המוסד לביטוח לאומי נ' עמירם ואח'

מבוא 

1. בפני תביעה לפיצוי התובע מס' 1 (להלן: התובע) בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפת עגלים וכן תביעת שיבוב שהוגשה על ידי התובע מס' 2 (להלן: המל"ל) כנגד הנתבעים להחזר הכספים ששילם לתובע בגין נזקיו.

2. התובע, יליד 01.01.1956, מסגר במקצועו.

3. הנתבעת מס' 2, רפת מרום גולן – שותפות כללית (להלן: השותפות) הינה שותפות בבעלותם של הקיבוצים (להלן: הקיבוצים): הנתבע מס' 3 – קיבוץ מסדה (להלן: מסדה), הנתבע מס' 4 – קיבוץ כפר רופין (להלן: כפר רופין) והנתבע מס' 5 – קיבוץ מירב (להלן: מירב). השותפות איחדה את הרפתות של שלושת הקיבוצים.

4. הנתבעת מס' 6, בקר "תנובה" – שותפות מוגבלת (להלן: תנובה) שכרה במועדים הרבלנטיים את שירותיו של הנתבע מס' 1, עילי עמירם (להלן: עילי), לצורך גידול עגלים וניהול הרפת המצויה בקיבוץ מסדה (להלן: הרפת).

   טענות התובע

5. בכתב התביעה, פירט התובע את נסיבות התאונה כדלקמן:

   "ביום 16.4.13 או במועד סמוך לכך, התובע נקרא ע"י הנתבע מס. 1 לבוא למכלאות – הרפת אשר היו ממוקמים (הטעות במקור – ס.ח') אצל הנתבע מס.3, כדי לתקן צינור – מחסום במכלאת העגלים.

   התובע הגיע לאזור המכלאה אצל הנתבע מס. 3 כאשר לפתע העגלים אשר ברחו מן המכלאה, תקפו אותו ופגעו בו באופן קשה וכפי שיתואר להלן" (להלן: התאונה).

6. התובע טוען כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעים, בהיותם הבעלים, המחזיקים או בעלי השליטה ברפת ועל כן עליהם לפצותו, ביחד ולחוד, בגין נזקיו. בנסיבות דנן, כך נטען, יש להחיל את הכללים "דברים מסוכנים", "רשלנות לגבי חיה" ו"הדבר מעיד על עצמו", הקבועים בסעיפים 38, 40 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), בהתאמה.

7. לחילופין, יש לקבוע כי התאונה אירעה עקב רשלנותם של הנתבעים או מי מטעמם, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהחזיקו עגלים מסוכנים במכלאה בלתי תקינה, הזמינו את התובע לביצוע תיקון במכלאה בטרם דאגו לכלוא את העגלים, לא דאגו לסביבת עבודה ולשיטות עבודה בטוחות, לא נקטו באמצעי זהירות מספקים, לא הזהירו את התובע מפני הסכנות הצפויות ולא אסרו עליו מלגשת לאזור הרפת בטרם כינוס העגלים ולא נהגו כפי שמגדל עגלים, בעלי שליטה או בעלי זכויות במקרקעין סבירים וזהירים היו נוהגים בנסיבות העניין.

   טענות הנתבע מס' 1 – עילי 

8. בכתב הגנתו, מכחיש עילי את טענות התובע וטוען כי האירוע המתואר בכתב התביעה אירע באשמתו הבלעדית של התובע.

9. לטענת עילי, במועדים הרלבנטיים, תנובה שכרה את הרפת לצורך גידול עגלים שבבעלותה ובמקביל כרתה הסכם בעל פה עמו ולפיו הוא יגדל ברפת את העגלים עבורה. בטרם קיבל על עצמו את התפקיד, ערך עילי סיור ברפת ביחד עם נציגים של תנובה והשותפות. עילי ביקש לערוך שיפורים ברפת ובין היתר לחזק צינורות ולהקים שערים וגדרות אך נציגי תנובה והשותפות לא נעתרו לבקשה.

10. עילי טוען כי תפקידו הסתכם בגידול העגלים שסופקו על ידי תנובה. לתנובה הייתה שליטה מלאה ברפת: היא זו ששכרה את הרפת ושילמה את חשבונות הארנונה, מים וחשמל; רכשה את העגלים; פיקחה על תחזוקת הרפת, הניקיון וטיב המזון שסופק לעגלים; הביאה נציגים ממכון התקנים. הזכות לפסילת הרפת הייתה של תנובה בלבד.

11. באשר לנסיבות האירוע נשוא כתב התביעה, טוען עילי כי ביום 16.4.13 בשעה 06:30 הוא גילה שהעגלים מסתובבים מחוץ לרפת. בבדיקה שערך גילה שאחד הצינורות המונעים יציאה של עגלים מהרפת נשבר ועגלים יצאו דרכו אל מחוץ לרפת. כיוון שבאותו היום חל יום העצמאות, הוא חשש שילדי הקיבוץ יגיעו למקום ולכן הודיע על כך מיד לרכז המשק של מסדה והלה דאג לשלוח הודעות SMS לכלל חברי הקיבוץ. כמו כן, עילי הודיע לאביב, בנו של התובע ושותפו ברפת (להלן: אביב), על דבר בריחת העגלים כדי שיבוא ויסייע לו לכנס את העגלים ולרתך את הצינור שנשבר. אביב לא יכול היה להגיע אך הוא ביקש מאביו, הוא התובע, שיגיע על מנת לרתך את הצינור.

12. עד להגעתו של התובע למקום, עסק עילי באיסוף העגלים. בעת האיסוף, הוא גילה שהעגלים אינם רגועים. כאשר הגיע התובע למקום, עילי הודיע לו שהעגלים אינם רגועים וביקש ממנו להישאר בסמוך לגדר ולא לצאת מרכבו עד שיסיים לכנס את כל העגלים שברחו חזרה אל הרפת. בעת שעילי שב עם העגלים שאסף, הוא הבחין בתובע צועד באיטיות על כביש המערכת, כשהוא לבוש בבגד ים ויחף, במקום שלא היה אמור להיות מצוי בו מלכתחילה. התובע אמר לעילי שהעגלים פגעו בו אך הוא לא ראה זאת במו עיניו.

13. עילי מדגיש כי עגלים אינם בעלי חיים מסוכנים ותוקפניים, בפרט כאשר הם מצויים מחוץ לרפת. חוסר הרגיעה של העגלים נתגלה לעילי רק בעת שביקש להכניסם למכלאה, וכאמור לעיל, הוא הודיע על כך לתובע ואף הורה לו, באופן מפורש שאינו משתמע לשתי פנים, להישאר ברכבו בסמוך לגדר עד לסיום כינוסם של כל העגלים לרפת.

14.  עוד טוען עילי, כי התובע הכיר היטב את הרפת ואת העגלים וביצע במקום עבודות קודם לתאונה. התאונה אירעה, ככל שאירעה, באשמתו הבלעדית של התובע אשר חשף את עצמו למצב אליו נקלע מרצונו, תוך התעלמות מהוראותיו המפורשות של עילי.

    טענות הנתבעים מס' 2,3,5 - השותפות, מסדה ומירב

15. הנתבעים מס' 2, 3 ו-5 מכחישים מכל וכל את טענות התובע. לטענתם, ככל שאירעה התאונה הנטענת, הרי שהיא אירעה בשל רשלנותו המכרעת של התובע אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא התאים התנהגותו לתנאי המקום והזמן, יצא מרכבו בעת שהעגלים הסתובבו חופשיים, התחיל בעבודתו מבלי שדרש סיוע והגנה, תקף את העגלים וניסה להזיזם בכוח ולא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין.

16. הנתבעים מס' 2, 3 ו-5 מוסיפים וטוענים כי אין כל קשר סיבתי בין מצבו הנטען של התובע לבין התאונה ומכל מקום הנזקים הנטענים על ידו מופרזים ומוגזמים.

    טענות הנתבע מס' 4 – כפר רופין 

17. בדומה לנתבעים מס' 2, 3 ו-5, גם כפר רופין מכחיש את טענות התובע ומוסיף כי התאונה הנטענת נגרמה, אם בכלל, עקב רשלנותו הבלעדית של התובע אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא ציית להוראות הבטיחות שקיבל, לא תיאם את הגעתו לרפת מבעוד מועד, לא השתמש באביזרי בטיחות, נקט בשיטת עבודה מסוכנת ולא פעל כפי שאדם סביר וזהיר היה פועל בנסיבות המקרה.

18. עוד נטען, כי מדובר בתביעה מופרזת, כי לא נגרמה לתובע כל נכות עקב התאונה וכי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו הנטענים.

