א. עובדות וטענות הצדדים
1.מדובר בתביעה של בעל רכב מסוג הונדה מ. ר. 15-564-65 (להלן: "הרכב"), לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבתו ביום 25.8.13 (להלן: "מקרה הביטוח"). התביעה הוגשה כנגד חברת הביטוח שהייתה המבטחת של הרכב ביום אירוע הביטוח.
2.התובע רכש את הרכב מגיסו תומר ברסי (להלן גם: "הגיס" או "גיסו" בהתאמה) באוגוסט 2012. עובר לקניה, הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה שהוצאה בסוכנות הביטוח "מאיר רמות", אשר הינה סוכנות חיתום מורשית של הנתבעת (להלן: "הסוכנות"). הפוליסה הייתה בתוקף מיום 25.8.11 עד 31.8.12 (להלן: "תקופת הביטוח הראשונה"). דהיינו, התובע רכש את הרכב זמן קצר לפני סיומה של הפוליסה, כאשר הפוליסה הינה על שם גיסו.
3.קניית הרכב הייתה בתשלומים ולאור יחסי הקרבה והאמון, החליטו הגיסים שלא להעביר הרכב על שם הקונה, התובע, במשרד הרישוי וזאת כדי לא "להפסיד יד", במקרה שבו התובע לא יצליח לעמוד בכל התשלומים והמכירה תבוטל.
4.הרכב נגנב לפני שהתובע הספיק לשלם לגיסו את כל התשלומים עבור הרכב.
5.לגרסת התובע, שנתמכה לחלוטין על ידי גיסו, לאחר קניית הרכב ולקראת סיום תקופת הביטוח הראשונה, הם ניהלו שיחות עם הסוכנות לגבי עשיית ביטוח באמצעותה כדלקמן:
א.הגיס התקשר בנוכחותו לסוכנות ואמר לנציגה, כי הוא "מכר את הרכב לגיסו איב/התובע" וביקש הצעה לביטוח עבורו. הגיס העביר לו את ההצעה, אך היא נראתה לו יקרה ולכן החליט לבדוק הצעות אצל סוכנים אחרים.
ב.לאחר שבדק ומצא, כי ההצעות האחרות הינן פחות או יותר אותו דבר, הוא החליט לקבל את המלצת גיסו ולעשות את הביטוח באמצעות הסוכנות.
ג.הגיס התקשר בנוכחותו לסוכנות ואמר לנציגה, כי: "איב בסוף החליט לעשות את הביטוח לרכב דרכם", ונתן לו את הטלפון להמשיך את השיחה. הוא לקח את הטלפון ואמר לנציגה, כי "הוא בעל הרכב והוא מבקש לעשות את הביטוח על שמו". באותו מעמד, הוא נתן לנציגה על פי דרישתה את פרטיו כולל פרטי חשבון הבנק שלו. הוא ביקש, כי הפרמיה גם של ביטוח החובה וגם של המקיף תשולם בהוראת קבע.
ד.הנציגה מסרה לו, כי את בטוח החובה לא ניתן לשלם בהוראת קבע. מאחר ולא היה ברשותו כרטיס אשראי, את ביטוח החובה שילם עבורו, הגיס, עם כרטיס האשראי שלו. הוא שילם בהוראת קבע באמצעות מסמכים שקיבל מהסוכנות את הביטוח המקיף, וכן החזיר לגיסו, בהעברה בנקאית, את הסכום שהוא שילם עבורו לביטוח החובה.
ה.בשיחה זו, שנערכה ביום 30.8.12, נכרת חוזה הביטוח בין התובע לנתבעת.
6.א.אין מחלוקת, כי התובע שילם את פרמיית ביטוח המקיף באמצעות הוראת קבע מחשבונו, כאשר להרשאה לתשלום מצורפים מסמכי הנתבעת.
ב.אין גם מחלוקת, כי ביטוח החובה שולם בכרטיס אשראי על ידי הגיס ביום 30.8.12 שעה 10:32, והתובע הפקיד בחשבונו את הסכום.
ג.אין גם מחלוקת, כי את פוליסת ביטוח החובה לא ניתן לשלם בהוראת קבע אלא בכרטיס אשראי בלבד.
7.הפוליסה שהופקה על ידי הסוכנות בעקבות אותה שיחה מיום 30.8.12 בין הגיסים לנציגת הסוכנות, הייתה בתוקף מיום 1.9.12 ועד ליום 31.8.13, כאשר המבוטח הרשום בפוליסה הינו תומר ברסי (להלן: "תקופת הביטוח השניה").
8.התובע טוען, כי מדובר בטעות ו/או בהתרשלות של נציגת הסוכנות שלא רשמה את שמו כמבוטח.
9.לכן, לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו את מלוא התגמולים בגין גניבת הרכב (הצדדים הסכימו, כי שווי הרכב בעת האירוע 73,000 ₪), ובנוסף 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן נוחות.
10.במכתב הדחייה, טענה הנתבעת כדלקמן:
"קיבלנו את פנייתך לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב.
הפוליסה הינה חוזה אישי שאינה ניתנת להעברה.
מאחר והרכב נמכר לאדם אחר ללא ידיעתנו וללא הסכמתנו אנו כופרים בכיסוי הביטוחי ובאינטרס הביטוחי.
לאור האמור לעיל אנו דוחים את התביעה בהעדר אינטרס (זיקה) ביטוחי".
11.בכתב ההגנה, בנוסף לטענות שעלו במכתב הדחייה, הוספו הטענות הבאות:
א.התובע הכשיל במודע את ברור חבותה של הנתבעת וזאת, במטרה ברורה לקבל במרמה תגמולי ביטוח מהנתבעת.
ב.אין בסיס לטענת התובע, כי פנה לסוכנות בבקשה לשינוי שם המבוטח מתומר ברסי לשמו.
ג.גם אם צודק התובע, כי הסוכנות התרשלה, עליו לתבוע את הסוכנות ולא את הנתבעת.
12.לכן, הנתבעת טענה, כי יש לדחות את התביעה כנגדה ולחייב את התובע בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.
