כהן נ' גולדנברג

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 150,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

ההליך

2.כתב התביעה מתייחס לאירועים שאירעו במרכול שכונתי אותו ניהל התובע באותו מועד.

3.בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבעת פרסמה עליו לשון הרע בשני אירועים כדלקמן:

א.האירוע הראשון התרחש ביום 24.5.2012 במרכול. לטענת התובע הטיחה בו הנתבעת, אשר ביקרה במרכול, את הדברים הבאים: "בן זונה", "מניאק" "זבל" "מצמיד אותי לקיר ודוחף את הזין שלו", "חושב שיביא לי 10,000 שקל אז הוא יקנה אותי", סוטה". הדברים נאמרו בנוכחות בתו (הגב' שולמית כהן) ולקוחות נוספים בחנות. לשאלת אחד הלקוחות בחנות (מר ירדן חזן) השיבה הנתבעת – "אתה לא מבין, הוא אנס אותי" (להלן: "הפרסום הראשון").

ב.האירוע השני התרחש ביום 18.1.2017 באותו המרכול, אל מול לקוחות התובע, ביניהם קטינים. אירוע זה הוקלט בחלקו על-ידי התובע. בהקלטה נשמעת הנתבעת מכנה את התובע "סוטה" מספר פעמים, "חולה נפש", "אתה הצבעת עליי עם הזין שלך", "למה נתת לי עשרת אלפים שקל להפקיד אותם?", "ריחמתי על אשתך אז ויתרתי", "לאשתך ויתרתי לא לך", "חתיכת זבל" (להלן: "הפרסום השני").

ואלו העובדות הנדרשות לעניינינו 

4.התובע הינו תושב גבעת רם בקרית אתא. משנת 2001 היה התובע הבעלים והמנהל של מרכול שכונתי, המשרת את תושבי שכונת גבעת רם (להלן: "המרכול"). בהמשך, מכר התובע את המרכול והמשיך לעבוד בו כשכיר. הנתבעת, התגוררה בסמוך למרכול, הייתה לקוחה קבועה במרכול ונהגה לערוך בו קניות באופן תדיר.

5.לטענת התובע, נוצר בינו לבין הנתבעת קשר חברי וחם, הכולל חיבוקים ונשיקות (ע' 25, ש' 5-8). התובע אף אפשר לנתבעת לעבוד בקופה לפרקי זמן קצרים (בהתנדבות), משום שזו הבינה את מהות העבודה מהר (ע' 19, ש' 20-27).

6.אין מחלוקת כי בשנת 2008 מסר התובע לנתבעת המחאה על סך 12,000 ₪, משוכה לפקודת הנתבעת, ז.פ. 18.5.2008. עוד אין מחלקות כי הנתבעת פרעה את ההמחאה בחשבון המשותף לה ולבעלה. לצדדים גרסות שונות באשר לנסיבות מסירת ההמחאה. לטענת התובע, מדובר בהלוואה שנתן לנתבעת והנתבעת התחייבה להשיב. לטענת הנתבעת, מדובר באתנן לשם קבלת טובות הנאה מיניות.

7.כנגד ההמחאה שמסר התובע לנתבעת, מסרה הנתבעת לתובע שלוש המחאות, המשוכות מהחשבון המשותף לה ולבעלה, לפקודת התובע. המחאות אלו הוחזרו לידי הנתבעת מאוחר יותר (לטענת התובע משום שהנתבעת הודיעה לו כי פנקס ההמחאות שלה נגנב, ועל כן ביטלה את כלל ההמחאות שנמסרו).

8.עוד אין מחלוקת כי בהמשך הדברים ביקר התובע בדירתה של הנתבעת פעמיים. גרסותיהם של הצדדים באשר לנסיבות ביקוריו של התובע בדירתה של הנתבעת שנויות במחלוקת. לטענת התובע, הגיע לדירתה של הנתבעת לבקשתה, על מנת שיחווה דעתו בקשר לשוויה של הדירה לקראת מכירתה. לטענת הנתבעת, התובע הופיע בדירתה ללא הזמנה ומתוך כוונה לקבל טובות הנאה מיניות.

9.במכתב מיום 6.7.2008 פנה ב"כ התובע לנתבעת ובעלה, בדרישה להשיב את הכספים שמסר להם התובע. כותרת המכתב: "דרישה להחזר הלוואה מיום 18.5.08 ע"ס 12,000 ₪ שניתנה לכם ממר טובי כהן (להלן: "מכתב ההתראה"). במכתב זה צוין כי התובע מסר לנתבעת הלוואה על סך 12,000 ₪. עוד צוין במכתב כי כנגד ההלוואה אשר ניתנה ולהבטחת פירעונה, מסרה הנתבעת לתובע שלושה שיקים המשוכים לפקודתו. המחאות אלו הוחזרו לנתבעת לאחר שהודיעה לתובע כי חשבונה בבנק הוגבל והתחייבה למסור לו שיק ביטחון לאחר שתקבל הלוואה חדשה. עוד צוין כי הנתבעת מעולם לא השיבה לידי התובע את הכספים אשר הלווה לה.

10.ביום 14.7.2008 הגישה הנתבעת למשטרת ישראל תלונה כנגד התובע, בגין מעשים מגונים (להלן: "התלונה"). בתלונתה, טענה הנתבעת כי מזה שנתיים התובע מטריד אותה מינית וכי :

"היו מספר מקרים בעבר שטובי נישק אותי בצוואר ונצמד אלי מאחורה, לשאלתך כל פעם שנכנסתי למכולת טובי בא אחרי ונישק אותי וליטף אותי ואמר לי יפיפיה שלי אני לא אוותר עליך בחיים. הייתי נכנסת למכולת שלו שלוש פעמים בשבוע וכל פעם טובי היה מנשק אותי בצוואר וכל פעם תפס אותי מאחורה. בחודש מאי השנה אני הגעתי למכולת וטובי אמר שהוא רוצה לתת לי מתנה ונתן לי שיק שלו בסך 12,000 ₪ ושאלתי אותו אם אשתו יודעת והוא אמר שהיא לא צריכה לדעת ושגם בעלי לא צריך לדעת .... למחרת אני חושבת בתאריך 18.05.08 טובי בא אלי הביתה ... אמרתי לו שידעתי שבגלל ה-12,000 ₪ שנתת לי, אתה תרגיש יותר בטוח לבוא אלי ושיסתלק מהבית, דחפתי את טובי החוצה ואז טובי נישק אותי בפה. לציין כי טובי היה אצלי בבית גם שבועיים לפני שהוא נתן לי את השיק ... כאשר הוא הגיע הוא אמר לי בואי אני יעשה לך טוב ... הוא רצה שאני יבוא אליו ואני לא רציתי והוא חיבק אותי ואני דחפתי אותו החוצה".

11.ביום 16.7.2008 נמלכה הנתבעת בדעתה, וביקשה לבטל את התלונה אשר הגישה כנגד התובע. בהודעתה למשטרת ישראל מסרה הנתבעת את הדברים הבאים:

"אני רוצה לבטל את התלונה שהגשתי נגד טובי כהן כי אני מפחדת שיהיה בלאגן מזה שמה שעושים לנשים שמתלוננות כי הוא אמיד ויש לו הרבה כסף ועדיף לי לסתום ולא להרוס לעצמי את המשפחה ...

ש. האם טובי איים או דרש כי התלונה תבוטל?

ת. הוא לא יודע שהגשתי את התלונה ולא אמר לבטל אותה".

12.ביום 29.10.2009 פתח התובע, באמצעות ב"כ, תיק הוצאה לפועל שמספרו 13-10898-09-5 לגביית הכספים אשר הלווה לנתבעת. בעת פתיחת התיק עמדה יתרת החוב על סך 15,145 ₪. תיק ההוצאה לפועל נסגר ביום 28.12.2009 – לאחר שהנתבעת ובעלה הגיעו לידי הסכם עם התובע ושילמו את החוב.

13.בשלב כלשהו חידשה הנתבעת ככל הנראה את תלונתה כנגד התובע, וזה נקרא למשטרת ישראל לחקירה ביום 17.10.2011. החשד היה: "מעשים מגונים במיכל גולדנברג בין השנים 2006-2008, בחנות המכולת שלך בגבעת רם". התובע מסר הודעתו באשר לדברים אשר יוחסו לו על ידי הנתבעת. בתוך כך ציין כי התלונה כנגדו הוגשה משום שהנתבעת מסרבת להחזיר לו את ההלוואה אשר נתן לה.

