פלוני נ' אליהו ואח'

1. רקע

תביעת נזקי גוף כלפי מעביד (נטען) שהוגשה בגין תאונה מיום 1.6.11. התובע יליד מאי 1993. כבן 28.5 כיום, כבן 18 ביום התאונה. נטען כי נפגע מאבן קטנה שעפה לעינו במהלך עבודות גינון, כאשר במועד התאונה הועסק אצל הנתבע כעוזר גנן.

הנתבע הכחיש את עצם התרחשות התאונה, ואף את הטענה כי ביום התאונה הנטענת העסיק את התובע. נשמעו אפוא ראיות. בהחלטה מיום 14.9.20 נקבע כי קודם יעידו בעלי הדין, מכוח הסמכות הנתונה בתקנה 158(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (התקנות שחלו אותה עת).

במה שקשור לנכות: במוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה) נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5% (10% בגין ירידה בחדות הראיה ו-5% בגין צלקת בקרנית). התובע הגיש חוות דעת מטעמו שקבעה אף היא נכויות רפואיות בשיעור זהה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה אין הנתבע חולק על נכות רפואית זו.

גרסת התובע בתצהירו:

2. עובר לפגיעה עבד התובע כמה חודשים במפעל לשיווק וגידול דגים, וכשוטף כלים באולם אירועים. בתקופה שלפני התאונה ממש, לא עבד. קרובת משפחה של אמו שהייתה נשואה לנתבע, הציעה לו לעבוד אצל הנתבע (הערה: אותה קרובה, גב' שרון אדרי, התגרשה בינתיים מן הנתבע, והעידה מטעמו. היא תכונה בשמה הפרטי).

3. התובע יצר קשר עם הנתבע בביתו, והאחרון הסביר לו קצרות על העבודה. אותה פגישה התקיימה לערך כשבועיים לפני התאונה.

4. התובע החל לעבוד עם הנתבע בגננות בבתים שונים בחיפה ועתלית. הוא עבד עם ציוד שסיפק לו הנתבע, בהתאם להנחיותיו, בלא הדרכת בטיחות או הסברים.

5. א. ביום התאונה עבד עם הנתבע בבית משפחת דטולדו בעתלית (הערה: בני הזוג דטולדו נתבעו במקור, והתביעה נגדם נמחקה, לאחר שהוגש תצהירם). עם הגעתם לבית בשעות הבוקר, החל התובע לעבוד בניכוש עשבים עם מגרפה. הנתבע עבד עם חרמש והתובע הלך אחריו כשהוא גורף את העלים והגזם.

ב. התובע לא סיפק לנתבע ציוד מגן כלשהו, לרבות לא משקפי מגן. גם לחרמש עמו עבד הנתבע לא היה כיסוי פלסטיק.

ג. תוך כדי שהתובע עוסק בהרמת הגזם והכנסתו לשק, עפה לפתע אבן קטנה לתוך עינו הימנית. הוא אחז בעין וצעק מכאב. הנתבע צעק עליו למה הוא לא עובד, והוא השיב לו שעפה לו אבן לעין.

ד. הנתבע אמר לו שזה כלום ושימשיך לעבוד. התובע רגז על תגובה זו והלך מן המקום כשהוא דומע בעין וסובל מכאבים. בהגיעו לביתו שטף את פניו והלך לנוח, בתקווה שהדבר יחלוף, כאשר לטענתו ממש ראה שחור בעין. הוא התעורר בהמשך מכאבים, כאשר כל העין הייתה נפוחה מכאב ומלאה בהפרשה. התובע טפטף טיפות עיניים (סטילה), בתקווה שהבעיה תחלוף.

7. א. למחרת, כשהעין המשיכה להיות אדמומית וכואבת, פנה התובע עם אמו לבית-חולים "כרמל" ודיווח על מה שקרה לו. הוא נבדק קצרות במיון ושוחרר. יום אח"כ הגיע שוב לבית-החולים ואז אושפז לשבועיים, במהלכם עבר טיפולים ונאמר לו כי העין הזדהמה עקב הגוף הזר, ועקב זיהום פטרייתי שהתפתח בה.

ב. הנתבע לא יצר קשר ולא שאל לשלומו. התובע מסר לו שהוא מאושפז לאור הפציעה בעין, כאשר הנתבע חשב שהוא מתלוצץ. התובע מצרף תכתובת של מסרונים בינו לבין הנפגע מ-13.6.11, שם הוא מעדכן את הנתבע כי הוא מאושפז עדיין בשל פטריה מהאדמה בעין, ופגיעת קרנית ממשהו שפגע בעין.

8. התובע מתייחס לטענות הנתבע בכתב הגנתו, וטוען כי הפגיעה בעינו קרתה בכלל בנסיבות אחרות. מדובר בטענות כוזבות של הנתבע, שכן הוא חתם על טופס בל/250, אישר את פרטי הפגיעה, ורעייתו לשעבר שרון הייתה בקשר עם אם התובע, והביאה לה את תלוש השכר עבור התקופה בה עבד.

9. הנתבע טוען שבעקבות פריצה שביצע התובע בבית לקוח וחבר- פיטר אותו לאלתר, יום עובר ליום התאונה, כך שביום התאונה לא עבד בכלל התובע אצלו (ועמו) כלל. התובע מתייחס לטענה זו. לטענתו אותו מקרה אליו מתייחס הנתבע, ארע בכלל חודש וחצי לאחר התאונה נשוא התביעה. הוא אירע בזמן שהתובע היה כבר לאחר האשפוז, ואז התערב הנתבע בניסיון לפשר בין הצדדים, ועירב בני משפחה נוספים. בטרם התאונה אין לתובע כל הרשעה.

10. התובע צירף טופס בל/250 בו נחזית חתימה ושם של הנתבע בתורת המעסיק. הנתבע טוען כי אותו טופס לא נחתם כלל על ידו (ואף הגיש חוו"ד של מומחית לזיהוי כתב יד כדי לתמוך טענה זו). תיאור התאונה שם הינו כי במהלך העבודה עפה אבן קטנה ופגעה בעין ימין. תיאור דומה נתן התובע גם בתביעה לקביעת דרגת נכות במל"ל. כמו כן צורף תלוש שכר לחודש יוני 2016, כאשר תחילת העבודה אצל הנתבע צוינה שם כ-18.5.11. התובע נפגע כאמור ב 1.6.11.

11. התובע צירף גם כרטיס נוכחות ממוחשב אצל הנתבע, החל מ-18.5.11 ועד ל-1.6.11, הוא יום הפגיעה הנטען. אותו יום הינו יום רביעי, ורשומה כניסה ב-8:30 ויציאה ב-10:30. סך הכל שעתיים עבודה. בניגוד לטענת הנתבע לפיה לא עבד כביכול אותו יום, שכן פוטר עובר לכך.

12. התאונה הוכרה בביטוח הלאומי כתאונת עבודה והופעלה תקנה 15. מאז התאונה מתקשה התובע במציאת עבודות, שכן האור מסנוור אותו ויש לו גירוי בעין. קשה לו גם לצפות במחשב ובטלוויזיה ולבצע פעולות כמו עזרה בבית וכל פעולה הדורשת מאמץ עיני. בטרם התאונה אהב התובע לצאת מהבית, לעסוק בספורט כמו גלישת גלים ולדוג, ולהיפגש עם חברים. מאז התאונה יש לו פחות חשק לעשות דברים בעקבות הכאבים והמגבלות והוא לא משתף אחרים במצבו.

גרסת הנתבע בתצהירו:

13. הנתבע קיבל אכן את התובע לעבודה אצלו, רק בשל פניית אם התובע לרעייתו של הנתבע דאז - שרון, וגם אל הנתבע. האם ביקשה שהנתבע יסייע בשיקומו של התובע, ע"י העסקתו. הוא החל לעבוד ב-18.5.11.

14. התובע פוטר לאלתר בלילה שבין 31.5.11 ל-1.6.11 בשל אירוע פריצה וגניבה שביצע בבית לקוח – חברו של הנתבע, מר שמעון אברג'יל. מר אברג'יל התקשר אל הנתבע והודיע לו על הפריצה. הוא מסר לו כי אחד הפורצים הוא התובע, ולכן ביקש שיתערב על מנת שמה שנגנב יוחזר. הנתבע התעמת עם התובע ופיטר אותו. התובע הגיע לבית של מר אברג'יל והשיב את הרכוש שנגנב וחלק מן הכסף, ולכן לא הוגשה תלונה במשטרה.

15. בבוקר ה-1.6.11 לא עבד אפוא התובע אצל הנתבע, היות והאחרון פיטר אותו בלילה הקודם.

16. הנתבע טוען כאמור כי כן סיפק הסברים ואמצעי מיגון לתובע.

17. הנתבע מציין כי הוא לא חתם לתובע על טופס בל/250. החתימה שם אינה שלו ולראיה הוא מצרף חוות דעת גרפולוגית של הגב' חנה קורן, המאשרת כי אין התאמה בין החתימה על טופס בל/250 לבין כתב ידו של הנתבע.

