-
לפניי תביעה למתן סעדים בדמות צו עשה קבוע, פסק דין הצהרתי וסעד כספי הכל בעילה נזיקית לפי עוולת מטרד ליחיד.
-
התובעים, בני זוג נשואים, הדרים בדירה מספר 7 ברחוב חורב 9 בחיפה והידועה כחלקה 34/7 בגוש 10781 (להלן: "הדירה"). התובעים רכשו את דירתם בשנת 1995.
-
הנתבעת 1 הינה עמותה רשומה שנוסדה כאגודה עותומנית בשם "בית כנסת מוריה בהר הכרמל" ואשר הכפיפה את שמה בהמשך ל"קהילת מוריה (ע"ר)" (להלן: "הקהילה") ונרשמה כעמותה ביום 19/7/84.
-
הנתבעת 3, עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), הינה הרשות המקומית הרלבנטית לענייננו והינה בעלת המקרקעין ברחוב חורב 7 בחיפה והידועים כחלקה 33 בגוש 10781 (להלן: "שטח הקהילה"), הנמצאים בסמיכות לדירת התובעים. אין חולק בין הצדדים כי הקהילה מקיימת בשטח הקהילה את פעילותה כפי שיפורט בהמשך, ובין יתר הפעילויות נמצא שם בית כנסת המשרת את הקהילה (להלן: "בית הכנסת").
-
הנתבע 2 (להלן: "ברוקמאיר") היה במועדים הרלבנטיים השוכר, המנהל והמפעיל של גן הילדים במבנה הנמצא בשטח הקהילה.
-
על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2004 פתח ברוקמאיר גן ילדים בבניין ברחוב חורב 9, אותו בניין בו מתגוררים התובעים. בעקבות הליכים משפטיים שננקטו, בטענה כי מדובר בשימוש חורג הגורם מטרד לתובעים, ציווה בית משפט השלום על ברוקמאיר להימנע מלהקים או להפעיל גן ילדים באותו מקום.
-
עוד נטען בכתב התביעה, כי בחודש ינואר 2010 חזרו התובעים להתגורר בדירה, אחרי שהתגוררו במענים אחרים ואף שהו תקופה בארה"ב, אז גילו כי נבנתה תוספת בניה בלתי חוקית על גג בניין בית הכנסת, בניין שהינו בבעלות העירייה, ואשר נמסר לקהילה למטרת ניהול בית הכנסת. עוד גילו התובעים כי החלה להתקיים בתוספת זו פעילות של גן ילדים בניהולו של ברוקמאיר. עוד נטען בכתב התביעה כי מדובר בפעילות שמפריעה מאוד לנהל אורח חיים תקין במשפחת התובעים ומלמדת לטענתם כי ברוקמאיר אינו מפנים את הוראות החוק והחלטת בית המשפט כאשר מדובר במפר סדרתי של הוראות חוק התכנון והבניה.
-
מאז אותו מועד פעלה התובעת 2 (להלן: "התובעת") בצורה פעילה הן בפניות בעל-פה והן בפניות בכתב לעירייה ולמשרד מבקר המדינה והתלוננה על הפעילות המטרידה לטענתה והמתנהלת בבית הכנסת. עוד נטען כי ביום 8/4/10 קיבלה התובעת מכתב מטעה מהעירייה בו נטען כי הבקשה לשימוש חורג אושרה על ידי מוסדות התכנון כאשר התברר בדיעבד כי עובדה זו אינה נכונה, זאת לאחר שנציג מטעם מבקר המדינה ביקר בשטח, וכאשר לאחר ביקור זה הודתה העירייה ואישרה בכתב ביום 22/3/11 כי בניית תוספת הבניה איננה כדין ואף שלחה התראה לקהילה בנושא זה.
-
על פי הנטען בכתב התביעה הפעלת גן ילדים בתוספת הבניה הבלתי חוקית מלווה במטרדי רעש קשים המפריעים מאוד לתובעים ומורידים את ערך הדירה. בנוסף נטען כי הפרטיות של התובעים נפגעה מאוד מכך שגן הילדים הבלתי חוקי משקיף על גינת דירת התובעים והדירה עצמה עד כדי כך שהתובעים אינם יכולים לעשות דבר בחדר המגורים שלהם מבלי שכל פעולותיהם נצפות על ידי עובדי גן הילדים והילדים. בנוסף נטען כי התובעת העובדת, לומדת ומתכוננת למבחנים בדירה, מתקשה לתפקד מהבחינה המקצועית.
-
התובעים בכתב תביעתם מוסיפים וטוענים כי פעילות גן הילדים מסוכנת מאוד כיוון שמדובר בבניין הנמצא על ציר תנועה ראשי, ללא פתרון חניה ועשרות הורים נאלצים להוריד את ילדיהם לגן הילדים תוך חניה כפולה, חסימת נתיב נסיעה ראשי, דבר הכרוך בצפירות של נהגים נרגזים ואף זה מדיר מנוחה מהתובעים ומפריע מאוד לחייהם. בנוסף, עובדי גן הילדים, הורי הילדים ומשתתפי הקורסים תופסים חניות המצויות ממילא במספר מועט ובעיית החניה של דיירי הרחוב והתובעים בתוכם החמירה מאוד.
-
התובעים טוענים כי בדיקות שנערכו על ידם מעלות כי בניין בית הכנסת הוקצה לקהילה למטרת ניהול בית כנסת שהינה מטרה ציבורית, על אף שייעוד המקרקעין הינו "מגורים א". העברת השימוש בבניין, שהינו רכוש של הרשות המקומית, לידי יזם פרטי, נחזית להיות הפרה של תנאי הקצאת הרכוש הציבורי והפרה חמורה של הוראות מחייבות הנוגעות לקיום מכרזים.
-
התובעים טוענים בכתב התביעה כי בהתאם לתכנית המתאר החלה, תכנית D/1 משנת 1941, כל שימוש בשטח הקהילה למטרה שאיננה מגורים הינו שימוש חורג מתכנית מאושרת החלה על החלקה. עוד נטען כי על פי תכנית חפ/718א, החלה על החלקה, חובה לבנות בשטח הקהילה שני בתים נפרדים, כאשר בפועל בנוי על החלקה מבנה בודד, דבר המהווה סטייה מההוראות המחייבות של התכנית המאושרת. בנוסף חולקים התובעים על תכנית איחוד וחלוקה 2/00 לפיה שטח הקהילה וחלק מחלקה 100 בגוש 10781, הסמוכה לשטח הקהילה, מהוות מגרש בניה אחד. בהקשר זה התובעים טוענים כי איחוד מגרש שייעודו הוא מגורים עם מגרש שייעודו הוא ציבורי דינו להתבטל, בהתאם להחלטות וועדות הערר המחוזיות.
-
עוד טוענים התובעים כי בהתאם להחלטה של מועצת העיר חיפה בישיבה מיום 1/2/00, אושרה המלצת וועדת הכספים להקצות לקהילה חלק מחלקה מקורית 100 שבבעלות העירייה כדי לאפשר לה בניית שתי קומות נוספות מעל גן הילדים הקיים. באותה עת טוענים התובעים כי גן הילדים היה קיים בחלקה 100 המקורית ולא על גג בית הכנסת נשוא התובענה.