14.בנסיבות אלו, טוען התובע, הופיעה הנתבעת במרכול ביום 24.5.2012 וביקשה ממנו כי ילווה לה 4,000 ₪ נוספים תמורת ביטול תלונותיה נגדו. משסרב התובע החלה הנתבעת "להשתולל" בחנות, ולכנות אותו, לעיני בתו, בשמות גנאי כאמור בפרסום הראשון. התובע הזמין את המשטרה לפנות את הנתבעת ואף הוציא צו הרחקה כנגדה.

15.בהודעת המשטרה מיום 2.9.2013 הוחלט שלא להעמיד את התובע לדין בעבירה של ביצוע מעשה מגונה באדם כאמור סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בשל העדר אשמה.

16.ביום 18.1.2017 הופיעה הנתבעת במרכול, עת שהו בו עובד המרכול (מר דניו טגיי) וכארבעה לקוחות נוספים (בהם ילד). אזי החלה הנתבעת לצעוק על התובע, ולהטיח בו את הדברים כאמור בפרסום השני. חלקם של הדברים הוקלטו על ידי התובע (תמלול ההקלטה צורף כנספח ז/1 לתצהיר התובע).

17.ביום 19.1.2017 הוצא צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד הנתבעת למשך שלושה חודשים לבקשת התובע (ה"ט 45903-01-17; כב' השופט דאוד מאזן).

טענות התובע

18.הפרסומים הראשון והשני מהווים לשון הרע על התובע, כאמור בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). הדברים נאמרו בפומבי ואין הגנה שבדין לדברים שנאמרו.

19.אשר לטענות הנתבעת כי על הפרסומים הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) טוען התובע כי הנתבעת ובעלה, אשר נקלעו לקשיים כלכליים, עשו להם למנהג לנצל את סביבתם, ואף לאיים כי הנתבעת תתלונן על מעשי אינוס והטרדה מיניים אם לא ישולמו להם כספי השתקה. כך פעלו הנתבעת ובעלה, לטענת התובע, גם כנגד מר מורן חודדה (להלן: "מורן"), נגדו הוגשה למשטרת ישראל תלונה בגין אינוס הנתבעת. התלונה נסגרה מחוסר אשמה. בנוסף, הגישה הנתבעת תביעה כספית כנגד מר מורן חודדה לפיצוים בגין אינוסה. התביעה נדונה בפני כב' השופט אמיר סלמה, בת"א 64622-01-17 מורן חודדה נ' מיכל אליהו גולדנברג. מר מורן חודדה הגיש תביעה שכנגד כנגד הנתבעת (התובעת שם) בעילה לפי חוק איסור לשון הרע. בפסק הדין מיום 11.2.2019 נדחתה תביעת הנתבעת. עוד נקבע כי לא ייפסק פיצוי בגין הפרסומים מושא התביעה שכנגד, אולם נאסר על הנתבעת לפרסם פרסום אשר תוכנו מכיל טענות מהסוג שהופיע בפרסומים מושא התביעה שכנגד. לטענת התובע, מדובר בשיטת עבודה של הנתבעת ובעלה. כך עולה גם משיחה שנערכה בין מר ניסים חודדה – אביו של מר מורן חודדה - לבין בעלה של הנתבעת, במסגרתה דרש בעלה של הנתבעת ממר חודדה עשרות אלפי שקלים, ואף איים לפגוע באשתו ובנו של מר חודדה אם לא יקבל את שדרש.

20.לעניינינו, טוען התובע כי נתן לנתבעת הלוואה על סך של 12,000 ₪ לאחר שזו הציגה בפניו מכתבי דרישה מהבנק למשכנתאות מהם עולה כי הנתבעת ובעלה חבים חוב של כ- 50,000 ₪. הנתבעת שטחה בפני התובע את חששה כי לאור החובות הרבים אליהם נקלעו היא ובעלה, יפנו אותם מביתם. את ההמחאות אשר מסרה הנתבעת לתובע כנגד תשלום ההלוואה ביקשה הנתבעת לקבל חזרה בטענה כי פנקס ההמחאות שלה נגנב ועל כן עליה לבטל את כלל ההמחאות שנמשכו מהפנקס. הנתבעת התחייבה להזמין פנקס שיקים חדש ולמסור לתובע המחאות חדשות תחת אלה שהוחזרו. התובע הסכים להשיב לנתבעת את ההמחאות שניתנו להבטחת החזר ההלוואה ואף החתים את הנתבעת על מסמך במסגרתו אישרה כי קיבלה את ההמחאות, אולם זה אבד. הנתבעת לא מסרה לתובע המחאות חדשות כמבוקש ואף הודיעה לו כי אין בידיה להשיב את ההלוואה.

21.בשלב זה, ציינה הנתבעת כי היא ובעלה מעוניינים למכור את ביתם על מנת להחזיר את חובותיהם. משכך, ביקר התובע בדירת הנתבעת, לבקשתה, על מנת לייעץ לה באשר למחיר אותו תוכל לקבל עבור הדירה. זמן קצר לאחר מכן, הודיעה הנתבעת לתובע כי היא ובעלה נמלכו בדעתם נוכח עליית מחירי הדירות. התובע ביקר פעם נוספת בדירתה של הנתבעת. במהלך ביקורו ציינה בפניו הנתבעת כי "נמאס לה מבעלה הלא יוצלח" וכי "יש לה מישהו שמעוניין בה", יסייע לה לפתוח עסק בתחום הקוסמטיקה, וכי בכוונתה לנצל אותו ולזרוק אותו. הנתבעת אף הציעה לתובע הצעות בעלות אופי מיני, אשר גרמו לו לדחייה ושאט נפש.

22.הנתבעת ביקשה מהתובע כי ימחל לה על החוב, משום שהינו אדם בעל אמצעים. התובע סרב לוותר על חובה של הנתבעת כלפיו, ועל כן פנה לעורך דין אשר שלח לנתבעת ובעלה מכתב התראה נושא תאריך 6.7.2008. בתגובה למכתב ההתראה ומיד לאחר קבלתו, הגישה הנתבעת למשטרת ישראל תלונתה כנגד התובע. התובע לא ידע בזמן אמת על הגשת התלונה כנגדו. נודע לו על הגשת התלונה רק בחודש אוקטובר 2011, כשלוש שנים לאחר הגשתה, עת זומן למשטרת ישראל לחקירה.

23.הנתבעת אף ניסתה לסחוט את התובע באיומים, תוך שטענה כי אם לא ימחל לה על החוב, תפיץ בשכונה תמונות אינטימיות שלהם אשר צולמו בזמן שהתובע היה בדירתה. התובע לא חשש מאיומיה שכן ידע שאלו איומי סרק, ועמד על החזר ההלוואה. הנתבעת המשיכה לאיים על התובע ולהטרידו גם בשיחות טלפוניות לביתו מספר פעמים ביום. בשיחות אלה איימה הנתבעת על התובע כי תמסור תמונות אינטימיות של התובע ושלה לאשתו של התובע. לאחר זמן מה, הופיע במרכול בעלה של הנתבעת, וביקש להחזיר את החוב במספר תשלומים. התובע הסכים לקבל מספר המחאות אשר נועדו לכיסוי ההלוואה. המחאות אלו חזרו ללא כיסוי, ועל כן פתח התובע תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבעת ובעלה.

24.ביום 24.5.2012, סמוך לשעה 11:30 בצהריים, הגיעה הנתבעת למרכול וביקשה מהתובע כי ילווה לה 4,000 ₪ נוספים כנגד המחאה דחויה, תוך שהבטיחה כי אם ישולם לה הסכום תדאג לסגור את התלונה אשר הגישה נגדו למשטרת ישראל. התובע סרב. עוד אמרה לו הנתבעת, לדבריו, כי אל לו לחשוש מפני אי פירעון ההלוואה, שכן הגישה תביעה אזרחית באמצעות עו"ד תמי אולמן לפיצויים בסך של 1,000,000 ₪ כנגד אדם שאנס אותה. התובע סרב לבקשתה, וביקש מהנתבעת שלא תתקרב יותר למרכול. או אז החלה הנתבעת להשתולל ולצעוק, ולומר את הדברים הפוגעניים, כאמור בפרסום הראשון. לדברים אלה היו עדים בתו של התובע (גב' שולמית כהן) שעבדה בקופה, ולקוח נוסף בשם חזן ירדן, לו אמרה הנתבעת כי התובע "אנס אותה".

