1.לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק-גוף שארע לתובעת, כך לטענתה, בעת שצעדה באחד הרחובות בעיר ראשון לציון, נתקלה במרצפת בולטת ומעדה.
רקע כללי
2.האירוע התרחש ביום 4.1.2013. התובעת, ילידת 6.1.1974, הייתה אז בת 39 שנים. לפי גרסתה של התובעת, היא צעדה ברחוב הסוכה 6, מול רחוב סמדר 2, ולפתע נתקלה במרצפת בולטת במדרכה; כך נפלה ונחבלה. על-פי המסמכים הרפואיים, התובעת פונתה לבית החולים "אסף הרופא" באמצעות אמבולנס, שם נמצא כי היא נחבלה בברכיים ובכפות הידיים. בצילומים התגלה "שבר בבסיס גליל מקורב אצבע 5 יד שמאל ו- VOLAR PLATE עם פריקה של אצבע 2 יד ימין". בוצע שחזור בהרדמה מקומית, יד שמאל קובעה בגבס ויד ימין בסד אלומיניום וחבישה.
3.הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. מטעם התובעת הוגשה חוות-דעתו של פרופ' יואל אנגל, אשר העריך את נכותה בשיעור של 7% בגין הגבלה בטווחי התנועה של האצבע השנייה מימין (יד דומיננטית). הנתבעת מצדה הגישה את חוות-דעתו של ד"ר גד ביאליק, שלפיה הנכות הצמיתה היא בשיעור של 3.5%. המומחים הרפואיים לא זומנו להיחקר על חווֹת הדעת, ומשלא באו הצדדים להסכמה בדבר שיעור הנכות (חרף הפער המתון יחסית), הוריתי על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר יעקב פעילן (החלטה מיום 2.9.2017). ד"ר פעילן העריך כי הנכות הצמיתה של התובעת עומדת על 7%, עקב "הגבלת תנועת המפרקים הבין גליליים של אצבע 2 יד ימין, השלטת". הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. יוּער, כי לאחר שנמסרה חוות דעת המומחה הוגשה הודעה כי הצדדים מנהלים משא-ומתן, אולם בסופו של דבר הודיעה התובעת כי לא גובשה הסכמה, ומשכך יש ליתן פסק-דין בתיק.
4.בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 4.5.2017 נחקרו התובעת וכן מר אהרון לופט, אשר ערך עבורה חוות דעת בתחום הבטיחות. הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, התרשמתי מהעדויות ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
החבות
5.התובעת מתארת בתצהירה את נסיבות התאונה, בזו הלשון:
"ביום 4.1.2013 בשעה 09:30, לערך, הלכתי בקרוב רחוב הסוכה 6, מול רחוב סמדר 2 בראשון לציון, כאשר לפתע נתקלתי במרצפות שבורות ו/או בולטות במדרכה המיועדת להולכי הרגל... בעקבות ההיתקלות במפגע כאמור, נפלתי בחוזקה על המדרכה תוך שידיי וברכיי נחבטו בעוצמה במדרכה..."
6.התובעת הותירה רושם אמין בעדותה. על פי דבריה, "יצאתי מהמאפיה, חציתי במעבר חצייה, הייתי עם חלה ביד. הייתי עם נעלי ספורט. הלכתי כמה צעדים, נתקלתי בהגבהה ועפתי" (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 23-22). לדבריה, היא הבחינה בגורם הנפילה מיד לאחר המעידה: "אני זוכרת את זה בבירור. אני לא יכולה לשכוח את היום הזה. ראיתי את המפגע. גם אם אהיה שם היום אצביע על המקום" (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 31-30). כאמור, דבריה של התובעת על-אודות נסיבות האירוע מהימנים בעיני, לא נסתרו בחקירתה ואף נתמכים בתיעוד הרפואי שבוצע בסמוך לאחר הנפילה. כך למשל, ברישומי מגן דוד אדום נרשם כי נפגעה בתאריך 4.1.2013 בשעה 9:29, בכתובת רחוב הסוכה 6 ראשון לציון (נספח ב' לתצהיר התובעת). במסמך צוין, כי התובעת נפגעה "בגלל נפילה בבור מדרכה". גם בתעודת חדר המיון נכתב: "בת 39, טרם קבלתה מעדה ברחוב ונחבלה בברכיים וכפות ידיים" (נספח ג' לתצהיר).
