לוין ואח' נ' יוסלביץ ואח'

לפניי תביעה לצו עשה - אכיפת טיוטת הסכם פשרה העוסק במכר דירה, ולהשבת כספים. מדובר בגלגול שני לפניי של הסכסוך בין הצדדים, כאשר בסיום הגלגול הקודם לפניי, אשר במסגרתו ניהלו הצדדים תביעות הדדיות, התקבלה התביעה העיקרית של ה"ה יוסלביץ לביטול הסכם מכר הדירה מיום 15.6.17, ונדחתה התביעה שכנגד של ה"ה לוין לאכיפת ההסכם ולסעדים כספיים.

התביעה הכספית המונחת לפניי לעניין השבת כספים שנגבו על ידי ה"ה יוסלביץ במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחו, אינה בסמכותו של בית משפט זה, ולכן אני מורה על מחיקתה.

רקע ותמצית ההליכים הקודמים בין הצדדים:

1. ביום 15.6.17 רכשו הנתבעים (להלן: "יוסלביץ") מן התובעים (להלן: "לוין") דירה אחורית בקומת קרקע, בבית משותף הנמצא ברחוב הגפן 12 בקרית ביאליק, הידועה כגוש 11555, חלקה 36, תת חלקה 1, על כל צמידויותיה (41/214 חלקים ברכוש המשותף) וכל המחובר לה חיבור של קבע (להלן: "הדירה"), בעבור סך של 1,545,000 ₪ (להלן: "ההסכם").

2. לאחר חתימת ההסכם, שילמו יוסלביץ ללוין חלק מתמורת הדירה, ובסך כולל של 986,728.50 ₪.

3. ביום 24.7.17, שלח בא-כוחם לשעבר של יוסלביץ ומייצגם בעסקת המכר, עו"ד עידו קפון, למייצג של לוין בעסקת המכר, עו"ד בועז סטלקול, "מכתב התראה" שבו הודיע עו"ד קפון על ביטול ההסכם מצד יוסלביץ, בטענה שלוין הסתירו מיוסלביץ סכסוך שכנים ארוך ומתמשך, במיוחד עם אחת השכנות, וכן הסתירו את קיומם של הליכים משפטיים כנגדם, לפני המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה (תיק תביעה 67/13), ולפני כב' השופט צ'יזיק, במסגרת הדיון בבקשה לנקיטת הליכי בזיון בשל הפרת פסק דינה של המפקחת [ה"פ (שלום חי') 37770-11-15], וכן את הליכי ההתנגדות לפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה, וכי תלוי ועומד כנגדם צו שיפוטי המחייב אותם להנמיך את מפלס הקרקע בחצר המשותפת, ואשר טרם קוים על ידם.

4. ביום 5.9.17 הגישו יוסלביץ בבית משפט זה, תביעה כנגד לוין לביטול ההסכם, להשבת התמורה שהעבירו לידי לוין, ולתשלום הוצאותיהם של יוסלביץ שהוצאו לצורך רכישת הדירה ופיצוי מוסכם - בסך כולל של 1,164,818.50 ₪ [התביעה הכספית נמחקה ביום 16.10.18 מחמת העדר סמכות עניינית; ת"א (מחוזי חי') 3758-09-17]. מנגד, הגישו לוין כתב תביעה שכנגד לאכיפת ההסכם ולתשלום יתרת תמורת הדירה, פיצוי מוסכם, פיצויים בגין איחור בתשלום יתרת התמורה שלא שולמה, דמי שכירות שמחויבים לוין לשלם עבור ביתם בצורית מיום 3.9.17 ועד ליום 3.2.19, ונזק בלתי ממוני - בסך כולל של 885,571.5 ₪.

   בפסק הדין שניתן על ידי ביום 27.10.19, נקבע כי ההסכם בוטל כדין בשל הטעיה ו/או חוסר תום לב בניהול המו"מ לכריתת ההסכם. בתמצית, נקבע כי לוין הפרו את חובת הגילוי, מכוח הדין ומכוח הנסיבות, כאשר לא גילו אזנם של יוסלביץ, עובר לחתימת ההסכם, בדבר סכסוך השכנים החריף והמתמשך (שנמשך 4 שנים, לשיטת השכנה, והתנהל בערכאות המשפטיות כ- 6-5 חודשים לפני תחילת המו"מ וכריתת ההסכם), בעניינים מהותיים, הקשורים להרחבת הדירה ולאופן השימוש בחצר הסמוכה לדירה; כאשר לוין ידעו את החשיבות שמייחסים יוסלביץ לטיפוח החצר המשותפת, כמי שהחצר צמודה לדירתם, ושעה שאין מדובר בסכסוך של השכנה רק עם לוין, אלא בסכסוכים שלה עם שכנים נוספים. עוד נקבע כי קיים קשר סיבתי כפול בין הטעות להתקשרות בהסכם, וכן בין ההטעיה לטעות, שכן שוכנעתי כי יוסלביץ לא היו מתקשרים בהסכם אילו ידעו אודות סכסוכי השכנים שהוסתרו על ידי לוין. כמו כן, נדחתה התביעה שכנגד, וניתן לצדדים היתר לפיצול סעדים כמוסכם ביניהם.

5. על פסק הדין שניתן על ידי בת"א (מחוזי חי') 3758-09-17 הגישו לוין ערעור בבית המשפט העליון (ע"א 8168/19). ביום 10.12.20 נדחה הערעור ללא צו להוצאות לאחר שב"כ הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט העליון.

6. ביום 15.12.19 הגישו יוסלביץ תביעה כספית ע"ס של 1,415,358 ₪ בבית המשפט השלום בחיפה להשבת התשלום ששילמו עבור הדירה, וכן לפיצויים שונים בגין הפרת הסכם המכר [ת"א (שלום חי) 36748-12-19]. ביום 5.4.20 נתן בית המשפט השלום (מפי כב' השופט רובס) פסק דין חלקי המורה ללוין להשיב ליוסלביץ את התשלום החלקי ששולם בגין תמורת הדירה (986,728 ₪). ההליך בבית משפט השלום תלוי ועומד וטרם התקיימה בו ישיבת הוכחות.

7. יוסלביץ אף פתחו בהליכי גביה כנגד לוין בגין הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם בפסק הדין בת"א (מחוזי חי') 3758-09-17 [תיק הוצל"פ (קריות) 512403-12-19]. ביום 29.8.20 הפקידו לוין בקופת ההוצל"פ את מלוא החוב בסך של 32,248.31 ₪, וביום 6.9.20 נסגר תיק ההוצל"פ.

8. במסגרת הידברות בין הצדדים בניסיון לגבש פתרונות לסיום כלל המחלוקות בכל הערכאות, נפגשו בחודש 06/20 ב"כ לוין, עו"ד שבתאי, ב"כ יוסלביץ, עו"ד רוטנברג, ולוין עצמו, במשרדו של עו"ד רוטנברג (יוסלביץ עצמם לא נכחו בפגישה). במסגרת פגישה זו, הציעו לוין למסור ליוסלביץ את הדירה ללא תשלום נוסף על מנת לייתר את כל ההליכים המנוהלים בין הצדדים. ב"כ יוסלביץ ביקש להיוועץ בה"ה יוסלביץ לגבי ההצעה, ולאחר מספר ימים הודיע ב"כ יוסלביץ ללוין כי ההצעה מקובלת, וכי ניתן להתקדם להסכם. ביום 28.6.20 העביר עו"ד רוטנברג, במייל לעו"ד שבתאי טיוטת "הודעה על הסכם פשרה" אשר נערכה על ידי עו"ד רוטנברג לבקשת לוין (להלן: "המכתב מיום 28.6.20" או "טיוטת הסכם הפשרה"). במייל נכתב כדלקמן:

    

   "היי יובל

   מצ"ב טיוטת הסכם פשרה

   ככל ומקובל, יש לפעול בהתאם לסע' 3 ולקבוע לחתימה".

    

   במכתב מיום 28.6.20 פורטו במסגרת ה"הואיל"-ים, ההליכים בין הצדדים בערכאות המשפטיות ובלשכת ההוצל"פ, כאשר ב"הואיל" החמישי נרשם כי "...משפ' לוין פנו למשפ' יוסלביץ על מנת לייתר את כל ההליכים המנוהלים ביניהם והציעו הצעה לסיום התיק". ב"הואיל" האחרון נרשם כי "... משפ' יוסלביץ, לפנים משורת הדין, הסכימה להצעת משפ' לוין לצורך סילוק כלל ההליכים ו/או התביעות ו/או הדרישות ו/או טענות צד כנגד משנהו בכל הקשור לדירה ו/או להסכם המכר ו/או אחר".

    

   להלן ההסכמות שצוינו במכתב מיום 28.6.20:

    

   "2. לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל ההליכים המשפטיים (ערעור, תביעה בבית המשפט השלום, הוצאה לפועל) לרבות תביעות ו/או דרישות ו/או טענות צד כנגד משנהו, מסכימים הצדדים כי תושלם עסקת רכישת הדירה ברח' הגפן 12 בקרית ביאליק הידועה כגוש 10555 חלקה 36 תת חלקה 1 (להלן: "הדירה") בהתאם להוראות הסכם המכר מיום 15.6.17 ללא שמשפ' יוסלביץ תידרש לשלם תמורה נוספת כלשהי עבור הדירה (מעבר לתמורה שכבר שילמה) כשיתרת התמורה החוזית (בסך 558,271.50 ₪) שלוין מוותרת על קבלתה מהווה תחליף פיצוי אותו משפ' לוין משלמת למשפ' יוסלביץ עבור כלל הנזקים שנגרמו למשפ' יוסלביץ עקב הפרת הסכם המכר על ידי משפ' לוין.

