פלונית ואח' נ' מלון "אלכסנדר" תל אביב ואח'

תמצית המחלוקת בין הצדדים

1. התובעת, ילידת xx.xx.58, בעלת תואר שני בביוכימיה ועובדת מעבדה בכירה בבית חולים.

2. בבוקר יום 3.10.12, הגיעה התובעת למלון "אלכסנדר" בתל אביב, במסגרת עבודתה לצורך לקיחת דם מאורח ששהה במלון.

3. לטענת התובעת בתביעתה המעלית אליה נכנסה לא היתה תקינה ועצרה כ-10-20 ס"מ מתחת למפלס הכניסה וכתוצאה מכך היא מעדה ונפלה לתוכה. כתוצאה מהנפילה שברה התובעת את כף רגל ימין. היא נזקקה לשימוש בכסא גלגלים למשך כחודש ומאז וסובלת מכאבים ומגבלות שונות. מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%.

4. לטענת התובעת, המלון (והמבטחת שלו, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, להלן גם – הנתבעת או המלון), הוא הבעלים, המפעיל והאחראי על תחזוקת המעלית, על תקינותה ועל מניעת מפגעים בשטחו. לטענתה, המלון הפר כלפיה את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית שהוא חב בהן, הוא אחראי לנזקי הגוף שנגרמו לה, ומשהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות יש לחייבו בפיצוי על נזקיה.

5. משהוכרה התאונה כתאונת עבודה ושולמו בגינה לתובעת תגמולים, הצטרף לתביעה כתובע 2 המל"ל, שתבע שיפוי על תשלומיו לתובעת בסך 28,198 ₪ (סכום הכולל הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת הסיכומים על ידו).

6. הנתבעת מכחישה כי חלה עליה אחריות לתאונה. לטענתה, לא הוכח כי היתה תקלה כלשהי במעלית בעת התאונה. כמו כן טוענת הנתבעת, לחלופין, לקיומו של אשם תורם של התובעת.

7. עוד טוענת הנתבעת, וגם זאת לחלופין, כי ככל שתוטל עליה אחריות יש לקבוע כי על הצדדים השלישיים, החברה שנתנה שירותי אחזקה למעלית והמבטחת שלה, לשפותה שיפוי מלא. זאת, בין השאר, משום שחברת השירות לא דאגה לתקינות המעלית, לא התריעה על קיומם של פגמים בה ולא נתנה הנחיות ביחס לתחזוקתה.

8. לטענת הצדדים השלישיים (להלן גם – חברת השירות), הנתבעת לא הודיעה להם אודות הארוע נושא התביעה בזמן אמת והם למדו עליו רק מההודעה לצד ג' שנשלחה אליהם, באופן שגרם להם גם נזק ראייתי. עוד טוענים הצדדים השלישיים כי חברת השירות מילאה אחר כל החובות המוטלות עליה כנותנת שירות למעלית, לרבות בדיקתן על ידי בודק מעליות מוסמך.

   הראיות

9. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מלווים בנספחים וכן חוות דעת מומחית. עדים אלה נחקרו כולם. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט.

10. מטעם התובעת העידו היא ונהג המונית שסייע לה, הן ביום התאונה, הן לאחריה. המל"ל הגיש תעודת עובד ציבור מטעמו ביחס לתגמולים ששילם וישלם לתובעת.

11. מטעם הנתבעת העיד מנהל האחזקה של המלון (ששימש בתפקידו זה הן ביום התאונה, הן במועד עדותו). כמו כן הגישה הנתבעת חוות דעת מומחית של מהנדסת וממונת בטיחות, הגב' ורדה ביקלס. הנתבעת הוסיפה והגישה סרט וידאו של התאונה, שצולם ממצלמת אבטחה שהוצבה במקום.

12. מטעם הצדדים השלישיים העיד מנהל מסחרי בחברת השירות, הנדסאי חשמל במקצועו.

13. ביחס לנכות הרפואית, התובעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר רן דורון, מומחה בכירורגיה אורתופדית, שקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי, מנתח אורתופד, שקבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה עקב התאונה הואיל והשבר ממנו סבלה התחבר היטב.

    נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים (ולמעשה אף לבקשה מפורשת של הנתבעת), מונה ד"ר י' ליטוין, כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת. בחוות דעתו קבע ד"ר ליטווין, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. בהתאם לחוות דעתו, השבר ממנו סבלה התובעת התחבר אמנם חיבור מלא אך עם עיוות.

    יצוין, כי בין לבין, קבע המל"ל כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% (ללא הפעלת תקנה 15). כמו כן קבע המל"ל לתובעת תקופות של נכות זמנית (70% למשך חודשיים מהתאונה, 50% למשך חודש נוסף, 30% למשך חודש נוסף ו-10% למשך 8 חודשים נוספים, עד השלמת שנה מיום התאונה).

14. הצדדים חלוקים, כאמור, הן בשאלת אחריות הנתבעת כמו גם הצדדים השלישיים לתאונה, הן בשאלת היקף הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבותיו. מחלוקות אלו יוכרעו להלן.

    שאלת האחריות

15. בטרם תידון שאלת אחריות הנתבעים או הצדדים השלישיים לתאונה, יש לדון ולהכריע תחילה בשאלה כיצד התרחשה התאונה וכיצד בדיוק פעלה המעלית באותו מועד.

    התאונה - הסרטון

16. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, בעיקר נוכח קיומו של סרטון מצלמת אבטחה שתיעד את התאונה (להלן – הסרטון), כי התובעת אכן מעדה אל תוך המעלית בעת שנכנסה אליה.

17. עוד עולה בבירור מהסרטון, כי לאחר נפילתה של התובעת לתוך המעלית המשיכה המעלית בתנועה כלפי מעלה, עד הגיעה למפלס הרצפה של הקומה, כאשר דלתותיה נותרות פתוחות כל אותה עת (והתובעת שרועה על רצפתה). כפי שיפורט להלן, תנועה זו של המעלית נקראת "פילוס". יצוין, כי התובעת הזמינה את המעלית לצורך ירידה, והמעלית אכן היתה בדרכה לרדת, לאחר שביצעה את אותו "פילוס" כלפי מעלה.

     

    התאונה – טענות הצדדים

18. לטענת התובעת מפלס המעלית היה נמוך ממפלס הרצפה בעת שנכנסה אל המעלית ועל כן מעדה. לטענתה, נוכח העובדה כי המעלית פילסה את עצמה כלפי מעלה לאחר נפילתה, לא יכולה להיות מחלוקת כי באותו זמן היה הפרש גבהים בין מפלס הקומה לרצפת המעלית.

19. לטענת הנתבעת, לא הוכח כי היה הפרש גבהים בעת שנכנסה התובעת אל המעלית. בהקשר זה העלתה המומחית מטעם הנתבעת (לראשונה בחקירתה, בעמ' 39, ש' 23), את הסברה כי יתכן שעצם נפילתה של התובעת אל תוך המעלית היא שיצרה את הפרש הגבהים האמור שאילץ את המעלית לפלס את עצמה כלפי מעלה בטרם הירידה.

20. יחד עם זאת גם המומחית מטעם הנתבעת אינה פוסלת את האפשרות שהיה קיים הפרש גבהים כלשהו גם לפני שנכנסה התובעת אל המעלית (עמ' 39, ש' 27 ובעמ' 47, ש' 18).

21. יותר מכך, בחוות דעתה (בעמ' 3, ההדגשה במקור) כתבה המומחית במפורש את שראתה, מבחינתה, בסרטון כדלקמן: "שעה שהמעלית פתחה את הדלת ועדיין ביצעה פילוס ועוד טרם נפתחה במלואה, נכנסה התובעת אל תא המעלית ומעדה. באותה עת היה הפרש גובה בין רצפת תא המעלית לבין רצפת הקומה. ניתן להבחין בסרטון כי הפרש גובה זה היה של מספר סנטימטרים בודדים ובוודאי לא של 20 ס"מ".

22. מכל מקום, נטען, כי התובעת לא הוכיחה בכמה סנטימטרים בדיוק היה מפלס המעלית נמוך ממפלס הכניסה אליו ברגע בו נכנסה אליו ועדותה בענין זה היתה רצופה בסתירות.

23. בהקשר זה טענה הנתבעת (כמו גם הצדדים השלישיים), כי בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעמה טענה התובעת כי בעת שנכנסה אל המעלית היה הפרש הגבהים בינה ובין מפלס הקומה בין 10 ל-20 ס"מ. בתצהירה טענה התובעת כי מדובר בכ-20 ס"מ. בחוות דעת המומחה הרפואי מטעמה נרשם, לכאורה מפי התובעת, 10 ס"מ. התובעת נחקרה בענין זה ארוכות ובעדותה אף טענה כי מדובר ב-20 ס"מ ואולי אף יותר (עמ' 17, ש' 20).