25.התובע בחר שלא להגיש תביעתו מיד לאחר דברים אלה, משום שבשלב זה טרם נסגר תיק החקירה בתלונה שהגישה הנתבעת נגדו, והתובע חשש שהנתבעת תשתמש בתיק החקירה הפתוח כמנוף כנגדו.

26.ביום 18.1.2017 הופיעה הנתבעת במרכול לערוך את קניותיה, בידיעה כי המרכול נמכר לידי אחר. משראתה את התובע צעקה אליו: "מה אתה עדיין עושה פה, לך, לך כבר הביתה". נסיונותיו של התובע להשתיק את הנתבעת, הובילו את הנתבעת לומר את הדברים כאמור בפרסום השני. הדברים נאמרו אל מול אחד מהעובדים במקום, מר טגיי, אשר ניסה להרגיעה. מר טגיי אף עצר את הנתבעת אשר ביקשה להשליך קרטון חלב על התובע. בשלב מסוים הפעיל התובע את אפליקציית ההקלטה במכשיר הטלפון הנייד שלו, והצליח להקליט את צרחותיה של הנתבעת. התובע אף הזמין את משטרת ישראל והגיש תלונה כנגד הנתבעת. לאחר שהנתבעת עזבה את המרכול, הופיע בעלה במקום והתנצל על התנהגותה. עוד ביקש כי התובע יבטל את התלונה שהגיש התובע כנגדה למשטרת ישראל.

27.הנתבעת הלבינה פניו של התובע ברבים. לאחר הפרסום השני, התמוטט התובע, ונעדר מהעבודה במשך שלושה שבועות, במהלכן נטל תרופות הרגעה. הדברים אשר הוטחו בתובע הטילו כתם על שמו הטוב, והוא נדרש ליתן הסברים לחלק מהלקוחות אשר פנו אליו בשאלה באשר לפשר הדברים.

על כן, טוען התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום כפל פיצוי, גם בגין הגשת תלונה כוזבת במשטרה (המהווה לשון הרע בפני עצמה).

טענות הנתבעת

28.הנתבעת מכחישה את המיוחס לה בפרסום הראשון. באשר לפרסום השני, טוענת הנתבעת כי הדברים אשר הטיחה בתובע חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", שכן התובע התיימר לנצל את ממונו ועסקיו על מנת להשיג טובות הנאה מיניות מהנתבעת.

29.טוענת הנתבעת כי במהלך השנים בהן ערכה קניותיה במרכול, ביצע בה התובע מעשים מגונים והטריד אותה מינית. הנתבעת מעולם לא דיברה עם התובע על מצבה הכלכלי וממילא לא התוודתה בפניו על חששה כי דירתה תימכר עקב אי פירעון תשלומי המשכנתא.

30.שבועיים קודם למתן ההמחאה לנתבעת הגיע התובע לדירתה של הנתבעת, שכן סבר שהיא מעוניינת למכרה. במהלך הביקור אמר לה התובע: "בואי אני יעשה לך טוב ואני אמרתי לו שאני בגיל של הבת שלך הוא רצה שאני יבוא אליו ואני לא רציתי והוא חיבק אותי ואני דחפתי אותו החוצה". התובע הטריד את הנתבעת במהלך שנתיים. כעולה מהדברים שמסרה הנתבעת במסגרת התלונה שהגישה למשטרת ישראל, ההטרדות כללו נשיקות בצוואר והצמדות לנתבעת מאחור (עדותה של הנתבעת בתלונתה במשטרה מיום 14.7.2008).

31.בתצהירה העידה הנתבעת כי התובע הביע את רצונו לתת לה המחאה על סך 12,000 ₪ "כמחווה". התובע מעולם לא ביקש מהנתבעת המחאות נגדיות כנגד ההמחאה שמסר לה (סעיף 10 לתצהיר הנתבעת). במקום אחר בתצהירה מודה הנתבעת כי מסרה לתובע המחאות כנגד ההמחאה שנתן לה. מאחר ו"הבנק שלי לא אישר לי את הצ'קים הללו", ביקשה כי התובע יחזיר לה את ההמחאות ומסרה לו תחתם המחאה חליפית (ר' ס' 24-25 לתצהיר הנתבעת).

32.בחקירתה הנגדית, העידה הנתבעת כי הכספים ניתנו לה כאתנן ובתנאי שהנתבעת תקיים עם התובע יחסי מין (ע' 49, ש' 26-30). עוד טענה הנתבעת כי נהגה בטיפשות כאשר הפקידה את ההמחאה אשר ניתנה לה, אולם מעולם לא הסכימה לספק לתובע שירותי מין בתמורה (סעיף 18 לתצהיר הנתבעת). לאחר שהפקידה את ההמחאה, סיפרה לבעלה על הכספים שנתן לה התובע ואף אמרה לו כי היא חוששת מהטרדותיו ואינה יודעת איך להשיב לו את הכסף. בהמלצת אמה, פנתה הנתבעת לייעוץ עורך דין. עורך הדין ייעץ לנתבעת להחזיר את הכסף לתובע באופן מידי, ולהזהירו שלא יתקרב אליה. עוד ייעץ לה כי במידה וינסה התובע לשוב ולהתקרב אליה – עליה לפנות למשטרה. לאחר ששנו ההטרדות המיניות, הגישה הנתבעת למשטרת ישראל תלונה כנגד הנתבע (סעיפים 13-16 לתצהיר הנתבעת). לעניין היחס בין מועד הגשת התלונה במשטרה לבין מועד השבת הכסף לתובע קיימות בתצהיר הנתבעת גרסאות סותרות: בסעיף 16 לתצהיר נטען כי התלונה הוגשה לאחר השבת הכספים בעוד בסעיף 29 נכתב כי הושב לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל).

33.לאחר שנתן לה התובע את ההמחאה על סך 12,000 ₪ (18.5.2008), הופיע שוב בביתה ללא הזמנה, והביא עמו קופסת עוגיות. הנתבעת הכניסה אותו לביתה אולם סרבה להכין לו קפה, כפי שביקש. הנתבעת אמרה לתובע כי ידעה שלאחר שנתן לה כסף ירגיש יותר בטוח לבוא אליה וסילקה אותו מביתה. בשלב זה נישק אותה התובע על פיה (כך גם מסרה הנתבעת בתלונתה למשטרה מיום 14.7.2008). לאחר שסילקה את התובע מביתה, הבין התובע כי למרות שקיבלה את הכסף שהציע לה, לא מסכימה הנתבעת לקיים עמו יחסי מין. משכך, שינה גישתו ושלח לנתבעת מכתב התראה ואף פתח תיק הוצאה לפועל כנגדה. הנתבעת ובעלה שילמו את מלוא הכספים לתובע ותיק ההוצאה לפועל נסגר.

34.התלונות שהגישה הנתבעת למשטרת ישראל לא היו תלונות שווא. התובע ניסה לכפות עצמו עליה ולקנות את שתיקתה. כך עולה גם מהדברים אשר מסר התובע בחקירתו במשטרה ביום 17.10.2011. אין קשר בין התלונה שהגישה הנתבעת למשטרת ישראל כנגד התובע לבין דרישת התובע כי הנתבעת תשיב לו את הכספים שנתן לה. הנתבעת ביטלה תלונתה משום שחששה מפני תגובות בעלה וסביבתה – חשש נפוץ ומוכר בקרב נפגעות תקיפה מינית. לאחר שקיבלה את התמיכה הנדרשת מבעלה אזרה אומץ וחזרה בה מבקשתה לביטול התלונה, אולם התיק במשטרה נסגר משום שהמשטרה לא ביצעה חקירה מעמיקה ולא גבתה עדויות.

35.ההאשמות אשר הטיחה הנתבעת בתובע כאמור בפרסום הראשון והשני הינם זעקת הנתבעת, ודברי אמת. בקשת צו ההרחקה – הטרדה מאיימת על ידי התובע (ה"ט 45903-01-17) הוגשה כ- "פרובוקציה" (ראו עדותה של הנתבעת ע' 49, ש' 22-25). התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין נטילת תרופות הרגעה וימי החופשה והמחלה בהם שהה לדבריו לבין הפרסום. התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כלשהם.

