התובעת הגישה כנגד הנתבעות תביעה למתן צו מניעה קבוע, על פיו התבקש ביהמ"ש להורות על צו האוסר על הנתבעות ו/או על מי מהן מלנהל בחנות מספר 4801 עסק להכנה של מזון מכל מן וסוג שהוא לרבות בית קפה.
על מרבית העובדות הצדדים אינם חלוקים.
התובעת מכרה בהסכם משנת 1988 זכויות בחנות בקומה 4 בפרויקט התחנה המרכזית, המשתרע על חלק מחלוקת 58, 57 בגוש 7060, ומספרה של החנות 4801, ( להלן: "החנות").
התובעת מנהלת את רישום הזכויות בחנות בספריה.
בשנת 2003 רכשו הנתבעות 1-3 את החנות מהרוכשות המקוריות.
לאחר שניתן אישור ביהמ"ש המחוזי לניהול התובענה, בהיות התובעת בהליכי פירוק, ומונה לה נאמן, התקיים דיון במסגרתו הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסכמה ביחס לעובדות כדלקמן:
א.לתובעת אין כל זכויות קנייניות בחנות.
ב.הנתבעים התחייבו כלפי התובעת וכלפי המוכרים שלא להפעיל בחנות עסק לממכר מזון מכל מן וסוג שהוא.
ג.הנתבעים מתכוונים להפעיל בחנות עסק מסוג כזה, ומסכימים שפתיחת עסק כזה אינה עומדת בהתחייבות.
ד.מסכימים שנשלחה דרישה לקיים את ההתחייבות בטרם פתיחת העסק.
הצדדים הסכימו עוד, כי ייתכן ולתובעת זכויות קנייניות בחנויות אחרות במתחם.
הגדרת המחלוקת על ידי התובעת לה הסכימו הנתבעים הייתה כדלקמן:
"טענת הנתבעים היא שאנחנו כבעלי זכויות במקרקעין בשלב המכר לא היינו רשאים להגביל את הנתבעים במגבלה שהגבלנו אותם. ז"א שיש התחייבות חוזית שאין עליה מחלוקת ומסכימים כי הפרה שאין עליה מחלוקת, הטענה היא שההתחייבות אינה חוקית."
(הסכמות הצדדים והתיאור המחלוקת מפורטים בפרוטוקול הדיון מיום 30.10.14).
לאור הסכמת הצדדים, כי אין ביניהם מחלוקות עובדתיות, וכי המחלוקת הינה משפטית הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
פס"ד זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים.
טענות הצדדים:
הנתבעים טוענים, כי הגבלתם בהסכם המכר מלנהל בחנות, שהינה קניינם הבלעדי, עסק לממכר מזון מהווה הסדר כובל.
משלא ניתן היתר להסדר הכובל הרי עסקינן בדרישה שאינה חוקית ולכן אין לאוכפה.
שאלה אחרת שמעלים הנתבעים נוגעת לתוצאת ההפרה מבחינת דרישת פיצויים, ואולם אין הנושא נדרש לצורך ההכרעה בתיק כאן.
מנגד טוענת התובעת, כי הגבלת הנתבעים כרוכשים של זכויות במקרקעין, אינה מהווה הסדר כובל, לאור סעיף הפטור בהוראות חוק ההגבלים העסקיים המפורטת בסעיף 3 (3).
דיון:
סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, (להלן: "החוק"), קובע כך:
"2(א)הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר."
ב)מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) יראו כהסדר כובל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד העניינים הבאים:
...
(4)כמות הנכסים או השירותים שבעסק, איכותם או סוגם".
בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ פ"ד נו(1) 56 מנתח כב' השופט מ' חשין את משמעות המושגים, ומסביר את המורכבות של המונח הסדר כובל כפי שבא לידי ביטוי בהוראות החוק וקובע בין היתר כך:
"עיון בדבר-החוק ילמדנו כי שניים הם סוגים של הסדר כובל בהגדרה של הסדר כובל: סוג אחד הוא סוג שבהוראת סעיף 2(א) וסוג שני הוא סוג שבהוראת סעיף 2(ב). הוראת סעיף 2(א) קובעת מבחן שניתן לכנותו מבחן פונקציונלי: הסדר יהא הסדר כובל אם מגביל הוא לפחות אחד הצדדים להסדר "...באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים...". המבחן הוא מבחן פונקציונלי, מבחן של פגיעה בתחרות. ראו עוד: י' יגור דיני הגבלים עסקיים [51], בעמ' 150 (המכנה את המבחן מבחן איכותי); מזרחי, במאמרה הנ"ל [60], בעמ' 221-219; ת"פ (י-ם) 201/96 מדינת ישראל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [38], בפיסקה 10 לחוות-דעתו של השופט י' עדיאל. שלא כהוראת סעיף 2(א) לחוק היא הוראת סעיף 2(ב) בו; שלהבדילה מהוראת סעיף 2(א), הוראת סעיף 2(ב) קובעת מבחן שניתן לכנותו מבחן צורני: "...יראו כהסדר כובל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד הענינים הבאים...", ובהמשך – בפיסקאות (1) עד (4) לסעיף 2(ב) – מנויים אותם עניינים. הוראת סעיף 2(ב) קובעת אפוא חזקה ("יראו כהסדר כובל"), ולפיה הסדר באחד מן העניינים המנויים בה חזקה עליו כי פוגע הוא בתחרות, אשר-על-כן הסדר כובל הוא."
ברע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, פ"ד נח(2) 634, מסביר כב' השופט י' טירקל כך:
"סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים מגדיר אפוא הסדר כהסדר כובל אם הוא מונע תחרות בעסקים או מפחיתה. בצדו מונה סעיף 2(ב) לחוק רשימה של עניינים המקימים חזקה של פגיעה בתחרות "...מבלי שיהא צורך לבחנם בכל מקרה ומקרה לאור המבחן
הכללי..." (דברי ההסבר להצעת חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ד-1983, בעמ' 42). בעקבות דברים אלה נאמר כי "הסדר המכיל את אחת הכבילות המפורטות בסעיף 2(ב) לחוק, חזקה עליו שהוא פוגע בתחרות... כל שצריך להראות זה שההסדר נכלל בגדר אחת החזקות שבסעיף 2(ב) לחוק ומעבר לכך אין צורך להוכיח דבר, אף לא פגיעה בתחרות... מדובר בחזקות חלוטות, אשר אינן מותירות פתח לנסות ולהוכיח את היפוכן" (י' יגור דיני הגבלים עסקיים (מהדורה 3), בעמ' 160-159 והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן – יגור [54]); ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ג) (להלן – פרידמן וכהן [55]), בעמ' 642; פסק-דין טבעול [1], בעמ' 177-176; דיון נוסף טבעול [2], בעמ' 96-95). לפי השקפתי בדבר הפרשנות המצמצמת של הוראות החוק שראוי לנקוט אותה, כמוסבר להלן, יש מקום להרהר מחדש ב"מוחלטותן" של חזקות אלה. לדעתי, גם יש מקום לעיון מחדש של המחוקק בסוגיה זאת, לרבות בהבחנה בין כבילה במסגרת הסדר "אופקי" לבין כבילה במסגרת הסדר "אנכי", שיידונו בהמשך הדברים."
בהסכמים נשוא דיוננו נוסחה מגבלה כך:
"לא ייעשה שימוש על ידם ו/או מי על יד מי מטעמם, במישרין ו/או בעקיפין, ... שימוש בחנות למכירה בכל דרך שהיא של מוצרי מזון לסוגיו, לרבות ומבלי לדרוג, כל סוגי האוכל שאפשר שייעשה בחנות ו/או מכירה ו/או הפצה וכו' של אוכל מוכן שנעשה בקום אחר ומופץ מהחנות ו/או לאפות ו/או לטגן וכיוצ"ב." , (להלן: "פסקת ההגבלה").