    

   3. לפיכך, במעמד חתימה על הסכם זה נמסרים כל המסמכים הנדרשים בהתאם לקבוע בהסכם המכר לצורך השלמת העברת הדירה על שם משפ' יוסלביץ. כמו כן מצורף נסח טאבו נקי של הדירה (שיוכיח הסרת הערת אזהרה עבור מר בועז גרין, מס' שטר 56656/2019/1 מתאריך 7.10.19 ו/או כל הערה נוספת אחרת היה ונרשמה כזו).

    

   4. מוסכם כי הערבון שהופקד על ידי משפ' יוסלביץ בתיק 36748-12-19 יושב למשפ' יוסלביץ.

    

   5. מוסכם כי תוגש בקשה מוסכמת לדחיית הערעור והשבת הערבון לידי משפ' לוין.

    

   6. מוסכם כי משפ' יוסלביץ תגיש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל 512403-12-19.

    

   7. מוסכם כי הצדדים יפעלו בצוותא ובשיתוף פעולה להסרת העיקולים שמשפ' יוסלביץ הטילה על משפ' לוין במסגרת ההליכים המשפטיים.

    

   8. מבוקש להורות על השבת אגרת בית משפט בת.א 36748-12-19 לידי משפ' יוסלביץ.

    

   9. כל צד ישא בהוצאותיו.

    

   10. עם חתימת הצדדים על הסכם זה, מצהירים הצדדים באופן בלתי חוזר כי אין להם ולא תהיינה להם יותר טענות ו/או תביעות צד כנגד משנהו ו/או מי מטעמם בגין הסכם המכר מיום 15.6.17 ו/או הדירה ו/או אחר הקשור להסכם המכר ו/או הדירה בכפוף לכך שלא יתגלה כי נגרמו נזקים לדירה ב-3 השנים האחרונות (שלאחר יום חתימת ההסכם 15.6.17).

    

   11. מבלי לפגוע ו/או למעט מההתחייבות הבלתי חוזרת של הצדדים בסע' 10 לעיל, היה ותינקט פעולה ו/או דרישה ו/או תביעה צד כנגד משנהו בגין ההליכים המשפטיים, יידרש הצד שנוקט בפעולה לשלם למשנהו סך של 35,000 ₪ כפיצוי מוסכם ומוערך על ידי הצדדים מראש, טרם הצורך לקבלת מענה (וזאת כאמור, ללא קשר לתוצאות ההליך ומבלי לפגוע בטענת הצד שננקטת נגדו פעולה כי על הטענה ו/או התביעה ו/או הדרישה ו/או הפעולה להידחות על הסף בנסיבות קיומו של הסכם זה והתחייבויות הבלתי חוזרות של הצדדים בו)".

    

9. כאמור בסעיף 3 למכתב מיום 28.6.20, באותו מועד הייתה רשומה הערת אזהרה על הדירה לטובת מר בועז גרין בגין הלוואה שלקחו לוין מגרין (לצורך תשלום יתרת התמורה בגין רכישת ביתם בצורית) בסך של 300,000 ₪, בהתאם להסכם הלוואה מיום 6.10.19. לפיכך, טענו לוין כי הסיכום, בהתאם למכתב מיום 28.6.20, היה שלוין יסירו את הערת האזהרה ויציגו נסח טאבו נקי, ולאחר מכן יחתמו הצדדים על טיוטת הסכם הפשרה. לטענת לוין, בא-כוחם הודיע לב"כ יוסלביץ טלפונית כי הנוסח מקובל, וכי לוין פועלים בהתאם לו.

10. לוין פנו לבנק לצורך אישור הלוואה בסך של 300,000 ₪ על מנת לכסות את החוב לגרין ולבטל את הערת האזהרה. תחילה נדחתה בקשת ההלוואה, אך בהמשך אושרה, ולאחר סילוק ההלוואה לגרין, נמחקה ביום 13.7.20 הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתו.

11. בהתאם לסעיף 10 למכתב מיום 28.6.20, אורגנה פגישה בדירה ליום שישי, 17.7.20, בה נפגשו לוין ויוסלביץ. בעוד שלוין טענו כי הדירה נמצאה באותה פגישה במצב תקין, הרי שיוסלביץ טענו כי התברר בפגישה שהדירה אינה תקינה וסובלת מנזקי רטיבות ונזקי איטום, וכי עו"ד סטלקול (מטעם לוין) לא השלים את הרישום בטאבו. ביום 18.7.20 שלחה גב' יוסלביץ הודעת דוא"ל לבא-כוחה, ובה הודיעה כי לאחר שביקרה עם בעלה בדירה וצילמו תמונות של מצב הבית, החליטה יחד עם בעלה "שלא להתקדם עם הסכם הפשרה שהוצע. במידה ויש מבחינת משפחת לוין הצעה להסכם פשרה שלא כוללת את העברת הדירה על שמנו נשמח לשמוע. במידה ולא, נמשיך בהליכים המשפטיים".

12. ביום ראשון העוקב, 19.7.20, הודיע ב"כ יוסלביץ טלפונית לב"כ לוין על הפסקת המו"מ, וביום רביעי, 22.7.20, הודיע לו ב"כ יוסלביץ על כך בדוא"ל.

13. לאחר שניסיונות ב"כ לוין להגיע למתווה פשרה מול ב"כ יוסלביץ לא צלחו, הגישו לוין לבית המשפט השלום במסגרת ההליך המתנהל שם בין הצדדים, בקשה לאכיפת טיוטת הסכם הפשרה. אולם, השופט רובס החליט ביום 20.8.20 כי אין בסמכותו לאכוף על הצדדים הסכם (לא חתום) מכר מקרקעין, שהושג מחוץ לכותלי בית המשפט במסגרת הליכי מו"מ, לאחר הגשת התביעה בבית משפט השלום.

14. ביום 20.10.20 הגישו לוין התובענה שלפניי לאכיפת טיוטת הסכם הפשרה ולהשבת הכספים שקיבלו יוסלביץ במסגרת תיק ההוצל"פ. בקשת יוסלביץ לסילוק התביעה על הסף נדחתה בהחלטתי מיום 16.12.20, בקובעי כי:

     

    "לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לא שוכנעתי כי יש מקום לדון בבקשה כטענת סף. השאלה אם מדובר במסמכים בלתי קבילים במסגרת מו"מ לפשרה או על הסכם שכבר התגבש כמו גם השאלה אם התובעים התנהלו במו"מ לקראת כריתת ההסכם בחוסר תום לב מצריכה בירור עובדתי ואין מקום לדון בה כטענת סף".

     

     

15. בדיון שהתקיים לפניי ביום 3.1.21 בבקשת לוין לעיכוב הליכים, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות כדלקמן:

     

    "1). הנתבעים ירכזו מאמציהם במימוש הדירה ברחוב הגפן 12, קרית ביאליק וזאת לצורך מימוש פסק דינו של כב' השופט רובס ב-ת.א. 36748-12-19.

     

    2). הנתבעים לא ינקטו בהליכים למימוש בית המגורים של התובעים בצורית לפני מתן פסק הדין המשלים של כב' השופט רובס ב-ת.א. 36748-1 או לפני מתן פסק הדין בהליך זה, לפי המאוחר.

     

    3). אין בהסכמת התובעים למימוש הדירה ברחוב הגפן 12, קרית ביאליק, כדי לגרוע מטענות התובעים במסגרת הליך זה, ולא תישמע טענה כי מימוש הדירה מסכל את אכיפת ההסכם הנטען נשוא התביעה בהליך זה.

     

    4). אין בהסכמות דלעיל, כדי למנוע מן הנתבעים לנקוט בהליכי גבייה כנגד התובעים בהוצל"פ.

     

    5). בכפוף להסכמות אלו, מבוקש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים ללא צו להוצאות וכן לקדם את בירור התובענה נשוא הליך זה".

     

    בכפוף להסכמות הצדדים כמפורט לעיל, נדחתה בקשת לוין לעיכוב הליכים. בקשת יוסלביץ להפקדת ערובה להוצאות, נדחתה בהחלטה מיום 21.1.21.

16. אין חולק כי לאחר הפסקת המו"מ בן הצדדים ביום 22.7.20, המשיכו לוין בניסיונות למכור את הדירה דרך מתווכים. בחודש 09/20 פתחו יוסלביץ כנגד לוין בהליך הוצל"פ לשם גביית הכספים שהיה על לוין להשיב ליוסלביץ לפי פסק הדין בת"א 3758-09-17 (תיק הוצל"פ 514955-09-20). ביום 20.1.21 מינה רשם ההוצל"פ, לבקשת יוסלביץ, את עו"ד עופר בן ארי ככונס נכסים על זכויותיהם של לוין בדירה. לאחר ביצוע התמחרות, נחתם ביום 10.5.21 הסכם מכר הדירה לרוכש, גיל נודלמן, תמורת סך של 1,275,000 ₪. כב' ראש ההוצל"פ אישר את העסקה בהחלטה מיום 23.5.21. ביום 29.9.21, נתתי, לבקשת לוין, צו ארעי המעכב את ההליכים בתיק ההוצל"פ עד להכרעה בבקשה לעיכוב ההליכים שהגישו לוין. ביום 3.10.21 נכנס הצו הארעי לתוקף.