24. לטענת הנתבעת, אם אכן היה מפלס המעלית נמוך ממפלס רצפת הקומה, בעת שנכנסה התובעת למעלית, מדובר לכל היותר בסנטימטרים בודדים ובוודאי שפחות מ-20 ס"מ, כפי שקובע התקן בענין זה (כעולה מעדות המומחית מטעמם).

25. בהקשר אחרון זה הדגישה המומחית, לא אחת, כי "התקן מאפשר" הפרש גבהים של עד 20 ס"מ גם בזמן פילוס (עמ' 46, ש' 29). גם בחוות דעתה התמקדה המומחית בטענה כי "הנתבעות עמדו בקיום דרישות התקן" (עמ' 6 לחוות הדעת) וכי גם אם יוכח כי הפרש הגבהים עמד על 20 ס"מ "ונראה הפרש קטן יותר" הדבר עומד בתקן (עמ' 5 לחוות הדעת).

26. מכאן, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה שענייננו ב"העדר פילוס חריג" החורג מן הנורמה המותרת בדין ועל כן יש לקבוע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה. גם הצדדים השלישיים טוענים בסיכומיהם, כי די בכך שהתובעת מודה שלא היה באפשרותה לאמוד את הפרש הגובה הנטען, כדי לדחות את התביעה.

    התאונה – דיון והכרעה

27. כאמור, לאחר צפיה בסרטון לא יכולה להיות מחלוקת כי לאחר שנפלה התובעת במעלית היה קיים הפרש גבהים כלשהו בין מפלס הקרקע לרצפת המעלית, הפרש שאותו עלתה המעלית מיד לאחר הנפילה. בסרטון ניתן להבחין באופן בולט וברור בעליה זו של המעלית עד להגעתה למפלס הקומה, כאשר התובעת נמצאת שרועה על רצפת המעלית, ודלתותיה נותרות פתוחות.

28. בניגוד לכך, לא ניתן להבחין כלל, מצפיה בסרטון, כי עצם נפילת התובעת לתוך המעלית גרמה למעלית לרדת את אותו הפרש גבהים שנראה אחר כך בבירור שמעלית עלתה אותו. דומה, כי כפי שניתן להבחין בבירור בעליתה של המעלית לאחר שנפלה בה התובעת, כך צריך היה להבחין בבירור בירידתה של המעלית, אם אכן היתה נגרמת ירידה כזו כתוצאה מנפילת התובעת.

29. בנסיבות אלה לא מצאתי לקבל את ההשערה של המומחית, שנטענה לראשונה בחקירתה (וגם זאת בחצי פה, ובניגוד לטענתה בחוות דעתה כמצוטט לעיל) כי יכול שהעדר הפילוס נגרם מעצם הנפילה של התובעת אל תוך המעלית. לטענה זו לא הונח כל בסיס ראייתי. כפי שצוטט לעיל, גם המומחית מאשרת למעשה קיומו של הפרש גבהים אולם היא מדגישה כי לא מדובר ב-20 ס"מ, אלא ב"הפרש קטן יותר".

30. מכאן שיש לקבוע כי התובעת מעדה עקב הפרש גבהים כלשהו שהיה בין מפלס המעלית למפלס הקומה בעת שהחלו להפתח דלתות המעלית והיא נכנסה אליה.

31. שאלה נוספת היא מה היה בדיוק אותו הפרש גבהים.

32. אכן, התובעת לא הוכיחה מה היה הפרש הגבהים המדויק בין מפלס הקומה למפלס רצפת המעלית ברגע שנכנסה אליה. סמוך לאחר שמעדה התובעת ניתן להניח כי מדידה מדויקת של הפרשי הגבהים לא היה הדבר הראשון שחשבה עליו.

33. יותר מכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי מיד לאחר נפילתה של התובעת המשיכה המעלית בתנועה כלפי מעלה ו"פילסה" את עצמה עם רצפת הקומה. מכאן שלתובעת גם לא ניתנה אפשרות של ממש למדוד מדידה מדויקת את הפרש הגבהים שהיה בדיוק בעת נפילתה ולמעשה הדבר היה בלתי אפשרי.

34. אכן, הן התובעת, הן העד מר קאופמן מטעמה הבהירו והדגישו בעדותם, כי בשום שלב לא מדדו את הפרש הגבהים וכי עדותם בענין זה נסמכת על הערכה בלבד. כמו כן הדגישה התובעת (כמו גם מר קאופמן), כי התאורה במקום לא היתה טובה (גם בענין זה היו מחלוקות בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך). התובעת אף הדגישה בעדותה, כי בעת שנפלה ונחבלה לא היתה עסוקה במדידה או בבדיקה מדוקדקת של גובה המפלס וכי מדובר בהערכה שלה בלבד אודות הפרש הגבהים, הערכה המבוססת על מראה עיניה ועוצמת הנפילה שחוותה (ר', בין השאר, בעמ' 17, ש' 17 ובהמשך לה).

35. כאמור, מצפיה בסרטון עולה כי בעת שנכנסה התובעת למעלית, היה קיים הפרש גבהים כלשהו בין מפלס הקרקע לרצפת המעלית, הפרש שאותו עלתה המעלית מיד לאחר הנפילה, עליה שניתן להבחין בה בבירור. מצפיה בסרטון עולה, כי עליה (או "פילוס") זה של המעלית אורך בין 2 ל-3 שניות.

36. איש לא מדד בפועל את מהירות המעלית המדוברת, באופן שהיה אולי מאפשר לדעת בדיוק מה היה ההפרש, יחד עם זאת לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במספר סנטימטרים, שאחרת גם היה קשה להבחין באופן כל כך ברור בעליה של המעלית למשך 2-3 שניות אף מסרטון שצולם ממצלמה הנמצאת במרחק מה מהמעלית. במילים אחרות, לא מדובר בהפרש גבהים מזערי או זניח.

37. בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לקבוע מה היה הפרש הגבהים המדויק באותה עת, יש לבדוק את שאלת האחריות מתוך הנחה שהפרש הגבהים אכן היה של מספר סנטימטרים, כפי שלמעשה הכל מסכימים, היינו לא עלה על 10 ס"מ (ובוודאי שלא 20), באופן התואם את ההערכה הנמוכה ביותר שנתנה התובעת, כמו גם את הערכת הנתבעת והצדדים השלישיים. אין בידי לקבל את טענת הצדדים השלישיים לפיה יש לדחות את תביעת התובעת ולו בשל העובדה כי היא לא הוכיחה את הפרש הגבהים, היינו את מספר הסנטימטרים המדויק.

38. בהקשר זה, יש לטעמי לזקוף לחובתה של הנתבעת, שבחרה להעיד מומחית מטעמה, שלא ביקשה ממנה לבצע חישוב מדויק יותר, כאמור, ביחס למעלית הספציפית המדוברת, והתמקדה בסברה כי מדובר בהפרש גבהים שלא עלה על 20 ס"מ. יצוין, כי גם העד מטעם הנתבעת התמקד בהפרש זה כאשר טען בתצהירו (ס' 7), כי "אף פעם לא היה פער של 20 ס"מ אלא לכל היותר סנטימטרים בודדים".

39. מכאן, שבמרכז שאלת האחריות לארוע עומדת השאלה האם היוותה המעלית בנסיבות דנן (לרבות עוצמת התאורה שמסביבה) משום מכשול או מפגע, שיש בו כדי להוות סיכון לשלומם של הנכנסים אליה, סיכון שעל הנתבעת מוטל היה למנוע ומשלא עשתה כן יש מקום להטיל עליה אחריות לפגיעתה של התובעת וחובה לפצותה על נזקיה.

40. אם ימצא שכך הוא הדבר, שאלה נוספת היא האם על הצדדים השלישיים לשפות את הנתבעת, באופן מלא או חלקי, בגין אחריות זו שתוטל עליה, אם וככל שתוטל.

    שאלת האחריות - טענות התובעת

41. לטענת התובעת די למעשה בסרטון, התואם את גרסתה אף שהוצג לה רק לאחר שהגישה את ראיותיה, כדי לאמת לחלוטין את גרסתה ולהטיל אחריות על הנתבעת.

42. בנוסף, מעבר לארוע התאונה, שהונצח כאמור בסרטון, טוענת התובעת שבביקורים שערכה במקום במועדים שונים לאחר התאונה, מצאה את המעלית "שקועה" מתחת למפלס הכניסה. בסעיפים 5 ו-6 לתצהיר העדות הראשית שלה טענה התובעת כי כחודש לאחר התאונה צילמה את המעלית ובתמונה (שצורפה כנספח ב' לתצהיר) ניתן לראות "את הפרש הגובה בין המעלית למדרך הכניסה".

    עוד נטען, כי תקופה ארוכה לאחר התאונה "המעלית המשיכה להיות מקולקלת". כחודשיים לאחר מכן צילמו התובעת וכן מר קאופמן את המעלית ו"הפעם היתה בגובה של כ-30 ס"מ מעל המדרך". מר קאופמן טען (בס' 11 לתצהירו), כי מספר שבועות לאחר התאונה ביקשה ממנו התובעת לצלם את המעלית. לטענתו, "פעם המעלית היתה מתחת לסף ופעם מעליו. המעלית לא היתה מאוזנת". מהתמונות שצילם מר קאופמן עולה כי אלה צולמו ב-25.11.12 וב-17.12.12.