18. הנתבע צירף כחלק מחומר הראיות גיליון מרשם פלילי של התובע, בו מצוינת עבירה שנעברה ב-2.1.08, ועבירה נוספת מ-1.5.08. העבירה הראשונה עניינה בגניבה, והשנייה בתקיפה כדי לגנוב. בגין שתי העבירות ניתן לתובע במסגרת בית המשפט לנוער צו מבחן (ללא הרשעה) לתקופת שנה והוטל עליו לחתום על התחייבות להימנע מן העבירות האמורות. כמו כן, חויב בפיצוי למתלוננת. הרישום המשטרתי כולל גם 9 תלונות או חקירות בעבירות לגביהן נסגרו התיקים מחוסר ראיות, בתאריכים שונים בשנים 2009 עד 2018. 4 רישומים נוספים נוגעים לתיקי מב"ד משנת 2018.

19. בתקופה הקצרה שבה עבד התובע אצל הנתבע, לא עבדו השניים בגינת משפחת דטולדו. הנתבע מצרף חשבוניות מס עוקבות כנספח ג' לתצהירו, החל מ-12.5.11 ועד ל-19.6.11, כולל חשבונית שהוצאה ב-1.6.11. בין שמות הלקוחות לא נזכרת משפחת דטולדו.

20. ביחס לאותו טופס בל/250 מפרט הנתבע כי בזמנים הרלבנטיים, מי שסייע לו בכל הקשור להוצאת חשבוניות והוצאות חשבונות בכללית היא רעייתו דאז (כיום גרושתו) שרון. קרובת משפחה של שרון ושל אם התובע, המנוחה סמדר שריקי ז"ל, עזרה לעתים באיסוף החשבוניות וסידורן. סמדר פנתה לנתבע יום אחד וסיפרה כי אם התובע "שיגעה אותה" בבקשה שיהפכו את הפציעה האמורה לתאונת עבודה. הנתבע סירב בתוקף, שכן לא קרתה אצלו שום תאונת עבודה. בדיעבד נראה לו שאם התובע וסמדר ז"ל פעלו להנפקת טופס בל/250 שעליו לא חתם כלל.

21. הנתבע מצייד את כל עובדיו בציוד מגן, כולל כובע ומשקפי מגן. כל עוזר גנן שעובד עמו מורשה לעבוד רק עם כלי גינה ידניים, ומכונה מסוג מכסחת דשא. העוזר לא מורשה לעבוד עם מכונות כגון חרמש, גזמת, מסור עצים וכו', אשר דורשים מיומנות, והעבודה בהם מבוצעת על ידו בלבד.

22. סיפורו של התובע לא מסתדר גם עם סדר העבודה והפעולות שמבצע הנתבע בגינות. בכל גינה מתחילה העבודה מגיזום גדר חיה, שאותה מבצע הנתבע אישית. רק עם סיום הגיזום, העוזר הולך אתו לאסוף את הגזם. לאחר איסוף הגזם עובד הנתבע עם חרמש – ורק הוא עובד עם החרמש וגוזם אתו את קצוות הדשא. לאחר שהסתיים הגיזום עם החרמש, העוזר או הנתבע עובדים על גיזום שאר הדשא עם מכסחת דשא שגם אוספת את הגזם שנפל מן החרמש ואת הגזם של המכסחת עצמה.

לחרמש עמו עבד הנתבע כן היה כיסוי פלסטיק. מדובר בחרמש מסוג TANAKA כאשר כיסוי הפלסטיק מחובר עליו חיבור של קבע (הנתבע מצרף תמונה להמחשה).

23. הנתבע מפנה לתעודת מיון מיום 2.6.11 שצורפה גם כנספח 11 לתצהיר התובע. נרשם שם: "לדבריו, אתמול עבר ליד גינה איפו ( צ.ל "איפוא") שגזרו עצים, ונכנס גוף זר לעין ימין" (יוער, כי בסיכום האשפוז מ-14.6.11 בית חולים כרמל, כבר צוין ביחס לפניה הראשונית למיון: "לדבריו, שלשום תוך כדי עבודה בגינון, נכנס גוף זר – ככל הנראה חומר אורגני – לעינו הימנית").

24. ביחס למסרוני הפייסבוק בינו לבין התובע, שצורפו כאמור על ידי התובע: ניתן להבין שלא מדובר בתאונת עבודה שקרתה אצל הנתבע. בתכתובת הזאת שמע הנתבע פעם ראשונה שהתובע נפצע, התובע הוא שהחל את אותה שיחה במסרונים. הנתבע משער שהתובע פנה אליו לראשונה מאחר והחליט "להלביש על הנתבע את אותה תאונה".

25. בתשובות לשאלון שהוגשו על ידי התובע, אישר הנתבע כי הוא עוסק שנים רבות בגננות, וכי בזמן שהעסיק את התובע לא הועסקו על ידו עובדים אחרים. התובע הועסק אצלו לדבריו בין התאריכים 18.5.11 ל-31.5.11 והינו בן משפחה של גרושת הנתבע, גב' שרון אדרי. לדבריו, בגינת משפחת דטולדו, שם נהג לעבוד בשעות הבוקר, עבד עם מכסחת דשא, מגזמה, חרמש ומפוח. לכלים הנ"ל, בניגוד לטענות התובע, היו אמצעי מיגון נלווים. כמו כן נמסרו לעובדים משקפי מיגון, כובע, ונעליים שנועדו לשימוש לעבודה עם כל כלי, והנתבע מדריך כל עובד ודורש מעובדיו כל הזמן להשתמש באמצעי המיגון, כולל משקפי המגן. כך גם עשה עם התובע. אלא שהתובע, בניגוד לטענתו, לא עבד בנכס של משפחת דטולדו, ולא נפגע בעבודה אצל הנתבע. גם טופס בל/250 לא נכתב, מולא או נחתם ע"י הנתבע. הנתבע אישר כי שימוש בחרמש מחייב משקפי מגן וכי בעת שימוש בחרמש יכולים לעוף עצמים הבאים במגע עם החרמש. לשאלה האם נכון כי יש לשמור על מרחק של כ-25 מ' לפחות מעובד אשר מפעיל חרמש, השיב כי הדבר תלוי בתנאי השטח.

גרסת אמו של התובע (ניתנה בתצהיר, והוגש תצהיר נוסף שלה כעדות הזמה, על פי היתר שניתן):

26. ב-1.6.11 הודיע לה התובע טלפונית כי נכנסה לו אבן לעין במהלך העבודה, וכי התווכח עם הנתבע שלא האמין לו שנפגע, ועזב את העבודה.

ב-2.6.11 הופנה התובע למיון בבית חולים כרמל, לאחר לילה בו סבל מכאבים, ושוחרר להמשך טיפול במרפאת לין.

ב-3.6.11 שוב הופנה למיון עיניים בבית חולים כרמל, כאשר לא הייתה הטבה בעין ואז אושפז לשבועיים (מדובר למעשה בתמצות של התיעוד הרפואי אשר צורף).

27. במהלך האשפוז פנתה האם לרעיית הנתבע – שרון, וביקשה שתכין עבורה טופס בל/250. למחרת הגיעה לבית הנתבע כדי לקבל את הטופס, ובעת מילוי הטופס יצרה שרון קשר עם הנתבע כדי לתאם את הפרטים שכתבה. הטופס אכן מולא ע"י אשתו של הנתבע.

28. לאחר השחרור מאשפוז פנתה האם שוב לשרון וביקשה את חתימת הנתבע על טופס התביעה לדמי פגיעה והודעה על תאונת עבודה, וכן ביקשה לקבל אסמכתא ממנהל החשבונות כי התובע הועסק אצל הנתבע לצורך הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי.

29. מאז לא היה לאם או לתובע כל קשר עם הנתבע ושרון. הנתבע לא שאל מה שלום התובע ולא התעניין במצבו הרפואי. באותה תקופה אביו של התובע והאם היו בהליכי גירושין. להפתעתה של האם, נודע לה כי חרף התנגדותו בעבר של האב לעבודתו של התובע אצל הנתבע, בשל עברו של האחרון, התפתחה בין האב לבין הנתבע חברות קרובה. החברות כללה מפגשים והעברת מידע הקשור בתובע ובתאונה. זאת למרות שבין התובע לאביו היה נתק מוחלט.

30. תקופת האשפוזים והשהות בבית כללה הוצאות רבות בשל הטיפול התרופתי היקר, ובשל הצורך לשהות יחד עם התובע בבית החולים, וללוותו לביקורות שלאחר השחרור. עד לתאונה לא היו לתובע בעיות עיניים. מאז התקשה במציאת עבודות בשל הקושי לעבוד מחוץ למבנה, שכן האור מסנוור אותו מאוד. התובע מסתגר בבית, וממעט ליצור קשרים חברתיים בניגוד לעבר.

31. לאם ולשרון, גרושת הנתבע, הייתה בשעתו מערכת יחסים חברית קרובה והיא אף סייעה לנתבע וגרושתו בזמנו בטיפול בבתם. הנתבע אכן קיבל את התובע לעבודה לאור אותה הכרות, בתקופה בה חיפש עובד, ושאל אותה האם התובע רוצה לעבוד אצלו. כאמור, שרון היא שייצרה קשר טלפוני בנוכחות האם, עת שמילאה בכתב ידה את טופס בל/250 ושאלה את הנתבע מה לכתוב כאשר מילאה את הטופס בהתאם להנחייתו והעבירה לאם את הטופס חתום. האם לא יודעת מי חתם על טופס זה, ומי הטביע חותמת, אך היא קיבלה את הטופס חתום ומלא.