17. ביום 12.7.21 התקיימה בתובענה שלפניי, ישיבת הוכחות שבה העיד מטעם לוין, התובע 1, אלון לוין (על תצהירו מיום 14.5.21, ת/1). מטעם יוסלביץ, העידה הנתבעת 2, ענבר יוסלביץ (על תצהירה מיום 8.6.21, נ/1). לאחר דיון לא פורמאלי, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

     

    טענות הצדדים:

18. לוין טענו בסיכומיהם את הטענות הבאות:

    • יש לראות במכתב מיום 28.6.20 – הסכם, שכן התקיימו כל יסודות ההסכם: לוין הציעו בפגישה מחודש 06/20 שיוסלביץ יקבלו את הדירה תמורת הסך החלקי של 986,728 ₪ ששילמו בעסקה שבוטלה. הצעת לוין נדיבה, שכן הותירה בידי יוסלביץ רווח ברוטו של 558,272 ₪, לאור התמורה הכוללת של העסקה שבוטלה – 1,545,000 ₪, ושעה שלא חלה ירידה בערך הדירה מאז ביטול ההסכם, כפי שעלה מחוות דעת שמאי מיום 13.4.21, שבדק את הדירה במסגרת תיק ההוצל"פ שפתחו יוסלביץ. הצעת לוין איפשרה ליוסלביץ לקבל לאלתר דירה ללא משכנתה, ומאידך גיסא, אפשרה ללוין לסיים מסכת בת שלוש שנים של ניהול הליכים משפטיים.

      יוסלביץ שקלו ההצעה וניסחו הסכם התואם את הצעתם של לוין ושצורף למייל מיום 28.6.20 ששלח ב"כ יוסלביץ. במסגרת המייל הובעה דרישה ספציפית להתחיל ביישום ההסכמות שהתגבשו. מייל זה מהווה הסכמה ברורה להצעה - "קיבול".

      עם קבלת ההסכם, פעלו לוין על פיו, נטלו סדרת הלוואות לכיסוי הלוואה בסך של 300,000 ₪ שרבצה על הדירה, שילמו לעו"ד סטלקול לטפל בהסרת הערת האזהרה, וההערה הוסרה ביום 13.7.20. לאחר הסרת ההערה, נשלח נסח טאבו נקי לב"כ יוסלביץ. בכך, מילאו לוין את חלקם לפי סעיף 3 לטיוטת הסכם הפשרה, וכל שנותר היה לחתום פורמלית עליה. בשום מקום לא נכתב או נרמז כי מילוי סעיף 3 לעיל יפתח את ההסכמות לעיון מחדש של יוסלביץ, אחרת לוין לא היו מתאמצים לעמוד בדרישות סעיף 3.

    • גרסת יוסלביץ משתנה: לעיתים הם גורסים כי בא-כוחם פעל מאחורי גבם, ללא ידיעתם או הרשאתם, החל מהמו"מ, דרך גיבוש ההסכם ומשלוח המייל, וכלה בניסיונות החזרה להסכם; לעיתים הם גורסים כי לא היו הסכמות (דבר והיפוכו); ולעיתים הם טוענים כי נתנו "אור ירוק" למתווה ההצעה (סעיף 21 לתצהירם), או כי גובשו הסכמות רעיוניות (סעיף 40 לכתב ההגנה). אולם, תצהיר ב"כ יוסלביץ, עליו מושתתת גרסתם, לא הוגש, ולכן גרסתם נשענת על עדות שמועה. הדבר היחיד שבו היו יוסלביץ מעורבים, לשיטתם, היה הביקור בדירה ביום 17.7.20. יוסלביץ היו רשאים לבוא לבא-כוחם בטענות בעניין התנהלותו, והדבר אינו עניינם של לוין.

    • גרסת יוסלביץ ביחס לסיבה לחזרתם מההסכמות, חסרת בסיס, איננה נתמכת בראיות וסותרת את עדותה של גב' יוסלביץ. גרסת יוסלביץ לפיה, חזרו בהם מהסכמתם לקבל את הדירה הואיל וגילו בה מוקד רטיבות (עניין שלא הוכח ומוכחש), הועלתה לראשונה בכתב ההגנה שהוגש ביום 17.1.21, שישה חודשים לאחר הביקור בדירה. לטענת הרטיבות לא היה זכר בביקור בדירה ביום 17.7.20, שבמהלכו לא העירו יוסלביץ כל הערה או צילמו רטיבות. יש לראות בכך הפרת הסכם שכן הביקור נועד לאפשר ללוין להסדיר כל ליקוי שקיים, למניעת טענות עתידיות, בהתאם לסעיף 10 לטיוטת הסכם הפשרה; לא היה זכר לטענת הרטיבות גם בהודעת הביטול מיום 22.7.20 או בתכתובת אחרת בין הצדדים; הטענה לא הועלתה בפני המתווכים להם מסרו לוין מפתח כחלק ממתווה החזרה להסכם; הטענה לא הועלתה גם בפני השמאי שבדק את הדירה במסגרת הליך הכינוס בתיק ההוצל"פ; וגם לא צוינה בהסכם מכר הדירה בהליך ההוצל"פ. התמונות שצורפו כראיה מטעם יוסלביץ, אינן מעידות על רטיבות. החל מחודש 07/20 היה בידי יוסלביץ מפתח לדירה במסגרת מתווה החזרה להסכם, כך שהיה בידם בכל עת להרטיב קיר לצורך צילום או לצלם רטיבות קטנה. אף לא צורפה חוות דעת של אינסטלטור כראיה.

    • טענת הגב' יוסלביץ בחקירתה כי לאחר גילוי הרטיבות "הפסיקה להאמין" ללוין וביטלה את הסכמתה ליטול את הדירה, אינה ברורה. גם אם גב' יוסלביץ אינה מאמינה ללוין, ניתן היה למנות אינסטלטור מוסכם לבדיקת הדירה והרטיבות. אולם, יוסלביץ החליטו שהרטיבות כביכול מעידה על בעיות נוספות בדירה, ולכן ביטלו את ההסכם מבלי להודיע על "חשדותיהם" ללוין, והסתפקו בהודעת הביטול הלא מנומקת מיום 22.7.20.

    • יוסלביץ משעינים עיקר טענותיהם על חוסר תום לב של לוין כביכול בכך שלא פעלו לביטול הערעור כאשר נפתח התיק דנן. אולם, לוין לא ביקשו לבטל את הערעור מכיוון שהוא היה "השוט" היחיד לאי נסיגת יוסלביץ מההסכמות פעם נוספת. לאחר שהתברר כי מתווה החזרה להסכם נכשל, שקלו לוין לסלק את הערעור, אך יוסלביץ הגישו ביום 17.11.20 בקשה לסילוק התביעה דנא, מה שהוביל את לוין להותיר את הערעור על כנו, לכל הפחות, עד להכרעה בבקשת הסילוק של התביעה דנא, על מנת שלא ייוותרו קרחים מכאן ומכאן. אילו היה הערעור מתקבל, היו הצדדים שבים למתווה שבמכתב מיום 28.6.20. אולם, לוין לא המתינו לתוצאות הערעור והגישו את התביעה דנא פחות מחודשיים לפני הדיון בערעור, מפני שביקשו לכבול את יוסלביץ להסכמות. דווקא יוסלביץ הם חסרי תום לב שעה שלא עתרו לבית המשפט העליון לדחיית הערעור או לבית משפט זה לדחיית התביעה בשל הערעור. אמנם, יוסלביץ עתרו לסילוק התובענה על הסף, אך לא טענו בבקשתם ביחס לערעור. זאת, הואיל והיה להם נוח להותיר "תעודת ביטוח" למצב שבו הערעור מתקבל, ואז היו מגישים כתב הגנה בתיק שלפנינו וטוענים לאכיפת ההסכם.

    • לפיכך, יש לקבל את התביעה; להורות על קיום טיוטת הסכם הפשרה (רעיונית, הואיל והדירה נמכרה בכינוס, כמוסכם בדיון שהתקיים ביום 3.1.21); לקבוע כי במכירת הדירה בכינוס והעברת תמורתה ליוסלביץ, תסתיים הפרשה כולה; להורות על סילוק התובענה בת"א (שלום חי') 36748-12-19; להורות על השבת מלוא הכספים שקיבלו יוסלביץ במסגרת תיק הוצל"פ 512403-12-19; ועל השבת הפיקדון בערעור (שנטלו יוסלביץ בתיק ההוצל"פ).

       

19. יוסלביץ טענו בסיכומיהם את הטענות הבאות:

    • מסמכים ותוכנם המועברים בין ב"כ הצדדים במסגרת מו"מ לפשרה, עליו מבוססת התובענה כולה, אינם קבילים כראיה בבית המשפט שעה שלא הוצגו על ידי עורכם. לפיכך, טיוטת הסכם הפשרה (והמילה "טיוטה" הודגשה ע"ג המסמך ונרשמה גם במייל הנלווה) שהוחלפה בין הצדדים, אינה קבילה ראייתית, משקלה הראייתי אפסי מעצם הגדרתה – טיוטה, והיא לא תיחשב כהודאה או כהסכמה או כדבר אחר. לוין לא עמדו בנטל ההוכחה ובחרו להימנע מהעדת העד המרכזי מטעמם – בא-כוחם, עו"ד שבתאי (אחיה של גב' לוין) - שהוא היחיד שניהל את המו"מ והיה מודע לכך שמדובר רק בטיוטה, ובחרו שלא להציג באמצעותו את העובדות נשוא המו"מ. מכאן, שעדותו של מר לוין בענייני המו"מ לפשרה שניהלו ב"כ הצדדים, מהווה, לכל היותר, עדות שמיעה שמשקלה אפסי.

    • ב"כ לוין הרחיב חזית באופן פסול בדיון ההוכחות ובסיכומיו, עת העלה טענות כזב כנגד ב"כ יוסלביץ אשר אינו צד להליך ואינו נדרש להשיב לטענות אלו. הואיל וב"כ לוין בחר שלא למסור עדות, הרי שהתייתרה נחיצות עדותו של ב"כ יוסלביץ.

