תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
1.התובע, יליד XXX (היום בן XXX ,(XX במקצועו. בתאריך 14.6.05 הוא היה מעורב כנהג בתאונת דרכים שבה דרס למוות שני הולכי רגל (להלן: "התאונה"). לטענתו, מאחר שנגרמו לו בתאונה נזקי גוף, הוא זכאי לפיצויים מהנתבעת אשר ביטחה במועד הרלוונטי את השימוש ברכבו בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970.
הנתבעת כפרה בחבותה לפצות את התובע, בין היתר, בשל היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקי הגוף הנטענים על ידו (ראו הודעתה מתאריך 10.8.16), ואף אם תחוב בפיצוי - גובה הנזק שנוי במחלוקת.
לאור האמור, יש לדון, ראשית, בטענת החבות. אומר כבר עתה כי מצאתי שהנתבעת חבה בפיצוי התובע, ומשום כך ידון לאחר מכן גם גובה הנזק.
החבות
2. טרם הדיון בשאלת החבות, יש להקדים ולפרט על אודות נכותו הרפואית של התובע, באשר טענתה של הנתבעת להיעדר החבות שזורה בעניין זה.
הנכות הרפואית
3. לבקשת התובע ובהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986, בית המשפט מינה את ד"ר אדם דרנל, כמומחה בתחום הפסיכיאטריה, ואת פרופ' אליעזר קפלינסקי כמומחה בתחום הקרדיולוגיה לבדיקתו של התובע ולקביעת ממצאים לגבי מצבו הרפואי בעקבות התאונה.
פסיכיאטריה
4. פרופ' דרנל בדק את התובע וסקר את המסמכים הרפואיים שלפניו. לפי חוות הדעת שהגיש, ומתיאורו של התובע, המומחה העריך שהתובע סובל מתסמיני הפרעת דחק בתר-חבלתית הכוללים סיוטים בלילה, מחשבות חודרניות על התאונה ולחץ בעת חשיפה לגירוי המזכיר את הטראומה (אמבולנס, לדוגמא). התובע נמנע מלהגיע לאתר התאונה, וכן הוא סובל מבידוד חברתי, נמנע מלהשתתף באירועים משפחתיים ואינו יוצא מהבית. התובע מרגיש מרוחק מרעייתו, מילדיו ומאחרים, רעייתו עזבה את הבית והוא חתם על מסמכי גירושין. מאז התאונה התובע לא נסע לחו"ל, לא התארח במלון ולא השתתף בשמחה משפחתית. התובע נמצא במעקב פסיכיאטרי ומשנת 2010 גם מטופל תרופתית בנוגדי דיכאון וחרדה. הוא אמנם עובד במשרה מלאה, אך בעומס עבודה נמוך וכשXXX נוסף נמצא בחדר הצמוד. עוד ציין המומחה כי אין לתובע רקע של טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לפני התאונה, ובבדיקה השתקפה הרגשת האשמה והכישלון העמוקים של התובע שכXXX – המציל חיים – הוא נטל חייהם של שניים. אין אצלו נחמה כי מדובר בתאונה ולא במעשה מכוון.
המומחה סיכם כי התובע סובל מהפרעת דחק בתר-חבלתית בעוצמה בינונית, סובל מפגיעה קלה בתפקוד המקצועי (עובד רק עם שותף ומסוגל לבצע את עבודתו רק בעומס מופחת) ומפגיעה משמעותית ביחסיו במשפחה. הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי ונמנע כלל מנהיגה. את נכותו הצמיתה של התובע המומחה העריך ב – 15% לפי סעיף 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בין ס"ק (2) ו – (3) [קרי, בין "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה - 10%" לבין "רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה - 20%"].
למועד בדיקתו, 7 שנים לאחר התאונה, המומחה לא צפה כי יחול שינוי משמעותי במצבו של התובע, ומבחינת טיפול רפואי הוא המליץ על מעקב פסיכיאטרי כל 3 חודשים במשך 5 שנים (ראו חוות דעת של ד"ר דרנל מתאריך 4.12.12).
5. המומחה לא הוזמן על ידי מי המצדדים להיחקר על אודות חוות דעתו (וגם לא נשלחו לו שאלות הבהרה) ולכאורה ניתן להסיק כי חוות דעתו מקובלת על הצדדים. עם זאת, לאחר שמיעת עדותו של התובע וכן מעדותה של רעייתו השנייה, לה נישא לאחר גירושיו, עולה תשתית עובדתית שונה מזו שהיתה לפני ד"ר דרנל, תשתית שיש בה כדי להשפיע על הנכות הרפואית שנקבעה. יודגש כי מאחר שחוות הדעת אינה אלא ראיה במסגרת הראיות המוגשות לבית המשפט, בית המשפט רשאי להסתמך עליה, אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כאשר הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של הנפגע היא של בית המשפט (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)). כך יהיה במקרה זה.