32. המקרה שמתאר הנתבע לגבי הפריצה לבית של מר אברג'יל ארע בכלל כמה שבועות לאחר מכן והנתבע היה בורר בין הצדדים, בלי קשר לתאונה.

33. כאשר פנה ב"כ התובע אל הנתבע, פנה הנתבע אל האם באמצעות צד ג' (חבר משותף בשם שמוליק פיטרו) כדי שלא תוגש תביעה נגדו. גם אחיו של הנתבע פנה אל האם, לאחר שהנתבע ביקש ממנו שיפעל לשכנע אותה לבטל את התביעה.

הנתבע הגיע גם לבית אמה של העדה, סבתו של התובע, והציע לה עזרה עבור טיפולים או העמדת רכב לרשותה, כולל מילוי דלק והצעות נוספות, אך היא סירבה. היא ציינה בפניו שהוא נזכר בשלב מאוחר מדי ומדוע זה לא סייע בזמנו כאשר התובע נפצע, והוא התנצל ואף אישר את פרטי המקרה (הטענות לגבי המגע של האם עם הסבתא אינן אלא עדות שמיעה בלא תימוכין – י.פ).

34. בכל הנוגע לגב' סמדר שריקי ז"ל: האם מעולם לא דיברה אתה על המקרה, ולא ידעה שהיא מנהלת חשבונות של הנתבע או מה מעורבותה מול הנתבע. הקשר היחיד של האם ביחס לתביעה היה עם גרושתו של הנתבע שרון, וממנה קיבלה ישירות את כל המסמכים עבור המל"ל. לא הייתה כלל מעורבות של סמדר.

דיון

35. בישיבת 15.9.20 נשמעה חקירתם של התובע והנתבע על תצהיריהם. חקירת אם התובע על תצהיריה נשמעה בישיבת המשך. באותה ישיבה גם העידו בעל פה חברו של הנתבע מר שמעון אברג'יל (יכונה בשמו הפרטי), וכן שרון, גרושתו של הנתבע.

36. התובע שב על האמור בתצהירו, והדגים שהנתבע עמד בגבו אליו והוא עמד בצידוד, מרחק מטר או שניים מאחורי הנתבע, על פי הנחיות הנתבע שאמר לו לעבור אחריו ולאסוף הגזם. באחת מן הפעמים בהם התכופף כדי להרים גזם ולהכניסו לשקית, נפגעה עינו הימנית מאובייקט כלשהו שהותז לעברה מן החרמש בו השתמש אותה עת הנתבע. הוא הבהיר כי אין הוא יודע לאשורה כי באבן עסקינן (שהרי לא ראה מה פגע בו אלא חש רק בפגיעה מאותו אובייקט שהותז לעברו), אולם ברור שמדובר היה באובייקט שהותז כתוצאה מפעולת החרמש בו השתמש הנתבע כדי לגזום. איני רואה בכך משום סתירה. סביר שלעת הכנת התצהיר התייחס התובע באופן טבעי לאותו אובייקט קטן שחדר לעינו כאל אבן. והרי לצורך התביעה, אם נכונה גרסת הבסיס, אין חשיבות מעשית לשאלה כלום באבן מדובר, רגב אדמה קשיח או אובייקט אחר.

37. מבחינת סדר הפעולות, ביאר התובע כי באותו יום החל הנתבע ישר לגזום את הדשא והתובע אסף הגזם אחריו: גזם של דשא ושל עץ תמר, שחלקים מכפותיו גם נגזמו.

התובע מצדו עבד עם מגרפה. לעומת זאת בתשובה 7-9 לשאלון השיב התובע שמדובר על מכונת ליקוש. זו אכן סתירה, אלא שהוא הסביר בחקירה כי ברור שמדובר בטעות רישום בתשובה בשאלון, שהרי לא יתכן שגם הוא שעסק באיסוף הגזם, עבד על אותה מכונה כמו הנתבע, ובתשובה לשאלון ציין כי עבד עם מכונת ליקוש, והנתבע עבד עם מכונה דומה. הרי גרסתו הנה שעבד באיסוף גזם, ולא בגיזומו. לכן אין זה הגיוני שהתכוון לומר שהוא והנתבע הפעילו מכונות דומות. הנתבע לגרסתו עבד עם חרמש חשמלי. בין אם נכונה גרסתו ובין אם נכונה גרסת הנתבע, מתשובתו בחקירה ברור היה, לגופו של ענין, כי בהינתן גרסתו, אכן לא התכוון להשיב כפי שנרשם מפיו בתשובה 7-9 לשאלון. ניתן לקבל שמדובר כאן בטעות. בעניין זה אוסיף גם שהתרשמתי שהתובע סובל מבעיה כלשהי לאורה הוא מתקשה לשמור על רצף וריכוז. הוא יצא מכליו לא אחת, כאשר נקטע בשאלת המשך בחקירתו הנגדית, בטרם סיים תשובתו. גם אני נאלצתי להעיר לב"כ הנתבע שיחדל מנוהג זה, שגרר עד מהרה וכחנות עם העד במקום חקירה מסודרת. אני מציין הדבר שכן יתכן שחלק מסובביו של התובע, יכול שגם בא כוחו, התקשו להבין לפרקים גרסתו הראשונית.

38. התובע שב וציין כי בתכוף לאחר שנפגע, תמה הנתבע מדוע חדל לעבוד, והתובע מסר לו שדבר מה חדר לעינו וכואב לו, והנתבע השיב שאין זה מעניין אותו ושימשיך לעבוד. או אז התרגז התובע והלך רגלית לביתו, כאשר הנתבע התקשר אליו לפי הנטען מן הדרך, ומסר לו שלא יטרח לשוב לעבוד כי הוא מפוטר. לאחר יום וחצי הגיע כאמור התובע לבית החולים לאחר החמרה במצב עינו. הוא לא זכר כי ניתנה לו הפניה לבית החולים, וציין כי פנה ישירות לבית החולים. אז עומת עם ההפניה שקיבל מקופ"ח, וציין כי אמו היא שמטפלת בהפניות רפואיות עבורו ולכן כנראה לא זכר שקודם קיבל הפניה.

39. ההפניה המדוברת (נ/3) היא מיום לאחר הפגיעה, היינו מ- 2/6/11. צוין בה מפי ד"ר אירינה שטיינפלד "אתמול עבר ברחוב ליד גינה בה גזמו עצים. חש כי נכנס לו גוף זר לעין ימין...". התובע ציין שמדובר בטעות של הרופאה שרשמה הדברים, ולהשערתו הרופא במיון ראה את הגרסה בהפניה והעתיק אותה – וזה פשר אותה גרסה בסיכום הרפואי מבי"ח כרמל מ- 2.6.11 שכמובן סותרת גרסתו. הדמיון בין הנוסח בשני המסמכים הרפואיים תומך בתזה זו, היינו שהרופא במיון העתיק נסיבות המקרה מנוסח ההפניה של הרופאה בקופ"ח. אלא שהשאלה לגופה מה מקור הגרסה, גם אם מדובר בגרסה אחת שהועתקה.

אפשרות אחת – התובע נפגע ב 1.6.11. אך הגרסה בהפניה הנה טעות, שכן ב 3.6.11 שב התובע לבי"ח כרמל ואושפז שם עד 14.6.11 במח' עיניים, כאשר לקה בזיהום פטרייתי בעינו הימנית. בתיאור המחלה הפעם נרשם מפיו "לדבריו, שלשום תוך כדי עבודה בגינון, נכנס גוף זר – ככל הנראה חומר אורגני – לעינו הימנית. אתמול נבדק במיון עיניים בערב...". מדובר על יום אחד בלבד לאחר 2.6.11 שבו נרשמה הגרסה הראשונית הסותרת כביכול גרסת התובע. בחלופה זו רשמה הרופאה שנתנה ההפניה למיון גרסה שגויה וקרובה לפיה עבר ברחוב ליד גינה בה גזמו עצים. במקום לרשום שהוא עבד בגינה בה גזמו עצים. יכול בהחלט ואף סביר, שמדובר בטעות של אות אחת בלבד, והרופאה שהבינה חלקית הגרסה, התכוונה לרשום "אתמול עבד ברחוב ליד גינה בה גזמו עצים....". כשמה שהיה צריך להירשם בסופו של יום הנו "אתמול עבד בגינה בה גזמו עצים".

אפשרות שניה – הגרסה הראשונית שרשמה הרופאה אין מקורה בטעות, והיא משקפת אכן מה שאירע, היינו שהתובע נפגע אכן ב 1.6.11 אך בנסיבות אחרות, היינו נפגע בכלל כשהלך ברחוב, וחלף ליד גינה בה בוצעו עבודות גינון, ומן הגינה ניתז גזם שפגע בעינו; אלא שלנוכח כעסו על הנתבע שפיטר אותו יום קודם, החליט "להלביש" את הפגיעה על תאונת עבודה שלא הייתה ולא נבראה- אצל הנתבע (אזכיר: לשיטתו של הנתבע פיטר הוא את התובע בלילה שבין 31.5.11 ל- 1.6.11, בשל אותה פריצה לבית מר שמעון אברגי'ל, והתובע לא עבד אצלו כבר בבוקר של 1.6.11).