-
התובעים טוענים כי הקהילה הגישה בקשה להיתר בניה לצורך אישור הקמה ותוספת לגן ילדים קיים בקומה א', מרחב מוגן, אגף שירותים ומשרדים, זאת למרות שבבית הכנסת לא היה קיים גן ילדים. הבקשה אושרה על ידי הוועדה לתכנון ובניה בתנאים. יחד עם זאת, עד למועד הגשת התובענה לא התקיים אף אחד מהתנאים שנקבעו על ידי הוועדה לתכנון ובניה (בטעות צוין בכתב התביעה כי התנאים נקבעו על ידי העירייה, אך יחד עם זאת הוועדה הינה אישיות משפטית נפרדת).
-
התובעים טוענים כי עד למועד הגשת התביעה לא פעלה העירייה בכל אמצעי אכיפה כנגד ברוקמאיר והקהילה, זאת למרות שדרשו ממנה לעשות כן. בנוסף העירייה לא נענתה לדרישת התובעים להורות על הפסקת פעילות הגן בשטח הקהילה.
-
לאור האמור לעיל ובשים לב לטענת התובעים כי הם סובלים ממטרדים קשים, המסבים להם נזקים מדי יום ביומו, הם תובעים סעד כספי בסך של 100,000 ₪ לתקופה שמאז ינואר 2010 ועד למועד הגשת התביעה.
-
בשל המטרדים הקשים הנטענים מבקשים התובעים ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להפעיל גן ילדים על גג בית הכנסת ולהורות על הריסת הבניה הבלתי חוקית על גג בית הכנסת וכן לצוות על העירייה שלא לאפשר בניה או הפעלת גני ילדים, בית מדרש או מוסד חינוכי כל עוד ייעוד החלקה הינו מגורים א' וכל עוד לא ישונה ייעוד החלקה כך שיאפשר שימושים שונים מאשר מגורים.
-
עוד התבקש סעד הצהרתי לפיו הקצאת שטח הקהילה לקהילה פסולה ודינה להתבטל עקב העובדה שבפועל הועברה החלקה או חלק ממנה לברוקמאיר ללא מכרז. בנוסף מבקשים התובעים לצוות על החזרת שטח הקהילה לידי בעליה, קרי: עיריית חיפה, עקב הפרת תנאי ההקצאה למוסד ציבורי בכך שהחלקה או מקצתה הועברו שלא כדין וללא מכרז לידי ברוקמאיר שהינו יזם פרטי.
טענות הנתבעים 1-2:
-
הנתבעים 1 ו-2 מעלים בכתב הגנתם את הטענות כדלקמן:
19.1ברוקמאיר הוא המפעיל של גן הילדים השייך לקהילה, עבור הקהילה, לפי תכתיבי הקהילה ותכנית הלימודים שלה, והוא איננו שוכר ואיננו עושה בנכס כרצונו.
19.2הקהילה קיבלה זכויות שימוש במקרקעין מידי העירייה ולאורך השנים הארוכות השקיעה הקהילה והשקיעו חבריה ותורמיה מאמצים רבים וסכומי עתק במבנה הקהילה.
19.3 פעילות גן הילדים בבית הקהילה, לרבות הפעילות בגג המבנה, התקיימה במשך שנים ארוכות קודם לכן, וכי התובעים התלוננו על כך עוד טרם יציאתם את הארץ - כך שהטענה כי הדבר נגלה להם בשובם הינה שקרית. ממילא, התוספת שנבנתה על הגג יכולה הייתה רק להועיל לתובעים, שכן כל פעולתה הייתה רק למסך ולבודד חלק מהקולות הנוצרים כתוצאה מהפעילות עליו. בידי הנתבעים 1 ו-2 ראיות לכך שהתובעים פנו בתלונות כנגד פעילות גן הילדים על גג מבנה הקהילה עוד בחודש 11/03.
19.4באשר לטענה הנוגעת לביקור נציג מבקר המדינה טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי בא כוחם הנוכחי של התובעים, עו"ד דוד בלוק, התחזה להיות נציג מבקר המדינה, ובכך נכנס בעורמה לתוך בית הקהילה, וכן דרש וחקר את רב הקהילה, והכל אגב יצירת קשר ישיר עם גורם המיוצג על ידי עורך דין אחר בניגוד גמור להוראות כל דין.
19.5גג הבניין, כמרפסת, איננו תוספת בניה בלתי חוקית והוא שימש כחצר לגן הילדים עוד לפני שנים רבות ועוד בטרם רכשו התובעים את דירתם. החלקה עליה בנוי בית הקהילה מאכלסת בשעות פעילות הגנים מספר רב של ילדים בכמה גנים נפרדים שלמעט גן הקהילה הינם כולם גנים עירוניים. אין לכחד כי גנים יוצרים מידה מסוימת של רעש, שאיננו רעש "תעשייתי", ויש האומרים שאף רעש נעים ומשמח שללא ספק הינו סביר וסביל גם באזור מגורים.
19.6תוספת הבניה שכיום איננה בשימוש, נבנתה מתוך טעות של הקהילה, אשר הסתמכה בתום לב על אנשי המקצוע ששכרה לצורך העניין, והסבירו לאנשי הקהילה כי אין כל מניעה לבנות מרגע בו מוגשת בקשה המקובלת על הרשות, גם בטרם הסתיימו ההליכים הפורמליים ביחס אליה. עוד מוסיפים הנתבעים 1 ו-2 כי אותה טעות הינה טעות נפוצה, אשר לא הסבה לתובעים אלא תועלת בלבד והקטנה יחסית של חשיפה לרעש הנטען.
19.7הטענות בדבר השקפה לתוך חדרי המגורים של התובעים הינן טענות קטנוניות וקנטרניות כאשר אנשים אינם יכולים לגור בשכונת מגורים צפופה בתוך עיר ולצפות לפרטיות של בית בודד בכפר. כל מי שגר בשכונה צריך לצפות כי מאן דהוא יוכל לראות דרך חלונות ביתו וממילא אין לאיש זכות קנויה כי לא יוקם בניין חדש בדיוק אל מול חלונו.
19.8עוד מוסיפים הנתבעים 1 ו-2 וטוענים כי בחלקה זו מצויים כמה וכמה גני ילדים והאזור כולו שורץ פעילות מסחרית שוקקת. התוספת שגורם גן הקהילה לעומס הכללי בטלה בשישים, וממילא אין בין תוספת התנועה ובין פעילות הגן על הגג כל קשר.
19.9הנתבעים 1 ו-2 מכחישים כי התעלמו מכל פניה רשמית שפנו אליהם התובעים.
19.10התעלמות התובעים מקיומם של גנים אחרים מצביעה על מגמתיות וחוסר תום לב מצדם. חוסר תום הלב התגבר כאשר התברר כי ילדיהם של התובעים עצמם או מי מהם היו בגן ילדים אחר בחלקה.
19.11שימושים בבית כנסת ובגן ילדים הינם בגדר שימושים מותרים באזור מגורים והיכן מצפים התובעים כי ימוקמו גני ילדים, האם באזור תעשייה?
19.12אין בבית הקהילה שום פעילות שלא התקיימה בו בעבר מזה עשרות בשנים, לרבות קורסים ומפגשים להוספת ידע ולהרחבת דעת, הפתוחים לחברי הקהילה ולציבור. המונח "בית מדרש" הוא רק שם וכותרת חדשים לפעילות קיימת ותו לא.
19.13התביעה הינה תולדה של רדיפה בלתי מידתית ובלתי סבירה, אשר גובלת ברדיפה חולנית ופתולוגית של ממש שרודפת התובעת את הקהילה ואת חבריה, ואל לו לבית המשפט לתת יד לכך.