ב.הכרעה בשאלות המחלוקת – המחלוקת היחידה בין הצדדים הינה בשאלת הכיסוי הביטוחי
13.הטענה, כי הפוליסה הינה חוזה אישי שאינה ניתנת להעברה, אינה רלבנטית במקרה הנדון לעניין הכיסוי הביטוחי
א.הנתבעת, מהרגע הראשון (וכך זה משתקף בשיחה מוקלטת שבין החוקר לנציג הנתבעת), התייחסה לתביעה כמקרה שבו הרכב "נמכר עם הביטוח". הטענה במכתב הדחייה וסיכומי הנתבעת מבוססת על ההלכה הוותיקה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפרשת אפרת (ע"א 427/64 אפרת נ' מריואת פ"ד י"ט(2) 17 (1965); ד"נ 10/65 אפרת נ' מריואת, פ"ד י"ט(4) 48 (1965)). בהתאם לאותה הלכה, נפסק, כי זכויות ביטוח על פי פוליסות ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. לכן, עם מכירת הרכב, נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת. במאמר מוסגר אעיר, כי קיימת גם גישה שנייה שניתן למצוא לה הדים בספרות ובפסיקה של השנים האחרונות. לפי הגישה השנייה, הכלל הראוי הוא שהעברת הבעלות על הנכס המבוטח אינה שוללת "אוטומטית" את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח, אלא על המבטח להוכיח שהיה נמנע, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. לפי גישה זו, שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרם להחמרה של הסיכון. אם התשובה הינה שלילית, אין לאפשר למבטח להימנע מתשלום תגמולי הביטוח (לגבי שתי הגישות ראה ספרו של אליאס (ירון אליאס דיני ביטוח 157 (מהדורה שנייה, 2009) המצדד בגישה הראשונה וספרו של ולר המצדד בגישה השנייה (שחר ולר חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 כרך ראשון 88 (2007); והאסמכתאות המובאות בשני הספרים).
ב.אולם במקרה הנדון, אינני נדרש כלל לסוגיה של כיסוי ביטוחי במקרה שבו "רכב נמכר עם הביטוח" וזאת מהטעמים הבאים:
1.מקרה הביטוח לא ארע "בשפיל" של השבועיים או "בתפר" (כפי שהגדיר זאת הגיס), שבין מועד המכירה ועד למועד סיומה של הפוליסה בתקופת הביטוח הראשונה (הרכב נמכר כשבועיים לפני סיום הפוליסה).
2.מקרה הביטוח, דהיינו הגניבה, אירע לאחר קיום השיחה מיום 30.8.12 שבה נכרת חוזה הביטוח החדש ולאחריה נופקה הפוליסה (תקופת הביטוח השניה).
3.כפי שיובהר בהמשך, אני נותן אמון מלא לגרסת שני הגיסים לפיה, לאחר מכירת הרכב לתובע, התקיים מו"מ עם הסוכנות, שהתבצע בשיחות טלפון, שבהן הובהר לסוכנות, כי הרכב נמכר לתובע וכי התובע מבקש לערוך את הביטוח על שמו.
4.מקרה הביטוח אירע לאחר כריתת חוזה הביטוח החדש ולכן, התובע היה צד לפוליסה והנתבעת, באמצעות הסוכנות, ידעה על המכירה של הרכב לתובע בטרם נופקה הפוליסה. לכן הסוגיה של "מכירת רכב עם ביטוח" אינה רלבנטית במקרה הנדון.
טענת המרמה נטענה ללא כל בסיס והינה מקוממת
14. א.במקרה הנדון, בוצעה מכירת רכב "בתוך המשפחה". הגיס מכר את רכבו לגיסו/התובע. התובע הקונה היה מורשה לנהיגה ברכב גם בהתאם לפוליסה שקדמה למכירה וגם בהתאם לפוליסה החדשה שהוצאה לאחריה. בנוסף, יש יחסי קרבה בין הגיסים. ברור, כי לו רצו הגיסים לרמות את חברת הביטוח, כל שהיה עליהם לעשות הוא לא לגלות לנתבעת, כי בוצעה ביניהם מכירה של הרכב. במקרה כזה, הגיס היה מודיע על הגניבה, הוא זה שרשום כמבוטח וכבעל הרכב במשרד הרישוי. הרכב נגנב ליד ביתו של התובע שהיה מורשה לנהוג בו על פי הפוליסה. לא הייתה מתעוררת כל בעיה. הגיס היה מקבל תגמולי הביטוח במלואם ומעביר התגמולים לתובע וכל התביעה לא הייתה באה לעולם. הדיווח על העסקה אינו אינדיקציה ל-"מרמה", אלא לתום לב – ודיווח זה פעל נגד האינטרס של השניים.
ב.כל "חטאם" של הגיסים היה שהם מסרו לנתבעת את האמת לאמיתה, כי הגיס "מכר את הרכב לתובע עם הביטוח", וכי הם לא העבירו בעלות על הרכב, כיוון שרצו בנסיבות הנדונות "לחסוך יד". אין מחלוקת, כי הגיס היה בזמן הרלבנטי בן 30 והתובע בן 28. אין גם מחלוקת, כי הפוליסה הנדונה הוצאה לנהג מגיל 24 ומעלה. אין גם מחלוקת, כי ביום 7.6.12 (כחודשיים לפני מכירת הרכב) ביקש הגיס תיקון הפוליסה והרחבת כיסוי לנהג מגיל 24 שנים ומעלה, כעולה מתצהירה של גב' כרמית שמעוני, מנהלת צוות החיתום אצל הנתבעת. התובע הסביר, כי כחודשיים לפני שקנה את הרכב מגיסו, הכיר מישהי ורצה לנהוג ברכבו של הגיס ולכן, גיסו פנה לסוכנות וביצע את השינוי.
ג.הנתבעת עטה על הנתון, כי הכיסוי הביטוחי הורחב לנהג מעל גיל 24, הרכב נמכר, בלא שבוצעה העברת בעלות והביטוח נשאר על שם תומר ברסי המוכר, ובלי לבדוק את הנסיבות לעומק טענה, כי:
"התובע ו/או מי מטעמו הכשילו במודע את בירור חבותה ובכך הפר התובע את חובותיו כמבוטח, וזאת במטרה ברורה לקבל במרמה תגמולי ביטוח מהנתבעת" (סעיף 6 לכתב ההגנה).
ד.גב' כרמית שמעוני, מסבירה את טענת המרמה בתצהירה:
"גם הרחבת הכיסוי הביטוחי מכיסוי לנהג מעל גיל 30 ומעלה לנהג מעל גיל 24 ומעלה אין בה כדי לשנות את שם המבוטח, ונראה, כי זו הייתה דרכו של המבוטח לדאוג לכיסוי ביטוחי לנהיגתו של איב אמר ברכב ותוך כדי כך להימנע מהעברת בעלות".