    • הדרישה בסעיף 3 לטיוטת הסכם הפשרה, למחוק את הערת האזהרה שרשמו לוין על הנכס, הייתה צעד בונה אמון (ולא קיבול להצעה) במסגרת המו"מ, שכן הערת האזהרה כלל לא הייתה אמורה להירשם. הערת האזהרה נרשמה בחטא, בחוסר תום לב ושלא כדין מצד לוין, כחודש לאחר הגשת סיכומי יוסלביץ בגלגול הקודם לפניי, ובעת מלאכת כתיבת פסק הדין שם. זאת, על מנת להקשות על יוסלביץ את האפשרות לגבייה. לוין לא הוכיחו, וממילא לא טענו, כי ניזוקו כתוצאה ממחיקת הערת האזהרה.

    • מהודאתו של ב"כ לוין מיום 16.7.20 (נספח יב' לתצהירו של לוין), עולה כי ללוין היה ידוע שהליך המו"מ לא הושלם ולא יושלם עד אשר יוסלביץ יבחנו את מצב הדירה. לפיכך, לא ניתן היה לקבוע מועד לחתימה ללא הסכמת יוסלביץ לאחר בדיקת הדירה, וכל טענה בעל-פה של לוין בניגוד לראיות והודאת ב"כ לוין בכתב, הינה טענת כזב.

    • לוין הסתירו מיוסלביץ את בעלותם בדירה נוספת, והמשיכו להסתיר זאת גם לאחר הביקור בדירה נשוא התביעה שלפניי. הסתרת הדירה הנוספת ומצב הדירה נשוא תביעה זו, הביאו לכך שטיוטת הסכם הפשרה לא נקבעה כלל לחתימה, לא נחתמה על ידי הצדדים, לא אומתה על ידי באי-כוחם ולא הבשילה לכדי הסכם. חתימות הצדדים על הסכם פשרה העוסק במכר נכס מקרקעין, אינן רק פורמליות, אלא מהותיות, וכידוע, בית משפט אינו כורת לצדדים הסכם שהם עצמם לא כרתו.

    • לוין מושתקים מלטעון כי המו"מ לא כשל שהרי בסיכומיהם הודו שהליכי המו"מ כשלו, וגם לשיטתם, לאחר יום 22.7.20 הפך המכתב מיום 28.6.20 ללא רלוונטי. עוד עלה מסיכומיהם כי ב"כ הצדדים ניסו ליצור מתווה פשרה חדש אחר ושונה לחלוטין מזה הנקוב בטיוטת הסכם הפשרה שבתביעה זו מבוקש לאוכפה. לוין הגישו לבית המשפט העליון את סיכומי טענותיהם בהליך הערעור, הליך שטיוטת הסכם הפשרה הייתה מייתרת אילו קיבלה תוקף של הסכם, ובכך הודו לוין כלפי כולי עלמא (גם בפני בית המשפט העליון) כי הליכי הפשרה כשלו.

    • ב"כ לוין התנהל בניגוד לטיוטת הסכם הפשרה שהוא מבקש לאכוף. ב"כ לוין לא העביר את המסמכים שהיה עליו להעביר לפי סעיף 3 למכתב, לצורך העברת הדירה ע"ש יוסלביץ.

      ב"כ לוין לא הסביר מדוע לא פעל בהתאם למכתב ומדוע לא הודיע לבית המשפט העליון וללשכת ההוצל"פ כי הליכי הערעור וההוצל"פ התייתרו לאור כניסתה לתוקף של המכתב מיום 28.6.20. ב"כ לוין גם לא ציין במסגרת אותם ההליכים כי הגיש בשם לוין את התביעה שלפניי. להיפך, הוכח כי ב"כ לוין המשיך לקדם את הליך הערעור, והגיש סיכומי טענות, ואף סיכומי תשובה, באותו הליך.

      לוין אף בחרו שלא להגיש לבית המשפט העליון בקשה לעיכוב הליך הערעור, אלא להיפך – התעקשו על קיומו של הליך הערעור, ורק לאחר קבלת הסבריהם של שני שופטי בית המשפט העליון, קיבלו לוין את ההמלצה לחזור מהערעור על מנת לחסוך בהוצאות.

      גם בדיון שנערך בבית משפט השלום, לא טענו לוין כי יש לעכב את הדיון בעקבות התביעה שלפנינו, אלא ביקשו להמתין לתוצאות הליך הערעור, שאם יצליחו בו, יוותר בעינו ההליך הכספי בבית משפט השלום, והודיעו (שלא לפרוטוקול) שבמקרה כזה, יתבעו את יוסלביץ על כל נזקיהם.

      לוין אף בחרו שלא להגיש בתיק ההוצל"פ 512403-12-19, בקשה בטענת 'פרעתי' (שכן חודש וחצי לאחר כישלון המו"מ לפשרה, פרעו לוין, באמצעות בא-כוחם ומחשבונו, את חובם) לאור כניסתה לתוקף של טיוטת הסכם הפשרה, לשיטתם.

      לוין גם לא שילמו את הסך של 35,000 ₪ המצוין בסעיף 11 למכתב מיום 28.6.20.

      ב"כ לוין, כאמור, העדיף שלא למסור את עדותו בנוגע להתנהלותו בניגוד לטיוטת הסכם הפשרה שהוא מבקש לאכוף, ולוין עצמו נחקר בעניין זה והתחמק ממתן תשובות ענייניות. אין ליתן אמון בעדותו המתחמקת של לוין (שטען בחקירתו שביצע מניפולציות על מנת לאלץ את יוסלביץ להסכים לגחמותיו) אל מול עדותה האמינה והעקבית של גב' יוסלביץ.

      לפיכך, התביעה שלפנינו הוגשה בחוסר תום לב, ומהווה תכנית גיבוי שהכינו לוין למקרה שהליכי הערעור בבית המשפט העליון לא יצליחו, כפי שאכן ארע.

    • שעה שלוין הפרו את ההסכמות שבמכתב מיום 28.6.20, בחרו לוותר על ניסיון לאכיפה, וביכרו למצות עד תום את הליך הערעור שטיוטת הסכם הפשרה הייתה אמורה לייתר, מושתקים לוין מלטעון לאכיפת טיוטת הסכם הפשרה אשר ממילא לא ניתן עתה כלל לאוכפה.

    • לפיכך, טענו יוסלביץ כי יש לדחות את התביעה ולחייב את לוין לשלם ליוסלביץ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

       

20. לוין טענו בסיכומי התשובה את הטענות הבאות:

    • יוסלביץ בסיכומיהם חגים סביב העיקר, ואינם מתמקדים בעיקרי התיק תוך הפניה למסמכים. יוסלביץ מנסים בסיכומיהם להטות את תשומת לבו של בית המשפט לשוליים שאינם נוגעים ישירות לשאלת קיום ההסכם, כגון: קיום דירה שנייה ללוין – מדובר במיחזור טענה שכבר התבררה כשגויה בדיון מיום 3.1.21. השימוש באסטרטגיה זו של יוסלביץ נעשה מכיוון שעמדתם חלשה ואיננה מתיישבת עם הנתונים. מנגד, עמדת לוין בדבר קיום הסכם מיום 28.6.20 והתנהלות לוין על פיו – נתמכת בראיות (מייל של ב"כ יוסלביץ המאשר את ההסכם), מתיישבת עם מכלול הנתונים שהוצגו בתיק (מחיקת הערת האזהרה ותיאום מפגש לבדיקת הדירה לשם תיקון הליקויים), ומהווה קיבול ברור.

    • אין כל אינדיקציה בטיוטת הסכם הפשרה או במייל הנלווה, כי מדובר ב- "צעד בונה אמון" בלבד כפי שכינו זאת יוסלביץ לראשונה בסיכומיהם. העובדה שיוסלביץ הניחו ללוין לפעול לפי המכתב מיום 28.6.20, ואף הגיעו לפגישה בדירה לבדיקת הליקויים לשם תיקונם, מעידה כי מדובר בהצעה לגיטימית וברורה. מטרת המו"מ מעולם לא הייתה בניית אמון (שלא היה קיים בין הצדדים, ולא היה כל טעם לבנותו), אלא סיום ההליכים המשפטיים. כמי שניסחו את ההסכם, החובה להבהיר כי ההצעה אינה מחייבת, אלא בגדר "צעד בונה אמון" בלבד, מוטלת על יוסלביץ. אולם, יוסלביץ לא הוכיחו שסברו שאין מדובר בהצעה. בכל מקרה, אין אינדיקציה לכך שלוין אמורים היו לנחש כי אין מדובר בהצעה לגיטימית.

    • בדיון מיום 3.1.21 סוכם לפי דרישת יוסלביץ שהתעקשו למכור הדירה טרם ההכרעה, כי הדירה תימכר בתיק הכינוס שפתחו בהוצל"פ, תוך שמירת טענות ודרישות לוין בתיק דנן, כך שאם תתקבל התביעה, יפעל בית המשפט ליצירת מצב שבו טיוטת הסכם הפשרה נאכפת חרף מכירת הדירה בכינוס. לצורך מילוי תנאי זה, ובהתאם למכתב מיום 28.6.20, יש לדחות את התובענה הכספית של יוסלביץ בביהמ"ש השלום בחיפה בת"א 3758-09-17 ולסגור התיק הנ"ל; יש להורות על השבת הסכום שנגבה ביום 6.9.20 במסגרת תיק הוצל"פ 512403-12-19 בסך של 32,248.31 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק; יש להורות על השבת הסכום שנגבה ביום 17.12.20 במסגרת תיק הוצל"פ, בסך של 27,500 ₪ שהופקד כפיקדון בתיק הערעור (ע"א 8168/19), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק; יש להורות על סגירת תיק הוצל"פ 514955-09-20 שפתחו יוסלביץ בגין מכירת הדירה, ולמחוק כל יתרת חוב הקיימת בו. כן יש לחייב את יוסלביץ בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד כחוק.