19.14הנכס נשוא ההליך משמש לצורכי ציבור עוד משנות ה-40' של המאה הקודמת, כאשר בתחילה שימש סניטריום לילדים חולי שחפת ובהמשך שימש גם כמעון זמני לבית ספר ומזה כ-50 שנה ומעלה משמש המבנה כבית כנסת לקהילה. מזה מעל ל-40 שנה מופעל בשטח הקהילה גן ילדים בהיתר מטעם כל הגורמים, לרבות העירייה, אשר מפעילה בעצמה בתוך אותה חלקה 4 גני ילדים עירוניים נוספים.
19.15מזה כ-9 שנים מתקיימת חלק מפעילות הגן על גג המבנה באותה מתכונת ומזה כשנתיים ממעיט צוות הגן בהפעלת הילדים בחצר הסמוכה לבית התובעים וזאת על מנת לצמצם למינימום את ההפרעה הנגרמת להם.
19.16לפי המסמכים שצירפו התובעים עצמם הם רכשו את הזכויות במקרקעין בשנת 1995, דהיינו בעת שנכנסו למקרקעין כקונים מרצון והיה זה כבר שנים רבות וארוכות לאחר שכבר פעל במקום בית כנסת ובו פעילות קהילתית ענפה, לרבות חוגי העשרה ופעילויות למבוגרים, לנוער וכן גן ילדים.
19.17תביעת התובעים התיישנה קודם להגשתה ולכן דין תביעתם להידחות.
19.18המושג בית כנסת משמעו אינו רק בית תפילה, אלא לפעילות נוספת כגון מפגשים של תנועות נוער, מקום לחגוג בו חגים ואירועים כגון בר מצווה.
19.19בחלקה עליה שוכן בית הקהילה שוכנים 4 גני ילדים עירוניים כאשר טרונייתם של התובעים מופנית משום מה אך ורק לגן המופעל על ידי הקהילה ולכן תביעתם מחוסרת תום לב.
19.20עוד בשנת 2000 קיבלה הקהילה אישור עקרוני של מועצת העיר חיפה לפיו ניתן להוסיף עוד 2 קומות על המבנה הקיים כגן ילדים, אלא שהקהילה מטעמיה בחרה שלא לנצל אפשרות זו והסתפקה בתוספות המועטות שהוקמו ומוקמות בפועל. כל שנבנה על ידי הקהילה נבנה בהסכמתה ובאישורה ובעידודה של הרשות המקומית ונציגיה.
19.21הטענה כי הנכס הושכר על ידי הקהילה לברוקמאיר הינה השמצה, שכן הגן הינו גן הקהילה, הילדים בגן כולם כאחד הינם ממשפחות החברות בקהילה והקהילה שולטת באופן מלא ומוחלט על התכנים והפעילויות של הגן כאשר רב הקהילה מעורב אישית ובאופן קבוע ושוטף בפעילויות הגן.
19.22הגן ממוקם בתוך אשכול של גנים וכל שאלת לחצי התנועה, קשיי חניה, רעש מפעילות הילדים וכיוצא באלה אינם תולדה של גן הקהילה לבדו, אלא של צבר הגנים כולו ורק מיעוט מתוך אותם "המטרדים" הנטענים יכול להיות מיוחס לגן הקהילה.
19.23תביעתם של התובעים נגועה בחוסר תום לב, שכן הם לא מצאו לנכון במסגרת תביעתם לגלות בפני בית המשפט את מלוא העובדות הרלבנטיות, לרבות העובדה היסודית שבהן והיא שקיימים באותה חלקה גם גנים אחרים.
19.24אין ממש בטענה כי הקהילה משכירה את המקום לאירועים פרטיים, טענה שהועלתה במסגרת ההתכתבויות, ויש בטענה זו משום לשון הרע.
19.25התובעים מנסים לאכוף על הקהילה באמצעות בית המשפט כיצד להתנהל, תוך דרישת מידה בלתי סבירה של פיקוח מצד בית המשפט ותוך התיימרות בלתי סבירה של התובעים לשלוט על חיי הקהילה שאינם חברים בה.
19.26ההבדל היחיד שנוצר במרוצת הזמן הינו אותה תוספת בניה, שהיה כפסע בינה לבין מתן ההיתר הנדרש, שלא הגדילה בשום צורה את חשיפת התובעים ל"רעש" או "מטרדים", אלא שלכל היותר היה בתוספת כדי להקטין את חשיפתם של התובעים לכל אלה.
טענות העיריה:
-
העיריה טוענת במסגרת כתב הגנתה את הטענות כדלקמן:
20.1הסעדים המבוקשים בגדרה של התביעה, ככל שהינם מופנים או נוגעים לנתבעת, אמורים להתברר בהליך של עתירה מנהלית ומשכך בית המשפט המוסמך לדון בטענות התובעים הוא בית משפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
20.2הקהילה פנתה לעירייה בבקשה להקצות לה חלק מהמקרקעין על מנת להקים עליהם מרחב מוגן וכן להרחיב את מבנה גן הילדים הקיים מעל גג בית הכנסת הקיים.
20.3הליכי ההקצאה המחויבים על פי נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית הסתיימו זה מכבר לאחר שהבקשות פורסמו וניתנה הזדמנות להשמיע התנגדויות. בסיומם של הליכים אלה ולפי אישור מועצת העירייה נחתמו הסכמי הקצאה מול הקהילה בשנת 2009. הסכם נוסף שנחתם בשנת 2010 עיקרו הקצאת חלק מהחלקה בשטח של 130 מ"ר לצורך ניהול והרחבת גן ילדים. במסגרת אותם הסכמים הוטלה החובה על הקהילה לפעול לקיום כל הדינים החלים על מחזיק במקרקעין ובפרט דיני התכנון והבניה.
20.4משהסתיימו הליכי ההקצאה וביניהם המועדים להגשת התנגדויות, יש בתביעה משום שיהוי ניכר המצדיק דחייתה.
20.5המקרקעין הנדונים היו רשומים בבעלות הליגה למלחמה בשחפת ונבנה עליהם סניטריום לילדים חולי שחפת. החל משנות הארבעים ניתנו היתרי בניה שונים לליגה למלחמה בשחפת אשר הייתה הבעלים של הנכס תמיד לשימושים של בית חולים / סניטריום.
20.6במהלך כל השנים וגם לאחר רכישת המקרקעין על ידי העירייה בשנת 1969 המשיכו המקרקעין לשמש למטרות ציבור, לרבות גני ילדים שפעלו במקום ובית כנסת של הקהילה ומעולם לא התקבלו תלונות או טענות בגין השימוש למעט תביעת התובעים בהליך הזה.
20.7מעולם לא התקיימו מגורים במקרקעין והמבנה מעולם לא שימש לצרכים אלה. במהלך השנים פעלה העירייה להסדרת החזקה והשימוש של הקהילה בהתאם להוראות כל דין ונוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה כאשר הסכמי ההקצאה כללו הסדרת השימושים, דהיינו ניהול בית כנסת וגן ילדים המשמשים את הקהילה.
20.8המקרקעין מוגדרים כאזור מגורים א' לפי תכנית חפ/1ד כאשר השימושים המותרים באזור המגורים קבועים בתכנית המתאר המאושרת לחיפה חפ/229. בטבלת האזורים המצורפת לתכנית המתאר מפורטים השימושים המותרים ואלה כוללים שימושים לבתי תפילה ומוסדות חינוך, לרבות בית כנסת וגן ילדים. מהאמור לעיל עולה כי השימושים של גנים ובית כנסת הינם שימושים תואמי תכנית.
