פלוני ואח' נ' ע.מ.א. יזמות ובנייה בע"מ ואח'

 

1.עסקינן בכתב תביעה אחד הכולל שני מרכיבים כדלקמן:

תביעת נזקי גוף שהגיש התובע 1 (להלן: "התובע"), תושב ואזרח ישראל, בעקבות פציעתו הנטענת בתאונת עבודה אשר אירעה ביום 27.11.13 (להלן: "התאונה") באתר בניה "משכנות המדע" בסמוך לטכניון בחיפה (להלן: "אתר הבניה"), בו עבד במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: "המעביד").

תביעת השיבוב שהגיש התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") נגד הנתבעות 2-3 (שאינן המעביד) בגין כל התשלומים ששילם, וישלם, לתובע בגין תאונת העבודה הנדונה בה נפגע התובע, בהתאם לשיעור לחלקן באחריות לתאונה.

 

מעמדן של הנתבעות באתר הבניה

2.בהתאם למפורט בתחשיב הנזק שהוגש לתיק בית המשפט ביום 25.9.18 ע"י הנתבעות 2-3, מעמדן של הנתבעות באתר הבניה היה כדלקמן:

הנתבעת 3 – מזמין העבודה;

הנתבעת 2 – קבלן ראשי;

הנתבעת 1 – קבלן משנה לביצוע עבודות והמעבידה של התובע.

3.התובע בעדותו לא היה יכול להגדיר את המעמד המשפטי של הנתבעות 2-3 (עמ' 40-41 לפרו'). משכך ניסה ב"כ הנתבעות 2-3 בסיכומיו לטעון טענות ולהסיק מסקנות לחובת התובעים, שכן לכאורה לא הוכיחו את מעמדן המשפטי של נתבעות 2-3 בכל הקשור לתאונה הנדונה. דא עקא שנשתכח כנראה מב"כ הנתבעות 2-3 כי הוא עצמו הגדיר בצורה די ברורה כאמור, את מעמדן של נתבעות 2-3 בתחשיבי הנזק מטעמו, כמפורט לעיל, ובאי כח התובעים לא חלקו, ואינם חולקים על הגדרה זאת, כעולה מסיכומיהם.

4.לכן כאמור אני קובע כי הוכח לי, שביום התאונה ובאתר הבניה שימשו הנתבעות בתפקידן כדלקמן:

א.הנתבעת 1 – קבלן משנה (עבודות שלד), והמעבידה של התובע;

ב.הנתבעת 2 – קבלן ראשי;

ג.הנתבעת 3 – מזמין העבודה.

5.למעמד זה של הנתבעות חשיבות הנוגעת לשתי נקודות:

א.לענין חלוקת האחריות ביניהן בגרימת התאונה;

ב.כפועל יוצא מחלוקת האחריות כאמור בסעיף קטן א' – זכות החזרה של המל"ל נגד הנתבעות 2-3 כדי שיעור אחריותן, מכח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הקובע כדלקמן:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...".

6.נציין עוד בפרק זה, כי הראל חברה לביטוח בע"מ ביטחה ביום התאונה את הנתבעות 2-3 וקבלני משנה מטעמן (היינו גם את הנתבעת 1 ששימשה כקבלן משנה לעבודות שלד ביום התאונה) בפוליסה מסוג "עבודות קבלניות".

מפרט הפוליסה הוגש וסומן ת/3.

לכן, הגם שב"כ הנתבעות פורמלית ייצג את נתבעות 2-3 בלבד, הוא ציין לפרוטוקול ביום 4.6.18 כי:

"כפי שציינתי בישיבה הקודמת, פורמלית – אני לא מייצג את הנתבעת 1 כי לא שיתפה פעולה לתת יפוי כח, יחד עם זאת ולנוכח הפוליסה שמכסה קבלנים ו/או קבלני משנה, אדאג גם לאינטרסים של הנתבעת 1" (עמ' 4 לפרו' שו' 11-13).

 

כך גם בסיכומיו טען ב"כ הנתבעות 2-3 (שהוגשו בשם נתבעות 2-3 בלבד) כי:

"להשלמת התמונה, נציין כי הח"מ התייחס לנתבעת 1 כמיוצגת על ידנו וחלקה של נתבעת 1 יכוסה ע"י המבטחת הראל חברה לביטוח בע"מ" (ציטוט מסעיף 14 לסיכומי הנתבעות 2-3).

 

תיאור התאונה 

7.תיאור התאונה ניתן על ידי התובע בלבד בתצהירו ת/2.

הנתבעות לא הביאו כל עד שיסתור את דברי התובע לענין אירוע התאונה.

יותר מזה – התובע לא נחקר כלל בחקירתו הנגדית על אירוע התאונה.

כך שניתן לומר כי התאונה, כפי שפורטה ותוארה בתצהירו של התובע, לא נסתרה.

8.תיאר התובע את התאונה באופן הבא:

א.ביום התאונה הוא עבד באתר הבניה, כעובד של המעביד.

ב.ביום התאונה הוא ביצע עבודות של הכנה ליציקת תקרה בקומה שלישית של חניון שנבנה באתר הבניה (להלן: "התקרה").

ג.בשלב מסוים, בזמן שעמד על טפסנות התקרה, העשויה לוחות עץ ותבניות שנתמכות על ידי עמודי מתכת, וביצע עבודות טפסנות, התפרקה הטפסנות עליה עמד. כתוצאה מכך הוא נפל, דרך פתח שהיה ברצפה, מגובה של כשלושה מטר ונחבט ברצפת הקומה שמתחת, ונחבל חבלות גוף חמורות.

 

אחריותן של הנתבעות

9.בסיכומיו טען התובע לאחריות הנתבעות לגרימת התאונה (והמל"ל, כמצוין בסיכומיו, הצטרף לטענותיו בשאלת האחריות, כששם את הדגש יותר לכיוון אחריות הנתבעות 2-3), בכך שלא סיפקו לו מקום עבודה ו/או תנאי עבודה בטוחים, ו/או הנהיגו שיטת עבודה מסוכנת, ואף לא גידרו את הפתח שהיה ברצפת הטפסנות ממנה נפל.

10.כאמור הנתבעות לא העידו כל עד מטעמן על מנת לשלול את גרסת התובע, שאף לא נחקר עליה בחקירתו הנגדית, בדבר נסיבות התאונה. במצב דברים זה אקצר אף אנוכי בבחינת שאלת האחריות, שלכאורה הוכחה.

11.שוכנעתי מטענות התובע בדבר אחריותה של הנתבעת 1, מעבידתו, לתאונה, מכח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין (הפרה שטען לה בכתב תביעתו). 

רבה הפסיקה הקובעת את אחריותו המושגית של מעביד כלפי עובדו, המחייבת הספקת מקום ותנאי עבודה בטוחים, הנהגת שיטת עבודה בטוחה, הדרכת עובדיו בדרכי עבודה נאותות ובטוחות והזהרתם מפני הסכנות הצפויות להם בעבודתם.

ראו לענין זה:

ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב(1) 415;

ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225;

ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פד"י נט(3) 66 (להלן: "ענין יצחק").

12.חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת (כחובת הזהירות המושגית) על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר היה יכול לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. אם התשובה על כך היא בחיוב יש לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית (ראו ענין יצחק פסקה 21).

13.במקרה דנן סבורני כי מבחן הצפיות מלמד, כי בניית טפסנות תקרה ללא תמיכה או עמודי תמיכה בצורה נאותה, ללא גידור לבטח של הפתח ברצפת הטפסנות וללא אספקת אמצעי הגנה מפני נפילה מגובה (ולא הוכח על ידי נתבעות כי כך נעשה), עלולים לגרום לנזק של נפילת עובד כבמקרה דנן.

מכאן כי הנתבעת 1, המעבידה של התובע, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע שעבד באתר הבניה, לספק לו מקום עבודה ותנאי עבודה בטוחים, שימנעו נפילות מגובה.

14.מעבר לכך, שוכנעתי גם כי הנתבעת 1 ביצעה כלפי התובע את עוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, בהפרה את הוראות החוק הבאות, שנועדו לטובתו והגנתו של התובע, הפרה שהובילה לנזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק:

סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה – הגנה מפני נפילה מגובה של יותר משני מטר;

פרק ו' לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1982 (להלן: "תקנות עבודות בניה"), העוסק בהתקנת טפסנות בנין בצורה תקינה באופן המונע התמוטטותה;

סעיף 2 לתקנות עבודות בניה העוסק בחובת מינוי מנהל עבודה;

סעיף 79 לתקנות עבודות בניה העוסק בגידור פתחים של משטחי עבודה, ואפילו משטחי פיגום;

סעיפים 2, 3 ו-8 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) המחייבים את המעביד לספק לעובדו ציוד מגן אישי, ופיקוח כי יעשה בו שימוש, במהלך עבודתו.

 

15.כעת אבחן את אחריותן של הנתבעות 2-3, מזמין העבודה והקבלן הראשי.

16.תקנה 6 לתקנות עבודות בניה דנה בחלוקת האחריות בין מזמין לבין קבלן ראשי, ולשונה כדלקמן:

"(א)הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו.

(ב)מעסיק קבלן ראשי בביצוע פעולת בניה קבלני משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה, כאמור בתקנת משנה (א).

(ג)הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו.

(ד)הוראת תקנת משנה (ג) לא תחול אם קיבל אחד הקבלנים הראשיים על עצמו את האחריות הכוללת לביצוע הוראות תקנות אלה, אישר זאת בכתב ושלח הודעה על המינוי, כאמור בתקנה 2, למפקח העבודה האזורי שבאזורו מתבצעת העבודה".

17.במקרה דנן לכאורה המזמין, הנתבעת 3, הטיל את ביצוע העבודה על קבלן ראשי אחד ויחיד (לא הוכח אחרת) אשר הוא הנתבעת 2.

מכאן כי חלה תקנה 6(א) לתקנות עבודות בניה, על פיה רואים את הקבלן הראשי (נתבעת 2) כ"מבצע הבניה".

"מבצע בניה" אחראי על מינוי מנהל עבודה באתר הבניה ו-"כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו" (סעיף 2(א) לתקנות עבודות הבניה).

למעשה האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת ישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר הבניה מוטלת על "מבצע הבניה" [ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 10 (10.5.16) – להלן: "ענין והבי")].

אחריותו של מנהל העבודה, שבאחריות מבצע הבניה למנות, קבועה בתקנה 5 לתקנות עבודות הבניה, שלשונה כדלקמן:

"(א)מנהל העבודה חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה מוטלת במפורש על מבצע הבניה.

(ב)לענין סעיף 223 לפקודה יראו חובה כמוטלת במפורש על מנהל העבודה אם לא נקבע בתקנות אלה שהיא מוטלת על מבצע הבניה או על כל אדם אחר.

(ג)לא מינה מבצע הבניה מנהל עבודה או הפסיק מנהל העבודה לשמש בתפקידו ולא מונה מנהל עבודה אחר לפי תקנה 2 או נפסל מנהל העבודה ולא מונה אחר במקומו לפי תקנה 4, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה; אין במילוי החובות כאמור על ידי מבצע הבניה כדי לשחררו מאחריות על אי מילוי אחרי הוראות תקנות 2 ו-4".

18.הפועל היוצא הוא, כי עם מינוי קבלן ראשי יחיד מטעמה, הנתבעת 3 אינה בגדר "מבצע בניה", ולא היתה מוטלת עליה החובה למנות מנהל עבודה מטעמה האחראי על בטיחות העובדים באתר הבניה.

נדגיש שוב כי האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות בשטח אתר הבניה מוטלת על "מבצע הבניה", שבמקרה דנן היא הנתבעת 2 ולא הנתבעת 3.

מכאן כי לא שוכנעתי לייחס לנתבעת 3 אחריות כלשהיא בגין התאונה הנדונה. לכן דין התביעה נגדה להידחות, וכך אני מורה.

השווה לענין זה:

ענין והבי, פסקה 10;

ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון, פסקה 16 (26.1.14);

19.הפועל היוצא הוא, כי הנתבעת 2, בהיותה "מבצע הבניה", היתה אחראית לבטיחות אתר הבניה במקרה דנן. במיוחד כשלא הוכיחה כי מינתה, או דאגה כי ימונה, מנהל עבודה לאתר הבניה, כהוראת תקנה 5(ג) לתקנות עבודות הבניה, המצוטטת לעיל (ראה לענין זה ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 21, 30.8.15 – להלן: "ענין טבע מרקט").

עצם קרות התאונה על נסיבותיה מלמדות כי הנתבעת 2 כשלה במשימתה זאת.

מכאן כי אחריות לגרימת התאונה מוטלת גם על הנתבעת 2, כ"קבלן הראשי" ו-"מבצע הבניה" באתר הבניה.

20.כיצד נחלק את האחריות בין המעביד (הנתבעת 1) לקבלן הראשי ומבצע הבניה (הנתבעת 2)?

נאמר לא אחת בפסיקה כי חלוקת אחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות, וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 7796/13 עיריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 והפסיקה שם, 28.7.14).

בשקלול הדברים במקרה דנן שוכנעתי לחלק האחריות בין המעביד (הנתבעת 1) לקבלן הראשי ומבצע הבניה (הנתבעת 2) בשיעור כדלקמן: 

נתבעת 1 – 70%;

נתבעת 2 – 30%.

בנדון שוכנעתי כי מידת אשמו המוסרי (היחסי) של המעביד (הנתבעת 1) בגרימת התאונה, שהיה אחראי במישרין לבניית הטפסנות שהתמוטטה (וכתוצאה מכך נפל התובע) ולא הבטיח את שלומו של התובע (עובד שלה) גבוהה משמעותית מזו של הנתבעת 2.

בענין טבע מרקט העלה בית המשפט העליון אחריות מעביד משיעור של 35% לשיעור של 70% בציינו כדלקמן:

"לטעמי, העמדת חלקו של המעסיק באחריות לנזקיו של הנפגע על שיעור של 35 אחוזים אינה משקפת את חומרת מעשיו, את מידת אשמו היחסי ואת העובדה לפיה הוא זה שגרם בפועל לתאונה, ואני סבור כי יש להעלות את שיעור אחריותו באופן ניכר. נזכיר כי המעסיק הפר את הוראות תקנה 56 לתקנות הבניה..." (ציטוט מסעיף 33 לפסק הדין).

סבורני כי דברים אלה יפים אף לגבי המעביד דנן (הנתבעת 1) שהפר, כמפורט לעיל, את הוראות הבטיחות שנועדו להבטיח את שלומו ובטחונו של עובדו (התובע).

מן העבר השני, אין להקל ראש באחריותו של "מבצע הבניה", הקבלן הראשי (הנתבעת 2), האחראי להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת ישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר הבניה, דבר שלא התבצע במקרה שלנו והוביל לתאונה דנן.

לכן כאמור בשקלול הדברים – שוכנעתי שהשיעורים דלעיל משקפים את מידת האחריות של כל מעוול (נתבעות 1-2) במקרה דנן.

 

אשם תורם

21.התובע שולל כל אשם תורם מצידו בגרימת התאונה, שכן לטענתו ביצע את עבודתו בהתאם להוראות שניתנו לו.

22.לעומתו טוענות הנתבעות 2-3 בסיכומיהן, כי עסקינן בתובע שהינו עובד בנין ותיק, בעל ותק של עשרות שנים בעבודות בנין, אשר היה צריך להיזהר בעבודתו. לכן יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50%.

23.לאחר בחינת הדברים וטענות הצדדים, לא שוכנעתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור כלשהו בגרימת התאונה.

24.בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי ואח' (23.11.17) סיכם בית המשפט את סוגיית אשמו התורם של עובד בתאונה עבודה במילים הבאות:

"פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, [פורסם בנבו] פסקה 25 (31.8.2011)).

בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני (ראו למשל ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (10.5.2016); ע"א 3370/12 ברוך כהן נ' דוד גדעון, [פורסם בנבו] פסקאות 4, 24-23 (26.1.2014); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 32 (‏30.8.2015))" (ציטוט מעמ' 19 לפסק הדין).

בע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ (4.6.17) גם עמד בית המשפט העליון על השיקולים בהטלת אשם תורם על עובד, וביניהם (פסקה 20):

א.האם העובד הוזהר מראש מפני הסכנה;

ב.היה קיים שלט אזהרה מפני הסכנה והעובד ראה את השלט;

ג.היתה לעובד היכרות מוקדמת עם מקום התאונה (לדוגמא, תאונה המתרחשת במקום עבודתו של העובד).

25.אכן התובע עבד בשנים האחרונות (לפחות משנת 2007 – כעולה מדו"ח רציפות בעבודה מטעם המל"ל שהוגש וסומן נ/1, וכעולה מעדותו של התובע בעמ' 43-44 לפרו') בעבודת בנין.

יחד עם זאת התאונה הנדונה נגרמה, לפחות לגרסת התובע (שלא נסתרה), בעקבות התמוטטות או התפרקות טפסנות העץ עליה עמד בעת אירוע התאונה. מכאן לכאורה עולה, כי התאונה נגרמה שלא עקב חוסר זהירות של התובע (לא נטען ואף לא הוכח, כי היה מעורב בבניית הטפסנות שהתמוטטה) הגם שהינו מנוסה בעבודות בניה, אלא עקב תנאי עבודה לא בטוחים. היינו – גורם התלוי יותר במעביד ובמבצע הבניה (הנתבעות 1-2) ופחות בתובע.

לא נעלם מעיניי כי הנתבעות 2-3 טענו בסיכומיהן (סעיף 9) כי אין בנמצא אינדיקציה אובייקטיבית להתפרקות טפסנות התקרה עליה עבד, אך טענה זאת נטענה בעלמא ללא הבאת כל עדות מטעמן להוכחת גרסה אחרת.

בנדון יש לומר, כי הימנעותן של הנתבעות מלהעיד עדים מטעמן בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה פועלת לחובת גרסתן כי לא הוכחו נסיבות התאונה המדויקות, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.

לעניין זה ראה:

יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009.

26.לא זו אף זו – לא הוכח על ידי הנתבעות כי התובע הוזהר מראש מפני הסכנה של התמוטטות הטפסנות ו/או כי היה קיים שלט אזהרה מפני הסכנה האמורה והתובע ראה את השלט.

27.לאור כל זאת שוכנעתי לקבוע, כי בנסיבות המקרה דנן אין להטיל אשם תורם, בשיעור כלשהו, על התובע.

נזכיר כי הכלל המנחה בפסיקה הוא, שבמקרה בו מדובר בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, לא בנקל יוטל אשם תורם על העובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור.

לענין זה ראה:

ענין והבי, פסקה 14;

ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010);

ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004).

המקרה שבפנינו אינו נופל לגדרי המקרים המצדיקים חריגה מהכלל המנחה האמור, מהטעמים שפירטתי לעיל.

 

נזקיו של התובע

28.התובע יליד 15.12.1968, ובמועד התאונה היה כבן 45 שנים.

29.מהחומר הרפואי שצורף לכתב התביעה עולה כי בעקבות התאונה הובהל התובע לבית חולים כרמל בחיפה, שם אובחן כי נחבל חבלות כדלקמן:

 

חבלת ראש;

פגיעת גב המלווה בשבר פריקה בגובה חוליות D 10-11.

חבלה בבית החזה עם שברים בצלעות 10,11,12.

30.בעקבות חומרת חבלותיו הוחלט להעביר את התובע לבית חולים רמב"ם בחיפה, שם טופל תחילה בחדר הלם. לאחר מכן עבר ניתוח לניקוז ההמטומה שבראשו והוכנס ICP לניטור הלחץ בגולגולת.

לאחר מכן התובע אושפז במחלקות טיפול נמרץ, נוירוכירורגית ואורטופדית. סך הכל אושפז התובע בבית החולים רמב"ם 36 ימים.

31.במהלך האשפוז בבית החולים רמב"ם אובחן כי התובע סובל משיתוק מלא בשתי רגליו.

ביום 2.12.13 התובע עבר ניתוח לקיבוע עמוד שדרה מותני. במהלך הניתוח בוצע קיבוע של שתי חוליות מעל ומתחת חוליה D11 באמצעות ברגים וחיבורם לשני מוטות אורכיים, עם שתל עצם.

כמו כן אובחן כי התובע סובל מחזה אויר מימין והוכנס נקז חזה. כן אובחנה בעיה זיהומית שטופלה באנטיביוטיקה.

32.בתום אשפוזו בבית חולים רמב"ם, ביום 1.1.14, הועבר התובע באמבולנס לבית חולים שיקומי "בני ציון", להמשך אשפוז שקומי. לשם הועבר התובע כשהוא משותק שיתוק מלא בשתי רגליו, ללא שליטה על הסוגרים ומשתמש בקטטר לניקוז השתן.

33.בבית החולים בני ציון אושפז התובע למשך כחמישה חודשים, ומשם שוחרר לביתו כשהוא מרותק לכסא גלגלים ומשותק שיתוק מלא בפלג גוף תחתון, ללא יכולת הליכה וללא שליטה על הסוגריים.

34.עד היום התובע נאלץ להשתמש בטיטולים, סובל לעיתים מבריחת צואה ונאלץ לבצע קטטריזציה יומיומית של כיס השתן. בנדון העיד התובע כי הוא עושה לעצמו קטטריזציה לכיס השתן כחמש פעמים ביום (עמ' 63 לפרו' שו' 6-8).