7.הנתבעות גורסות כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את המקום המדויק שבו נפלה. אין בידי לקבל טענה זו. אין זה מפתיע, שאדם המועד ברחוב אינו יכול להעיד כי הבחין במפגע לפני שמעד. הדעת נותנת, כי אילו התובעת הייתה רואה את המפגע מבעוד מועד – היא לא הייתה משתטחת אפיים ארצה. בסופו של יום, נחה דעתי כי התובעת יודעת לזהות את אזור הנפילה (ראו גם עמוד 11 לפרוטוקול שורות 23-17), והוכח במאזן ההסתברויות כי הנפילה לא אירעה סתם-כך אלא משום הפגמים במדרכה, אשר נצפו בתמונות שהציגה התובעת כחלק מחומר הראיות (נספח א' לתצהיר; התובעת העידה כי התמונות צולמו על-ידי עורכת דינה, בנוכחותה - עמוד 11 לפרוטוקול שורה 29 וכן עמוד 12 לפרוטוקול). יובהר, כי לטענת התובעת – שלא נסתרה – המפגע עדיין קיים במדרכה.
8.השאלה המרכזית היא אפוא, אם מדובר במפגע רשלני המקים אחריות לעירייה. כידוע, על רשות עירונית מוטלת חובת זהירות, המעוגנת בדין (פקודת העיריות [נוסח חדש]) ובפסיקה מושרשת, לדאוג לבטיחות הדרכים ולמניעת מכשולים שעלולים לסכן את שלום הציבור (ראו למשל ע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). אמת, אין משמעות הדבר כי רחובות העיר אמורים להיות "משטח סטרילי". אולם בכגון דא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ועל-פי התרשמות כוללת המביאה בחשבון, בין היתר, את תוחלת הסיכון ואת אפשרויות המניעה (ראו למשל, לאחרונה, ת"א (של' רמ') 16908-02-16 פלונית נ' עיריית מודיעין (17.2.2018), והאסמכתאות שם).
9.לאחר שעיינתי בתמונות שצירפה התובעת, שמעתי את עדותה ובחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי אכן מדובר במדרכה משובשת, וכי השיבוש יוצר סיכון בלתי-סביר הניתן לצפייה. כך, מעיון בתמונות ניתן להתרשם כי מדובר במדרכה באזור מיושב – מצדה האחד בתים ומן הצד האחר כביש – שצפויים להלך בה אנשים רבים ("מרכזו של כרך סואן" – לשון הנתבעות בסיכומיהן); המדרכה מרוצפת אבנים משתלבות, ככלל ללא פגמים בולטים, אך במיקום המסוים שבו נפלה התובעת ישנו אזור עם שיבושים, לרבות אבן אחת בולטת ואחרת שקועה. צילומי התקריב מלמדים, כי האבן הבולטת יוצרת מעין מגרעת בינה לבין המרצפות הסמוכות, שבה עלולה נעל של עובר אורח להיתקל או להילכד, באופן שמקשה לשמור על יציבות. יצוין, כי לא נעלם מעיני שלא מדובר בבליטות או בשקיעות גדולות במיוחד, אך הן גם לא מזעריות, ודווקא הן, בשים לב גם לתוואי המדרכה כולה, נמשלות ל"זאב בעור של כבש" (ראו למשל ת"א 16908-02-16 הנ"ל, שם הוטלה אחריות בגין מפגע דומה למדיי). עוד ראוי לציין, כי לדברי התובעת – שעדותה כאמור מהימנה עליי – השיבוש במדרכה נמצא בסמוך למעבר החצייה (ראו בתצהירה וכן בעמ' 12 לפרוטוקול).