43. כמו כן טענה התובעת בתצהירה (ס' 4) כי המלון היה חשוך וגם המעלית היתה חשוכה "כך שלא ניתן היה לראות את המפגע". התובעת הוסיפה וטענה (שם), כי לא היה כל שילוט המודיע כי המעלית מקולקלת. גם מר קאופמן טען בתצהירו (ס' 12) כי הוא זוכר שהמעלית היתה מאד חשוכה וגם המלון עצמו חשוך "הוא צבוע שחור". בעדותם הבהירו שני העדים, כי לא מדובר בכך ש"אין אור" אלא "חשוך מסביב" (עמ' 11, ש' 20) או כפי שציינה התובעת (בעמ' 20, ש' 34), "לא היה חושך". התובעת אף מוסיפה ומפנה בענין זה לגרסתה כפי שהיא מופיעה בתביעתה לדמי פגיעה ולנכות מעבודה, גם בה ציינה את היותו של המקום חשוך.

44. ביחס ל"ספר המעלית" שהציגה הנתבעת, טוענת התובעת כי עיון בו מעלה שבין התאריכים 1.5.12 ו-1.4.13, תקופה של 11 חודשים סביב התאונה, נרשמו לא פחות מ-12 תקלות בהן הזעיק המלון את חברת השירות (צד ג'). אלא שביום התאונה לא הוזעקה חברת השירות (בניגוד לטענת עד הנתבעת). יום למחרת התאונה אכן נרשמה קריאה אולם זו עסקה בתקלה אחרת שלא קשורה לתאונה. יותר מכך, באחת מהתקלות נרשם במפורש כי המעלית יורדת מתחת לקומה 10 ס"מ, דבר אותו מגדירה הנתבעת עצמה כ"תקלה" בגינה מוזעקת חברת השירות. עוד מציינת התובעת, כי במועדים בהם צולמו על ידה ועל ידי מר קאופמן תקלות כמפורט לעיל, לא נקראה חברת השירות למלון כלל.

45. לטענת התובעת ספר המעליות מצביע על כך שהמעלית שבנדון היתה בלתי תקינה והיו בה תקלות רבות, עובדה המחזקת לטעמה את טענת הרשלנות. בהקשר זה מדגישה התובעת גם את העובדה שהתיקון שנדרש על ידי הבודק ממשרד העבודה בדו"ח מיום 8.5.12 לא בוצע על ידי הנתבעת במועדו.

46. ביחס לעדות עד הנתבעת מוסיפה ומדגישה התובעת, כי גם טענתו לפיה מעולם לא היה מצב של פער של 20 ס"מ בין מפלס המעלית לקומה "אלא לכל היותר סנטימטרים בודדים" (ס' 7 לתצהירו) אינה מתיישבת עם קריאות שנרשמו בספר המעלית וגם אין בה ממש נוכח העובדה כי העד לא העיד על מדידה שערך בענין בזמן כלשהו. ביחס לאותו עד נטען גם, כי דו"ח הפציעה" שמילא, לטענתו במועד התאונה, נושא תאריך של יום למחרת התאונה ואף נרשם בו שהיה עד נוסף לארוע, שלא הובא לעדות ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת.

47. ביחס לעדות מומחית הנתבעת, הגב' ביקלס טוענת התובעת כי היא נמנעה מלחשוף את כל המסמכים שעמדו בבסיס חוות דעתה, כי היא הודתה שלא סיימה קורס בודקי מעליות וכי אין לה כל יתרון, על פני בית המשפט, בצפיה בסרטון. עוד נטען, כי המומחית הסתירה קיומו של תקן מאוחר יותר לזה שהוצג על ידה, משנת 2006 (ת"י 2481), שהחמיר בדרישות הבטיחות, ויש בכך כדי לפעול נגדה. באופן כללי, טוענת התובעת, כי המומחית התעלמה מהשכלתה כממונת בטיחות, מתקנים ומחקיקה והתחמקה מהשאלות בענין המפגע והליקויים שנמצאו במעלית. לטעמה, טענת המומחית לפיה המעלית עמדה בתקן, גם במצב בו היא שקועה 20 ואף 30 ס"מ מתחת לקומה או נמצאת בתנועה בזמן פתיחת הדלתות, "היא טענה שאינה עומדת במבחן ההגיון".

48. ביחס לעדות עד צד ג', הדגישה התובעת, כי כל הגעת טכנאי מטעם חברת השירות מתועדת בספר המעלית (בניגוד לעדות עד הנתבעת) וכי הן על פי תצהירו, הן על פי עדותו לא היתה קריאת שירות לטכנאי ביום התאונה. עוד מדגישה התובעת, כי לא ניתן ללמוד מספר המעלית שבוצעו על ידי חברת השירות 10 טיפולים תקופתיים שנתיים כנדרש. התובעת גם מציינת שהעד אישר שמדובר במעליות "מאד מאד ישנות" וכי המכונות ולוח הפיקוד שהיו בטכנולוגיה מאד ישנה חודש "כדי לגרום לזה שיהיו פחות תקלות כי כבר לא היו חלקים במעליות האלה" (עמ' 93, ש' 7).

49. לטענת התובעת הוכח כי ב-3.10.12, היא נפלה עקב העובדה שהמעלית ירדה מתחת לקומה. הנתבעת התרשלה כלפיה בכך שלא דאגה לתקינות המעלית, לא הזעיקה את חברת השירות לפני התאונה, במועד התאונה ואף לא בשני מועדים נוספים בהם נמצאה תופעה כאמור, אף שדווחה עליה. הנתבעת הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה באשר לתחזוקת המעלית בכך שלא דאגה למלא אחר הוראות הבודק מטעם משרד העבודה והיא גם נמנעה מלהביא לעדות עדים רלבנטיים כמו בודק המעלית או העד הנוסף לתאונה.

50. לטענת התובעת, די בכך שהיא נפלה במלון בנסיבות שנראו בסרטון על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח שלא התרשלה, ובכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה שנקטה בכל אמצעי הזהירות על מנת למנוע את התאונה. חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת קמה מכח החזקתה במקרקעין והיותה בעלת השליטה במעלית. הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהו על מנת למנוע את הסכנה שנוצרה מהתקלות שארעו במעלית, לרבות באמצעות הצבת שלטי אזהרה ודאגה לתקינותה וככל שלא היתה תקינה, לא דאגה להפסקת השימוש בה וגידורה.

51. התובעת דוחה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של אשם תורם מצידה. לטענתה, מבחינתה היתה התאונה ארוע מפתיע והיא לא יכולה היתה לצפות את קיומו של הפרש הגבהים. בחקירתה הבהירה כי לא נתקלה בבעיה דומה בעת ביקוריה הקודמים במלון, אולם הטראומה שעברה גרמה לה לנהוג במשנה זהירות בכניסה למעליות מאז.

    טענות המל"ל (התובע 2)

52. לטענת המל"ל גירסת התובעת היתה עקבית והיא נתמכה בראיות מזמן אמת ובמיוחד בסרטון שהוגש המתעד את שארע. מאידך, נמצאו סתירות רבות בגרסתו של העד מטעם הנתבעת, במיוחד ביחס לשאלת קיומן של תקלות דומות במעלית (העדר פילוס) והשאלה האם דיווח לחברת השירות אודות התאונה כשקרתה. סתירות מוצא המל"ל גם בגרסת העד מטעם הצדדים השלישיים ביחס לתקלות שארעו במעלית, ומבקש לזקוף לחובת הצדדים השלישיים גם את העיכוב בביצוע הנדרש בתסקיר בדיקת המעלית, כמו גם את אי הבאתו של המהנדס הבודק לעדות.

53. עוד טוען המל"ל, כי כעולה מעדותה של התובעת, מדובר בהפרשי גובה משמעותיים המהווים מפגע של ממש ובשים לב למקום בו ארעה התאונה חלה על הנתבעת חובת זהירות מוגברת למנוע את הסכנה הנובעת מהפרשים אלה על ידי שילוט מתאים וברור, אזהרות מפורשות ותאורה מוגברת.

54. לטענת המל"ל, הנתבעת התרשלה כלפי באי המלון, ובכללם התובעת, בכך שלא דאגה לתקינות המעלית, ליישום המלצת הבודק מטעם משרד העבודה ובכך שלא הזמינה את חברת השירות לפני או אחרי קרות התאונה, דבר המצביע על זלזול של הנתבעת בבריאות מבקריה.

55. לטענת המל"ל מתקיימים בעניננו שלושת התנאים הנדרשים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ועל כן יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעת להוכיח כי אין ליחס את קרות הנזק להתרשלות מצידה ונטל זה לא הורם על ידה.