36.בסיכומיה, טענה הנתבעת כי הסרטון אשר צולם במצלמות המרכול נערך על ידי התובע, והדברים נאמרו לאחר שהתובע התגרה בה והקניט אותה. הדברים נאמרו לאחר פרובוקציה מכוונת מצד התובע. עוד, הנתבעת סובלת מפוסט טראומה עקב מעשי אינוס שעברה בעבר.

העדויות

37.להוכחת תביעתו, הגיש התובע תצהיר מטעמו (ת/3). כן הוגשו מטעם התובע תצהיריהם של בתו - שולמית כהן (ת/2), אשר נכחה במרכול ביום 24.5.2012 והייתה עדה לאמירות הנתבעת כאמור בפרסום הראשון ותצהירו של מר ניסים חודדה (ת/1).

38.הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה (נ/4). כן הוגשו תצהיר בעלה של הנתבעת, מר מיכאל גולדברג (נ/2 ו- נ/3) ותצהיר אמה – הגב' בתיה אליהו (נ/1).

דיון והכרעה

האם הוכחו הפרסומים?

39.האירוע הראשון התרחש לטענת התובע ביום 24.5.2012, במרכול. או אז הטיחה הנתבעת בתובע את המילים : "בן זונה" "מניאק" "זבל", "מצמיד אותי לקיר ודוחף את הזין שלו", "חושב שיביא לי 10,000 שקל אז הוא יקנה אותי", "סוטה". לתמיכת טענותיו ביחס לאירוע הראשון הוגש תצהיר בתו של התובע, הגב' שולמית כהן (ת/2), אשר נכחה במרכול במועד האירוע. בתצהירה, מסרה גב' שולמית כהן גרסתה בכל הנוגע לאירועי יום 24.5.2012. גרסה זו תומכת בעדותו של התובע ואף משלימה אותו. כך, בעדותה ציינה גב' שולמית כהן כי למשמע צעקותיה וניבולי הפה של הנתבעת, בא למרכול בעל מספרה סמוכה בשם צביקי ולקח את הנתבעת מהמקום עוד לפני שניידת המשטרה הגיעה (סעיף 7, ת/2). עדותה של גב' שולמית כהן הייתה סדורה, עקבית והתרשמתי כי תארה באופן מהימן את הדברים כפי שנקלטו בחושיה, ללא הגזמה או העצמת האירועים. כך העידה גב' שולמית כהן כי אינה ערה להלוואה אשר נתן אביה לנתבעת, כמו גם לעובדה שהנתבעת לא השיבה את הכסף שהלווה לה אביה במשך תקופה ארוכה (ע' 16, ש' 8-11). עוד העידה גב' שולמית כהן באשר לאירועי יום 24.5.2012 – "במהלך הצעקות וניבולי הפה שהיא אמרה שם, ניגשתי אליה ושאלתי למה היא צועקת ככה והיא אמרה לי 'כי אבא שלך סוטה'" (ע' 16, ש' 30-31). בעדותה, תמכה הגב' שולמית כהן בעדות התובע כי האחרון הזמין משטרה לסילוק הנתבעת מהמרכול. התובע הגיש אף את תצהירו של מר טגיי, אשר עבד בחנות בקרות האירוע. מר טגיי לא הגיע לעדות ולפיכך לא התקבל תצהירו כראיה בתיק, אולם אני מוצאת כי די בעדות התובע, אני נתמכה בעדות בתו, גב' שולמית כהן, על מנת להוכיח את הפרסום הראשון.

על כן, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל בכל הנוגע לאירועי יום 24.5.2012, לרבות פרסום הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבעת בפני אחרים, כאמור בפרסום הראשון.

40.להוכחת הפרסום השני (דברי הנתבעת מיום 18.1.2017), צרף התובע תמלול הקלטה שנתמכה בחוות דעת מומחה (הגב' חנה לנטרון). הנתבעת לא הכחישה כי הדברים נאמרו על ידה, ואף לא ביקשה לחקור את הגב' לנטרון על חוות דעתה. משכך, אני קובעת כי הדברים המופיעים בתמלול משקפים את הדברים שנאמרו על-ידי הנתבעת ביום 18.1.2017 (ההקלטה סומנה במקור כ- AUD-20160922-WA0000, חוות הדעת ותמלול ההקלטה צורפו כנספח ז'1 לתצהיר התובע, ת/3). מהתמלול עולה כי הנתבעת אמרה לתובע את הדברים הבאים: "אתה סוטה", "אתה חולה נפש", "אני ריחמתי על אשתך אז ויתרתי", "אתה הצבעת עליי עם הזין שלך", "למה נתת לי 10,000 שקל?". משהנתבעת לא הכחישה כי הדברים נאמרו על ידה ביום 18.1.2017, במרכול, בנוכחות עדים, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הפרסום השני אכן נעשה על ידי הנתבעת.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע על התובע 

לשון הרע – מהו?

41.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע באופן הבא:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"

42."פרסום" הוגדר בסעיף 2 (א) לחוק איסור לשון הרע -

"פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר."

די בכך שהפרסום יכוון לאדם אחד זולת הנפגע על מנת שיעלה כדי פרסום על פי הוראות חוק איסור לשון הרע.

43.השאלה אם יש בביטוי משום לשון הרע אם לאו תיבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג (2) 333, בעמ' 338; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נגד בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, בעמוד 562; ע"א 1104/00‏ דוד אפל נגד איילה חסון, פ"ד נו (2) 607; אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור (1997) בעמוד 122); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281).

44. מהוראות ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע עולה כי לא כל פרסום שלילי עולה כדי לשון הרע. על מנת שהביטוי ייתפש ברשת ההגדרה עליו לכלול יסוד של ביזוי או לעג, או לחלופין כי יהיה בו כדי לפגוע בפרנסתו של אדם. המבחן הינו מבחן האדם הסביר. יש לעמוד על המשמעות הטמונה בביטוי, או פרשנותו הסבירה, ולבחון האם מדובר בביטוי שגורם להשפלתו או ביזויו של אדם בעיני האדם הסביר. בחינת השאלה האם הביטוי עולה כדי לשון הרע תיעשה בארבעה שלבים, אשר פורטו בסעיף 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 566-565 (2004):

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra, at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות' (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים."

45.שאלת קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע נבחנת בשני נדבכים, נדבך האחריות ונדבך ההגנות, אשר קיימת ביניהם מעין מקבילית כוחות:

"להמחשת הדדיות זו שבין נדבכיו השונים של החוק טלו מקרה שבו נקבע כי נעשה פרסום של דבר לשון הרע (קרי נתקיים הנדבך הראשון), אולם הדיבה אינה פוגענית במיוחד, כי אם מתונה. ניתן להניח כי מידת החומרה של הביטוי הפוגע תשפיע למשל על מידת העניין הציבורי הנדרש בגדר הגנת אמת דיברתי (סעיף 14 לחוק), ועל בחינתה של שאלת תום-הלב במסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק" (כב' השופט ריבלין בעניין שוקן).

מן הכלל אל הפרט

46. בענייננו, דומה כי אין מחלוקת כי דברי הפרסום מהווים לשון הרע כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע.

47.דרישת החוק היא כי הפרסום יהיה בעל אלמנט של ביזוי או לעג, או לחלופין כי יהיה בו כדי לפגוע בפרנסתו של אדם. המבחן הינו מבחן האדם הסביר, כלומר האם המדובר בביטוי שיש בו לגרום להשפלתו או ביזויו של אדם בעיני האדם הסביר ("האדם ברחוב"; "האדם הרגיל", ראוא. שנהר, בעמ' 110). "כוונת המפרסם" אינה רלבנטית, "שהרי מטרת החוק היא למנוע פגיעה בנפגע ופגיעה שכזו עלולה להיגרם בין אם הייתה מכוונת ובין אם לאו. מאותה סיבה לא ייחס בית המשפט חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שאליו הגיע הפרסום, שכן החוק נועד למנוע פרסום הפוגע בנפגע בעיני "אדם סביר" כפי שזה ייתפס בעיני בית המשפט (א. שנהר, עמ' 111). זאת ועוד, הבחינה תיעשה בהתאם להקשר המלא בו נעשה הפרסום והרושם הכללי שיצר (ראו בעניין זה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 354). גם שימוש בלשון משתמעת או לשון סגי נהור עשויים להטיל דופי בנפגע, והכל בהתאם להקשר הדברים והבנתם על ידי האדם הסביר (ראו שנהר, ע' 113).