6. לאחר ששמעתי את עדותם של התובע ושל רעייתו השנייה, אני סבורה כי בניגוד לאמור בחוות הדעת לפיה נכותו הרפואית היציבה של התובע היא בשיעור של 15%, נכותו בשל אירוע התאונה נמוכה יותר. ממכלול הראיות הוכח לפניי כי בחלוף הזמן, הפגיעה בתפקודו המקצועי היתה כלא היתה. התובע עובד כ XXX משנת XXX, באותו מחוז ובאותו סניף הנמצא באזור מגוריו. לפני התאונה התובע עבד במשרה מלאה (100%) שמשמעה כ- 40 שעות שבועיות. במהלך השנים לא היה שינוי בתנאי העסקתו, למעט פרק זמן של כשנה שבה ישב במאסר (18 חודשים שקוצרו בשליש בשל התנהגות טובה), ושבמהלכה נטל חופשה ללא תשלום (ראו עדותה של גב' ד.ש, רכזת פרט ושכר במחוז שרון – שומרון XXX בעמ' 6 שו' 22-31, עמ' 7 שו' 31-32,שו' 26; עמ' 8 שו' 1-4, שו' 22-24; התובע, בעמ' 12 שו' 10-28). בתקופה זו היה לו XXX מחליף בקופה.
בין השנים 2012-2014, לאחר שהתובע חזר מהחופשה ללא תשלום, המטופלים-המבוטחים XXX חולקו בינו לבין XXX נוסף, אך לעת שמיעת העדויות התובע מטפל באותה מכסת מטופלים, ללא שותפות עם XXX אחר (גב' ד.ש, עמ' 9 שו' 17-30; התובע בעמ' 16 שו' 21-23).
בד בבד עם עבודתו XXX, היתה לתובע גם XXX עצמאית אותה שכר ביישוב מגוריו. XXX זו היתה סגורה בעת מאסרו, והוא פתח אותה שוב כשנתיים לאחר שיצא מהכלא, כשהתובע אישר כי הוא "מנסה להפעיל אותה כל הזמן" (עמ' 13 שו' 1-2).
כפי שעוד יפורט, גם נתוני ההשתכרות של התובע, הנמצאים במגמת עלייה במהלך השנים, מצביעים על פגיעה קלה עד מאוד בתפקודו המקצועי.
7. המצב שונה בכל הקשור לפן האישי-משפחתי. חוות הדעת של ד"ר דרנל הדגישה את הפגיעה בחייו האישיים של התובע, ואכן לא ניתן להקל בכך ראש. אך מאז חוות הדעת השתנה מצבו האישי של התובע – בשנת 2013, שנה לאחר גירושיו, הוא נישא מחדש. רעייתו העידה לפניי כי בסופי שבוע ומאחר ששניהם עובדים הם מעדיפים לנוח, אך הם יוצאים לבילוי משותף כפעם בשבועיים, לחו"ל טסו כבר פעמיים (ביוזמה שלה); בסופי שבוע אמנם הוא נמנע מביקור אצל בני משפחתה, אולם הוא מגיע לסעודות חג או אם יש מקרה דחוף; הקשר עם ילדיו מנישואיו הראשונים נשמר, יותר באמצעות שיחות טלפון ופחות בפגישות (התובע, עמ' 16 שו' 12-16; הרעייה, עמ' 18 שו' 4-5, 8-12 ו - 25-27). התרשמתי כי אמנם היוזמה לפעילויות הללו היא של הרעייה, אך התובע משתף עמה פעולה, הגם שלא תמיד ברצון. תיאור זה הוא פחות דרמטי מהתיאור שהיה במועד בדיקתו של התובע אצל ד"ר דרנל בשנת 2012.