העדה נשאלה:
"ש. את טוענת בתצהירך שהתובע וגיסו ניסו לדאוג לכיסוי ביטוחי לנהיגתו של איב ברכב ותוך כדי כך הוא נהנה מהעברת בעלות ברכב, סעיף 18, אם החבר'ה כל כך מתוחכמים כמו שאת טוענת האם אחרי שהרכב נגנב מבחינתם הדבר הכי פשוט לעשות היה שתומר שאת אומרת שהוא המבוטח המופיע בפוליסה שהוא יחתום על טופס ההודעה ויציג את עצמו כמבוטח?
ת. אין לי להגיב על שאלה זו. נאמר לי שנעשתה מכירה בין שניהם ולכן אני אומרת שזה מה שבעצם עולה" (פרוטוקול מיום 29.2.16 עמ' 27 שורות 10-16).
ה.טענת המרמה אינה ברורה דיה וכן אינה עקבית ובחלקה סותרת את הטענה בדבר פקיעת הפוליסה עקב מכירת הרכב שנטענה במכתב הדחיה ובכתב ההגנה. לטענת המרמה שני מישורים:
1.מרמה באי דיווח על העברת הבעלות למשרד התחבורה - שני הגיסים הסכימו שלא להעביר רישום בעלות במשרד הרישוי, ובכך ניסו לרמות קונה פוטנציאלי עתידי. אין לקבל טענה זו. ראשית, מדובר בספקולציה. שנית, שני הגיסים העידו, כי הסיבה לאי העברת רישום הבעלות הייתה רצונם לחכות עד שהתובע יסיים לשלם את כל התשלומים. היה ולא יעמוד בהם תישאר בידם האופציה לבטל את העסקה ולא "להפסיד יד" במקרה כזה. הסבר זה הוא הגיוני. אכן במידה והמכירה הייתה בסופו של יום מבוטלת, והיה צורך לבצע העברת בעלות נוספת חזרה לתומר, היה נגרם לו נזק בירידת ערך הרכב. שלישית, הנתבעת אינה משמשת "כשופרו" של המוסר ואל לה "לדאוג" לצדדים שאינם קשורים אליה, בוודאי לא באמצעות שלילת תגמולי הביטוח. רביעית, אין חובה שבדין לבצע שינוי ברישום הבעלות על רכב במשרד התחבורה, עם מכירתו או העברת הבעלות בו.
2.מרמה באי דיווח על המכירה לנתבעת - במישור זה טענת המרמה היא בכך, שהגיסים עשו קנוניה לרמות את חברת הביטוח באי הדיווח על מכירת הרכב. גם טענה זו יש לדחות. כבר בתחילת בירור מקרה הביטוח, גם התובע וגם גיסו הבהירו באופן חד משמעי, כי הרכב נמכר לתובע ללא העברת רישום הבעלות. פעם אחר פעם נאמר, כי הרכב שייך לתובע, ומשכך, ברור שלא היתה כל מרמה וכל קנוניה של התובע וגיסו. הגיסים "חשפו" את "הקנוניה" כבר בהזדמנות הראשונה שניתנה להם (הן בדיווח בטופס ההודעה אודות הגניבה והן בשיחות הטלפון והפגישות הפרונטליות עם החוקר).
אם כוונת טענת המרמה היא, שהגיסים במודע בחרו להסתיר את דבר המכירה מהנתבעת כיוון שבעצם המכירה גדל הסיכון, הרי שבמקרה כזה התוצאה אינה מביאה לפקיעת הפוליסה אלא לתשלום דמי ביטוח באופן יחסי לסיכון שגדל (סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). לא ניתן לטעון טענה זו בכפיפה אחת לטענה שנטענה, כי המכירה הביאה לפקיעת הפוליסה. מדובר בשתי טענות סותרות.
החלופה השניה של סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 לפיה כוונת מרמה מצד המבוטח באי דיווח על הגדלת הסיכון פוטרת את המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח, אף היא אינה רלבנטית. כאמור לעיל לא הייתה כל כוונת מרמה מצד הגיסים, ובכל מקרה כוונתו של הגיס אינה רלבנטית לאור העובדה, שגם הנתבעת עצמה טענה כי הוא אינו המבוטח יותר.
3.לבסוף, יש לשים לב להוראות סעיף 19(1) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובעות, כי התרופות הנתונות למבטח בסעיף 18 לחוק לא תחולנה מקום בו השינוי בסיכון – לא היה משפיע על התרחשות מקרה הביטוח. במקרה הנדון לא הייתה מחלוקת כי עצם שינוי הבעלות בין הגיסים לא השפיע בשום צורה ואופן על הסיכון שבהתרחשות הגניבה, וכך גם העידו העדות מטעם הנתבעת. משכך, גם אם נאמץ את גישתו של ולר בספרו לא הייתה מתקבלת טענתה של הנתבעת.
ו.הנתבעת, בסיום דיון ההוכחות הצהירה כי: "אנחנו יורדים מטענת המרמה". מצער הדבר שהנתבעת העלתה בכלל טענת מרמה כלפי התובע וגיסו, שכל "חטאם" היה באמירת האמת לנתבעת. התובע לא היה אמור לעמוד בסיטואציה כזו שאשמת המרמה מרחפת מעל ראשו עד לסיום פרשת התביעה שרק אז הבינה הנתבעת, שטעתה וחזרה בה מהטענה. סקרתי בהרחבה את טענת המרמה מכל הזויות האפשריות וזאת, כדי להראות עד כמה מדובר בטענה אבסורדית, ללא כל בסיס עובדתי, משפטי או הגיוני והדבר מעיד על הקלות הבלתי נסבלת של הטחת אשמה של מרמה במבוטח מצד הנתבעת.
המחלוקת הרלוונטית היחידה בין הצדדים הינה בשאלה, האם במהלך המו"מ לכריתת חוזה הביטוח מסרו הגיסים כי הרכב נמכר מתומר לתובע, וכי הביטוח המתבקש הינו לתובע, כטענת התובע, או שלא הייתה כל הודעה על מכירת הרכב ולא התבקש כי הביטוח ייעשה על שמו של התובע, כטענת הנתבעת
15.לאחר שבחנתי את הראיות והטענות, הגעתי למסקנה חד משמעית, כי גרסתם של הגיסים הינה אמת לאמיתה. במהלך המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח הם אכן מסרו לסוכנות, כי התובע רכש את הרכב מגיסו, וכי הוא מבקש לעשות את הביטוח על שמו והסוכנות ברשלנות הנפיקה פוליסה על שמו של תומר ברסי במקום על שמו של התובע.