40. אלא שאז נדרש להסביר כרטיס הנוכחות הממוחשב של הנתבע, בו מופיע שהתובע עבד אצלו ב- 1.6.11 בין 8:30 ל 10:30 בבוקר. ראה נספח 7 לתצהיר התובע. כרטיס זה זוהה על ידי הנתבע בחקירתו, ככרטיס שהנו אכן כרטיס נוכחות של עסקו. אולם לדבריו הוא שובר את הראש עד היום הכיצד מופיע בו אותו רישום, כאשר התובע פוטר כאמור לשיטתו לילה קודם, וכבר לא עבד אצלו ב- 1.6.11. הסבריו הכלליים לטפסים שיצאו ממנו למל"ל נגעו לכך כי בזמנים הרלבנטיים אשתו (כיום גרושתו לאחר גירושין קשים) היא שטיפלה עבורו בניירת ובמסמכים. אך עדיין לא היה בפיו הסבר לפשר הרישום בכרטסת נוכחות זו שלו. להזכיר – אשתו לשעבר העידה בהליך זה מטעמו שלו, ולטובתו. לא נעלם ממני כי העידה שהליך הגירושין היה קשה, וכי סייעה לבעלה עד שהתגרשו ב- 2011 או 2012 (היא לא היתה בטוחה).

כלומר תיאורטית יש אפשרות כלשהי כי סייעה ביד קרובתה, אם התובע, לעת כעס על בעלה דאז, ומסרה לה טפסי תביעה למל"ל וגם כרטיס נוכחות מהם יעלה שמדובר בתאונת עבודה אצל בעלה. אולם מדובר באפשרות תיאורטית שלא הוכחה כלל. יתירה מזו, חזקה ששרון, כמי שסייעה בידי הנתבע במילוי הניירת בעסקו (חשבוניות והזמנות) היתה מודעת כי לנתבע אין ביטוח אחריות מעבידים. גם אם זעמה אותה עת על הנתבע, ספק אם היתה מסייעת לקרובה (רחוקה למדי), היא אם התובע, בניגוד לאינטרס הממוני של התא המשפחתי שלה עצמה (לה ולנתבע גם ילדה משותפת). כלומר תיאורטית הכל אפשרי, אולם האפשרות ששרון שיתפה פעולה כדי להלביש על בעלה דאז תאונת עבודה שלא הייתה ולא נבראה – היא אפשרות היפותטית רחוקה למדי, שלא הוכחה.

41. תמיהה נוספת נוגעת לחשבוניות הרצופות שצירף הנתבע – חשבוניות 92 עד 95. חשבוניות אלה נועדו להמחיש כי לעת הרלבנטית לא ביצע הוא עבודה בגינת משפחת דטולדו. הנתבע אישר כי הוא מוציא חשבונית בכל פעם שהוא מקבל כסף מלקוח. אלא שלעדות התובע שלא נסתרה בעניין זה, מדובר על כמה גינות בהן הוא מטפל מדי יום. חשבונית אחת מס' 92 הנה מ 12.5.11 עבור כפר נופש, חשבונית 93 מ- 26.5.11 עבור אותו כפר נופש, חשבונית 94 הנה מ- 1.6.11 (יום הפגיעה) עבור לקוח אחר (לא משפחת דטולדו), וחשבונית 95 הנה מ- 19.6.11 שוב עבור כפר הנופש. יש פערים של ימים בין חשבונית לחשבונית, למרות שהתשלום המפורט בהם הנו בצ'קים, שזמן פירעונם המפורט בחשבונית חופף מועד החשבונית. ברור אפוא שמדובר על זמני הפירעון הנקובים בשיקים, ולאו דווקא על מועדי ביצוע העבודות. לא ברור אפוא מה רצה הנתבע להוכיח כאשר צירף חשבוניות אלה. נחזה גם שהחשבוניות לא משקפות בהכרח כל הלקוחות, כאשר התובע העיד שכאשר מדובר על אותו ישוב, היה הנתבע מטפל ביום אחד בארבע עד 5 גינות בממוצע.

42. יש לומר כי גם הנתבע אישר כי בפעולת הגיזום עם החרמש ניתזים אובייקטים. לכן לדבריו, עובד הוא עצמו עם משקפי מגן, וכל עובד שמגיע אליו מונחה על ידו שעליו להשתמש במשקפי המגן שמספק לו הנתבע. כך גם היה עם התובע, אלא שהאחרון, לגרסת הנתבע, לא עבד כלל בגינת משפחת דטולדו.

43. א. הנתבע טען כי כלל לא היה מודע לכך שהתובע בבית חולים עד לאותה פניה של התובע אליו בצ'אט של הפייסבוק.

ב. מדובר על צ'אט מ- 13.6.11, כאשר התובע פונה אל הנתבע ושואל אותו מה אתו.

הנתבע משיב שהכל טוב ושואל התובע איך הוא מרגיש. התובע משיב שהוא עדיין בבית חולים.

אז שואל הנתבע למה. התובע משיב "למה? כי יש לי פטריה מהאדמה בעין ונפגעה לי הקרנית ממשהו שפגע בעין. לא צחוק זה עין".

ג. כל צד פירש אחרת את ההתכתבות. התובע ציין כי ברור ממנה שהנתבע היה מודע לכך שהיה מאושפז עקב פגיעה בעינו, עליה ידע מצדדי ג' לאור הקרבה שבין הצדדים. הנתבע טען שכלל לא ידע שהתובע מאושפז עד לאותה פניה בצ'אט של התובע אליו. אכן מנוסח הצ'אט לא ניתן להסיק שהנתבע ידע על האשפוז. מאידך, העובדה שהוא שואל את התובע ביוזמתו איך הוא מרגיש כבר אומרת דרשני. לא "מה עניינים", "מה קורה", "מה נשמע", "מה שלומך" או נוסח כללי מעין זה, אלא כיצד מרגיש התובע. נוסח זה שנבחר ננקט בדרך כלל בשפה הטבעית לא כפתיח או ברכה כללית, אלא כהתעניינות במצבו של אדם שנפגע או היה חולה. הוא תומך בגרסת התובע כי התלונן בפני הנתבע בפעם האחרונה שעבד אצלו, ב- 1.6.11, על פגיעה בעינו, עזב העבודה כשהנתבע לא האמין לו בתחילה, ומאז לא חזר.

ד. בהינתן שאין חולק שלנתבע לא היה ביטוח חבות מעבידים לעת הרלבנטית, לא ניתן לשלול גם כי ידע בפועל על אשפוז התובע, שהיה קרוב משפחה, ולו רחוק, של רעייתו דאז, וביקש להימנע מכל אזכור מחשיד.

ה. הצ'אט כשלעצמו אולי אינו מוכיח או שולל קונקלוסיבית גרסת מי מן הצדדים. אולם יש בו תימוכין עקיפים לגרסת התובע.

44. הנתבע בחקירתו עמד על כך שהוא מספק משקפיים לעובדיו וכך עשה גם עם התובע, ואף עמד מול עובדיו על כך שישתמשו במשקפי המגן בפועל. אך הוסיף שאלה- כמה ניתן לרדוף אחר עובדים שישתמשו במשקפיים המסופקים להם. נשאלת השאלה מדוע היה צורך בכלל בתוספת זו, שהרי לשיטתו לא נפגע כלל התובע במסגרת עבודתו, ולא עבד אצלו בכלל ביום התאונה.

45. הנתבע גם שלל נחרצות שהוריד את המגן מן החרמש החשמלי שעמו אכן נהג לעבוד אותה תקופה. לטענתו אין בכך הגיון, שהרי מדובר במה שמגן עליו. אני סבור שעניין זה טפל, שכן השאלה העיקרית הנה האם התובע אכן נפגע כמתואר על ידו, כאשר עבד בלא משקפי מגן שהיה הנתבע אמור לספק לו. הנתבע עצמו הודה בפירוש שהיה צריך לעבוד עם משקפי מגן ולטענתו סיפק אותם. אם עבד התובע בלא משקפי מגן, ונפגע כפי שתיאר, הרי שאז איני רואה צורך לפצל ויש לקבל גם גרסתו שהנתבע לא טרח אפילו לספק לו משקפיים כאלה (מה גם שאז ממילא קמה אחריות הנתבע לוודא שעוזר הגנן שלו, העובד ממש בסמיכות לו, עושה בפועל שימוש במשקפיים שהוא עצמו הודה שאסור לעבוד בלעדיהם), ואם נפגע התובע בנסיבות אחרות- ממילא דין התביעה לדחייה.