התובע גם סובל מבעיות בתפקוד מיני.

התובע סבל סמוך לאחר התאונה מפרכוסים, וכך, לגרסתו של התובע, המצב לעיתים עד היום (עדותו של התובע עמ' 60 לפרו').

 

נכויות רפואיות של התובע

35.סוכם בין הצדדים כי חוות דעת המומחים הרפואיים מטעמם יוגשו ללא חקירת המומחים.

36.התובע הגיש חוות דעת נוירולוגית (פרופ' סמיח בדארנה) ואורולוגית (ד"ר שוטלנד יחזקאל), בהן נקבעו לתובע נכויות כדלקמן:

פרופ' בדארנה – נוירולוגיה

100% - פרפלגיה מוחלטת;

70% - חוסר שליטה בשלפוחית השתן;

80% - חוסר שליטה מלא על פי הטבעת;

30% - אין אונות;

20% - צלקות;

10% - אפילפסיה.

ד"ר שוטלנד יחזקאל – אורולוגיה

70% - אי שליטה על מתן שתן;

30% - ליקוי בתפקוד מיני;

10% - בעיית פוריות.

37.הנתבעות 2-3 הגישו חוות דעת נוירולוגית (ד"ר אוריאל איתן) ואורולוגית (ד"ר אנגלשטיין דב), שקביעתן כדלקמן:

ד"ר אוריאל איתן – נוירולוגיה

100% - פרפלגיה מוחלטת.

ד"ר אנגלשטיין דב- אורולוגיה

50% - בגין הצורך בצנטור עצמי של שלפוחית השתן;

30% - אין אונות;

10% - אספרמיה (העדר נוזל זרע) חבלתית.

38.התאונה הוכרה לתובע כתאונת עבודה על ידי המל"ל.

ועדות רפואיות של המל"ל שבדקו התובע, קבעו לו נכויות רפואיות צמיתות כדלקמן:

100% - פרפלגיה מלאה;

10% - צלקות בפנים;

30% - הגבלה קשה בתנועות גב תחתון;

70% - שלפוחית שתן נוירוגנית;

30% - אין אונות.

39.במילים אחרות – אין חולק כי נכותו הרפואית של התובע מגיעה לכדי 100%.

 

נכותו התפקודית של התובע

40.התובע טוען בסיכומיו לנכות תפקודית העולה כדי שיעור של 100%.

בנדון התובע טוען, תוך הפניה לסעיף 15 לתצהירו (ת/2), כי התאונה שינתה את מסלול חייו. מאדם בריא וספורטאי מצטיין, הפך לאדם מוגבל וסיעודי, הרתוק למיטה ולכסא גלגלים ותלוי לחלוטין בעזרת הזולת לצרכי היומיום.

41.הנתבעות 2-3 טוענות בסיכומיהן, לאחר שמיעת עדותו של התובע, כי נכותו התפקודית אינה זהה לזאת הרפואית (100%), אלא יש להעמידה על שיעור של 60%.

בנדון הפנו הנתבעות 2-3 בסיכומיהן לעדותו של התובע בחקירתו הנגדית, ממנה עולה כי:

לאחר יקיצתו בבוקר בגבולות השעה שש בבוקר, הוא עושה פיזיותרפיה עצמית למשך כשעה (עמ' 46 שו' 13 ואילך);

הוא מבצע קניות בעיר טבריה עם מלווה, למרות שהדבר כרוך בנסיעה שאינה קצרה ממקום מגוריו (עמ' 47 לפרו' שו' 13; עמ' 49 לפרו' שו' 13 ואילך);

הוא נוסע לקופת חולים בטבריה על בסיס קבוע עם מלווה לשם קבלת תרופות ובדיקות תקופתיות (עמ' 49-50 לפרו').

הוא חובב טבע ונוסע לטייל לעיתים עם מלווה בחיק הטבע. לדוגמא לרמת הגולן, תוך נסיעה של מספר שעות (עמ' 47 לפרו' שו' 19; עמ' 48 לפרו' שו' 1 ואילך).

42.בנדון ממשיכות וטוענות הנתבעות 2-3 בסיכומיהן, כי התובע זכאי לשיקום מקצועי על ידי המל"ל ויכול לנצל זאת.

43.עסקינן כאמור בתובע שביום התאונה היה כבן 45 שנים, וכל שנות עבודתו היו בעבודת כפיים (בניה, חקלאות וגידול עיזים).

כך עולה מדו"ח רציפות בעבודה (נ/1) ומעדותו של התובע (עמ' 43-44 לפרו'), וכך אף ציין התובע בתצהירו (סעיף 12 לת/2).

44.התובע נותר עם שיתוק מלא בשתי הרגליים, חוסר שליטה על סוגר השתן ובריחת צואה לעיתים, תוך שהוא נדרש לקטטריזציה עצמית לניקוז השתן כחמש פעמים ביום (עדות התובע עליה עמדנו לעיל).

45.אכן לא כל פרפלג נעדר כושר השתכרות לחלוטין כפי שצויין ב-ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (18.11.06) – (להלן: "ענין רבאח"). יחד עם זאת יש לזכור, ועמד על כך כב' השופט עמית בע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (להלן: "ענין פלוני"), תוך התייחסות לענין רבאח, כי:

"אכן, יש לעודד את הניזוק לצאת לעבוד ולהשתכר גם במומו, אך דומני כי יש להשמר מפני החלה 'אוטומטית' של הלכת רבאח. גם אם הניזוק אינו 'שבר כלי' אין משמעות הדבר כי נותרה לו יכולת השתכרות. לא דומה ניזוק שעבד עבודת כפיים לניזוק שעבד במשרד, לא דומה פרפלג המצנתר את עצמו מספר פעמים ביום למי שאינו נדרש לכך. כל ניזוק נבחן על פי נסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, האפשרות לחזור לעבוד באותו מקום עבודה, ומצב התעסוקה בשוק הרלוונטי..." (ציטוט מפסקה 6 לפסק הדין).

אם ניישם הדברים למקרה דנן על נסיבותיו (שתמציתן בסעיפים 40 ו-43-44 לעיל) אין מנוס מהמסקנה, כי נכותו התפקודית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 100%.

התובע הוא אכן בעל השכלה תיכונית (סעיף 2 לת/2) אך כל חייו הבוגרים עסק בעבודות כפיים, עבודות פיזיות. כיום התובע, בעקבות פציעתו בתאונה ומגבלותיו, כבר לא יוכל לחזור לעבוד בעבודות בניה או בכל עבודת כפיים אחרת, כפי שעשה בכל שנות עבודתו עד התאונה.

לתובע חוסר שליטה מלא על סוגר השתן, תוך שהוא נדרש לקטטריזציה עצמית לניקוז השתן כחמש פעמים ביום (על כל הלוגסטיקה שמתלווה לכך, לרבות הצורך בחדר נפרד ושכיבה במיטה לצורך כך (כמפורט בחוות דעתה של המומחית מטעם התובע הגב' נורית איבניצקי (ת/5), מרפאה בעיסוק, עמ' 3). לתובע גם דליפות צואה (עמ' 2 לת/5).

במצב דברים כזה גם עבודה מוגנת או אחרת בסיוע המל"ל לא תעזור, כטענת הנתבעות 2-3 המוזכרת לעיל.

כל אלה מלמדים לטעמי על נכות תפקודית מלאה.

העובדה כי התובע העיד על עצמו כחובב טבע שאוהב להעשיר ידיעתו בתחומים אלה (עמ' 47 לפרו' שו' 19 ואילך), אין בה בכדי ללמד על הפחתה בשיעור הנכות התפקודית בנסיבות המקרה דנן. יש לשמוח כי התובע יודע להעסיק עצמו בזמנו הפנוי ולא לשקוע במרה שחורה.

46.לכן שוכנעתי לקבוע את נכותו התפקודי של התובע בשיעור של 100%.

 

 

 

קיצור תוחלת חיים

47.חלוקים הצדדים גם בשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע בעקבות פציעתו בתאונה.

48.ד"ר אוריאל איתן, מומחה בנוירולוגיה מטעם התובע, ציין בחוות דעתו כי "בהתאם לטבלה 3.25 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (תוחלת חיים לפי מין וקבוצות אוכלוסיה, 18.9.17) תוחלת חיים של גבר ערבי בריא בן 50 עומדת על 29.5 שנים".

היינו תוחלת חיים של גבר ערבי במדינת ישראל, דוגמת התובע, עומדת על 79.5 שנים.

פרופ' סמיח בדארנה, נוירולוג מטעם התובע, הסכים בחוות דעתו המשלימה עם מומחה הנתבעות 2-3, כי תוחלת חייו של גבר ערבי בישראל היא 79.5 שנים.

המחלוקת בין מומחי הצדדים דלעיל נגעה רק לשנות קיצור תוחלת החיים של התובע בעקבות פציעתו בתאונה.

ד"ר אוריאל איתן, נוירולוג מטעם הנתבעות 2-3, קבע בחוות דעתו כי בעקבות פציעותיו בתאונה קוצרה תוחלת חייו של התובע בכ-35%. היינו בכ-10 שנים.

לעומתו פרופ' סמיח בדארנה, נוירולוג מטעם התובע, קבע בחוות דעתו המשלימה כי המודעות הגבוהה של התובע והסובבים אותו לסיבוכים הנובעים מפציעותיו בתאונה (חשיפת יתר לדלקת ריאות, תסחיפים ריאתיים, אירועים לבביים ומוחיים, פצעי לחץ ודלקות בדרכי השתן) מפחיתים הסיכון ללקות בהם. הוא התרשם כי הן התובע והן מטפליו יעשו הכל כדי למנוע הסיבוכים האמורים דרך שמירת היגיינה, מדללי דם, הפעלות פסיביות של השרירים, פיזיותרפיה, עיסויים לשרירי הגפיים העליונות והתחתונות ועוד.

הוסיף פרופ' בדארנה, כי מניסיונו בשנים האחרונות, תוחלת החיים של נכים מסוגו של התובע אינה מתקצרת במידה נכרת במידה ויקפידו על האמור לעיל.

לכן העריך את קיצור תוחלת חייו בכ-10%. היינו בכ-3 שנים.

הן התובע והן הנתבעות 2-3 ביקשו לאמץ את קביעת המומחה מטעמם בקביעת קיצור תוחלת החיים.

בנדון ראוי להדגיש כי התובע ביקש בסיכומיו העיקריים (סעיף 22) לאמץ את קביעתו של פרופ' בדראנה מטעמו (קיצור תוחלת חיים של שלוש שנים) באופן שנקבע את תוחלת החיים של התובע לאחר התאונה עד גיל 76.5 שנים.

היינו התובע בסיכומיו, וכך גם לכל אורך הדיונים בתיק, סמך ידו על תוחלת חיים של התובע אלמלא התאונה, עד גיל 79.5 שנים. 

רק בסיכומי התשובה מטעמו, שהוגשו ביום 18.12.19 (כחודש לאחר הגשת סיכומי הנתבעות 2-3 שהוגשו ביום 22.11.19) "נזכר" התובע לטעון לראשונה, כי גיל תוחלת החיים של התובע, אלמלא התאונה, היה 82.5 שנים.

טענה חדשה זאת יש לדחות, שכן מנוגדת לקביעת המומחים הרפואיים המוסכמת, שגם מסתמכת על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הנוגעת לתוחלת חיים של גבר ערבי הגר בישראל (דוגמת התובע דנן), לה הסכים התובע כל אורך הדיונים בתיק לרבות בסיכומיו העיקריים.

ידועה ההלכה כי אין לשעות לטענה הנטענת לראשונה בסיכומים [ראו לענין זה: ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ, פסקה 18 (15.4.07)], ואני מוסיף – קל וחומר כשהטענה החדשה מופיעה לראשונה בסיכומי התשובה, בניגוד לנטען בסיכומים העיקריים, כבמקרה דנן.

מעבר לכך בפסיקה, אף לאחרונה, נקבע כי גיל תוחלת החיים לגבר יהודי בישראל היא עד גיל 80 שנים בקירוב, לא 82.5 שנים כטענת התובע [ראו לענין זה: ת.א. (חי') 59355-09-16 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ, פסקה 53 (22.7.19); ת.א. (מרכז) 53580-05-12 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 13 (15.3.18)].

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענת התובע בסיכומי תשובתו, כי יש להעמיד את תוחלת החיים של התובע, אלמלא התאונה עד גיל 82.5 שנים, וקובע כי תוחלת חייו הצפויה של התובע, אלמלא התאונה, היא 79.5 שנים.

49.התובע כיום כבן 51 שנים. מכאן כי שנות חייו הנותרות הן 28.5 שנים.

50.לאחר שבחנתי ושקלתי את טיעוני הצדדים בנדון שוכנעתי לקבוע כי תוחלת חייו של התובע קוצרה ב-6.5 שנים. היינו קיצור תוחלת יתרת חייו של התובע בשיעור של כ-23%.

פציעתו של התובע קשה, וסיבוכים לא מעטים ומורכבים עלולים "לפגוש" את התובע במהלך חייו (כמפורט אף בחוות דעתו המשלימה של פרופ' בדארנה מטעם התובע).

כיום התובע מקפיד על טיפולי פיזיותרפיה יומיים, בדיקות רפואיות וטיפולים כנדרש.

יחד עם זאת, התובע צפוי להיחלש עם השנים, והגם שמוקף במשפחה אוהבת ומסורה ומטפלים ראויים, סיכוני הבריאות הצפויים עולים, וכך גם הסיכון לקיצור תוחלת החיים.

בשקלול כל אלה סברתי, כי קיצור תוחלת חיים של 6.5 שנים משנות חייו הנותרות של התובע (כ-23%) היא ראויה בנסיבות ענין, וכך אני קובע.

מכאן כי גיל תוחלת החיים של התובע הוא 73 שנים. 

 

בסיס שכר בעבר ולעתיד

51.בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע, כי עובר לתאונה עבד כשכיר אצל הנתבעת 1 ובמקביל אף עבד כנוקד (מגדל צאן) עצמאי, במסגרת דיר שהיה לו, בו גידל צאן.

הוסיף וציין התובע כי אצל הנתבעת 1 השתכר סך של כ-400 ₪ נטו ליום עבודה, ובסך הכל כ-8800-9200 ₪ נטו לחודש, ומעבודתו כנוקד השתכר כ-5000 ₪ לחודש בממוצע (סעיפים 12-13 לת/2).

דא עקא שהנתונים הראייתיים שהוצגו בפני לא מלמדים על רמת שכר נטענת כזאת של התובע, כפי שאפרט להלן.

52.כאמור התאונה ארעה ביום 27.11.13.

לתצהירו ת/2 צירף התובע תלושי שכר אותם קיבל מהנתבעת 1 (מעבידתו עובר לתאונה) לחודשים 7/13 ועד 11/13 (חודש התאונה), מהם עולה כי שכרו החודשי ברוטו הוא כדלקמן:

חודש 7/13 – 7000 ₪;

חודש 8/13 – 7500 ₪;

חודש 9/13 – 7200 ₪;

חודש 10/13 – 7600 ₪;

חודש 11/13 – 7000 ₪.

היינו סך של 7260 ₪ הממוצע לחודש.

בתצהירו ציין התובע, כי לא קיבל את תלושי שכרו באופן שוטף מהמעביד (הנתבעת 1). רק לאחר התאונה, כשביקש את תלושי שכרו, נדהם לגלות כי הנתבעת 1 הנפיקה תלושי שכר בסכומים נמוכים ממה ששילמה לו בפועל כמשכורת.

בחקירתו הנגדית ציין התובע כי עבד אצל הנתבעת 1 כשנה וחצי עובר לתאונה (עמ' 43 לפרט' שו' 12).

מי שהיה אחראי עליו מטעם הנתבעת 1, אשר גם מסר לו (באמצעות אחיו) את תלושי השכר לאחר התאונה היה אדם בשם "יוסף" (עמ' 41 לפרו' שו' 14 ואילך; עמ' 43 לפרו' שו' 1 ואילך).

כשבוחנים את גרסת התובע לענין שכרו אצל הנתבעת 1 קשה לקבלה כמוכחת.

עיון בדו"ח רציפות בעבודה מטעם המל"ל (נ/1) מלמד כי התובע החל לעבוד כשכיר אצל נתבעת 1 בחודש 3/12. היינו עד חודש התאונה (11/13) עבד כשנה ושמונה חודשים.

תמוה כיצד לא ביקש לקבל לידיו תלושי שכר לכל אורך התקופה!

אבל נניח כי כך היה – מדוע לא טרח התובע להעיד מי ממנהליו אצל הנתבעת 1, או לפחות את יוסף (שמסר לו את תלושי השכר) בשאלת גובה שכרו אצל הנתבעת 1. משלא עשה כן התובע ללא סיבה סבירה יש להחיל את הכלל שבפסיקה בנוגע להימנעות מלהעיד עד רלוונטי (ראה סעיף 25 לעיל) ולהסיק מסקנות לחובת גרסתו, באשר לרמת שכר גבוהה יותר מזאת המשתקפת בתלושי השכר שצורפו לתצהירו.

בנוסף, לתובע אין כל עד לגובה השכר במזומן שקיבל לטענתו מידי חודש מהמעביד, והוא גם לא סיפר על גובה השכר האמור למאן דהוא (עמ' 81 לפרו').

בהינתן כל אלה אני קובע, כי שכרו המוכח של התובע אצל הנתבעת 1 עובר לתאונה, הוא כמשתקף מתלושי שכרו שצורפו לתצהירו ת/2. היינו – סך של 7260 ₪ לחודש בממוצע.

53.התובע גם טען לעבודה כעצמאי כנוקד (מגדל צאן), הכנסה שהניבה לו סך של כ-5000 ₪ בחודש.

התובע לא צירף לתצהירו כל מסמך ו/או דו"ח חשבונאי שילמד על עיסוק והכנסה זאת. יחד עם זאת בדו"ח רציפות בעבודה (נ/1) הוא רשום כעצמאי משנת 1999.

נשאל התובע על עיסוק והכנסה זאת בחקירתו הנגדית וציין כדלקמן:

עבודתו כעצמאי היתה כנוקד (גידל צאן בדיר צאן שהיה בבעלותו). לכן עבד כשכיר (בעבודות בניה) וכעצמאי (נוקד) במקביל (עמ' 44 לפרו' שו' 6).

הוא החזיק את דיר הצאן ועבד כנוקד עד ליום התאונה (עמ' 44 לפרו' שו' 10).

הוא השתכר מעבודתו כנוקד כחמשת אלפים ₪ לחודש (עמ' 44 לפרו' שו' 11-12).

לשאלה האם בידיו מסמכים כלשהם שיאמתו את העיסוק וההכנסה האמורה, השיב שעצם הדיווח למל"ל על עיסוקו כעצמאי מלמד על כך. הדגיש התובע כי בזכות דיווחו זה כשכיר ועצמאי למל"ל, הכיר המל"ל בשכר רבע שנתי גבוה יותר משכרו המדווח כשכיר (נציין כי המל"ל הכיר לתובע בשכר רבע שנתי בשיעור של 22,300 ₪. היינו סך של 7433 ₪ לחודש) – (עמ' 44 לפרו' שו' 16-18).

עבודתו כנוקד דווחה כעסק זעיר. כל חודשיים היה מדווח על הכנסתו למס הכנסה וביטוח לאומי באמצעות רואה חשבון בשם מוחמד אבו נעאג' מנצרת, שניהל לו את הדיווחים לרשויות המס מעבודתו כנוקד. כל הדיווחים לכל אורך השנים מצויים בידי רואה החשבון האמור (עמ' 44-45 לפרו').

בעבודתו בדיר הצאן עזרו לו בני משפחתו (עמ' 45-46 לפרו').

54.בחינת עדותו זאת של התובע מלמד כי התובע לא הוכיח כי השתכר מעבודה כנוקד סך של 5000 ₪ לחודש.

כשלעצמי גם לא השתכנעתי כי היה ברשותו עובר לתאונה דיר צאן פעיל, שכן לא צירף כל מסמך או ראיה אחרת להוכחת עובדה זאת, מעבר לאמירות בעלמא בתצהירו.

התובע היה יכול להעיד לפחות מי מבני משפחתו שעזרו לו לדבריו בעבודתו בדיר הצאן, ולא עשה כן. עובדה זאת משמשת לחובתו מכח הכלל שבפסיקה הנוגע להימנעות מהעדת עד רלוונטי המוזכר בסעיף 25 לעיל.

בת המשפחה היחידה שהעידה, ונחקרה, מטעמו של התובע היא אחותו באסמה מחמוד (תצהירה הוגש וסומן ת/1), והיא לא הזכירה את עובדת קיומו של דיר צאן בו עבד התובע עובר לתאונה.

חיזוק למסקנה כי לא הוכח קיומו של דיר צאן פעיל לתובע עובר לתאונה אני מוצא בדו"ח רציפות בעבודה (נ/1) לשנת 2013.

משנת 1999 התובע מדווח גם כעצמאי, והתובע העיד, כמצויין לעיל, כי מדובר בעבודתו כנוקד.

כפי שנראה להלן לכל אורך השנים, משנת 1999 ועד לשנת 2012 התובע דווח, כעולה מנ/1, כעצמאי לכל אורך חודשי השנה (12 חודשים). רק בשנת 2013, שנת התאונה, התובע דווח כעצמאי (כעולה מנ/1) לחודשים 1-2/13 בלבד, הגם שהתאונה ארעה בחודש 11/13, כתשעה חודשים לאחר מכן. מכאן לכאורה חיזוק למסקנה, כי התובע לא החזיק דיר צאן ולא עבד כנוקד כבר מחודש 3/13, כתשעה חודשים לפני התאונה. אחרת היה מדווח על כך לרשויות המס.