פסקת ההגבלה מופיעה, הן בהסכם המכר המקורי, שבין הרוכשות המקוריות לבין התובעת, והם בהסכם המכר שבמסגרתו רכשו הנתבעות 1-3 מהרוכשות המקוריות את החנות, והן מופיעה פסקת ההגבלה במסמך התחייבות שהנתבעות התחייבו כלפי התובעת.
מעיון בפסקת ההגבלה נראה כי אין ספק שעסקינן בהסדר כובל, ובכל מקרה מעיון בסיכומי ב"כ התובעת, ובכל המסמכים האחרים שהוגשו במסגרת כתב התביעה, לא נטען כי המדובר בהסדר שאינו בגדר הסדר כובל, ומשכך האמור פורט לשם ההבהרה, ואינו שנוי במחלוקת.
עוד אציין, כי לא נטען מבחינה עובדתית, כי מחיר החנות משקף וטומן בחובו את שווי ההגבלה האמורה, וכי בשקלול מחירה של החנות נושא זה נלקח בחשבון, ולא הובאו כל ראיות בנושא זה.
אם כך, ולאור האמור בסיכומי הצדדים, ובכתבי הטענות ובפרוטוקולים, עסקינן בפסקת הגבלה, המגבילה את הנתבעות המנהלות עסקים, מלנהל בעסק באופן המונעת או מפחיתה תחרות, בינו לבין אחרים המנהלים עסקי מזון במתחם, וניתן לומר כי עסקינן בהסדר כובל בהתאם להוראות סעיף 2(ב) סעיף קטן 4, הקובע חזקה, כי מקום שבו הכבילה נוגעת לסוג הנכסים בעסק, הרי חזקה שמדובר בהסדר כובל. בענייננו, ניתן לראות בהגבלה על מכירת מזון כהגבלה על סוג במובן סעיף קטן 4 לעיל, ומשכך קיימת חזקה כי בפנינו הסדר כובל.
אין חולק כי לא התבקש ולא התקבל אישורו של הממונה על ההגבלים העסקיים בנוגע להסכמים נשוא דיוננו.
כאמור לעיל, האמור עד כה, פורט לצורכי הבהירות ולהבנת המחלוקת, שכן המחלוקת היחידה שהובאה לדיון בפניי על ידי הצדדים, הינה האם פסקת ההגבלה, מהווה הסדר הפטור לאור סעיף 3 (3) בו, ואינו בבחינת הסדר כובל.
סעיף 3 (3) לחוק קובע:
"על אף האמור בסעיף 2, לא ייחשבו כהסדרים כובלים ההסדרים הבאים:
... (3) הסדר, בין מי שמקנה זכות במקרקעין לבין מי שרוכש את הזכות, שכל כבילותיו נוגעות לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם מקרקעין; "
אם נבחן את סיכומי הצדדים, התובעת טוענת, כי המונח "זכות במקרקעין" משמעותו הינה גם זכות קניינית, ואז יפורש הסעיף כאומר, כי הסדר שבין מי שמוכר זכות בעלות או חכירה לבין רוכש זכות כזו אינו נחשב כהסדר כובל. בעוד שהנתבעים טוענים, כי הכוונה במילים "מי שמקנה זכות" הינה בהכרח להקניית הזכות במקרקעין של המקנה, ולפיכך כשמדובר בהעברת זכות בעלות, או העברתה המלאה של הזכות הקניינית, אין פיסקת הפטור חלה.
ב"כ התובעת בסיכומיו הפנה להוראות חוק המקרקעין, וטען, כי המונח "זכות במקרקעין", מוגדרת כהקנייה של זכות הבעלות או של זכות אחרת. עוד הפנה לחוקים שונים בהם מוגדרת זכות במקרקעין כזכות בעלות, חכירה שכירות וכד', (ראה למשל הוראות חוק מיסוי מקרקעין, או חוק המתווכים).