ואלו הנימוקים להחלטתי:
א. האותנטיות של הגרסה
התובע וגיסו, מסרו גרסה קוהרנטית ונחרצת, כי בסמוך לסיומה של הפוליסה נערך משא ומתן לכריתת חוזה ביטוח בשיחות טלפון בינם לבין הסוכנות. הם מסרו לסוכנות, כי התובע רכש את הרכב וכי הוא מבקש לעשות לרכב ביטוח על שמו.
הגרסה נמסרה לפני ששניהם הבינו שיש איזו בעיה ולכן, מדובר בגרסה אותנטית.
התובע הגיש לנתבעת, לאחר אירוע הגניבה ביום 26.8.12, הודעה כתובה על מקרה הביטוח, בה הוא רשום כנהג וכמבוטח וגיסו כבעלים הרשום.
בשיחה מוקלטת בין התובע לחוקר (השיחה אינה מתומללת) מוסר התובע:
"... האוטו היה שייך לגיסי ברסי תומר. לפני כשנה קניתי מגיסי את האוטו מבלי להעביר בעלות מאז האוטו שלי... קניתי אותו מגיסי כאשר היה לו עוד פוליסה בתוקף וכאשר הביטוח הסתיים בתאריך 1.9.12 אני הייתי ליד גיסי הוא התקשר בטלפון ואמר שאני רוצה לעשות ביטוח... נתתי לה את הפרטים שלי... נתתי כל הדרישות... שאני רוצה לעשות ביטוח, תעודת זהות, הוראת קבע, רישיון רכב... לסוכן הביטוח בטלפון ומסר לו פרטים שאני עושה ביטוח. לפי דרישת הסוכן מסרתי לסוכן פרטים שלי... הוראת קבע לפי דרישת הסוכן... מקיף הכל... עלה לי הביטוח 6,500 ₪..."
בשיחה ראשונה טלפונית בין החוקר לגיסו, כאשר החוקר מתקשר לגיס (השיחה לא מתומללת) מוסר הגיס:
"חוקר: אני חוקר מטעם הפניקס...
תומר: ... זה שאתה רוצה לבוא לדבר איתי אין לי בעיה... האוטו רשום על שמי האוטו הזה מכרתי אותו לגיסי... לא עשינו העברת בעלות בשביל לחסוך את הקטע של היד... דבר ישר איתו...
חוקר: מה הטלפון שלו... אני אדבר איתו.
תומר: איב...
חוקר: מי חתום על הביטוח אתה או הוא?
תומר: ... הביטוח צריך להיות רשום עליו הוא שילם.
חוקר: הביטוח על שמך.
תומר: אני... יכול להיות שאני שילמתי מהכרטיס שלי, אבל הביטוח אמור להיות רשום עליו, כי הוא שילם. הוא לא עובד עם כרטיס אשראי".
ההאזנה להקלטות השיחות, שבין תומר ברסי, התובע והחוקר מחזקת במידה רבה את מהימנות גרסתם של התובע וגיסו. הנתבעת ניסתה להיבנות מכך, כי תומר ברסי מסר בעדותו בפני החוקר, כי: "יכול להיות שהוספתי את גיסי כנהג צעיר לפוליסה". משפט זה בא אחרי המשפט: "גיסי פנה לכמה חברות לקבל הצעות בסוף פנה אלי אני התקשרתי לסוכנות הביטוח ועשיתי ביטוח". הרי לחברות האחרות התובע לא יכול היה לפנות במטרה ששמו יוסף כנהג צעיר. הוא פנה לחברות אחרות כדי לנסות לקבל הצעה זולה יותר לביטוח. לכן, אין לי ספק כי תומר ברסי התכוון במילים אלה לפניה שלו כחודשיים לפני שתקופת הביטוח הסתיימה, שבה הוסיף את התובע כמורשה נהיגה בפוליסה. בנוסף, הקלטת השיחה אינה ברורה ולא ניתן לקבוע בעקבות איזו שאלה של החוקר נינתה התשובה. לכן אני קובע, כי אין לכך רלוונטיות לפוליסה החדשה שהוצאה לאחר שיחת הטלפון בין הגיסים לסוכנת ביום 30.8.12, שהיא נשוא הדיון במשפט זה. הנתבעת ניסתה להיבנות גם מכך, שהתובע אמר בהקלטה: "גיסי עשה לי את הביטוח", וכי פנה לגיסו בסמוך למועד הגניבה: "כי יש לחדש את הביטוח". מההקלטה השלמה עולה כי אומנם הייתה תלות של התובע בגיסו בכל הקשור להתקשרות לסוכנות הנדונה, אך הדבר אינו פוגם במהימנות גרסתו. מיד אחרי המילים "גיסי עשה לי את הביטוח", הוא מסביר: "אני הייתי לידו... נתתי לה (הכוונה לסוכנת – א. ס.) את כל הפרטים שלי. הכל, שאני רוצה לעשות ביטוח... הביטוח עלה לי 6,500 ₪". לכן אני דוחה טענות אלה.
ב. הנסיבות
הגיס, תומר ברסי, הוא המבוטח הרשום בפוליסה וגם הבעלים הרשום של הרכב, ולכן אם היה מגיש בעצמו את ההודעה על הגניבה הוא לא היה נתקל בכל קושי לקבל את תגמולי הביטוח ולא הייתה נוצרת כל בעיה. יש בכך תמיכה במהימנות גרסתו של התובע. התובע, לא רשום פורמאלית בפוליסה ולא רשום פורמאלית כבעלים של הרכב והוא נמצא ביחסי אמון וקירבה עם גיסו שכן רשום פורמאלית כבעלים של הרכב וכמבוטח בפוליסה. מדוע התובע מתעקש לנהל מאבק עם חברת הביטוח כאשר הוא יכול היה לתת לגיסו להגיש הודעה על גניבה לנתבעת. במקרה כזה הגיס היה מקבל את התגמולים ומעביר אותם אליו. הסיבה הסבירה היחידה להתעקשות הינה כי התובע לא חשב לרגע שיש בעיה, והוא האמין בכל מאודו, כי הוא המבוטח למרות שהרכב לא רשום על שמו, ותביעתו הינה תביעת אמת.