46. עניין נוסף הנו סאגת החתימות על המסמכים למל"ל. התובע ציין בתצהירו כי הנתבע חתם על המסמכים, אך הבהיר, והסברו זה מקובל עלי, כי מדובר במסמכים שהתקבלו (באמצעות אמו), ואין הוא יודע אישית לאשורה שהנתבע חתם אישית, אלא פשוט הניח כך. לאור הסבריה של אמו שגם היא טוענת שהטפסים מולאו על ידי גרושתו (אז אשתו) של הנתבע, בשיחה טלפונית מולו, ועל פי הנחיותיו, ניתן לקבל שלאו דווקא הנתבע אישית הוא זה שחתם בהכרח. במהלך הישיבה גם לא זיהה הנתבע אחת מחתימותיו שהוצגו בחווה"ד הגרפולוגית מטעמו כחתימה שלו (שאינה שנויה במחלוקת). הוא גם חתם דוגמת חתימה בחקירתו, פעמיים, ב- ת/3. החתימות שונות זו מזו באופן ממשי, למרות שידוע שאין שתי חתימות זהות ב 100%, אף כאשר מדובר על אותו חותם בפרקי זמן קצרים שבין חתימה לחתימה. כלומר לא ניתן לשלול לחלוטין שאכן הנתבע הוא שחתם על הטפסים למל"ל, אך גם עניין זה טפל למדי. גם אם חתמה אשתו, קשה להלום שאז, בטרם אירע המשבר בינו לבינה, פעלה שלא בהרשאתו והסכמתו. השאלה אם כך אירע, כאשר גם הגרושה שרון התכחשה לכך שחתמה. הנתבע מצדו שב וטען כי אין הוא יודע מי חתם על טופס בל/250. אף לא ידוע לו מי חתם על טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה. הוא טען שגם החתימה שם אינה שלו.

47. הנתבע גם לא זיהה חתימה שלו על מסמך תשובה שהתיימר להיות שלו לב"כ התובע, בתשובה לפניה של האחרון. במכתב טען שהתובע עבד אצלו יומיים בלבד (אזכיר: לא שנוי במחלוקת שעבד שבועיים, בין אם חדל לעבוד יום לפני התאונה, ובין ביום התאונה). לטענתו כאמור, המכתב כלל לא שלו, וגם לא נושא חתימתו (נספח 8 למוצגי התובע). לדבריו לא מדובר בכתב ידו, אף לא כתב ידה של גרושתו. ביחס לחתימה, גם כאן רלבנטית העובדה שנחזה כי חתימותיו של הנתבע שונות זו מזו באופן ממשי, עד שלעתים אין הוא יכול לזהות את חתימתו שלו ומשיב באופן נחרץ כי אין היא שלו, עד שמעומת הוא עם העובדה שמדובר בחתימה שלו שאינה שנויה במחלוקת ומופיעה ככזו בחווה"ד מטעמו שלו. לעתים אכן לא יזהה אדם חתימתו בשלב ראשון, ויהסס האם היא שלו או רק דומה. אך הנחרצות בה ענה הנתבע ששלל שזו חתימתו עד שהתברר לו ההיפך, מלמדת אכן על כך שדפוסי חתימתו שונים מאד מחתימה לחתימה, ולכן קשה לומר דבר בשאלה האם חתם הוא אישית על טופס בל/250.

48. יוער: טופס בל/250 הנו טופס שמספק מעביד לעובד, כדי שיזכה מול הקופה בזכויות נפגעי עבודה. מדובר על טופס קצר, עם שתי שורות לתיאור התאונה, בלי מקום ניכר לפירוטי גרסאות והסתייגויות. לכן, גם כאשר חותם מעביד על טופס זה, בלא תוספות, הרי שברגיל, אם אין נתונים יוצא דופן, לטעמי אין "לתפוס" אותו מכוח חתימה זו כמודה שאירעה לניזוק תאונת עבודה בשירותו. המעביד אינו בבחינת אינסטנציה שיפוטית שתקבע קביעה מחייבת האם אירעה או לא תאונת עבודה כנטען. אין מקום למשטר שיתפוס המעביד על חתימתו בטופס זה, בבחינת הודאת בעל דין, ויגרום לאפקט מצנן שאך עשוי לפגוע בזכויות עובדים במקרה של מחלוקות עובדתיות. תיתכנה גם נסיבות חריגות בהן ניתן יהא לקבוע אחרת, אך זה לטעמי הכלל הרחב, וראה רע"א 7218/20 פלונית נ' עמינח.

49. ואילו ביחס לחתימת אישור של המעביד (או מי מטעמו) על טופס הודעה למל"ל על תאונה ובקשה לדמי פגיעה, הדין קונקלוסיבי עוד פחות. מדובר כבר בטופס מרובה פרטים, בו יכול המעביד להסתייג ולציין כי הפרטים אינם ידועים לו, או כי הוא חותם אך לאות אישור על פרטי העסקה ושכר אך מתכחש לכך שאירעה תאונה, או שהדברים נמסרו לו על ידי התובע ואין לו ידיעה, וכיוצ"ב. יכול גם שמן הנוסח תשתמע הודאת בעל דין במקרים מסוימים, ותישלל באחרים. אך גם אם לא רשם המעביד דבר וחצי דבר, ואך חתם לאות אישור, ולעתים אפילו אם הוסיף דברים מהם יכול ומשתמע כי הוא מאשר עצם התאונה, יכול הוא לבאר לעתים בביהמ"ש משמעות חתימתו והנסיבות בהן ניתנה, באופן בו לא יוקנה לה מעמד של הודאת בע"ד או ישוחרר הוא מעולה של אותה הודאה. לעניין מעמד אישורים כאלה ראה סע' 7 של פסה"ד בע"א 5379/90 סימה מתתיהו נ' מדינת ישראל.

50. כאן מכל מקום, מתכחש הנתבע לכך שחתם הן על טופס בל/250 והן על טופס ההודעה על התאונה, הוא או מי בהרשאתו. לעניין זה העיד גם את גרושתו שרון.

עדותה של גב' שרון אדרי:

51. שרון הייתה נשואה לנתבע 16 שנה, עם ילדה משותפת. הגירושין (מ- 2011 או 2012) לא נגמרו בטוב, אך הצדדים שומרים על קשר במה שקשור לבתם המשותפת. היא אישרה כי כשהיו נשואים, סייעה בפן האדמיניסטרטיבי של עסק הגננות – מילוי חשבוניות, וטיפול ברכש ציוד. העזרה ניתנה לפי הצורך. היא אישרה שכל עובד היה מקבל מגרושה חולצה עם לוגו העבודה וכובע. משקפי מגן – היו ברכב העסק. הנתבע לדבריה, הקפיד מאד על כובע ומשקפי מגן. היא הכחישה שמילאה את טופס בל/250, ולא ידוע לה מי מילא את הטפסים למל"ל או חתם עליהם. היא לא ידעה להשיב מה תדירות העבודות שביצע התובע (ולאשורה לא ברור כיצד ניתן לזכור נתון שכזה).

52. לדבריה נהג בעלה לעזור לצעירים עם קשיים ולתת להם לעתים עבודה, גם שלא תמיד היה צריך. וכך אירע גם הפעם.

53. העדה הופנתה לחשבוניות 93, 137, 138, 140, 238 עד 241 (חלק מחוו"ד המומחית לזיהוי כתב יד מטעם הנתבע). היא לא זיהתה החתימה וכתב היד. לגבי חשבוניות 94-95 גרסה שמדובר כנראה בכתב ידה וחתימתה.

54. ביחס לדו"ח הנוכחות של התובע בעסק מ- 1.611 עד 30.6.11 – השיבה שהיא לא מזהה את הדו"ח. היא מכירה את התובע בשם המשפחה של אביו.

היא התכחשה לכך שמילאה או מסרה לאם התובע טפסי המל"ל, ועמדה על כך בתוקף. היא לא זיהתה כתב יד או חתימה בטופס בל/250, אף לא בטופס ההודעה על התאונה.

עדותו של מר שמעון אברג'יל

55. העד חבר ילדות של הנתבע מעתלית. הוא ציין כי עבד בירושלים בעת הרלבנטית. במהלך החופש הגדול (לאחר מכן תיקן ואמר שאינו משוכנע כי זה היה בחופש הגדול), בנו של העד התקשר אליו מן הבית בעתלית, וסיפר לו שפרצו לביתם. הבן סיפר לו כי הספיק לראות מי שחשב שהינו התובע, קופץ מן החלון, ובורח יחד עם אחרים. הוא מצידו שוחח על המקרה עם חברו הנתבע, ומסר לו שמספרים שהתובע הוא שפרץ. אז למד מפי הנתבע כי האחרון מעסיק את התובע. העד הגיע לביתו בעתלית שהיה "הפוך" מהפריצה, ופגש שם בנתבע.

56. הוא רצה לדווח למשטרה על זהות התובע בתור הפורץ החשוד אולם הנתבע ביקש ממנו שלא לעשות כן, כדי לא לסבך את התובע שהנו בחור צעיר שהוא מנסה לעזור לו להשתקם. העד נאות להמתין ובהמשך הביא לו הנתבע שקית עם מה שנגנב מביתו (מכונת גלוח, כסף ארנקים וכו'). בכך תם העניין מבחינתו של שמעון, שהסכים שלא להתלונן במשטרה כדי לא לסבך את התובע, לבקשת חברו.