    טענות הנתבעת מס' 6 – תנובה 

19. בכתב הגנתה, טוענת תנובה כי במועדים הרלבנטיים היה הסכם קבלני בינה לבין עילי ואביב לפיו התחייבו האחרונים ליתן לתנובה שירותי גידול ופיטום של ראשי בקר אשר יימסרו להם על ידי תנובה, ברפת שהיא בבעלותם, שליטתם ואחזקתם הבלעדית של עילי ואביב אשר אף התחייבו להיות האחראיים הבלעדיים לתקינות המפטמה וציודה.

20. תנובה מכחישה באופן כללי את טענות התובע וטוענת כי האירוע הנטען והמוכחש אירע בנסיבות שתנובה לא צפתה ולא היה באפשרותה לצפות הואיל והיא נעדרת כל יכולת לפקח או לשלוט על הרפת. ככל שיוכח האירוע הנטען, הרי שהוא אירע בשל רשלנותו הבלעדית של התובע אשר סיכן עצמו מרצון ופעל בניגוד להוראות ולכל היגיון בריא ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו.

21. לחילופין, נטען, כי האחריות לנזקי התובע, ככל שישנם כאלה, רובצת בעיקר על כתפיו של עילי כמי שהיה מגדל העגלים ובעל השליטה והפיקוח על העגלים והרפת וכן על כתפי הנתבעים מס' 2-5 בהיותם בעלי המקרקעין, המחזיקים ובעלי השליטה והפיקוח על הרפת.

22. תנובה מוסיפה וטוענת כי אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין התאונה, כי מדובר בתביעה מוגזמת ומופרזת וכי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. הואיל ומדובר בתאונת עבודה על התובע לפעול למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי וכן יש לנכות תגמולים ששולמו וישולמו לו מכל סכום שייפסק לטובתו, ככל שייפסק.

    ההודעות לצדדים שלישיים ולצד הרביעי

    כפר רופין, ביטוח חקלאי והפניקס

23. כפר רופין שלח הודעה לצד השלישי – ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: ביטוח חלקאי). לטענת כפר רופין, ככל שהוא יחויב לשלם סכום כלשהו לתובע, יהא על ביטוח חקלאי לפצותו ולשפותו בהיותו המבטח של השותפות בזמנים הרלבנטיים, בפוליסה שהורחבה לכסות נזק לצד שלישי. יחידי השותפות המרכיבים את השותפות וביניהם כפר רופין, מכוסים בפוליסה ומשכך יהא על ביטוח חקלאי לשפות בגין כל סכום שיושת על כפר רופין.

24. מנגד, בכתב הגנתו, הכחיש ביטוח חקלאי את טענותיו של כפר רופין וטען כי הגם שאין חולק על כך שהשותפות הוקמה בהסכמי שותפות בין שלושת הקיבוצים, הרי שהשותפות הינה אישיות משפטית נפרדת ומשכך הפוליסה מכסה את השותפות בלבד. עוד נטען, כי כפר רופין מעולם לא פנה אל ביטוח חקלאי בטענה שהוא מבוטח אצלו בקשר לתאונה דנן קודם לשליחת ההודעה, למעלה מ-3 שנים לאחר האירוע. נוכח טענותיו, שלח ביטוח חקלאי הודעה לצד הרביעי – הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס), היא המבטחת במועדים הרלוונטיים  של כפר רופין, המודיע בהודעה לצד שלישי . בכתב הגנתה, חזרה הפניקס על הטענות שהועלו בהודעה לצד השלישי.

    עילי, ע.ל.ר.ם ותנובה 

25. נוכח טענותיהם האחד כלפי משנהו, שלחו תנובה ועילי הודעות לצד שלישי זה כנגד זה:

    בהודעה לצד השלישי ששלח לתנובה, טען עילי כי ככל שיחויב לשלם פיצוי כלשהו לתובע, יהא על תנובה לשפותו, וזאת מכוח יחסי עובד-מעביד או לחילופין יחסי שליחות בין הצדדים.

    בהודעה לצד השלישי ששלחה לעילי ולע.ל.ר.ם (א.ע) השקעות בע"מ (להלן: עלרם), טענה תנובה כי במועדים הרלבנטיים התקשרו הצדדים או מי מטעמם בהסכם בעל פה לביצוע עבודה קבלנית לצורך מתן שירותי גידול ופיטום ראשי בקר. תקופה קצרה לאחר מכן, הסכמות הצדדים הועלו על הכתב ונחתם ביניהם הסכם בכתב. תנאי ההסכם בעל פה זהים לתנאי ההסכם בכתב. בהתאם להסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם בכתב, עילי ועלרם פועלים ברפת כקבלן עצמאי וחלה עליהם האחריות המוחלטת בכל מקרה של פגיעה, נזק או הפסד שייגרמו לתנובה או לכל צד שלישי, עקב ביצוע או אי ביצוע התחייבות המגדל על פי ההסכם. עילי ועלרם התחייבו גם לבטח את חבותם כלפי תנובה וכלפי צדדים שלישיים וכן לכלול את תנובה כמבוטחת בפוליסה.

    מנגד, טענו עילי ועלרם, כי דין ההודעה כנגד עלרם להידחות שכן חברה זו הוקמה רק בחודש יולי 2013, דהיינו כ-3 חודשים לאחר קרות התאונה. עילי מכחיש מכל וכל את טענתה של תנובה לפיה ההסכם בכתב שנכרת בינה לבין עלרם זהה להסכם בעל פה שנכרת בין תנובה לבין עילי עוד בשנת 2010 וחוזר על הטענות שהעלה בכתב ההגנה.

    ראיות הצדדים

26. מטעם התובע, העידו התובע עצמו ובנו אביב. כמו כן, העידו מטעמו, בלא שהוגשו תצהיריהם, מר ישראל מושקוביץ אשר משמש ככתב של ידיעות אחרונות באזור הצפון וערך כתבה בעניין התאונה בסמוך לאחריה וכן מר סטוארט רוני אשר על פי עדותו היה עד לתאונה.

27. מטעם עילי העידו עילי עצמו וכן מר עופר שפר אשר עבד בתנובה במהלך השנים 2014-2016 ושלטענתו ראה את התובע מבצע עבודות מסגרות לאחר התאונה.

28. מטעם הנתבעים מס' 2,3 ו-5 – השותפות, מסדה ומירב, העיד מר אבי סתו אשר משמש כמנהל העסקי של מסדה ובשנת 2013 שימש כגזבר של השותפות.

29. מטעם הנתבע מס' 4, כפר רופין, העיד מר צביקה ורד אשר שימש כמרכז המשק בכפר רופין משנת 2007 ועד לשנת 2015.

30. מטעם תנובה העיד מר לירון סלמי אשר משמש כמנהל סחר בקר בתנובה ובין יתר תפקידיו אחראי על ההתקשרויות העסקיות בין תנובה לבין מגדלים לרבות ההתקשרות בין תנובה לבין עילי.

    דיון והכרעה

    שאלת החבות

31. לאחר ששקלתי את מכלול טענות וראיות הצדדים ולאחר שעיינתי ובחנתי את כל החומר המונח לפניי, מצאתי, כי האחריות לנזקי התובע רובצת במשותף על כתפי הנתבעים, מכוח עוולת הרשלנות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

    נסיבות התאונה

32. בכתב התביעה, פירט התובע את נסיבות התאונה, כאמור לעיל. התובע חזר על אותה גרסה בתצהיר עדותו הראשית.

33. התובע העיד בפניי כי בבוקר התאונה בנו אביב התקשר אליו ואמר לו ש"יש פרצה בגדר במסדה, העגלים ברחו ויש מהומה" וביקש ממנו לרתך צינור שנשבר ברפת. התובע השיב לבנו כי הוא נמצא במסדה וכי ייסע עם רכבו לבדוק את העניין (עמוד 26 שורות 2-4 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, תיאר התובע את נסיבות התאונה (עמוד 27 שורות 14-28 לפרוטוקול):

    "ת. מה שראיתי שם זה מהומה של עגלים, המון עגלים בחוץ, צמוד למכלאות... זה עגל של 300-400 קילו, כשבאתי לשם ראיתי לפחות איזה 100. הסתכלתי עליו ואמרתי לו איך אני יכול לרתך, אמר לי שיש צינור, אבל צריך לפנות את האזור מהעגלים כדי להתקרב, אמר לי לעמוד בצד ליד הרכב שלא יברחו העגלים אלי, עמדתי שם.

    ש. תסביר לי איך פתאום הותקפת על ידי עגלים.