8. לדברי התובע, לאחר התאונה הוא היה במעקב ובטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בשטחים, מאחר ששם הטיפול הוא בהתאם לשיטות הקוראן ולמנהגי הדת המוסלמית (עמ' 11 שו' 26 – עמ' 12 שו' 1). אין תיעוד רפואי לטיפול זה. רק בשנת 2010, חמש שנים לאחר התאונה פנה לפסיכיאטר למספר פגישות בודדות (4-5), כך מתוך חוות הדעת של מומחה בית המשפט. לא הוצג תיעוד רפואי לתוכנן של פגישות אלו. כמו כן לא הוצגה אסמכתה לרכישת תרופות פסיכיאטריות, והתובע העיד כי ככלל, הוא מעדיף טיפול אלטרנטיבי על פני טיפול נפשי בצורה הכימית (עמ' 15 שו' 17-22) וכיום הוא לא נמצא בטיפול פסיכיאטרי (הרעייה, בעמ' 17 שו' 13-14).
9. על רקע הפגיעה התעסוקתית שמרביתה חלפה, השפעת התאונה על מצבו האישי של התובע שהתמתנה, והיעדר עדות לטיפול פסיכיאטרי מזה שנים ארוכות – המסקנה היא שנכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטריה נמוכה מזו שנקבעה על ידי ד"ר דרנל, והיא תוערך על ידי בית המשפט בשיעור של 10%.
קרדיולוגיה
10. התובע טוען גם לנכות בתחום הקרדיולוגיה. לשם כך מונה, פרופ' קפלינסקי ובחוות דעתו נקבע כי התובע לוקה בטרשת העורקים הכליליים (מחלה כלילית) שהתפתחה בעיקר בעורק העוקף השמאלי. זאת על רקע הפרעות בשומני הדם, נטייה משפחתית וסכרת. בחוות הדעת נקבע כי לא נגרם לתובע נזק קרדיאלי בעקבות התאונה.
אלא שהמומחה מוסיף כי המחלה הכלילית נחשפה בתאריך 31.5.10, לאחר שהתובע התעלף בבית המשפט במהלך שימוע הכרעת הדין בתיק הפלילי שהתנהל נגדו בשל התאונה. הוא אושפז אז בבית החולים (לא הוכח שעבר אוטם בשריר הלב), צונתר והושתל תומכן בעורק העוקף בשל היצרות משמעותית שלו. המתח, הלחץ הנפשי והחרדה הם שחשפו את המחלה הכלילית ומאז, התובע סובל מתעוקת חזה בדרגה 2 (כאבי חזה במאמצים יום יומיים) ומקבל טיפול תרופתי.
הנכות בשל מחלתו הבסיסית היא בין 25% לבין 50%, כאשר בעקיפין התאונה תרמה לתעוקה בדרך של החמרת מחלה קיימת. המחלה קלה יחסית והמעקב והטיפול משביעים רצון. בטווח הרחוק עלולה להתפתח החמרה במחלה, אך ייתכן גם שמצבו לא ישתנה במשך שנים רבות. מחלתו לא אמורה להפריע לו בעבודתו כXXX, והמגבלה שלו היא פיזית בלבד. מבחינת טיפולים רפואיים, הוא עלול להזדקק לצנתורים חוזרים ואולי אף לניתוח מעקפים – כולם מכוסים על ידי מערכת הבריאות הממלכתית. ההוצאה היחידה היא השתתפות עצמית בתרופות (ראו חוות הדעת מתאריך 3.9.13).
11. ב"כ התובע פנתה פעמיים למומחה בבקשה שישיב על שאלות הבהרה. עולה מהן כי לפני האירוע בבית המשפט, לו היה המומחה נדרש לקבוע נכות קרדיאלית אזי מדובר בשיעור נכות של 0% שכן התובע היה א-סימפטומטי, חש בטוב והיה פעיל פיזית. אלמלא האירוע בבית המשפט, ובהערכה גסה לתובע היה סיכוי של 50% לפתח מחלה קלינית של תעוקה במשך 25 שנים לאחר האירוע בבית המשפט (ראו שאלות הבהרה מתאריך 19.11.13 ותשובות מתאריך 25.11.13; שאלות מתאריך 23.12.13 ותשובות שהתקבלו בתאריך 23.2.14).
12. השאלה היא האם הנכות הקרדיאלית ממנה סובל התובע נגרמה בשל התאונה?
"תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" [הדגשה אינה במקור]. במסגרת הגדרה בסיסית זו של תאונת דרכים, נדרש קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי - בין נזק הגוף לבין השימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה. קשר סיבתי עובדתי עניינו הסיבה בלעדיה אין, ואכן אלמלא השימוש (נהיגה) ברכב, התאונה לא היתה נגרמת ונזקיה עימה. אך עניין לנו דווקא בקשר הסיבתי המשפטי, שהמבחן לקיומו הוא "מבחן הסיכון". נקבע לגביו ש"ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי – בין שזה "שימוש" ברכב מנועי למטרות תחבורה על-פי ההגדרה הבסיסית... כדבר אשר "גרם" לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה, ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות" (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 671 (1996)).