20.9מאחר והתקיימה במקרקעין מזה עשרות שנים פעילות בית הכנסת לא סברה הנתבעת במשך אותה תקופה כי קיימת בעיה תכנונית או משפטית ביחס לשימושים אלה ובהתאם לכך ניתנה התייחסותה לערר שהוגש בעניין זה על ידי התובעים לוועדת ערר מחוזית חיפה.
20.10החלטת וועדת הערר מיום 1/3/12 שללה את השימוש במקרקעין לצורכי ניהול והפעלת משרדי הרווחה של עיריית חיפה הסותרת את הוראות התכניות החלות על המקרקעין ומהווה שימוש חורג מהוראותיהן ולא את השימושים המבוצעים על ידי הקהילה אשר גם לדידה של וועדת הערר הינם שימושים תואמי תכנית. העירייה מדגישה כי ניהול משרדי הרווחה של העירייה במקרקעין היא זו שהביאה לבסוף להחלטה אשר התקבלה בערר.
20.11העירייה פועלת בהתאם להחלטת וועדת הערר ובימים אלה ממש מקדמת בקשה להיתר לשימוש חורג במקרקעין ולהסדרת השימושים הקיימים עליהם ובמקביל פועלת להכנת תכנית מתאר להסדרת כלל השימושים במקרקעין.
20.12בהתאם לכך פנתה העירייה בדרישה לקהילה כי בינתיים ועד להסדרת השימושים הקיימים לא יותר כל שימוש בבניה שנבנתה על גג מבנה בית הכנסת ללא היתר בניה ובניה זו תיאטם על ידי הקהילה לפי הוראות הגורמים המוסמכים בעירייה.
20.13הפסקת השימוש בתוספת הבניה הקיימת על גג המבנה בהתאם לדרישת הנתבעת משמיטה סופית את הקרקע תחת טענות המטרד להן טוענים התובעים.
דיון והכרעה:
-
שמיעת העדים בתיק זה התפרשה על פני מספר ישיבות, לרבות קיום ביקור במקום שנערך על ידי בית המשפט בהשתתפות הצדדים ובאי כוחם. מטעם התובעים העידו פרופ' ריטר אשר גר בשכנות עם התובעים, והתובעת בעצמה. מטעם נתבעים 1-2 העידו מר גרשון נווה, גב' נעמי פייגין, מר שלום ברוקמאיר ומר פיטר לוטן. מטעם נתבעת 3 העידו גב' לילי ברוור וגב' ורדה ליבמן.
-
בד בבד עם הגשת התביעה הגישו התובעים בקשה למתן סעד זמני בדמות צו מניעה. ביום 14/8/11 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת מישורי לפיה נאסר על הקהילה וברוקמאיר להפעיל את גן הילדים בתוספת הבניה שנבנתה על גג מבנה הקהילה.
-
הקהילה וברוקמאיר הגישו בקשה להבהרת ההחלטה העוסקת בצו המניעה במסגרתה נטען כי צו המניעה אמור לחול רק על אותם חלקים בגג בהם נמצאת התוספת הבלתי חוקית כאשר ביתר חלקי הגג בהם אין תוספת בלתי חוקית הצו לא יחול וניתן להמשיך בפעילות הגן. ביום 2/4/12 החלטתי לדחות את הבקשה תוך שאני קובע שלא ניתן להגיע ליתר חלקי הגג ללא כניסה למבנה הבלתי חוקי ובנוסף למרפסת אשר נטען כי הינה חלק מהגג מותקן על פי התכנון גג מחומר כלשהו המתוח על גבי עמודים אשר לגביו לא הוצג היתר בניה בתוקף ולכן לכאורה אין לעשות שימוש גם בחלק זה.
-
בנוסף, הקהילה וברוקמאיר הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל טענת התיישנות ובהחלטה מיום 1/4/12 דחיתי את הבקשה תוך שאני דוחה את טענת ההתיישנות. בקליפת האגוז נקבע על ידי כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפסקת המטרד ולכן תביעת התובעים לא התיישנה.
סמכותו העניינית של בית המשפט:
-
במסגרת כתב התביעה התבקש בית המשפט, בין יתר הסעדים, להצהיר כי הקצאת החלקה לקהילה פסולה ודינה להתבטל עקב העובדה שבפועל הועברה החלקה לברוקמאיר ללא מכרז. כן נתבקשתי לצוות על החזרת החלקה לידי בעליה העירייה עקב הפרת תנאי ההקצאה למוסד ציבורי. בנוסף נתבקשתי להורות שתנאי למסירת החלקה לקהילה או לכל גוף אחר הוא חתימה על חוזה חדש שיהיה פתוח לעיון הציבור, אשר ימנע העברת השימוש במקרקעין לידי צדדים שלישיים.
-
ברי כי סעדים אלה אינם נמצאים בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, כאשר סמכויותיו מפורטות בסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984. בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות כספיות עד לסך של 2.5 מיליון ₪, תביעות של חזקה ושימוש במקרקעין וכן תביעות לפירוק שיתוף במקרקעין. אף אחד מן הסעדים הנוגעים להקצאת החלקה ותוכן ההסכם ההקצאה לא נופל למסגרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום. סעדים אלו באים בעצם לתקוף את ההחלטות המנהליות שהתקבלו על ידי העירייה כאשר הדרך לתקוף אותן נמצאת בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים. סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, קובע כדלקמן: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה: עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותם או מתן צו להתקין תקנות". במסגרת העניינים המנהליים המנויים בתוספת הראשונה מצויים גם העניינים המפורטים בפריטים 8א ו-10א לתוספת אשר עניינם בהחלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה וכן ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה.
-
עתירה לביטול החלטה על הקצאת מקרקעין ללא תמורה או בתמורה סמלית נופלת במובהק לסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים ואינה נמצאת בסמכותו של בית משפט השלום ולכן דין התביעה בכל הקשור לאותם סעדים מבוקשים להידחות בהעדר סמכות עניינית.
הרחבת חזית ושינויה:
-
כתב התביעה בעיקרו מבוסס על הטענה כי ניהול גן הילדים בתוספת הבניה גורם לתובעים מטרדי רעש ופוגע בפרטיותם, כאשר ברקע נטען כי השימוש שעושים הקהילה וברוקמאייר נוגד את השימוש המותר על פי תוכנית המתאר החלה. בסעיף 18 לכתב התביעה נטען תוך הדגשת הטענה בכתב מודגש ובקו תחתון כדלקמן: "יודגש כי תביעה זו מתמקדת בבניה הבלתי חוקית על גג בית הכנסת ומבנה ממ"ד - ששניהם נבנו ללא היתר כדין".
-
בסעיף 26 לכתב התביעה מלינים התובעים כי עד ליום הגשת התביעה לא התקיים אף אחד מהתנאים שנקבעו על ידי העירייה ולא ניתן היתר בניה לאותה תוספת בניה.
-
בסעיפים 37 ו-38 לכתב התביעה מדגישים התובעים כי עילת תביעתם מבוססת על הבניה הבלתי חוקית ללא היתר כדין על גג בית הכנסת והשימוש במבנה הבלתי חוקי למטרות גן כאשר כל אלה הם שגרמו למטרדי הרעש והפגיעה בפרטיות ולכן כל טענה שהועלתה בהמשך והעוסקת במטרדים אחרים מהווה למעשה הרחבת חזית מן האמור בכתב התביעה.