21. יוסלביץ הגישו בקשה להוצאתם מהתיק של כל הנספחים שצורפו לסיכומי התשובה של לוין, וכן להוצאת העמוד השני לסיכומי התשובה. זאת, מן הטעם שהנספחים צורפו ללא רשות וללא הגשת בקשה מתאימה, בניגוד לסדרי הדין, וללא קבלת תגובת יוסלביץ, ומכיוון שהעמוד השני לסיכומי התשובה (למעט סעיף 10 ללא סעיפי המשנה שבו) צורף בתרמית. יוסלביץ טענו כי יש לחייב את לוין בהוצאות ובשכ"ט בגין בקשה זו. בהחלטתי מיום 26.10.21 קבעתי כי איני מתירה הגשת ראיות לסיכומים ככל שאלו אינם מהווים חלק מן הראיות בתיק. כן רשמתי לפניי כי יוסלביץ מתנגדים להרחבת חזית, וכי אין מקום להתיר תיקון התביעה ו/או להוסיף סעדים לתביעה במסגרת סיכומי תשובה, לא כל שכן כאשר מדובר בסעד כספי שכלל אינו מצוי בסמכותו של בית משפט זה.

     

    דיון והכרעה:

22. במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, אני סבורה כי לא התגבש בין הצדדים הסכם מחייב, ולכן דינה של התביעה להידחות.

23. לוין טוענים כי במהלך הפגישה שהתקיימה בין הצדדים, העלו הצעה, וכי יוסלביץ שקלו את ההצעה, ניסחו הסכם התואם את הצעת לוין, והעבירו אישור להצעה המהווה "קיבול", עם דרישה ספציפית להתחיל ביישום ההסכמות שנתגבשו, היינו: פעולה לפי סעיף 3 להסכם.

24. את טענה זו, בוודאי אין לקבל משלושה טעמים:

25. ראשית, לא הוכח בפניי מה הייתה הצעת לוין באותה פגישה, ואם אכן זו תואמת אחת לאחת את מכתבו של עו"ד רוטנברג מיום 28.6.20.

26. שנית, מדובר במכר מקרקעין הטעון כתב. הצעת לוין למכור הדירה ליוסלביץ במהלך הפגישה שהתקיימה, אינה יכולה להוות הצעה העומדת בדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. דרישת הכתב היא דרישה מהותית, ועל דרך הכלל, בית המשפט לא יאכוף ביצועה של עסקת מקרקעין אשר לא נערכה בכתב. דרישת הכתב למעשה מבקשת להגן על הצדדים מפני התקשרויות חפוזות הנעשות ללא שיקול דעת מושכל, לסלק כל אי ודאות מתנאי העסקה, ובייחוד להדגיש כי מדובר בהתחייבות שיש להתייחס אליה בכובד ראש. לפיכך, הצעה בעל-פה למכירת המקרקעין, ככל שהועלתה על ידי לוין בעל-פה במהלך הפגישה, אינה יכולה לעמוד בדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

27. שלישית, לפי שיטת לוין בסיכומיהם, כבר בעת משלוח מכתבו של עו"ד רוטנברג מיום 28.6.20, אליו צורפה טיוטת הסכם הפשרה, התגבש הסכם בין הצדדים באופן שמכתבו של עו"ד רוטנברג מהווה קיבול להצעה בעל-פה שניתנה על ידם במהלך הפגישה. והנה ראה זה פלא, ביום 30.6.20 פונים לוין לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד להגשת עיקרי טיעון מטעמם, ולא טוענים כי כבר התגבש הסדר לסילוק המחלוקות בין הצדדים, אלא כי הצדדים מצויים בשלב המו"מ. בבקשה נכתב כי "לאחרונה החלו הצדדים לנהל מו"מ להסדרת מכלול העניינים התלויים ביניהם בתיקים השונים"; וכי "הכוונה להסדרת ההליכים בתיק הערעור דנן, בתיק בימ"ש השלום בחיפה, ובלשכת ההוצל"פ כחלק מהסדרה כוללת של כל שדרת הסכסוך שבין הצדדים". עוד נכתב בבקשה כי "מבלי להכנס לתוכן העניינים, המו"מ מצוי בשלבים מתקדמים מאוד, ועיקר המחלוקות כבר יושבו כך שהסיכויים להסדרת העניין גבוהים מאוד". בסיפת הבקשה צויין כי "בקשה זו מוגשת למען הזהירות בלבד היה וחלילה יכשל ניסיון הסדרת העניין בפשרה". הנה כי כן, גם לשיטת לוין, נכון ליום 30.6.20, טרם התגבש הסדר פשרה, באופן השומט את הקרקע תחת טענתם כי מכתבו של עו"ד רוטנברג מיום 28.6.20, אליו צורפה טיוטת הסכם הפשרה, מהווה קיבול להצעתם.

28. מכאן, שהשאלה הנכונה שיש לשאול במקרה שלפנינו, היא אם הצעת יוסלביץ כקונים, המוצאת את ביטוייה בטיוטת הסכם הפשרה ששלח עו"ד רוטנברג, ב"כ יוסלביץ, ביום 28.6.20 לב"כ לוין, התקבלה בהתנהגות או במעשה לביצוע החוזה על ידי לוין, וזאת למרות העדר החתימה של הצדדים על ההסכם.

29. סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה";

30. השאלה אם יכול הקיבול להיות במעשה או בהתנהגות, תלויה איפוא בכוונתו של המציע. המעשה אינו בא להחליף את הדרישה שהקיבול יהיה לפי ההצעה. כעיקרון, ההצעה מתקבלת במעשה לביצוע החוזה (להבדיל מהתנהגות אחרת) כאשר המציע מעוניין להיות קשור רק עם ביצוע המעשה [דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 244 (2018)].

31. כפי שמציינים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים 241-240 (מהדורה רביעית, 2019):

     

    "שאלת המפתח לשם ישומו של סעיף 6(א) המאפשר קיבול על דרך התנהגות היא אימתי משתמעת מן ההצעה דרך של קיבול שאינה הודעת קיבול. פתרון שאלת ההשתמעות מן ההצעה טמון בנוסח ההצעה ובמכלול נסיבותיה, ושני שלבים לו: האחד האם על פי פירוש נכון של ההצעה משתמעת ממנה דרך של קיבול ע"י התנהגות? השני- אם התשובה בשלב הראשון חיובית, איזה מעשה או איזו התנהגות ייחשבו כקיבול? שאלות אלו מניחות ביסודן את אדנות המציע להצעתו: דרך הקיבול שנקבעה על ידיו היא מספיקה והכרחית לשם הגשמת הקיבול.

    פירוש ההצעה, הוא בלבד, ישיב על השאלות: האם ההצעה הנדונה טעונה קיבול ע"י הודעה או שמא ניתן לקבלה על ידי התנהגות? מהו המעשה או מהי ההתקשרות שיהוו קיבול ההצעה: ביצוע חלקי של תנאי ההצעה, ביצוע מושלם של תנאים אלה או התנהגות אחרת המעידה על גמירות דעתו של הניצע?

     

    ...

     

    בפירוש ההצעה טמונה גם תשובה לשאלה הבאה: האם יכול הניצע – על ידי ההודעה - לשריין מפני חזרה הצעה שממנה משתמעת דרך של קיבול בהתנהגות? לשון אחר: האם מתן הודעת קיבול חוסם מציע שמהצעתו משתמעת הדירה לקיבול דרך התנהגות, מפני חזרה מן ההצעה?"

     

32. האם השתכלל בין הצדדים הסכם באמצעות הצעה וקיבול, באופן שמכתבו של עו"ד רוטנברג מיום 28.6.20 הינו בגדר הצעה בכתב, ופעולת לוין להסרת ההערה על הנכס שנרשמה על ידם לטובת מלווה חוץ בנקאי, מהווה קיבול בהתנהגות להצעה בכתב של יוסלביץ?

33. אני משיבה על שאלה זו בשלילה.

34. בשדר המייל של עו"ד רוטנברג מיום 28.6.20, אליו צורפה ההצעה שכונתה על ידו "טיוטת הסכם פשרה", הוא ביקש כי "ככל ומקובל, יש לפעול בהתאם לסעיף 3 ולקבוע לחתימה", היינו: מן ההצעה לא עולה האפשרות של קיבול על דרך ההתנהגות, אלא קיבול על דרך של חתימת חוזה. הפעולה לפי סעיף 3 להצעה, לא נועדה להוות קיבול להצעה, אלא תנאי למתן הודעת קיבול. גם סעיף 3 להצעה מלמד כי כוונת המציע, עו"ד רוטנברג, בשם יוסלביץ, הייתה שקבלת ההצעה תהא על דרך של חתימה על החוזה ולא בדרך אחרת: "לפיכך, במעמד חתימה על הסכם זה נמסרים כל המסמכים הנדרשים בהתאם לקבוע בהסכם המכר לצורך השלמת העברת הדירה ע"ש יוסלביץ". כך עולה גם מסעיף 10 לטיוטת הסכם הפשרה: "עם חתימת הצדדים על הסכם זה מצהירים הצדדים באופן בלתי חוזר כי אין להם ולא תהיינה להם יותר טענות ו/או תביעות צד כנגד משנהו...".

35. כלומר: יש לפרש את ההצעה כקובעת כי דרך קיבולה ייעשה על דרך של חתימה על החוזה, ולא במעשה לביצוע החוזה ו/או בהתנהגות.