לעמדתו, הואיל והמונח "זכות במקרקעין" הינו מונח מובן ואינו טעון פרשנות, אין מקום לבחון אותו בחינה פרשנית.
עוד הפנה לפס"ד בעניין תא (חי') 30994-09-12 החברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד בע"מ נ' לימור זיפר, (פורסם בנבו), שם קבע ביהמ"ש, כי הסכם המגביל רוכש מקרקעין מלעשות שימוש בנכס מקרקעין לצורך השכרתו למטרות נופש אינו בגדר הסדר כובל. וכך נאמר: "הרי שנוכח תפקידה של התובעת, אין ההסדר בענייננו נחשב כהסדר כובל. סעיף 3(3) לחוק ההגבלים העסקיים מחריג הסדר בין מי שמקנה זכות במקרקעין, היינו התובעת, למי שרוכש את הזכות, היינו הנתבעת, ככל שהכבילות נוגעות לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם מקרקעין, והרי בכך עוסק סעיף 4 לכתב ההתחייבות".
ב"כ התובעת הפנה עוד לפס"ד בעניין הפ (ראשל"צ) 37428-11-13 פארק גן העיר נכסים בע"מ נ' בי.בי.קיי נדל"ן מסחרי בע"מ, (פורסם בנבו), שם קובע ביהמ"ש כי "הוראת סעיף 3(3) מכירה בכוחו של בעל מקרקעין להעביר לאחר את זכותו במקרקעין בכפוף לתניות המגבילות את אופי השימוש במקרקעין -- כגון לצורך הסדרת סוגי עסקים בקניונים ובמרכזי קניות".
כמו כן, הפנה ב"כ התובעת לדברים שנאמרו בוועדת הכלכלה, שם נוהל דיו בעניין הוראות החוק, ונאמר:
"פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 10.11.1987, עמ' 6 – 7 : "מ' מזרחי: מה שעשינו כאן, הגדרנו בצורה יותר מדויקת מה גדר הפטור שאנחנו רוצים לתת, לא רצינו פטור מלא לעיסקות ומקרקעין כמו שהיה קודם וגם בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון בעבר, מכל דבר הנוגע למקרקעין, בעצם היה פטור, אנחנו סימנו אותו וצימצמנו אותו למה שכתוב פה. בין מי שמקנה זכות למקרקעין ולמי שרוכש את הזכות ואת (כך במקור. צ"ל ואם) כל קבילותיו (כך במקור. צ"ל כבילותיו) נוגעות לסוג, בעצם הפעילות באותה מקרקעין...
...רצינו שאם חברת בניה רוכשת או בונה מרכז מסחרי מסויים, אז היא תוכל למכור, לחלק או להשכיר את החנויות באותו מקום לפי נושאים. זאת אומרת שניתן למכור לחנות אחת לדוגמא תהיה מכולת, ולידה ניתן לחייב את האחר שהוא יהיה חנות בגדים כדי שלא תהיה כפילות, כדי להגיע למגוון באזור מסויים. ...
...מצד אחד נתנו פטור אבל צימצמנו את התור (כך במקור. צ"ל פטור) בהשוואה לקודם...
היו"ר א' שפייזר: ...זה מעודד מרכזים מסחריים ונותן מגוון לציבור המשתמש במרכז, זה נראה לנו בסדר, אבל מעבר לזה לא רצינו שיהיה פטור למקרקעין...".
(מופיע בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, בפס"ד קניון הראל בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (פורסם בנבו), (להלן: "פס"ד קניון").
בסיכומי התשובה, בהתייחס לטענה, כי התובעת לא העבירה כל זכות לנתבעות, שכן הנתבעות רכשו את החנות מהרוכשים המקוריים, נטען, כי בהסכם המכר לרוכשים המקוריים קיימת פסקת ההגבלה וכי לא קיים כל וטעם הגיוני שפסקה זו תפקע מקום שהחנות נמכרת לרוכשים חדשים. המכירה לטענת התובעת אינה מבטלת את ההתחייבות.