-
והנה בתצהירי העדות הראשית הרחיבו התובעים את החזית וטענו למפגעי רעש נוספים כגון פעילות תנועת הנוער בחצר הסמוכה לבית התובעים, המתנ"ס שמקיים את הקהילה במקרקעין (ראה סעיף 8 לתצהיר התובעים וכן סעיף 7 לתצהירו של פרופ' ריטר).
-
וכך טענה התובעת בסעיף 6 לתצהירה:
"כאשר חזרנו לבית בחורב 9 בחודש ינואר 2010 המציאו הייתה שונה לחלוטין. את השקט והשלווה שאפיינו בדרך כלל את שכנינו, החליפו מטרדי רעש חזקים.
במקום הפעילות 'המתונה' של בית כנסת רגיל התברר לנו שהקהילה מפעילה במקום, כמעט כל יום, עד שעות הלילה, פעילות ציבורית עניפה של חוגים והרצאות, כאשר המוני 'הלקוחות' של הקהילה תופסים לנו את מקומות החניה ברחוב חורב בסמוך לבית בשעות אחה"צ ועד תום פעילות החוגים...נאלצנו לגלות בתדירות שהגיעה גם לפעמיים בשבוע פעילות רועשת של חברה צעירים מתנועת נוער שמפעילה העמותה ממש בחצר שלידינו."
-
ברי כי כל אלה לא נטענו בכתב התביעה ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה שדינה להיפסל.
הפעילות הנוספת של הקהילה:
-
יתרה מכך, ולגופו של עניין, דינן של הטענות למטרדי רעש נוספים הנגרמים כתוצאה מפעילות אחרת של הקהילה שאינה הפעלת גן ילדים (להלן: "הפעילות הנוספת") להידחות. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת היא נשאלה על ידי ואומתה עם העובדה שכתב התביעה רובו ככולו התמקד בטענה של פעילות גן הילדים מעל גג בית הכנסת ולא נטענו טענות נוספות העוסקות במטרדי רעש נוספים. וכך תועדו הדברים בעמ' 40 שורות 14-21:
"ש.לביהמ"ש: כתב התביעה 99 אחוז ממנו מדבר על גן הילדים...
ת.בעיקר. אני אגיד למה.
ש.לביהמ"ש: אז מה שמפריע לך בעיקר זה גן הילדים ויתר הדברים זה יותר שולי מבחינתך?
ת.מבחינתי כן. אתה צודק. גן הילדים בעיקר ותנועת הנוער. נכון שכיוונתי יותר על גן הילדים בכתב התביעה. בית המשפט צודק בהחלט, אבל זה מבחינת פרופורציה. גן ילדים זה כל יום משעה 07:00 עד 17:00 ולעומת זאת תנועת הנוער זה פעמיים בשבוע.
ש.לביהמ"ש: בכתב התביעה לא כתבת שתנועת הנוער זה פעמיים בשבוע?
ת.יכול להיות. העברנו כמה תצהירים".
-
כך גם בחקירתו של פרופ' ריטר בעמ' 27 שורות 13-17:
"ש.האם התבקשת באיזשהו שלב על ידי גברת שרון שאתה זוכר להצטרף אליה לאיזושהי פעולה כנגד הקהילה?
ת.רק נגד גני הילדים. לא נגד הקהילה.
ש.למה התבקשת להצטרף?
ת.לפעילות הזאת שבגלל זה אני נמצא כאן".
-
עולה מתשובותיו של פרופ' ריטר כי הפעילות המטרידה היחידה הייתה פעילות גן הילדים ולא כל פעילות נוספת של הקהילה. בעמ' 28 שורות 2 ואילך נשאל פרופ' ריטר והשיב כדלקמן:
"ש.מה היום כשאתה עדיין גר שם מפריע לך?
ת.היום אין גן ילדים אז זה לא מפריע.
ש.שום דבר לא מפריע לך?
ת.מבחינת הפעילות של הקהילה וגן הילדים לא מפריע לי שום דבר".
-
רק כשנשאל על ידי בהמשך למה הוא מתכוון בפעילות הקהילה "נזכר" פרופ' ריטר לומר כי "יש שם תנועת נוער שבזמן האחרון לא שמעתי אותם מרעישים, אבל שהפריעה מאוד". יחד עם זאת, בעצומה שנערכה 11/7/10, עליה חתם אף פרופ' ריטר ביחד עם שכנים נוספים, ובה הייתה פניה לנציבות תלונות הציבור (יש להניח של העירייה), הועלה נושא הגן ומצוקת החניה בשל פעילות הגן. עוד צוין כי הקהילה מקיימת בית מדרש והמקום מושכר לגורמים שונים ובו מתקיימים ימי הולדת, הרצאות שונות ואירועים שונים. למרות זאת פרופ' ריטר בעדותו לפניי הדגיש כי המטרד המרכזי היה מבחינתו פעילות גן הילדים ואין לו שום טענה כלפי פעילות הקהילה. לכן אני מקבל את עדותו לפניי בעניין זה כנכונה ואקבע לגופו של עניין כי הפעילות הנוספת שביצעה הקהילה (מעבר לפעילות של גן הילדים) לא גרמה למטרדים מזיקים.
-
התובעים אף היו מודעים לפעילות הנוספת (מעבר לגן הילדים ) בטרם הוגשה התביעה זאת כעולה מההתכתבויות השונות אל מול גורמי העיריה. יחד עם זאת, משיקוליהם בחרו שלא לבסס את תביעתם על פעילות זו אלא טענו לפעילות גן הילדים דבר האומר דרשני ומבסס את הטענה כי פעילות זו לא גרמה להם למטרד, כאשר מדובר בפעילות שולית מבחינת המטרדים הנמצאים באזור, כפי שהתובעת מאשרת בחקירתה.
-
יתרה מכך, התובעת לא טרחה להביא לעדות את התובע או שכנים נוספים מכל אלה שחתמו על העצומה אשר יתמכו בטענתה כי הם חווים מטרדים מזיקים מהפעילות הנוספת של הקהילה. העד היחידי שהובא לא תמך בטענת התובעת ואף היא לא עמדה בחקירתה עוד בתוקף על טענתה. אי הבאת עדים נוספים פועלת בעוכריהם של התובעים ומקימה את חזקה כי אילו הובאו הם לא היו תומכים בטענות התובעים. התובעת אף מאשרת בחקירתה כי השכנים קארין ויריב הם עדים פוטנציאליים מטעמה (סוף עמ' 41 תחילת 42) אך כשנשאלה מדוע לא הובאו לעדות השיבה "לא חשבתי שאצטרך אותם" (שם). כאמור סיבה זו אינה משכנעת ולא הוצגה סיבה סבירה לאי הבאת עדים נוספים.
-
התובעת אף לא הביאה ראיות אחרות אשר יתמכו בטענתה. כך התובעת לא הגישה חוות דעת הבודקת את מפלסי הרעש הבוקעים מחצרי הקהילה ומאששים את טענותיה. טענותיה בהקשר זה נטענו ונותרו בעלמא. עוד טענה התובעת כי בידיה הקלטות של הרעשים הבוקעים מחצרי הקהילה אך למרות זאת היא לא טרחה לצרף ראיות אלו ולהציגם בפני בית המשפט דבר האומר דרשני (עמ' 39 ש' 8).