הסיכון שחוק הפיצויים נועד להתמודד עמו הוא הסיכון התחבורתי (ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2014) בפסקה 15; רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (2010) בפסקה 9 [להלן: "פרשת לנדרמן"]). ואכן, השימוש שהתובע עשה ברכב הוא שימוש טיפוסי למטרות תחבורה (נסיעה), ושימוש טיפוסי זה הוא שחשף אותו לסיכון שבעת נהיגה תתרחש תאונת דרכים וייגרמו לו נזקי גוף. אך הגם שקיימת אחריות לפצות את התובע, לצד מבחן הסיכון קיים כלל נוסף של ריחוק הנזק. כלל זה מתמקד בהיקף הנזק שבעטיו תוטל חובת פיצוי, ויכול שהיקף זה יוגבל (לנדרמן, בפסקאות 5 ו– 12).
13. במקרה דנן יש לפנינו שני אירועים: אירוע תאונתי שגרם לנזק ראשוני (כגון הנזק הנפשי שנגרם לתובע) וכן נזק קרדיאלי שהופיע בעקבות אירוע ההתעלפות של התובע בבית המשפט. ניתן לזהות כל אחד מהאירועים הללו בנפרד הן מבחינת השתלשלות העניינים (תאונת דרכים לעומת התעלפות בבית המשפט), הן מבחינת ציר הזמן (שנת 2005 לעומת שנת 2010), כך שאירוע ההתעלפות בבית המשפט הוא "אירוע מובחן" מאירוע תאונת הדרכים.
14. המומחה קבע כי התאונה עצמה לא גרמה לנזק קרדיאלי ועד למועד הדיון בבית המשפט (חמש שנים לאחר מכן), גם לא היה לתובע נזק כזה. לתובע היו גורמי סיכון להתפתחות מחלה כלילית, שאינם קשורים לתאונה או לדיון בבית המשפט (עמ' 20 שו' 15-20). הגם שיש עדויות שדחק נפשי כרוני מחיש את התפתחותה של מחלה כלילית, המומחה קובע כי "זה לא המקרה פה" (עמ' 23 שו' 20-23). כלומר, מבחינה רפואית, המחלה הכלילית לא נגרמה בשל התאונה או בשל האירוע בבית המשפט. אך המחלה הכלילית גורמת להיצרות של כלי הדם שגורמים לתעוקת חזה (במקרה של התובע בדרגת חומרה II) (עמ' 29 שו' 4-13). סימפטום זה – תעוקת חזה – ממנה התובע סובל מאז יכול להופיע על רקע מתח נפשי קיים עליו מתווסף אירוע דחק חריף וקיצוני (עמ' 29 שו' 19-29). לכאורה, ניתן לקשור את תעוקת החזה למתח הנפשי שבו היה התובע נתון בבית המשפט, אולם בכך אין די שכן כדי לקשור את הנזק הקרדיאלי לאירוע הראשון של תאונת הדרכים, וכדי לבדוק עד כמה הנזק הקרדיאלי הוא קרוב (או רחוק) לתאונת הדרכים, יש לבחון עד כמה היה האירוע השני צפוי – זהו מבחן של צפיות סבירה קרי, היכולת האובייקטיבית לצפות את האירוע השני.
15. למבחן צפיות זה מספר מבחני עזר: (א) ריחוק בזמן ובמקום של האירוע הנוסף כאינדיקציה לריחוק משפטי; (ב) ההסתברות מראש לקרות אירוע נוסף, ואם ההסתברות נמוכה כך גם צפיות האירוע; (ג) מבחן הישירות והתלות שבין שני האירועים: "אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי" (לנדרמן, בפסקה 13).