56. לפיכך עותר המל"ל לשיפויו על ידי הנתבעת בגין התשלומים ששולמו וישולמו על ידו לתובעת.

    טענות הנתבעת - המלון

57. לטענת המלון תביעת התובעת לא הוכחה ועל כן יש לדחותה, שכן גם אם התובעת נפלה בשל פילוס שיצר הפרש גבהים מסוים אין בכך כדי להטיל עליה חבות.

    לטענת המלון, הוכח, כי פער או הפרש גובה מסוים "הינו הנורמה, זה הדבר הטבעי הסביר, חלק בלתי נפרד משימוש במעלית. אפילו המחוקק הכיר בכך וקבע רף של 20 ס"מ הפרש גובה פחות מכך זה בסדר זה תקין!" (עמ' 1 לסיכומי המלון).

    לטענת המלון, התובעת לא הוכיחה את הפרש הגבהים ואף לא היתה עקבית באומדנים שציינה, ולא ניתן לבסס פסק דין על אומדנה ללא מדידה כלשהי, על פי מראית עין של התובעת, למשך פרק זמן קצר ותוך שהתובעת סובלת מכאבים. נטען, כי לא ניתן לקבל הערכה שכזו ועל בסיסה "לקבוע שהופר התקן" (שם).

58. ביחס להפרש הגבהים, מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי "מעיון בסרט שתיעד את נפילת התובעת ניתן לראות שהפער היה סנטימטרים בודדים בלבד". לטענתה "העדר פילוס מסוים הוא הנורמה. תובע הטוען להעדר פילוס חריג, בלתי תקין, עליו הנטל להוכיחו. כאן ברור שהדבר לא נעשה" (עמ' 2 לסיכומיה הנתבעת).

59. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה בהקשר זה, כי הפילוס הוא פועל יוצא של המשקל המועמס בתא המעלית ובמעלית המועמסת יתר על המידה משתנה גם הפילוס אולם זה נותר עדיין ב"איזור הפילוס". הנתבעת גם מפנה לעדות העד מטעם צד ג', לפיה "כל 'חכמת המעליות' היא להרוויח זמן נסיעה, לכן יש אפשרות שהפילוס האוטומטי נעשה תוך כדי פתיחת וסגירת הדלתות, כדי לחסוך זמן". הנתבעת מסכמת את טיעונה בענין זה ומבהירה, כי "הציפיה שהמעלית תהיה מפולסת בכל נקודת זמן ובכל עומס אינה ריאלית ולא ניתן להתעלם מיחודיות המעלית כמכונה דינמית".

60. בהקשר זה גם טוענת הנתבעת, כי גם אם דלתות מתחילות להפתח טרם מגיעה המעלית למפלס הקומה מדובר בפעולה תקינה ואין לתובעת אלא להלין על עצמה אם החליטה להכנס אל המעלית בטרם נפתחו דלתותיה לחלוטין, כפי שאכן ניתן להווכח מהסרטון.

61. הנתבעת מפנה לעדות המומחית גם ביחס לסרטון, לפיה ניתן לראות בו כי העדר הפילוס היה של סנטימטרים בודדים, ללא חריגה מהתקן. לטענת הנתבעת "העדר פילוס מדי פעם של 20 ס"מ הינו הנורמה" ואין בכך כדי להטיל חבות על הנתבעת שכן "זה חלק מהשימוש הרגיל במעלית". רשלנות הנתבעת לא הוכחה וההיפך הוא הנכון, היא עשתה מעל הסביר, דאגה באופן שוטף לתחזוקה, התקשרה עם גורם מקצועי ועשתה כל שנדרש.

62. ביחס לתפקוד המעלית טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהיתה כל תקלה במעלית במועד התאונה. הטיפולים והתקלות שנרשמו ביחס למעלית בספר המעלית אינם רלבנטיים לעניננו. הם נרשמו במועדים אחרים ולא במועד התאונה ולא היו מסוג התקלה לה טוענת התובעת. כך גם בכל הקשור לעובדה שליקוי שנמצא בבדיקת המפקח מטעם משרד העבודה תוקן "בעיכוב קצר", ליקוי שלא היתה לו כל משמעות בטיחותית ומשום כך לא הושבתה המעלית.

63. לטענת הנתבעת יש לדחות את הטענה בדבר היעדר תאורה, בהיותה הרחבת חזית. לגופם של דברים נטען, כי בחקירתה הודתה התובעת ש"לא היה חשוך" ולמעשה כל טענתה היא שיש מלונות מוארים יותר. מכל מקום, לא הוכח כל ליקוי ספציפי בתאורה.

64. ביחס לתובעת טוענת הנתבעת, כי יש לייחס לה אשם תורם בכך שנכנסה למעלית, לא ראתה את רצפתה וצעדה לתוכה. הנתבעת נאחזת בהקשר זה גם בדברי התובעת בעדותה לפיהם "עכשיו אני כבר לא נכנסת למעליות בלי לבדוק". לטענת הנתבעת היה על התובעת לצפות העדר פילוס מסוים והדרישה כי תסתכל לאן היא הולכת ולא תתקדם מבלי לראות את הדרך קדימה היא דרישה סבירה ומינימלית ולא היתה סיבה שהתובעת לא תעמוד בה.

65. עוד טוענת הנתבעת כי היה ויקבע שהיה צורך בביצוע פעולה כלשהי ביחס למעלית הרי שאז יש להטיל את האחריות לכך על "הגורם המקצועי שתחזק את המעלית באופן שוטף", הוא צד ג'. היא התקשרה בהסכם מקיף עם צד ג', לפיו הוא לקח על עצמו את האחריות המקצועית להפעלת המעליות ויטפל בהן באופן שוטף וקבוע, כפי שאכן בוצע בפועל. הנתבעת מינתה אחראי לענין זה במלון שדאג לקרוא לשירות הצד השלישי בכל תקלה ואף להשבית את המעלית במקרה של "העדר פילוס חריג בקומה".

66. הנתבעת הוסיפה והדגישה, ביחס לבעיות פילוס, כי כל פעם שאורח מודיע לאותו אחראי שיש מעלית שיצאה מפילוס הוא נוסע בה ובודק אותה ובכל מקרה מזמין שירות וכי כך בדיוק עשה במקרה דנן. הוא התקשר לצד ג' כדי להזמין טכנאי וכך אף רשם בדו"ח (נספח ב' לתצהירו). בהתאם לעדות האחראי (בעמ' 60), אכן ביקר במקום טכנאי מטעם צד ג' (שנפטר בינתיים), שמסר לו שעשה את כל הבדיקות האפשריות בענין ולא מצא דבר. ביחס לאותו טכנאי הבהיר צד ג' כי מדובר באחראי אזורי וכי אם הפניה אליו נעשתה באופן אישי, לא יהיה לכך תיעוד.

67. עוד מפנה הנתבעת לעדות העד מטעם צד ג' לפיה האחראי מטעם הנתבעת "עושה מעל ומעבר" וכי הוא לא מכיר הרבה מנהלי אחזקה כאלה.

68. כטענה חלופית טוענת הנתבעת, כי הצד השלישי (חברת השירות) לא דאג לתקינות המעלית, לא תיקן אותה, לא התריע על פגמים במעלית ולא נתן המלצות או הנחיות מה ניתן לעשות ביחס לתחזוקת המעלית מעבר למה שנעשה ובניגוד לחובתו.

69. לטענת הנתבעת, בהסכם בינה ובין הצד השלישי לקחה על עצמה חברת השירות לבדוק באופן יזום את המעלית ולדאוג באופן שוטף לתחזוקתה, והכל בנוסף לבדיקת המעלית על ידי בודק מוסמך כנדרש על פי חוק. חברת השירות לא ביצעה התחייבותה זו וחלף זאת ביצעה רק עבודות שימון וגירוז, לא בדקה את המעלית באופן יזום ולא ביצעה בה טיפול מונע, בניגוד לקבוע בהסכם. במקום 10 טיפולים בשנה בוצעו לכל היותר ארבעה.

70. לפיכך, טוענת הנתבעת, הצד השלישי היה צריך לדאוג לתקינות המעלית, לתקנה ולדווח על כל פגם שיש לתקנו ולו היה עושה כן היה בכך כדי למנוע את התאונה מושא התביעה.

    טענות הצדדים השלישיים – חברת השירות

71. צדדי ג' מצטרפים לטענת הנתבעת לפיה תביעת התובעת לא הוכחה. לחלופין יש לטענתם להטיל את מלוא האחריות לתאונה על הנתבעת בהיותה בעלת המקרקעין. עוד הם טוענים, כי לא ניתן למצוא בתצהיר או בחוות הדעת מטעם הנתבעת דבר אודות אחריותם שכן לא נטען אודות קיומו של מפגע כלשהו במעלית מושא התביעה.