ב"כ הנתבעים בסיכומיו מפנה לפסק דינו של הממונה על ההגבלים, בעניין פס"ד קניון, שם נקבע כי כוונת הסעיף לאפשר לבעל המקרקעין להקנות לאחר זכויות משניות במקרקעין, וכך נאמר בפס"ד קניון, מפי הממונה על ההגבלים העסקיים מר שטרום:
נוסחו של הפטור בא לשקף את מידת צמצומו: מתן פטור לבעל המקרקעין ("מקנה הזכות") בלבד, המעניק זכויות לאחר ("רוכש הזכות"), והמבקש להגביל את רוכש הזכות בנוגע לסוג הנכסים או השירותים שינתנו במקרקעין שלו. הא ותו לא. גם תכליתה של ההוראה ברורה: לפטור מעולו של החוק הסדר הנלווה לעסקת הקניית מקרקעין, ובו מגביל בעל המקרקעין את רוכש הזכות במקרקעיו, באשר לסוג הנכסים או השירותים שיספק רוכש הזכות באותם מקרקעין. יפים בענייננו דבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה :
"עיקרו של חריג זה במתן הכרה ומשקל מכריע לזכות הקניין של בעל מקרקעין על פני אינטרס הציבור בחופש התחרות העסקי. הרעיון הטמון בו מכוון לכך כי זכות הקניין נותנת בידי בעליה חופש לפעול בנכסיו כרצונו, בכפוף למגבלות החוק. במסגרת חופש זה פתוחה הדרך בפניו להקנות לאחר זכויות משניות בנכס ולהקנייה כזו עשויות להתלוות תניות מתניות שונות המוצבות על-ידי מקנה הזכות. החריג בסעיף 3 (3) לחוק מכיר בזכותו של בעל הקניין להתנות מתן זכויות לאחר בקניינו בכך שיקיים תנאים מסוימים הנוגעים לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק באותם מקרקעין. זאת, אף אם יש בהסדר כזה משום כבילה שאחרת הייתה אסורה. בכך ניתן ביטוי להעדפת החוק את זכות הקניין, על מאפייניה השונים, על פני אינטרס הציבור בהגנה על חופש התחרות.
דוגמה אפשרית לתחולת הפטור היא מקרה שבו בעל זכות קניין בנכס מסחרי מבקש להשכיר יחידות שונות שבו, תוך התניית השכירות בקיום הגבלות שונות שתמנענה כפילות בסוגי העסקים המתנהלים באותו מרכז מסחרי. במקרה כזה הפטור יכשיר הגבלות כאלה גם מקום שהן פוגעות בתחרות החופשית, וזאת כדי לקיים את ההגנה שהחוק ביקש לתת לזכות הקניין של בעל הנכס. "
טוען ב"כ הנתבעים, כי כאשר המדובר בהענקת זכות במקרקעין, הכוונה, כי בעל הזכות במקרקעין מעניק לאחר זכויות במקרקעין שלו, כגון בעלים מעניק זכות שכירות או זכות בר רשות, או זכות משנית אחרת.
כשמדובר בהעברה מלאה של זכות הבעלות מלוא הזכות הקניינית, אין לטענת הנתבעים כל אפשרות להגביל את זכויותיו של הרוכש, אלא אם התקבל אישור לכך.
על מנת לקבוע מהי הפרשנות בה יש לילך, לטעמי יש לבחון את תכליתה של החקיקה נשוא דיוננו.