-
לכן מסיבה זו דין הטענות לפיה הפעילות הנוספת גורמת למטרד להידחות.
עוולת המטרד ליחיד:
-
סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע כדלקמן:
"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."
-
ההלכה הפסוקה קבעה כי ככלל על מנת שתובע יזכה בצו מניעה בעילה של מטרד ליחיד עליו להוכיח כי הפעילות אותה מבצע הנתבע במקרקעין הסמוכים גורמת לתובע הפרעה של ממש בהתאם ללשון סעיף 44 לפקודת הנזיקין. (ראה: ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ. שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 794).
-
יחד עם זאת, כאשר הפעילות המבוצעת על ידי הנתבע לא זכתה למתן היתר כדין די שהתובע יראה כי נגרמה לו אי נוחות. כך נקבע בר"ע 62/83 בעל טכסא נ. גונן, פ"ד לח(1) 281 באומרו:
"מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה כי נגרמה לו אי נוחות."
-
הפסיקה הדגישה פעם אחר פעם כי אין די שהתובע יצביע על בניה או פעילות לא חוקית אלא עליו להצביע בנוסף על גרימת נזק או אי נוחות. ברע"א 1670/13 מנסורה נ. ד"ר וסר [פורסם בנבו] נפסק:
"שנית, טענות המבקשת באשר להפעלת המרפאה והסבת החנייה לשימוש המרפאה ללא היתר גם הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כאמור, בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת לאחר ששוכנע כי הפעלת המרפאה לא גרמה לה לנזק או לאי נוחות. אין בטענות המבקשת, לפיהן הפעלת המרפאה נעשתה ללא היתר כדי לשנות מממצאי בית משפט השלום בעניין זה. בית משפט זה קבע בעבר, כי כאשר מוגשת תביעה מכוח דיני הנזיקין לא די בטענה כי פעולה מסוימת בוצעה בניגוד לכללי התכנון כדי להוכיח קיומו של מטרד או נזק אחר, כנדרש בתביעות מעין אלה:
'דיני הנזיקין שמכוחם תבעו המערערים מבוססים על קרות נזק, מה שלא אירע על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שנתבססו גם על ביקור במקום. תפקיד האכיפה לענין דיני התכנון והבניה נתון בידי הרשויות...' (ע"א 3956/06 אלרואי נ' כהן [פורסם בנבו] (31.7.2007) במקרה זה הוגשה התביעה, בין היתר, לפי עילה של מטרד ליחיד, כבענייננו)."
-
לכן בבואנו להכריע בטענות התביעה יש לשים את הכללים הנ"ל נר לרגלינו.
מטרדי החניה:
-
התובעים טוענים כי ניהול גן ילדים במתחם הקהילה מגביר את מצוקת החניה של האזור ולכן הדבר גורם לתובעים למטרד.
-
יחד עם זאת, התובעים לא הוכיחו טענה זו בשום דרך. אפתח בכך כי המקום שוכן ליד מרכז חורב על ציר מרכזי בעיר חיפה (שדרות מוריה), מקום בו התנועה סואנת ברוב שעות היממה. הביקור שנערך על ידי במקום ביום 30.3.2014 החל בשעה 8:50 וגם בשעה זו, שהינה מעבר לשעה בה בדרך כלל הורים מביאים את ילדיהם לגן, היה עומס תנועה ולא היו מקומות חניה (דבר שאילץ אותי לחנות במרכז חורב הנמצא בקרבת מקום). גם בתום הביקור שארך כשעה התנועה במקום הייתה סואנת והייתה מצוקת חניה לכן לטעון כי גן הקהילה הוא שתרם באופן משמעותי למצוקת החניה או לעומס התנועה הינה הצגה מסולפת של העובדות בשטח.
-
התובעת הייתה מודעת היטב היכן היא רוכשת את ביתה. היא טענה לפני כי עשתה בדיקות של האזור בטרם רכשה את ביתה. בעדותה מסרה: "אמנם מרכז חורב (תמיכה לקביעתי לעיל שמדובר במרכז סואן – ההערה שלי א.כ.) אבל זה להרגיש כמו בכפר" (עמ' 30 ש' 27). אינני יודע מניין התובעת שאבה את תחושתה הסובייקטיבית שהיא מרגישה כמו בכפר כאשר מספר שורות לאחר מכן היא מאשרת כי בעיית החניה שם היא מקדמת דנא (שם ש' 28 – 29).
-
אם לא די בכך, במקום מתנהלים גנים נוספים כאשר רק באותה חלקה מתנהלים עוד 3 גנים עובדה שהתובעים נמנעו מלהזכיר בתביעתם ומהווה כשלעצמו חוסר תום לב. התובעים אף הגדילו לעשות עת שלחו בעבר את ילידיהם לאחד מגנים אלו. התנהלות זו מלמדת כי התובעים הסכימו לקיומם של גנים אלו באזור ולכן אין להם פתחון פה בכל הקשור לתרומת הגנים לבעיה התחבורתית.
-
לכן להעמיס את המטרד התחבורתי על שכמי הקהילה חוטאת לאמת ואינו משקף את הדברים כהווייתם.
-
יתרה מכך, התובעת בעצמה הודתה במסגרת חקירתה כי מצוקת החניה אינה תולדה של גן הקהילה אלא בשל עסקים שנפתחו באזור כגון ברים ומסעדות (עמ' 30 ש' 29). לאור זאת התובעים לא הוכיחו טענה זו.
-
התובעת לא הראתה בשום ראיה כמה מתוך באי הקהילה משתמשים ברכבים, כמה משתתפים יש בכל קורס, כינוס או הרצאה, כמה מהם חנו במקומות שליד מגורי התובעים וכן הלאה. לכן גם בפן העובדת לא הונחה תשתית ראייתי כלשהי ומינימאלית המבססת את טענתם.
-
לבסוף גם אם אקבל את טענת התובעים לפיה פעילות הגן היא שגרמה למצוקת החניה במקום והחריפה אותה הרי הדבר אינו מקנה לתובעים זכות לתבוע בעוולת מטרד ליחיד. על מנת שתובע יכול לזכות בסעד בגין עוולה למטרד ליחיד עליו להראות כי המטרד גרם לפגיעה ממשית בשימוש או בהנאה במקרקעין של התובע. בענייננו במידה והטענה תתקבל הפגיעה היא לא במקרקעי התובעים אלא בתחום הציבורי היכן שהחניות הציבוריות. הפגיעה היא ביצירת סיכון תחבורתי ברחוב כפי שהתובעת טוענת בתצהיריה ולא במקרקעי התובעים. לכן דומה כי העוולה המתאימה במקרה זה הינה מטרד לציבור. אולם במקרה כזה רק היועץ המשפטי יכול לנקוט בהליכים בגין עוולה זו או אדם פרטי שסבל נזק ממון (סעיף 43 לפקודת הנזיקין). בעניינו הנזק הנתבע על ידי התובעים הוא בגין פעילות הגן בדמות פגיעה ברווחתם ולא נתבעו נזקי ממון.
-
לאור זאת, אני דוחה את טענת התובעים בכל הקשור למטרד בגין בעיית החניה הנטענת על ידם.