72. צדדי ג' מצטרפים גם לטענת הנתבעת לפיה התביעה לא הוכחה משלא הוכחו הפרשי הגבהים הנטענים על ידי התובעת וכי מדובר ב"פילוס מעלית שהינו תקין ובהתאם לדין". צדדי ג' מודים, כי "משימוש במעלית נגרמים לעיתים הפרשי גובה מסיבות שונות כגון משקל יתר וכיוצ"ב", וטענתם היא, כי "לשם כך נקבע בדין טווח התקינות של פילוס המעלית".

    צדדי ג' מוספים וטוענים, כי "בנסיבות אלה המעלית נוטה לפלס את עצמה ודבר זה אף עולה בבירור מהסרטון" (ס' 18 לסיכומיהם). אלא שלטענת צדדי ג' , אין די בצפיה בסרטון כדי לאמוד הפרשי גובה במעלית, במיוחד כאשר התובעת לא צירפה חוות דעת מומחה בטיחות מטעמה, שוודאי היתה קובעת שהפרש הגבהים, ככל שהיה כזה, עומד בתקן (הרלבנטי לתאונה) המאפשר הפרש גבהים של 20 ס"מ.

73. עוד טוענים צדדי ג', כי בהתאם לעדות המומחית, התקן מאפשר שהמעלית תפלס את עצמה כל עוד דלת המעלית נפתחת וכי כך קורה שהמעלית נעה במהירות איטית ורק בעת סיום פתיחת הדלתות חייבת המעלית להיות בעצירה מלאה. זאת ועוד, לטענתם, אדם לא אמור לשים רגלו בתוך המעלית בטרם נפתחו דלתות המעלית עד הסוף ובסרטון ניתן לראות כי התובעת נכנסת למעלית כאשר דלתות המעלית היו בשלבי פתיחה ועוד טרם נפתחו במלואן. לפיכך אין לתובעת אלא להלין על עצמה.

74. צדדי ג' טוענים, אין להם "כל יד ורגל בנסיבות התרחשות התאונה". לא הוכחו תקלות במעלית לא במועד התאונה ולא עובר לתאונה. בהקשר זה נטען, כי ספר המעלית לא מצביע על תקלות בהפרשי גבהים ולא היתה גם כל חריגה מהתקן. לטעמם, הפרשי גבהים עלולים להיווצר ללא קשר לתקינות המעלית ואלה "מסתדרים" לאחר זמן קצר מבלי שנדרש תיקון או טיפול במעלית.

75. לטענת צדדי ג' מהסרטון עולה כי המעלית מבצעת פילוס שאינו גדול מ-2 ס"מ ובוודאי שלא מגיע כדי 10 או 20 ס"מ כטענת התובעת. בהתאם לעדות העד מטעמם, אף במקרים בהם עומד הפרש הגבהים בתקן "משתדלת חברת השירות לשפר את הפער", ומכל מקום, כאשר הפרש הגבהים גדול מ-20 ס"מ, דלתות המעלית כלל לא נפתחות.

76. ביחס לקריאה שנפתחה יום לאחר התאונה טוענים הצדדים השלישיים, כי עניינה בפתיחת דלת בקומה 7 ואין לכך כל קשר לתאונה מושא תיק זה, שארעה בקומה 1. כמו כן, עובר לתאונה לא נמצאות תקלות דומות לזו שקרתה בתאונה.

77. לטענת צדדי ג' ההודעה אודות התאונה התקבלה אצלם לראשונה רק עם הגשת ההודעה לצד ג', באופן שחל שיהוי שהסב להם נזק ראייתי של ממש.

78. לטענתם, הם אינם יכולים לדעת אודות קיומה של תקלה כלשהי מבלי שהמלון פותח קריאת שירות ובהעדר פניה שכזו, עובר לתאונה, אין מקום להטיל עליהם אחריות כלשהי. העדר פניה שכזו נובע מכך שעובדי המלון, לרבות מנהל האחזקה, בדקו את המעלית ולא אותרה על ידם כל תקלה שהצדיקה פתיחת קריאה שכזו. יותר מכך, הסמכות הבלעדית לקביעת תקינות ובטיחות המעלית נתונה לבודק מוסמך האמור לבצע בדיקה אחת לחצי שנה וחברת השירות פועלת בהתאם להנחיותיו. בהתאם לדו"חות בודק המעליות שנערכו לפני התאונה ולאחריה עולה כי המעלית היתה תקינה ובטוחה לשימוש. ממילא אין לצדדים השלישיים יכולת לפעול בטרם יקבלו את דו"ח הבודק מהנתבעים.

79. צדדי ג' מכחישים את טענת הנתבעת, לפיה לא ביצעו 10 טיפולים בשנה כנדרש בהסכם ביניהם, נוכח עדותו של העד מטעמם לפיה טיפולים אלה יכולים להיות כלולים גם במסגרת טיפולים אחרים. לטענתם, הם טיפלו ותחזקו את המעליות במלון במקצועיות.

80. לענין העיכוב בביצוע הנדרש בדו"ח הסוקר של משרד העבודה (בו נדרש תיקון בתוך 45 יום) טוענים צדדי ג' כי הצעת המחיר לביצוע התיקונים נשלחה על ידם לנתבעים 44 ימים לאחר שקיבלו את הדו"ח. עם קבלת האישור בוצע תיקון הליקויים מיידית, בחלוף ימים בודדים. ממילא לא נאסר על ידי הבודק השימוש במעלית במשך פרק הזמן שהוקצב לתיקון. מכך ניתן ללמוד כי לא דובר בליקוי שהיה בו כדי לסכן את משתמשי המעלית ועל כן החריגה הקלה בלוח הזמנים שהוקצב אינה רלבנטית וממילא אין למצוא קשר סיבתי בין העמידה בלוח הזמנים שנקצב וקרות התאונה.

81. צדדי ג' הוסיפו וטענו בסיכומיהם, כי המעלית מושא התביעה נבדקה ביום 19.6.12, לרבות טיפול שוטף ולא נמצאה בה כל תקלה. לא מן הנמנע, כך נטען, כי הטיפול השוטף כלל בדיקה של הליקויים שצוינו בדו"ח הבודק.

    שאלת האחריות - דיון והכרעה

82. לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין שהוגשו בתיק, שמעתי את עדי הצדדים ושקלתי את טענותיהם בפני בעל פה ובכתב, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד ג' להתקבל בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

83. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

84. אין מחלוקת בין הצדדים כי המלון (הנתבעת 1) חב בחובת זהירות מושגית כלפי הלנים והמבקרים בו. כידוע, הלכה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המבקרים במקרקעין, חובה הנובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2)111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).

85. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות ענייננו. הצדדים חלוקים בשאלה האם היוותה המעלית, בנסיבות דנן, כפי שהוכחו בפני, משום מפגע או מכשול שהיה בו כדי להוות סיכון לשלומם של באי המלון (והתובעת בתוכם) והאם את התממשות הסיכון האמור והתרחשות הנזק היה על המלון לצפות וממילא למנוע.

86. כפי שפורט לעיל, לטענת הנתבעת לא הוכח כי היתה תקלה במעלית בעת התאונה, וכי הפרש הגבהים המדובר לא עלה על זה המותר בתקן. לגרסתה "העדר פילוס מידי פעם של 20 ס"מ הוא הנורמה". כנטען על ידה, מעלית היא מכונה דינמית ואין לצפות כי היא תהיה מפולסת בכל נקודת זמן. יותר מכך, על מנת לחסוך זמן המעלית אף מכוונת להתחיל בפתיחת הדלתות לפני שהיא מגיעה לפילוס מלא עם רצפת הקומה.

87. כידוע, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בבחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113). כפי שנקבע (שם):

    "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

88. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין, הגעתי למסקנה כי קיומו של הפרש גבהים בין רצפת הקומה ורצפת המעלית, כאשר דלת המעלית פתוחה לכניסת אנשים, גם אם הוא הפרש של סנטימטרים בודדים, אינו בבחינת סיכון סביר. גם מעלית המבקשת "לחסוך זמן" ומתחילה בפתיחת הדלתות כאשר היא עדיין אינה מצויה באותו מישור של רצפת הקומה, מציבה סיכון בלתי סביר למשתמשיה, סיכון שאת התרחשות הנזק מהתממשותו היה על המלון לצפות.

89. העובדה כי קיים תקן המאפשר הפרש גבהים מסוים (לטענת הנתבעת עד 20 ס"מ), או מאפשר פתיחת הדלתות תוך כדי תנועה של המעלית, אין בה כדי לחסן את הנתבעת מטענה להפרת חובת הזהירות מצידה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי אין בהכרח זהות בין החובות המוטלות בחיקוק או בתקן לבין חובת הזהירות החלה במישור הנזיקי במקרה ספציפי.