אם ניישם את האמור על ענייננו, אירוע התאונה הוא האירוע הראשון. האירוע השני הוא גילויה של המחלה הכלילית בעקבות ההתעלפות בבית המשפט בדיון הקשור בתאונה, שהרי אלמלא קרתה התובע לא היה עומד לדין. כלומר, ההתעלפות בבית המשפט מהווה אמנם אירוע מובחן מהתאונה, אך הוא ארע בעקבותיה. יש קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין הדיון בבית המשפט ובמובן זה מתקיים מבחן העזר השלישי שלעיל של תלות בין שני האירועים. אך האם ההסתברות מראש, כי התובע יגיב לדיון בבית המשפט באופן שבו יתעלף ותיחשף מחלתו הכלילית, מקיימת את מבחן הצפיות (מבחן העזר השני)? בספק רב, שהרי רבים עומדים לדין, והתגובה הפיזית של התובע אינה תגובה טיפוסית נפוצה. גם מבחן העזר הראשון של זמן ומקום אינו תומך בעמדתו של התובע, שכן המחלה ותעוקת החזה שנותרה התגלתה פרק זמן ארוך (חמש שנים) לאחר התאונה.
16. המסקנה היא כי לא הנכות הקרדיאלית ואף לא הופעתה המוקדמת קשורים לתאונה, ואין לפצות בגינה.
17. בשולי הדברים;
א. המומחה קבע את שיעור נכותו של התובע לפי תקנה 9(2) לתקנות בין ס"ק (א-ב) (בין "התקפים נדירים של תעוקת הלב המופיעים רק במאמץ מיוחד - 25%" לבין "התקפים שכיחים של תעוקת לב, כושר העבודה מוגבל במידה ניכרת - 50%") במהלך חקירתו הפתיעה אותו ב"כ הנתבעת עם הטענה כי מאז מתן חוות הדעת התקנות שונו, וכיום, לאחר תיקון לתקנות שנערך בשנת 2016, מצבו של התובע מתאים לסעיף 9(1)(ב)(2) בצירוף סעיף 9(ד)(1)(א) המקנים 5% נכות בלבד (עמ' 27 שו'21-28; עמ' 28 שו' 18-20).
ב. אלא שאת שיעורי הנכות יש לקבוע בהתאם לדרגות הנכות שהיו בתוקף בעת הבדיקה ומתן חוות הדעת (בשנת 2013), ולא שנים לאחר מכן. סעיף 2 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תיקון מס' 3) התשע"ו – 2016 קובע כי התקנות יחולו על מי שעניינו נדון בוועדה רפואית מיום תחילת התיקון [21.9.16] ולאחריו. מי שעניינו נדון בוועדה רפואית לפני התיקון והגיש ערר [המקביל לחוות דעת המומחה], דרגת הנכות תקבע גם היא בהתאם לנוסח הקודם (השוו לת"א (מחוזי י-ם) 49955-12-11 קובהא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2014) בפסקה 27; ערעורים שהוגשו על ידי שני הצדדים לבית המשפט העליון, נמחקו (ע"א 181/15 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קובהא (2015))).
ג. המומחה בדק את התובע בשנת 2013 והסתמך אז על נתוני אשפוזים ובדיקות אקו-לב שבוצעו בשנת 2010 (עמ' 19 שו' 8-12). לא ניתן להתייחס להזמנתו לבית המשפט ולחקירתו כאל "חוות דעת חדשה" היכולה להתבסס על נוסח התקנות למועד החקירה, מבלי שבדק את התובע פעם נוספת ועיין בתיעוד רפואי עדכני. אין זה ראוי לקבוע לתובע נכות לפי נוסח תקנות חדש מבלי שתיערך לו בדיקה חדשה, על כל הכרוך בכך, בפרט משחלף פרק זמן ארוך מאז הבדיקה הקודמת והנתונים שבבסיסה.
18. המסקנה העולה מכל האמור לעיל כי נכות הרפואית של התובע עומדת על 10% בתחום הנפשי, על רקע קשיים אישיים-משפחתיים, להבדיל מהשפעת התאונה על תחום עיסוקו ועל תפקודו המקצועי של התובע. אין לתובע נכות קרדיאלית הנובעת מהתאונה.
הכפירה בחבות – האם התובע הוא "ניזוק משני"?
19. משנקבעה נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה, ניתן לדון בכפירתה של הנתבעת בחבותה לפצות את התובע, חרף קיומה של פוליסת ביטוח חובה בתוקף. לטענת הנתבעת, נכותו הנפשית של התובע מקורה בטרגדיה הקשה לה גרם (מותם של שני הולכי הרגל) ולא מפגיעה פיזית. לדידה, הוא אינו ניזוק ישיר מהתאונה כי אם ניזוק משני ומקור פגיעתו בפגיעה שנגרמה "לאחר" להבדיל מנכות שהיא תוצאה של פגיעה פיזית שלו. משכך, כדי להיות זכאי לפיצוי כנפגע "משני" עליו לעמוד בארבעת התנאים המצטברים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן, ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990): (א) עליו להיות קרוב מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי; (ב) עליו להיות מי שהתרשם התרשמות ישירה מהאירוע המזיק; (ג) עליו להיות קרוב במקום ובזמן לאירוע המזיק; (ד) קיומו של נזק נפשי ממשי. שניים מארבעת התנאים הללו אינם מתקיימים, באשר התובע אינו קרוב מדרגה ראשונה של הנפגעים העיקריים (תנאי ראשון), ומחוות הדעת של ד"ר דרנל נכותו הנפשית היא בשיעור 15% לכל היותר (התנאי הרביעי) (ומקל וחומר אם הנכות היא נמוכה יותר).