הפעלת הגן:
-
לא יכולה להיות מחלוקת כי הפעלת גן במקום אינה תואמת את תוכנית המתאר החלה. הנתבעים אינם יכולים להסתמך על תוכנית חפ/229 אשר מתירה הפעלת גנים במקום מגורים. ועדת הערר שדנה בערר שהגישו התובעים התייחסה לטענה זו ודחתה אותה וכך קבעה:
"הטענה כאילו השימושים הקיימים במקום מותרים בשל הוראות תכנית חפ/229...נדחו על ידינו כבר פעמים רבות, כאשר הבהרנו, כי תכנית המתאר הנ"ל לא התירה את כל השימושים הכלליים באזור מגורים זה בכל מגרש ומגרש, אלא רק קבעה את ההנחיות לביצוע התכנון המפורט בשטח. בסופו של יום מי שהגדיר את השימושים המותרים בכל אחד מהמגרשים, הוא התכנון המפורט, המוצג בתוכנית חפ/1ד."
-
תוכנית חפ/1ד הגדירה את המבנה שהוקם בחלקה כמבנה מגורים. לאור זאת, השימוש שנעשה בדמות גן ילדים הוא אסור אלא אם ניתן היתר לשימוש חורג שאין חולק כי לא ניתן.
-
אולם כפי שהראנו לעיל אין די בהצבעה על שימוש אסור או בניה בלתי חוקית. יש להראות כי הפעילות עצמה גורמת לתובעים אי נוחות.
-
בסיור שערכתי במקום התרשמתי כי הפעילות בתוך הבנין עצמו, להבדיל מהגג, לא יכולה לגרום לתובעים אי נוחות שכן אין דרך בה התובעים יכולים להיות מוטרדים מאותה פעילות. הפעילות שם נעשית בקומת ביניים סגורה ורעשים לא יכולים להגיע משם לבית התובעים.
-
שונה הדבר בכל הקשור על קיום הפעילות על הגג בחלקו הפתוח או בחצר הגובלת עם גינת התובעים. פעילות שם יכולה לגרום למטרדי רעש לתובעים ולכן יש לאזן בין זכות התובעים לעשות שימוש במקרקעיהם לבין הפעילות שעושה הקהילה.
-
נשאלת השאלה בגין איזה פעילות יש להכיר בזכות תביעה בגין עוולת מטרד ליחיד? שאלה זו מתבקשת שכן התובעים טוענים למטרדי רעש וכן לפגיעה בפרטיותם עקב כך שמי שעומד על הגג יכול לצפות בנעשה בחצרי התובעים ובביתם. הפסיקה הכירה במגוון של מטרדים אפשריים כגון מטרדי רעש או מטרדי ריח. יחד עם זאת מטרד של פגיעה בפרטיות לא הוכר עד כה בפסיקה (ראה: ע"א (ב"ש) 35/73 שוורץ נ. נחום, פ"מ תשל"ה (2) 320).
-
לדידי לא ניתן למנוע מאנשי הקהילה לעמוד על גג המבנה בטענה שהדבר פוגע בפרטיות התובעים שכן אין נפקא מינה אם מי שעומד עומד שם עקב פעילות אסורה או מותרת. יתרה מכך, אין ציפייה בעיר כי בעל מקרקעין יהנה מפרטיות מוחלטת. בעיר ישנה בניה לגובה לצד בניה נמוכה יותר. זהו הטבע האורבני המתקיים בערים ולכן אין ציפייה לפרטיות מוחלטת כמובן כל עוד הדברים אינם נעשים בזדון והמצב אינו כך. לכן אין כל עילה לתת את הסעד מהיבט זה.
-
מאידך אני מקבל את הטענה כי פעילות על גג המבנה הקהילה יכולה לגרום למטרדי רעש כפי שהעידה התובעת ופרופ' ריטר. לכן אין לי ספק שפעילות ממושכת על גג המבנה גורמת לתובעים אי נוחות.
-
הנתבעים אינם יכולים להיבנות מכך שבנובמבר 2003 הוגשה על ידי מאן דהוא תלונה על קיום "מעקה על הגג וגן ילידם" כפי שרשום בתמצית רישומי העיריה. מחלוקת אחת שניטשה בין הצדדים הייתה סביב זהות המודיע. אני סבור כי ניתן ליחס את הדיווח לתובעת שכן במהלך חקירתה הנגדית היא הודתה לפני על כך בחצי פה. אולם גם אם הייתה תלונה בשנת 2003 לתובעים יש הסבר טוב מדוע רק בשנת 2011 הם הגישו את תביעתם שכן לאורך אותה תקופה הם שהו מרבית הזמן בארה"ב ולא התגוררו בביתם ורק בינואר 2010 הם שבו להתגורר שם. לכן לא ניתן לזקוף לחובתם חלוף התקופה בה היו בארה"ב.
-
לכן אני סבור כי יש להגביל את פעילות גן הילדים על הגג והחצר הסמוכה לגינת התובעים לשעות תחומות והפתרון הוא לא המניעה של הפעילות באופן מוחלט.
-
בשים לב לכך, אני סבור כי נכון במקרה זה לתת צו מניעה לפיו יותר לקהילה לפעול על גג המבנה לצורכי גן הילדים בימים א – ו' בין השעות 10:00 – 11:30. מתן צווי במינון זה מאזן נכונה ובצורה אופטימלית בין הצדדים.
-
העיריה עצמה לא הפעילה את גן הילדים לכן אין מקום לתת סעד של ציווי נגדה. התבקשתי אף להורות לעיריה למנוע הפעלת גן כל עוד היעוד הוא למגורים. אולם מאחר ועסקינן בעוולת מטרד ליחיד אין די להראות שהיה שימוש מנוגד לתכנית החלה אלא יש צורה להצביע על נזק. עוד אוסיף כי אני מקבל את הטענה כי העיריה פעלה להפסקת הפעילה משהתגלה לה כי אין היתר בניה. לכן העיריה פעלה בסבירות גם אם בהתחלה סברה כי הפעילות במקום הייתה כדין.
-
אין גם מקום לתת סעד של הריסה שכן סעד זה אינו מידתי ואינו נדרש לצורך פתרון הסכסוך. די במתן הוראות הנוגעת לפעילות שנעשתה בחלק זה של הבנין.
התביעה הכספית
-
התובעים בסיכומיהם דרשו לפצותם בסך של 100,000 ₪ בגין מטרדי הרעש שנגרמו לה. עוד ביקשו בסיכומים לפצותם בסך של 150,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט בשל הפעלת גן במקום. בהתייחס לטענה אחרונה זו (עשיית עושר) התובעים העלו טענה זו בכתב התביעה אך נמנעו מלנקוב בו סכום. רק בגין סעיף של גרימת נזק בשל מטרד ננקב סכום של 100,000 ₪. הכלל הוא שבית משפט לא ייתן סעד שלא נתבע בכתב התביעה ולא שולמה בעדו אגרה. לכן הסך של 150,000 ₪ כלל לא נתבע בכתב התביעה ולא שולמה בעדו אגרה ולכן לא אפסוק מאומה בגין עשיית עושר ולא במשפט.
-
אדגיש כי הסעד הכספי התבקש בכתב התביעה אך ורק כנגד הנתבעים 1 – 2 ולא כנגד העיריה.
-
למעלה מהצורך, גם לגופה של טענה דינה להידחות שכן התובעים טוענים שבכך שהנתבעים 1 – 2 גבו מהורי הילדים תמורה חודשית עבור לימוד ילידיהם בגן הם עשו עושר על חשבון התובעים!!!!
-
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 קובע:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."