90. כך למשל, בע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל (26.11.2008) נקבע, כי:

    "אין חולק שכלל נדרשים אנשי מקצוע לתכנן מבנים בהתאם לתקני בניה שהוכרו מכח הדין. יחד עם זאת, אין בהכרח זהות בין החובות המוטלות על אנשי מקצוע מכח תקני הבניה המוכרים בדין, לבין רמת התנהגות סבירה שסטיה ממנה מהווה התרשלות על פי דיני הנזיקין ולצורך גיבוש יסודות עבירות של רשלנות. החובות המוטלות על אנשי מקצוע בתקני בניה נקבעות לפי הוראות ספציפיות של כל תקן ותקן, ואילו תוכנה של חובת הזהירות נקבע לפי עקרונות של מדיניות משפטית ובהתאם להתנהגות המצופה מן האדם הסביר בנסיבות הענין (ראו והשוו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 138-139 (1982)... ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3)141, 148-154 (1986)... ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, פ"ד נו(4)304, 314-316..." (ההדגשה בקו כאן ובהמשך – לא במקור).

91. בענין ליכטנשטיין (הנזכר לעיל) נקבע, כי:

    "הסטנדרט שנקבע בחיקוק אינו משקף ואינו יכול לשקף את רמת ההתנהגות הסבירה המוכתבת על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יש שהסטנדרט הנדרש בחיקוק מחמיר, ויש שהוא מקל עם רמת ההתנהגות הסבירה במקרה נתון על פי נסיבותיו...".

92. מכאן, כי גם אם לא נמצאה במעלית תקלה ספציפית כלשהי במועד התאונה ופעולתה תאמה את הוראות התקן החל בענין, הן לענין הפרש הגובה המותר והן לענין פתיחת הדלתות עוד לפני שהמעלית נעצרת בקומה בקו אחד עם רצפת הקומה (עמ' 31, ש' 11 לחקירת המומחית), לא מצאתי שיש בכך, כדי לפטור את הנתבעת מחובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה בנסיבות הענין.

93. בניגוד לטענות הנתבעת, לטעמי, אין זה מצופה ממבקרי המלון לצפות את קיומו הפרש גבהים כאמור, בין אם מדובר במעלית שדלתותיה נפתחו לחלוטין ובין אם מדובר במעלית שדלתותיה אך החלו להיפתח, ואין להטיל אשמה כלשהי על מי שמבקש להיכנס למעלית גם לפני שהדלתות נפתחות לחלוטין. בהקשר זה, לא מצאתי לקבל את טענת המומחית מטעם הנתבעת, טענה שאין לה לטעמי כל בסיס, לפיה "אדם לא אמור להכנס (למעלית) בזמן שהדלת עוד נפתחת" (עמ' 32, ש' 7).

94. יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (ענין ועקנין, שם). בעניננו, אין מחלוקת, כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם על מנת למנוע את הסכנה שנוצרה ממה שנטען על ידה להיות פעילותה הטבעית והרגילה של המעלית (גם ללא שארעו בה תקלות כלשהן). משטענה הנתבעת כי סביר הוא, לפחות מידי פעם, למצוא הפרשי גובה בין מפלס הקומה למפלס המעלית כאשר הדלת נפתחת, ואפילו תנועת פילוס של המעלית בזמן פתיחת הדלתות, היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות כלשהם על מנת למנוע מבאי המלון את הסכנה הנשקפת להם מפעילות המעלית.

95. כך למשל, יכולה היתה הנתבעת להציב במקום שלטי אזהרה כאלה ואחרים, שיהיה בהם כדי להזהיר את המבקשים להכנס למעלית מפני אפשרות קיומם של הפרשי גבהים בין רצפת המעלית ובין רצפת הקומה. שלט אזהרה יש מקום גם לשים במעלית עצמה, על מנת לידע את המבקשים לצאת ממנה באותה תופעה. הנתבעת אף יכולה היתה להקליט הודעה קולית שתשמע על ידי המבקשים להכנס או לצאת מהמעלית, סמוך לפתיחת דלתות המעלית ובעת פתיחתן.

96. משלא נקט המלון אמצעי זהירות כלשהו, כאמור, הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. במיוחד אמורים הדברים כאשר נטען על ידו שמדובר בתופעה שהוא רואה כטבעית, או בלשונו "הנורמה".

97. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובעת היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, לעיל).

98. כל זאת, כאמור, גם בהנחה כי המעלית פעלה כסדרה ולא נמצאה בה תקלה כלשהי. יחד עם זאת, מהסרטון שהוצג קשה להתרשם כי המעלית פעלה באופן תקין ולו מן הטעם כי המעלית החלה לפלס את עצמה כלפי מעלה (במשך 2-3 שניות), כשתי שניות לאחר שהתובעת נפלה, בעוד התובעת שרועה על רצפתה. איש מהצדדים לא טען כי פעולה ספציפית זו היא פעולה תקינה ורגילה של המעלית.

99. יצוין, כי קיימות ראיות נוספות התומכות בקיומה של תקלה, או אף בכך כי מדובר במעלית המועדת לתקלות וזאת מעבר לסרטון ולתצלומים שצולמו במועדים נוספים על ידי התובעת והעד מטעמה (שלא מצאתי טעם לפקפק באמיתותם).

100. מהראיות שהובאו (במיוחד "ספר המעלית" שהוגש) עולה כי המעלית מושא התביעה סבלה ממספר תקלות בלתי מבוטל בחודשים שקדמו לתאונה ובאלה שלאחריה, כשנה סביב התאונה (כפי שטענה התובעת). חלק מהתקלות נגעו, על פני הדברים, לבעיות בפילוס, כפי שגם הודה העד מטעם הנתבעת.

101. יותר מכך, הנתבעת לא הוכיחה כי זימנה טכנאי של חברת השירות במועד התאונה ולא קיים כל רישום בענין אף שהעד מטעם הנתבעת טען (בס' 5 לתצהירו) כי הזמין טכנאי שמסר לו "שלא מצא כל תקלה". אכן, קיים רישום של ביקור טכנאי יום לאחר התאונה, אולם על פני הדברים מדובר בתקלה שאין לה קשר עם התאונה. גם העד מטעם חברת השירות הדגיש כי נודע לחברה על התאונה רק עם קבלת ההודעה לצדדי ג' (תצהירו ועמ' 97, ש' 34). יצוין, כי לא קיים גם תיעוד של הזמנת טכנאי גם במקרים אחרים בהם טוענת התובעת (והעד מטעמה) כי גילתה הפרשי גבהים כאלה ואחרים ודיווחה על כך, בתקופה שלאחר התאונה (ואף מבלי להתייחס לשאלה אם היו כאלה).

102. העד מטעם הנתבעת העיד, כי כאשר קיימת תלונה הוא עצמו בודק את פילוס המעלית ואם הוא מוצא בעיה הוא קורא לטכנאי. העד אף הבהיר כי לא רק הוא בודק את תקינות המעליות, אלא גם עובדי הנקיון עושים כן (ס' 2 ו-4 לתצהירו), אלא שקשה לקבל התנהלות זו, שכן העד כמו גם עובדי הנקיון, אינם מומחים ובדיקתם את מצב המעלית לאחר קבלת תלונה אינו מספק. העד מטעם הנתבעת אף הסביר בעדותו ביחס לחברת השירות כי "הרבה פעמים הם באים לבד ועושים לבד ולא מדווחים שבאים... סומך עליהם..." (עמ' 64, ש' 22). גם התנהלות זו קשה לקבל, לא רק מצידה של הנתבעת, אלא גם מצידם של צדדי ג', ככל שכך הם פני הדברים. תקלות יש לבדוק תמיד על ידי מי שמומחה לכך, ולתעד באופן ברור ואין מקום להסתפק בפחות מכך או לסמוך על מי מהצדדים בעיניים עצומות.

103. כמו כן, הנתבעת עצמה מודה כי חברת השירות לא ביצעה במעלית 10 טיפולים תקופתיים בשנה, כפי שהתחייבה לעשות. גם חברת השירות לא ידעה להצביע בהקשר זה על ביצוע הטיפולים כאמור בספר המעלית, הסתפקה בהשערות בענין ואף לא הביאה לעדות טכנאי כלשהו מאלה שטיפלו במעלית, אף לגרסתה שלה.

104. אם לא די בכך, הרי שגם לנתבעת וגם לחברת השירות היו השגות כאלה ואחרות על הרישומים בספר המעלית (למשל בעמ' 75 ו-78 לחקירת העד מטעם הנתבעת), באופן שיש בו, כשלעצמו, כדי להטיל ספק ברשום בו ובטענות הצדדים ביחס למה שנרשם (או לא נרשם) בו.

105. זאת ועוד, אין מחלוקת כי דו"ח של בודק מוסמך שציווה על ביצוע תיקון במעלית (שאמנם אינו קשור לתאונה) בתוך 45 ימים, לא בוצע בפרק הזמן האמור. בהקשר זה מוסכם על הצדדים כי את דו"ח הליקויים מקבלת הנתבעת ולא חברת השירות (עמ' 93, ש' 7), אולם גם זו לא מיהרה להשיב ביחס לתיקון הנדרש. גם התנהלות זו קשה לקבל.