20. טענה זו נדחית, ויש לראות בתובע כניזוק ישיר.
כאמור, הסיכון שעמו חוק הפיצויים נועד להתמודד הוא הסיכון התחבורתי, והתובע עשה ברכב שימוש מעין זה כאשר בעת נהיגה ארעה התאונה. המחוקק לא הגביל את נזק הגוף לנזק פיזי בלבד, והגדרתו כוללת גם ליקוי נפשי ("נזק גוף" - "...פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי..."). הטראומה בגינה נקבעה לתובע נכות לא נגרמה לו עקב היחשפותו למראה הולכי הרגל בהם פגע (ושאותם גם ניסה להציל לפני שהתמוטט בזירת התאונה) או לכל הפחות לא נגרמה רק בשל חשיפתו למראות אלו; לא ההתרשמות שלו מהאירוע היא שגרמה לו לטראומה; לא עצם נוכחותו במקום גרמה לו לנזק נפשי; אין מדובר רק במי שצפה בתאונה ובתוצאותיה. הנכות הנפשית נגרמה לתובע כתוצאה מהחוויה האישית הקשה אותה חווה על בשרו כמי שבעטיו קיפדו הולכי הרגל את חייהם, מרגשות האשם שהציפו אותו בשל אחריותו לתאונה שגבתה קורבנות בנפש, ומהתסכול בשל היותו מי שאמון על הצלת חיים ולא על גדיעתם (השוו לע"א (חי') 10023-05-15 וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2015) והאסמכתאות שם לפסקי הדין בהם נדחו טענותיה של הנתבעת). יתרה מכך, לקושי הנפשי המתואר על ידי ד"ר דרנל והמתבטא בתסכול וברגשות אשם מצטרף גם היבט פיזי, שכן התובע סובל גם מקשיי שינה ומסיוטים, מסף גירוי נמוך ומלחץ בעת חשיפה לגירוי המזכיר את התאונה.
21. לסיכומה של שאלת החבות, התובע הוא בבחינת נפגע ישיר מהתאונה, נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 10% בעקבותיה והוא זכאי בשל כך לפיצוי לפי חוק הפיצויים.
הנזק
הפסדי שכר לעבר
22. לפני התאונה התובע עבד הן כשכיר בXXX, הן XXX פרטית. גם לאחר התאונה המשיך לעבוד כשכיר וכעצמאי. בכל השנים הללו, החל משנת 2002, דרך שנת 2005 (שנת התאונה) ועד אוקטובר 2017 (מעבר לכך לא הוגשו נתוני השתכרות) שכרו המצטבר עולה על שילוש השכר הממוצע במשק (10,329 ₪ * 3 = 30,987 ₪, ובניכוי מ"ה 23,440 ₪). יתרה מכך, לאורך השנים, שכרו המצטבר משני מקורות ההכנסה, עלה (למעט שנים ספציפיות ובשל אירועים שאינם קשורים לתאונה).
23. להלן פירוט הכנסתו השנתית המצטברת של התובע (ברוטו) במהלך השנים, כאשר היא צמודה להיום.