יותר מזה, אפילו נאמר כי הוכח קיומו של דיר צאן, לא הוכיח התובע רמת הכנסה של 5000 ₪ לחודש מעיסוק זה.

לא צורף כל מסמך חשבונאי או אחר שילמד על רמת הכנסה כלשהיא, הגם שלכאורה מסמכים כאמור קיימים (כעולה מעדותו של התובע), ואף לא הובא לעדות רואה החשבון של התובע מר מוחמד אבו נעאג' מנצרת האחראי על דיווחים כאמור.

שוב יש להפעיל לחובת התובע הכלל שבפסיקה הנוגע להימנעות מהעדת עד רלוונטי המוזכר בסעיף 25 לעיל.

לא זו אף זו – אפילו נתבונן החל משנת 1999 בדו"ח רציפות בעבודה המיוחס לתובע (נ/1), שם מפורטת אף ההכנסה המדווחת למל"ל בגין עיסוק כאמור, נמצא כי חלק גדול מהשנים היו ללא הכנסה כלל מעבודתו כעצמאי וחלק מהשנים הכנסתו היתה דלה ביותר, ואפילו לא התקרבה להכנסה הנטענת בשיעור של 5000 ₪ בחודש.

כך השנים 1999-2008 היו ללא הכנסה מדווחת כלל כעצמאי. בשנת 2009 דווחה הכנסה שנתית בשיעור של 3,579 ₪ מעבודה כעצמאי. קרי הכנסה חודשית ממוצעת בשיעור של 298 ₪. בשנים 2010-2011 לא דווחה כל הכנסה כעצמאי. בשנת 2012 דווחה הכנסה כעצמאי בשיעור של 5,916 ₪. היינו הכנסה חודשית ממוצעת של 493 ₪ לחודש.

בשנת 2013 דווח התובע כעצמאי רק לחודשים 1-2/13 (הגם שהתאונה קרתה בחודש 11/13) ולא דווח בהם על כל הכנסה.

גם טענת התובע כי המל"ל התחשב בהכנסתו כעצמאי בקביעת שכרו הרבע שנתי אינה מדוייקת.

אנו הגענו למסקנה לעיל כי תלושי שכרו של התובע עובר לתאונה (התלושים שצורפו לת/2) מלמדים על שכר חודשי ממוצע של 7260 ₪.

שכרו הרבע שנתי של התובע מלמד על שכר חודשי ממוצע של 7433 ₪. פער זניח של 173 ₪, שכנראה נובע משערוכים שונים.

55.אפילו נתייחס להכנסתו הנטענת של התובע (בין אם הכנסתו כשכיר ובין הכנסתו כעצמאי) כהכנסה שאינה מדווחת, הדבר אינו מועיל לתובע.

בנדון אצטט מדבריו של בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) המדברים בעד עצמם, בע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), פסקה 5 (25.9.11), כדלקמן:

"לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת' (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין (ראו ע"א 9813/07 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: עניין נעים); השוו ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס (לא פורסם, 18.8.1998)). אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים (ראו פסק דיני בת.א. (חי') אורפלי נ' ג'ורבאן (לא פורסם, 12.4.2005)). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין 'השתק שיפוטי' (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ופסק דיני בת.א. (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009). למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק...".

כאמור הדברים מדברים בעד עצמם, וככל שאוסיף עליהם אמצא רק גורע מהם.

במקרה דנן כאמור, התובע לא רק שלא הוכיח ברמה מוגברת הכנסה לא מדווחת, אלא לטעמי אף לא עשה כל מאמץ להוכיח ברמה רגילה, הכנסה לא מדווחת. הכל כמפורט לעיל.

56.לכן בסיס שכרו הנומינלי של התובע לחישוב הפסדי שכרו לעבר הינו סך של 7260 ₪ לחודש, כממוצע שכרו העולה מתלושי שכרו שצורפו לתצהירו.

אם נשערך שכר זה מיום התאונה (27.11.13) ועד ליום מתן פסק דין זה (הפרשי הצמדה וריבית צמודה)נקבל סך של כ-7,750 ₪.

לכן הפסדי השכר לעבר של התובע יחושבו על בסיס שכר חודשי בשיעור של 7750 ₪.

באשר להפסדי ההשתכרות לעתיד – אם נקח בחשבון תוספת שכר מסויימת במהלך השנים, שאינה גבוהה [שכן אין מדובר בתובע צעיר שיכול ושכרו יגדל משמעותית עם שנות עבודתו וניסיונו, אלא בתובע שביום התאונה היה כבן 45 שנים, ולכאורה בשיא מקצועיותו והכנסתו – ראו לענין זה: רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' ואח', פסקה 7, (28.12.11)], סבורני כי ראוי להעמיד את בסיס השכר החודשי על שיעור של 8000 ₪, וכך אני מורה.

57.לסיכום ייאמר כי:

בסיס השכר החודשי לעבר יהיה – 7750 ₪;

בסיס השכר החודשי לעתיד יהיה – 8000 ₪.

 

נזקי התובע

58.משקבענו את אחריות הנתבעות 1-2 לתאונה והחלוקה ביניהן, את העדר האשם התורם התובע לתאונה, קיצור תוחלת חייו של התובע, נכותו התפקודית ואת בסיס שכרו לעבר ולעתיד, ניתן לעבור ולבחון את נזקי התובע לפי ראשי הנזקים השונים.

 

הפסד שכר לעבר

59.התאונה ארעה כאמור ביום 27.11.13.

מיום התאונה ועד יום פסק הדין חלפו כ-73 חודשים.

הפסד השכר בתקופה זאת מסתכם בסך של 565,750 ₪ (7750X 73).

 

הפסד השתכרות לעתיד

60.התובע כיום בגיל 51 שנים לערך.

נותרו לתובע עד גיל הפרישה (67 שנים) 16 שנים (192 חודשים).

מכאן כי הפסד שכרו לעתיד הוא – 1,218,706 ₪ לפי חישוב כדלקמן:

152.3383 (שיעור היוון 3%) X 8000.

 

הפסד פנסיה

61.התובע בסיכומיו טוען להפסד פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד (סעיף 32 לסיכומי התובע) והנתבעות 2-3 בסיכומיהם לא חלקו על שיעור זה אלא על סכום הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד (ראו חישובם בסעיף 9 בעמ' 25 לסיכומיהן).

62. משאנוכי מצאתי וקבעתי כי הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד מסתכמים בסך של 1,784,456 ₪, לא נותר אלא לקבוע כי הפסדי הפנסיה לתובע מסתכמים בסך של 214,135 ₪ (12% מסכום הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד).

 

עזרת הזולת בעבר ולעתיד

63.בסיכומיו טוען התובע, כי כתוצאה מהתאונה ופציעותיו בה הוא הפך לסיעודי ונזקק לעזרת הזולת במשך כל שעות היממה, לרבות לצרכי עבודות משק הבית.

לכן טוען התובע, כי יש להעריך שווי עזרה זאת של הזולת, לעבר ולעתיד, בסכום של 18,000 ₪ לחודש.

64.מן העבר השני הנתבעות 2-3 טוענות בסיכומיהן כי עזרת הזולת הניתנת לתובע כיום על ידי בני המשפחה היא מועטה, כשעתיים ביום, שכן התובע דנן למרות נכות הקשה די עצמאי בחלק ניכר מפעולות היומיום, ונותר לבדו וללא השגחה רוב שעות היממה. לכן הוצע לפסוק בראש נזק זה סכום של 1785 ₪ לחודש.

65.קודם שנבחן הראיות שעמדו בפני לענין עזרת הזולת בהתייחס לתובע דנן, אקדים ואומר מספר מילים.

לנוכח פציעתו הקשה של התובע בעקבות התאונה ושיתוקו בפלג גופו התחתון סביר להניח כי נזקק ויזדקק לעזרת צד ג' משמעותית, הניתנת לו כיום על ידי בני משפחה כפי שנראה להלן.

בהלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ פד"י נד(4) 450) נקבעה חזקה לענין הוצאות עזרה וסיעוד במקרים של נכות קשה.

עמדה על כך כב' השופטת וילנר בת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.13) – להלן: "ענין ע.מ.מ." – בציינה כדלקמן:

"בפסק הדין בעניין אקסלרד נקבעה החזקה לעניין הוצאות סיעוד במקרים של נכות קשה (לעניין חזקות במשפט הנזיקי ראו דברים שכתבתי בת"א (מחוזי חיפה) 966/06 פינקלשטיין נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ [פורסם בנבו] (3.12.13)). הפיצוי שנפסק שם - 12,000 ₪ בערכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (30.4.99) - מגלם עלות הוצאות הטיפול באמצעות עובד זר, אשר בנוסף לסיפוק צורכי הסיעוד של הניזוק, יסייע בכל הפעולות היומיומית ובצורכי משק הבית. העובד הזר גם ילווה את הניזוק בניידותו. היקף פיצוי זה יש בו כדי לגלם גם את הוצאות החלפת העובד הזר בסופי השבוע, על ידי מטפל ישראלי, וכן את הסיכון כי ייתכן ולפרקי זמן כאלו ואחרים לא יימצא עובד זר לסעוד את הניזוק. כן, הביא בית המשפט העליון בחשבון את עלות צורכי מחייתו של העובד הזר, המתגורר דרך קבע בביתו של הניזוק.

חזקה זו ניתנת לסתירה ובהתאם להוכחת מצבו של הניזוק הפרטני שעניינו עומד לדיון בפני בית המשפט. כך גם נקבע בעניין אקסלרד עצמו: 'מן הצד האחר ייתכנו כמובן מקרים של נכים אשר על-אף נכותם הגבוהה – בשיעור 100% – ישרתו את עצמם בפעולות היומיום ואף יהיו במצב שיוכלו להישאר, בכלל או בפרקי זמן מסוימים, ללא השגחה. מקרים חריגים כאלה יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לעלותה של עזרת הזולת' (עניין אקסלרד, בעמ' 456)" (ציטוט מסעיף 47 לעיל).

היינו – אפילו נסיק כי התובע זקוק לעזרת הזולת במשך כל שעות היממה באמצעות עובד זר, כי אז יהיה זכאי לפיצוי בשיעור שנקבע בהלכת אקסלרד, שערכה המשוערך להיום הוא בגבולות 17,300 ₪. ככל שזקוק לעזרה הזולת ברמה פחותה מכך, יש לבחון כל מקרה לגופו, ולהתייחס באופן שונה לעלות עזרת הזולת.

עמד על כך גם כב' השופט עמית  בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת (13.5.10) – (להלן: "ענין פת"), בציינו כי:

"הלכת אקסלרד היא ללא ספק קו מנחה בקביעת הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג'. עם זאת, וכפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, כל מקרה ונסיבותיו. בתי המשפט דנים מעשה של יום ביומו במשרעת רחבה של נכויות ומגבלות קשות, החל מפראפלגים שאין להם כל מגבלה בפלג גוף עליון ואשר שולטים על הסוגרים, וכלה בקוודרופלגים שאינם יכולים להזיז איבר ואינם שולטים על הסוגרים. לכך יש להוסיף מגוון רחב של פגיעות ומוגבלויות בתחום הקוגניטיבי והשכלי. מטעם זה, וכפי שנאמר על ידי חברי השופט ריבלין (כתוארו דאז) בע"א 8083/02 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 10.8.05), הרף שנקבע בעניין אקסלרד נתון לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה על פי אופי הפגיעה וצרכי הנכה" (ציטוט מפסקה 9).

בהתאם לאמור נבחן את מידת העזרה לה זקוק התובע מידי הזולת בחיי היומיום, ונכמת אותה לסכום חודשי בתקופות זמן שונות, תוך הנמקה בהתאם.

66.על אודות מידת העזרה בחיי היומיום לה נזקק, וכנראה יזדקק התובע בחיי היומיום, נמצאנו למדים משלושה עדים שהעידו בפני:

א.התובע בעצמו;

ב.אחותו באסמה;

ג.המומחית נורית איבניצקי (מרפאה בעסוק ומורשת נגישות), שחוות דעתה ת/5 הוגשה על ידי התובע, והיא אף נחקרה בפני.

67.נתחיל בתקופת אשפוזיו של התובע בבתי החולים, תקופה של כ-6 חודשים (כחודש ברמב"ם וכחמישה חודשים באשפוז שיקומי במסגרת בית חולים "בני ציון"). בתקופה זו שהו בני משפחתו לצידו במשך כל שעות היממה לשם עזרה בטיפול בו (סעיף 6 לתצהירה של באסמה ת/1; סעיף 20 לתצהירו של התובע ת/2; עדותה של באסמה בחקירה נגדית עמ' 27 לפרו' שו' 23-24).

היות שעזרה זאת של בני המשפחה היא חלקית, מעבר לטיפול והסיעוד שניתנו לתובע ע"י הצוות הרפואי והסיעודי של בתי החולים בו אושפז התובע, אעריך עזרה זאת בסכום של 4000 ₪ לחודש (לא הוכח לי, ואף לא נטען, להפסד ממון ו/או שכר של מי מבני המשפחה בעקבות השהיה ליד מיטתו של התובע בעת אשפוזיו).

לכן לששת החודשים הראשונים מיום התאונה, תקופת האשפוזים של התובע, שוכנעתי לפסוק לו סך של 24,000 ₪.

68.כעת נבחן את מידת העזרה לה נזקק התובע מתום תקופת האשפוז ועד יום מתן פסק הדין (כ-67 חודשים), כשאין מחלוקת כי עזרה זו ניתנה לו על ידי בני משפחה בלבד (אחים ואחיות), שכן התובע הוא רווק (סעיפים 21-23 לת/2).

69.מעדויות התובע, אחותו באסמה והמומחית איבניצקי ניתן ללמוד על העזרה לה זקוק התובע בחיי היומיום, כדלקמן:

עבודות משק הבית (לרבות בישול והגשת אוכל, נקיון, כביסה, גיהוץ, הכנת בגדים והחלפת מצעים) הנעשות היום ברובן על ידי האחות באסמה, ובהעדרה אחת מאחיותיו האחרות של התובע;

עזרה במעבר מהמיטה לכסא גלגלים או לכסא רחצה ולהיפך. העזרה באה לידי ביטוי בהחזקה של הכסא בכדי שלא יזוז;

ליווי בכל נסיעה ברכב (התובע הוא הנהג), בין אם לצרכי טיפול ובדיקות (קופת חולים), קניות או סתם טיול, לשם החזקת כסא הגלגלים (בעת עליה לרכב), הרמתו (לאחר העליה לרכב) והורדתו מהרכב (בתום הנסיעה).

בנדון ראו:

ת/1, ת/2 ו-תו5;

עדותו של התובע (עמ' 48-62 ו-88-92 לפרו');

עדותה של באסמה (עמ' 20-35 לפרו');

עדותה של המומחית איבניצקי (עמ' 142-143 לפרו').

70.מעדויותיהם של אותם עדים (התובע, באסמה והמומחית איבניצקי) עולה כי התובע עצמאי, מתום אשפוזו ועד היום בפעולות הבאות:

אוכל לבד (אם כי מבשלים לו ומוזגים לו האוכל);

מתקלח לבד;

מתגלח, מסתרק ומצחצח שינים לבד;

מתלבש ומתפשט לבד;

נכנס לרכב ויצא ממנו לבד (אם כי בזמן הכניסה והיציאה צד ג' צריך להחזיק את כסא הגלגלים);

נוהג ברכב;

מבצע קניות בעצמו (אם כי מתלווה אליו לנסיעה ברכב צד ג');

מצנטר עצמו לבד;

מתנייד בבית בכסא גלגלים עצמאית ואף יוצא למרפסת ביתו עצמאית;

חלק לא קטן משעות היום וכל שעות הלילה נותר לבד ומסתדר בכך, ובמידת הצורך קורא לעזרת מי מבני משפחתו;

קורא ספרות שונה ומפעיל מחשב נייד בעצמו.

בנדון ראו:

ת/1, ת/2 ו-ת/5;

עדותו של התובע (עמ' 48-67 ו-88-92 לפרו');

עדותה של באסמה (עמ' 20-35 לפרו');

עדותה של המומחית איבניצקי (עמ' 142-143 לפרו').

71.האם ניתן לכמת את שעות העזרה לה זקוק התובע ביומיום בהווה לאור המתואר לעיל?

העובדה כי התובע עצמאי בחלק מפעולותיו ובשעות הערב/לילה נותר לבדו בביתו, מלמדת לכאורה כי לא נזקק עד היום לעזרה צמודה 24 שעות ביממה אלא פחות מכך. גם המומחית איבניצקי מטעמו של התובע מודה בכך, בציינה בעדותה כי "לא ביקשתי עזרה סביב השעון במקרה הזה" (עמ' 149 לפרו' שו' 7).

72.מעדותה של באסמה עולה כי היא באה (או אחת מאחיותיה, כשהיא אינה יכולה – עמ' 21 לפרו' שו' 4-6); עמ' 22 לפרו' שו' 1) לביתו של התובע לביצוע עבודות נדרשות (משק בית, נקיון, בישול וכד') פעמיים ביום, למשך כשעתיים בכל פעם (עמ' 17 לפרו' שו' 14). היינו סך הכל כארבע שעות ביום.

במסגרת שעות אלה גם יושבת מידי פעם סתם עם התובע לארח לו חברה (עמ' 20 לפרו' שו' 13-16; עמ' 31 לפרו' שו' 2; עמ' 32 לפרו' שו' 19; עמ' 33 לפרו' שו' 10).

73.התובע הוסיף כי בשעות הבוקר, מעבר לבאסמה, מתייצב בביתו גם מי מאחיו הזכרים, לעזור לו לעבור מהמיטה לכסא הרחצה, ולאחר המקלחת מכסא הרחצה למיטה, כיוון שאז הוא ערום (עמ' 90 לפרו' שו' 9-14).

74.הוסיפו וציינו התובע ובאסמה בעדותם כי יתר האחים (לתובע 12 אחים ואחיות – עמ' 14 לפר' שו' 22-23) גם מבקרים את התובע. כך שבכל יום, מעבר לבאסמה (או מי מהאחיות שמחליפות אותה) מבקר את התובע מי מאחיו עד שהולך לישון, ואז עוזר לו במעבר מכסא הגלגלים למיטה לשנת הלילה (עמ' 18 לפרו' שו' 18; עמ' 31 לפרו' שו' 7-8; עמ' 90 לפרו'15-19 ועוד).

75.המומחית איבניצקי בחוות דעתה העריכה בחוות דעתה ת/5 כי התובע זקוק במצבו ל"טיפול וליווי אישי + עזרה ביתית 8 שעות בממוצע ביום כולל אחזקת הבית. בשלב זה בני משפחתו דואגים לכל האמור בפסקה זו..." (עמ' 8 לת/5 סעיף 6).

לעומתה המומחה מטעם הנתבעות 2-3, מר גדעון האס (עובד סוציאלי במקצועו המנהל משרד לשירותי שיקום), סבר בחוות דעתו נ/5, כי התובע "זקוק ל-12 שעות שבועיות של עזרה במשק ביתו כולל בישולים...".

לדעתי, בעוד שהגב' איבניצקי החמירה לטעמי בדרישות עזרת הזולת הנחוצה לתובע תוך התעלמות מהיותו עצמאי בחלק לא קטן מפעולות היומיום (כפי שאף ציינה בעצמה בחוות דעתה ת/5), הקל המומחה האס יתר על המידה בנחיצות העזרה לה זקוק התובע בכל הקשור לטיפול האישי בו (ראו בנדון חקירתו של המומחה האס בנקודה זאת גם על ידי בית המשפט, בעמ' 240-245 לפרו').

76.במצב הדברים כמתואר לעיל, ולאחר שבחנתי אף את עמדות מומחי הצדדים, שוכנעתי להעריך את העזרה הצמודה לה נזקק התובע מיום שחרורו מבית החולים השיקומי ועד היום בשמונה שעות ביממה בממוצע, כשעזרה זאת ניתנה על ידי בני המשפחה.

נזכיר כי עסקינן בתובע, שעל אף נכותו, הוכיח עצמאות בחלק משמעותי מפעולות היום יום. המומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 הגדיר את התובע כנכה "ברמת תפקוד גבוה" (עמ' 258 לפרו' שו' 1 ו-11).

עוד נזכיר שחלק ניכר מהעזרה שניתנה על ידי האחות באסמה (או מי מהאחיות האחרות) מסתכמת בארבע שעות ביום, הכוללות לעיתים אף זמן אירוח חברה לתובע, עובדה שאושרה על ידי התובע (עמ' 57 לפרו' שו' 15-16).

בנוסף לא הוכח על ידי התובע כמה שעות ביום מבקרים אותו יתר אחיו ו/או תדירות נסיעתו בלווית מלווה ברכבו לצרכים שונים (למשל לטיולים התובע יוצא, כעדותו, פעמיים עד שלוש בחודש – עמ' 58 לפרו' שו' 1).

לכן את יתרת השעות היומיומיות הנותרות בהן זקוק התובע לעזרת צד ג', מעבר לעזרתה של באסמה, אייחס לעזרת האחים האחרים ולמלווה לנסיעות התובע ברכבו (קניות, קופת חולים וטיולים).