36. לפיכך, פעולת לוין להסרת ההערה בגין ההלוואה החוץ בנקאית שנטלו ביחס לדירה, אינה יכולה להוות על פי פירוש ההצעה, קיבול בהתנהגות. ההצעה קובעת כי הקיבול ייעשה בחתימה על החוזה. פעולת לוין להסרת ההערה, והצגת נסח טאבו נקי של הדירה, נועדה לאפשר ולקדם את חתימת החוזה, שזו דרך הקיבול שנקבעה לקבלת ההצעה. בהקשר זה, לא יהא זה מיותר להזכיר כי הערת אזהרה זו נרשמה בעוד שהצדדים ממתינים לפסק דין בהליך הקודם שנוהל בפניי, במסגרת ת"א 3758-09-17 שבו עמדת לוין הייתה כי יש לאכוף את החוזה. במובן זה, צודקים יוסלביץ כי הערה זו נרשמה 'בחטא', וסילוקה לא נועד להוות קיבול של ההצעה, אלא להכשיר את האפשרות למתן הודעת קיבול על דרך של חתימה על החוזה או כפי שיוסלביץ הגדירו בסיכומיהם – דרישת סעיף 3 לטיוטת הסכם הפשרה, למחוק את הערת האזהרה, הייתה צעד בונה אמון במסגרת המו"מ. טענת לוין לפיה, בא-כוחם הודיע טלפונית לב"כ יוסלביץ כי נוסח ההצעה מקובל על לוין אשר פועלים בהתאם לו, לא זו בלבד שלא נטענה בסיכומים, ואף לא הוכחה, בהעדר עדות של עו"ד שבתאי, אלא גם אין בה להועיל לאור דרך הקיבול שנקבעה להצעה.

37. אעשה אתנחתה קלה, ואוסיף למעלה מן הנדרש, כי אילו הייתי קובעת כי ניתן היה לקבל את ההצעה, לפי פרשנותה הנכונה, באמצעות מעשה לביצוע החוזה, וכאמור, איני קובעת כך, ניתן היה, בניגוד לטענת יוסלביץ בסיכומיהם, להתגבר על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין גם בהעדר חתימה של הצדדים על החוזה.

38. בפסיקה נקבע כי על אף שדרישת הכתב בעסקאות מקרקעין היא דרישה מהותית וחיונית, החתימה על גבי ההסכם הינה דרישה ראייתית בלבד. כלומר: העדר חתימה של מי מן הצדדים על ההסכם, אינה שוללת בהכרח את תוקפו של הסכם מחייב, אלא מהווה אינדיקציה להעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם. הפסיקה קבעה כי במקרים חריגים, מסמך בכתב בעסקת מקרקעין יהיה בר תוקף כאשר כלל לא נחתם על ידי הצדדים לעסקה, וזאת מאחר שחתימה על ההסכם מהווה יסוד ראייתי בלבד. בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983) אישר בית המשפט העליון הסכם מקרקעין אשר לא נחתם על ידי הצדדים, בנימוק כי דרישת החתימה היא ראייתית בלבד, ואינה מהווה דרישה מהותית, שעה שניתן להוכיח באמצעות סממנים חיצוניים כי ההסכם בין הצדדים שריר ותקף. גם בד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 726-725 (1982) שניתן בעניין צוואה, נקבע כי: "...אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות". וראו, גם: ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 70-68 (1989).

39. במקרה שלנו, מדובר בהצעה בכתב מטעם הקונים, ולכן דרישת הכתב מבחינת הקונים, באה על סיפוקה. בע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 424 (1991) אף נפסק כי דרישת הכתב ביחס לקונה כלל אינה נדרשת, וכי היא חלה רק על התחייבותו של מוכר המקרקעין כאשר אף חתימתו של המוכר אינה הכרחית, אלא מהווה יסוד ראייתי בלבד. עוד נאמר שם כי בצדק אומרת פרופ' נילי כהן במאמרה "צורת החוזה" הפרקליט לח 383, 436 (תשמ"ח-תשמ"ט), שכאשר הצד שחתימתו חסרה הוא הצד התובע על סמך המסמך, אזי "בעיית החתימה אינה מתעוררת כלל, שהרי בעצם הגשת התביעה מכיר הוא בתוקפו של המסמך".

40. ואולם, כפי שהבהרתי קודם לכן, לא דרישת הכתב היא זו המובילה לתוצאה לפיה, לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, אלא העובדה שהקיבול אינו תואם את האופן שנקבע בהצעה לקבלתה (חתימה!).

41. עוד יש להוסיף כי התנהלות לוין עצמה מלמדת כי לא סברו בזמן אמת שנכרת בין הצדדים חוזה מחייב. ראשית, הצדדים קבעו כי יוסלביץ יבקרו בדירה. לכאורה, על פי ההצעה, ביקור זה כלל לא היה נחוץ לפי הוראות סעיף 10 להצעה, שם נאמר כי "עם חתימת הצדדים על הסכם זה, מצהירים הצדדים באופן בלתי חוזר כי אין להם ולא תהיינה להם יותר טענות ו/או תביעות צד כנגד משנהו ו/או מי מטעמם בגין הסכם המכר מיום 15.6.17 ו/או הדירה ו/או אחר הקשור להסכם המכר בכפוף לכך שלא יתגלה כי נגרמו נזקים לדירה ב- 3 השנים האחרונות (שלאחר יום חתימת ההסכם 15.6.17)". אלא שגם לוין, בהכרותם את ההיסטוריה שלהם עם יוסלביץ, ביקשו להסיר בטרם החתימה על ההסכם, חשש שליוסלביץ יש טענות כלשהן ביחס למצב הדירה. גם משדר המייל ששלח עו"ד שבתאי לעו"ד רוטנברג ביום 16.7.20, עולה כי עדיין לא "נסגרו עניינים" נכון לאותו מועד: "בשעה טובה נסח נקי. העברתי לך נסח היום. בהנחה שמחר הביקור יעבור בשלום מציעה (טעות דפוס במקור, ע"א) שנסגור עניינים בתחילת השבוע הבא. סורי על הטעות דפוס". צודק איפוא ב"כ יוסלביץ בסיכומיו כי בדיקת הדירה הייתה חלק מן המו"מ בין הצדדים, באופן שעו"ד שבתאי מייחל שהבדיקה של הדירה תעבור בשלום מצד משפחת יוסלביץ באופן שיאפשר את חתימת ההסכם;

42. גם התנהלותם של לוין לאחר שנודע להם כי יוסלביץ נסוגים מהצעתם, מלמדת כי הם ביקשו לפסוח על שני הסעיפים, וכי הם עצמם לא פעלו כמתחייב מטענתם לפיה, נכרת בין הצדדים הסכם מחייב באופן שאכן מקים מניעות כלפיהם.

43. ביום 6.9.20, היינו: לאחר המועד שבו לשיטתם, התגבש הסכם מחייב, פרעו לוין, באמצעות בא-כוחם, עו"ד שבתאי, את חובם בתיק ההוצל"פ 512403-12-19, בסך של 32,248 ₪, בגין ההוצאות שנפסקו לחובתם בהליך הקודם שנוהל בפניי בבית המשפט המחוזי, ולא טענו טענת 'פרעתי' בהתבסס על אותו הסכם שהתגבש, לפי טענתם. איני מקלה ראש בנסיבות שבגינן בחרו לסלק את החוב, כפי שפורטו על ידי לוין בחקירתו: "באותה תקופה היינו בסיטואציה של מעקלים שדופקים לנו על הדלת ורוצים לקחת מטלטלין מביתנו"; וכן: "במידה וזה היה ממשיך עוד ימים בודדים היו חוזרים לנו שיקים" (פרו', עמ' 4, ש' 29-25). ואולם, אין בהסברים ליתן מענה לשאלה מדוע לא טענו לוין בהוצל"פ טענת 'פרעתי', ואין בה כדי לשנות מן המסקנה כי לוין בעצמם בהתנהלותם לא התייחסו להצעה כמסמך מחייב.

44. אמנם, לוין הגישו ביום 20.10.20 את התביעה שלפניי לאכיפת ההסכם, כאשר עוד קודם לכן הגישו בקשה דומה בפני כב' השופט רובס בבית המשפט השלום ביום 20.8.20, במסגרת התביעה הכספית שהגישו יוסלביץ, ת"א 36748-12-19, בקשה שנדחתה על ידו, בשים לב לכך שהתביעה שבפניו היא תביעה כספית בעוד שכאן מבוקש לאכוף הסכם מכר. ואולם, במקום לדבוק בעמדתם כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, ניסו לוין לאחוז בחבל משני קצוותיו: מצד אחד, לטעון לקיומו של הסכם מחייב, ומצד שני, להמשיך במו"מ עם יוסלביץ, וזאת לאחר שלשיטתם, נכרת כבר הסכם מחייב. לוין אף דבקו בערעורם לבית המשפט העליון אף שבהתאם להוראות ההסכם, הם היו אמורים לפעול לדחייתו.

45. בסעיף 10 לסיכומיו מציין ב"כ לוין כי לפי הנחיית לוין, ניסה לפעול מול ב"כ יוסלביץ למצוא פתרונות חלופיים שישיבו את הצדדים למתווה ההסכם, כאשר לדבריו: "בהתאם סוכם לשוב למתווה ההסכם בשינוי קל, לפיו הנתבעים לא יטלו הדירה בעין אלא יקבלו תמורת מכירתה המלאה". ב"כ לוין מוסיף וטוען בסיכומיו, בסעיף 11, כי לפי "מתווה החזרה להסכם, פנו התובעים למתווך (צבי פרוים) במטרה לקדם את מכירת הדירה, וגם הפקידו מפתח הדירה בידי מתווך מטעם ב"כ הנתבעים. המתווכים של הצדדים פעלו לאיתור קונים לדירה אך לאחר מאמצים התברר כי בשל שיא תקופת משבר הקורונה והירידה בביקוש הנלווית, ההצעה הגבוהה ביותר היתה 1,150,000 ₪ (דרישת הנתבעים היתה לפחות 1,300,000 ₪)". וראו, גם: סעיף 22 לסיכומי לוין, שם מצויין כי "גם לאחר נסיגת הנתבעים מההסכם נעשו נסיונות לשוב למתווה ההסכם. הנסיונות נמשכו (בסיוע מתווכים עד לחודש 12/20. כאסמכתה ראה דיון בבימ"ש השלום מיום 25.11.20 שם דווח על המשך נסיונות ההסדרה כולל המתווכים. הדיון בערעור נקבע ליום 10.12.20 וממש סמוך לדיון בעליון הודיעו המתווכים כי לא נמצא רוכש במחיר אותו דרשו הנתבעים (1,300,000 ₪). לוין בחקירתו מאשר כי הליכי המו"מ המשיכו גם לאחר שיוסלביץ חזרו בהם מהצעתם: "אנחנו ניסינו בכל דרך לסיים את זה ולבקש מבאי כוחי להגיע איתך להסכמות" (פרו', עמ' 6, ש' 18); וכן: "אני לא זוכר אם זה בסדר הכרונולוגי הזה, עלה על הפרק למסור מפתח למתווך על מנת לנסות ולמכור את הנכס; עלה על הפרק מצדך למסור את המפתח למתווך מטעמך ... כל פתרון שיכול לסיים את הנושא" (פרו', עמ' 6, ש' 22).