שנת 2002 - 473,700 ₪ (378,118 ₪ דאז);
שנת 2003 - 500,500 ₪ (405,840 ₪ דאז);
שנת 2004 - 539,100 ₪ (434,569 ₪ דאז);
שנת 2005 - 540,850 ₪ (436,831 ₪ דאז) שנת התאונה;
שנת 2006 - 560,200 ₪ (468,155 ₪ דאז),
שנת 2007 - 573,800 ₪ (473,441 ₪ דאז) ;
שנת 2008 - 559,550 ₪ (486,770 ₪ דאז); ירידה של 2.5% לעומת שנת 2007 היא זניחה;
שנת 2009 - 635,000 ₪ (567,895 ₪ דאז);
שנת 2010 - 529,700 ₪ (487,959 ₪ דאז). ירידה של כ – 16.5% לעומת שנת 2009, אך היא אינה פרי התאונה אלא נובעת ממחלתו הכלילית של התובע כפי שהתפרצה בשנה זו;
שנת 2011 - 556,500 ₪ (533,643 ₪ דאז)במגמת עלייה;
שנת 2012 - 135,200 ₪ (131,760 ₪ דאז) בשנה זו התובע היה במאסר;
שנת 2013 - 432,500 ₪ (425,355 ₪ דאז) במגמת עליה לאחר שחרור מהמאסר;
שנת 2014– 502,700 ₪(499,303 ₪ דאז);
שנת 2015 (כשכיר) – 695,000 ₪ (687,512 ₪ דאז);
שנת 2016 (כשכיר) – 684,500 ₪ (671,648 ₪ דאז);
עשרה חודשים של ינואר-אוקטובר 2017 שכר מצטבר של 553,800 (545,607 ₪ דאז).
(לכל הנתונים ראו תקצירי שומה ליחיד לשנים 2002-2014, נספח 8 לתצהיר ע"ר; ט. 106 לשנת 2015ת/8(יד); ט. 106 לשנת 2016 ת/8(טו); תלוש חודש אוקטובר 2017 מוצג נ/1(י)).
היעדרות כזו או אחרת מעבודתו כתוצאה מהמחלה הכלילית אינה בת פיצוי במסגרת תביעה זו בהיעדר קשר סיבתי בין המחלה לבין התאונה.
מכאן שדרישת התובע לפסוק לו הפסדי שכר בגין תקופת העבר בסכום של כ – 1.2 מיליון ₪ היא מופרזת ומוגזמת לאור נתוני התיק מהם עולה כי אין לו הפסדים בגין תקופת העבר.
הפסד כושר השתכרות
24. במהלך 13 השנים שמאז התאונה, השתכרותו וכושר השתכרותו של התובע לא נפגעו. הנכות הקרדיאלית אינה מפריעה לתפקודו של התובע, היא מטופלת וממילא אינה קשורה לתאונה. ואילו לנכותו הנפשית אין כמעט השפעה תפקודית.
25. גם בראש נזק זה הצופה פני עתיד לא נמצא כי יש בסיס לדרישת התובע לפסוק לו כ - 1.7 מיליון ₪. לכל היותר יש לפסוק פיצוי גלובאלי בסכום של 70,000 ₪ אשר ישקף את הפגיעה בהשתכרותו של התובע (לרבות הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות) ל – 14 השנים הבאות, עד גיל 70 (לפיצוי גלובאלי ראו ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גדרון (2012); לפיצוי גם מעבר לגיל 67 הקבוע בחוק גיל פרישה, תשס"ד – 2004 כשמדובר בבעלי מקצועות חופשיים ראו ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני, ז"ל נ' ביטוח ישיר אי. די. איי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511, 514-515 (2001)).
בשים לב לפסיקת הסכום הגלובאלי, מתייתרת ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים האם יש לחשב את שיעור ההיוון לפי 2% או 3%.
עזרת הזולת
26. את הפסדיו בעבר בראש נזק זה התובע מעריך ב – 40,000 ₪, ומציין כי לאחר התאונה עקב מצבו הנפשי הוא התקשה לחלוק עם רעייתו דאז את עבודות ניהול משק הבית והטיפול בחמשת הילדים, ולאחר גירושיו בחודש נובמבר 2012 עבר להתגורר בדירה משלו והעסיק עזרה בשכר 3-4 פעמים בשבוע לביצוע עבודות הבית השונות. לאחר נישואיו השניים בספטמבר 2013 רעייתו נטלה על עצמה את ניהול משק הבית וכל הכרוך בסידורים ובקניות, אולם הוא מעריך כי בעתיד הוא יזדקק ל – 6 שעות שבועיות עד תוחלת חיים, סכום נוסף של כ – 255,000 ₪.