48.בענייננו, אני קובעת כי יש בדברים הקשים שהטיחה הנתבעת בתובע, בכל אחד מהפרסומים, בכדי להשפילו ולבזותו כאמור בסעיף 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע. דומה כי גם בנקודה זו אין מחלוקת בין הצדדים.

תחולת ההגנות

49.לטענת הנתבעת, חוסים הביטויים תחת הגנה סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ולחלופין תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) או15(3) לחוק איסור לשון הרע.

הגנת "אמת דיברתי"

50.סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע :

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

51.ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת שני יסודות. האחד - מידת האמת בפרסום; השני - מידת העניין הציבורי בפרסום. יסודות אלו מצטברים הם, ואין האחד מתקיים ללא רעהו (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 299. אין חשיבות למניעיו של המפרסם. ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע יכול ותקום גם במקרים בהם הפרסום נעשה בחוסר תום לב, ושלא לחול במקרים בהם הפרסום בוצע בתום לב (ראו א. שנהר, ע' 216). אמיתות הפרסום נבחנת במבחן אובייקטיבי, ואין לייחס משמעות לכוונת המפרסם, או לאופן בו הובנו הדברים על ידי קורא הפרסום (ראו עניין חברת החשמל, בעמ' 300). הוראות ההגנה יחולו גם על פרסום המנוסח כהבעת דעה, מקום בו ניתן לאמת את הנתונים העובדתיים המובאים בפרסום (שנהר, ע' 219).

52.לטענת הנתבעת הוטרדה מינית על-ידי התובע במהלך שנות הכרותם. טוענת הנתבעת כי התובע ניצל את פערי הכוחות ביניהם ואת מצוקתה הכספית כדי "לקנות את גופה" בכסף. ראיה לכך מוצאת הנתבעת בהודאתו של התובע, כנטען, בהודעתו למשטרת ישראל ביום 17.10.2011, במסגרתה אישר את גרסתה של הנתבעת, כנטען. לא מצאתי ממש בטענה זו. מעיון בהודעת התובע במשטרה עולה כי כל ש"הודה" בו התובע הוא כי הוא והנתבעת נהגו להתחבק כאשר התראו במרכול. ואולם, לגרסתו הדברים נעשו באופן חברי (להבדיל ממיני), כנגזר מיחסים חמים ששררו ביניהם אותה עת וללא כפיה. כך מחקירתו של התובע במשטרה מיום 17.10.2011:

"... היא היתה באה לחנות קודם כל באה מחבקת אותי אומרת לי מה שלומך שמה יד עלי אם הייתי מסדר סחורה היתה שמה לי יד על הכתף מלטפת לפעמים נותנת לי דחיפה קטנה שאני יפול כזה אז הייתי נופל והיא היתה צוחקת זה היה מתוך צחוק לעולם לא נצמדתי מאחור כי תמיד היינו פנים מול פנים היא מחבקת אותי מנשקת אותי אני יכול לנשק אותה כשהיא נכנסת לחנות תמיד היה מתוך הסכמה ומובן מאליו לא היה חס וחלילה בכפייה יכול להיות גם כן לגבי צואר אני לא זוכר אני יודע שהיינו מחבקים אחד את השני" (ע' 2, ש' 23-27).

53.ההודעה שמסר התובע במשטרה, התואמת את עדותו בפניי, מהימנה ועקבית, ואני מקבלת אותה. בהקשר זה יצוין כי יש ליתן משקל משמעותי לעדותו של התובע במהלך חקירתו במשטרה ביום 17.10.2011, נוכח נסיבותיה. התובע הופתע עת הוזמן לחקירה במשטרה, ואף לא ידע על מה ולמה הוא עומד להיחקר (ראו דבריו של התובע בחקירתו מיום 17.10.2011, ע' 1, ש' 1-7). חקירה במשטרה, קל וחומר ללא אזהרה מוקדמת וללא מודעות ביחס להגשת התלונה ומהותה, הנה אירוע קשה לאזרח שומר חוק. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח אופי התלונה וחומרתה. בנסיבות אלה אני קובעת כי הדברים אשר מסר התובע במהלך חקירתו במשטרה אותנטיים, ומשקפים את המציאות כפי שאירעה בזמן אמת, ללא שהיה בידי התובע שהות לתכנן דבריו. ודוק: אין בהודאת התובע כי הצדדים התחבקו והתנשקו עת נפגשו, משום הודאה בהטרדה מינית, כטענת הנתבעת.

54.עוד דוחה אני את טענת הנתבעת, כי התובע נתן לה סכום של 12,000 ₪, בציפייה לקבל הטבות מיניות, כפי שיפורט להלן.

נסיבות מתן הכסף מהתובע לנתבעת

55.לטענת הנתבעת, התובע לא נתן לה את הכסף כהלוואה אלא כאתנן תמורת הטבות מיניות. עוד טוענת הנתבעת כי גרסת התובע כי הכסף ניתן כהלוואה הופיעה לראשונה רק לאחר שהבין כי הנתבעת מסרבת לשתף פעולה עם דרישותיו.

56.דא עקא, עדותה של הנתבעת ביחס לגרסה זו לא הייתה סדורה ולא עשתה רושם מהימן. גרסת הנתבעת התפתחה לאורך ההליך והיא לוקה בסתירות פנימיות אשר אינן מתיישבות עם השכל הישר או מבחן המציאות, כפי שיפורט להלן:

א.בתצהירה אישרה הנתבעת כי היא ובעלה נטלו הלוואה מהתובע (סעיף 28 לתצהיר הנתבעת).

ב.זאת ועוד, מתצהירה של הנתבעת עולה כי מסרה לתובע המחאות כנגד ההלוואה שנתן לה:

"24. מאז שניסה טובי לקנות את חווייתו המינית באמצעות הצ'ק שנתן לי במתנה כמחווה לקשיי הכלכליים, ומשלא הצליח, בחר לפעול כנגדי על מנת להשיב את הכספים הללו בחזרה, כאשר לא הייתה לי כל התנגדות להשיב את הכספים הללו, ראייה לכך, נתנו עבור צ'ק זה צ'קים נגדיים.

25. מכיוון שהבנק שלי לא אישר לי את הצ'קים הללו, ביקשתי את הצ'קים הללו ובתמורה נתתי צ'ק חליפי אחר, ובסופו של יום, לאחר פתיחת תיק הוצאה לפועל, הוא נסגר לאחר ששולמו על ידי ועל ידי בעלי מלוא הכספים".

מדברים אלה עולה כי כבר בזמן אמת הבינה הנתבעת כי הכסף שנתן לה התובע ניתן כהלוואה, אשר להבטחת פירעונה מסרה הנתבעת לתובע המחאות. כך גם עולה מעדותה של הנתבעת בסעיף 28 לתצהירה:

"אכן אני ובעלי נטלנו הלוואה מן התובע, אולם השבנו את כספי הלוואה זו לתובע במלואם".

בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת לפשר הסתירה בין גרסתה בתצהירה לבין טענתה כי התובע לא נתן לה את הכסף כהלוואה אלא כאתנן תמורת טובות הנאה מיניות. באשר לכך העידה הנתבעת בחקירתה כי עורך הדין שלה שכנע אותה להעיד עדות שקר. כך מחקירתה של הנתבעת:

"הוא שכנע אותי לקחת את הכסף אמרנו הלוואה כי זה מה שעורך הדין אמר לרשום. הוא אמר שזה לא נשמע טוב שתגידי שלקחת את זה שהוא שכנע אותך. אבל הוא שכנע אותי ולא ביקשתי ממנו את הכסף הזה" (ע' 49, ש' 27-29).

וכן –

"זה נכון זה היה בושה להגיד שזו לא הלוואה, שהוא נתן את הכסף תמורת יחסי מין ואני לא הסכמתי. אני בחיים לא אסכים ללכת עם גבר" (ע' 49 ש' 32-33).