77.נציין כי חזקת הלכת אקסלרד לענין הוצאות עזרה וסיעוד בנכויות קשות ניתנת לסתירה, כפי שצויין בענין ע.מ.מ. ובענין פת. זאת כשעסקינן בנכה, ואפילו בשיעור של 100%, המסוגל לשרת את עצמו בפעולות היומיום ואף יהיה במצב שיוכל להישאר, בכלל או בפרקי זמן מסוימים, ללא השגחה. מקרים כאלה יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לכמות ועלות עזרת הזולת. המקרה דנן הוא אחד המקרים האמורים.

78.כמה נעריך שמונה שעות עזרה זאת ביממה?

המומחית איבניצקי העריכה שעת עזרה בכ- 50-60 ₪ לשעה (סעיף 6, אמ' 8 לת/5).

לעומתה המומחה האס העריך שעת עזרה בכ-30-40 ₪ (ע' 7 לנ/5).

בשקלול מחירי המומחים, ולנוכח העובדה כי עסקינן בתקופה זאת בעזרת בני משפחה ולא אדם זר, אעמיד את המחיר לשעת עזרה על סך של 40 ₪.

בחודש נזקק התובע לכ-240 שעות עזרת הזולת בממוצע (8X30).

סכום עזרה זאת לחודש הוא – 9,600 ₪ (240X40).

היות שמתום תקופת האשפוז ועד יום מתן פסק הדין חלפו כ-67 חודשים (ראו סעיף 68 לעיל), זכאי התובע לתקופה זאת לפיצוי בגין עזרת הזולת בשיעור של 643,200 ₪ (9600X67). 

79.כעת נבחן את הוצאות עזרת הזולת הצפויה לתובע מיום מתן פסק הדין ועד תוחלת חייו – גיל 73 שנים (ראו סעיף 50 לעיל).

התובע כיום בגיל 51 שנים ועד גיל תוחלת חייו כאמור נותרו 22 שנים (264 חודשים).

 

80.בתקופת זמן עתידית זאת יש לקחת בחשבון שני נתונים נוספים מרכזיים:

א.מצבו הבריאותי, וממילא הסיעודי, של התובע עלול להחמיר, והתובע אז יזדקק לעזרת הזולת במידה רבה יותר מזאת לה נזקק היום.

לכך הסכים אפילו מומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 (עמ' 234 לפרו' שו' 16).

ב.העזרה שתינתן לתובע לא תהא על ידי בני משפחה אלא על ידי צדדי ג' זרים, וצפויה להיות יקרה יותר.

הטיבה לתאר אפשרות זאת כב' השופטת וילנר בענין ע.מ.מ. במילים הבאות:

"אם כן, בני המשפחה, ובמיוחד אחיו של התובע, מטפלים בתובע. התרשמתי כי הם עושים כן במסירות רבה. עזרה זו וודאי שחורגת מן העזרה המקובלת המוענקת על ידי בני המשפחה, ואין זה מתפקידם של בני המשפחה להמשיך ולדאוג באופן יום יומי לכל צרכיו של התובע. כמו כן, אין כל וודאות כי כך ייעשה גם בעתיד לבוא, עד תוחלת חייו של התובע. על הפיצוי הצופה פני עתיד בראש הנזק של עזרת הזולת להביא בחשבון ולאפשר לתובע לשכור שירותיו של אדם שאינו נמנה על בני משפחתו, על מנת שיטפל בו..." (ציטוט מפסקה 51 לפסק הדין).

81.התובע דנן גם ציין בעדותו כי בשלב זה נעזר בעזרת בני משפחתו, ואף ימשיך להיעזר בהם. בלשונו: "הם לא יפקירו אותו". אך זאת עד שיקבל את הפיצוי בתיק זה, ואז ישקול להביא עזרה חיצונית, ולא יסתפק בעזרת בני משפחתו (עמ' 83-85 לפרו').

כאן אעיר כי המומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 ציין בחוות דעתו כי במגזר הבדואי מעדיפים הנפגעים עזרת בני משפחה ונמנעים מלהכניס עזרה חיצונית לבית (עמ' 7 לחוות דעתו). מכאן לכאורה ניתן להסיק, כי התכוון למגזר הערבי בכללותו עליו נמנה התובע דנן. יחד עם זאת הוא חזר בו מאמירה זאת בחקירתו הנגדית, שכן יש לקחת בחשבון כי עזרת בני המשפחה עלולה להיות מופסקת בשלב כלשהו (עמ' 235-237 לפרו').

82.במצב דברים זה ולתקופה עתידית זאת (22 שנים) יש הצדקה להגדיל את סכום הפיצוי בגין עזרת הזולת, ולהעריכה בסך של 12,500 ₪ לחודש באופן גלובלי.

83.על-כן לתקופה זאת של 22 שנים (מיום מתן פסק הדין ועד גיל תוחלת חייו של התובע) זכאי התובע לפיצוי בגין עזרת הזולת בסכום של 2,413,500 ₪ (12,500 X 193.08 מקדם היוון).

84.לסיכום פרק זה ייאמר ייאמר, כי בגין ראש הנזק של עזרת הזולת בעבר ולעתיד זכאי התובע לפניצוי בשיעור כולל של – 3,080,700 ₪.

 

85.שתי הערות לסיום פרק זה:

הערה ראשונה – הנתבעות 2-3 בסיכומיהן (סעיף 16 בעמ' 16) ציינו, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה האס, כי בהיות התאונה דנן בגדר "תאונה עבודה" זכאי התובע, במידת הצורך, לקבל עזרה וסיעוד בהיקף של עד שמונה שעות סיעודיות ביום, באמצעות קופת חולים.

כך אכן כתב המומחה האס בראש פרק "סיעוד" בעמ' 3 לחוות דעתו.

דא עקא שלא שוכנעתי כי אפשרות זאת הוכחה לי כראוי.

נשאל על כך המומחה האס במסגרת חקירתו הנגדית, ואף הוצג לו ההסכם שבין קופת חולים לאומית (בה חבר התובע) לבין המל"ל שנחתם ביום 6.6.16 (הוגש וסומן ת/6), בו רואים כי ההסכם עוסק אך ורק בעזרה סיעודית רפואית (החלפת חבישה, טיפול בסטומה ו/או בזונדה וכד'). בסופו של דבר הודה המומחה האס כי קופת חולים אינה מממנת לנכה ליווי, עזרה בבית (בישול ונקיון), שמירה, אלא רק טיפול סיעודי רפואי כמצויין לעיל (עמ' 219 לפרו' שו' 21-24; עמ' 220 לפרו' שו' 1-8).

אמנם בהמשך עדותו ציין המומחה האס שוב כי הטיפול הסיעודי האמור הניתן על ידי קופת חולים כולל רחצה, לבוש והאכלה (עמ' 221 לפרו' שו' 17), אך לא שוכנעתי מתשובה זאת שכן הדבר אינו עולה מההסכם ת/6, המגדיר את הסיעוד הרפואי הסיעודי שקופת חולים נותנת, וזה אינו כולל רחצה, לבוש ואכילה.

הערה שניה – טען התובע בסיכומיו כי הוא סובל מפרכוסים ולכן צריך להיות תחת השגחה צמודה. לא שוכנעתי מטענה זאת משני טעמים כדלקמן:

א.אכן ביום 12.1.15 סבל מפרכוסים ואושפז בגין כך שלושה ימים בבית חולים העמק בעפולה (סעיף 6(ה) לת/2). יחד עם זאת מאז, ולאחר קבלת טיפול תרופתי (כדורי דפלט), התובע לא סבל מהתקפי פרכוסים מוכחים, מעבר לאמירות בעלמא כי היו לו פרכוסים קלים שלא חייבו פניה לקבלת טיפול רפואי (עדותו של התובע עמ' 60-61 לפרו').

ב . הן התובע, הן אחותו באסמה והן המומחית איבניצקי (מטעמו של התובע) מודים בעדותם (ועמדנו על כך לעיל), כי גם היום נותר התובע חלק ניכר משעות היום ורוב שעות הלילה לבד. היינו, אין לתובע חשש אמיתי מפרכוסים, אחרת היה דואג להשגחה יותר רחבה מצד שנים עשר אחיו.

 

ניידות ונסיעות בעבר ולעתיד

86.כאמור התובע מרותק לכסא גלגלים בעקבות פציעתו בתאונה, ואיבד למעשה את יכולת הניידות שלו.

טוען התובע בסיכומיו כי בעקבות נכותו האמורה הוא נזקק לשירותי נסיעה מיוחדים, ואף הוציא (הוא ובני משפחתו) הוצאות נסיעה לעבר בגין כך, לרבות לצורך בדיקות וקבלת טיפולים רפואיים.

87.ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה לתובע מוגבלות בניידות בשיעור של 100% (נ/3).

הוועדה הרפואית אישרה לתובע רכב מסחרי עם מעלית מסוג פולקסווגן T-5 בעל נפח מנוע של 2000 סמ"ק. יחד עם זאת ציינה הוועדה כי "מאחר והנבדק ציין בפני הועדה כי אינו מעונין ברכב מסחרי עם מעלית ומבקש רכב פרטי, לחילופין הוועדה ממליצה על רכב פרטי שבו קיים מרחב פנים מתאים..." (ציטוט מפרוטוקול הועדה שצורף כנספת לת/2).

בסופו של דבר אישרה הועדה האמורה לתובע רכב מסוג שברולט אימפלה נפח מנוע 3600 סמ"ק.

88.למרות האמור רכש התובע בסופו של יום רכב מסוג ג'יפ גרנד צירוקי בעלות של 213,066 ₪, מעבר להשתתפות המל"ל, ואף נדרש להוציא הוצאות התאמת הג'יפ למצבו וצרכיו בעלות של 12,223 ₪, כמצויין בקבלות שצורפו לתצהירו ת/2.

89.בתצהיר עדותו הראשית (ת/2) לא נתן התובע כל הסבר לרכישת הג'יפ היקר, שלא בהתאם לרכבים שאושרו לו ע"י הוועדה הרפואית (רכב וואן מסחרי או שברולט אימפלה). רק בחקירתו החוזרת הסביר כי רכש את הג'יפ "מפני שהוא נגיש אלי הביתה. כי כמו שאמרתי ביתי מרוחק, והדרך מרוחקת מהכפר והדרך שמובילה אלי הביתה היא דרך עפר, והרכב שברולט הזה הוא נמוך... ויש אבנים והוא עלול לפגוע, הוא לא מתאים" (עמ' 98 לפרו' שו' 9-15).

בנקודה זאת התנגד ב"כ הנתבעות לעדותו של התובע בהיותה עדות סברה, ולטעמי בצדק כפי שאבהיר להלן.

90.התובע העדיף לרכוש ג'יפ יקר משמעותית משני רכבים אחרים שאושרו לו על ידי הוועדה הרפואית (וואן מסחרי מסוג פולקסווגן או שברלוט אימפלה) כיוון שלגרסתו דרך העפר המובילה לביתו חייבה זאת.

על כך טענו הנתבעות 2-3 בצדק בסיכומיהן, כי טענה כזאת צריכה היתה להיות מבוססת בשתי חוות דעת מומחה כדלקמן:

הראשונה – תתייחס לטופוגרפיית דרך הגישה לביתו של התובע;

השניה – תתייחס לשאלה מדוע הרכב שאושר לתובע אינו מתאים לטופוגרפיית המקום.

משלא עשה כן התובע, אין להסתמך על הבל פיו כי הרכב שאושר לו אינו מתאים לצרכיו, ויש לפסוק פיצוי על-פי עלות הרכב המאושר.

בנדון דעתי כדעתן של הנתבעות 2-3 ומאותו טעם.

לכן אבחן את סכום הפיצוי בגין ניידות בהתאם לרכב שאושר על ידי הוועדה הרפואית מלכתחילה, שהינו רכב מסוג וואן (פולקסווגן T-5) בצירוף מעלית ואביזרים, שמתאים יותר לצרכי התובע. זאת הגם שהתובע הביע רצונו בפני הוועדה ברכב פרטי, ואושר לו לבסוף רכב מסוג שברולט אימפלה (ראו סעיף 87 לעיל). כך אעשה לטובת התובע, שכן יש להניח כי רכב מסוג וואן (הגם שעלות רכישתו והחזקתו החודשית יקרים יותר מרכב שברולט אימפלה) גבוה יותר מרכב פרטי, ויקל על הכניסה לביתו בדרך הגישה הקיימת (דרך עפר עם אבנים), כגרסת התובע (הגם שלא הוכחה כראוי).

91.הצדדים הגישו לבית המשפט חוות דעת מומחים לענין זה, כדלקמן:

א.התובע הגיש את חוות דעתו של משה קצין, כלכלן, שערך החישוב לפי היקף נסיעה של 1000 ק"מ לחודש (ביסס נתון זה על נתונים סטטיסטיים, מל"ל, מס הכנסה ונסיונו), ומצא כדלקמן:

עלות רכישת הרכב לתובע – 34,000 ₪ (בערכי שנת 2019);

עלות החזקה חודשי, לרבות עלות רכישה והחזקה חודשי של מנגנוני התאמה כולל מעלית – 3,329 ש"ח.

ב.הנתבעות 2-3 הגישו את חוות דעתו של בועז מוגילבקין, שמאי טכני, שגם ערך החישוב לפי היקף נסיעה של 1000 ק"מ לחודש (בהתאמה לחוות דעתו של קצין, למרות השגתו לכמות קילומטראז' כזאת בחודש), ומצא כדלקמן:

עלות רכישת הרכב לתובע – 32,700 ₪ (בערכי שנת 2019);

עלות החזקה חודשי, לרבות עלות רכישה והחזקה חודשי של מנגנוני התאמה כולל מעלית – 2,722 ₪.

92.ב"כ הצדדים הסכימו כי חוות דעת המומחים קצין ומוגילבקין יוגשו כראיה ללא חקירתם.

לאחר בחינת חוות הדעת שוכנעתי לקבוע כדלקמן:

א.שוכנעתי כי חישוב עלויות החזקת הרכב צריכה להתבצע לפי קילומטראז' של 1000 ק"מ לחודש כקביעת המומחה קצין. נזכור כי עסקינן בתובע בעל שיתוק בפלג גופו התחתון, שהרכב משמש כ"רגליו". בנדון שכנעוני גם נימוקי המומחה קצין למה בחר בנתון חישובי זה (ראו סעיף 91(א) לעיל).

ב.באשר לעלות רכישת רכב הוואן העדפתי את חוות דעתו של המומחה קצין, במיוחד לאור העובדה כי הפערים בין המומחים אינם גדולים. היינו עלות רכישה לתובע בערכי שנת 2019 – 34,000 ₪.

ג.שוכנעתי להעמיד את עלות ההחזקה החודשי הכולל של הרכב על סך של 3000 ₪, כמחצית הפער בין שני המומחים.

93. בנוסף – נפסק לא אחת כי מעלויות אחזקת הרכב וכל הנלווה לכך, יש להפחית את ההוצאות שהיה הניזוק מוציא ממילא גם אלמלא התאונה. לכן הפיצוי לו זכאי הניזוק הוא רק הפיצוי בגין ההוצאה העודפת שנאלץ להוציא עקב התאונה.

ראו לענין זה:

ענין פת, פסקה 11;

 ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.09)).

ע"א 3263/96 קופת חולים כללית נ' שבודי, פ"ד נ"ב(3) 817, 831 (1998).

ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן (5.2.1995);

במקרה דנן היה לתובע לפני התאונה רכב מסוג טנדר סובארו שנת ייצור 1991 ששימש אותו לצרכיו הפרטיים (עמ' 64-65 לפרו').

עסקינן ללא ספק ברכב ישן (ביום התאונה היה כ-22 שנים על הכביש) שהיה מוחלף עם השנים ברכב אחר, חדיש יותר, עם הוצאות החזקה חודשיות. יש לכמת הוצאות אלה, אותן היה מוציא התובע בכל מקרה, ולהפחיתן מסכום הוצאות הניידות החודשיות שנקבע לרכב הוואן (3000 ₪).

התובע והמומחה קצין מטעמו התעלמו מההוצאות הנחסכות האמורות ולא התייחסו אליהן כלל, ורק המומחה מוגילבקין התייחס לכך בחוות דעתו.

ציין המומחה מוגילבקין בחוות דעתו (עמ' 7) כי עלות רכישת מכונית משפחתית ממוצעת בנפח 1400 סמ"ק או 1600 סמ"ק משומשת (בשיעור של כ-50,000 ₪), לרבות הוצאות קבועות ומשתנות, תוביל להוצא חודשית ממוצעת, לנסיעה בת כ-1000 ק"מ בחודש, בשיעור של כ-1540 ₪ בחודש.

יחד עם זאת סבורני כי המומחה מוגילבקין הפריז בהערכה זו בנקודות הבאות:

א.הוא לקח בחשבון ההוצאות הקבועות הפסד הון, בהנחה שהרכב יוחלף כל חמש שנים, בסכום של 4500 ₪. דא עקא שהחלפה בתדירות כזאת אינה מתאימה לכאורה לתובע דנן, שראינו כי החזיק עובר לתאונה ברכב משנת 1991. מכאן כי לא סביר שהתובע היה מחליף את רכבו כל חמש שנים.

ב.הוא לקח בחשבון כמות נסיעות של 1000 ק"מ לחודש, המייקרת מדרך הטבע את ההוצאות המשתנות (דוגמת דלק, תיקונים וכד'). דא עקא שכמות קילומטראז' זה מתאימה לתובע לאחר נכותו, כשהרכב הפך למעשה ל"רגליו" של התובע. סביר כי לפני התאונה לא היה התובע מגיע לכמות קילומטראז' כזאת אלא הרבה פחות.

במצב דברים זה סבורני כי נכון וראוי יותר להעריך את ההוצאות הנחסכות על סך של 1000 ₪ לחודש.

94.לאור כל האמור לעיל שוכנעתי להעמיד את עלות ההחזקה החודשי הכולל של רכב הוואן, לאחר ניכוי ההוצאות הנחסכות, על סך של 2000 ₪ בצירוף עלות הרכישה בשיעור של 34,000 ₪ (ראו סעיף 92 לעיל).

95.לאור האמור לעיל, אני פוסק את הוצאות הניידות והנסיעה של התובע ובני משפחתו לעבר, מיום התאונה ועד כה (כ-73 חודשים), כשסכום זה כולל גם את הוצאות הנסיעה שהוציאו התובע בני המשפחה לביקורים בבתי החולים השונים ברחבי הארץ בתקופות האשפוז של התובע ולאחריה, סך של 2000 ₪ לחודש, ובסך כולל של – 146,000 ₪.

באשר להוצאות הניידות והנסיעה לעתיד, הרי אלה צריכים כאמור להיפסק עד תוחלת חייו של התובע (73 שנים), אשר היא עוד 22 שנים (מקדם היוון 3% 193.08).

היות שבסיס הפיצוי בנדון הוא 2000 ₪, סכום הפיצוי לעתיד בראש נזק זה הינו סך של – 386,160 ₪ (2000X 193.08).

לשני מרכיבים אלה יש להוסיף כאמור את עלות רכישת הרכב לתובע בשיעור של 34,000 ₪.

96.מכאן כי סכום הפיצוי לעבר ולעתיד שאני פוסק לתובע בראש נזק זה הינו סך של – 566,160 ₪, לפי פירוט כדלקמן:

עלות רכישת הרכב - 34,000 ₪;

הוצאות נסיעה וניידות לעבר - 146,000 ₪;

הוצאות נסיעה וניידות לעתיד – 386,160 ₪.

97. הערה לסיום פרק זה – הנתבעות 2-3 ציינו בסיכומיהן (סעיף 4 עמ' 20), בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מוגילבקין כי התקנת המעלית ברכב תייתר את המלווה לנסיעות, ובכך תחסוך לכאורה את עלויות עזרת הזולת של התובע.

לא שוכנעתי כי זה המצב. סביר שהמלווה נדרש גם לצורך פעולות אחרות במהלך הנסיעות, דוגמת ביצוע קניות, כניסה למבנים ויציאה מהם. בכל מקרה חישוב זמן המלווה לצורך הרמת כסא הגלגלים לרכב והוצאתו נכון להיום, לא היה רב במסגרת פסיקתי את עזרת הזולת, ומן הראוי כאמור להותירו על כנו.

 

התאמות דיור

98.התובע טוען כי מוגבלותו עקב נכותו מחייבת התאמת תנאי הדיור בביתו.

את התאמות הדיור תמך התובע בחוות דעתה של המומחית נורית איבנצקי (ת/5), מרפאה בעיסוק במקצועה ומורשת נגישות.

את תכנון ההתאמות בביתו של התובע ועלותן, בהתאם למצויין בחוות דעתה של המומחית איבניצקי, פירט מומחה נוסף מטעם התובע, המהנדס האזרחי מר נאסר וליד, שחוות דעתו הוגשה וסומנה ת/4.

הדגיש המהנדס וליד בחקירתו הנגדית כי חוות דעתו הסתמכה על חוות דעתה של המומחית איבניצקי. היינו יישם מבחינה הנדסית את ההתאמות שהתבקשו בביתו של התובע בחוות דעתה של המומחית איבניצקי, תוך הערכת מחירן (עמ' 101-102 לפרו').