16.הנתבעת ביקשה לסתור את גרסת התובע וגיסו בשלוש הטענות הבאות: הטענה הראשונה, הינה כי "טופס החידוש" המתעד את שיחות הטלפון שנערכו בין הסוכנות לגיס סותר את גרסתם. הטענה השנייה, הינה כי התובע לא אומר אמת לגבי תשלום הפוליסה, וכי מי ששילם עבור הפוליסה הינו הגיס ששילם אותה באמצעות כרטיס אשראי. הטענה השלישית, הינה כי בקשה לשנות שם מבוטח בעקבות מכירת הרכב ללא העברת בעלות הינה בלתי אפשרית, כיוון שהיא נוגדת נוהלי החיתום גם של הסוכנות וגם של הנתבעת, ולכן בקשה כזו לא הייתה "עוברת", והייתה נתקלת מיד בסירוב.
17.כפי שיובהר בהמשך, הטופס עליו הסתמכה הנתבעת התגלה כטופס לקוני, שמה שמצוי בו תומך בגרסת התובע, ומה שאינו מצוי בו בוודאי שאינו יכול לסתור את גרסתו. מהטופס עולה, כי השיחה הרלוונטית שבה נכרת החוזה מוזכרת, אך אין כל תיעוד על מה שנאמר בה. לגבי תשלום הפרמיה, הוגשו מטעם הנתבעת תצהירים שאינם אמת על ידי שתי חתמות (הן של הנתבעת, והן של הסוכנות), שרק המחישו עד כמה התנהגותה של הנתבעת בתיק זה הינה בלתי הגונה וחסרת תום לב. ובאשר לטענה השלישית, לגבי הנהלים, גם טענה זו לבדה אינה יכולה לסתור גרסת התובע. קודם כל, אין ספק שאם יש נהלים סביר שהם היו בכתב, בעיקר אם מדובר בנהלים של חברת ביטוח. נהלים אלו לא הוצגו, ולכן גם לא הוכחו. בנוסף, מאחורי כל כשל וכל מעשה רשלנות ישנם נהלים שהופרו. לכן, אין מקום לשלול טענה לכשל רק מהסיבה שלא ייתכן שהנהלים הופרו. כפי שיובהר בהמשך המסקנה אליה הגעתי היא, שהסיבה לכשל הייתה בתיעוד הלקוי של הטופס.
התיעוד הרשלני בטופס
18.לגיסים הייתה גרסה אחידה לגבי שיחות הטלפון שהם ניהלו עם הסוכנות במהלך המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח על שמו של התובע.
19.הגיסים התמקדו בשתי שיחות טלפון כדלקמן:
האחת, שבה תומר התקשר בנוכחות התובע לסוכנות ואמר לנציגה, "שהוא מכר את הרכב לתובע וביקש עבור התובע הצעת מחיר". הוא קיבל מהנציגה הצעת מחיר, אותה העביר לתובע.
השניה, שבה תומר התקשר בנוכחות התובע לסוכנות ואמר לנציגה ש"איב בסוף החליט לעשות את הביטוח דרכם" ונתן לתובע את הטלפון כדי שהתובע "יסגור" כריתת החוזה בינו ובין הנתבעת. התובע מסר, כי "הוא בעל הרכב וכי הוא מבקש לעשות את הביטוח על שמו". באותו מעמד הוא נתן לנציגה את כל מה שביקשה (כגון פרטיו האישיים ופרטי חשבון הבנק לתשלום הפרמיה בהוראת קבע). בתום אותה שיחה נכרת החוזה ותומר שילם בכרטיס אשראי עבורו את ביטוח החובה היות ונמסר לו, כי לא ניתן לשלם את ביטוח החובה בהוראת קבע.
20.מהטופס המתעד את שיחות הטלפון, עליו הסתמכה הנתבעת כראיה העיקרית לסתור את גרסת הגיסים עולה, כי השיחה החשובה ביותר, זו שנערכה ביום 30.8.12, שבה נכרת חוזה הביטוח, מוזכרת, אך אין כל תיעוד למה שנאמר באותה השיחה.
21.בטופס הנושא את הכותרת "טופס חידוש", כאשר "שם הלקוח בעתיד ברסי תומר", תחת הכותרת "אינטראקציה עם הלקוח" יש תרשומת שנערכה על ידי חתמת הסוכנות גב' גילה אברהם כדלקמן:
"תאריך: 14.8 סיכום השיחה: לכל נהג מגיל 24 ביקשתי התאמה נתתי הצעה.
תאריך: 21.8 סיכום השיחה: כנראה שלא יחדש בגלל המחיר.
תאריך: 27.8 סיכום השיחה: יעדכן אותי בהמשך לדבר ב-13:00
תאריך: 30.8 שלחתי תזכורת נמצא 4900 ביקשתי מסימי לעדכן".
22.ברור כי השיחה מיום 14.8.12 זו השיחה לגביה העידו הגיסים, כי תומר טלפן לסוכנות, מסר כי מכר את הרכב לתובע וקיבל הצעת מחיר. השיחות מיום 21.8 ו-27.8 מתעדות את השלב בו התובע התלבט היכן לעשות את הביטוח. השיחה מיום 30.8 היא השיחה שבה נכרת החוזה ובסיומה שולמה פוליסת ביטוח החובה באמצעות כרטיס האשראי של תומר ברסי.
23.שני הגיסים העידו, כי בשיחה ביום 14.8 נאמר לנציגת הסוכנות, כי תומר מכר את הרכב לתובע וכי הצעת הביטוח מתבקשת עבורו. עובדת מכירת הרכב לתובע והעובדה, כי ההצעה אמורה להיות עבור התובע ולא עבור תומר, לא מצוינת בטופס. הנתבעת מבקשת ללמוד מכך, כי גרסת התובע וגיסו הינה גרסה שקרית.
24.אינני מקבל טענה זו. כפי שציינתי, תומר והתובע לא הסתירו באף שלב, כי הרכב נמכר (בהודעה על אירוע הגניבה ובפני החוקר), ואין כל הגיון שיסתירו עובדה זו דווקא כאשר התובע מבקש לעשות פוליסה חדשה על שמו. נוסף לכך, התיעוד של המשא ומתן בטופס הנו כל כך דל וכל כך רשלני עד שאינו יכול לשמש ראיה לסתור את גרסת הנתבעים. מה יכול להיות יותר רשלני מאשר לתעד את השיחה שבה נכרת חוזה הביטוח במילים: "שלחתי תזכורת נמצא 4900 ביקשתי מסימי לעדכן". כאשר ליד כיתוב זה בטופס המובנה נרשם "האם לחדש?" ומצוינות המילים "כן / לא", והסוכנת הקיפה את המילה "כן" בעיגול. האם זו הראיה שעליה הסתמכה הנתבעת, כאשר החליטה לדחות את תביעת התובע לקבל תגמולי ביטוח?