טענתה של הנתבעת בחקירתה הנגדית, כי מחמת הבושה העידה בתצהירה כי הכסף ניתן לה כהלוואה ולא בתמורה למתן טובות הנאה מיניות לתובע אינה מתיישבת עם השכל הישר, שכן טענת ההגנה של הנתבעת מבוססת על הטענה כי הכסף נמסר לה כנגד ציפייה לקבל הטבות מיניות. זאת ועוד, אם לא התביישה הנתבעת לטעון זאת בכתב הגנתה (ראו, בין השאר, סעיפים 5 ו-17 לכתב ההגנה) או בעדות פתוחה בבית המשפט, מדוע התביישה לטעון זאת בתצהירה? דומה כי הנתבעת אף לא התביישה לטעון זאת בפומבי, כעולה מהדברים שאמרה במסגרת הפרסום השני, כאשר הטיחה בתובע – "למה נתת לי 10,000 שקל?". בנסיבות אלה איני מקבלת את ההסבר שהציעה הנתבעת לסתירה בין עדותה לבין תצהירה. עוד איני מקבלת את עדותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית כי עורך דינה הדיח אותה למתן עדות שקר וטוב לו טענות אלו לא היו נשמעות.

ג.מתצהיר הנתבעת עולה כי התייעצה בעורך דין, בנוכחות אמה, וזה אמר לה להשיב לתובע את הכסף שנתן לה ואם יישנו ההטרדות לפנות למשטרה. ראשית, גרסה זו אינה נתמכת במאומה, הפגישה אינה מוזכרת בתצהירה של הגב' בתיה אליהו או בתלונה שהגישה הנתבעת למשטרת ישראל, לא הוזכר שמו של אותו עורך דין והוא לא זומן למתן עדות, הגם שיש בה, לגרסת הנתבעת, לתמוך בגרסתה בצורה משמעותית. שנית, למרות שלטענת הנתבעת אמר לה עורך הדין להשיב את הכסף לתובע, הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל כנגד התובע בלא שהשיבה לתובע כספו כפי שייעץ לה עורך הדין עמו התייעצה (אשר הושב לבסוף רק לאחר שפתח תיק הוצאה לפועל). גם התנהלות זו אינה מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת, מחד גיסא, ויש בה לחזק את גרסתו של התובע לפיה התלונה למשטרת ישראל הוגשה כמנוף לגרום לו לוותר על הכספים שהלווה לנתבעת, מאידך גיסא. בנקודה אחרונה זו אציין כי סתירה נוספת קיימת בין טענת הנתבעת בסעיף 16 לתצהירה כי הגישה את התלונה לאחר שהחזירה לתובע את כספו, לבין השתלשלות האירועים להוויתם, מהם עולה כי הכסף הושב רק לאחר שהתובע פתח את תיק ההוצאה לפועל (ראו, בין השאר, סעיף 29 לתצהיר הנתבעת).

ד.לא אחת טענה הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית כי הסתירות ואי הדיוקים בעדותה הנם תולדה של פוסט טראומה (ר' ע' 48, ש' 14-15), לאחר שנאנסה במשך חמש שנים על-ידי מר מורן חודדה (אחיינו של בעלה). כתוצאה מאונס זה אף הרתה הנתבעת והביאה ילד לעולם (ע' 44, ש' 21-25). עוד טענה הנתבעת כי הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כסובלת מנכות בשיעור 65% בשל פוסט טראומה (ע' 46, ש' 1-9). גם טענה זו לא הוכחה. הנתבעת לא צרפה מסמכים המעידים על זכאותה לתגמולים בשל נכות, למרות שיכלה לעשות כן בנקל (גם בשלב מאוחר ולאחר חקירתה הנגדית).

57.מנגד, אני מקבלת את עדות התובע כי ההמחאות לפירעון ההלוואה נמסרו לו כנגד מסירת שיק ההלוואה. גרסתו של התובע נתמכת גם ממכתב ההתראה ששלח ב"כ התובע לנתבעת ביום 6.7.2008, סמוך להתרחשות האירועים. כך תוארו הדברים במכתב ההתראה (סעיף 5 למכתב ההתראה):

"5. א. מרשי, כאמור נתן לכם הלוואה בדמות שיק ע"ס 12,000 ₪ לכיסוי שלושה פיגורי משכנתא (כטענתכם) ובתמורה קיבל ממיכל באותו מעמד שלושה שיקים נגדיים להבטחת חובו.

ב. יומיים לאחר מסירת שלושת השיקים למרשי להבטחת חובו של מרשי, כאמור, פנתה מיכל למרשי ודרשה לקבל את שלושת השיקים הנ"ל בטענה כי היא מוגבלת בבנק ולשיקים אין ערך וציינה כי בת דודתה תעזור לה לקבל הלוואה חדשה מהבנק עוד באותו היום ואז תוכל ליתן למרשי שיק ביטחון יחיד ואחר תחת שלושת השיקים שנמסרו למרשי קודם לכן על ידה ...".

58.כך עולה גם מהדברים אשר מסר התובע במשטרה, בחקירתו ביום 17.10.2011:

"באותה תקופה היא באה אליי ובמהלך השיחות שלנו היא אמרה לי כי היא במצב כלכלי אוד קשה והביאה לי פעמים טפסים של הודעות מבנק למשכנתאות שהיא חייבת לפרוע את המשכנתא אחרת מפנים אותה מהבית או משהו כזה והיא אמרה שהיא אובדת עצות ומצב כלכלי מאד מאד קשה ואז היא ביקשה ממני הלוואה של שתים עשרה אלף שקל בשביל לסגור את פיגור המשכנתא וחשבתי ובסוף נתתי לה תשלום בשיק אישי שלי מחשבוני של העסק צק על שמה ככל שזכור לי והיא בתמורה נתנה לי שלושה שיקים דחויים צקים מהחשבון המשותף שלה ושל בעלה..."

59.ברי כי הנתבעת גם יכלה להפריך גרסה זו על-ידי הצגת מסמכים בנקאיים המעידים על כך שחשבונה לא הוגבל אותה תקופה / לא ביטלה שיקים שמסרה ועוד.

ביום 14.7.2008 הגישה הנתבעת למשטרה תלונה כנגד התובע. הגשת התלונה נעשתה ביום בו מכתב ההתראה הגיע לידי הנתבעת (ראו עדותה של הנתבעת בחקירתה, ע' 2, ש' 25). סמיכות הזמנים בין הגשת התלונה ובין קבלת מכתב ההתראה תומכת בגרסת התובע כי מניעיה של הנתבעת עת הגישה תלונתה היו הפעלת לחץ על התובע לבטל את דרישתו להחזר הכספים אשר ניתנו לה על ידו כהלוואה. הנתבעת אף לא מסרה הסבר חלופי המניח את הדעת לגרסה זו.

60.חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בסתירות בין הדברים שמסרה הנתבעת במסגרת תלונתה למשטרה לבין הדברים שנמסרו בתצהירה. כך, בתלונתה מסרה הנתבעת כי התובע נתן לה במתנה המחאה בסך 12,000 ₪, ואמר לה כי אשתו לא יודעת וגם בעלה לא צריך לדעת מזה, הנתבעת מסרה כי לא סיפרה לבעלה כי קיבלה מהתובע את הכסף (ע' 1, ש' 7-8 לתלונת הנתבעת מיום 14.7.2008). ואולם, בתצהירה העידה הנתבעת כי לאחר שהפקידה את ההמחאה, סיפרה לבעלה על מתן השיק, ואמרה לו שהיא מפוחדת מהתנהגותו המינית של התובע כלפיה (ס' 11 לתצהירה). בהמשך הדברים מצהירה הנתבעת כי בעצת אמה פנתה לייעוץ עורך דין (ששמו לא פורש) אשר ייעץ לה להחזיר את הכסף וכי ככל שיישנו ההטרדות לפנות למשטרה – ולאחר ששנו המקרים הגישה הנתבעת תלונה (סעיפים 12-16 לתצהיר).

61.הנתבעת אף הציגה מספר גרסאות באשר לסיבה בשלה נטלה את הכסף שהציע לה התובע. בחקירתה במשטרה מיום 14.7.2008 הסבירה הנתבעת כי - "אמרתי שאני אקח ממנו את הכסף ואז אני יוכיח שהוא רצה לקנות אותי בכסף" (הטעות במקור ס.מ.; ע' 2, ש' 22). גם הסבר זה אינו עושה שכל כלל ועיקר משום שלא ברור בפני מי הנתבעת אמורה להוכיח את האמור, ובאילו נסיבות סברה הנתבעת כי העניין יעלה. מנגד, בתצהירה טענה כי "לא עלה במוחי כי ההפקדה של הצ'ק ... הנה 'כשוות ערך' לשירותי מין כאוות נפשו, לאחר תקופה, הבנתי כי כל רצונו של התובע היה סיפוקו המיני באמצעות גופי" (סעיף 12 לתצהירה). לא ברור כיצד שתי הגרסאות מתיישבות יחדיו. גם כאן, יכלה הנתבעת להציג על נקלה מסמכים המעידים על כך שטענתו של התובע כי אותה עת נקלעו היא ובעלה לקושי בהחזרי משכנתא אינם אמת, אולם נמנעה מעשות כן.