99.בחוות דעתה לקחה המומחית איבניצקי בחשבון, עת המליצה על השינויים בביתו של התובע שיפורטו להלן, הקמת משפחה על ידי התובע ו/או הכנסת מטפל קבוע.

להלן המלצותיה לשינויים הנדרשים בביתו הקיים של התובע להתאמתו למצבו התפקודי הנוכחי:

א.הרחבת דלתות פנים למינימום 80 ס"מ, ומומלץ להפכן לדלתות נגררות;

ב.מעברים ומסדרונות צריכים להיות קצרים ורחבים, ללא פניות חדות, ובעלי רוחב מינימלי של 1.3 מטר בכדי לאפשר מעבר כסא גלגלים;

ג.חדר השינה של התובע צריך להיות בשעח מינימלי של 18 מ"ר בכדי לאפשר גישה לתובע עם כסא גלגלים לשני קצות המיטה הזוגית;

ד.חדר שירותים צריך להיות צמוד לחדר השינה עם מעבר ישיר ביניהם, עם פינת רחצה מותאמת לרחצה בישיבה, ללא אמבטיה וריצוף מונע החלקה.

ה.בניית חדר טיפולים, אימון ותעסוקה לתובע בשטח של 12 מ"ר;

ו.חדר מגורים, מטבח ופינת אוכל בחלל אחד בשטח של כ-45 מ"ר. בנדון המטבח אמור להתאים לנגישות עם כסא גלגלים, עם גישה של התובע למקרר, לכיריים ולמדפים וכד';

ז.בניית חדר אירוח בשטח של 10-12 מ"ר;

ח.שירותים מלאים לשאר בני הבית;

ט.חדרי ילדים וחדר למטפל;

י.מרפסת או מחסן שירות בשטח של כ-8 מ"ר;

יא.חדר כביסה;

יב.חניה מקורה ליד הבית (במקרה דנן – העברת החניה המקורה הקיימת למקום קרוב יותר לבית);

יג. בניית ממ"ד.

יד.בניית מעלון בין קומת כניסה לקומת מינוס אחת הקיימת בביתו של התובע, על מנת לאפשר לתובע גישה ונגישות לכל חלקי ביתו.

100.המומחה וליד בחוות דעתו, תיכנן וכימת את עלות השינויים וההתאמות כדרישת המומחית איבניצקי, בסכום של כ-519,000 ₪ (כולל מע"מ), כמפורט בטבלה בעמ' 2 לחוות דעתו ת/4.

101.המומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 סבור בחוות דעתו (נ/5) כי ביתו הנוכחי של התובע מתאים לצרכיו גם במצב הנוכחי, לרבות החניה המקורה הקיימת, ואין צורך בכל שינוי.

102.הנתבעות 2-3 לא הסתפקו בחוות דעתו של המומחה האס, ולנוכח המפורט בחוות דעתו של המהנדס וליד (שהסתמך כאמור על חוות דעתה של המומחית איבניצקי), צירפו חוות דעת מומחה נוספת, של המהנדס האזרחי דן ברלינר, שחוות דעתו הוגשה וסומנה נ/6.

באמצעות נ/6 ניסו הנתבעות 2-3 לחזק את קביעתו של המומחה האס בחוות דעתו, כי במצב ביתו הנוכחי של התובעים אין צורך לבצע כל התאמות. בכל מקרה השינויים הנדרשים לביצוע בביתו של התובע ועלותם, פחותים משמעותית מאלה שנקבעו על ידי המומחים איבניצקי ווליד מטעם התובע.

בחוות דעתו (נ/6) ציין המומחה ברלינר כדלקמן:

א.מדובר באדם רווק כבן 51 שנים;

ב.התובע מתגורר בגפו בדירה בקומת כניסה. במצב דברים זה הדירה מסודרת ומתאימה לצרכיו גם כנכה;

ג.אין צורך בשינוי בחדר השינה של התובע, ששטחו כ-13.5 מ"ר, שגדול מהרגיל לשטחי חדרי שינה;

ד.חדר הרחצה הצמוד לחדר שינה הוא בשטח של כ-5 מ"ר, ומתאים לאדם המוגבל לכסא גלגלים;

ה.הכניסה לבית ממרפסת הכניסה היא בהפרש מפלס של 1 ס"מ, שאינו מהווה מכשול;

ו.השטח הבנוי של שתי הקומות שבבית הוא כמאה מ"ר, המתאים למגורי מספר אנשים. כך שאם יזדקק התובע למטפל זה יוכל להתגורר בקומת המרתף.

103. בהתייחס לעבודות ההתאמה שפורטו בחוות דעתו של המהנדס וליד, השיג המומחה ברלינר כדלקמן:

א.המהנדס וליד חישב עלות תוספת 30 מ"ר כתוספת בניה בקומת הכניסה, הכוללת שלד, גמר ואיטום בסכום של 120,000 ₪.

על כך השיג המומחה ברלינר בחוות דעתו, וסבר כי אין הצדקה לדרישה לבניית שטח בנוי של 30 מ"ר. לכל היותר, כך קבע המומחה ברלינר, ראוי להגדיל את שטח חדר השינה של התובע על חשבון חדר הרחצה ולבנות חדר רחצה חדש בשטח של כ-5 מ"ר, בעלות של 35,000 ₪.

ב.המהנדס וליד חישב תוספת ממ"ד, על כל הכרוך בכך, בסכום של 74,480 ₪. על כך השיג המומחה ברלינר בחוות דעתו וסבר כי אין הצדקה לבניית ממ"ד. לטעמו, בניית ממ"ד משפרת את מיגון הבית ומומלצת בכל מקרה גם ללא בעיית נכות.

ג.המהנדס וליד חישב תוספת חניה מקורה במקום החניה הקיימת כיום בסכום של 30,000 ₪, בצירוף מעבר מקורה עד הבית בסכום של 18,000 ₪. בחוות דעתו השיג על כך המומחה ברלינר וציין, כי כיום קיימת בקרבת המגורים חניה מקורה, ודי בה. באשר למעבר המקורה, זו משפרת את איכות המגורים במיוחד בזמן גשמים, ועלותה היא אכן 18,000 ₪, כקביעת המהנדס וליד.

ד.המהנדס וליד העריך את עלות התאמת דלתות הפנים לרוחב ברוטו של 90 ס"מ, על כל הכרוך בכך בסכום של 9,200 ₪. המומחה ברלינר השיג על כך, וסבר בחוות דעתו, כי די להרחיב את דלת חדר הרחצה של התובע ל-80 ס"מ (במקום 77 ס"מ כיום) בסכום של 2000 ₪.

ה.המומחה וליד ציין בסעיף 6 לטבלה שבעמ' 2 לחוות דעתו עלות של "הריסת קירות כולל תיקוני טיח וריצוף" בסכום של 4600 ₪. המומחה הברלינר השיג על כך, וסבר בחוות דעתו, כי סכום זה כבר נכלל באמור בסעיף 1 לטבלה של המומחה וליד שעניינה "תוספת בניה בקומת הכניסה...". היינו עסקינן בכפילות מיותרת.

ו.באשר להתקנת מעלון על כל עבודת ההכנה הכרוכה בכך לנגישות בין שתי קומות הבית, שהוערכה על ידי המהנדס וליד בסכום כולל של 112,700 ₪, הדבר יידרש רק אם ייקבע על ידי בית המשפט כי אכן יש צורך במקרה דנן נגישות התובע לשתי קומות הבית.

ז.עבודת שיפוץ המקלחת של התובע הוערכה על ידי המהנדס וליד בסכום של 3000 ₪. המומחה ברלינר סבור כי הוצאה זאת תוצדק רק אם ייקבע על ידי בית המשפט כי יש צורך בשינויים האמורים במקלחת התובע (כשהוא סבר כאמור, כי המקלחת הנוכחית די בה).

ח.המהנדס וליד קבע בנפרד בעבור עבודות ריצוף וחיפי קירות ויתר העבודות במקלחת של התובע סכום של 13,000 ₪. המומחה ברלינר סבר בחוות דעתו, כי סכום זה כבר נכלל באמור בסעיף 1 לטבל של המומחה וליד שעניינה "תוספת בניה בקומת הכניסה...". היינו עסקינן בכפילות מיותרת.

ט.המהנדס וליד קבע בעבור עבודות מיזוג אויר, לרבות התקנת מזגן מיני מרכזי 4 כ"ס סכום של 13,500 ₪. המומחה ברלינר השיג על כך וסבר כי קיימים היום בדירה שני מזגני אויר העונים על הדרוש.

י.המהנדס וליד קבע בעבור רמפה לביטול מדרגה בכניסה באורך של 2.5 מ' סכום של 1600 ₪. המומחה ברלינר בחוות דעתו השיג על כך, וסבר כי עבודה זאת אינה נדרשת, שכן כיום קיים מעבר נוח בכניסה לדירה.

יא.המהנדס וליד קבע סכומי אגרות רישוי, היטלי השבחה, אגרות מים וביוב לרשויות בגין עבודות התאמה האמורות סך של 13,500 ₪. המומחה ברלינר בחוות דעתו העריך זאת בסכום של 4000 ₪ בלבד.

יב.המומחה וליד העריך את עלות התכנון, הפיקוח והתיאומים לביצוע העבודות בסכום של 30,000 ₪. המומחה ברלינר בחוות דעתו העריך זאת בסכום של 8000 ₪ בלבד.

104.בסופו של דבר המומחה ברלינר קבע בחוות דעתו, כי אפילו נלך לעבודות תיאום מסויימות נדרשות, כמפורט בסעיף 104 לעיל, יגיע הדבר לעלות של 70,000 ₪ בלבד (לא כולל התקנת מעלון). אם נקח בחשבון גם עבודות התקנת מעלון (כולל עלות המעלון), שהוערכו על ידי המומחה ברלינר ב-120,000 ₪ [יותר מהמומחה וליד(!!), אם כי בחקירה נגדית תיקן עצמו ואמר "אותו מחיר" (עמ' 261 לפרו' שו' 18), אך לא טען בפה מלא כי המחיר שנקב בחוות דעתו בנדון שגוי], כי אז נגיע לסכום של 190,000 ₪, שבצירוף מע"מ הינו סך של 222,300 ₪.

105.בעוד התובע בסיכומיו מבקש לאמץ את קביעותיהם של המומחים וליד ואיבניצקי ולפסוק בראש נזק זה של התאמות דיור סל של כ-519,000 ₪, טענו הנתבעות 2-3 בסיכומיהן כי לפסוק לתובע התאמות כנ"ל רק בסכום של 70,000 ₪ (ללא עלות מעלון, שכן אין בו צורך) כקביעת המומחה ברלינר בחוות דעתו.

יושם אל לב כי הנתבעות 2-3 סטו בנדון מקביעות המומחים מטעמם האס ובלרינר כי אין צורך בכל שינוי בביתו הנוכחי של התובע, ולמעשה הלכו בגישתו החילופית של המומחה ברלינר כי אם יש צורך בשינוי, כי אז מהותו ועלותו אינם עולים על 70,000 ₪ כמפורט לעיל.

106.בכל מקרה, סבורני כי בכל בקשור להתאמות דיור יש לשים מול עינינו את דבריו של כב' השופט עמית בענין פת, פסקה 14, על פיהם:

"בדומה גם בנושא הדיור. פעמים רבות הצדדים טורחים ומביאים חוות דעת שמאי על מנת להוכיח עלות רכישת דירה חדשה לניזוק או עלות בנייה של דירה חדשה. ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי הניזוק אינו זכאי לעלות של רכישת דירה חדשה אלא לעלות של התוספת הנדרשת בגין נכותו כגון הצורך בדירה בקומת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית; הצורך בחדר נוסף עקב שרות מטפל זר, והצורך להתאים את הדירה למגורי הנכה. על כך יש להוסיף, לעיתים, את האצת הצורך לרכישת דירה. לכן, גם הסכומים בראש נזק זה על פי רוב ידועים וניתן להשאיר את הדברים לשיקול דעת בית המשפט בטווח הסכומים שמקובל לפסוק בראש נזק זה".

במילים אחרות – יש לקבל ולאשר רק מה שהנכה נזקק לנוכח מגבלותיו, אך לא מעבר לכך, בבחינת שיפור תנאי מגוריו כשנכות ומגבלותיו אינם מחייבים זאת.

דברים אלה אף נקבעו קודם לענין פת, ב-עא 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פד"י לו (3) 762 (להלן: "ענין נעים"). שם ציין בית המשפט כי אין הפיצוי בא להיטיב את תנאי מגוריו של הניזוק. לכן יש לאפשר לו החלפה או תוספת דיור, רק אם הדבר נועד לספק צורך פיזי של הניזוק.

107.בהתאם להנחיות אלה נבחן המקרה דנן.

108.נתחיל בשאלת הממ"ד – לכאורה כל בית בישראל צריך ממ"ד ולא רק ביתו של אדם נכה. לכן לכאורה בניית ממ"ד בביתו של התובע תשפר את תנאי מגוריו.

נשאלה על כך המומחית איבניצקי בחקירתה הנגדית והשיבה, כי במקרה של מצב חירום ואזעקה, כשאדם שאינו נכה יכול לרוץ למקלט, הנכה אינו יכול לעשות כן. לכן צריך ממ"ד בתוך ביתו. מעבר לכך, גם מידות הממ"ד מבחינת רוחב כניסה וגודל צריכות להיות מותאמות לנכה עם כסא גלגלים (עמ' 172 לפרו'). זאת ועוד, כך ציינה המומחית איבניצקי, התובע יידרש בכל מקרה לבנות ממ"ד בתוך ביתו. שכן כיום, על פי המצב החוקי, אי אפשר לבצע תוספות בניה (דוגמת אלה להן נזקק התובע) ללא בניית ממ"ד. היינו תוספות הבניה בביתו של התובע בגין נכותו יחייבו בכל מקרה בניית ממ"ד (עמ' 173 לפרו').

דברים דומים אמר המומחה וליד בחקירתו הנגדית (עמ' 105 לפרו'), אך הוסיף שבכל מקרה היה ממליץ לכל בית בישראל שאין בו ממ"ד, להוסיף ממ"ד, אך שוב הדגיש את הצורך העודף של נכה לחדר ממ"ד שיהיה נגיש לו בתוך הבית (עמ' 106 לפרו').

המומחה ברלינר שלל זכאות תוספת ממ"ד לתובע, שכן זה נדרש בכל בית, ולא רק בבית של אדם נכה.

בחקירתו הנגדית לא שוכנע מהטענה כי כיום, על כל שינוי בביתו של התובע ידרשו רשויות התכנון בניית ממ"ד (עמ' 262 לפרו' שו' 18).

כשאני בוחן את טענות הצדדים בנדון, שוכנעתי מחד גיסא כי הממ"ד כיום הינו צורך לתובע, הזקוק למרחב מוגן צמוד לדירתו, במיוחד לנוכח היותו מוגבל בהליכה. מאידך גיסא גם שוכנעתי, כי יהא בכך לשפר את תנאי מגוריו של התובע, כיוון שממ"ד במצב הבטחוני הקיים היום בישראל נחוץ בכל בית, ולא רק בביתו של נכה.

בשקלול הדברים שוכנעתי לאשר לתובע רק 60% מעלות הקמת ממ"ד בביתו.

המהנדס וליד העריך בניית ממ"ד בחוות דעתו בסכום של 74,480 ₪ (סעיף 2 לטבלה בעמ' 2 לחוות דעתו), והמומחה ברלינר מטעם הנתבעות 2-3 אישר את סבירות המחיר האמור (עמ' 263 לפרו' שו' 8).

מכאן אני פוסק לתובע תוספת בניית ממ"ד בסכום של 44,688 ₪.

109.באשר למעלון שיקשר בין קומת מינוס 1 (או קומת המרתף) לבין קומת הכניסה בביתו של התובע – נשאלו המומחים על כך והשיבו כדלקמן:

המומחה וליד ציין בחקירתו הנגדית כי התייחס למעלון בחוות דעתו לנוכח המלצת המומחית איבניצקי (עמ' 118 לפרו' שו' 17-19).

המומחית איבניצקי הדגישה בחוות דעתה כי הצורך בהתקנת מעלון בבית נובע מהצורך שהבית כולו, על כל קומותיו יהיה נגיש לתובע, ומהצורך להכשיר הקומה התחתונה למגורי משפחה אותה יכול שיקים התובע ו/או למגורי מטפל זר (עמ' 146 לפרו' שו' 5-9; עמ' 147 לפרו' שו' 2-5).

כשעומתה המומחית איבניצקי עם הנתון העובדתי כי התובע כיום רווק בגיל 51 שנים וקיים סיכוי סביר כי כך יימשך הדבר עד תוחלת חייו, השיבה, כי לא ניתן לקבוע כי כך יימשך הדבר לכל אורך חייו של התובע (עמ' 146 לפרו' שו' 5-8).

המומחה האס ציין כי אין לו דעה בשאלת הצורך במעלון בבית התובע (עמ' 256 לפרו' שו' 4).

המומחה ברלינר ציין בחקירתו הנגדית, כי אם נקודת ההנחה תהא שהתובע צריך להיות נגיש גם לקומה למטה (בניגוד לדעתו) ו/או יתגוררו בקומה מינוס 1 בני משפחה או מטפל זר כי אז יש צורך בהתקנת מעלון (עמ' 261 לפרו' שו' 3-9).

ראוי לציין כי התובע בחקירתו הנגדית ציין כי כיום משתמש בקומה מינוס 1 כמחסן, וקומה זאת הינה חלק מהבית בו הוא מתגורר (עמ' 68 לפרו').

בנוסף, התובע לא שלל הקמת משפחה בעתיד ו/או הבאת מטפל זר לטיפול בו, דבר שלא עשה עד כה עקב מצבו הכלכלי (עמ' 84 לפרו' שו' 3-4 ושו' 24).

בבחינת כל אלה שוכנעתי לאשר לתובע הקמת מעלון בביתו, לקישור והנגשת קומת המרתף/מינוס 1 בעבורו.

ראשית – גם המומחה ברלינר הסכים, כי אם ייכנס עובד זר לבית ו/אן התובע יקים משפחה יהיה צורך להנגיש את קומה מינוס 1 בעבור התובע. אפשרויות אלה (הקמת משפחה על ידי התובע ו/או הבאת עובד זר) אינן אפשרויות רחוקות בעבור התובע דנן. ההיפך – הוא שואף לכך, כעולה מעדותו אותה ציינתי לעיל.

יותר מזה – משקיימת קומה מינוס 1 בביתו של התובע שהיתה נגישה לו באופן עצמאי עובר לתאונה, יש לאפשר מצב זה גם לאחר התאונה, ללא קשר לאפשרות הקמת משפחה ו/או הבאת עובד זר, בבחינת השבת המצב לקדמותו.

המומחה ברלינר הסכים על סבירות מחיר ההתקנה וההתאמה שקבע המומחה וליד (ואפילו קבע מחיר רב יותר – ראו דברינו בסעיף 104 לעיל) – 112,700 ₪.

מכאן כי אני פוסק לתובע בגין התקנת מעלון סך של 112,700 ₪.

110.חניה מקורה ומעבר מקורה מהחניה הביתה

אין מחלוקת כי כיום יש חניה מקורה בביתו של התובע במרחק של כ-10 מ' מהכניסה לבית (ראו עדותה של המומחית איבניצקי עמ' 158-159 לפרו').

השאלה היא – האם יש צורך בבניית חניה מקורה קרובה יותר ומקורה בעלות של 48,000 ₪ (ראו סעיפים 3-4 לטבלה בעמ' 2 לחוות דעתו של המהנדס וליד).

כזכור המומחה ברלינר השיב לשאלה זאת בשלילה (ראו סעיף 103(ג) לעיל).

המומחית איבניצקי השיבה בחיוב לשאלת הצורך בחניה מקורה קרובה יותר או צמודה לבית. היא נימקה זאת בכך, שבזמן מזג אויר סוער הנכה, שמדרך הטבע הילוכו איטי יותר, לרבות ירידתו מהרכב, עלול להירטב (עמ' 159 לפרו' שו' 10-15).

כשעימתו את המומחית עם השאלה כי מדובר רק ב-10 מטרים עד הבית, וצד ג' יכול לעזור לתובע במקרה של מזג אויר סוער בכך שידחוף במהירות את כסא הגלגלים והנכה ישהה תחת מטריה, השיבה, ש"עדיין אני בתור יועצת שיקומית שמתאימה דיור לאנשים הייתי מציעה לעשות את זה... מהשיקול הזה שהחניה לא מספקת את מה שצריך" (עמ' 160 לפרו' שו' 2-5).

המומחה ברלינר בחקירתו הנגדית ציין, כי אם אכן לוקחים בחשבון צורך בבניית מעבר מקורה מהחניה הקיימת עד הבית, עלותה 18,000 ₪, והוא סבור כי ראוי לקרות את המעבר בכדי למנוע הירטבות הנכה בזמן גשם (עמ' 263 לפרו' שו' 10-19).

בשקלול כל הנתונים דלעיל שוכנעתי כי די בחניה המקורה הקיימת היום בביתו של התובע (היינו אין צורך להעתיקה קרוב יותר לבית), תוך בניית מעבר מקורה מהחניה לביתו. בנית מעבר מקורה כזה, שעלותו 18,000 ₪ כקביעת המומחים וליד וברלינר, תשפר, לטעמי, את תנאי מגוריו של הנכה בביתו. הרי גם אלמלא נכותו היה צפוי התובע להירטב במזג אויר חורפי וגשום במעבר מהחניה לתוך ביתו, מרחק של כ-10 מ'.