25.הנתבעת טענה בסיכומיה, כי "השיחה החשובה ביותר היא השיחה מתאריך 14.8 בה נתבקש הכיסוי המבוקש (נהג מעל גיל 24). ביתר השיחות נדון עניין הפרמיה והתלבטות המבוטח באם לחדש את הפוליסה". אני דוחה טענה זו, הרי השיחה שאחריה מתועדת במילים: "כנראה שלא יחדש בגלל המחיר". אכן מדובר בשיחה חשובה שהתחילה את המשא ומתן אך כאמור לעיל, השיחה שבה נכרת החוזה בין התובע והנתבעת היא השיחה מיום 30.8.12, שאין כל תיעוד לגבי מה שנאמר בה.
26.לכן, הטופס עצמו אינו יכול להוות ראיה לסתור את גרסתם של הגיסים, ובכך מתמוטטת לחלוטין הגנת הנתבעת.
פוליסת המקיף שולמה על ידי התובע בהוראת קבע והדבר מחזק משמעותית את גרסת התובע
27.התובע צירף לתצהירו טופס הוראת קבע לחשבון הבנק שלו לטובת הפניקס לגבי פוליסת המקיף הנדונה, וזאת כדי להוכיח טענתו, כי הוא זה ששילם עבור הפוליסה.
28.המשפט סובב סביב שאלה אחת: האם הייתה בקשה של התובע או גיסו לעשות ביטוח על שם התובע? התשובה לשאלה מי שילם את הפוליסה חשובה לא בגלל שמי שמשלם הוא בהכרח המבוטח. התשובה לשאלה חשובה לעניין מהימנות גרסתו של התובע בשאלת המחלוקת.
29.לאחר קבלת תצהיר התובע שלחה הפניקס חוקר להשלמת חקירה לצורך בירור שתי שאלות: האם הייתה בקשה לשינוי שם בפוליסה? ומי שילם עבור הפוליסה? בשיחה מוקלטת בין החוקר אמיר לבין גב' יפרח יפתח מור, מנהלת מחלקת החיתום בסוכנות (דיסק שיחה מס' 6, שהוגש על ידי הנתבעת, נ/3), מוסרת גב' מור, כי ביטוח החובה שולם מכרטיס אשראי על שם ברסי, אולם ביטוח המקיף שולם בהוראת קבע, ויש את פרטי החשבון, אך כדי לדעת מי שילם – יש לפנות לפניקס. במהלך אותה חקירה התקשרו החוקר וגב' מור לגב' גילה אברהם, מי שניהלה את המו"מ לכריתת החוזה מטעם הסוכנות, וכבר לא עבדה בסוכנות באותה העת, ושאלו אותה האם היא זוכרת את המקרה. תשובתה הייתה, שהיא אינה זוכרת דבר.
30.למרות התשובה הנחרצת של מנהלת מחלקת החיתום בסוכנות, כי פוליסת הביטוח שולמה בהוראת קבע, ויש לבדוק בפינקס מי בעל החשבון ממנו שולמה אותה הוראת קבע, הגישה הנתבעת שני תצהירים: האחד, של אותה גב' גילה אברהם, שהייתה בזמן הרלוונטי חתמת בסוכנות, וכן של גב' כרמית שמעוני, מנהלת צוות חיתום בפניקס. שתי המצהירות הצהירו בתצהיר, כל אחת בסעיפים 10 ו-11, כדלקמן: "
10.תשלום הפוליסה נעשה באמצעות כרטיס אשראי על שם ברסי תומר 5886.
11.תעודת החובה הופקה אף היא על שם ברסי..."
31.העדות נשאלו בחקירה הנגדית כיצד הצהירו הצהרה לא נכונה?
תשובתה של גב' גילה אברהם הייתה: "זה לא משנה גם מי שילם".
גב' כרמית שמעוני השיבה: "פוליסת החובה בשני המקרים שולמה מ-5886 (שתי פוליסות החובה העוקבות שולמו מכרטיס האשראי של תומר ברסי – א. ס. ), כנראה שמכאן הטעות".
32.לא ברור לי כלל, כיצד הצהירה גב' גילה אברהם ועל מה הסתמכה בהצהרתה זו, כאשר הצהרה זו עומדת בניגוד לעדותה של גב' מור שנמסרה במשרדה בסוכנות כאשר כל המידע חשוף בפניה. בנוסף, הצהרתה זו נוגדת גם את טופס החידוש שהיא בעצמה מילאה, ששם נרשם כי "המקיף משולם בה"ק" (הרי בשיחת הטלפון היא אמרה שאינה זוכרת דבר, והיא כבר כשנתיים לא עובדת בסוכנות). לא ברור לי כלל, מדוע גב' כרמית שמעוני לא בדקה בתיק בטרם נתנה את הצהרתה, כאשר ברור מאליו שהתשובה לשאלה הינה מהותית למחלוקת הנדונה. הצהרת העדות בשאלה המהותית לגבי תשלום הפוליסה, שהתגלתה כהצהרה שאינה אמת, משליכה על האמון שיש לתת בכל עדותן.
33.אני רואה את התנהלות הנתבעת, בהגשת התצהירים שאינם אמת, בחומרה רבה. כשחתמת מתבקשת להשיב בתצהיר לגבי תביעה שכל כולה מתמקדת בשאלה בנושא חיתום הפוליסה, ברור כי השאלה מי שילם את הפוליסה, הינה שאלה חשובה, שנדרש לענות עליה לאחר בדיקה ודרישה קפדניים. הרי תשובה לשאלה כזו יכולה מחד להביא לדחיית תביעה, ומאידך להשפיע על חברת הביטוח לקבל את התביעה ולחסוך את המשפט שהתנהל. התנהלות כזו מעידה על חוסר תום לב, ומחייבת הטלת הוצאות גבוהות על הנתבעת.
34.האם הנתבעת ביקשה באמצעות תצהירים שאינם משקפים את האמת להוכיח, כי גרסתו של התובע אינה אמת?