בעניין ע"א 3700/98 א.מ. חניות (ירושלים) 1993 בע"מ נ' עיריית ירושלים פ"ד נז(2) 590 קובע כב' השופט ריבלין כי הסדר הנוגע לחניה שעשתה עירייה עם מפעיל פטור מהוראות החוק, בנימוק, כדלהלן:
"בעל המקרקעין הינו בן-חורין שלא לתת את הזכיון בכלל ואם הוא נותנו בכפוף לתנאים [מגבילים – א' ר'], אין הוא נוטל דבר ממקבל הזכיון שהיה בידיו של הלה קודם לכן. אין הוא מגביל את חופש העיסוק של בעל הזכיון, אלא הוא מעניק לו זכות חדשה, ואין דבר בחוק המונע התנאת תנאים למתן הזכות הזאת. לשון אחרת, במקרה כזה התנאי הוא מעצם מהותו של הזכיון, לאמור: אני מרשה לך לעשות במקרקעין שלי כך ולא אחרת".
על נימוקו חלקו המלומדים ועמדתם היא, כי דיני ההגבלים העסקיים נועדו להגן על האינטרס של הצד השלישי הציבור להסדר הכובל, הרחב, מפני פגיעה בתחרות גם במקרים שזכות זו מתנגשת עם החופש החוזי והקנייני של הצדדים להסדר., (ראה מאמרה של המלומדת הגב' מיכל (שיצר) גל, "לבור את המוץ מהתבן – היקף תחולתו של האיסור לערוך הסדר כובל בהתאם לפסיקה האחרונה, (פורסם דין ודברים א' תשס"ה, (פורסם בנבו).
מעבר לביקורת, אם נעיין היטב בדברי של כב' השופט ריבלין, נגלה, כי מקביעותיו משתמע, שעסקינן בפטור שניתן במסגרת הסכם בין בעל המקרקעין לבין מי שמקבל זכות שימוש מסויימת במקרקעין שלו ולא במקרה של מכר המקרקעין והעברה מלאה של מלוא הזכוית הקנייניות במקרקעין, והגבלת הרוכש אגב כך.
זאת ועוד, עיון בפס"ד של הממונה, יגלה, כי לטעמו, יש לפרש את סעיף 3(3) לחוק בצורה מצמצמת, וכך הוא אומר:
"גם בחקיקתו של סעיף 3(3) חל שינוי בין נוסח הצעת החוק לבין הנוסח הסופי שהתקבל, באופן המלמד על כך שהוראת הפטור בנוסחה שהיום מצומצמת להגבלות שמטיל בעל המקרקעין על עסקים השוכרים אצלו שטחי מסחר. על כך ניתן ללמוד מן הדברים שנאמרו בעת הכנת החוק בוועדת הכלכלה של הכנסת.
נמצא אפוא כי הסדרים שהמגבלה שהוטלה בהם אינה מבעל המקרקעין כלפי רוכש הזכות במקרקעין, וכך המצב בענייננו, אינם פטורים מהוראות החוק. "
ת"א (י-ם) 1000/95 פז חברת נפט בע"מ עמוס פ''ד תשסב (1) 337, קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה, כך:
"עיקרו של חריג זה במתן הכרה ומשקל מכריע לזכות הקניין של בעל מקרקעין על פני אינטרס הציבור בחופש התחרות העסקי. הרעיון הטמון בו מכוון לכך כי זכות הקניין נותנת בידי בעליה חופש לפעול בנכסיו כרצונו, בכפוף למגבלות החוק.במסגרת חופש זה פתוחה הדרך בפניו להקנות לאחר זכויות משניות בנכס ולהקנייה כזו עשויות להתלוות תניות מתניות שונות המוצבות על-ידי מקנה הזכות. החריג בסעיף 3(3) לחוק מכיר בזכותו של בעל הקניין להתנות מתן זכויות לאחר בקניינו בכך שיקיים תנאים מסוימים הנוגעים לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק באותם מקרקעין.זאת, אף אם יש בהסדר כזה משום כבילה שאחרת הייתה אסורה. בכך ניתן ביטוי להעדפת החוק את זכות הקניין, על מאפייניה השונים, על פני אינטרס הציבור בהגנה על חופש התחרות."