62.אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע ביקר בדירתה של הנתבעת פעמיים. לגרסת הנתבעת, הפעם הראשונה הייתה כשבועיים לפני שנתן לה את ההלוואה, והפעם השנייה לאחריה, בציפייה לקבלת הטבות מיניות. מנגד, הסביר התובע כי ביקר בדירת הנתבעת לבקשתה, בשל רצונה למכור את הדירה נוכח הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו הנתבעת ובעלה.

63.גם כאן, מקבלת אני את גרסתו של התובע כי נסיבות ביקוריו בדירת הנתבעת היו לצורך בדיקת כדאיות מכירת דירת הנתבעת. כך נלמד מעדותו של התובע בחקירתו במשטרה מיום 17.10.2011:

"... והיא אמרה לי טוב תחכה אני יתן לך היא אז רצתה למכור את הבית ואמרה לי כשאמכור את הבית אחזיר לך והיתה מתייעצת איתי כי הציעו לה 888 ופעם 850 אלף שקל והיא אמרה שבסוף לא תמכור כי חושבת שהמחירים יעלו יותר" (ע' 3, ש' 57-62).

64.עוד, איני נותנת אמון בגרסתה של הנתבעת כי התובע הטריד אותה מינית עת ביקר בדירתה. לתמיכה בגרסה זו, העידה הנתבעת את אמה, הגב' בתיה אליהו (נ/1), אשר העידה כי בעת ששהתה בדירת הנתבעת, הגיע התובע ואמר לנתבעת "אני רוצה לראות את הדירה שלך". מיד לאחר מכן התובע "שלח ידיים" וניסה לגעת בנתבעת. בשלב זה הנתבעת סילקה אותו מהבית (סעיף 6 לתצהיר גב' בתיה אליהו). ואולם, דברים אלו אינם מתיישבים עם תלונתה של הנתבעת במשטרה מיום 14.7.2008, שם מסרה הנתבעת:

"למחרת אני חושבת בתאריך 18.05.08 טובי בא אלי הביתה, לשאלתך אני לא הזמנתי אותו והוא הביא לי קופסת עוגיות, הכנסתי אותו לבית, לא פחדתי ממנו, אני ישבתי וטובי ביקש קפה, ואמרתי לו שאני לא עושה לו קפה, אמרתי לו שידעתי שבגלל ה-12,000 ₪ שנתת לי, אתה תרגיש יותר בטוח לבוא אלי ושיסתלק מהבית, דחפתי את טובי החוצה ואז טובי נישק אותי בפה. לציין כי טובי היה אצלי בבית גם שבועיים לפני שהוא נתן לי את השיק הגיע אלי לבית ..." (ע' 2, ש' 9-13).

מעדותה של הנתבעת במשטרה לא הוזכר כי אמה נכחה בעת ביקור התובע, כפי שניתן היה לצפות כי יהיה. גם בתצהירה של הנתבעת לא מוזכר כי אמה נכחה בדירה בעת ביקור התובע. בנסיבות אלה, נראה כי עדותה של הגב' אליהו הוזמנה לצורכי משפט.

65.מסקנתי זו מתחזקת נוכח הסתירות בין תצהירה של גב' בתיה אליהו לבין עדותה בפניי. בעדותה הנגדית העידה גב' אליהו כי כלל לא הייתה במקום בעת שנכנס התובע לדירה, אלא נכנסה מהדלת האחורית וראתה את התרחשותם של הדברים מבלי שהצדדים שמו לב לכך. כך מעדותה:

"הבת שלי גרה בבית עם כמה כניסות. אני נכנסתי מאחורה ורציתי להפתיע אותה ... הייתי באה לעזור בימים שבעלה איננו. באתי יום אחד מאחורה ושמעתי שהיא צועקת על טובי והוא בא מאחורה, הוא נצמד אליה מאחורה, לא נעים לי להגיד את זה והיא צעקה עליו. היו לו עוגות או ופלות ביד, הוא בא עם משהו. כשהיא צעקה עליו, או כשהוא ראה אותי או שלא, הוא הלך".

66.ועוד, גם בתצהירה של הנתבעת לא הוזכר כלל כי אמה הייתה עדה להטרדתה על-ידי התובע. בעדותה טענה הנתבעת כי ביקשה שלא לערב את אמה בהליך, משום שהמשפחה עברה תקופה קשה עקב התאבדות אחיה. הסבר זה אינו מתיישב עם הגשת התצהיר והעדת אמה בסופו של דבר או עם טענת הנתבעת בתצהירה כי אמה לוותה אותה והייתה מודעת להטרדתה על-ידי התובע בזמן אמת, והיא אף זו שיזמה את הפניה לייעוץ משפטי. סיכומם של דברים, גרסת הנתבעת, הרוויה סתירות לכשעצמה, אינה מתיישבת עם גרסתה של הגב' בתיה אליהו (הרוויה סתירות אף היא). המסקנה המתבקשת היא כי מדובר בעדות מוזמנת לצרכי משפט, שאין לייחס לה משקל.

67.לא ניתן לסיים את הדיון בתיק זה ללא התייחסות לטענת התובע כי הנתבעת נוהגת להטיח האשמות באונס כלפי גברים שונים באופן שיטתי. חיזוק לטענה זו מצא התובע בתלונתה של הנתבעת נגד מר מורן חודדה. עוד טען התובע כי הנתבעת ובעלה פעלו בשיטתיות בניסיון לסחוט באיומים כספים מאלו שטפלו עליהם כי אנסו את הנתבעת. להוכחת טענתו זו הגיש התובע את תצהירו של מר ניסים חודדה. בתצהירו העיד מר ניסים חודדה כי נסחט על ידי בעלה של הנתבעת. להוכחת טענתו, צרף תמלול הקלטה אשר נערכה בינו לבין בעלה של הנתבעת שם נאמר:

"ניסים תקשיב טוב. עד תשע בערב. עד היום בתשע בערב, אתה עם צ'קים, 96 צ'קים ו-50 אלף שקל, לא יודע בצ'ק אחד, במזומן, איך שאתה רוצה, עד תשע בערב היום. אם לא תבוא, לא צריך משטרה, לא צריך ואתה לא... , אתה לא, בך אני לא נוגע, רק באחותי ובבן שלך".

68.אציין בתמצית כי ברקע הדברים תלונה שהגישה הנתבעת נגד אחיינו של בעלה - מר מורן חודדה, כי אנס אותה משך תקופה ארוכה. בסופו של דבר נסגר התיק מחוסר ראיות ומחוסר אשמה (כעולה ממסמך אשר נחזה לתצהיר הנתבעת עליו לא חתמה ואשר צורף לתיק). כאמור לעיל, הנתבעת הגישה תביעה כספית כנגד מורן חודדה לפיצוי בגין נזקיה (ת"א 64622-01-17, כב' השופט אמיר סלאמה), אשר נדחתה. יודגש כי במסגרת הדיון בתביעה זו הגבלתי עצמי מלשמוע עדויות הנוגעות במישרין לתביעה שהגישה הנתבעת כנגד מר מורן חדדה ואין להן קשר ישיר לתיק זה (ראו בהקשר זה גם החלטתי הדוחה בקשה להבאת עדים הקשורים לתיק הנזיקי מיום 15.10.2018 ומיום 30.10.2018 (עיון מחודש) וכן החלטתה של כב' השופטת קראי גירון מיום 24.2.2019 בבר"ע שהגישה הנתבעת כנגד החלטתי).