    ת. זה הפתעה הם באו אלי מאחורה, הוא נכנס בי מאחורה, נכנס לי בין הרגליים והתחיל לרוץ איתי, הוא בא אלי מאחורה הפתיע אותי. הוא הרים אותי כמו אופנוע דוהר... פה הרים אותי העגל, רבע שעה אני חוטף גלגולים, רמסו אותי עם נגיחות, רגליים העיפו אותי, לקחו אותי עד הסילו, לא נתנו לי לרוץ, קרעו אותי ברצפה ממקום למקום. אני ראיתי מלא עגלים.

    ש. למה יצאת.

    ת. לא יצאתי, דיברתי עם עילאי, אז הוא עזב אותי, אמר לי לשמור שלא יברחו לכיוון, כשהוא הלך תקף אותי עגל, אז תקף אותי עדר שלם, ראיתי את המוות".

34. משנשאל התובע מדוע נשאר במקום כשהוא איננו לבוש בבגדי עבודה וללא ציוד עבודה, השיב התובע כי הוא רצה לבדוק את הצינור, לקחת מידות, לנסוע למסגרייה שלו המצויה בקיבוץ מסדה ולחזור לרפת כדי לבצע את התיקון והוסיף כי הוא לא העלה על דעתו שהעגלים יתקפו אותו (עמוד 35 שורות 2-18 לפרוטוקול).

35. גרסת התובע נתמכה אף בתצהירו של עילי לפיו בבוקר התאונה הוא גילה שהעגלים מסתובבים מחוץ לרפת וכי בבדיקה שערך גילה שאחד הצינורות המונעים יציאה של עגלים מהרפת נשבר ועגלים יצאו דרכו אל מחוץ לרפת. עילי הודיע לאביב על בריחת העגלים וביקש ממנו שיגיע לסייע לו לכנס את העגלים ולרתך את הצינור השבור. מאחר וציפה לבואו של אביב, הופתע עילי כאשר פגש את התובע בסמוך לגדר מאולתרת שהציב בחלקה הצפוני של הרפת על מנת שתסייע בהכוונת העגלים חזרה לרפת. עילי הודיע לתובע שהעגלים אינם רגועים והבהיר לו שניתן יהיה לרתך את הצינור שנשבר רק לאחר סיום כינוס העגלים. במהלך איסוף העגלים, בעת שהיה בין אזור הלולים לבין שטח הבור המצוי ממערב לרפת, לפתע שמע צעקה. הוא הפנה את מבטו לכיוון ממנו נשמעה הצעקה, הופתע לגלות את התובע והבין שככל הנראה הוא נפגע. כשהגיע עילי אל התובע, הוא אמר לו שעגלים פגעו בו. התובע הזעיק את אביב לשטח. גם בעדותו, חזר עילי על דברים אלה ואף הוסיף כי העגלים היו "אגרסיביים" במהלך האירוע (עמוד 46 שורות 16-20, עמוד 49 שורות 14-15 לפרוטוקול).

36. מעדותו של העד מטעם התובע, רוני סטוארט, התרשמתי כי מדובר בעד אובייקטיבי אשר מסר עדות כנה ומהימנה. רוני העיד כי בבוקר התאונה, חבר קיבוץ פנה אליו וביקש ממנו שייגש לשטח ויעזור לכנס את העגלים שברחו, מאחר ועבד במהלך 15 שנים ברפת והיה בעל ניסיון בתחום. רוני העיד כי הוא ועילי הלכו לאסוף את העגלים ואילו התובע "עמד עם האוטו" וכיוון את העגלים לשער. משנשאל מי ביקש מהתובע לעמוד עם הרכב שלו במקום, השיב רוני: "אני לא יודע, אני לא חושב שמישהו ביקש, זו היתה כאילו הסכמה בינינו שנעשה את זה ככה" (עמוד 22 שורות 12-28 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, נשאל רוני על נסיבות התאונה וכך השיב (עמוד 23 שורות 2-32, עמוד 24 שורות 1-3 לפרוטוקול):

    "ת. השארנו את התובע קרוב לשער עם האוטו שלו, אני והמנהל עברנו בין הלולים והבאנו ביחד קבוצה של עגלים, כשהגענו לאיפה שהאוטו, גילינו שמשה עמוס איננו. העגלים שהבאנו ברחו ולא היה מי שיכוון אותם. לא הבנו לאן הוא נעלם, באנו לחפש, המנהל הלך לכיוון צפונה ואני הלכתי לכיוון דרומה. מרחוק שמעתי צעקות, אני מסמן באיקס את מקום הימצאות התובע, בצד של הכביש, ראיתי 6-8 עגלים סביבו, עושים הרבה אבק ואני הבנתי שהוא שם למטה וזה לא טוב. התחלתי לרוץ והיה לי צינור 3/4 של ברזל ביד, נכנסתי שם והתחלתי לתת לעגלים מכות ולהרחיק אותם. זה קרה בין הכביש לגדר של הקיבוץ.

    ... ... ...

    ש. כשהשארת את התובע ליד השער, אתה זוכר מה אמרתם לו

    ת. לא זוכר. אני חושב שזו היתה הסכמה, בגלל שאני ועילי היינו מנוסים בעגלים, ההסכם היה שאני והמנהל נביא את העגלים בחזרה כאשר התובע יישאר קרוב לאוטו, על מנת שיעזור לנו בסופו של דבר לסגור את השער כשאנחנו מביאים את העגלים בחזרה ומנסים להכניס אותם דרך השער. אני לא זוכר אם הוא היה אמור גם לכוון את העגלים. אני זוכר שאנחנו השארנו אותו שם על מנת שיעזור לנו...".

37. חיזוק נוסף למהימנות גרסת התובע באשר לתקיפת העגלים ניתן למצוא בעובדה שגרסה זו הועלתה על ידו כבר בסמוך לאחר התאונה. בגיליון סיכום אשפוז מיום 21.4.13 של המחלקה הכירורגית בבית החולים פוריה, צוין כך:

    "הופנה למיון אחרי שהותקף ע"י עדר עגלים בבוקר יום קבלתו בזמן העבודה. נחבל בכל הגוף (בטן עליונה, בית חזה, גב, רגלים, ראש)".

38. בתביעת התובע לתשלום דמי פגיעה במל"ל מיום 5.5.13, צוין כי הפגיעה אירעה ביום 16.4.13 בשעה 07:30. תחת תיאור הפגיעה, צוין כך (נספח ט' לתצהיר התובע):

    "בגישה למקום הריתוך תקפו אותי עדר עגלים וגרמו לחבלות בגוף כשהעיפו אותי ורמסו אותי".

39. הנתבעים, למעשה, אינם חולקים על כך שהתובע נפגע עקב תקיפת עגלים, אלא טוענים כי אין להטיל עליהם כל אחריות לקרות התאונה, בין היתר, מאחר והתובע הסתכן מרצונו ופעל בניגוד להוראותיו של עילי. אדרש לטענה זו בהמשך, במסגרת שאלת הרשלנות.

40. בסיכומו של דבר, התובע עמד בנטל המוטל על כתפיו והוכיח, בהטיית מאזן ההסתברויות, כי התאונה אירעה בעת שהגיע לרפת על מנת לרתך צינור שבור, או אז הותקף על ידי עגלים שברחו מן הרפת.

41. ויצוין, כי יש לדחות את טענת תנובה בסיכומיה כי נוכח עדותו של התובע ולפיה בריחת העגלים לא התאפשרה בשל שבר בצינור אלא בשל העובדה ששער המכלאה הושאר פתוח, אין להטיל עליה כל אחריות. אמנם, התובע העיד כי אף אם כל הצינורות היו שבורים אך השער היה נעול, בריחת העגלים לא הייתה מתאפשרת. אלא, שלא נתתי אמון בגרסה זו שזכרה לא בא קודם לכן ושלא נתמכה בראיה כלשהי. ברי כי אין די בעדותו של התובע כי "לדעתו" השער נותר "כנראה" פתוח כדי לקבוע, כממצא עובדתי, שהעגלים ברחו דרך שער שנותר פתוח (עמוד 31 שורות 11-15 לפרוטוקול).

    יתרה מכך, עדות התובע סותרת את עדותו של אביב לפיה התובע הוזעק למקום על מנת "שיסגור את הפתח... אם תכניס עגלים מהשער ויהיה פתח עדיין הן יצאו, חייב לסגור" (עמוד 39 שורות 1-3 לפרוטוקול) וכן את עדותו של עילי לפיה העגלים לא יצאו אל מחוץ לרפת דרך השער אלא מהמקום בו נשבר הצינור (עמוד 47 שורה 1 לפרוטוקול).