לכן במצב דברים זה שוכנעתי לאשר סכום של 60% מסכום בניית המעבר המקורה, ובשיעור של 10,800 ₪, הנובעים במישרין מנכותו (ירידה מהרכב והתנהלות יותר איטית לעבר הבית).

111.תוספות והתאמות בניה

סבורני כי בנקודה זאת מצויה עיקר המחלוקת בין הצדדים ומומחיהם בראש נזק זה.

כשאבחן נקודה זאת אתן דגש לעובדה כי המומחית איבניצקי היא מרפאה בעיסוק במקצועה ומורשית נגישות מטעם משרד המשפטים, ובעלת ניסיון של למעלה משלושים שנים בהתאמת סביבה לאנשים מוגבלים (עמ' 133 לפרו' שו' 1-15).

זאת לעומת המומחה האס שבהכשרתו הוא עובד סוציאלי (עמ' 194 שו' 2-3), ואינו בעל דיפלומה בשיקום למעט השתתפות בקורסים לשיקום באוניברסיטת בר אילן (עמ' 194-195 לפרו'). לשאלה מדוע בכלל התייחס לשאלת הדיור והתאמתו אם אינו מומחה בכך, השיב (באופן תמוה) כי כך עושה בכל חוות דעת (עמ' 229 לפרו' שו' 7).

המומחה ברלינר הודה בחקירתו הנגדית כי אינו בעל הכשרה לנגישות או התאמת דיור לנכים, וגם לא עסק בפועל בהתאמת דיור לנכים. לטעמו המומחים בכך הם מומחים ברפואה שיקומית או מרפאות בעיסוק שהוכשרו לכך (עמ' 259 לפרו' שו' 9-18).

במצב דברים זה העדפתי בעקרון את האמור בחוות דעתה ועדותה של הגב' איבניצקי, תוך תיקונים מסוימים כפי שאפרט להלן.

המומחית איבניצקי בעדותה לגבי תוספות והתאמות בניה ציינה כדלקמן:

חדר שינה של התובע – יש להגדילו כדי שלתובע יהיו מעברים משני צדי המיטה זוגית, למשל אם חפץ כלשהו נפל לתובע והוא רוצה להרימו (עמ' 144 לפרו');

התאמת מטבח – בכדי לאפשר לתובע נגישות למטבח וכליו ולאפשר לו למשל להכין קפה לעצמו, ואף לבשל לעצמו. כשנשאלה אם כן, אם נתאים המטבח נייתר חלק מהעזרה שזקוק לה (דוגמה עזרה בבישול) השיבה שבשיקום השאיפה היא להגביר את עצמאות הנכה, אך עדיין יזדקק לעזרה (עמ' 148 לפרו').

התאמת פינת האוכל – הגם שהודתה כי פינת האוכל הקיימת כיום אין בה בעיה, סברה כי צריך להרחיבה אם התובע יזמין אורחים (עמ' 157 לפרו').

חדר אירוח, חדר ילדים, חדר שירותים נוסף וחדר למטפל – עסקינן במצב שקיימת משפחה שמארחת אנשים, שיהיה מקום לאורח ללון, ושירותים לאורחים וליתר אנשי הבית (עמ' 157-158 לפרו').

חדר טיפולים, אימון ועבודה לתובע – סבורה כי ראוי להכשיר חדר כזה לצורך עיסוקיו האחרים, למשל לעבוד עם מחשב, דבר שחדר השינה אינו מתאים לו (עמ' 153-154 לפרו').

מחסן שירות – לצורך אחסון, שכן לאנשים עם כסאות גלגלים יש הרבה ציוד רזרבי לאחסן (עמ' 158 לפרו' שו' 6-7).

חדר כביסה – לצרכי כביסה, למרות שאינה זוכרת איך הסתדר עד היום עם הכביסה (עמ' 158 לפרו' שו' 11-14).

לאחר עיון בדברים, לא שוכנעתי בצורך בהתאמות המטבח ופינת האוכל, וסבורני כי התובע יוכל להסתדר בהם במצבם דהיום, כפי שהסתדר עד כה.

לא שוכנעתי גם בצורך בחדר טיפולים, אימון ועבודה לתובע, מחסן שירות וחדר כביסה, שכן עם הכשרת קומת מינוס 1 והתקנת מעלון, יהיה מקום לאלה בקומה זאת או ביתר חלקי הבית האחרים בקומת הכניסה.

משכך נחסכו לפחות 24 מ"ר בניה (חדר טיפולים ועבודה לתובע – 12 מ"ר; מחסן – 8 מ"ר; חדר כביסה 4 מ"ר), וכן ייחסכו התאמות המטבח ופינת האוכל.

היות שמחיר בניית 1 מ"ר עולה 4000 ₪ (ראו קביעת המומחה וליד בסעיף 1 לטבלה בעמ' 2 לחוות דעתו, מחיר שאושר כסביר על ידי המומחה ברלינר – עמ' 261 לפרו' שו' 17-18), כבר נחסך סך של 96,000 ₪. אם נוסיף לכך את חסכון התאמת המטבח ופינת האוכל הגענו לסך של כ-100,000 ₪ חסכון כולל בעבודות הבינוי וההתאמות.

לכן – אם עבודות הבינוי וההתאמות בסעיפים 1, 5, 6, 9, 10, 12 (בניית רמפה בעלות 1600 ₪, עלות שולית, למרות הסתייגותו של המומחה ברלינר בנדון, כמפורט לעיל) לטבלה בעמ' 2-3 לחוות דעתו של המומחה וליד מסתכמות בסך של 151,400 ₪, יש להפחית מהם סך של 100,000 ₪, ולהעמידם על סך של 51,400 ₪ בלבד.

לאור האמור לעיל שוכנעתי לאשר לתובע תוספות בניה והתאמות בשיעור של 51,400 ₪.

112.התקנת מזגנים

אין מחלוקת כי כיום מצויים בדירה שני מזגנים (עדותו של המהנדס וליד עמ' 118 לפרו' שו' 22-24). המומחה ברלינר סבר כאמור, כי די בכך בכל מקרה, גם לאחר שיפוץ הדירה והתאמתה לצרכי התובע.

נשאל על כך המומחה וליד בחוות דעתו וציין, כי עם הרחבת מבנה הבית שני המזגנים הקיימים כבר אינם מתאימים, שכן אלה מתאימים למצב דהיום טרם הרחבת והתאמת הבית לצרכי התובע (עמ' 119 לפרו' שו' 5-8).

לאחר שקלול הדברים, ומשהקטנו את שטח התוספות וההתאמות בבית, אעריך התוספת הנזקקת למיזוג הבית כתוצאה מתוספות והתאמות (ובעקרון יש הגיון בטענה זאת), במחצית מהסכום הנתבע על ידי התובעים (שנקבע בחוות דעתו של המומחה וליד) ובסכום של 6750 ₪.

113.אגרות רישוי לרשויות ועלות תכנון ופיקוח

במחלוקת זאת שנפלה בין המומחה וליד למומחה ברלינר, שוכנעתי יותר מקביעותיו של המומחה וליד (ראו עדותו המפורטת בנדון עמ' 123-124 לפרו'), שכללו אף פיקוח על עבודת בניית מעלון, שאיני משוכנע כי המומחה ברלינר לקח זאת בחישוב.

יחד עם זאת אפחית מהסכום הכולל שנקבע על ידי המהנדס וליד (43,500 ₪) סך מוערך השקול ל- 30% מהסכום האמור, לנוכח תוספות הבניה וההתאמות שלא אושרו על ידי, ויביאו בחסכון באגרות לרשויות ובעלות התכנון והפיקוח.

לכן אאשר בנדון לתובע סך של 30,450 ₪. 

114.לסיכום ייאמר, כי בגין ראש נזק זה של התאמות דיור הנני מאשר לתובע סכומים כדלקמן:

בניית ממ"ד בבית הקיים – 44,688 ₪;

בניה והתקנת מעלון – 112,700 ₪;

תוספת מעבר מקורה מהחניה הקיימת עד הבית – 10,800 ₪;

תוספות והתאמות בניה – 51,400 ₪;

התקנת מזגנים – 6,750 ₪;

אגרות לרשויות ועלות תכנון ופיקוח – 30,450 ₪;

סך הכל (ללא מע"מ)– 256,788 ₪.

מע"מ 17% - 43,654 ₪.

סך הכל (כולל מע"מ) – 300,442 ₪ - וזה הסכום לפיצוי בראש נזק זה של "התאמות דיור".

 

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות  

115.התובע טוען בסעיף 25 לתצהירו ת/2 כי ממועד התאונה ועד כה נגרמו לו הוצאות רפואיות מרובות, בגין קטטרים, צנטרים, חיתולים, טיטולים, חומרי חיטוי ומוצרי היגיינה.

הדגיש התובע, כי הגם שמדובר בתאונת עבודה לא כל ההוצאות מכוסות על ידי קופת חולים, דוגמת חיתולים וטיטולים.

בחקירתו הנגדית ציין התובע כי אכן את כל הטיפולים הרפואיים הנדרשים מקבל דרך קופת חולים, אך עדיין נאלץ לשלם מכספו על אמצעי היגיינה, טיטולים, חיתולים וההשתתפות העצמית בקניית תרופות על פי מרשם (עמ' 53 לפרו' שו' 1-15).

116.המומחית איבניצקי ציינה בחוות דעתה בכל הקשור לציוד הרפואי המתכלה, כי התובע זקוק לאריזת טיטולים אחת לשבועיים בעלות של 70 ₪ לאריזה, בצירוף חומר חיטוי וניקוי בשיעור של 200 ₪ לחודש.

117.מעבר לכך ציינה המומחית איבניצקי בחוות דעתה כי התובע זקוק לטיפולים כדלקמן:

א.הידרותרפיה – 24 טיפולים בשנה. אם זה דרך המושלם העלות 50 ₪ לטיפול. בתום הקצבת הטיפולים על ידי הקופה העלות היא 150 ₪ לטיפול. אם התובע יקבל גם טיפולי פיזיותרפיה לא יוכל לקבל טיפולי הידרותרפיה דרך הקופה, והעלות מהתחלה תהא 150 ₪ לטיפול.

ב.מומלץ לתובע לעשות מנוי לחדר כושר בעלות שנתית של 3600 ₪.

ג.יעוץ ושיקום מיני בעלות טיפול של 650 ₪ למפגש.

ד.טיפול מרפא בעיסוק – בעלות של 266 ₪ לשעה, ובסך הכל כעשרים שעות.

118.לעומת גרסת התביעה בנדון, המומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 ציין בחוות דעתו כדלקמן:

א.בהיות התאונה תאונת עבודה, התובע זכאי לקבל את כל צרכיו הנוגעים לציוד מתכלה מקופת חולים ללא השתתפות עצמית.

ב.בכל מקרה ניתן לרכוש מ"יד שרה" חבילת טיטולים במחיר של 45 ₪ (15 טיטולים), כאשר סכום הרכישה עולה על 250 ₪.

ג.חומרי חיטוי והיגיינה – ניתן להשתמש במטלית חיטוי מסוג "מדיוק" בעלות של 18.5 ₪ לחבילה, המספיקה לחודשיים שלושה.

ד.את הטיפולים הרפואיים והפארא-רפואיים, לרבות יעוץ מיני, ניתן לקבל דרך בקופת חולים ללא תשלום בהיות התאונה תאונת עבודה.

ה.טיפולי הידרותרפיה וריפוי בעיסוק ניתן לקבל דרך קופת חולים.

ו.טיפולי פיזיותרפיה, 12 במספר לשנה, ניתן לקבל דרך קופת חולים.

119.במצב דברים זה ביקש התובע בסיכומיו ליתן לו פיצוי בנדון, מעבר לכיסוי שניתן לו על ידי קופת חולים, בשיעור של 200,000 ₪. הנתבעות 2-3 סבורות כי הכל מכוסה על ידי קופת חולים גם בהיות התאונה תאונת עבודה, ולכן אין להוסיף בנדון דבר.

120.ראוי לציין כי נשאלה המומחית איבניצקי בחקירתה הנגדית אם ידוע לה שהציוד המתכלה שצורך התובע מסופק על יד קופת חולים, והשיבה כי אינה יודעת, אך היא מניחה שכן. אלא שהתובע אמר לה כי מוציא על חומרי ניקוי וחיטוי כמאתיים ₪ בחודש (עמ' 190 לפרו' שו' 1-8).

לעומתה המומחה האס ציין כי נפגע עבודה הרוכש טיטולים ומביא קבלה לקופת חולים מקבל החזר כספי, כך גם לגבי חיתולים, סדיניות ויתר הציוד המתכלה (עמ' 22 לפרו' שו' 9-22).

באשר להגבלת הכמויות של הציוד המתכלה, ציין המומחה האס כי מחשבים את הצרכים לפי המקובל. למשל ארבעה עד שישה טיטולים ליום (עמ' 222 לפרו' שו' 21-24).

לגבי טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה – המומחה האס הודה כי קופת החולים מגבילה ל-12 טיפולים בשנה לשניהם בכלל (עמ' 253 לפרו' שו' 22-24; עמ' 254 לפרו' שו' 1-4). היינו כל טיפול מעבר לכך, אפילו נדרש לכך הנפגע, יהיה על חשבונו (ראו בנדון גם עדותה של המומחית איבניצקי, שאמרה דברים דומים, וציינה כי התובע דנן זקוק ליותר מ-12 טיפולי פזיותרפיה והידרותרפיה במצטבר לשנה – עמ' 154-155 לפרו').

121.באשר לשאלה העומדת על הפרק בראש נזק זה, ראוי לצטט מדבריו של בית המשפט בענין ע.מ.מ.(פסקה 65), כדלקמן:

"ככלל, על ניזוק מוטלת חובת הקטנת הנזק ובכלל זה החובה להיזקק לשירותים הניתנים על ידי קופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ראו ע"א 5557/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נ"א (2) 724, 752 (1997)). ולכן, בעיקרו של דבר, זכאי התובע לקבל את הטיפולים הרפואיים והפרא-רפואיים שהוא נזקק להם על פי האמור בחוות דעתו של ד"ר זייליג במסגרת קופת החולים (ככל שהטיפול מופיע בתוספת השנייה של חוק ביטוח בריאות)...

עם זאת, אין לשלול אפשרות כי בחלוף הזמן, ונוכח החשש שהעלה ד"ר זייליג בחוות דעתו לקיצור הגידים והגבלה ניכרת בטווח התנועה של המפרקים אצל התובע, ייזקק התובע לטיפולים פרא-רפואיים שלא יכללו במסגרת התוספת השנייה או במכסה שנקבעה על ידי קופת החולים. ראו דבריו של כב' השופט ת. אור בע"א 6431/96 בר זאב נ' ג'ומעה פ"ד נב(3) 557, 571 (1998):

'התובעת עתידה להיזקק לטיפולים הנזכרים במשך תקופה ארוכה של עשרות שנים, עד אחרית ימיה. במשך תקופה כה ארוכה ייתכנו מקרים והזדמנויות שבהם תימנע ממנה, מסיבה זו או אחרת, האפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת החולים, והדבר עלול להיות כרוך מבחינתה בהוצאות'."

122.אם ניישם את הדברים על המקרה דנן ניתן לומר כדלקמן:

א.שוכנעתי כי טיפול בהפרעות בתפקוד המיני ניתן לקבל במסגרת קופת חולים, כמצוין בסעיף 14(ה)(4) לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (השווה בנקודה זאת לענין ע.מ.מ., פסקה 67).

ב.לא שוכנעתי בצורך לעשות מינוי בחדר כושר. ירצה התובע לעשות כן בשביל לשמור על כושרו, ככל האדם, יעשה זאת בכספו הפרטי.

ג.שוכנעתי בהיתכנות הצורך של התובע בטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה מעל הכמות המאושרת דרך קופת חולים – שנים עשר טיפולים לשניהם בסך הכל במצטבר לשנה. עמדה על הצורך האמור המומחית איבניצקי, מרפא בעיסוק במקצועה, שסברה כי התובע זקוק ל-24 טיפולים סך הכל. היינו תוספת של 12 טיפולים בשנה בעלות של 150 ₪ לטיפול, ובסך הכל 3600 ₪ לשנה.

ד.לקחתי בחשבון גם כי לתובע השתתפות עצמית ברכישת תרופות מרשם, וכי נאלץ לעיתים לרכוש לעצמו מוצרי היגיינה, חיטוי כמו גם טיטולים וציוד מתכלה אחר, מעבר למה שמסופק או מוחזר לו (מבחינה כספית) על ידי קופת חולים.

123.בהיתן כל אלה אעריך את הטיפולים הפארא-רפואיים, לרבות הוצאות התובע בגין תרופות וציוד מתכלה, בסכום גלובאלי של 150,000 ₪, מעבר לכיסוי שנותנת קופת החולים.

 

מכשירים ואביזרים רפואיים או אחרים

124.אציין כבר בראשית דבריי בנדון, כי ראש נזק זה גם עמד במחלוקת משמעותית בין הצדדים. כפי שנראה להלן, בעוד שהתובע דרש (בהסתמך על חוות דעתה של המומחית איבניצקי) בכל הקשור לראש נזק זה מכשור ואביזרים יקרים ורבים, שאינם מסופקים על ידי קופת חולים, סברו הנתבעות 2-3 כי עסקינן בדרישה מוגזמת, ויש להסתפק בפחות מכך בבחינת הסביר וההולם, שגם מסופק ברובו הגדול על ידי קופת החולים, כמפורט בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

לכן אפתח בדברי בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) בסוגיה זאת ב-רע"א 1271/12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלונים (8.4.12) כדלקמן:

"לא אחת נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלה אם זכאי הניזוק לפיצוי בגין הטיפול הרפואי והסיעודי האופטימאלי, או שמא עליו להסתפק ברמת הטיפול הממוצע, המקובלת בשירותים הציבוריים בישראל. בפרשת נעים (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982)) נדונה סוגיה זו בהרחבה. הנשיא ברק (אז השופט) עמד על הצורך להבטיח כי בפסיקת הפיצויים לניזוק, יחוב המזיק רק בהוצאות הנחוצות, באופן סביר, לשם החזרת המצב לקדמותו...

אכן, חובתו של הניזוק להקטין את נזקיו מהווה נדבך ממנו אין להתעלם במשוואת היקף הפיצויים. אלא שלצד זאת קבע השופט ברק כי מקום בו הוכח צורך רפואי מהותי בטיפול היקר יותר, יידרש המזיק לשאת בהוצאות טיפול זה, חרף עלותו...

גישתו של השופט ברק, יש לציין, נותרה בעניין נעים בדעת יחיד. לעומתו סבר הנשיא שמגר (אז מ"מ הנשיא) כי אין לחייב את המזיק לשאת בעלות הטיפול הרפואי הטוב ביותר לניזוק, מקום בו חורגות הוצאות הטיפול מגדר 'ההוגן או ההולם'. ואולם, הדיון בשאלת היקף ההוצאות הרפואיות אותן חב המזיק לניזוק לא שכח, ובמרוצת השנים קבע בית המשפט העליון לא פעם כי גישתו של השופט ברק היא העדיפה. כך למשל, בעניין סורוקה נ' הבאבו (ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675 (1996))..." (ציטוט מפסקאות 11-13 להחלטה).

העולה מפסיקותיו של בית המשפט העליון במרוצת השנים הוא, כי היקף הפיצויים בגין טיפולים רפואיים ייבחן תמיד בראי נסיבותיו המיוחדות של הניזוק האינדיבידואלי, העומד לפני בית המשפט. גישה זו היא המבטאת את התכלית הניצבת ביסוד דיני הנזיקין, לפיה על בית המשפט 'לחתור להשבת המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, ובלבד שאין מדובר בתועלת שולית וספקולטיבית בלבד' (ע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב. ([פורסם בנבו], 12.3.2006)); ראו והשוו – דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 671-657 (מהדורה חמישית, 2003)).

לעניות דעתי, ניתן לסכם ההלכה הנוהגת בנדון ולומר:

א.כל דרישה של מכשור או אביזר רפואי או אחר הנתבעת על ידי התובע יש לבחון בראי נסיבותיו המיוחדות של התובע הנדון;

ב.יש לבחון אם אותו מכשיר או אביזר באמת נחוצים לתובע הנדון לנוכח פציעתו, או שמא מדובר בתועלת שולית וספקולטיבית.

לאור זאת נבחן את דרישות התובע אחת לאחת, בכל הקשור למכשור ואביזרים נדרשים.

125.כסא גלגלים קל המותאם לפרפלג:

המומחית איבניצקי המליצה על הכסא הנ"ל לתובע מהדור החדש, הכולל משענות ידיים נמוכות שולחניות פריקות, משענות רגליים מתכווננות מסתובבות פריקות, בעלות של 26,735 ₪, עם בלאי משוער של אחת לחמש שנים.

המומחה האס מטעם הנתבעות 2-3 הקדים בחוות דעתו וציין, כי התובע כנפגע עבודה זכאי לקבל מקופת חולים כל אביזר רפואי או שיקומי לו הוא זקוק. הציוד הוא באיכות טובה וסבירה.

באשר לכסא גלגלים – סבור המומחה האס, אפילו נאמר כי הציוד של קופת חולים אינו מספק, ניתן לרכוש כסא גלגלים מהדור החדש בעלות שבין 4,750 ₪ - 6,000 ₪ עם עלות החלפה אחת לחמש שנים בשיעור של 79-100 ₪.

