגיעו לרגע האמת נבהל וחזר בו (עמ' 8 שורות 13-14) יש לראות בכך הצדק מספיק לאי ביצוע הניתוח, שכן התובע לא מעונין ליטול את הסיכון, גם אם אינו גדול יותר מאשר הסיכון הכרוך בכל ניתוח, ומעדיף להישאר עם הנכות שנותרה לו.
מנגד, לטענת הנתבעים, העובדה שלתובע, שהוא בחור צעיר מאוד, נקבע מועד לניתוח עוד במהלך ניהול ההליך והוא חזר בו תוך מתן הסבר בעדותו בלבד, יש בה להעיד על כך שבחירתו שלא לעשות את הניתוח הינה לצורכי ההליך בלבד וכי קיימת סבירות גבוהה בהרבה כי עם תום ההליך המשפטי יבחר התובע לבצע את הניתוח, שאין בו שום סיכון מיוחד, ולהקטין את הנכות שנותרה לו.
לכשעצמי אינני רואה חשיבות כה רבה בהכרעה בעמדות הנוגדות בענין זה, שכן ממילא לטעמי, בין אם יוותר התובע עם הנכות בשיעור 10% ובין אם "נכפה" עליו (בדרך של הקטנת הפיצוי) את הנכות לאחר הניתוח בשיעור של 5%, המדובר בנכות שאין לה משמעות תפקודית רבה, נוכח בחירותיו המקצועיות של התובע, כפי שפורטו לעיל, ונוכח טיב הנכות שנותרה (עם המסמר ובלעדיו) כפי שזו נקבעה בחוות הדעת. אין ספק כי לנוכח האיחוי האנטומי והעדר ההגבלה בתנועות המפרקים הקרובים למקום השבר, המשמעות התפקודית של הנכות האורטופדית (מלבד שאלת הכאבים) הינה נמוכה מזו הרפואית, כך שלמעשה תוצאת קביעתי זו דומה, או מקורבת, לתוצאת קבלת עמדת הנתבעים באשר לחובת הקטנת הנזק, אשר בהתחשב באמור לעיל ביחס למהימנות התובע בשאלות הנוגעות להערכת נזקיו, הייתי נוטה לקבלה כמשקפת נכונה את ההסתברות שהתובע אכן יבחר בעתיד לעבור את הניתוח.
31. באשר לנכות התפקודית אני מוצאת כי כל אחת מהנכויות שנקבעו אינן בעלות משמעות תפקודית במלוא שיעורן. באשר לנכות האורטופדית התיחסתי לעיל, ואילו ביחס לנכות הפסיכיאטרית יש לראות בדבריו של המומחה בדבר יכולת תפקודו של התובע, בצירוף לשינויים אשר אכן חלו בחייו מאז התאונה, כראיה לכך, שנכות זו לא תבוא לביטוי במלוא שיעורה, וסביר כי התובע, יצליח בבחירותיו, להתגבר על חלק מהקשיים שנכות זו מציבה בפניו.
לנוכח כל האמור להלן חישוב נזקי התובע
נזק לא ממוני – בהתחשב בטיב הפגיעה, האשפוז בגינה,
תקופת ההחלמה הלא קצרה (לרבות נכות נפשית זמנית גבוהה יותר
למשך שנה וחצי), והנכות שנותרה - 90,000 ש"ח
הפסד השתכרות בעבר –
התובע לא שכנעני כי אלמלא התאונה היה יוצא לשוק העבודה בהגיעו
לגיל 21, ובודאי שלא הוכיח מה היה גובה השתכרותו לו עשה כן.
מאחר והתובע החל בלימודי המשפטי בנוסף שנת 2009 בודאי שאין
לפסוק לתקופה של 3 שנים אלו הפסדי שכר כלשהם. ביחס לשאר התקופה
ועד היום, יש לפסוק סכום גלובאלי המבוסס על שכר מינימום או מעט
יותר מכך - 40,000 ₪
הפסד השתכרות בעתיד - מחושב כסכום גלובאלי לאור כל האמור - 280,000 ₪
הפסד פנסיה – לפי 10% מהפסד העבר ו-12% מהפסד לעתיד - 37,600 ₪
עזרת צד ג' בעבר – הן בגין עזרת המלמד והן בגין עזרת ההורים
בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה - 35,000 ₪
אין מקום לפסיקת עזרה לעתיד.
הוצאות רפואיות ולנסיעות בעבר ולעתיד –
בהעדר ראיה לקבלת טיפול נפשי בעבר ובסמוך לארוע התאונה
אין מקום להניח כי התובע יזדקק לו בעתיד אלא אולי לטיפול
תמיכתי ספוראדי, אשר ניתן לקבלו גם ללא תשלום בשירותי
הנפש של המדינה.
נוכח הקבלות הבודדות שהוצגו בדבר רכישת תרופות וקבלת
טיפולים אני פוסקת, כסכום גלובאלי, לעבר ולעתיד (ללא הוצאות משפט) – 20,000 ₪
סך כל נזקי התובע - 502,600 ₪
לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 40% - 301,560 ש"ח
לאור כל זאת אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 301,560 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% בצירוף מע"מ. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין אגרת משפט ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה, וכן בגין הסכומים ששולמו על ידו למומחים (הן אלו מטעמו והן אלו מטעם בית המשפט) בסך כולל של 10,000 ₪.
כל אחד מהנתבעים יישאו בחלק מסכום זה בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה על ידי בסעיף 24 לעיל.
ההודעה כנגד צד ג' נדחית מאחר והיתה מיותרת בנסיבות שכן שאלת חלוקת האחריות כלפי התובע היתה נידונה בכל מקרה במסגרת התביעה העיקרית וכן לאור העובדה שנדחתה טענתה הבסיסית של האוניברסיטה שהישיבה הסיגה את גבולה בכך שנכנסה עם תלמידי לשטח האוניברסיטה ללא קבלת אישור מתאים.
ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ה, 20 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