10.ראוי לציין, כי התובעת העידה שלאחר הנפילה ניגשה אליה אשה, הגישה לה עזרה וציינה באוזניה כי גם היא נפלה בשל אותו מפגע, שברה את הרגל ודיווחה על כך לעירייה. ייאמר מיד: אני מאמין לתובעת שכך אמרה לה אותה גברת. עם זאת, אין בכך משום ראיה לאמיתות תוכן הדברים (קרי: לכך שהאישה אכן נפלה ודיווחה לעירייה). אולם באותה נשימה יש לומר גם-זאת: התובעת ציינה בדיון כי היא עשתה מאמצים רבים לאתר את האישה, ללא הצלחה (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 7-6). התרשמתי כי התובעת דוברת אמת. לעומת זאת, הנתבעת בחרה שלא לשפוך אור על הנושא, אף שמטבע הדברים יש לה נגישות לראיות רלוונטיות, כגון תיעוד בדבר פניות למוקד העירייה בנוגע למפגע הנדון. למעשה, אין כל עדות מטעם הנתבעת, או אף טענה, שלפיה נעשה ניסיון לברר אם אמנם התקבלה תלונה כלשהי לגבי מקום האירוע – עובר למקרה או אחריו. מכל מקום, יובהר כי המפגע שבו מדובר אינו מסוג המפגעים הארעיים, ואין סיבה להניח כי הנתבעת לא יכולה הייתה להתוודע אליו עובר להתרחשות האירוע נשוא התביעה; הנתבעת בחרה שלא להביא עדות או נתונים כלשהם באשר לאופן שבו היא פועלת לאיתור פגמים במדרכות העיר ולתיקונם במידת הצורך. הנתבעת, כך יוטעם, לא הגישה תצהירי עדות ראשית ולא זימנה עד כלשהו מטעמה.
11.לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי המפגע שבו מדובר אינו דבר של מה בכך, אלא ליקוי במדרכה היוצר סיכון צפוי ובלתי-סביר, וכי העובדה שהנתבעת לא תיקנה את המפגע עולה כדי התרשלות. אלמלא התרשלותה של הנתבעת, לא היה נגרם לתובעת הנזק, ועל כן מתקיים בענייננו יסוד הקשר הסיבתי.
12.האם יש לייחס לתובעת אשם תורם? התשובה לשאלה זו היא בחיוב. התובעת צעדה בשעת-יום בדרך עירונית (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 20-19). הדרך הייתה מוכרת לה (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 4-1). אמנם, כפי שצוין לא מדובר במפגע בולט באופן קיצוני, אך גם לא נסתר מן העין. התובעת יכולה הייתה, בזהירות רבה יותר, לשים לב למפגע ולהימנע מנפילה (מה גם שמדובר במדרכה רחבה למדיי). לאור מכלול הנתונים ובשים לב גם לגילה של התובעת, למיקומו של המפגע ולמידת ה"בולטות" שלו, מצאתי כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.
הנזק
13.ניגש כעת לשומת הנזקים. לגבי הנכות הרפואית, ניתנה כאמור חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט (זאת לאחר שהצדדים לא ראו להתכנס לנכות רפואית מוסכמת, אף כי הפער בין חוות הדעת מטעמם לא היה גדול במיוחד); הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה, ואין לי סיבה מבוררת שלא לאמץ את קביעתו. לפיכך, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 7% לצמיתות "בגין הגבלת תנועת המפרקים הבין גליליים של אצבע 2 יד ימין, השלטת". נכות מסוג זה היא בעלת נפקות תפקודית.
14.התובעת עותרת לפצותהּ בגין ראשי הנזק של הפסדי שכר בעבר, הפסדי שכר בעתיד, הפסדי פנסיה, הוצאות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכן כאב וסבל. להלן אדון בראשי הנזק כסדרם.