69.עתה לעניינינו. לא מוכחש כי בין מורן חודדה לבין הנתבעת התקיים קשר מיני (ר' עדותו של אביו של מורן – מר ניסים חודדה, ע' 13, ש' 1-2, וכן פסק הדין החלקי בת"א 64622-01-17 מיום 3.12.2017), אולם לטענת מר מורן חודדה מדובר בקשר מיני שהתקיים בהסכמת הצדדים. בעלה של הנתבעת אף לא הכחיש כי אמר את הדברים המופיעים בתמלול שצורף לתצהירו של מר ניסים חודדה, אולם לטענתו הדברים נאמרו בעצתו של מר יוסף אלול, אשר שימש כבורר בין המשפחות (זו של הנתבעת וזו של מר מורן חודדה) (ע' 37, ש' 23-29), כשהכסף אשר דרש בעלה של הנתבעת נועד לשמש את הנתבעת לטיפולים פסיכולוגיים עקב הטראומה אותה חוותה כתוצאה מאינוסה. עוד העיד בעלה של הנתבעת כי הרגיש מושפל עקב כך שאחיינו אנס את אשתו (ע' 37, ש' 1-9).

70.איני מקבלת את גרסתו של בעלה של הנתבעת כי הונחה על ידי הבורר לאיים על מר ניסים חודדה. באשר לכך, לא הובאה עדותו של הבורר, וממילא, אין הצדקה להתנהגות זו, אשר לכאורה נחזית כהתנהגות פלילית. עם זאת, איני סבורה כי כי הדברים המיוחסים לבעלה של הנתבעת קשורים בהכרח לנתבעת או כי יש בהם ללמד על התנהלותה של הנתבעת אל מול התובע בתיק זה. משכך, לא מצאתי לנכון לקשר בין עניינו של בעלה של הנתבעת ומר ניסים חודדה לעניינו של התובע והנתבעת, ואיני סבורה כי חילופי דברים אלה רלבנטים או דרושים לצורך הכרעה בתביעת התובע.

71.סיכומם של דברים, אני מקבלת את טענות התובע כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע ודוחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת "אמת דיברתי". הנתבעת הוסיפה וטענה לתחולת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) או 15(3) לחוק איסור לשון הרע. הגם ויתכן והגנות אלה רלבנטיות בכל הנוגע לתלונת הנתבעת כנגד התובע למשטרת ישראל, לא ברור והנתבעת לא הבהירה מה הקשר ביניהן לבין הפרסומים מושא התביעה, איזה חובה חוקית או מוסרית הייתה לה לפרסם את הדברים כפי שעשתה ובנסיבות שעשתה או מהו העניין האישי הכשר עליו ביקשה להגן. אף איני מקבלת את הטענה כי הדברים פורסמו בתום לב או כי חלה החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע (הדברים פורסמו בנסיבות הקבועות באחד מסעיפי המשנה לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ולא חרגו מהסביר). משכך, אני דוחה את טענת הנתבעת להגנה מכוח סעיפים אלה.

פיצויים

72.סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע הינו עוולה אזרחית, ויחולו עליו, בין השאר, הוראות פקודת הנזיקין. מכוח הוראה זו חלות על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע הוראות פקודת הנזיקין בעניין פיצויים כתרופה בגין עוולה (סעיפים 71 ו-76 לפקודת הנזיקין) כמו גם הגדרת אובדן או חיסור בשם טוב כ"נזק" (סעיף 2 לפקודת הנזיקין). סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ₪ בשל עוולה אזרחית ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן – ראה ס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע ועומד היום על כ-75,000 ₪ בגין כל פרסום).

73.בכל הנוגע לפיצויים בגין פרסום לשון הרע הוכרו מספר תכליות: תכלית תרופתית (ליתן הכרה לנפגע כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה), תכלית הרתעתית ותכלית חינוכית, "כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'..." (רע"א 4740/00‏ לימור אמר נגד אורנה יוסף (14.8.2001) והאסמכתאות המובאות שם).

74. בפסק הדין בעניין אמר התייחס בית המשפט לקושי בהערכת נזקים שאינם נזקים רכושיים או נזקי גוף:

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד (consolution) את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקןrepair) ) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל). ...

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.

האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי – וכזה הוא המקרה שלפנינו – אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו. בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע."

75. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008) עמד בית המשפט על השיקולים להחמרה ולהקלה בגובה הפיצויים:

א.גובה הנזק שנגרם לנפגע ואשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. הפרסום מעמיד חזקה בדבר גרימת נזק ואין צורך להוכיח נזק ממון מיוחד. היקף הנזק נשקל לא רק בהקשר לפרסום אלא גם תוך שימת לב להתנהגות הצדדים לאחריו ואף במהלך הדיון המשפטי. גם בהקשר להיקף הנזק נשקלות התכליות החינוכית וההרתעתית. בהקשר זה יש לשקול את התנהגות המפרסם וכוונותיו – כמפורט בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע;

ב.ההיבט העונשי-הרתעתי - החוק עצמו מצביע על אבחנה בין נתבע תם לב לנתבע זדוני, לא רק בהקשר למידת הפגיעה בנפגע, אלא גם כשיקול עצמאי הבוחן את התנהגותו עומדת לעצמה;

ג.המערער כאדם פרטי – יש להבחין בין מפרסם שהוא גוף תאגידי גדול לבין מפרסם שאינו כן. האבחנה נובעת הן מהאמצעים הכלכליים העומדים לרשותם והן מכך שפרסום בגוף תקשורת עשוי לערב לעיתים שיקולים כלכליים והשאת רווחי הגוף כתוצאה מהפרסום. בכל הנוגע לגוף תקשורת אף עשוי לקבל משקל יתר ההיבט ההרתעתי, אם כי בהקשר זה יש להיזהר מ"אפקט מצנן" של פגיעה בחופש הביטוי;

ד.מצבו הכלכלי של המפרסם – נוכח התכליות הרבות העומדות בבסיס הפיצוי בגין פגיעה בשם טוב והעובדה כי השבת מצב הניזוק לקדמותו אינה תכלית יחידה, ניתן להתחשב אף בשיקולים רחבים יותר, לרבות שיקולים חלוקתיים. שיקולים אלה כוללים, בין השאר, את זהות הפוגע, מצבו האישי, כלכלי והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המוטל עליו.

76.בעניינינו, עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים מוגברים, ואף לכפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, נוכח נזקיו, עגמת הנפש והפגיעה בבריאותו. להוכחת טענתו, צרף התובע אישור מחלה מיום 19.1.2017 בו צוין באשר לסיבת ההפניה כי: "אתמול היתה סיטואציה שבה לדבריו, ללא כל סיבה לקוחה תקפה אותו פיזית ומילולית ללא כל סיבה נראית לעין כדבריו. נסער מאד, לא ישן כל הלילה". עוד צרף התובע תלוש שכר חודש ינואר 2017, שם צוין כי התובע שהה ב-12 ימי מחלה ו-6 ימי חופשה. טוען התובע כי יש בכך להעיד על הנזקים שנגרמו לו. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח נזק מיוחד, או קשר סיבתי בין דבריה לחיסוריו מהעבודה.

77.איני סבורה כי יש להורות על פיצויו של התובע בגין חיסוריו מהעבודה, שכן בגין אלה שולמו לתובע ימי מחלה וימי חופשה שנתית. עם זאת, יש בחיסוריו של התובע ממקום עבודתו מיד לאחר קרות הארועים להעיד על מידת הבושה, הצער וההשפלה שנגרמו לו בשל דברי הנתבעת. אכן, אין פגיעה גדולה כפגיעה בשמו הטוב של אדם. כעולה מהראיות שנשמעו בתיק זה, הטיחה הנתבעת בתובע דברים קשים מנשוא לפיהם פגע בה מינית. משלא הוכיחה הנתבעת כי אכן היא סובלת מפגיעה פוסט טראומתית בשל אינוס שארע בעברה, לא מצאתי לשקול עניין זה לקולא. עם זאת, מצאתי לנכון לשקול את מצבה הכלכלי של הנתבעת, כך שפיצויים שיפסקו לא יביאו לקריסתה הכלכלית. עוד התחשבתי לקולא בהיקפו המצומצם של הפרסום.

78.לאחר שקילת כלל נסיבות העניין, לקולא ולחומרה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין פרסום לשון הרע נגדו בסכום כולל של 25,000 ₪.

סוף דבר

78.אשר עלכן, אני מורה לנתבעת לפצות את התובע בסך 25,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין. עוד תישא הנתבעת בהוצאות משפט שנשא התובע בסך 3,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ט, 28 יולי 2019, בהעדר הצדדים.