57. העד הותיר רושם אמין אך עדותו לא יכלה לשפוך אור בשאלה הקרדינלית: אימתי בדיוק אירעה אותה פריצה. לפני התאונה או חודש וחצי אחריה. ברור היה שאין הוא יכול להתחייב לתאריך מדויק. גם איני תולה גדולות ונצורות בכך שהנתבע מסר לעד שהוא "מעסיק" את התובע. יכול ובענין זה מסר אכן הנתבע בזמנו שהוא מעסיק את התובע (לשון הווה), ויכול שמסר לו שהעסיק (לשון עבר). זה פרט לוואי טפל, שאיני סבור שניתן לסמוך על כך שנחרט בזיכרונו של העד.

עדות אמו של התובע

58. האם אישרה הקרבה המשפחתית לשרון, אולם מדובר על קרבה רחוקה למדי בעץ המשפחתי. מכל מקום, לדבריה היו היא ושרון ביחסים קרובים. יוער שבסע' 31 לסיכומי הנתבע נטען כי זו קרבה משפחתית נמשכת ואלו ביחס לנתבע – שרון היא גרושתו. לכן, כך הילוכה של טענה, יש משקל לגרסת שרון לפיה לא חתמה על הטפסים למל"ל, שכן יש לה יחסי קרבה עם שני הצדדים, ולכן האינטרס שלה הוא אך לספר האמת. אין בפניי ראיות על מערכת היחסים שבין הנתבע לבין שרון לעת מתן עדותה. אין שני גירושין דומים. יש פעמים שהגרושים משכילים לשמור על יחסי ידידות ואף תמיכה רגשית חרף הגירושין, יש פעמים שהאיבה מנצחת, ועל הדרך יש מנעדים רגשיים שונים. לפעמים גם משתנה היחס הרגשי לבן או בת הזוג לשעבר בחלוף השנים, ופעמים יש אינטרס ממוני זה או אחר ברווחתו הכלכלית של הגרוש, גם אם בני הזוג גרושים. לא ניתן לצאת מהנחות אלו ואחרות רק על בסיס הטיעון המשפחתי.

59. מכל מקום, האם שבה ואישרה שבנה התקשר אליה לאחר התאונה וסיפר לה על פגיעתו, וכי הנתבע דרש ממנו להמשיך לעבוד שכן לא האמין לו שנפגע. לגבי מעמד חתימת טופס בל/250 – היא הביאה את הטופס לשרון, אך אספה אותו ממנה אח"כ כשהוא מלא וחתום, לא באותו יום. היא שבה ואישרה כי לא היא שמילאה את טופס בל/250 אלא קיבלה אותו (במהלך האשפוז של התובע) כשהנתבע או שרון הם שמלאו אותו (היא לא יודעת מי). לדבריה, וניתן להתרשם שמדובר במסקנה, לו היתה שרון ממלאת אותו לידה, היתה האם מתקנת אותה לגבי שם המשפחה בו נעשה שימוש בטופס, שהנו שם המשפחה של אבי התובע, בו אין היא או בנה משתמשים. לכן ברור כהיסק, כי שרון (או הנתבע) הם שמלאו את הטופס (לא רק חתמו). היא רק נכחה בזמן ששרון דיברה עם הנתבע בטלפון לגבי מלוי בל/250, אך לא במהלך מילוי הטופס.

60. מאידך את טופס ההודעה על תאונה למל"ל ובקשה לתשלום דמי פגיעה מילאה האם עצמה, בשלב מאוחר יותר. היא העבירה אותו לשרון לחתימה, וקיבלה אותו חתום לאחר מכן. היא אישרה שהתובע עצמו חתם על הטופס.

61. ביחס לטענה כי החתימה על טופס בל/250 דומה מבחינת הדפוס לחתימת התובע על תצהירו – אני לא זיהיתי דפוס עליו ניתן לומר שמלמד הוא מאליו, בלא חוו"ד של מומחה לדבר, שמדובר על אותו חותם.

62. א. לטעמי גרסתו של התובע משכנעת יותר מגרסת הנתבע, כמאזן ההסתברויות.

ב. כמצוין, אין זה משנה אם שרון או הנתבע אישית חתמו על הטפסים למל"ל. בשים לב לשוני הניכר בדפוסי החתימה של הנתבע, כך שהוא עצמו לעתים לא מזהה חתימתו, ספק בעיני אם יש לייחס משקל ניכר לחווה"ד של המומחית לזיהוי כתב יד מטעמו (גם אם לא הוגשה חוו"ד סותרת). אך גם אם אניח שלא הוא חתם אלא שרון היא שחתמה בשמו, אותה עת טרם התגרשו והיא סייעה בידו בעסקו, ויש לקבל אז כי חתמה בהרשאתו. כמובן שיתכן כי התובע או אמו פשוט נטלו טפסים של המל"ל, בל/250 וטופס ההודעה על תאונה ובקשה לדמ"פ - ומילאו בהם פעמיים חתימה שזייף מי מהם. איני שועה לתיזה זו. לנתבע לא היה כאמור הסבר לטופס הנוכחות שזיהה אותו כטופס נוכחות של עסקו, ועולה ממנו אכן כי התובע עבד אצלו בבוקר ה- 1.6.11, בדיוק כפי שמסר התובע. הכף נוטה לכך כי הטופס נמסר לאם התובע על ידי שרון, כאשר אותה עת לא עמדה תביעה ברקע (ואכן התביעה הוגשה רק לאחר 6 שנים).

ג. אין גם הסבר לתלוש השכר לחודש יוני 2011, שם מצוין יום עבודה אחד ושכר ברוטו לאותו יום, של 113 ₪.

ד. ציינתי שתי החלופות העובדתיות האפשריות, ביחס נוסח ההפניה והנוסח הראשוני במיון. לטעמי האפשרות הסבירה יותר היא החלופה הראשונה מבין השתיים שציינתי בסע' 39. ראשית נזכור כי עיסוקו של התובע אצל הנתבע היה בעבודות גינון. על רקע זה, בהחלט סביר שהרופאה בקופה שנתנה הפניה למיון, לא הבינה עד הסוף גרסת התובע או אמו, או לא דייקה כחוט השערה ברישום, וציינה "עבר" במקום "עבד", תוך ציון שגוי שהפגיעה אירעה ברחוב, במקום בתוך הגינה בה עבד עם אחר בגינון. והרופא במיון נזקק לגרסה השגויה שבהפניה. שנית, כבר למחרת, בפניה החוזרת לבית החולים, מסר התובע בבי"ח כרמל גרסה התואמת גרסתו כאן, וכך נרשם: "לדבריו, שלשום תוך כדי עבודה בגינון, נכנס גוף זר – ככל הנראה חומר אורגני – לעינו הימנית. אתמול נבדק במיון עיניים בערב". לאור הסמיכות, יש הגיון שכך נמסר גם לרופאה הקופה, ומדובר רק בכשל ניסוחי שלה שמא כשל בהבנת הנסיבות המדויקות, שגרם לשכפול הטעות ברישום הראשוני בבית החולים.

ה. כפי שפורט בסע' 43, גם חלופת המסרונים הקצרה מה- 13.6.11, תומכת יותר בגרסת התובע.

63. אינדיקציות הנגד שהעמיד הנתבע אינן משכנעות: ביחס לחשבוניות, ציינתי בפסקה 41 מדוע אין בהן ראיה של ממש לכך שב- 1.6.11 לא עבדו הוא והנתבע בגינה של משפחת דטולדו. ביחס לעדותה של שרון, לא אוכל לומר כי ניכרו בה סימני אמת או היפוכו של דבר, ולנוכח המפורט בסע' 62, יש לקבוע על פי מכלול הראיות, כי הכף נוטה לכיוון העדפת גרסת התובע ואמו כי האם קיבלה המסמכים משרון, וכי התובע נפגע כמתואר על ידו. וכאמור אין זה משנה כלל אם חתם הנתבע בעצמו או שמא שרון מטעמו ובהרשאתו, על טופס בל/250 ועל טופס ההודעה על התאונה למל"ל. ביחס לעדותו של מר אברג'יל, אני מקבל כאמור עיקרי גרסתו, אולם העד לא יכול היה להתחייב לתאריך ממרחק של שנים, ויש כמובן חשיבות לשאלה אם אותה התפרצות אירעה יום קודם ליום התאונה או חודש וחצי אחר כך כגרסת התובע (התובע לא הודה במפורש בהתפרצות אך התייחס לאותו מקרה ולתיווכו של הנתבע, תוך הודאה מכללה שטענה נוספת בצדה, שהמקרה אירע חודש וחצי לאחר התאונה. ברור שלו התכחש התובע מכל וכל למעורבות כלשהי בפריצה, ניתן היה לצפות שיטען ראשית ובאופן ברור "להד"מ". אני מציין ענין זה, שכן יש לו רלבנטיות לעניין גובה הנזק. אך לעניין האחריות והבחירה בין הגרסאות, בה עסקינן כעת, החשיבות היא למועד אותה פריצה לביתו של מר אברג'יל. אינדיקציה אובייקטיבית למועד הפריצה לביתו של שמעון – אין לנו. שכן שמעון, לבקשת הנתבע, לא הגיש תלונה במשטרה, כדי לא לסבך את התובע).