15.לגבי הפסדי שכר בעבר – אלה לא הוכחו. התובעת עבדה לפני התאונה – ועובדת גם כיום – כחשבת שכר (סעיף 32 לתצהירה ועמוד 7 לפרוטוקול שורות 29-26). התובעת צירפה תלושי שכר לפני התאונה לחודשים יולי 2012 עד דצמבר 2012 (נספח יב' 1 לתצהירה). מעיון בתלושי השכר עולה כי ממוצע שכרה לפני התאונה עמד על קרוב ל- 11,000 ₪ ברוטו (ראו תלוש חודש דצמבר המציין שכר מצטבר של כ- 131,000 ₪). התובעת שהתה באי כושר מיום התאונה, 4.1.2013, עד ליום 15.2.2013 (נספחים ד'2 ו-ה' לתצהירה). אלא מאי? התובעת מאשרת כי קיבלה שכר מלא על חשבון ימי המחלה שהיו צבורים לזכותה (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-17), ובתשובה לשאלה ישירה של בית המשפט העידה בהגינותה: "אני מאשרת לשאלת ביהמ"ש כי בגלל שלא ניתן לצבור יותר מ 90 ימים, איני יכולה להצביע על חסרון כיס בתקופת אי הכושר" (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 3-2). התובעת לא הוכיחה כי הייתה זכאית לפדות את ימי המחלה או את שווי הפדיון, ומכל מקום הודתה בעדותה כי לא נגרם לה הפסד שכר בתקופת אי הכושר (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 6-5). עוד יוּער, כי התובעת לא צירפה את תלושי השכר לחודשים ינואר-פברואר שנת 2013. לאור כל אלה, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין תקופה זו.
16.גם עתירתה של התובעת לתשלום פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר עקב ירידה בתפוקה – דינה להידחות. אני מקבל את טענתה של התובעת, כי עבודתה מצריכה שימוש ביד וכי הפגיעה מהווה הפרעה מסוימת. אני עֵר גם לדבריה של התובעת, כי היא נאלצה להישאר בעבודה "יותר שעות נוספות" ומפעם לפעם אף לעבוד בימי שישי, על מנת שתפוקתה לא תגרע (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 7-6 ושורה 20). עם זאת, התובעת לא זימנה עדים לתמוך בטענותיה, וגם אם אניח כי התובעת נדרשה למאמץ גדול יותר כדי ששכרה לא ייפגע – אין הדבר מצדיק לפצותהּ בהיעדר פגיעה מבוררת בשכר. יובהר, כי שכרה של התובעת עלה לאורך השנים (כך למשל בשנת 2013 הרוויחה במצטבר סך של 134,790 ₪ ובשנת 2014 הרוויחה במצטבר סך של 151,197 ₪; ראו תלוש לחודש 12/13 נספח יג' 1 ותלוש לחודש 12/14 נספח יד' 1 לתצהירה). נראה, כי מדובר בהעלאות שכר כפי המקובל במקום עבודתה של התובעת (ראו סעיף 55 לסיכומיה וכן עדותה בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 28). בסופו של יום, אין כאמור הוכחה כי בשל התאונה נגרמו לתובעת הפסדי שכר בעבר, לאמור: חסרון כיס המצדיק פיצוי בגין נזק מיוחד. להשלמת התמונה יובהר, כי הטענה שלפיה נגרם לתובעת הפסד בדמות היעדר קידום או אי-הגדלת היקף משרה – לא הוכחה כלל ועיקר. התובעת לא העידה עדים לעניין זה ואף לא צרפה אסמכתא אחרת, כגון מכתב מהמעסיק (ראו התייחסות לעניין זה בעמודים 8-7, 11-10 לפרוטוקול).
עולה מן המקובץ, כי אין לפסוק במקרה זה פיצוי בראש הנזק של הפסד שכר לעבר.