106. בנוסף, על פי עדותו של העד מטעם חברת השירות, מדובר במעליות ישנות, שחלקים בהם חודשו משום שלא נמצאו להם חלקי חילוף. בנסיבות אלה יכול שהפתרון הטוב ביותר למניעת התקלות החוזרות ונשנות היה החלפת המעליות.

107. מכל מקום, בנסיבות שפורטו לעיל, קשה לקבוע כי רמת התחזוקה שקיבלה המעלית היתה מיטבית, או לפחות כזו שיש בה כדי לבסס קביעה עובדתית שהנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע תקלות, כגון זו שארעה, בהנחה כי אכן דובר בתקלה ולא בפעילות "טבעית" ורגילה של המעלית.

     במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר במעליות ישנות, הסובלות מתקלות רבות (גם כאלה שאינן קשורות לתאונה).

     על הנתבעת מוטל לוודא כי המעלית מתוחזקת כראוי, נבדקת על ידי טכנאי בכל פעם שמתקבלת תלונה על תקלה, עוברת תחזוקה שוטפת כדבעי, מתנהל לגביה רישום מדויק בספר המעלית ומבוצע בה כל תיקון שנדרש על ידי בודק מוסמך בפרק הזמן שהוקצב לו.

108. בהקשר זה, ואף למעלה מהצורך, מקובלת עלי טענת התובעים (התובעת והמל"ל), כי בעניננו מתקיימים גם שלושת התנאים לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והתובעת עמדה בנטל להוכיח את קיומם.

     כפי שנקבע בפסה"ד בע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מט(1)45, תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק", השני, כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו" והשלישי, כי נראה לבית המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

     אכן, לתובעת אין ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה. התאונה נגרמה על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו ואכן, כפי שגם הובהר לעיל, ארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שעשתה כן.

109. כך או אחרת, בין אם מדובר בנורמת הפעילות של המעלית ובין אם מדובר בתקלה במעלית שגרמה לתאונה, הרי שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות על מנת למנוע את הסכנה שנשקפה לתובעת מהסיכון הבלתי סביר אליו נחשפה, הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה כלפיה התובעת, הפרה שגרמה לנזקיה של התובעת ומכאן אחריות הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה.

     אשם תורם

110. לטענת הנתבעת (כמו גם צדד ג'), יש לתלות בהתנהלותה של התובעת אשם שיש בו לא כדי לקבוע תרומה משמעותית לקרות הנזק. לטענת הנתבעת, יש לייחס לתובעת אשם תורם ברור בכך שנכנסה למעלית, לא ראתה את רצפתה וצעדה לתוכה.

111. הנתבעת נאחזת בהקשר זה גם בדברי התובעת בעדותה לפיהם "עכשיו אני כבר לא נכנסת למעליות בלי לבדוק". הנתבעת טוענת כי היה על התובעת לצפות העדר פילוס מסוים והדרישה כי תסתכל לאן היא הולכת ולא תתקדם מבלי לראות את הדרך קדימה היא דרישה סבירה ומינימלית ולא היתה סיבה שהתובעת לא תעמוד בה.

112. התובעת דוחה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של אשם תורם מצידה. התובעת טוענת, כי מבחינתה היתה התאונה ארוע מפתיע. היא לא יכולה היתה לצפות לקיומו של הפרש הגבהים האמור. בחקירתה הבהירה כי לא נתקלה בבעיה דומה בעת ביקוריה הקודמים במלון, אולם ה"חוויה" או הטראומה שעברה גרמה לה לנהוג במשנה זהירות בכניסה למעליות מאז.

113. עוד טענה התובעת, כי איזור המעלית לא היה מואר דיו (גם אם לא היה חשוך). לטענת הנתבעת הטענה מהווה הרחבת חזית ולגופה לא הוכח כי היתה תקלה בתאורה במקום, או כי המקום אכן היה חשוך.

114. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה, כי גם אם לא היה על התובעת לצפות את קיומו של הפרש הגבהים האמור, הרי שבכל מקרה עליה להסב תשומת לב גדולה יותר למדרך רגליה, בדיוק כפי שהיא עושה כשהיא צועדת ברגל בכל מקום אחר ואף ביתר תשומת לב כאשר היא פוסעת לתוך מעלית, שהיא מתקן שמתפקידו לנוע, כמו למשל כלי רכב. טענת התובעת כי מדובר במקום "חשוך" לא הוכחה בפני וגם קשה להתרשם כי כך הוא הדבר מהסרטון.

115. בנסיבות אלה מצאתי שיש מקום לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.

     הודעת צד ג' נגד חברת השירות – דיון והכרעה

116. כפי שפורט לעיל, בין אם מדובר בפעולה תקינה וטבעית של המעלית ובין אם מדובר בתקלה שארעה לה, עניננו במפגע, שיש להטיל את האחריות לו על הנתבעת.

117. כך או אחרת, מצאתי כי יש מקום להטיל אחריות לקרות הנזק שנגרם לתובעת גם על חברת השירות.

118. אם עניננו בפעולה תקינה וטבעית של המעלית, היה על חברת השירות להבהיר זאת במפורש לנתבעת וגם להציע לה אמצעי זהירות שעליה לנקוט בהם על מנת להזהיר את אורחי המלון מפני הסכנה האורבת להם במעליות מסוג זה. מכל מקום היה על חברת השירות להקפיד ביתר דקדקנות על הטיפולים השוטפים ויתר התיקונים הנדרשים, על מנת לנסות ולמזער את התופעה, כפי שלטענתה שלה ניסתה לעשות, כאשר נקראה לתת שירות, בגין תלונה על הפרשי גבהים.

119. כפי שהובהר לעיל, ובמיוחד אם עניננו בתקלה, המעט שניתן לומר הוא כי המעלית לא תוחזקה בצורה מיטבית. גם לכך אחראית בראש ובראשונה הנתבעת, שהמעלית פועלת בחזקתה, לטובת אורחי המלון שלה. יחד עם זאת, יש להטיל אחריות בענין זה גם על חברת השירות, שבין השאר לא ביצעה את מלוא הטיפולים התקופתיים שהתחייבה לבצע בהתאם להסכם השירות וגם לא ביצעה במועד טיפול שנדרש בהתאם לדו"ח הבודק המוסמך (גם אם אין לקשור בינו ובין התאונה באופן ישיר), הכל כמפורט לעיל.

120. מכאן, כאמור, שמצאתי שיש להטיל על חברת השירות אחריות מסוימת לקרות הנזק שארע, אף שאין באחריות זו כדי לנקות את הנתבעת, בעלת המלון מאחריות שלה למשתמשים במעלית. יותר מכך, בנסיבות אלה, יש לטעמי מקום להטיל את מירב האחריות על הנתבעת כמי שהמעלית מצויה בחזקתה וכמי שלא נקטה בפועל באמצעי זהירות כלשהו ביחס אליה וגם לא דאגה לוודא כי היא מתוחזקת בהתאם להסכם השירות שחתמה עם חברת השירות.

121. בנסיבות אלה מצאתי לחלק את האחריות לנזק בין הנתבעת וצדדי ג' באופן שהנתבעת תישא ב-75% מהאחריות ואילו צד ג' ב-25% הנותרים. במילים אחרות, על הצד השלישי לשפות את הנתבעת ברבע מהסכום בו תחויב.

      

     שיעור הנזק

122. לאחר התאונה, פונתה התובעת לבית החולים, שם בוצע צילום ואובחן שבר בכף רגל ימין.

123. בהתאם לחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט, הד"ר ליטוין, "איחוי השבר נמשך יותר מהרגיל אך בסוף השבר התחבר, אמנם חיבור מלא אך עם עיוות...". בממצאי הבדיקה נרשם כי התובעת "מתקשה מעט לקפץ על רגל ימין" וכי "במישוש מורגש בלט בבסיס המטטרסוס 5 עם רגישות מקומית ללחץ". בפרק הדיון והמסקנות נרשם כי התובעת "עדיין סובלת מכאבים ומגבלות תפקודיות בעיקר במצבי הליכה ועמידה".

124. לפיכך, העריך המומחה את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10%.

125. לטענת התובעת בתצהירה, לאחר התאונה סבלה מכאבים חזקים, רגישות והגבלה בתנועות רגל ימין. לטענתה, הסתייעה בכסא גלגלים למשך כחודש. כמו כן טענה התובעת כי היא סובלת מצליעה ומתקשה לעלות ולרדת במדרגות. היא עברה סדרה ארוכה של טיפולי פיזיותרפיה וקיבלה משככי כאבים. עקב הפגיעה היא סובלת מהגבלה בתנועות כף רגל ימין, אינה יכולה להרים משאות, אפילו קלים ומתקשה בעבודתה המצריכה עמידה ממושכת, בעבודות הבית ובפעולות יומיומיות. עוד טענה התובעת, כי התאונה גרמה לה לטראומה, נמנע ממנה לעסוק בספורט, בריקודים ובהליכה ממושכת. בעדותה (עמ' 25-26) הדגישה התובעת, כי היא מתקשה בהליכה בעיקר כשהיא סוחבת משקל בידה.