46. ביום 25.11.2020 התקיים דיון בתביעה הכספית שהגישו ה"ה יוסלביץ כנגד לוין במסגרת ת"א 36748-12-19. בדיון מזכיר ב"כ לוין, הן את הערעור הקבוע בפני בית המשפט העליון, והן את התביעה לאכיפת הסכם שהוגשה לבית המשפט המחוזי. מדבריו לא עולה כי יש בכוונת לוין לוותר על הליכי הערעור בשל ההסכם שגובש בין הצדדים. אדרבה, ב"כ לוין מעדכן את בית המשפט, כב' השופט רובס, כי הערעור צפוי להישמע בתוך זמן קצר, ביום 10.12.2020.

47. לוין, כזכור, הגישו ביום 30.6.20 בקשה להארכת מועד להגשת עיקרי טיעון לבית המשפט העליון במועד בו, לשיטתם, כבר נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. ביום 31.7.20 הגישו את סיכומיהם לבית המשפט העליון. ביום 10.11.20, כשלושה שבועות לאחר הגשת התביעה שבפניי, הגישו לוין את סיכומי התשובה לבית המשפט העליון. גם בכתבי טענות אלו לא טרחו להזכיר, ולו ברמז, את דבר ההסכם. בסיכומי התשובה אף לא הזכירו את התביעה שהוגשה לאכיפתו בבית המשפט המחוזי בחיפה.

48. לוין המשיכו בהליכי הערעור על פסק דיני בת"א 3758-09-17 בפני בית המשפט העליון. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון ביום 10.12.20, סירבו בתחילה לקבל הצעת ראש ההרכב, לפיה יחזרו בהם מן הערעור, ורק בשלב מאוחר יותר, ולאור עמדתו העקבית של ההרכב, נאותו בסופו של דבר להסכים למשיכת הערעור. כל זאת, אף שלשיטתם, נכרת הסכם מחייב שבו נקבע בסעיף 5 כי "תוגש בקשה מוסכמת לדחיית הערעור והשבת העירבון לידי משפ' לוין". בכך אף הפרו לוין, לפי שיטתם, את הוראת סעיף 10 לטיוטת הסכם הפשרה, שם נקבע כי: "עם חתימת הצדדים על הסכם זה, מצהירים הצדדים באופן בלתי חוזר כי אין להם ולא תהיינה להם יותר טענות ו/או תביעות צד כנגד משנהו".

49. כשנשאל לוין בחקירתו על ידי בית משפט זה, מדוע לוין עמדו על הערעור, השיב שיוסלביץ הגישו בקשה לסילוק על הסף של התביעה שבפניי, ו- "אם היינו מבטלים את הערעור ובית המשפט היה מסלק את התיק על הסף היינו יוצאים קרחים מכאן ומכאן" (פרו', עמ' 6, ש' 33-31). ואולם, התנהלות זו אכן מלמדת כי לוין ביקשו לרקוד בשתי חתונות: גם להותיר את זכות הערעור בבית המשפט העליון, וגם לתבוע את אכיפתו של ההסכם. פתוחה הייתה בפני לוין האפשרות לבקש מבית המשפט העליון לעכב את הדיון בערעור עד ההכרעה בהליך שבפניי, אך הם בחרו שלא לעשות כן.

50. ודוקו, לא היה זה תפקידם של יוסלביץ לדווח לבית המשפט העליון על התביעה שהוגשה נגדם לאכיפת הסכם, הסכם שהם מכחישים את דבר קיומו. יוסלביץ הכחישו את דבר קיומו של ההסכם, ולכן גם לא יכולים היו, כפי שהציע ב"כ לוין בסיכומיו, להגיש לבית המשפט העליון בקשה לדחיית הערעור, על יסוד אותו הסכם שהוכחש על ידם. בעובדה שיוסלביץ היו מצויים במצב של "win-win situation": או שהערעור יידחה או שהסכם המכר ייאכף תמורת מחיר מופחת על פי התביעה שבפניי, אין משום חוסר תום לב מצד יוסלביץ, אלא מדובר בסיטואציה אליה נקלעו כפועל יוצא מבחירותיהם של לוין.

51. אכן, ניתן לומר כי טענות לוין בערעורם בפני בית המשפט העליון, אינן סותרות את טענות לוין בהליך שבפניי, במובן זה שבשני ההליכים הם מבקשים את אכיפת החוזה (גם אם במחיר הנמוך מן המחיר הנקוב בחוזה המקורי), ולא את ביטולו. אין מדובר כאן בתובעים הטוענים דבר והיפוכו בפני שתי ערכאות שונות. אף מקובלת עליי טענת לוין כי גם אם היו זוכים בערעור, הם היו כבולים בטענתם כי גובש הסכם מחייב לפיו, הוסכם על אכיפת החוזה במחיר מופחת, והם לא יכולים היו לחזור למחיר שנקבע בהסכם המכר המקורי. אכן, כפי שציין ב"כ לוין בסיכומיו, בעצם הגשת התביעה שבפניי, "כבלו" עצמם לוין "לטוב ולרע" לטיוטת הסכם הפשרה, אשר לטענתם, מהווה הסכם בין הצדדים.

52. ועדיין, גם אם חששו לוין מליפול בין הכיסאות, לאור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלה אם אכן התגבש הסכם מחייב, לכל הפחות, שומה היה על לוין לדווח על כך לבית המשפט העליון ולבקש את עיכוב הדיון בערעור עד אשר תוכרע טענתם בדבר כריתת ההסכם. אולם, הם בחרו שלא לעשות כן, כאשר מעדותו של לוין אף עולה הטעם לכך: "ברגע שהגשנו את כתב התביעה הזה חודשיים לפני הדיון בבית המשפט העליון כבר פגענו בסיכויים שלנו בבית המשפט העליון" (פרו', עמ' 7, ש' 2-1).

53. זאת ועוד; טיוטת הסכם הפשרה נכתבה על רקע חוסר הוודאות שבתוצאות הערעור. ואולם, משעה שלוין לא גילו את אוזנו של בית המשפט העליון בדבר ההליך שהגישו בפניי, בחודש אוקטובר 2020, ומשעה שדחיית הערעור הפכה לעובדה מוגמרת (לאחר שהתנהל דיון בערעור לגופו של עניין, ולוין קיבלו את המלצת בית המשפט העליון להסכים לדחיית הערעור), הרי שלוין אינם רשאים לחזור אחורנית באופן שיש בו לשנות את "מאזן האימה" או את הסיכויים/סיכונים שעל בסיסם ניסו הצדדים להגיע להבנות לפני שמיעת הערעור.

54. לוין טוענים בסיכומיהם כי שמרו על גחלת הערעור מפני שזו הייתה הסיבה היחידה ששמרה על הידברות "ועל נכונות הנתבעים להמשיך במתווה החזרה להסכם", כאשר לדבריהם, "הערעור היה 'השוט' היחיד בו תלו התובעים תקוות כי הנתבעים לא ייסוגו מהסכמות פעם נוספת". ואולם, לוין צריכים להבין כי לניסיונם לאחוז בחבל משתי קצותיו, תהיינה השלכות משפטיות. גם העובדה שלוין בחרו להמשיך בניהול המו"מ עם יוסלביץ בניסיון "להמשיך במתווה החזרה להסכם", מעידה על חולשת טענתם כי אכן נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.

55. נסכם נקודה זו ונאמר, שלא זו בלבד שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, אלא גם שלוין מושתקים ומנועים מלטעון לקיומו של הסכם כאמור, הן משום שהתנהלותם לאחר מכן מלמדת כי הם עצמם לא סברו שנכרת הסכם מחייב, והן כי הם עצמם פעלו בניגוד לאותו הסכם שהם טוענים כי הוא מחייב את הצדדים. וראו והשוו: ע"א 7706/18זליבנסקי נ' גולן(נבו 9.11.2020).

56. די באמור לעיל כדי לקבוע כי דין התביעה לשבט. התביעה נסמכת אך ורק על הטענה כי התגבש בין הצדדים הסכם על דרך של הצעה וקיבול, ולא נטען בסיכומים לעניין הפרת חובת תום הלב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה. ואולם, למעלה מן הנדרש, ובשים לב לכך שלוין בסיכומיהם האריכו בעניין נסיבות הפרישה מן המו"מ, אבחן אם לוין ביססו עילה לאכיפת טיוטת הסכם הפשרה מכח הפרת חובת תום הלב.