27. נכותו הנפשית של התובע מתמקדת בפן האישי-משפחתי ולא התעסוקתי. על כן, סביר הוא כי לאחר התאונה תפקודו במסגרת משק הבית נפגע, ולאחר גירושיו הוא גם נדרש להעסיק עזרה. אולם לא הובאה כל אסמכתה להעסקת עזרה חיצונית. לאחר נישואיו השניים, רעייתו חולקת עמו את עבודות הבית. בשים לב לאופי הנכות, ולקשיים הרגשיים עימם התובע התמודד בסמוך לאחר התאונה שהובילו אף לפרידה מרעייתו דאז, אך גם לשינויים החיוביים שחלו עם נישואיו השניים; ובהתחשב גם בגילו של התובע (ובעדותו של פרופ' קפלינסקי באשר לתוחלת חייו, בעמ' 25 שו' 19) - אני מעריכה את העזרה לעבר ולעתיד באופן גלובאלי בסכום של 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
28. הוצאות רפואיות הקשורות במחלת הלב של התובע אינן בנות תביעה במסגרת שלפניי (כך למשל נספח 11 לתצהיר עדות ראשית). המעקב הפסיכיאטרי עליו המליץ ד"ר דרנל בחוות דעתו משנת 2012 (למשך 5 שנים, בתדירות של פעם בשלושה חודשים) הוא בבחינת "נזק מיוחד", שלא נתמך באסמכתה לביצוע הטיפול. למועד עדותו התובע אף אינו מטופל על ידי פסיכיאטר (עמ' 17 שו' 13-14). הצהרה של מומחה ברפואה סינית מתאריך לא ידוע (נספח 12 לתצהיר עדות ראשית) כי התובע מקבל טיפולים פרא-רפואיים, עיסויים, דיקור סיני, רפלקסולוגיה וטיפולים רוחניים, מעבר לכך כי החתום על המסמך לא הגיש תצהיר (ראו החלטה מתאריך 18.1.17 אשר התייחסה להתנגדויות הנתבעת), אזי אין עסקינן בטיפול רפואי. אין עסקינן בחשבוניות או בקבלות, לא ידוע מהו הסכום ששילם התובע בגין טיפולים אלו, לאיזו תקופה ומה הצורך בהם. ככל שהתובע נטל או נוטל טיפול תרופתי בגין נכותו הנפשית, אין אסמכתה לרכישת תרופות מעין אלו.
כמו כן, ככלל, הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת קופת החולים שבה הוא חבר אשר מממנת את השירות לו זכאי נפגע תאונת דרכים בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010), תשס"ט – 2009.
29. לטענת התובע הוא אינו נוהג מאז התאונה, ותובע פיצוי בסכום של 60,000 ₪ בראש נזק זה.
רישיונו של התובע נשלל בגזר הדין משנת 2010 ל – 15 שנים (עמ' 13 שו' 19-21). לפיכך, לא נכותו הנפשית היא הסיבה לכך שאינו נוהג היום, אלא השלילה שהוטלה עליו בגזר הדין. אמנם לטענתו לא נהג גם בחמש השנים שממועד התאונה ועד לגזר הדין, אולם לא ראיתי לפסוק לו הוצאות בגין ניידות באשר XXX נמצאת באזור מגוריו, 500 מטרים מביתו (עמ' 13 שו' 24-26).
30. לכל היותר אני מעריכה באופן גלובאלי את הוצאותיו הרפואיות של התובע ואת הנסיעות להן הוא נדרש לעיתים, בעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי של 15,000 ₪.
כאב וסבל
31. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10%. על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, בגין 10% נכות רפואית ובניכוי גיל, הפיצוי הוא בסכום של 20,000 ₪ [במעוגל].
סוף דבר
32. סיכום הפיצויים הוא כדלקמן:
א. הפסדי השתכרות לעבר--
ב. הפסד כושר השתכרות ופנסיה 70,000 ₪
ג. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 20,000 ₪
ד. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 15,000 ₪
ה. כאב וסבל 20,000 ₪
סה"כ ביניים125,000 ₪
בצירוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ)19,013 ₪
סה"כ 144,000 ₪ [במעוגל]
33.טרם סיום; בסיכומיו, התובע העריך את נזקיו בסכום של כ – 3.7 מיליון ₪ (סכום הגבוה מסמכותו של בית משפט זה), תוך שהוא מבקש כי בית המשפט יפסוק לו את הסכום המקסימאלי שבגבול סמכותו.
לו סבר התובע כי נזקיו עולים על גבול סמכותו של בית משפט השלום, שומה היה עליו להגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי. אולם, משבחר להישאר במסגרת האכסניה של בית משפט השלום ולנהל בו את הדיון, עליו להתאים את תביעתו לגבול הסמכות, לבסס את נזקיו ולטעון לנזקים ריאליים.
34.הנתבעת תשלם לתובע סכום של 144,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות, ולרבות שכר עדותה של גב' ד.ש) כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין לב"כ הצדדים
ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ט, 02 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.