42. משהוכח בפניי, כי התובע נפגע כתוצאה מתקיפת עגלים שברחו עקב שבר באחד מהצינורות המונעים יציאה של העגלים מן הרפת, אדון עתה בשאלת האחריות של כל אחד מן הנתבעים כלפי התובע.

    אחריותו של עילי 

43. אין חולק, למעשה, כי במועדים הרלבנטיים, עילי החזיק ברפת, ניהל אותה וגידל את העגלים שבה עבור תנובה.

44. בע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.13) הבהיר כב' השופט סלים ג'ובראן את מהותה של חובת הזהירות המושגית הקמה למחזיק במקרקעין:

    "חובת זהירות מושגית מכוח החזקה במקרקעין מבוססת על הרציונאל לפיו המחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם. חובה זו מתקיימת הן לגבי סיכונים שנגרמו עקב המצב הסטאטי של המקרקעין, והן לגבי "יצירת מצב, שיש בו משום שינוי או פעילות, אשר סכנה כרוכה בהם, כאשר המחזיק בקרקע יודע, כי על אדמתו מצויים אנשים, העשויים להיפגע מאותו מעשה"..."

45. במקרה דנן ואף עילי מודה בכך, קיימת לעילי, בתור מחזיק במקרקעין, חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין (סעיפים 8 ו-27 לסיכומיו של עילי). בגדרה של חובה זו על עילי לדאוג לבטחונם ושלומם של המבקרים ברפת.

46. אני סבור כי עילי הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, שכן מנהל רפת ומגדל עגלים סביר יכול וצריך היה לצפות כי הותרת התובע לבדו בשטח, בעת שלמעלה מ-100 עגלים (על פי עדותו של התובע שלא הוכחשה וממילא לא נסתרה, ראה עמוד 27 שורה 14-17 לפרוטוקול) שברחו מן הרפת מצויים בסביבתה, מהווה סיכון העלול בהחלט לפגוע בשלומו או בביטחונו של התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח טענותיו של עילי לפיהן בטרם פגש את התובע, הוא הבחין בכך שהעגלים אינם רגועים וכן כי בשל חששו ודאגתו לילדי הקיבוץ, הוא עדכן באופן מידי את רכז המשק של מסדה והלה דאג לשלוח הודעות SMS לכלל חברי הקיבוץ. טענות אלה דווקא מעידות על כך שבעת הגעתו של התובע לרפת, בטרם קרות התאונה, עילי היה מודע לסכנה הטמונה בהותרת מבקר לבדו במקום.

47. רשלנותו של עילי באה לידי ביטוי אף בכך שלא פעל על פי נוהל מסודר לבדיקה שיטתית של תקינות המכלאות ומתקני הרפת. אמנם, עילי העיד כי נהג לערוך ביקורות ברפת, אולם הוא לא פירט באיזה אופן ובאיזו תדירות הוא או מי מטעמו בדקו את תקינות הרפת ודאגו לתחזוקתו, אם בכלל, ולא הביא כל ראיה בעניין (עמוד 47 שורות 14-15, 23-24 לפרוטוקול).

48. עילי לא הראה כי הוא נקט באמצעי זהירות והגנה, כגון הרחקת התובע מהמקום עד לסיום כינוס העגלים חזרה לרפת, ששימוש בהם יכול היה למנוע או להפחית את הסיכוי להתרחשות הנזק, שהוא בבחינת סיכון בלתי סביר, שהרי בשורה התחתונה – התובע נפגע מתקיפת עגלים עקב שבר בצינור ברפת אותה החזיק וניהל בפועל.

49. ויוער, כי אין בעובדה שאביב ולא עילי הוא שהזעיק את התובע לרפת כדי שירתך את הצינור שנשבר, כדי להעלות או להוריד ממסקנותיי, שהרי עילי אישר כי אלמלא התאונה, לאחר כינוס העגלים, היה מאפשר לתובע לרתך את הצינור השבור (עמוד 44 שורות 10-14, עמוד 45 שורות 26-28 לפרוטוקול). חיזוק לכך ניתן למצוא במסמכים שנערכו על ידי עילי לצורך תביעת התובע במל"ל ובהם הצהיר עילי כי כאשר הבחין בעגלים מחוץ לרפת, הוא הזמין את התובע מיד וללא כל דיחוי כדי שיתקן את הצינור השבור (נספחים ג' ו-ד' לתצהיר התובע).

50. סיכומו של דבר, הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתקיפת העגלים הינו בתחום הסיכון אותו יצרה התנהגותו של עילי ומשכך אני קובע כי עילי אחראי בנזיקין כלפי התובע.

    אחריות תנובה

51. אין חולק כי בעת הרלבנטית לא נחתם הסכם בכתב בין עילי לבין תנובה ואף לא הסכם שכירות בין השותפות לבין תנובה או עילי.

52. תנובה לא הוכיחה טענתה לזהות בין ההסכם שנכרת בעל פה בינה לבין עילי במועדים הרלבנטיים לבין ההסכם בכתב שנחתם בינה לבין עלרם לאחר התאונה וברי כי טענה זו נועדה לגלגל את האחריות לנזקי התובע לפתחו של עילי. נהפוך הוא, התרשמתי, כי ככל הנראה במסגרת הפקת לקחים שנעשתה בעקבות התאונה דנן, חתמה תנובה על הסכם בכתב עם עלרם שהינה חברה בבעלותו של עילי אשר הוקמה כ-3 חודשים לאחר התאונה (נספח ג' לתצהירו של עילי, נספח לתצהירו של לירון סלמי). המדובר בהסכם לביצוע עבודה קבלנית לגידול ופיטום בקר במסגרתו נקבע, בין היתר, כי עלרם לבדה תהא האחראית הבלעדית כלפי תנובה או כלפי צדדים שלישיים בגין כל נזק שייגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המגדל. כאמור לעיל, תנובה לא ביססה טענתה כי תנאים אלה סוכמו בינה לבין עילי בטרם התאונה, בראיה כלשהיא ומשכך דינה להידחות.

53. הצדדים חלוקים באשר לזהותו של שוכר הרפת במועד התאונה. בעוד שעילי, השותפות והקיבוצים טוענים שתנובה היא זו ששכרה את הרפת מהשותפות, הרי שמנגד, טוענת תנובה כי עילי הוא זה ששכר את הרפת כאשר תנובה שימשה אך כ"צינור" להעברת דמי השכירות והתשלומים השוטפים.

54. דומני, כי אין צורך להכריע בסוגיה זו, שכן בין כך ובין כך, מחומר הראיות עולה באופן ברור כי הייתה לתנובה יכולת שליטה ופיקוח משמעותית ושוטפת על הרפת. שליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית של בעל השליטה לבין המבקר ברפת (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).

55. בניגוד לנטען על ידה, הוכח, כי תנובה הייתה גורם פעיל ומעורב ביותר בניהול והפעלת הרפת, נתנה לעילי הוראות עבודה שוטפות, בין היתר בעניין תחזוקת הרפת. כך, בהוראות עבודה של תנובה מיום 11.6.12 קיימות, בין היתר, הוראות הנוגעות לתכנון ותחזוקה של מתקני הרפת (ת/5). בדו"ח ביקורות שבוצעו על ידי תנובה ברפת (ת/6), נכתב, בין היתר, כך: "מתבצע תיקון המרזבים, הגג שבור, עילי צריך להתקין שער הזזה בכניסה לשביל" (ינואר-פברואר 2012), "לבצע שיפורים בהגנה על החיבורים לשקתות" (ספטמבר-אוקטובר 2011), "נשבר צינור באבוס – דורש תיקון" (יוני-יולי 2011), "יש 2 שערים שבורים בצד מערב" (אפריל-מאי 2011). משעומת נציגה של תנובה, מר לירון סלמי, עם תוכן הדו"חות האמורים, הוא אישר כי לתנובה היו שליטה ופיקוח על תקינות הרפת ולא רק על אופן גידול העגלים (עמוד 74 שורות 10-11, עמוד 76 שורות 9-15 לפרוטוקול).

56. כמו עילי, גם תנובה לא פירטה באיזה אופן ובאיזו תדירות היא או מי מטעמה בדקו את תקינות הרפת ודאגו לתחזוקתו, בפרט בתקופה שעובר לתאונה. כמו כן, תנובה לא הבהירה האם ווידאה כי הליקויים שנמצאו על ידה תוקנו ולא הביאה כל ראיה בעניין. יש לזקוף לחובתה הימנעות זאת.

57. הנה כי כן, מן האמור לעיל שוכנעתי, כי יש להטיל על תנובה, בהיותה בעלת השליטה והפיקוח ברפת ובעלת העגלים ששכרה את שירותיו של עילי לגידולם, את האחריות בגין נזקיו של התובע.