57. "צד למשא ומתן אינו יכול לנהוג בשרירות ובשרירותיות מוחלטת, כאשר הדבר בא על חשבון רעהו. המסגרת של משא ומתן טומנת בחובה אחריות כלפי האחר, על אף שכאמור, חובת תום הלב אינה מתבטאת בהכרח לכרות את החוזה, ואף לאחר שהמשא ומתן תם אך החוזה טרם נכרת. אין נקודת "אל-חזור" קודם לכריתת החוזה, אשר לאחריה לא יכולים הצדדים למשא ומתן לפרוש ממנו בתום לב (בכפוף להוראות חוק החוזים עצמו. ראו למשל סעיף 3(א) לחוק, לעניין המועד האחרון לחזרת המציע מהצעתו). ניתן לפרוש מן המשא ומתן בכל שלב שהוא. אולם משמעות החובה בהקשר זה היא כי כאשר הפרישה כרוכה, למשל, בפגיעה בציפייתו הסבירה או בהסתמכותו של הצד השני – יש מקום רב יותר לבחינת השיקולים להחלטת הפרישה. מטבע הדברים, ככל שקרובים אנו יותר לחתימה על החוזה, כך מתגבשת יותר ציפייתו של הצד השני ונדרש טעם טוב יותר לפרישה מן המשא ומתן" [ע"א 8143/14חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט הנדל(פורסם בנבו, 29.1.17) (להלן:"ענין חלפון")].

58. אכן, במקרה שלנו עיתוי הפרישה מן המו"מ וטעמי הפרישה מן המו"מ יש בהם לבסס את טענת לוין לעניין ניהול מו"מ בחוסר תום לב ע"י יוסילביץ. ואולם, כפי שאדגים להלן, אין בכך לזכות את לוין בסעד של אכיפת טיוטת הסכם הפשרה, אלא, לכל היותר, עשוי הדבר להצדיק פיצויי הסתמכות, שלא נתבעו בפניי, מה גם שתביעה כספית כאמור, לאור סכומה, אף אינה מצוייה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה.

59. טענת יוסלביץ לפיה, ההצעה ששלח עו"ד רוטנברג, בא-כוחם, נשלחה שלא בשליחותם ושלא על דעתם, אינה מסייעת בעדם שעה שאין חולק שעו"ד רוטנברג פעל כבא-כוחם ושלוחו של אדם כמותו. יתר על כן, גב' ענבר יוסילביץ הודתה בחקירתה הנגדית כי עותק מטיוטת הסכם הפשרה נשלח אליה ["בא כוחי הכין טיוטה למתווה הזה ושלח לי אותה" (פרו', עמ' 11, ש' 35; וראו, גם: פרו', עמ' 12, ש' 24)]. אף לא הוכח שיוסלביץ ידעו כי עו"ד רוטנברג אינו מוסמך לנהל את המו"מ בשמם, ונזכיר כי לא הוגש תצהיר מטעם עו"ד רוטנברג.

60. טענת יוסלביץ כי נסוגו מן ההסכם משום שהתברר להם כי לוין ניהלו מו"מ בחוסר תום לב ולא דיווחו להם כי בבעלותם דירה נוספת, לא נטענה בזמן אמת, ונתבררה כבר במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני כטענת שווא. מעדותו של לוין התברר כי זכויותיו בדירה נמכרו לאמו לפני זמן רב, והוא אף הציג במהלך הדיון הנ"ל את אישורי המיסים התומכים בטענתו זו. גם ללא אישורי המיסים, עדותו של לוין לעניין זה, מהימנה עליי, ותמוה בעיניי כי יוסלביץ חזרו על טענה זו בסיכומיהם לאחר שבדיון בסעד הזמני הוברר כי אין לה יסוד. כאמור, טענה זו גם לא נטענה בזמן אמת, ואיני נותנת אמון בגרסת יוסלביץ לפיה, זו הסיבה שבגינה נסוגו מהצעתם.

61. באשר לטענת יוסלביץ לעניין הרטיבות שנתגלתה בדירה, אין חולק כי שני הצדדים הסכימו שלפני חתימת החוזה, ייערך ביקור בדירה על מנת לוודא שאין ליוסלביץ טענות ביחס למצב הדירה. אף איני שוללת כי נצפו כתמי רטיבות בדירה, כפי שטענו יוסלביץ, חרף אי צירוף חוות דעת מומחה לביסוס טענה זו. ואולם, אני סבורה כי הטענות בדבר "רטיבות", שהועלו לראשונה רק בכתב ההגנה מטעם יוסלביץ שהוגש שישה חודשים לאחר הביקור בדירה, היו אך תירוץ לנסיגה מן ההסכם, והרטיבות אינה הסיבה האמיתית שבגינה נסוגו יוסלביץ מן ההסכם. גב' יוסלביץ העידה כי "כשאנו ראינו את הרטיבויות מבחינתנו זה אמר לנו שכנראה יש הרבה דברים שאנו לא יודעים ושאני לא יכולה לסמוך על התובעים" (פרו', עמ' 15, ש' 13). ואולם, חוסר האמון התחיל עוד הרבה קודם לכן עת יוסלביץ ביטלו את הסכם המכר בשל הפרת חובת הגילוי. גם הטענה כי עו"ד סטלקול לא השלים את הרישום, היא, לטעמי, בגדר תירוץ סתמי לנסיגה מן המו"מ, שלא נטען בזמן אמת.

62. בסופו של דבר, יצא המרצע מן השק, ובמהלך עדותה של גב' יוסלביץ, היא הבהירה את הטעם לנסיגתה מן העסקה. גב' יוסלביץ סברה כי ההצעה אינה מספיק אטרקטיבית לטעמה מבחינה כספית:

     

    "מעבר לזה אני מוסיפה עוד 50,000 ₪ על מה שכבר שילמתי שכר טרחה. אני מסתכלת על אותה נקודת זמן שגרתי בשכירות כבר 3 שנים שזה 150,000 ש"ח. אני מסתכלת על זה שבאותה נקודת זמן היה משבר קורונה, ועו"ד רוטנברג כשהוא נתן לי את הסיבות שלו למה כדאי לי ללכת על ההצעה הזאת הוא אמר לי שהדירה הזו שווה היום אולי מיליון, 200,300 ₪ (צ"ל 1,200,000-1,300,000 ₪). אני מסתכלת בכמה אני יכולה למכור אותה, לא בהרבה. הייתי צריכה להחזיק את הדירה עוד שנה וחצי כדי להמנע ממס שבח. כשאתה קונה את הדירה אם אתה מוכר אותה ברווח צריך לשלם מס. גם על זה הסתכלתי זה שאני צריכה להחזיק אותה עוד תקופה. בכל השקלול של כל הדברים האלה, הגענו למסקנה שההצעה הזו היא לא הטבה בשבילנו" (פרו', עמ' 15, ש' 22-14).

     

63. הנה כי כן, הסיבה האמיתית שבגינה נסוגו יוסלביץ מהצעתם, הייתה מסקנתם כי ההצעה אינה כדאית להם. ואולם, עיתוי הנסיגה הוא חסר תום לב, בפרט על רקע העובדה שלוין הסתמכו על המצג הכלול בהצעה, ופעלו לסילוק ההערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביחס להלוואה החוץ בנקאית שנטלו מצד שלישי.

64. ואולם, קביעתי כי יוסלביץ נהגו בחוסר תום לב בעיתוי בו נסוגו מן המו"מ, אין בה כדי להוביל למסקנה כי יש להביא לשכלול ההסכם. הפרת חובת תום הלב לחוד ותוצאותיה לחוד.

65. בעבר רווחה הגישה כי כוונת המחוקק הייתה להעניק לצד הנפגע מהפרת חובת תום הלב במהלך המשא ומתן, אך ורק סעד של פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הכניסה למשא ומתן (פיצויים שליליים). ברבות השנים השתנתה גישה זו בשני מישורים, סוג הפיצוי הניתן בגין הפרת חובת תום הלב בניהול מו"מ וסעדים נוספים מלבד פיצוי [ראו: עניין חלפון; וכן: ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002)שם העניק בית המשפט העליון פיצויי קיום מכוח סעיף 12 לחוק החוזים]. ואולם, עדיין, הפיצוי הרגיל בגין הפרת חובת תום הלב הוא פיצויי הסתמכות בעוד שפיצויי קיום, לא כל שכן סעד של אכיפה, נועדו לנסיבות מיוחדות וחריגות בלבד.

66. המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר המקרים המצדיקים את הסעד החריג ויוצא הדופן של אכיפת טיוטת הסכם הפשרה בשל הפרת חובת תום הלב. ללוין היה ברור כי הביקור בדירה מהווה שלב במו"מ, באופן שהם קיוו כי לאחר הביקור בדירה, ניתן יהיה "לסגור עניינים", כלשון עו"ד שבתאי. כבר הדגמתי כי התנהגותם והתנהלותם של לוין מלמדת כי הם עצמם סברו שלא נכרת חוזה בין הצדדים. לוין ניסו לאחוז בחבל משתי קצותיו ופעלו בניגוד לאותה הצעה שהם טוענים כי השתכללה לכדי הסכם מחייב. הנסיבות שלפנינו אינן נופלות אפוא לגדר אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבהן תוצאת הפרת חובת תום הלב היא שכלול החוזה בין הצדדים. יכול ולוין זכאים לפיצויי הסתמכות, בפרט לאור פעולתם להסרת ההערה שנרשמה ביחס לדירה וסילוק ההלוואה. ואולם, עניין זה אינו מונח בפניי, ואף אינו בסמכותו של בית משפט זה, לאור שוויו הכספי.

67. לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ובשים לב לקביעותיי בעניין עיתוי הפרישה מן המו"מ הנגוע בחוסר תום לב, איני עושה צו להוצאות.

68. הצו הארעי שניתן ביום 29.9.21 במסגרת הליך זה - מבוטל.

     

    המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

     

    ניתן היום, כ"ט חשווןכ"ט חשוון תשפ"ב, 04 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.