64. אני קובע כי התובע נפגע כנטען על ידו, כאשר הוא והנתבע עבדו במשפחת דטולדו, הנתבע גזם באמצעות חרמש חשמלי והתובע עסק באיסוף הגזם מאחורי. הוא לא עבד עם משקפי מגן שכן הנתבע לא סיפק לו משקפיים כאלה (אין סיבה הגיונית שהתובע ימאן ללבוש אותם לו סופקו, בפרם אם מעסיקו העומד בסמיכות לידו, מתעקש על כך שיעשה בהן שימוש). הנתבע עצמו הודה שהדבר נדרש להגנה על העיניים, ולא בכדי.

יש להגן על העיניים מחלקיקים או גופים שעשויים הרי להיות מותזים או נישאים במהלך עבודת הגינון, ובפרט הגיזום. כך אירע, והתובע נפגע בעינו בין מרגב, בין מגזם, בין מאבן שניתזה במהלך עבודת הגיזום של הנתבע. כתוצאה מכך התפתח אצלו זיהום בעין ותהליך דלקתי, שסופם באשפוז ונכות צמיתה. התרשלותו של הנתבע שהפר חובת הזהירות שלו כמעביד כלפי עובדו, גרמה עובדתית ומשפטית לנזק שנגרם. מבחן הצפיות מתקיים – הן טכנית והן נורמטיבית. אני קובע כי מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה במחדל רשלני שבאי אספקת משקפי מגן, וגרימת הנזק בשל אותו מחדל. הנתבע חב בפיצויו של התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מיום 1.6.11. בנסיבות אלה גם אין מקום להטלת אשם תורם, כאשר התובע, בחור צעיר כבן 18 שהחל לעבוד כשבועיים קודם, פעל כפי שהונחה ולא היה אמור לספק לעצמו משקפי מגן.

יוער: גם אם, בניגוד לעמדתי, התקבלה הגרסה שהיו משקפי מגן זמינים שהתובע רק היה צריך ליטול מן הרכב, לא היה מקום להטיל אשם תורם. שכן בחלופה זו מדובר במעביד העובד בסמיכות לתובע , רואה שהתובע לא עושה שימוש באמצעי המגן הבסיסי הנדרש, ומתעלם, היינו לא מחייב אותו להשתמש בהם. לא מדובר על פעולה דחופה. בטרם תחילת העבודה היה על הנתבע לוודא שהתובע מרכיב משקפי מגן. מדובר על חובה בסיסית פשוטה מאד לאכיפה, כשהמעביד ניצב בסמוך. לכן, בחלופה עובדתית זו שאמנם לא קבלתי, הפר המעביד חובתו הבסיסית לאכוף החובה להשתמש באמצעי המגן הנדרש, וכך נוצרת אוירה, שהשימוש באותו אמצעי פשוט וחיוני הנו המלצה בלבד. חזקה שהתובע שהיה בחור צעיר ומועסק חדש מזה כשבועיים, היה משתמש במשקפי המגן, לו הועמדו אלה לרשותו, ולו היה הנתבע עומד על כך. הנתבע עצמו לא טען שהתובע מיאן להשתמש במשקפיים.

לאחר התאונה לא שב עוד התובע לעבוד אצל הנתבע, אולם כמה שבועות לאחר מכן אירעה אותה פריצה לביתו של שמעון, והנתבע תיווך בין הצדדים כדי לא לסבך את התובע, קרובה של רעייתו שרון. בעקבות התיווך הושבו לשמעון החפצים שנגנבו והוא אכן נאות לבקשת חברו ולא הגיש תלונה למשטרה.

יש מידה של סבירות שלו היה הנתבע דואג לביטוח אחריות מעבידים, לא הייתה מוכחשת התאונה, ולא נדרשת התדיינות, לפחות בסוגית האחריות.

גובה הנזק

65. לאור גילו של התובע לעת הפגיעה היתה אמורה לחול ברגיל חזקת השכר הממוצע, לצורך בסיס החישוב, למצער לעתיד. אלא שחזקת השכר הממוצע לגבי קטינים או מי שנפגע מעט לאחר שבגר, הנה חזקה ניתנת לסתירה, בין כלפי מעלה ובין כלפי מטה, ולא חזקה חלוטה.

אמנם נדרשים נתונים אינדיבידואליים משמעותיים של הניזוק כדי לסתור אותה, אולם לטעמי אלו מתקיימים במקרה דנן, ויש לסטות ממשית כלפי מטה מבסיס השכר הממוצע.

66. לסיכום הדין אביא מדברי בענין אחר (פסקאות 14-18 ל תא (חי') 598-03-16 פלונית נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ:

"14. התובעת נפגעה כקטינה. ברגיל, בסיס השכר הנוהג לגבי קטינים הנו השכר הממוצע במשק. אין להביא בחשבון נתונים סטטיסטיים מגדריים, אתנים או אחרים שיסודם בהשתייכות לקבוצה זו או אחרת. שכן סיפור חייו האישי והתעסוקתי של הקטין טרם נכתב, והשאלה מה יהא עתידו המקצועי לוטה בערפל והנה בכלל שאלה אינדיבידואלית ולא סטטיסטית (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא).

15. כך, גם כאשר מתברר ההליך כאשר הקטין שנפגע כבר הגיע לגיל השתכרות, ומשתכר פחות מן השכר הממוצע – ברגיל החישוב הנו לפני השכר הממוצע (ראה למשל ע"א 2232/18 פלונית נ' פלוני).

אין תמה בדבר, שכן השכר הממוצע במשק הנו נתון סטטיסטי 'מצרפי' ורוב השכירים שישתכרו במהלך חייהם בשלב כלשהו הרבה יותר מן השכר הממוצע, יחלו חייהם המקצועיים כאשר הם משתכרים משמעותית פחות מן השכר הממוצע, ושכרם ילך ויעלה לאורך השנים. זאת ועוד: אפילו כאשר מדובר על מי שאינו קטין אך נפגע למשל בגיל 19 או 20, ניתן להחיל גם עליו חזקת השכר הממוצע במשק, באין נתון לסתור.

16. עם זאת הצד השני של המטבע הנו כי הלכת רים אבו חנא נועדה להדגיש כי לא השתייכות קבוצתית זו או אחרת יכולה להצדיק סטיה מחזקת השכר הממוצע ביחס למי שפגיעתו באה לו כקטין, אפילו ניתן להציג סטטיסטיקות אלו ואחרות על נתוני השתכרות בקבוצת אוכלוסיה זו או אחרת. קביעה זו ברורה, שכן דיני הנזיקין בוחנים נתוניו האינדיבידואליים של הניזוק. אולם הצד השני של המטבע, בדיוק מאותו טעם עצמו, הנו שחזקת השכר הממוצע לגבי קטינים הנה אכן חזקה ניתנת לסתירה, כאשר מדובר בנתונים אינדיבידואליים המתקיימים בניזוק עצמו. באין נתון מיוחד לסתור, אין סיבה לסטות מחזקת השכר הממוצע, ואכן לא על נקלה יסטו ממנה. כך למשל, ציונים טובים או גרועים כשלעצמם, אין בהם כדי לנבא שיכולת ההשתכרות של הקטין תעלה על השכר הממוצע או תפחת ממנו. מאידך כאשר הסיבה לציונים נמוכים נובעת למשל מבעיות תפקוד או קשיים קוגניטיביים וכיוצ"ב, יכול שכאן יש כבר נתון שיש להתייחס אליו. יכול מן הצד שכנגד שאם מדובר בקטינה או קטין שמעבר לציונים טובים בגיל 17 כבר גילו יזמות עסקית או השתכרו שכר ממוצע במשק או למעלה מכך לאור כשרון מיוחד וחריצות, יש כאן כבר נתון שיש להתחשב בו לכיוון ההפוך. ברור שמדובר בדוגמאות.

כלומר: כאשר יש בסיס לקביעה כי מתקיימים בניזוק נתונים אינדיבידואליים להבדיל משיוך קבוצתי זה או אחר, המשליכים על יכולת השתכרותו, אין מניעה לסטות מחזקת השכר הממוצע לגבי קטינים. בין כלפי מעלה ובין כלפי מטה. נתונים אלה יכול שיגעו לנתוניו האישיים או הבריאותיים של הניזוק בלי קשר לתאונה, או לבחירות תעסוקתיות שבחר, ולו בגיל צעיר. נדרש אמנם שיהא מדובר בנתונים בעלי משקל, אולם אם קיימים כאלה ניתן ולעתים נדרש לסטות מחזקת השכר הממוצע. עוד דוגמאות: נניח שמדובר בקטין שלא זו בלבד שציוניו נמוכים אלא סובל גם מהתנהגות חריגה מעבר למשובת נעורים, ואובחן עוד לפני התאונה כסובל מהפרעת אישיות קשה ועוד נתונים כיוצא באלה. האם לעולם לא יהא בכך כדי להצדיק סטיה כלפי מטה מבסיס השכר הממוצע? והאם בעיות קוגניטיביות מאובחנות לא תצדקנה הדבר? ניטול קטין שלא למד מגיל 11, ומאז גיל 14 ועד מועד הדיון כשמלאו לו 22, עובד הוא בעבודת כפיים פשוטה שהשכר בה נמוך. האם אין בכך כדי להשליך על בסיס השכר לעתיד, גם אם נפגע בגיל 17, בעודו קטין?