58. כמו כן, כי אני סבור שתנובה אף אחראית לנזקיו של התובע בגין מחדליו של עילי מכוח דיני השליחות, שכן היא שכרה את שירותיו של עילי, כקבלן משנה, לצורך גידול העגלים שבבעלותה ברפת.

    אחריות השותפות והקיבוצים

59. זיקתם של עילי ותנובה לרפת ברורה. אך גם זיקתה של השותפות כבעלים של הרפת הותירה בידה יכולת פיקוח ושליטה עקרונית על הנעשה בה וכן יכולת לצפות סיכונים שנוצרו בה ולמנועם, אף אם לא הייתה מעורבת בניהול הרפת באופן יומיומי, הלכה למעשה.

60. הלכה פסוקה היא, כי מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי המבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם (ראה ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630; רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל (8.7.10)).

61. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – מגרסתם של השותפות והקיבוצים עולה כי ממועד מסירת הרפת על ידי השותפות לתנובה, בתחילת שנת 2012, השותפות לא טיפלה ברפת, לא תחזקה אותה, לא תיקנה בה ליקויים ולא בדקה דבר. דווקא טענה זו, מבססת את אחריות השותפות לנזקיו של התובע.

62. בעדותו, נשאל אבי סתו אשר שימש כגזבר השותפות במועדים הרלבנטיים, האם ידוע לו על דו"חות לגבי ביקורות או תחזוקה שביצעה השותפות ברפת במהלך השנים 2010 ועד היום ועל כך השיב כי הוא איננו יודע (עמוד 65 שורות 14-15 לפרוטוקול). גם העד מטעם כפר רופין, מר צבי ורד, השיב בשלילה לשאלות האם הוא יודע מה היה מצב התחזוקה ברפת, האם כבעלים ניתנו להם דיווחים או האם נערכו על ידם ביקורים כל מספר חודשים או פעם בשנה כדי לבדוק את מצב הרפת (עמוד 70 שורות 21-31 לפרוטוקול).

63. בהתנהגותה זו של השותפות יש משום התרשלות ועצימת עיניים שכן היא כשלה בכל הנוגע לפיקוח ותחזוקת הנכס שבבעלותה. לטעמי, לא ניתן לקבוע כי בעל נכס מסיר מעצמו כל אחריות לתקינות הנכס שהוא משכיר ממועד ההשכרה ואילך. היה על השותפות, כבעלת הרפת, לצפות כי הפעלת הרפת, ללא ביצוע בדיקות בסיסיות שעל בעל נכס לבצע מדי תקופה מסוימת, עלולה לגרום לנזק כגון הנזק שנגרם לתובע בענייננו. על כן, אף תנובה אחראית לנזקיו של התובע.

64. ויוער, כי בהיות הקיבוצים שותפים בשותפות, הרי שהם חבים ביחד ולחוד בחיובי השותפות, וזאת מכוח סעיף 20(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975.

65. עוד יוער, כי התובע טען לקיומן של עילות תביעה נוספות, ברם הדיון בעילות אלה מתייתר משעה שקבעתי כי מתקיימת עוולת הרשלנות ביחס לכל אחד מן הנתבעים.

    חיוב הנתבעים ביחד ולחוד

66. התובע טוען כי הנתבעים כולם הינם מעוולים במשותף החייבים ביחד ולחוד לפצותו בגין נזקיו. מנגד, כל אחד מן הנתבעים מנסה להטיל את האחריות על האחר. במחלוקת זו יש להעדיף את עמדת התובע.

67. האירוע הנזיקי במקרה בפנינו נופל למקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד, על פי סעיף 11 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

    "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

68. בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.10) (להלן: ע"א 7008/09) סקר כב' השופט י' עמית את עקרון חלוקת האחריות במישור שבין המזיקים לניזוק על פי סעיף 11 לפקודה:

    "נפתח את הילוכנו בהוראת סעיף 11 שעניינה "מעוולים במשותף". הסיווג המקובל מבחין בין שלשה סוגי מקרים בהם ניזוק אדם עקב עוולה אשר בוצעה על ידי יותר ממזיק אחד: מעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד אשר מבצעים שני מעשי נזיקין נפרדים הגורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו לניזוק נזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק את חלקו של כל מזיק. בעוד המזיקים מסוג המקרים הראשון והשני אחראים לפיצוי הניזוק ביחד ולחוד והם נכללים בביטוי "מעוולים יחד", הרי שהמזיקים מהסוג האחרון יחובו בפיצוי הניזוק איש איש בהתאם לנזק אשר גרם (יצחק אנגלרד אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 479, 487; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: עניין מלך); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 313-312 (2003); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004))".

69. האם, במקרה דנן, מדובר במעוולים במשותף או שמא במעוולים בנפרד אשר גרמו נזק אחד בלתי ניתן להפרדה? לשאלה זו אין נפקות שכן בין כך ובין כך, על אותם מעוולים לשאת בתשלום הנזק, ביחד ולחוד. בנסיבות דנן, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות על ידי המעוולים הוא אחד וכל אחד מהם נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק, באופן שהוא אינו ניתן לחלוקה ולייחוס בנפרד למי מביניהם. משכך, הנתבעים מס' 1-6 חייבים בתשלום הפיצויים, ביחד ולחוד.

70. בע"א 7008/09 לעיל, הבהיר בית המשפט העליון כי מטרתו של הכלל "ביחד ולחוד", כפי שנקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין, היא להביא לכך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין הנזק שסבל "מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי..." (פסקה 43).

71. עם זאת, אין בקביעה שלעיל בכדי למנוע את עצם חלוקת האחריות במישור היחסים הפנימיים בין המעוולים, מישור שבו יקבע חלקו היחסי של כל אחד מן המעוולים וכן "שיעור ההשתתפות" שיש לייחס לו (ע"א 7008/09, בפסקה 34).

72. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/09, בפסקה 40).

73. בענייננו, הן על פי מבחן האשמה המוסרית והן על פי מבחן האשמה ההדדית, סבורני כי עילי הוא הנושא בעיקר האחריות, בשל היותו מגדל העגלים ומחזיק הרפת. כאמור לעיל, על עילי הייתה החובה לצפות כי הותרת התובע לבדו בשטח בקרבת עגלים משוחררים ו"אגרסיביים" כלשונו, מהווה סיכון העלול לפגוע בשלומו או בבטחונו של התובע ולנקוט באמצעים סבירים למניעת הנזק כגון הרחקת התובע עד לכינוס העגלים.

74. אחריותם של הנתבעים מס' 2-6 הינה עקיפה וניצבת, לדידי, במעגל השני, נוכח היותם בעלי הרפת או בעלי השליטה והפיקוח ובעלי האינטרס הכלכלי בהפעלת הרפת וכן בהתחשב בטיב הרשלנות המיוחסת להם – העדר פיקוח ובקרה על תקינות תחזוקת הרפת. 

75. על כן ובחלוקה הפנימית בין הנתבעים, יש לחייב את עילי באחריות ישירה בשיעור של 60% לנזק, ואת יתר הנתבעים באחריות עקיפה – תנובה בשיעור של 20% לנזק והשותפות והקיבוצים יחד בשיעור של 20% לנזק. כאמור, המדובר בחלוקה פנימית והחבות כלפי התובע היא ביחד ולחוד.

    רשלנות תורמת 

76. הלכה פסוקה היא, כי קביעת האשם התורם נעשית תוך הפניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים, כאשר אם הניזוק לא נהג בזהירות סבירה, יש לחלק את האשמה בין המזיק לבין הניזוק "תוך הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1).

77. בענייננו, התובע נפגע בעת שהגיע לבצע תיקון ברפת, עקב תקיפת עגלים. כפי שקבעתי לעיל, נזקיו של התובע מצויים בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעים. היה על הנתבעים – כבעלים של הרפת, כמחזיק או כבעלי השליטה בה לנקוט צעדים כדי להקטין את התובע, אך הם לא עשו כן. מאידך, הבאתי בחשבון את טענות הנתבעים לפיהן התובע יכול היה להניח כי היוותרותו בשטח באותן נסיבות עלולה לסכן את שלומו ובטחונו ועל כן היה עליו להתרחק מהמקום עד לכינוס העגלים חזרה אל הרפת. חיזוק לכך, ניתן למצוא בעדותו של התובע בעמוד 27 שורות 14-17 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):

    "מה שראיתי שם זה מהומה של עגלים, המון עגלים בחוץ, צמוד למכלאות... זה עגל של 300-400 קילו, כשבאתי לשם ראיתי לפחות איזה 100. הסתכלתי עליו ואמרתי לו איך אני יכול לרתך, אמר לי שיש צינור, אבל צריך לפנות את האזור מהעגלים כדי להתקרב, אמר לי לעמוד בצד ליד הרכב שלא יברחו העגלים אלי, עמדתי שם".