נחקרו שני המומחים על קביעותיהם בנדון וציינו כדלקמן:

המומחית איבניצקי סבורה כי הכסאות המסופקים על ידי קופת חולים אינם "תפורים" באמת לצרכי הנכה דוגמת התובע. היות שהתובע מבלה חלק ניכר משעות היום בישיבה בכסא מן הראוי להתאים לו כסא לצרכיו. הכסא המומלץ על ידה יש לו הרמה לרגליים מה שאין כן בכסא הנוכחי שסופק לתובע על ידי קופת חולים. בנדון לא כל כסא שמספקת קופת חולים הוא סביר. לגבי חלק מהאוכלוסיות הכסא שמספקת קופת חולים הוא סביר ולחלק לא סביר.

ככל שיתאימו לתובע כסא מתאים דרך קופת חולים, וההתאמה תקבע על ידי צוותים של קופת חולים, אז אין לה דרישה נוספת. התאמה כזאת נעשית במילב"ת בבית חולים תל השומר.

לשאלה איך נדע כיום, כשנבוא לפסוק פיצוי, מה הסכום הראוי לפסוק לתובע, שהרי יתכן ויתאימו לו כסא במסגרת קופת חולים ללא עלות, הציעה המומחית איבניצקי לקחת את עלות קופת חולים או משרד הבריאות ולהוסיף את הדלתא החסרה לכסא עליו המליצה.

כשעומתה עם העובדה שבכל חוות הדעת שנתנה בעבר המליצה על כסאות גלגלים במחיר של 22,000 ₪ ומעלה, השיבה: "כנראה זה מה שאני חושבת שכסאות הגלגלים".

(ראו עדותה של המומחית איבניצקי עמ' 164-170 לפרו').

המומחה האס לעומתה ציין בחקירתו הנגדית כי התובע דנן לא התלונן על הכסא הנוכחי, והוא מתפקד בו. הוא לא פנה לקופת חולים להחלפת הכסא. לכן סבור שאין הצדקה להחליף הכסא הנוכחי. העובדה שגורמים רפואיים סיפקו לתובע דווקא את הכסא הזה, מלמדת כי מצאו אותו מתאים לצרכיו (עמ' 206 לפרו').

התובע בתצהירו הנגדית לא העלה כל טרוניה נגד כסא הגלגלים שסופק לו חינם על ידי קופת חולים (כעדותו עמ' 52 לפרו' שו' 6). תחילה קיבל כסא מ"יד שרה" ולאחר מכן הוחלף לו הכסא על ידי קופת חולים, והוא זכאי להחלפתו בחינם כל חמש שנים (עדותו עמ' 52 לפרו' שו' 17-20).

לאחר ששקלתי את הדברים ואת עדויות המומחים והתובע בנדון, לא שוכנעתי לאשר לתובע את כסא הגלגלים הנתבע, כהמלצת המומחית איבניצקי.

התובע לא שכנע אותי כי אינו יכול לקבל כסא גלגלים המותאם למצבו באמצעות קופת חולים.

נדגיש כי התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מלמדת כי התובע זכאי לקבל מקופת חולים ומשרד הבריאות כסא גלגלים ידני ואף ממונע הכל בהתאם לצרכיו.

התאמת הכסא נעשית באמצעות מכונים מיוחדים דוגמת מילב"ת בבית חולים תל השומר (כך לגרסת המומחית איבניצקי עצמה כמצוין לעיל).

התובע לא טרח לבצע התאמה כאמור, והסתפק בכסא שסופק לו על ידי קופת חולים, שסביר כי הותאם לו טרם הספקתו על ידי הגורמים שטיפלו בו שם (אחרת היה מתלונן ומחליפו במהלך השנים שחלפו מאז התאונה – כשש שנים).

בכל אופן התובע לא הוכיח כי לאחר התאמה שיעבור, לא ניתן לספק לו כסא גלגלים על ידי קופת חולים במסגרתו אף ניתן יהיה להרים את רגליו (כהמלצת המומחית איבניצקי).

הרי המומחית איבינצקי בעצמה העידה (כמפורט לעיל), כי ככל שיותאם לתובע כסא המותאם לצרכיו די לה בזה, ואין לה דרישות מיוחדות.

לכן כאמור לא שוכנעתי לפסוק לתובע עלות רכישת כסא גלגלים במחיר יקר (כ-27,000 ₪), וניתן להסתפק בכסא הגלגלים שסופק לו, עם אפשרות שיפנה לקופת חולים להתאמה רבה יותר ככל שסבור כי זקוק לה.

126.כרית הגנה מפני פצע לחץ: 

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על כרית להגנה מפני פצע לחץ בסכום של 2,000 ₪. לטענתה נדרשת כרית לכל כסא, היינו מינימום שתי כריות. תקופת הבלאי אחת לשנתיים.

המומחה האס סבור כאמור כי ניתן לקבל את כרית הלחץ מקופת חולים בהיות התובע נפגע עבודה. בכל מקרה בחוות דעתו ציין כרית זולה יותר בעלות של 960 ₪ המוחלפת אחת לשלוש שנים בעלות של 27 ₪ לחודש.

לטעמי גם דרישת אביזר זה יש לדחות. ניתן לקבלו חינם דרך קופת חולים או משרד הבריאות שכן הוא נכלל במסגרת התוספת השלישית ("כריות מיוחדות לכסאות גלגלים..."), במיוחד לנוכח היות התובע בגדר נפגע עבודה.

127.כסא רחצה מתקפל:

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על כסא כנ"ל בעלות של 4,551 ₪ עם החלפה אחת לשנתיים.

המומחה האס סבור כאמור כי ניתן לקבל את כסא הרחצה מקופת חולים בהיות התובע נפגע עבודה. בכל מקרה בחוות דעתו ציין כסא שירותים (לרחיצה ושירותים) בעלות של 3,280 ₪, המוחלף אחת לחמש שנים בעלות של 55 ₪ לחודש.

לטעמי גם דרישת אביזר זה יש לדחות, שכן ניתן לקבל כסא שירותים חינם דרך קופת חולים או משרד הבריאות שכן הוא נכלל במסגרת התוספת השלישית, במיוחד לנוכח היות התובע בגדר נפגע עבודה.

התובע אף מימש זכות זאת וקיבל בחינם כסא רחצה מקופת חולים (כעדותו, עמ' 52 לפרו' שו' 19-20), ולא התלונן עליו בתצהירו ובחקירתו הנגדית.

128.בידן לניקוי ושטיפה לאחר יציאות:

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על התקנת מכשיר בידן בשירותיו של התובע בעלות של 2,700 ₪ (כולל התקנה) עם החלפה אחת לחמש שנים.

היות שהתובע אינו מוגבל בהפעלת ידיו, וכפי שציינו לעיל אף עושה תרגילי פיזיותרפיה עצמית, לא מצאתי צורך אמיתי בעבורו במכשיר בידן (מעבר לנוחות כללית ככל אדם), ולכן איני מאשר אביזר זה.

129.מכשיר לוויסות מים:

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על מכשיר לוויסות מים בעלות של 350 ₪.

המומחה האס שלל צורך במכשיר כנ"ל, לנוכח העובדה כי התובע לא נפגע בידיו.

דעתי בנדון כדעתו של המומחה האס. התובע מתקלח לבד, ואם פתאום, באופן חריג, המים הפכו לחמים מאוד או קרים מאוד (דבר שלא קרה עד כה, כי התובע לא העיד על כך) הוא יכול לווסת אותם באמצעות ידיו לאלתר.

אפילו המומחית איבניצקי בחקירתה הנגדית הודתה כי במקרה כזה, יכול התובע להפנות את שפופרת הטוש ממנו והלאה (עמ' 137 לפרו' שו' 1-3).

לכן איני מאשר מכשיר זה.

130.מיטה מתכוונת חשמלית זוגית:

המומחית איבניצקי המליצה על מיטה ברוחב 1.8 מ' עם מנגנון הגבהה רק על מיטה אחת בעלות שנעה בין 23,030 – 26,485 ₪ עם בלאי משוער אחת לעשר שנים.

המומחה האס ציין מיטת אשפוז או מיטה סיעודית אחרת, חשמלית, בעלות של 6143 עד 7300 ₪.

המומחית איבניצקי נשאלה בחקירתה הנגדית על הצורך המיטה כנ"ל, והבהירה כי היא צריכה לספק אפשרות הרמה של כל המשטח (עמ' 188 לפרו' שו' 16).

כשנשאלה על מיטות זולות יותר שציין המומחה האס, ציינה כי הוא דיבר על מיטת יחיד ולא זוגית (עמ' 188 לפרו' שו' 23-24).

המומחה האס בחקירתו הנגדית אישר כי בחוות דעתו אכן דיבר על מיטת יחיד ולא זוגית (עמ' 250 לפרו' שו' 3).

כשנשאל מדוע לא חישב לפי מיטה זוגית הרי יכול שהתובע יתחתן, השיב שכשיהיה לתובע בת זוג יקנה לה מיטה, הוא מתמחר את העלויות לנפגע עצמו ולא לבת זוגתו העתידית (עמ' 250 לפרו' שו' 1-20).

לאחר ששקלתי את הדברים שוכנעתי כי אין מקום לאשר לתובע הוצאה כספית זאת של רכישת מיטה חשמלית מתכווננת, שכן התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מאפשרת לתובע, במיוחד בהיותו נפגע עבודה, קבלת מיטת פאולר סיעודית חשמלית, בצירוף HI-LOW, ולא נשללה אפשרות התובע לקבל מיטה כזאת לנוכח נכותו ומוגבלותו.

מעבר לכך אציין, כי התובע לא התלונן, בתצהירו או בעדותו, כי המיטה הזוגית הקיימת כיום בחדר השינה בביתו אינה מספקת אותו ואת צרכיו. כך שהצורך או ההכרח לתובע (מעבר לנוחות גרידא) במיטה חשמלית כאמור הוא ספק בעיניי.

מעבר לצורך אציין, כי בשלב זה של חייו, בטרם נישא התובע ואין וודאות מתי יינשא (או יחיה עם בת או בן זוג), אין הצדקה בכל מקרה לאשר לו היום מיטה זוגית דווקא.

 

131.לחצן מצוקה:

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על הספקת לחצן מצוקה לתובע בעלות של 890-1450 ₪.

בחקירתה הנגדית הדגישה המומחית איבניצקי, כי לאור העובדה שהתובע גר לבד בבית לחצן המצוקה הוא הכרחי (עמ' 172 לפרו' שו' 5).

המומחה האס שלל זאת בחוות דעתו לאור העובדה כי התובע עצמאי בהתניידותו בכסא גלגלים.

לאחר ששקלתי הדברים, ולאור העובדה כי לא אישרתי לתובע עזרת צד ג' במשך 24 שעות ביממה, שוכנעתי לאשר אביזר זה בשיעור של 890 ₪ (המומחית איבניצקי לא המליצה דווקא על לחצן המצוקה היקר יותר).

132.מכשיר לפתיחה וסגירה אוטומטית של דלת הכניסה

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על מכשיר לפתיחה וסגירה אוטומטית של דלת הכניסה בביתו של התובע בעלות של 8500-9000 ₪.

המומחה האס שלל זאת בחוות דעתו לאור העובדה כי התובע עצמאי בהתניידותו בכסא גלגלים.

דעתו בנדון של המומחה האס מקובלת עלי.

התובע עצמאי בהתניידות בכסא גלגלים בתוך ביתו, ואין צורך או הכרח לאשר אביזר זה.

133.מערכת שליטה על פתיחה וסגירה (של תריסים, מערכות וידאו, טלויזיה וכד'):

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על הספקת מערכת שליטה על פתיחה וסגירה כאמור בעלות של 5600 ₪ כולל התקנה.

המומחה האס שלל זאת בחוות דעתו לאור העובדה כי התובע עצמאי בהתניידותו בכסא גלגלים.

דעתו בנדון של המומחה האס מקובלת עלי.

התובע עצמאי בהתניידות בכסא גלגלים בתוך ביתו, ואין צורך או הכרח לאשר אביזר זה.

134.רכב להתניידות מחוץ לבית, בכפר:

בנדון המליצה המומחית איבניצקי לתובע על רכב להתניידות מחוץ לבית, בכפר. היא ציינה רכב חשמלי בעלות של כ-25,000 ₪ עם עלות אחזקה שנתית של 160 ₪ והחלפת מצברים אחת לשלוש שנים בסכום של 2250 ₪.

המומחה האס שלל צורך זה, שכן לטעמו הנגישות לביתו של התובע העשויה כורכר אינה מתאימה לרכב חשמלי קטן. זאת מעבר לעובדה כי הניידות בכפר יכול להיעשות על ידי רכבו של התובע.

לחילופין המומחה האס מציין כי ניתן להסתפק בקלנועית שעלותה כ-8300 ₪.

המומחית איבניצקי ציינה בחקירתה הנגדית בנקודה זאת, כי ההתניידות של התובע תהיה קלה יותר, מבחינת הכניסה והיציאה בכלי רכב חשמלי או קלנועית. אם כי הודתה שעסקינן בשיפור איכות החיים ולא צורך קיומי (עמ' 182 לפרו' שו' 13-15).

במצב דברים זה, משאין הדבר הכרח אלא רק שיפור איכות חיים, ומשאושר לתובע רכב מנועי מתאים, לא שוכנעתי לאשר לתובע רכב חשמלי או קלנועית. יוכל התובע להגיע לכל מקום בכפרו עם רכבו, במיוחד כשמותקנת בו מעלית לעליה וירידה. היינו יש אפשרות קרובה כי נסיעות קצרות בתוך כפרו, לביקורים חברתיים או משפחתיים, יוכל התובע לעשות עצמאית עם רכבו.

יצויין כי אם התובע רוצה להקל על עצמו בהתניידות יוכל להוכיח זכאות ולקבל, כנפגע עבודה, כסא גלגלים ממונע, הנכלל בתוספת השלישית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, השקול לטעמי לקלנועית.

135.מחשב נייד:

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על הספקת מחשב נייד לתובע בעלות של 3000-3500 ₪.

בחקירתה הנגדית הודתה המומחית איבניצקי כי כיום יש לתובע מחשב נייד, אך המליצה בחוות דעתה על מחשב נייד, כדי שיהיה לו רזרבה למקרה שהנוכחי יתקלקל (עמ' 183 לפרו' שו' 16-19).

לא שוכנעתי בנדון מהמלצה זאת של המומחית איבניצקי.

היזקקות התובע למחשב נייד אינה מיוחדת לנכותו הוא, ואינה שונה מהיזקקות אדם שאינו נכה למחשב נייד.

מה גם שלתובע כבר יש מחשב נייד, ואין הצדקה לפסוק לו פיצוי בנדון כדי שיהיה באפשרותו לקנות חדש אם הנוכחי יתקלקל.

136.מדרגון/זחליל (מטפס מדרגות חשמלי)

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על הספקת מדרגון/זחליל (מטפס מדרגות חשמלי) בעלות של 28,000 – 39,266 ₪, עם החלפת מצברים כל ארבע שנים בעלות של 2000 ₪.

הבהירה המומחית איבניצקי המלצתה זאת, כי המכשיר האמור נדרש בכדי שיבקר את משפחתו הגרים בבתים עם מדרגות, וכן שיוכל להיכנס למבנים, גם ציבורים, שאינם מונגשים לנכים (עמ' 183-185 לפרו').

לאחר ששקלתי את הדברים לא שוכנעתי לאשר מכשיר זה לתובע.

יש אפשרות לנפגע עבודה לקבל מטפס מדרגות/זחליל כאמור באמצעות קופת חולים/משרד הבריאות, שכן נכלל במסגרת התוספת השלישית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

אכן נרשם בתוספת השלישית כי הזכאות היא "במקרים חריגים בלבד", אך לא הוכח לי כי התובע ניסה לפנות בבקשה לקבלת זחליל ונדחה. לכן ככל שלתובע צורך או הכרח בזחליל/מטפס מדרגות חזקה כי יקבל זאת במסגרת זכאותו כנפגע עבודה, במסגרת הזכאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

137.הליכון הידראולי

המומחית איבניצקי המליצה בחוות דעתה על הספקת הליכון הידראולי מסוג אמות לתובע בעלות של 3,560 ₪.

המומחה האס בחוות דעתו שלל זאת. לדבריו לתובע יש כיום הליכון אמות שסופק לו על ידי קופת חולים, ולא ראה המלצה רפואית להליכון אמות הידראולי דווקא.

המומחית איבניצקי ציינה כי כיום התובע נעזר בהליכון שאינו הידראולי.

כשנשאלה האם ראתה המלצה רפואית להליכון הידראולי דווקא לתובע, לא השיבה לענין ורק פירטה כי ההליכון ההידראולי יעזור לתובע בהרמת גופו והליכה, ונותן לו תמיכה יותר משמעותית (עמ' 189 לפרו').

לאחר ששקלתי את הדברים לא שוכנעתי לאשר מכשיר זה.

לא ראיתי המלצה רפואית כי התובע יכול להתנייד רק עם הליכון חשמלי.

התובע לא התלונן עד כה על הליכון מסוג אמות שקיבל מטעם קופת חולים, ולא הוכח לי הכרח רפואי לתובע להליכון חשמלי דווקא. מכאן שוכנעתי כי ההליכון הקיים בידי התובע מתאים לו בצורה סבירה והולמת.

138.מכשיר הליכה RE-WALK (להלן: "מכשיר ההליכה"):

התובע ציין בסעיף 26 לתצהירו ת/2, כי במסגרת מעקב בבית חולים תל השומר נמצא, כי מצבו מתאים להליכה באמצעות מכשיר ההליכה.

בחקירתו הנגדית הודה התובע כי בבית החולים תל השומר לא עבר כל תרגול לבחינת התאמה, אלא היתה המלצה כללית בהתאם למצבו (עמ' 78 לפרו' שו' 16-24).

עיון באישור שצורף כנספח יג לת/2, שניתן על ידי המחלקה לשיקום נוירולוגי של בית החולים תל השומר, מלמד כי יש המלצה שהתובע ישתתף באימון הליכה עם מכשיר ההליכה הכולל 20 פגישות.

המומחית איבניצקי המליצה על מכשיר ההליכה בהתאם להמלצת בית חולים תל השומר שעלותו כ-70,000 $.

המומחה האס ציין בחוות דעתו על מכשיר ההליכה, כי מדובר במכשיר שקיים בשוק משנת 2011 ויעילותו טרם הוכחה. הוא לא ראה כל נכה שמשתמש במכשיר זה בפועל בחיי היומיום. בחקירתו הנגדית ציין שראה את מכשיר ההליכה רק בתצוגה (עמ' 254 שו' 12 לפרו').

המומחית איבניצקי בחקירתה הנגדית הודתה כי לא ראתה פיזית את מכשיר ההליכה מעולם. היא גם לא ראתה כל נכה המשתמש בו. היא אף ציינה כי לדעתה מכשיר ההליכה לא כל כך הצליח בישראל, והיא לא המליצה עליו בכל חוות דעת אחרת. בסופו של דבר, לנוכח עלותו היקרה מאוד של מכשיר ההליכה והחזקתו, כולל ההכשרה הכרוכה בכך (בסיכומיו התובע טוען לפיצוי כולל בגין מכשיר זה סך של 2,817,833 ₪) הודתה המומחית איבניצקי כי עדיף את הכסף הזה להשקיע במכשור אחר, מוכח, לטובת הנפגע (עמ' 176-180).

בנוסף, התובע לא טרח להביא מאן דהוא מוסמך ממחלקת שיקום נוירולוגי של בית החולים תל השומר בכדי שיבהיר, ויאיר עינינו על אודות מכשיר ההליכה והתאמת התובע למכשיר זה.

בשקלול הדברים, ולנוכח הספקולנטיות הכרוכה במכשיר זה (המומחים איבניצקי והאס לא ראו את המכשיר בפעולה מטיבה על נכה כלשהו, וראו דברינו בסעיף 124 לעיל), כשלא בטוח כי מתאים בסופו של דבר לתובע ויהיה יעיל ושימושי בעבורו (טרם עבר הכשרה והתאמה מתאימה וראויה שתראה הצלחה מוכחת) והיותו מכשיר יקר מאוד, לא שוכנעתי לאשרו לתובע.

139.לסיכום ייאמר כי בראש נזק זה של מכשירים ואביזרים רפואיים שוכנעתי לאשר לתובע סך של 890 ₪ בלבד, בגין הצורך בלחצן מצוקה כמפורט בסעיף 131 לעיל.

בנדון אציין, כי התובע לא המציא כל קבלה על רכישת מכשיר או אביזר כלשהו שנזקק לו בעקבות נכותו ומגבלותיו.

 

נזק לא ממוני

140.לנוכח נכותו ומגבלותיו של התובע (כמפורט לעיל), הפגיעה בסיכוייו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, היותו תלוי במידה ניכרת בעזרת הזולת וקיצור תוחלת חייו טען התובע בסיכומיו לפיצוי בראש נזק זה סך של 1,500,000 ₪.

הנתבעות 2-3 בסיכומיהם טענו כי ניתן להסתפק בפיצוי של 200,000 ₪ בראש נזק זה.