מן הצד השני ניטול קטין שלא זו בלבד שציוניו גבוהים, אלא כבר בגיל 17 פתח חברה "בעלת תוכן" ולא רק על הנייר, או המציא המצאה שנרשמה כפטנט, או הצטיין כפסנתרן והגיע לתחרויות בינלאומיות – לאו דווקא לנוער.

לא נדרש דווקא "תיק פסנתרן", אך נתונים מעין אלה יש בהם כדי להביא לעתים למסקנה כי מצדיקים הם סטייה כלפי מעלה מחזקת השכר הממוצע.

17. ואכן ב רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' נקבע כך (מפי כב' השופט ריבלין, מפיו אף ניתנה הלכת רים אבו חנא):

' על-פי ההלכה הפסוקה, הפסד השתכרות בעתיד של קטינים יחושב ככלל על-פי השכר הממוצע במשק, אלא אם כן הוכחו נתונים עובדתיים חריגים – שאינם סטטיסטיים גרידא – המוציאים את הקטין הספציפי מגדר הנחת העבודה הרגילה, שלפיה לא ניתן לקבוע מראש מה יהיה מסלול חייו של קטין לכשיגדל (ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים); ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו-חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)).

אכן, כטענת המבקש, אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי. במקרה זה, קבע בית משפט השלום כי המבקש בחר באפיק תעסוקתי מסוים וכי הוא התכוון להמשיך במסלול תעסוקתי זה. בחירות אלה הן בחירותיו העצמאיות של המבקש, ואינן מבוססות על הנחות עובדתיות כלליות בדבר מינו, מגזרו או גילו. '

18. וראה בהתאמה למשל תא (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ פס' 76-77 ".

67. א. התובע ציין כי אין לו הרשעה ביחס לתקופה שלפני התאונה, אולם להבדיל מהרשעה, מן המרשם הפלילי עולה כי בשנת 2008 נקבע בעניינו בביהמ"ש לנוער כי ביצע שתי עבירות: אחת גניבה, שניה תקיפה כדי לגנוב, והוטל מבחן לתקופת שנה. מקרה שלישי כאמור הנו ההתפרצות לביתו של מר אברג'יל כמה שבועות לאחר התאונה, שבהחלט ניתן לקבוע אף לאור הנוסח בסע' 15 לתצהירו של התובע (שאינו מתכחש לטענת הנתבע ביחס למקרה עצמו ומעורבותו שלו בו) שלתובע היו יד ורגל בו. אוסיף לכך התרשמותי במהלך העדות כי לתובע "פתיל קצר" ויכולת ריכוז מוגבלת. אלו נתונים אינדיבידואליים שלו עצמו.

ב. לכך יש להוסיף נתוני ההשתכרות של התובע לאחר התאונה. אמנם גם אלמלא התאונה והנכות, לא ניתן כאמור לצפות ברגיל ל"קפיצה" לאלתר לשכר הממוצע. אולם אין בנכות בשעור 14.5% לבדה, כדי לבאר נתוני ההשתכרות והתעסוקה. כעולה מדו"ח רציפות ביטוח שמגיע עד שנת 2018 (נספח 10 למוצגי התובע), בשנה שלאחר שנת התאונה ביצע התובע שירות לאומי – לשנה אחת. לאחר מכן בין השנים 2013 עד 2018 השתכר בעבודות מתחלפות משכורות נמוכות, שהגבוהה בהן (ברמת השתכרות שנתית) הייתה ב 2016.

אותה שנה השתכר אצל 3 מעבידים משכורת שנתית שעמדה במצטבר על 52,177 ₪, היינו 4,348 ₪ בממוצע חודשי (נמוך בכמה מאות ₪ משכר המינימום אותה שנה). מ- 2018 לא סיפק התובע נתונים בדבר השתכרותו. הימנעות זו אומרת דרשני ופועלת לחובת התובע.

ג. אכן הנכות המשוקללת בשיעור 14.5% אינה זעומה, ולטעמי אף מצדיקה חישוב אריתמטי (ראה להלן). אולם היא בפירוש גם לא נכות גבוהה, ואין בה בבדידותה כדי לבאר באופן מלא חילופי מקומות העבודה והשכר הנמוך, אלא אך כגורם נוסף. התובע לעת חקירתו היה כבר כמעט בן 28, ולאחר 7 שנים בהם היה אמור להשתלב במעגל חיי העבודה, באין שירות צבאי. לא ניתן להבחין בדפוס של עליית שכר או של יציבות במקומות העבודה, ונתונים אלה פועלים אף הם בכיוון של הפחתה מבסיס השכר הממוצע לצורך חישוב.

ד. לאור גילו הצעיר של התובע לעת פגיעתו וכיום, איני סבור שיש לבצע חישוב לפי שכר מינימום לתקופת העתיד. אולם לתקופת העבר כן אחשב לפי שכר המינימום כערכו דהיום (5,300 ₪). בעניין הפסד העבר – אמנם מדובר על נזק מיוחד, אך מקובל עלי כי גם הנכות הגבילה הגיונית את השתכרותו של התובע, גם אם אין בה די בפני עצמה, על מנת לבאר כל ההיסטוריה התעסוקתית ובסיסי השכר. מדובר על גורם מצטרף נוסף המגביל כושר ההשתכרות. לא מדובר על כאן על כשל ראייתי במגרשו של התובע אלא על חוסר יכולת אובייקטיבי להפריד בין הדבקים ולחלץ השפעת הנכות לבדה, ביחס למכלול נתוניו. במצב דברים זה, יהא זה הוגן לבצע חישוב לפי נכותו. לעתיד – יבוצע חישוב מבסיס שכר של 8,000 ₪.

ה. אמנם בסיס השכר פוחת מן השכר הממוצע, אך הצד השני של המטבע הנו זה: דווקא לאור נתוניו האישיים של התובע, שנראה כי מגבילים אותו לתעסוקות פשוטות או פיסיות, שאינן מנהליות ואינן מצריכות ריכוז ניכר, יש לקבוע כי מבחינת השפעתה התעסוקתית של הנכות, מוצדק לבצע חישוב אריתמטי מלא מבסיס השכר שנבחר. זאת למרות שמדובר לא על עיוורון מלא בעין, אלא על נכות "ביניים" שבין 10% (בה לרוב אין מקובל חישוב אריתמטי מלא, באין נתון מיוחד), לבין 20%. מדובר נכות בעין השקולה למחצית הנכות הנקבעת בגין עוורון מלא בעין. עיין: עא 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן. ברגיל יכול והיה מקום שלא לערוך חישוב אריתמטי מלא אלא לפסוק סכום גלובאלי, שכן יש הבדל איכותי לא רק כמותי בין נכות בעין שהשפעתה ירידה בראיה וסינוור, לבין עוורון מלא בעין. אלא שזה כאמור צדה השני של הקביעה שהתחשבה בנתוניו האישיים של התובע, ולאורה הופחת מבסיס השכר הממוצע.

68. הפסד השתכרות - עבר:

לתקופה שמ- 2013 עד היום (ב- 2012 כאמור ביצע שירות לאומי): חישוב לפי נכותו ושכר מינימום.

81,461 ש"ח = 14.5% * 5300 ₪ * 106 חודש

לכך יש להוסיף אובדן תנאים סוציאליים אבודים הנגזרים מן השכר האבוד (יחושב לפי 12% לאור העובדה שבחלק הארי של התקופה עמדו הפרשות המעסיקים במשק המחויבות על 12%; כיום – 12.5%). ההפסד כאן עומד על 9,775 ₪.

סה"כ הפסד עבר ואובדן תנאים סוציאליים 91,236 ₪.

69. פחיתת כושר השתכרות לעתיד – לפי נכותו, בחישוב עד גיל 67, ובסיס שכר של 8,000 ₪.

316,494 ₪ = 14.5% * 8000 * 272.84

70. אובדן תנאים סוציאליים (לפי 12.5%): 39,562 ₪.

71. הפגיעה מגבילה את כושר ההשתכרות, אך מטבעה שאינה מצריכה עזרת צד שלישי בהיקף המזכה בפיצוי גם בלא פחיתת שכר של המיטיב (שאף היא לא הומחשה). איני פוסק דבר בגין עזרת צד שלישי לעבר או לעתיד.

72. בהיות התאונה תאונת עבודה מוכרת, ההוצאות הרפואיות ואף הנסיעות לקבלתן הנן על פי דין על המוסד לביטוח לאומי והקופה בה חבר התובע (עיין: תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח – 1968.

73. בגין הנזק הלא ממוני אפסוק 55,000 ₪.

74. סה"כ 502,292 ₪. מכאן יש לנכות תגמולי מל"ל בסך 90,568 ש"ח ששולמו לתובע מענף נפגעי עבודה בגין התאונה. היתרה 411,724 ₪.

75. סוף דבר, אני מחייב הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים במצטבר, בתוך 30 יום:

א. 411,724 ₪.

ב. 96,343 ₪ סכום כולל בגין שכ"ט עו"ד.

ג. החזר עלות חווה"ד מטעם התובע לפי קבלה.

ד. 715 ₪ בגין אגרה ראשונה.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ב, 31 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.