-
הנה כי כן, סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו, והם: התעשרות, שבאה לזוכה מן המזכה, שלא על-פי זכות שכדין. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות כאשר במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה קיבל נכס, שירות או טובת הנאה אחרת. היסוד השני בוחן האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה על חשבונו של המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא שלא על פי זכות שבדין. עוד בעניין זה ראה: רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו [פורסם בנבו] פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא שמגר (18.01.1990) (להלן: "פרשת ליבוביץ").
-
השאלה אם ההתעשרות באה מן המזכה היא שאלה שבעובדה (פרשת ליבוביץ, בעמ' 321). בענייננו ההתעשרות של הנתבעים מפעילות הגן לא באה להם מהתובעים או מנכס של התובעים ולכן יסוד זה לא מתקיים. לאור זאת לא ניתן לחייב את התובעים מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט. בע"א 1172/13 שרוט נ. וינר [פורסם בנבו] נפסק לגבי התקיימות היסוד השני:
"לעומת זאת, קיים קושי בלתי מבוטל באשר להתקיימותו של היסוד השני. זאת שכן, משנקבע כי הזכויות בחצר שייכות למשיב; וכי אין מדובר בחצר המשותפת לכלל הדיירים במתחם – לא ניתן לומר,מניה וביה, כי התעשרותו של המשיב באה לו מן המערער, שהוא כביכול 'המזכה'. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה,כי אין כל בסיס לטענת המערער, לפיה הוא זכאי לדמי שימוש, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט."
דברים אלו יפים לענייננו.
-
נותרה השאלה של הנזק שגרמו המטרדים לתובעים. לאחר שבחנתי את היקף המטרד הנטען כאשר אני מתייחס אך ורק לפעילות הגן ועד להגשת התביעה (תקופה של כ- 17 חודשים). יש לקחת בחשבון גם שלא בכל השעות פעל הגן בגג אלא רק בהפסקות. אני פוסק לתובעים סך של 20,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
פיצול סעדים
-
התובעים במסגרת כתב תביעתם מבקשים לפצל את סעדיהם כך שיתאפשר להם להגיש בהמשך תביעה כספית בגין ירידת ערך שנגרמו למקרקעיהם.
-
נקודת המוצא כי על תובע לכלול בתביעתו את מלוא הסעדים בגין עילת תביעה אחת ותובע אשר לא פעל כך לא יהיה באפשרותו לתבוע סעדים נוספים בהמשך. כך מורה תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").
-
על מנת שתובע יוכל לתבוע סעדים נוספים בהמשך עליו לבקש מבית המשפט רשות לפצל את סעדיו בהתאם לתקנה 45 לתקנות.
-
המושג "עילת תביעה" זכה להגדרה רחבה בפסיקה. בע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ. ת.ג.י. בע"מ ואח', פ"ד נח(6) 447 :
"המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו "מבחן זהות העילות". השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוזנר, עמ' 593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים (ראו בהקשר זה את המבחנים השונים למושג "עילת תביעה", לעניין הכלל בדבר השתק עילה: זלצמן, עמ' 73-46). על מנת להכריע בשאלת קיומו של השתק עילה במקרה שלפנינו נדרשים אנו, אם כן, לבחון האם העילה אשר עומדת בבסיסה של הודעת צד ג' זהה לעילה אשר נכללה במסגרת התביעה שכנגד."
עוד נקבע בהמשך באותו עניין:
"יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוזנר)."
-
בע"א 89/64 האז נ. מני, פ"ד יח (3) 435 נפסק כי תביעות להשבה ופיצויים מכח חוזה הינן עילות תביעה זהות ועל מנת לפצל סעדים יש צורך ברשות בית המשפט. לעומת זאת כאשר התביעה אינה מבוססת על חוזה ותביעת ההשבה הינה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט מדובר בעילות תביעה נפרדות.
-
כאשר מדובר בהפרת חוזה נמשכת, כגון אי תשלום דמי שכירות חודשיים, נפסק כי כל הפרה מהווה עילת תביעה נפרדת אך את כל העילות שכבר התגבשו במועד הגשת התביעה יש לכלול בתביעה אחת שכן כל הפרה מתמזגת בעילת התביעה הכללית (ראה: ע"א 68/55 נחושתן בע"מ נ. לובן בע"מ, פ"ד י' 1298). בדומה גרימת מטרד מתמשך הינה עילה מתמשכת אשר מקנה לתובע עילה לתבוע בגין כל מעשה ומעשה. יחד עם זאת עליו לכלול בתביעתו את כל הנזק שנגרם עד למועד הגשת התביעה.
-
נפסק עוד כי תביעה לפיצויים רגילים מכח הפרת הסכם ולפיצויים מוסכמים מכח אותו הסכם הינה אותה תביעה (ראה: 61/77 אנג'ל נ. מייש, פ"ד לא(3) 672).
-
עוד נפסק כי כאשר הוגשה התביעה לסילוק יד ובעקבות מתן פסק דין לפינוי הוגשה תביעה לדמי שימוש ראויים אין צורך בבקשה לפיצול סעדים שכן עילת התביעה השניה טרם התגבשה (ראה: ע"א 329/73 מלון סטפניה בע"מ נ' עזבון ליזה מילר, פ"ד כח(1) 19).
-
בבואי ליישם את הכללים הנ"ל על המקרה הניצב לפני הנזק בענייננו הוא נזק מתמשך שכן פעילות הגן התקיימה שם. יחד עם זאת אין מקום לסברה כי הנזק בגין ירידת ערך ככל שנגרם לא התגבש. ירידת הערך יכולה לבוא לידי ביטוי בעצם קיום הפעילות כשלעצמה ולא בשל משכך הפעילות. לכן ולאור כך שהנזק זה ככל שאירע כבר היה מגובש במועד הגשת התביעה אין מקום לתת פיצול סעדים והתובעים היה לכלול אותו כבר בתביעתם זו. מתן היתר לפתל סעדים משמעו היתר לפצל סעד זהה (סעד כספי) שאינו אפשרי על פי הדין החל.
-
לאור זאת אני דוחה את הבקשה לפיצול סעדים.
התוצאה
-
בשים לב לכך אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:
א.צו המניעה הזמני שניתן בחודש אוגוסט 2011 ישאר על כנו בהסתייגות אחת שניתן לקיים את פעילות הגן על גג המבנה בימים א' – ו' בין השעות 10:00 – 11:30. פעילות זו לא תכלול שימוש באמצעים להגברת קול.
ב.אני מחייב את הנתבעים 1 – 2 ביחד ולחוד בסך של 20,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
-
התביעה כנגד נתבעת מס' 3 נדחית.
-
באשר להוצאות משפט הרי התובעים סירבו להסתפק בצו מניעה שניתן להן וביקשו כי ינתן להם סעדים נרחבים יותר חלקם צוינו בכתב התביעה אך קבעתי כי אני נעדר סמכות לתתם וחלקם התבקשו במסגרת התצהירים או הסיכומים והיוו למעשה הרחבת חזית או שלא היה בסיס לבקשם. לכן התנהלות זו של התובעים תרמה להתארכות ההליך באופן משמעותי סיכלה כל אפשרות לסיימו בהסכמה והוקדשו לא מעט ישיבות ומשאבים לצורך שמיעת עדים וחקירתם.
-
לאור זאת, נחה דעתי כי אין מקום לחייב את הנתבעים 1 - 2 בהוצאות.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים
ניתן היום, א' שבט תשע"ו, 11 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