הכשל בהנפקת הפוליסה על שם תומר ברסי במקום על שמו של התובע נגרם בגלל התיעוד הרשלני בטופס
35.הנתבעת טענה לכל אורך המשפט, כי טענת הגיסים כי הם הודיעו בשיחות טלפון שהרכב נמכר מתומר לתובע, וכי הביטוח מבוקש עבור התובע, הינה שקרית. ומה הנימוק של הנתבעת? קיומם של נהלים לפיהם ברגע שסוכן או חתם נחשף לידיעה, כי הרכב נמכר מתומר לתובע, וכי התובע מבקש לעשות את הביטוח על שמו, קיימות דרישות סף שעל מציע הביטוח, המבוטח הפוטנציאלי, למלא. הנתבעת אף טענה, כי הגיסים הסתירו את העבודה שהרכב נמכר, במטרה לרמות אותה (הנתבעת חזרה בה מטענת המרמה בסוף ניהול ההוכחות).
36.כפי שקבעתי, מרמה לא הייתה, הסתרה לא הייתה, ואני נותן אמון מלא לגרסת הגיסים, כי מסרו לנציגת הסוכנות, כי הרכב נמכר וכי הביטוח המבוקש הינו עבור התובע/ הקונה. כפי שציינתי, הנהלים לא הוגשו ולא הוכחו. יחד עם זאת, גם אם אצא מהנחה, כי אכן היו נהלים כאלה, גם אז דין הטענה של הנתבעת להידחות.
37.הסיבה לכך שנציגת הסוכנות לא עצרה את הבקשה לעשיית ביטוח ביום 30.8.12 ולא דרשה מהתובע את דרישות הסף לא נבעה מהסתרה מצד הגיסים, אלא נבעה מהכשל שבתיעוד השיחה הראשונה מיום 14.8.12 וכן השיחות הבאות מ-21.8.12 ו-27.8.12.
38.כפי שציינתי, אני נותן אמון מלא בעדותם של הגיסים, כי תומר התקשר ביום 14.8.12 בנוכחות התובע לסוכנות, ומסר כי מכר את הרכב לתובע/ איב אמר, וכי הוא מבקש הצעת ביטוח עבור התובע.
39.נציגת הסוכנות שקיבלה את השיחה, תיעדה אותה בטופס במילים: "לכל נהג מגיל 24, נתתי הצעה". אינני יודע מה הסיבה לכך, שהנציגה לא ציינה בטופס את עניין המכירה של הרכב, וכי ההצעה המתבקשת היא לקונה/ איב אמר. אולי, בגלל שבשלב זה האפשרות כי הפניה תביא בסופו של יום לכריתת חוזה ביטוח לא נראתה באופק. בפועל, התיעוד הרשלני של הנציגה יצר את הקצר בתקשורת, שגרם להנפקת הפוליסה בצורה הרשלנית והשגויה כפי שהונפקה.
40.אין ספק, כי לו הנציגה הייתה רושמת תיעוד מלא של השיחה מיום 14.8.12 ומציינת, כי הרכב נמכר לאיב אמר, וכי הביטוח מתבקש עבורו, הנציגה הזו או נציגה אחרת בשיחה הבאה (במשפט הוברר, כי בסוכנות עובדים 15-17 עובדים, כולם עונים לטלפונים, ובמחלקת החידושים עובדות 5-6 בנות שעונות לטלפונים) הייתה יודעת מיד כי מדובר במבוטח חדש, ושמו אמר איב וכי הרכב שלו והביטוח צריך להיות על שמו, ומתייחסת להצעה בהתאם לנהלים ולדרישות המקדמיות (הצגת טופס העברת בעלות של הרכב על שמו ואסמכתא על העדר תביעות).
41.תומר ברסי העלה בשיחה הראשונה את העובדה, כי הרכב נמכר ועובדה זו לא צוינה בטופס עקב רשלנות נציגת הסוכנות. תומר לא אמור לחזור בכל שיחה "כמו תוכי" על הפרטים "אני תומר, אני מכרתי את הרכב לגיסי איב אמר. גיסי מבקש לעשות ביטוח על שמו". כאשר מבוטח פוטנציאלי מתקשר לסוכנות, הוא אינו יודע עם מי הוא מדבר וכאשר הוא מנהל שיחה שניה ושלישית, מותר לו להניח, שאצל סוכנות הביטוח מתקיימת המשכיות, ומה שנאמר לנציג אחד שלה, ידוע גם לנציג אחר הממשיך בטיפול באותו עניין. המבוטח הפוטנציאלי יוצא מהנחה, שכאשר הוא מתקשר והצד השני עונה לטלפון, לאחר שהוא מוסר את מספר תעודת הזהות שלו ו/או את מספר הרכב, עולים על צג המחשב כל הפרטים והסוכן או הסוכנת היושבים מהעבר השני של הקו, יודעים את הפרטים ויודעים במה מדובר. אין לי ספק שלו עניין מכירת הרכב היה נרשם, הנציג או הנציגה שביצעו בסופו של דבר את הנפקת הפוליסה, היו מעלים שאלה לגבי העברת בעלות ומיד היו נענים שלא בוצעה כל העברת בעלות. באותו שלב, הנציג או הנציגה היו אמורים להודיע חד משמעית לתובע, כי לא ניתן לבצע את חיתום הפוליסה בנסיבות כאלה. בגלל שהדבר לא נרשם, הוא לא עלה ולכן, הפוליסה נופקה בטעות על שמו של הגיס ולא על שמו של התובע.
42.ברור, שכאשר תומר ברסי טלפן ביום 30.8 ואמר לסוכנת שענתה לו, כי "איב בסוף החליט לעשות את הביטוח דרכם", הסוכנת לא ידעה בכלל את "ההיסטוריה של השיחות". היא לא יכלה לדעת, כי תומר ברסי מכר את הרכב לגיסו. ברור כי באותה שיחה הסוכנת שענתה לטלפון לא הייתה מסונכרנת בידע ובפרטים עם תומר ברסי ועם התובע. השיחה עצמה לא מתועדת. אין לי ספק, כי הסוכנת שטיפלה בשיחה זו התרשלה, כי הרי בסופו של דבר התובע ביקש לעשות ביטוח על שמו, והטופס שמולא היה על שם תומר ברסי. רשלנות זו התווספה לרשלנות שבתחילת המו"מ הטלפוני, כאשר בשיחה הראשונה לא תועד עניין המכירה ועניין השינוי במבוטח מתומר ברסי לקונה, איב אמר. הרשלנות המצטברת גרמה לקצר בתקשורת ולהוצאת הפוליסה השגויה על שמו של תומר ברסי במקום על שמו של התובע.