17.שונה המסקנה לגבי הפסדי שכר בעתיד: כאמור לעיל, אני מקבל את טענתה של התובעת, כי אופי עבודתה מצריך שימוש ביד, וכי נכותה גורמת לה הפרעה מסוימת (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 13-12). יש לזכור כי מדובר ביד הדומיננטית של התובעת, וכי התובעת צעירה ולפניה שנות השתכרות רבות. יש להניח, כי הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט - בשיעור של 7% - עלולה להשפיע במידה מסוימת, מתונה אמנם, על יכולת ההשתכרות של התובעת. בה בעת יש להזכיר כי התובעת עובדת באותו מקום עבודה – ומאז התאונה חלפו כחמש שנים – ושכרה לאורך השנים לא נגרע ואף השביח. אשר על כן, מצאתי במכלול נסיבות העניין לפצות את התובעת בסכום גלובאלי של 85,000 ₪ (סכום המשקף – בקירוב – מחצית מחישוב אקטוארי). לסכום זה יש להוסיף פיצוי בגין פנסיה בסך של 10,000 ₪, בהתאם לפסיקה.
18.באשר לראש הנזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, התובעת לא הציגה קבלות, אולם לאחר עיון במסמכים שבתיק מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ₪.
19.לגבי עזרת הזולת, טוענת התובעת בתצהירה כי: "בשל מצבי הרפואי הנני חשה מוגבלת ותלותית ונאלצת להסתמך על סובביי ועל צד שלישי בשכר לצורך ביצוע פעולות בסיסיות. זאת ועוד, ולנוכח העובדה כי מדובר בפגיעה ביד ימין, שהינה ידי הדומיננטית, הנני מתקשה בפעולות יומיומיות פשוטות כגון: חיתוך, כתיבה ממושכת, קושי באיסוף וחפיפת השיער לבנותיי וכיוצ"ב". עם זאת, התובעת לא הציגה אסמכתאות לגבי עזרה בשכר, לא כל שכן עזרה בשכר הנובעת ממגבלותיה עקב התאונה, וכן לא הגישה תצהירים של בני משפחה המסייעים לה, לטענתה. באומדן גלובאלי, המתחשב בתקופת אי-הכושר (כולל שימוש בגבס ובסד), בטיב הפגיעה (מגבלה באצבע 2 ביד השלטת), באחוזי הנכות ובאמות המידה הנוהגות בכגון דא – מצאתי לפסוק פיצוי לעבר ולעתיד בסך של 12,000 ₪.
20.עוד יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני. התובעת חוותה כאב וסבל עקב התאונה. בסיכום הביקור במרכז הרפואי "אסף הרופא" נרשם כי התובעת נחבלה בברכיים ובכפות הידיים, ומתלוננת על כאבים באצבע 2 יד ימין ובאצבע 5 יד שמאל. נמצא שבר בבסיס גליל מקורב אצבע 5 יד שמאל ופריקה של אצבע 2 יד ימין. בוצעה רדוקציה תחת הרדמה מקומית. הונח סד גבס ביד שמאל וסד אלומיניום וחבישה ביד ימין. התובעת טופלה בריפוי ועיסוק. כיום התובעת סובלת מנכות בשיעור 7% בגין "הגבלת תנועת המפרקים הבין גליליים של אצבע 2 יד ימין, השלטת". בהתחשב במכלול הנתונים, בשיעור הנכות ובטיבה, כמו גם בגילה של התובעת, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪.
תוצאה
21.סוף דבר: הפיצוי המתקבל בגין ראשי הנזק כולם הוא סך של 139,000 ₪, ולאחר הפחתת 25% אשם תורם מתקבל פיצוי בסך של 104,250 ₪. סכום זה ישולם לתובעת בתוספת הוצאות (אגרה, שכר המומחה הרפואי מטעם התובעת), וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 24%. יובהר, כי לא ראיתי לחייב את הנתבעות בתשלום שכרו של העד מר לופט, בעיקר מן הטעם שלא מצאתי כי חוות דעתו סייעה באופן ממשי לבירור התביעה.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ח, 17 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