78. כלומר, גם מעדות התובע עולה כי הוא הבחין במהומה, בעגלים כבדי משקל רבים משוחררים, ואף הבין כי אין ביכולתו לבצע את עבודת הריתוך עד פינויים מהאזור.

79. חרף זאת, בחר התובע להישאר במקום, מחוץ לרכבו, ולא להתרחק למקום בטוח.

80. גם מעדותו של התובע עולה, כי במקום להתרחק מן "המהומה", כלשונו של התובע, הוא בא באינטראקציה עם העגלים ואף הכה אותם (עמוד 32 שורות 5-8 לפרוטוקול):

    "ש. לך היתה אינטראקציה עם העגלים, צעקת.

    ת. אולי מכה בטוסיק. זה שנתתי לו מכה הלך, זה שתקף אותי בא מאחורי.

    ש. הספקת לנופף להם.

    ת. אולי ליטוף".

81. בנסיבות העניין, אני מעמיד את שיעור האשם התורם של התובע על 30%.

    גובה הנזק 

    מהות הפגיעה והנכות הרפואית

82. מהתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט עולה, כי ביום התאונה (16.4.13) בשעה 10:43 התקבל התובע בחדר המיון בבית החולים פוריה, שם אובחן עם חבלות בכל גופו – בבטן העליונה, בית החזה, גב, רגליים וראש. בבדיקת CT של בית החזה הודגמו שברים בצלעות 3-6 משמאל וצלעות 3-4 מימין ושינויים אמפיזמטים בשתי הריאות. בבדיקת CT בטן הודגמו בקע סרעפתי קטן, שינויים ניווניים בע"ש מותני ושבר דחיסה בלוחית עליונה של חוליה L2. התובע שוחרר לביתו ביום 21.4.13 עם המלצות להמשך מעקב רפואי אצל הרופא המטפל ורופא אורתופד, ביקורת במרפאת גב, נטילת משככי כאבים לפי הצורך וטיפול שמרני באמצעות מחוך גב. כעבור כחודש התלונן על כאבים והגבלה בברך שמאל וכעבור כחודשיים על כאבים בכתף ימין. בבדיקת US של הכתפיים הודגם גיד ה-SSP בלתי אחיד לכל אורכו, ללא עדות לקרע ובכתף שמאל עדות לטנדינוזיס קלה בגיד ה-SSP. יתר המבנים תקינים. בהמשך, היה התובע במעקב רפואי במהלכו התלונן לסירוגין על כאבים בגב, בכתף ימין ובברך שמאל וטופל באופן שמרני.

83. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. לתובע נקבעה תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, מיום למחרת התאונה (17.4.13) ועד ליום 16.7.13. ביום 10.11.14 קבעה ועדה רפואית של המל"ל כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% - 10% בגין הפגיעה בגב ו-5% בגין שבר בגוף חוליה L2. לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הועמדה נכותו המשוקללת של התובע על ידי המל"ל בשיעור כולל של 19%.

84. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי מיום 25.11.14 לפיה נכותו האורתופדית הצמיתה המשוקללת של התובע עקב התאונה הינה בשיעור של 23%.

85. מומחה רפואי מטעם עילי, תנובה וכפר רופין – ד"ר שי פריימן, קבע בחוות דעתו מיום 11.11.15 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין שבר בגוף חוליה L2 וכי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף לבין התאונה.

86. נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי – פרופ' מיכאל סודרי. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 18.4.16 כי מהתיעוד הרפואי שהוצג בפניו עולה כי תלונות התובע על הברכיים הינן על רקע מצב רפואי קודם, ללא קשר לתאונה דנן.

87. המומחה העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע כתוצאה מן התאונה על 14.5%, החל מיום 1.8.14, על פי הפירוט שלהלן:

    • שבר בחוליה L2: נכות צמיתה בשיעור של 10%.

    • כתף ימין: לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. יחד עם זאת, צוין, כי בבדיקה ראשונית במיון, הניע התובע את כל הגפיים בחופשיות ולמעט דיווח על צילום כתף אין כל התייחסות נוספת בעניין. חודשיים לאחר התאונה צוינו כאבים והתובע הופנה למרפאת כתף. בUS של הכתפיים, כשלושה חודשים לאחר התאונה, עלו ממצאים היכולים להתאים לתהליך ניווני דו צדדי, ללא קרע. ב-MRI של כתף ימין, כשנה לאחר התאונה, הודגמו קרעים ושינויים בגידים, רובם על רקע ניווני. בשל אפשרות להחמרת המצב בכתף ימין בעקבות התאונה, קבע המומחה מטעם בית המשפט, כי יש לייחס מחצית מן הנכות בכתף ימין (5%) לתאונה דנן ומחצית (5%) למצב רפואי קודם.

88. כמו כן, קבע המומחה נכויות זמניות כדלקמן: 100% מיום 16.4.13 ועד ליום 31.7.13, 50% מיום 1.8.13 ועד ליום 30.9.13, 30% מיום 1.10.13 ועד ליום 31.3.14 ו-20% מיום 1.4.14 ועד ליום 31.7.14.

89. הצדדים לא חלקו ולא סתרו את קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו ועל כן, יש לאמץ קביעות אלה.

    הנכות התפקודית

90. קביעת שיעור הנכות התפקודית של הנפגע מבוססת, בדרך כלל, על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, תוך התייחסות למהות הנכות וכן לראיות קונקרטיות הנוגעות לניזוק כגון – גילו, תפקודו, כישוריו, רמת השכלתו, תחום עיסוקו וכו'.

91. התובע נפגע בתאונה דנן בהיותו בן 57 וכיום גילו 62.5 שנים.

92. התובע טוען בתצהירו כי הוא עובד כמסגר למעלה מ-40 שנים, בוגר 8 שנות לימוד בלבד. לפני התאונה עבד כעצמאי משנת 2001 לערך וקודם לכן עבד כמסגר שכיר. מאז התאונה, הוא סובל מכאבים עזים ומוגבל באופן חמור הן בעבודתו והן בתפקודו היומיומי, בפרט בשנה הראשונה לאחר התאונה. עקב התאונה ולאור מגבלות התובע ואופי עבודתו, נבצר מן התובע לשוב לעבודתו ומשכך נסגר העסק בשנת 2013. בחודש פברואר 2015, לאחר תקופת החלמה ממושכת, החל התובע לעבוד בתפקיד ניהולי במרססי דגניה בע"מ, אך לאחר כחודשיים בלבד נאלץ להפסיק עבודתו שם עקב מגבלותיו. בחודש אפריל 2015 התחיל לעבוד כשכיר אצל עלרם, בלית ברירה ובשל ההכרח להתפרנס, וזאת באופן חלקי ומוגבל ביותר, בעבודות קלות ותוך שימוש במשככי כאבים חזקים. עקב תאונה נוספת מיום 24.4.16 (להלן: התאונה הנוספת), שבעטיה נותרה לו פגיעה קלה ביותר, הוא חדל לעבוד. לטענת התובע, גם ללא קשר לתאונה הנוספת, היה התובע מפסיק לעבוד עקב מגבלותיו בשל התאונה הנדונה, כך שלמעשה, הפסדיו עקב התאונה מגיעים ל-100%.

93. בעדותו של התובע התברר כי התאונה הנוספת אירעה בעת שהתובע ביצע עבודות מסגרות, כשהוא מצוי בגובה על סולם (עמוד 33 שורות 7-12 לפרוטוקול). כלומר, לאחר התאונה דנן, התובע שב לעבוד בתחום עיסוקו כמסגר.

94. בהמשך חקירתו הנגדית, נסתרה טענת התובע כי חדל מלעבוד מאז נפגע בתאונה הנוספת, דבר שפגע במהימנות גרסת התובע באשר לעיסוקו והכנסותיו לאחר התאונה דנן. משעומת התובע עם סתירה זו, הוא השיב באופן מתחכם ומתחמק: "הפסקתי (לעבוד – הערה שלי, ס.ח'), לא לצמיתות, לא רשום לצמיתות". התובע העיד כי הוא עובד כיום באופן חלקי, בעסק של בנו אביב, בשכר של כ-4,000-5,000 ₪ לחודש, אך הוא לא הציג תלושי שכר או ראיה כלשהי בדבר הכנסתו כיום (עמוד 36 שורות 2-3, 9-12 לפרוטוקול). בסיכומיו, טען התובע, כי שכרו כיום עומד על כ-6,000 ₪, אך שוב, ללא ביסוס בראיה כלשהי.

95. בהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה – אופי הנזק שנגרם לתובע בגין התאונה, גילו של התובע ועיסוקו הן עובר לתאונה והן לאחריה, בעבודה הכרוכה, בין היתר, במאמץ פיזי וכן בהתחשב בכך שהתובע שב לעבודתו כמסגר לאחר תקופת ההחלמה עד לפגיעתו עקב התאונה הנוספת, סבורני כי מידת השפעתה של נכותו של התובע בגין התאונה ועל תפקודו הכללי, הינה כשיעור נכותו הרפואית, דהיינו נכות בשיעור של 14.5%.

     

    הפסדי שכר בעבר

96. התובע טוען כי שכרו החודשי הממוצע בשלוש השנים שעובר לתאונה עומד על סך של 21,670 ₪ ובשערוך להיום – 22,400 ₪. לאחר התאונה הוא נעדר מעבודתו למשך 21.5 חודשים עד לחודש ינואר 2015 ועל כן יש לפצותו בסך של 481,000 ₪ בגין תקופה זו (21.5 חודשים * 22,400 ₪). בחודש ינואר 2015 החל לעבוד במרססי דגניה למשך 3 חודשים ושכרו הכולל בתקופה זו עמד על סך של 16,000 ₪, כך שיש לפצותו בסך של 51,000 ₪ (16,000 ₪ - 3 חודשים * 22,400 ₪). בגין התקופה שמחודש אפריל 2015 ועד לחודש אפריל 2016, במהלכה עבד בעלרם והשתכר בסך כולל של 44,000 ש"ח וכן בגין התקופה שמחודש מאי 2016 ועד למועד הגשת הסיכומים (ינואר 2018), במהלכה עומד שכרו על סך של 6,000 ₪, יש לפצותו בסך כולל של 681,000 ₪. בסה"כ, בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה, מבקש התובע פיצוי בסך של 1,234,000 ₪ בגין אובדן שכר בעבר.

97. מנגד, טוענת תנובה, אליה מצטרף כבר רופין, כי בשלושת החודשים הראשונים לשנת 2013 ולפני התאונה, חלה ירידה משמעותית בהכנסות התובע מהעסק. הדבר מעיד כי ירידה זו, אשר החלה לפני התאונה וסגירת העסק זמן קצר לאחריה, איננה נובעת ממצבו הרפואי של התובע ומגבלותיו עקב התאונה. עוד נטען, כי העובדה כי התובע נפגע בתאונת עבודה בחודש אפריל 2016 מעידה יותר מכל כי לאחר התאונה דנן, שב התובע לעבודה מלאה במקצועו כרתך. לטענת תנובה, יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה על סך של כ-7,000 ₪ לחודש, בהתאם לשכרו בשלושת החודשים שקדמו לה ולפצותו בגין אובדן שכר בעבר בסך כולל של 70,000 ₪, וזאת בהתאם לנכויות שנקבעו על ידי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, עד למועד התאונה הנוספת, לאחריה נעדר מעבודתו למשך מספר חודשים, שהרי מלוא נזקיו לאחר התאונה הנוספת נובעים ממנה ואינם קשורים לתאונה דנן.

98. עילי מעלה טענות דומות ומבקש להעמיד את רכיב הפסד השכר לעבר על סך של 80,425 ₪, בהתאם לנכויות שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט ובסיס שכר של 10,000 ₪. הנתבעים מס' 2,3 ו-5 לא התייחסו בסיכומיהם לשאלת הנזק.

99. מנתוני המל"ל עולה, כי שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 17,441 ₪ ובשערוך להיום – 17,630 ₪.

100. התובע לא הוכיח טענתו כי העסק שבבעלותו נסגר עקב התאונה דנן. נהפוך הוא, מחומר הראיות עולה כי העסק נקלע לקשיים כלכליים ולירידה משמעותית בהכנסות בחודשים שקדמו לתאונה דנן וללא קשר אליה (ראה נספחים להודעתו של עילי מיום 9.10.17).

101. כאמור לעיל, הוכח, כי לאחר תקופת ההחלמה, התובע שב לעבודתו כמסגר אצל עלרם, וזאת עד לפגיעתו בתאונה הנוספת.

102. בבדיקה רפואית אצל מומחית ברפואה תעסוקתית מיום 12.1.14 נמצא כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו למשך תקופה נוספת של חודשיים (נספח יז' לתצהיר התובע). מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע, ביחס לתקופה שלאחר חזרתו לעבודה עולה, כי שכרו של התובע נמוך משמעותית בהשוואה לשכרו עובר לתאונה (נספח כ"א): בחודשים פברואר-מרץ 2015 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע אצל דגניה תעשיות בע"מ על סך של כ-7,600 ₪. בהמשך, מחודש אפריל 2015 ועד לחודש אפריל 2016, עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע מעבודתו אצל עלרם על סך של 5,670 ₪.

103. מאידך, סתירת טענת התובע לפיה חדל מלעבוד מאז נפגע בתאונה הנוספת וכן הימנעותו מלהציג נתונים באשר להכנסתו מחודש אפריל 2016 ואילך, פגעו במהימנות גרסת התובע באשר להפסד שכרו וכרסמו ביכולת לסמוך על דיווחיו באשר להכנסותיו.

104. לאור האמור לעיל מצאתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע על אותו סכום, אשר נקבע במ.ל.ל, דהיינו סל של 17,630 ₪. כמו כן ועל סמך כל האמור לעיל מצאתי, כי אין לקבל את טענת התובע כי נכותו התפקודית כתוצאה מן התאונה דנן היא שהביאה לסגירת העסק ולגריעה כה משמעותית בשכרו. על כן, אין לייחס את מלוא הגריעה בשכרו של התובע לנכותו התפקודית עקב התאונה. בנסיבות דנן, סבורני, כי נכון וצודק יהיה לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר על פי שיעור הנכויות כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט:

     מיום 16.4.13 ועד ליום ועד ליום 31.7.13: 3.5 חודשים * 100% נכות זמנית * 17,630 ₪ = 61,705 ₪.

     מיום 1.8.13 ועד ליום 30.9.13: 2 חודשים * 50% נכות זמנית * 17,630 ₪ = 17,630 ₪

     מיום 1.10.13 ועד 31.3.14: 6 חודשים * 30% נכות זמנית * 17,630 ₪ = 31,734 ₪

     מיום 1.4.14 ועד ליום 31.7.14: 4 חודשים * 20% נכות זמנית * 17,630 ₪ = 14,104 ₪

     מיום 1.8.14 ועד היום: 46 חודשים * 14.5% * 17,630 ₪ = 117,592 ₪

     לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע סך כולל של 242,800 ₪, במעוגל, בגין הפסד שכר בעבר.

     הפסד שכר בעתיד

105. התובע טוען כי אלמלא התאונה, הוא היה עובד כעצמאי עד גיל 70, לכל הפחות. על כן, מבקש התובע פיצוי כדלקמן: ההפרש בין שכרו עובר לתאונה לבין שכרו כיום (6,000 ₪ - 22,400 ₪) * 85.2546 (מקדם היוון ל-8 שנים, עד גיל 70) = 1,398,000 ₪.

106. מנגד, טוענת תנובה, כי נוכח מגבלותיו הגופניות של התובע, ללא קשר לתאונה דנן, ובהתחשב באופי הפיזי של עבודתו, הרי שגם אלמלא התאונה, סביר להניח שהתובע לא היה ממשיך לעבוד עד גיל 70. נוכח טענת התובע בתצהירו כי מאז התאונה הנוספת הוא לא שב לעבודתו, הרי שנזקי התובע בגין שכר לעתיד נשוא התאונה דנן, ככל שקיימים, נבלעים בנזקיו עקב התאונה המאוחרת ומשכך הוא איננו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. לחילופין ולצרכי זהירות, נטען, כי ככל שבית המשפט ימצא לנכון לפסוק לתובע פיצוי, יש לערוך חישוב כדלקמן: 7,000 ₪ בסיס שכר * 14.5% נכות * 55.6523 (מקדם היוון עד גיל 67) = 56,487 ₪.

107. עילי טוען כי במקרה דנן אין לסטות מן ההלכה הפסוקה ולפיה יש לערוך את חישוב הפסד השכר לעתיד עד גיל הפרישה על פי חוק, וזאת נוכח מגבלותיו הרפואיות של התובע עובר לתאונה, אופיה הפיזי של עבודתו וכן פציעתו המאוחרת. על כן, יש לחשב את הפסד השכר לעתיד כדלקמן: 10,000 ₪ בסיס שכר * 14.5% * 65.8169 = 95,435 ₪.

108. אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה יש להעמיד את גיל פרישתו המשוער על גיל 70, וזאת נוכח עברו הרפואי שקדם לתאונה, אופי מקצועו כמסגר – עבודת כפיים וכן פגיעתו עקב התאונה הנוספת. בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הנתונים האינדיבידואליים של התובע לרבות גילו ועברו התעסוקתי. ולנוכח סתירת טענת התובע לפיה חדל מלעבוד והימנעותו מלהציג נתונים באשר להעסקתו והכנסתו כיום, סבורני, כי נכון יהיה, לפסוק לתובע 70% מהחישוב האריתמטי המלא עד גיל הפרישה על פי חוק לפי החישוב שלהלן:

     17,630 ₪ (בסיס השכר) * 14.5% (נכות תפקודית) * 50.4547 (מקדם היוון ל' 4.5 שנים) * 70% = 90,300 ₪ במעוגל.

      

      

      

      הפסדי פנסיה

109. התובע עותר לפיצוי בסך של 168,000 ₪ בגין הפסד פנסיה, כנגזרת מהפסדי השכר לעבר ולעתיד.

110. אכן, ככלל, ראוי לפסוק הן לשכיר והן לעצמאי הפרשות לפנסיה, שכן כל אדם מן היישוב מבקש להבטיח פרנסתו לעת זקנה (ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א. ז"ל (17.3.08)). אלא, שלצד עקרון זה נקבע בפסיקה שעל התובע הפסדי פנסיה להוכיח הפרשות כאלה ואחרות (ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581).

111. כפי שטענה תנובה, בענייננו, התובע העיד כי הוא לא הפריש בעצמו תשלומים כלשהם בגין פנסיה או זכויות סוציאליות, בהיותו עצמאי (עמוד 37 שורות 21-24 לפרוטוקול). הדרישה לפיצוי בגין ראש נזק זה לא הוכחה ומשכך דינה להידחות.

112. יוער, כי במסגרת קביעתי זו, נתתי את דעתי בין היתר לטענת התובע, ולפיה עבד לאחר התאונה כשכיר ולתקופה של 15 חודשים, אלא שאין בדבר בכדי להשליך על מסקנתי שלעיל.

113. עוד אציין, כי הפיצוי אותו קבעתי לתובע עבור הפסד השתכרות בעתיד נעשה באופן כולל. מאחר שממילא ההפרשות לפנסיה אמורות היו לבוא מתוך הכנסתו של התובע, הרי שגם מטעם זה סבורני כי די בפיצוי שנפסק ואין להעניק לתובע פיצוי נוסף ונפרד בגין הפסדי פנסיה (ראה ת.א. (מחוזי חיפה) 17688-06-10 מאהר בלאן נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (9.11.14)).

     כאב וסבל

114. התובע טוען כי מיום התאונה ועד היום הוא סובל מכאבים עזים ונוטל משככי כאבים על בסיס קבוע וכי בהתחשב בנסיבות פציעתו הקשות, הנכות הרפואית, ימי האשפוז והכאב והסבל שהיו ויהיו מנת חלקו, יש לפסוק לו פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין רכיב זה. מנגד, הנתבעים סבורים כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 45,000 ₪.

115. בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול הנתונים כפי שפורט לעיל ובכלל זה אופי הפגיעה, תקופות אי הכושר והנכויות, גילו של התובע, ימי האשפוז (5), סבורני כי נכון יהיה לפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך של 65,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

      

     עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

116. התובע עותר לפיצוי בסך של 66,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר וסך של 120,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעתיד.

117. אמנם, כטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח כי בשל פגיעתו בתאונה הוא נעזר בצדדים שלישיים מעבר לעזרה המקובלת הניתנת על ידי בני משפחה. לא הובאה ראיה לכך שהתובע או צד שלישי אחר נשא בהפסד כספי כלשהי בשל הסיוע שניתן לתובע, ככל שניתן כפי שנטען על ידו. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, בהתחשב בגיל התובע, במהות הפגיעה, בשיעור הנכויות כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט, ייפסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד.

     הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

118. התובע מבקש פיצוי בסך של 65,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נלוות ונסיעות לטיפולים ולביקורות רפואיות בעבר ובעתיד. מנגד, טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח כי ההוצאות הנטענות אינן מכוסות במסגרת סל הבריאות או שהן לא הוחזרו לו על ידי המל"ל, בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה.

119. התובע הגיש קבלות בגין רכישת תרופות ועזרים רפואיים בסך כולל של 432 ₪ (נספח כב' לתצהיר התובע). מעיון בקבלות עולה כי הן הונפקו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015 ובחודשים אפריל-יוני 2017, דהיינו בחלוף שנים לאחר התאונה. התובע לא הוכיח כי ההוצאות הנטענות נגרמו בשל נכותו עקב התאונה דנן ומכל מקום לא הוכיח כי הוצאות אלה אינן מכוסות בסל הבריאות או על ידי המל"ל. על כן, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה.

     סיכום ראשי נזק

     • הפסד שכר בעבר –242,800 ₪ 

     • הפסד שכר בעתיד – 90,300 ₪

     • כאב וסבל – 65,000 ₪ 

     • עזרת צד ג' בעבר ובעתיד –20,000 ₪

       בסה"כ – 418,100 ₪ 

       סה"כ פיצוי לאחר הפחתת אשמו התורם של התובע (30%) – 292,670 ₪.

       ניכוי תגמולי המל"ל 

120. על פי הראיות שהוגשו לבית המשפט (ת/3; הודעת המל"ל מיום 4.4.18), התאונה הוכרה כתאונת עבודה ושולמו לתובע על ידי המל"ל דמי פגיעה בסך של 34,446 ₪ וגמלת נכות מעבודה (ללא ניכויים על חשבון חובות התובע) בסך של 297,671 ₪. סכומים אלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, עומדים על סך של 341,666 ₪ (ראה הודעת המל"ל מיום 4.4.18).

121. נמצא, כי סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין התאונה נמוך מסכום תגמולי המל"ל ששולמו לו. בנסיבות אלה, על פי סעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 25% מסך הפיצויים שנפסקו לעיל, דהיינו – סך של 73,168 ₪.

     ההודעות לצדדי ג' ו-ד'

122. נוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, נדחות ההודעות לצד שלישי ששלחו תנובה ועילי זה כנגד זה, ללא צו להוצאות. הואיל וחברת עלרם טרם הוקמה במועדים הרלבנטיים ובהעדר כל עילת תביעה נגדה, נדחית אף ההודעה לצד שלישי ששלחה תנובה לעלרם. לפנים משורת הדין ללא צו להוצאות.

123. גם דינן של ההודעות לצדדי ג' ו-ד' ששלחו כפר רופין וביטוח חקלאי זה כנגד זה, להידחות, ללא צו להוצאות. כפר רופין לא ביסס את טענתו לפיה הפוליסה של השותפות מכסה אף את יחידי השותפות, לא בפן העובדתי על פי לשון הפוליסה ולא בפן המשפטי. בנוסף, כפר רופין לא הכחיש ומכל מקום לא סתר את הטענה כי הוא לא פנה אל ביטוח חקלאי בטענה שהוא מבוטח אצלו בקשר לתאונה דנן קודם לשליחת ההודעה, למעלה מ-3 שנים לאחר האירוע.

     תביעת השיבוב 

124. כאמור, על פי הראיות שהוגשו לבית המשפט, התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמל"ל שילם לתובע תגמולים בסכום משוערך של 341,666 ₪.

125. נוכח התוצאה אליה הגעתי בעניין החבות והואיל והתביעה נבלעת, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל 75% מסך הפיצוי שנפסק לתובע, דהיינו, סך של 219,500 ₪ במעוגל.

      

     סוף דבר

     1. על יסוד האמור לעיל על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים להלן:

        לתובע מס' 1 – ע. מ. (התובע בת.א. 3877-01-15): סך של 73,168 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 17,122 ₪ כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 710 ₪ והחזר תשלומים בגין חוות דעת רפואיות בכפוף להצגת קבלות.

        לתובע מס' 2 – המל"ל (התובע בת.א. 50116-04-17): סך של 219,500 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 25,682 ₪ כולל מע"מ.

     2. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     3. ההודעות לצדדי ג' ולצד ד' נדחות, ללא צו להוצאות.

         

        המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

         

        ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ח, 30 מאי 2018, בהעדר הצדדים.