43.הטעות נגרמה בגלל כשל של הסוכנות. ברור, שהסוכנות היא האחראית לכשל זה ולא ניתן לייחס את הכשל בתקשורת לתובע ולגיסו. בהנחה שאכן היו נהלים, נציגי הסוכנות הם אלה שידעו שלא ניתן היה לא לחדש ולא לערוך פוליסה חדשה על שמו של התובע, כאשר הרכב רשום עדיין על שמו של תומר ברסי והתובע לא יכול להציג טופס העדר תביעות. תומר ברסי והתובע אינם בקיאים בנהלים של חברת הביטוח ו/או של הסוכנות. סוכנות סבירה אמורה להסביר לפונים לבטח את רכבם מהן הדרישות המקדמיות.
44.לאור כל האמור, אני קובע, כי גרסת התובע לגבי המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח הינה אמת לאמיתה. תומר ברסי הודיע לנציגת הסוכנות ביום 14.8.12, כי גיסו איב אמר קנה ממנו את הרכב, והוא ביקש הצעת מחיר עבורו. בשיחה מיום 30.8.12 התבקשה הנציגה לעשות ביטוח חדש על שמו של איב אמר/ התובע, והנפיקה בטעות פוליסה על שם תומר ברסי.
45.א.סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הנושא את כותרת השוליים
"שליחות לעניין החוזה" קובע בסעיף קטן א' כדלקמן:
"לעניין המו"מ לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב".
ב.במקרה הנדון, הפוליסה הונפקה ברשלנות על ידי הסוכנות ואני קובע, כי הסוכנות הייתה שלוחה של הנתבעת. הנתבעת טענה, כי אינה מחויבת בטעות הסוכנות, ככל שהייתה, אך אין לקבל טענה זו. ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה – כולל בחוזה ביטוח גם את שם המבוטח וזהותו (ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, מה (2) 811, 822 (1991)). לכן, אני דוחה את טענת הנתבעת, כי באם יקבע, כי הסוכנות התרשלה, על התובע לתבוע את הסוכנות.
ג.לכן, אני קובע, כי הנתבעת אחראית לכשל ולהנפקה הרשלנית של הפוליסה השגויה. יש לראות את הפוליסה שהונפקה בטעות על שם תומר ברסי כפוליסה שהונפקה על שמו של התובע. לכן, על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא התגמולים בגין גניבת רכבו.
ד.בסופו של יום, חזרה בה הנתבעת מהטענה שהסוכנות לא הייתה שלוחה שלה, ולכן פעולותיה אינן מחייבות אותה. בסיכומיה, תחת הכותרת "חיוב הנתבעת מכוח שליחותו של הסוכן", הסתפקה הנתבעת בטענה, כי לא הוכחה פנייתו של התובע לסוכנות הביטוח ורצונו לשנות את הפוליסה על שמו לאחר שרכש את הרכב (סעיפים 82 ו-83 לסיכומים).
46.עם מכירת הרכב, הפוליסה שהייתה בתוקף עד למכירה, דהיינו, עד לאוגוסט 2012 (תקופת הביטוח הראשונה) פקעה. התובעת עצמה טענה, כי מכירת הרכב מביאה לפקיעת הפליסה. לכן, דין טענתה, כי הפוליסה החדשה שנופקה ביום 30.8.12 כפופה לסעיף שעבוד לטובת בנק מסד, להידחות. במשפט הוברר, כי השעבוד היה לטובת תומר ברסי. הפוליסה של תומר ברסי פקעה עם מכירת הרכב, והונפקה פוליסה חדשה שאני נותן לה תוקף ולכן, פקע גם השעבוד.
ג.סיכום
47.מדובר בתביעה שהוגשה על ידי תובע שחטאו היחיד היה בכך שהוא אמר לחברת הביטוח את האמת. התובע רכש את רכבו של גיסו, הוא לא העביר בעלות על הרכב והרכב נשאר על שמו של הגיס במשרד הרישוי. אין בכך כל דבר בלתי חוקי. אם סיום תקופת הביטוח, התובע ביקש לעשות את הפוליסה אצל הנתבעת על שמו, באמצעות הסוכנות שטיפלה בגיסו שנים רבות לשביעות רצונו. שני הגיסים פנו לסוכנות הביטוח ואמרו כי הרכב נקנה על ידי התובע, וכי התובע מבקש לעשות את הביטוח על שמו. הסוכנות ברשלנות הנפיקה את הפוליסה על שמו של תומר ברסי. התובע שילם עבור הפוליסה וכאשר הביטוח עמד להסתיים הרכב נגנב. התובע הודיע לנתבעת, כי הוא המבוטח והוא גם הבעלים של הרכב, אך הרכב רשום עדיין על שמו של תומר ברסי. בנקודה זו החלו תלאות התובע. הנתבעת לא בדקה באופן רציני את התביעה ומהרגע הראשון העלתה טענות בלתי רלוונטיות ואף הוסיפה טענות מרמה כנגד התובע וגיסו. גם כשהכירה הנתבעת, בסוף ניהול ההוכחות, כי אין מדובר במרמה, המשיכה הנתבעת לטעון כי גרסת הגיסים שקרית.
48.כפי שפירטתי בהרחבה, לנתבעת לא היו ראיות לסתור את גרסת הגיסים, והיא לא בחלה להגיש תצהירים שאינם אמת בשאלה המהותית: מי שילם עבור הפוליסה. התובע מצא את עצמו קורבן לשרירות לב, אטימות וחוסר תום לב משווע מצד הנתבעת.
49.לכן, בנוסף לקבלת התביעה במלואה, על הנתבעת לשאת בהוצאות משפט, על חוסר תום הלב בהתנהלותה.
50.לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בסכום של 73,000 ₪, בניכוי השתתפות עצמית בסכום של 1,699 ₪, דהיינו סכום של 71,301 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה, 25.8.13, ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 5,000 ₪ אותם תבע בגין עוגמת נפש.
51.אני פוסק שכ"ט התובע בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. לעניין שכר הטרחה, אני מודע לכך, שהתביעה במקורה הייתה על סכום של 80,000 ₪ אך בחישוב שכר הטרחה, התחשבתי בעבודה הרבה שהושקעה, שלא הייתה ביחס ישיר לסכום התביעה, הן בניהול ההוכחות והן בסיכומים בכתב. לסכום שכר הטרחה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
52.כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגלל שגררה אותו להליך משפטי בלתי מוצדק ובלתי הוגן בסכום של 30,000 ₪, בתוספת האגרה ששולמה (2,000 ₪).
ניתן היום, ג' אב תשע"ו, 07 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