126. לטענתה, שהתה התובעת בחופשת מחלה למשך 3 ימים ולאחר מכן שבה לעבודה בכסא גלגלים. בהמשך נעדרה ימים נוספים לצורך קבלת טיפול רפואי ונעזרה בנהג פרטי למשך כ-5 חודשים, על מנת להגיע לעבודה וכן לקניות, סידורים ונסיעות לטיפולים. לא נשתמרו בידיה קבלות.

127. טענתה של התובעת בדבר שימוש בכסא גלגלים למשך כחודש, וכן שימוש בנהג פרטי לנסיעות כאמור, נתמכה גם בעדותו של הנהג שסייע לה והעיד מטעמה.

     עיסוקה של התובעת ובסיס שכרה

128. כפי שצוין עוד בפתח הדברים, במועד התאונה היתה התובעת עובדת מעבדה בכירה בבית חולים, והיא המשיכה בעבודתה זו גם לאחר התאונה.

129. בהתאם לנתונים המצטברים העולים מתלושי השכר שהוגשו, עולה כי בשנת 2012 (שלקראת סופה ארעה התאונה), השתכרה התובעת סך של 25,175 ₪ לחודש (ברוטו). בשנת 2013 השתכרה התובעת סך של 28,377 ₪, לחודש. בשנת 2014 השתכרה סך של 25,880 ₪ לחודש ובשנת 2015 השתכרה 22,111 ₪ לחודש (מהנתונים המצטברים המופיעים בתלוש ספטמבר). הנתונים המצטברים המופיעים בתלוש דצמבר 2018, אינם ברורים (דומה שהתלוש שהוגש קטוע) אולם מסיכומי הנתבעת עולה, כי בשנת 2018 השתכרה התובעת סך של 28,368 ₪ לחודש (בדומה לסכום שהשתכרה בשנת 2013).

130. בנסיבות אלה יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת בהתאם לשכרה האחרון כאמור.

     כאב וסבל

131. בהתחשב בפגיעה שנפגעה ברגלה, בשבר ממנו סבלה, בצורך הממושך בשימוש בכסא גלגלים, בכאבים מהם סבלה ובטיפולים שהיה על התובעת לעבור במסגרת תקופת החלמתה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון בסך של 35,000 ₪, נכון להיום.

     הפסד השתכרות בעבר

132. לטענת התובעת, היא שהתה בחופשת מחלה למשך 3 ימים ולאחר מכן שבה לעבודתה כשהיא נעזרת בכסא גלגלים. לטענתה, נעדרה גם בימים נוספים לצורך טיפולים רפואיים. עוד טענה התובעת (בסיכומיה) כי בשל קשיה הפחיתה את מספר ביקורי הבית ובכך פחת שכרה. לענין זה מפנה התובעת לתלוש השכר העדכני שלה ומדגישה כי בחלוף 6 שנים שכרה לא השביח על אף העלאות השכר.

133. התובעת לא הציגה כל נתון ביחס להפסד שכר לעבר, גם לא בתחשיב הנזק שהוגש מטעמה, אליו היא גם מפנה בסיכומיה.

134. בנסיבות אלה לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר.

     נכותה התפקודית של התובעת והגריעה מכושר השתכרותה

135. כאמור, התובעת התמידה בעבודתה גם לאחר התאונה ועד עצם היום הזה.

136. מתלושי השכר שהוגשו עולה, כי בחודשים ובשנים שלאחר התאונה לא חלה ירידה בשכרה של התובעת ולמעשה ההיפך הוא הנכון. בשנה שלאחר התאונה (2013) היא אף השביחה את שכרה. אכן, כטענת התובעת, שכרה לשנת 2018 דומה לשכרה בשנת 2013, על אף חלוף הזמן, אולם לא הוכח בפני כי הדבר נובע ישירות מהתאונה או לכל הפחות רק מהתאונה.

137. התובעת נפגעה ברגלה והשבר שנגרם לה אמנם התאחה אולם נותר עם עיוות, כעולה מחוות דעת המומחה. כעולה מעדותה של התובעת, עבודתה כוללת לא מעט הליכה רגלית לצורך ביקורי בית (או בית מלון) של לקוחות, תוך שהיא נושאת עימה ציוד (כפי שנצפה גם בסרטון). התובעת העידה, ועדותה היתה מהימנה בעיני, כי היא מתקשה בהליכה ממושכת במיוחד כדי נשיאת משאות. לא מן הנמנע, כי נכותה של התובעת אף תבוא לידי ביטוי ניכר יותר בשנים שנותרו לעבודתה. מכאן, שלנכותה הרפואית של התובעת קיימת השלכה תפקודית לא מבוטלת.

138. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש לחשב את שיעור הגריעה משכרה של התובעת עקב התאונה ב-75% משיעור נכותה הרפואית.

139. בהתאם לחישוב המתבסס על שכרה האחרון של התובעת (בסך 28,368 ₪), מקדם היוון ל-5 שנים (55.6253), נכות בשיעור 10%, ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (80%), בצירוף פנסיה (12.5%), עולה כי הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה עומד על סך של 133,000 ₪ (במעוגל).

     עזרת הזולת

140. כפי שהוכח בפני (בעדותה של התובעת והנהג שסייע לה), התובעת נאלצה להעזר בכסא גלגלים למשך כחודש ימים לאחר התאונה, ואף המשיכה לעבוד בתקופה זו, כשהיא נעזרת בנהג פרטי.

141. התובעת, המתגוררת בגפה, לא יכולה היתה להעזר בבני משפחה, אולם נוכח פגיעתה ולכל הפחות בחודשים שלאחריה, לא יכולה להיות מחלוקת כי היא היתה זקוקה לסיוע בעבודות הבית ובקניות, כמו גם בנסיעות. בהקשר זה הוכח בפני כי היא נעזרה רבות בשירותיו של הנהג מר קאופמן.

142. בנסיבות אלה, ועל אף שהתובעת לא צירפה קבלות בגין עזרה בשכר, מצאתי לפסוק לה סכום גלובלי בגין עזרה בסך כולל של 8,000 ₪.

     הוצאות וניידות

143. לטענת התובעת היא נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה רבים וכן למשככי כאבים. לא נשתמרו בידה קבלות. בהקשר זה, משעניננו בתאונת עבודה, הרי שרובן ככולן של הוצאותיה הרפואיות של התובעת אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל (גם אם לטענתה היה לה נוח יותר לרכוש לעיתים משככי כאבים בעצמה). בהקשר זה יש מקום לפסוק לתובעת סכום מינימלי בגין השתתפות עצמית בה נשאה בגין עלויות אלה.

144. בכל הקשור להוצאות ניידות, הוכיח בפני כי התובעת הסתייעה בנהג פרטי שסייע לה רבות במשך פרק זמן של מספר חודשים, לרבות בחודש הראשון שלאחר התאונה בו היתה מרותקת לכסא גלגלים ויחד עם זאת המשיכה לעבוד וכנראה בזכות זאת לא נגרמו לה הפסדי שכר לעבר. התובעת אכן לא צירפה קבלות בענין זה, אולם הנהג עצמו העיד בפני ועדותו היתה בעיני מהימנה. לפיכך, מצאתי לפסוק לתובעת בהקשר זה סכום גלובלי, שישקף שימוש בנהג פרטי כאמור למשך מספר חודשים.

145. בגין הוצאות רפואיות וניידות כמפורט לעיל, מצאתי לפסוק לתובעת סך כולל של 15,000 ₪.

     סיכומם של דברים

146. כפי שפורט לעיל, הנתבעת נושאת במרבית אחריות לנזקים שנגרמו לתובעת עקב התאונה. חלקה של התובעת באחריות זו עומד על 15%.

147. לפיכך על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בארוע כדלקמן:

     כאב וסבל35,000 ₪

     אובדן כושר השתכרות ופנסיה133,000 ₪

     עזרת הזולת8,000 ₪

     הוצאות וניידות15,000 ₪ 

     --------------------------------------------------------

     סה"כ 191,000 ₪

     בניכוי אשם תורם בשיעור 15% (במעוגל)162,000 ₪

     בניכוי תגמולי המל"ל (במעוגל)28,000 ₪

148. בסה"כ תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בסך של 134,000 ₪.

149. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה (אגרת בית המשפט ועלות חוו"ד המומחה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

150. לתובע 2 (המל"ל) תשלם הנתבעת את תגמוליו בסך של 28,000 ₪.

151. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע 2 את הוצאותיו (אגרת בית המשפט ועלות חוו"ד המומחה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

152. צדדי ג' ישפו את הנתבעת ב-25% מהסכומים בהם חויבה כאמור.

      

      

     ניתן היום, ח' שבט תש"פ, 03 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.