141.בהערכתי נזק זה לקחתי בחשבון את חומרת פציעתו של התובע, גילו, נכותו הרפואית והתפקודית המלאה, תקופת אשפוזו (לרבות בבית חולים שיקומי), מגבלותיו (שיתוקו בגפיים תחתונות, תלותו במידה ניכרת ליתרת חייו בעזרת צד ג', אי שליטה על הסוגרים, צורך בצינתור עצמי יומיומי, אפשרות לבעיית אין אונות או הפרעות בתפקוד המיני והפחתת סיכוייו להינשא ולהקים משפחה) וקיצור תוחלת חייו, שוכנעתי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני סכום של 800,000 ₪.

 

סיכום ביניים של סכומי הנזק

142.לאור כל האמור לעיל, סכום ביניים של נזקי התובע הם כדלקמן:

הפסד שכר בעבר – 565,750 ₪;

הפסד השתכרות לעתיד – 1,218,706 ₪;

הפסד פנסיה – 214,135 ₪;

עזרת הזולת בעבר ולעתיד – 3,080,700 ₪;

הוצאות ניידות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 566,160 ₪;

התאמות דיור – 300,442 ₪;

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד – 150,000 ₪;

מכשירים ואביזרים רפואיים או אחרים – 890 ₪;

נזק לא ממוני – 800,000 ₪.

סך הכל - 6,896,783 ₪ (טרם ניכויי תשלומי מל"ל, אליהם נתייחס להלן).

 

ניכויי מל"ל ותביעת המל"ל (התובע 2)

143.כאמור התאונה דנן הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, והתובע הוכר כנפגע עבודה. בעקבות כך הוא קיבל, ויקבל (עד תוחלת חייו), מהמל"ל כספים הנובעים מפציעתו, הכוללים דמי פגיעה, גמלאות נכות מעבודה, קצבאות ניידות וקצבה מיוחד, שלטענת המל"ל מסתכמים בסך של 3,860,035 ₪ נכון לחודש אוגוסוט 2019, מועד הגשת סיכומי המל"ל.

המל"ל תמך את התשלומים האמורים בתעודות עובד ציבור ודו"ח אקטוארי, כשאת חישובי היוון קצבאות המל"ל עשה (כמצויין בסעיף 22 לסיכומי המל"ל) לפי שיעור היוון של 2% כקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון").

בנוסף, היוון קצבאות המל"ל נעשה על ידי המל"ל בהתאם לתוחלת החיים שטען לה התובע. היינו קיצור תוחלת חיים בן שלוש שנים בלבד (סעיף 21 לסיכומי המל"ל).

(כאן אעיר כי התובע טען בסיכומי התשובה שהגיש, כי המל"ל, ובעקבותיו הנתבעות 2-3, ביצועי את חישובי האקטואריה לתשלומי המל"ל העתידיים על בסיס תוחלת חיים מלאה של התובע, ובכך מקופח התובע. לא אתעמק בבירור טענה זאת לאור הוראותי להלן למל"ל להגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית התואמת את קיצור תוחלת החיים של התובע כקביעתי בפסק דין זה).

144.שתי השגות עומדות על הפרק על דרך ההיוון של תשלומי המל"ל, כדלקמן:

א.לטענת המל"ל בסיכומיו ההיוון נעשה עד גיל תוחלת החיים כטענת התובע (קיצור בן שלוש שנים), בעוד שאנוכי קבעתי קיצור תוחלת חיים בן 6.5 שנים (היינו תוחלת חייו של התובע היא עד גיל 73 שנים כמפורט לעיל).

ב.בעוד שהיוון תשלומי הפיצוי העתידיים של התובע בראשי הנזק השונים נעשה בשיעור של 3%, תשלומי העתיד של קצבאות המל"ל נעשו בשיעור היוון של 2%, והדבר פועל לחובת הנזוק/התובע.

145.באשר להשגה הראשונה – יש לקבלה (במיוחד אם השגת התובע בסיכומי תשובתו כמצויין בסעיף 143 מדוייקת). אכן קבעתי לעיל כי תוחלת חייו של התובע תקוצר ב-6.5 שנים. היינו תוחלת חייו עד גיל 73 שנים. מכאן כי יש לעדכן בכל מקרה את חישובי האקטואריה של המל"ל בכל הקשור לתשלומי קצבאות המל"ל לעתיד עד גיל תוחלת החיים של התובע (73 שנים). זאת כעולה מהלכת אלחבאנין [ע"א 7453/12 פארס אלחבאנין נ' כריסי אברהם (9.9.14(.

לכן על המל"ל (התובע 2) להגיש לבית המשפט תוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין חוות דעת אקטוארית עדכנית על אודות כל הכספים שקיבל, ויקבל, התובע מהמל"ל עד גיל תוחלת חייו (73 שנים) הנובעים מפגיעתו הנדונה מעבודה, נכון ליום מתן פסק דין זה (להלן: "סכומי המל"ל").

146.באשר להשגה השנייה – כאן תמונת הדברים יותר מורכבת, ועמדו על כך הנתבעות 2-3 בסיכומיהן.

ההשאלה נשוא ההשגה השניה עמדה במוקד הדיון ב-ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (8.8.19) – להלן: "הלכת פלוני").

בהלכת פלוני קבע בית המשפט העליון (כב' השופט עמית), לאחר שעמד על שיעור ההיוון והגיונו, כי שיעור ההיוון של כספי הפיצוי העתידיים של תובע בנזיקין ימשיך לעמוד על 3%.

אך מה נעשה עם ניכוי סכומי המל"ל (העתידיים) העומדים על שיעור היוון של 2% בהתאם לתקנות ההיוון, באופן שהתובע יוצא מקופח בגלל אי השוויון בין שני שיעורי ההיוון - כספי הפיצוי העתידיים שלו (3%) מול סכומי ניכוי תשלומי המל"ל העתידיים (2%)?

על כך ענה כב' השופט עמית בהלכת פלוני (בפסקה 67 לפסק הדין) במילים הבאות:

"לפיכך, ראוי להנהיג שיעור היוון אחיד בין צלעות המשולש מזיק-ניזוק-מל"ל. השאלה היא אם שיעור ההיוון הנוכחי של המל"ל לפי התקנות (2%) הוא נתון שבכוחו לשנות את הכרעתנו בעניין שיעור ההיוון בנזיקין, או שעלינו להשיג את ההתאמה בין שיעורי ההיוון בדרך אחרת.

בעיה זו נחסכה מאיתנו, משום שוועדת קמיניץ המליצה לשנות את ריבית ההיוון של המל"ל, להעמיד אותה על 3% ובכך לחזור למצב שלפני אימוץ מסקנות ועדת וינוגרד (נזכיר כי המל"ל מתנגד לכך, ועמדתו הובאה בדעת מיעוט שצורפה לדוח הוועדה). ודוק: על מנת להשיג את הסימטריה המיוחלת, אין צורך לבטל את המלצת ועדת וינוגרד. כל שנדרש הוא לנתק את "הקשר הגורדי" בין הריבית לצורך היוון קצבאות נכי עבודה (וגם נכות כללית) בכובעו של המל"ל כצד המשלם, לבין הריבית לצורך תביעת השיבוב של המל"ל (וכפועל יוצא ריבית הניכוי) בכובעו של המל"ל כמקבל התשלום. דרך זו מצריכה פיצול של תקנות ההיוון לשני סוגי המקרים, ויש בה כדי לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מהחלת מסקנות ועדת וינוגרד גם על ריבית השיבוב, אך מבלי לפגוע באותם מקרים מעטים יחסית, שבהם מתאפשר למקבלי קצבת נכות מעבודה להוון את קצבתם.

אף שאנו מצויים כיום בתקופת בחירות (מתמשכת), אנו מניחים ומצפים כי השינוי ייעשה בהקדם, כדי למנוע את העיוות המתואר. כדי למנוע פגיעה בניזוקים בתקופת הביניים, המשיב (הפול), קופות החולים ואיגוד חברות הביטוח נתנו הסכמתם לכך שגמלאות המל"ל ינוכו מסכום הפיצויים לפי שיעור היוון של 3%, על אף האמור בתקנות ההיוון. על הצהרה זו יש לברך, וכל עוד לא תוקנו תקנות ההיוון, שומה על בית המשפט לנהוג בדרך זו, הגם שהיא עלולה לפגוע בכיסו של המזיק, ככל שהמל"ל ימשיך לחזור עליו בתביעות השיבוב לפי ריבית היוון של 2%. לכן, חזקה על המל"ל כי גם בתביעת השיבוב יחזור על המזיק לפי היוון של 3%" (ההדגשות אינן במקור – ח"ש).

 

 

נסכם הדברים בקצרה כך:

א.הצפי הוא לשינוי תקנות ההיוון בחזרה לשיעור היוון של 3%, כפי שהיה קודם התיקון האחרון של תקנות ההיוון בשנת 2016;

ב.בתקופת הביניים, עד שיתוקנו תקנות ההיוון לשיעור היוון של 3%, מצופה הן מהמזיק (כשיבוא לנכות את תשלומי המל"ל מהפיצוי לניזוק) והן מהמל"ל ככל שיחזור למזיק (שאינו המעביד) בתביעת שיבוב, כי ייעשו כן על בסיס שיעור היוון של 3%.

ג.קופות החולים ואיגוד חברות הביטוח נתנו הסכמתם לכך שגמלאות המל"ל ינוכו מסכום הפיצויים לפי שיעור היוון של 3%.

ד.כאמור מצופה מהמל"ל (השופט עמית משתמש במילים "חזקה על המל"ל"), כי בתביעת שיבוב מהמזיק (שאינו המעביד) יעשה כן על פי שיעור היוון של 3% של תשלומי העתיד (למרות הקבוע בתקנות ההיוון). יחד עם זאת ככל שמל"ל יתעקש בתקופת הביניים שעד תיקון תקנות ההיוון לשבב את המזיק לפי שיעור היוון של 2% כקבוע בתקנות ההיוון היום, מן הראוי כי המזיק ינכה את תשלומי המל"ל מהפיצוי לנזוק בהתאם לשיעור היוון של 3% וישלם למל"ל את תביעת השיבוב לפי שיעור היוון של 2%. היינו בהפרש החובה שנוצר יישא המזיק.

נדגיש – אפשרות כזאת של התעקשות המל"ל לשבב את המזיק לפי שיעור היוון של 2% כקבוע היום בתקנות ההיוון למרות שהמזיק ינכה מהפיצוי לתובע את תשלומי המל"ל לפי שיעור היוון של 3% (באופן שנוצר הפרש לחובת המזיק) עלתה בפסק הדין בהלכת פלוני והתשובה לה ניתנה בפסק הדין במילים " ... וכל עוד לא תוקנו תקנות ההיוון, שומה על בית המשפט לנהוג בדרך זו (ניכוי תשלומי מל"ל עתידיים לפי שיעור היוון של 3% - ח"ש), הגם שהיא עלולה לפגוע בכיסו של המזיק, ככל שהמל"ל ימשיך לחזור עליו בתביעות השיבוב לפי ריבית היוון של 2%".

היינו בהפרש החובה שנוצר יישא המזיק.

147.אם ניישם את מסקנותינו בסוגיית ההשגה השנייה למקרה דנן נאמר כך:

א.את סכומי המל"ל לניכוי מהפיצוי של התובע יתאימו הנתבעות 1-2 (נזכיר כי התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה – ראו סעיף 18 לעיל) לשיעור היוון של 3%;

ב.חזקה או מצופה מהמל"ל במקרה דנן, כי למרות תביעת השיבוב שהגיש נגד הנתבעת 2 (שהרי התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה), את חוות הדעת האקטוארית על אודות כל הכספים שקיבל, ויקבל, התובע עד גיל תוחלת חייו (73 שנים) מהמל"ל, כדרישתי בסעיף 145 לעיל, יעשה על בסיס שיעור היוון בן 3% ולא 2% כקבוע בתקנות ההיוון.

ג.אם למרות זאת יבחר המל"ל להתעקש ולבקש לשבב (בתביעת השיבוב דנן) את סכומי המל"ל מהנתבעת 2 על בסיס שיעור היוון של 2% כקבוע בתקנות ההיוון היום, בפער שייווצר בין סכום הניכוי לסכום השיבוב תשא הנתבעת 2 (המזיק) כדי חלקה באחריות (30%), כקביעתנו בסעיף 20 לעיל.

148.הנתבעות 2-3 בסיכומיהן, המכסים אף את האינטרסים של נתבעת 1 (ראו סעיף 6 לעיל), אכן מסכימות לחלק הראשון של מסקנתנו לעיל – היינו, לנכות את סכומי המל"ל מסכום הפיצוי לתובע לפי שיעור היוון של 3%. לשם כך אף צירפו לסיכומיהן חוות דעת אקטואריות של סכומי המל"ל לפי שיעור היוון של 3% (ומתקבל סכום של 3,427,121 ₪ לעומת סכום של 3,860,035 ₪ לפי שיעור היוון של 2%, כמצויין בסיכומי המל"ל).

יחד עם זה, הנתבעות 2-3 מבקשות בסיכומיהן, כי בתביעת השיבוב שהגיש נגדן המל"ל, בכל מקרה (גם אם המל"ל יתעקש על שיעור היוון בשיעור של 2% כקבוע בתקנות ההיוון), יחייבן בית המשפט לפי שיעור הניכוי בפועל (בשיעור היוון של 3%) ולא לפי סכום תביעת המל"ל (שנקבע לפי שיעור היוון של 2%), אחרת ייגרם להן הפסד ניכר. לגרסתן הפער לחובתן במקרה כזה במקרה דנן עומד על סך של 432,914 ₪.

לחיזוק טענה זאת הפנו הנתבעות 2-3 בסיכומיהן לפסק דינו של חברי כב' השופט רון סוקול, ב-ת.א. (חי') 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ (25.9.18), שנהג בדרך בה רוצים הנתבעים 2-3 לילך בה. היינו – השוואת סכומי המל"ל לניכוי (שיעור היוון של 3%) לסכומי המל"ל הנתבעים בתביעת שיבוב מהמזיק (שיעור היוון של 3%), למרות שבתקנות ההיוון נקבע שיעור היוון של 2% שעל פיו אף חושבה ווגשה תביעת שיבוב של המל"ל שם.

אין בידי לקבל טענה זאת. איני סבור כי פסק הדין דלעיל של כב' השופט סוקול, שניתן ביום 25.9.18, מחזק את טענתן של הנתבעות 2-3 דלעיל. פסק דין זה ניתן טרם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהלכת פלוני, שניתן כאמור ביום 8.8.19, ובו נצפה תרחיש כזה (התעקשות המל"ל בתביעת שיבוב על שיעור היוון של 2% למרות שהמזיק ניכה את סכומי המל"ל באופן מותאם לשיעור היוון של 3%), ונקבע כי המזיק יישא בהפרש החובה שנוצר (אציין כי נתבעות 2-3 ציינו בסיכומיהן, כי על פסק דינו של כב' השופט סוקול המוזכר לעיל תלוי ועומד ערעורו של המל"ל לבית המשפט העליון, הקבוע לדיון ביום 30.9.20). 

אוסיף בנקודה זאת, כי כב' השופט סוקול בפסק דינו דלעיל הזכיר את התיק נשוא הלכת פלוני שהיה אז תלוי ועומד בבית המשפט העליון. הוא הזכיר החלטת ביניים של בית המשפט העליון בתיק זה מיום 12.2.18 במסגרתה דחה את הדיון בערעור על מנת לאפשר לוועדה שהוקמה על ידי המדינה להביע עמדתה, ואף דחה בקשה למתן צו ביניים לענין שיעור הריבית ב"תקופת הביניים" עד למתן פסק דין בערעור. הדגיש השופט סוקול בפסק דינו כי "עד היום טרם פורסמה חוות הדעת של הוועדה והדיון בערעורים טרם הסתיים" (פסקה 52 לפסק דינו של השופט סוקול).

במצב דברים זה נתן השופט סוקול את פסק דינו, וקבע כי גם את תביעת השיבוב של המל"ל יש לחשב לפי שיעור היוון של 3% (הגם שהוגשה על-פי שיעור היוון של 2%, כקבוע בתקנות ההיוון).

כאמור, בינתיים ניתנה הלכת פלוני והתרחיש שנצפה בה (התעקשות המל"ל בתביעת שיבוב על שיעור היוון של 2% כקבוע בתקנות ההיוון, למרות שהמזיק ינכה את סכומי המל"ל תוך היוונם בשיעור של 3%) התקיים במקרה דנן.

במקרה כזה, כך נקבע בהלכת פלוני, נקבע כי על המזיק לשאת בהפרש החובה שנוצר בין סכום השיבוב (בתביעת המל"ל) לסכום הניכוי (בתביעת הניזוק).

 

סיכום תביעת התובע 1

149.התובע יהיה זכאי לקבל מהנתבעות 1-2, יחד ולחוד, בהתאם לחלקן באחריות לתאונה כמפורט בסעיף 20 לעיל, סכום פיצוי בגין נזקיו בתאונה בשיעור של 6,896,783 ₪ תוך הפחתת סכומי המל"ל המותאמים לשיעור היוון של 3% (להלן: "סכום הפיצוי הסופי").

בנוסף זכאי התובע לקבל מהנתבעות 1-2 יחד ולחוד, כל אחת על פי חלקה באחריות לתאונה כמפורט בסעיף 20 לעיל, הוצאות משפט (החזר אגרה ושכר טרחת מומחים מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בכפוף להצגת קבלה/חשבונית) ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי הסופי.

 

סיכום תביעת המל"ל

150.כאמור תביעת השיבוב של המל"ל הוגשה נגד הנתבעות 2-3 (שאינן המעביד), אך התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה, כמפורט בסעיף 18 לעיל.

151.נגד הנתבעת 2 דין תביעת השיבוב להתקבל, כשיעור חלקה של הנתבעת זאת באחריות לתאונה, אותו העמדתי כאמור על שיעור של 30%.

נחזור ונציין, את שציינו בסעיף 5(ב) לעיל - זכות השיבוב של המל"ל כלפי המזיק שאינו המעביד (הנתבעת 2) מעוגנת בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי.

152.כפי שציינו בסעיף 146 לעיל, המל"ל יגיש תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין חוות דעת אקטוארית על אודות כל הכספים שקיבל, ויקבל, התובע מהמל"ל עד גיל תוחלת חייו (73 שנים) הנובעים מפגיעתו הנדונה מעבודה, נכון ליום מתן פסק דין זה.

מצופה מהמל"ל, וחזקה כי ינהג כך (כדברי כב' השופט עמית בהלכת פלוני), כי חוות הדעת האקטוארית האמורה, בכל הקשור לתשלומי העתיד, תתבצע על בסיס שיעור היוון של 3% למרות קביעת תקנות ההיוון.

ככל שהמל"ל יתעקש על שיעור היוון של 2% כקבוע בתקנות ההיוון, יגיש את חוות הדעת האקטוארית על בסיס שיעור היוון של 2%.

במקרה כזה (שהמל"ל יגיש חוות דעת אקטוארית על בסיס שיעור היוון של 2%), תגיש הנתבעת 2 חוות דעת אקטוארית לסכומי המל"ל המותאמת לשיעור היוון של 3% (דומה לחוות דעת האקטואריות שהגישה לסיכומיה רק עדכניות בהתאם להוראותי בפסק דין זה), תוך 20 ימים מיום קבלת חוות הדעת האקטוארית העדכנית שיגיש המל"ל.

153.כאן המקום להדגיש, כי בכל מקרה חוות הדעת האקטואריות העדכניות שאמורות להיות מוגשות בתיק זה, בין אם על ידי המל"ל בלבד (ככל שיערכן על בסיס שיעור היוון של 3%) ובין אם על ידי המל"ל והנתבעת 2 (ככל שהמל"ל יערכן על בסיס 2% והנתבעת 2 תערכן על בסיס 3%), ועל פיהן תחושבנה תביעות התובע והמל"ל כמפורט בפסק דין זה, כפופות לאישורי בהחלטה נפרדת, שתינתן לאחר הגשתן והזדמנות הצדדים להשיג עליהן.

154.לאור כל האמור לעיל אני מורה, כי הנתבעת 2 תשלם למל"ל את סכומי המל"ל בסכום השקול ל-30% (כשיעור אחריות הנתבעת 2 לתאונה, וכקביעתי לעיל) מהסכומים שייקבעו בחוות הדעת האקטוארית שיגיש המל"ל בהתאם להוראותיי בפסק דין זה, ותאושר על ידי.

בנוסף זכאי המל"ל לקבל מהנתבעת 2 הוצאות משפט (החזר שכר טרחת מומחים שהשתתף בנשיאתם, כפי שצויין בסעיף 30 לסיכומי המל"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בכפוף להצגת קבלה/חשבונית) ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום השיבוב שנפסק בהתאם לחישוב דלעיל.

155.בפסק דין זה לקחתי בחשבון כי סכומי פסק הדין הסופיים ישולמו לתובע ולמל"ל תוך 90 ימים מיום מתן פסק הדין. זאת תוך התחשבות בפרקי הזמן שקבעתי למל"ל ולנתבעת 2 להמצאת חוות הדעת האקטואריות העדכניות והשגות אפשריות עליהן. יחד עם זאת, ככל שענין זה יתארך מעבר ל-90 ימים כאמור, יתווספו לסכומי הפיצוי הסופיים הן לתובע והן למל"ל, הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

 

 

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

 

 

 

 

 

תזכורת מעקב לקבלת חוות דעת אקטוארית מהמל"ל – 30 ימים. 

 

 

 

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.