פרשנותה זו של כב' השופטת פרוקצ'יה (בשבתה כשופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים), עולה בקנה אחד עם פרשנותו של הממונה על ההגבלים העסקיים מר שטרום בהחלטה בעניין קניון הראל לעיל, כי הפירוש הראוי הינו העברת זכות משנית לאחר ולא בהעברת מלא זכות הקניין במקרקעין.
בעניין תא (מחוזי ת"א) 986/96 יוסף עובד נ' פז חברת נפט בע"מ, (פורסם בנבו), מצטרפת כב' השופטת לב-הר שרון לפרשנותה של כב' השופטת פרוקצ'יה, וסבורה כי "יפים לענין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'ה, שמביאה דוגמא דומה שעה שהיא קובעת שהחריג אינו חל. לגבי זכויות הקנין..."
למסקנה דומה, כי עסקינן בהעדפת זכות הקניין של בעל המקרקעין המעניק זכות משנית לאחר, ולא בהעברת מלוא הזכויות הקנייניות כעמדת התובעות, מגיע גם כב' השופט יונתן אברהם, (מחוזי נצרת), בעניין ת"א 241-08 סרוג`י נ' סונול ישראל בע"מ ואח' , 0פורסם בנבו), כאשר הוא קובע כי הפטור נוגע להענקת זכויות משניות במקרקעין.
דומני כי גם סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקנינו של אדם", תומך בתוצאה זו.
אם תתקבל עמדת התובעת, התוצאה תהיה כי בעל הקניין בנכס שמלוא הזכויות בו הועברו בשנת 1988, לפני כ- 26 שנים ומעלה, עדיין מוגבל בשימושים החוקיים שהוא יכול לבצע בנכס, וזאת מבלי שלמגבלה זו יהיה קו סיום, מבלי כל אפשרות לשינוי בשל שינוי העיתים, השתנות הנסיבות, התאמת המגבלה למצב המעשי במציאות, ומבלי שניתן היתר להסדר זה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים. מסקנתי אם כך, שיש לפרש את הסעיף באופן מצמצם, כך שיחול על העברת זכויות משניות במקרקעין על ידי בעל הזכות לאחר, בעוד שהמעביר עדיין נותר בעל זכויות במקרקעין, ולא במקרה של העברת מלוא זכויות הקניין במקרקעין לאחר.
לא נעלמה מעיני הקביעה, בעניין עא 10638/02 פיטר שטרן נ' יקבי רמת הגולן בע"מ, שם קובע ביהמ"ש העליון , כי לא ייתן מזור למי שמתחמק מהתחייבויותיו החוזיות באמצעות פניה להוראות חוק ההגבליים העסקיים וכך נאמר:
"ענייננו, לאמתו של דבר, איננו אלא במי שנטל על עצמו התחייבות חוזית מפורשת, שקיבל בגינה תמורה כספית מלאה, ועתה מבקש הוא להשתחרר מהתחייבותו. טיעוניו המפורטים של בא-כוחו, בכתב ועל-פה, לא שכנעונו שאילוצי הדין הקבוע בחוק ההגבלים העסקיים כופים עלינו לאפשר למי שנטל על עצמו את ההתחייבות החוזית האמורה, לחמוק מקיום התחייבותו.
עם זאת, התוצאה אליה מבקשת התובעת להגיע כי בהעברת מלוא זכויות הבעלות יינתן פטור מהסדר כובל, מהווה פגיעה בקניין, העולה לטעמי על הזכות החוזית של התובעת. המזור יכול להיות בדרישה לקבלת פיצוי כספי, אולם אינני נדרשת לסוגיה זו בתיק שבפניי.
התוצאה היא, כי יש לקבל את עמדת הנתבעים ולקבוע כי 'הפיסקה המגבילה' הינה בבחינת הסדר כובל, ומשלא ניתן אישור הממונה על ההגבלים העסקיים, יש לדחות את התביעה למתן צו מניעה.
אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ה, 05 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
